שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק רביעי
במשנה המביא כדי יין ממקום למקום. ופירש"י בתוך התחום או ע"י עירוב עכ"ל. ולא פירש בתוך העיר. ואפשר דקשיא ליה לרש"י קושית התוס' דאפילו בשבת מותר. לכן ס"ל לרש"י דכאן בעיר עצמו אין ה"נ דמותר וכמו שהקשו התוס'. אלא דכאן מביא מחוץ לעיר או חוץ לתחום ע"י עירוב. אבל בעיר עצמו י"ל דמותר ביו"ט. ובשבת לא משכחת לה רק בעיר מוקפת חומה. ובעיר לא מחזי כ"כ כעובדא דחול. וכן משמע לישנא ממקום למקום. ועיין בסמוך. שוב מצאתי בדרכי משה בשם ריב"א (בסי' תק"י) דבבית לבית מותר. ודלא כמו שפסק הב"י מפירש"י דמזוית לזוית מותר ולהב"י קשה הא כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין כו':
בתוס' בד"ה המביא ותימא כו' מפנין ד' קופות כו' עכ"ל. לולי דברי התוס' היה נ"ל דהתם נקט של תבן ושל תבואה. והני אורחייהו לטלטל פ"י קופה כמו תבואה שאי אפשר לטלטל בענין אחר רק בשק או בקופה. ובזמן הש"ס היה דרך לטלטל תבן ותבואות בקופות. וזהו דרך טלטולן כדאמרינן שתי קופות של תבואה. אבל כדי יין דרך לטלטלן לאחדים רק כשצריך להוליכן הרבה לסחורה וכדומה מניח הכדין בקופות. וגם הכא איתא בגמרא בלא אפשר מותר בתבן ותבואה דאורחייהו ע"י קופות. וכן מבואר במשנה המוליך את התבן לא יפשיל הקופה לאחוריו. הרי שהתבן דרכו להטלטל בקופה אבל כדי יין ושמן ניטלין לאחדים בלא קופה אגב כליין. כן נ"ל ברור. ודברי רבותינו בעלי התוס' צ"ע. ועיין בסמוך:
בא"ד וי"ל דהתם בשבת. צ"ע דא"כ ביו"ט שחל להיות בשבת נמי יהיה מותר וסתמא קתני ודוחק לומר אין הכי נמי דהא מפנין מסתמא אפילו בשבת שחל בו יום טוב:
בא"ד ומ"מ קשה דאטו מביא על כתפו כו' דמרבה בהילוכא כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לא קשה כלל דשם דרך לטלטלן ע"י קופות לכן מיעוטא בהילוכא עדיף. אבל כאן מוטב שירבה בהילוך משיטלטל ע"י קופות. מיהו התם בפ' מפנין (דף קכ"ז) תני מפנין אפילו ד' וחמש קופות של כדי שמן וכדי יין. וזהו סתירה למ"ש למעלה. מיהו נ"ל דהתם איירי שהיו מונחין בקופות מעיו"ט והכא מיירי שעמדו בלא קופות ושיניחן בקופות לצרף הרבה מהם זה הוה עובדא דחול טפי. והתם איירי בכדין גדולים שקשה לטלטלן בלא קופה ודרך טלטול שלהם ע"י קופות שנקל לנושאן ע"י הקופה שהקופה יש לה אזנים ונקל יותר לטלטלן ע"י הקופות. אבל כדי יין שניטלין ביד בלא קופה. א"כ נראה שלא הניחם בקופות רק לצרף הרבה וזהו עובדא דחול. כן נ"ל. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך:
במשנה וכן המוליך את התבן לא יפשיל כו' אבל מביאה בידו. כתב התוי"ט לא ידענא אמאי שני בלישנא דברישא נקט לפניו והכא נקט בידו ע"כ. ולא ידענא למה לא קשיא ליה לישנא דבכדי יין נקט מביא ובתבן המוליך ובכדי יין נקט ממקום למקום ובתבן נקט מוליך. ולמאי דפרישית בפירש"י דאין אסור אלא מחוץ לעיר ניחא דשם נקט ממקום למקום שמביא ממקום שחוץ לעיר למקום אחר. אבל בעיר עצמה מותר אפילו בסל וקופה. ובתבן נקט המוליך שאפילו בתוך העיר לא יפשיל הקופה. וכן מה שבכדי יין נקט לפניו י"ל דבידו משמע מקום תפיסת ידו. וכן דרך העולם אם הוא קשה למשאוי נושאן ע"י קופה ומטלטל ע"י אזני הקופה ונושאן. אבל בכדי יין אם רוצה לישא מה שלא תחזיק ידו לתפוס הרי נושאן ע"י אחיזת כל האגרוף והזרוע מאחר שאין בכדין תפיסת יד כ"כ. לכן נקט לפניו אף שאין לו לתופסן ביד שאין בהם מקום אחיזה כ"כ כמו בקופה וזה ידוע מן המציאות
בפירש"י בד"ה וכן המוליך את התבן להיסק או לבהמה כו'. (עיין ס"ס תקי"ב) שאסור להוציא מרשות לרשות בשביל בהמה. וצ"ל דמיירי בתוך העיר כדפרישית לעיל. ומה שהקשה הט"ז שם מאי פריך מסופלי הא טלטול מותר לצורך בהמה. לק"מ דבסופלי יש טורח גדול. כמ"ש התוס' שם. ועמ"ש שם:
דף ל.
בפירש"י בד"ה ומתחילין כו' והשתא משמע דלית ליה מוקצה עכ"ל. בגמרא איכא תרי לישני בזה. ולכאורה קשה על רש"י כיון דרש"י ס"ל דגם ביו"ט קיי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה. וכמו שמבואר בפירש"י לקמן (דף ל"ג) בד"ה והלכתא. א"כ טפי הו"ל לאוקמה כהלכתא כר"ש דלית ליה מוקצה. וי"ל דמ"מ לא ניחא ליה לרש"י כיון דאיכא סתמא דאין מבקעין עצים כר' יהודה ניחא ליה לאוקמה כולהו סתמי כחד תנא:
בתוס' בד"ה דדרו כן ברגלא כו' פ"ה וקשה דבס"פ האומנין משמע דמשאוי כבד נושאין בקל ברגלא עכ"ל. ויראה דלק"מ דהא אמרינן התם באגרא נפיש לחד וזוטר לתרי וברגלא הוה פשיעה שהרבה במשאוי שני בני אדם. א"כ מסתמא דרו ברגלא משאוי כבד בשני בני אדם והשתא אי דרו באגרא בתרי שהוא זוטר לתרי שפיר הוה שינוי להקל. וכן משמע מלשון רש"י כאן:
בגמרא תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין. צ"ע שלהי תענית ביום הכיפורים בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואולי יש חילוק בין מרקדין למחולות דמחולות שרי וריקוד אסור. מיהו זיל בתר טעמא שמא יתקן כלי שיר. א"כ מה חילוק בין מחולות או ריקודין כיון שדרך מחולות ג"כ ע"י כלי שיר. וצ"ע:
בתוס' בד"ה אין מטפחין פ"ה משום שיר או אבל. ולא נהירא ת"ל דאסור משום צער אפי' במועד. ואפשר בת"ח אין מועד בפני ת"ח הה"ד ביו"ט היה מותר אי לא גזירה דכלי שיר. ושייך אף לקינן:
בד"ה תנן אין מטפחין פירש"י שמא יתקן כלי שיר מיהו לדידן שרי עכ"ל. צ"ע דהוה דבר שנאסר במנין וצריך מנין אחר להתירו. וגם יתקע שופר בשבת להפוסקים דאין רה"ר בזמן הזה. ואפשר דקשיא קושיית המג"א לימא הטעם דאין תוקעין משום שמא יתקן כלי שיר ול"ל טעמא שמא יעבירנו. ואי אמרינן סברת התוס' דמשום כלי שיר כשאין בקיאין לאסור. משא"כ משום שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה. מיהו צ"ע להפוסקים דאין ר"ה בזמן הזה אטו נימא להתיר תקיעת שופר בשבת וכ"ש שאין להתיר משום שאין בקיאין לתקן. לכן לא ירדתי לסוף דעת התוס' ופוסקים שנמשכו אחריהם בזה:
בגמרא ולא היא כו' דהא תוספת יה"כ דאורייתא ואכלו ושתו עד שחשיכה וכו'. וקשיא לי לפמ"ש הה"מ (בפ"ה משבת) והביאו הב"י (בסי' רס"א) שתוספת זה אי אפשר שיהיה בעוד השמש זורחת על הארץ. דהא תנן וכולן ב"ה מתירין עם השמש. ואי אפשר שיהיה ג"כ בין השמשות שהרי תוספת זה אינו אלא עשה ובין השמשות ספק כרת הוא. אלא ודאי תוספת זה מתחילת השקיעה סאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות וכו' עכ"ל וא"כ יש לתמוה כיון דאמר דאכלו ושתו עד חשיכה. משמע אפילו בין השמשות בכלל שהוא ספק כרת ועדיף מן עשה דתוספת. וא"כ למה תלה כאן בתוספת. אפילו לא יהיה תוספת יה"כ דאורייתא. מ"מ הא אפילו בספק כרת לא מחינן בהו כיון דאכלו עד חשיכה. ול"ל למיתלי בתוספת יה"כ שהוא דאורייתא. ומכאן אפשר להביא ראיה לדברי הרמב"ם שסובר דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא. וא"כ כל הבין השמשות מן התורה להקל ואין איסור תורה בין השמשות במלאכה ואכילה ותוספת יה"כ הוא מובלע בבין השמשות. וכמ"ש בקונטרס עשרים גרה במגן אלף. וא"כ הבין השמשות לאו מן התורה הוא רק מה שאוכלים בתוספת של יוה"כ, ומכאן ראיה ג"כ לשיטת התוס' דפ"ד דכריתות הביאם הפר"ח בקונטרס הספקות דבין השמשות של ערב שבת לא מקרי אתחזק איסורא. ולהכי שפיר ספיקו להקל אבל אם נימא בין השמשות הוה אתחזק איסורא. א"כ מאי אריא תוספת יום הכיפורים הא הוה ספק כרת וכמ"ש. ואפשר דהרמב"ן מפרש עד חשיכה היינו בין השמשות. וצ"ע:
דף ל:
בפירש"י בד"ה אין נוטלין בפסח כו' עכ"ל. לכאורה קשה דלמאי דמוקי באיסורייתא או בסמוך לדפנות א"כ אפילו בסוכות החג שרי. ואפשר דקשיא ליה לרש"י מאי קמ"ל דאין נוטלין עצים דהא פשיטא כיון דמתני' בסוכה עומדת פשיטא דאין נוטלין. א"כ עיקר הרבותא דנוטלין מן הסמוך הו"ל למיתני נוטלין עצים הסמוכים לסוכה. לכן אפשר לומר איפכא דיש להבין מאי פריך הא סתר אהלא קשה דילמא ס"ל כמאן דאמר מכשירין מותרין. וא"כ אם אין לו עצים י"ל דמותר לסתור אהלא כדי שיבשל ביו"ט דהוה מכשירין לצורך אוכל נפש. לכן י"ל דמשמע ליה אין נוטלין אלא מן הסמוך. משמע דיש עצים סמוכים. וא"כ פשיטא כיון דאפשר לו לבשל בעצים הסמוכים פשיטא שאין נוטלין. והשתא י"ל לפי האמת ה"ק אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך היינו משום דיש סמוך לה עצים וא"כ אין נוטלין עצים דאפילו מכשירי אוכל נפש לא הוה. ואין ה"נ אם אין לו עצים סמוכים דמותר לסתור אהלא משום דהוה מכשירין. והשתא מוכח שפיר דאיירי בסוכה שאינה של מצוה דאילו בסוכת מצוה תקשי ליתני רק נוטלין מן הסמוך לסוכה. ואין לומר דקמ"ל דדוקא ביש סמוך הוא דאסור למסתר אהלא. אבל באין סמוך מותר מטעם מכשירין דהא סוכת מצוה אסורה מטעם שעצי סוכה אסורין כל שבעה. אם כן הוה ליה למיתני נוטלים מן הסמוך. ודו"ק:
מיהו לפי האמת לא מצינו לשום מ"ד לסתור אהלא. וכבר כתבתי בכתבים וקצת שנתחדש אכתוב:
בפירש"י בד"ה ור"ש מתיר אפילו מן הסכך. ויש להבין מאי בעי רש"י בזה. ואפשר דקשיא ליה לרש"י מאי פריך והא סתר אהלא נימא דר"ש מתיר באסורייתא ות"ק אינו מתיר רק בסמוך דוקא ובאסורייתא אוסר. אלא ודאי ליכא חילוק בין סמוך לדפנות או אסורייתא. לכן ע"כ מתיר אפילו מן הסכך:
בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק הכא בסוכה נופלת. ויש לדקדק איך אמר אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך והא בסמוך אפילו עומדת מותר. ואפשר לומר דקאי נמי אסוכה רעועה שסמכה לחזק שלא תפול. וקמ"ל דמותר אפילו למאן דאמר דאית ליה מוקצה כה"ג לאו מוקצה היא שהרי לא הועיל לו החיזוק. מיהו במשנה יש לדייק איך קאמר אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך פשיטא דסמוך לאו בכלל סוכה הוא וכיון דנקט מן הסוכה ממילא סמוך מותר. ואפשר דקמ"ל בסמוך שנתן לחיזוק וס"ד שיהיה אסור משום שנתן לחיזוק הוה סמוך ג"כ בכלל סוכה וסתר אהלא וקמ"ל כיון שאינו מתכוון לסתור אוהל ולא הוה פסיק רישא דאפשר שלא תפול אם יקח הסמוך לכן מותר מיהו ברייתא דאתיא כרב יהודה ומיירי בנופלת. שפיר י"ל דקמ"ל דכיון דנפלה לאו מוקצה הוא שהרי לא הועיל לה הסמיכה שמ"מ נפלה. ואתי שפיר לרב יהודה ג"כ דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ודו"ק:
אלא דיש לדקדק מאי פריך הא סתר אהלא, הא י"ל דמיירי באסורייתא ות"ק פליג אפילו באסורייתא ואינו מתיר רק סמוך לדפנות. וצ"ל דא"כ בסוכת החג נמי שרי ומוכח דבסוכת מצוה אסורייתא שריא. עיין בט"ז (סימן תקי"ח):
שם מי דמי התם יושב ומצפה. וכתב הר"ן דהא דפשיטא ליה דר"ש מודה באינו יושב ומצפה הוא משום דמודה ר"ש בכוס וקערה ועששית משום דאינו יושב ומצפה. והפני יהושע הקשה עליו שאני דדחויה בידים. לכן כתב דמוכח מבכור דר"ש ס"ל דכל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן. וקשה לי לפ"ז תיקשי למ"ד ומייתי לעיל (דף כ"ז ע"ב) דחולק היה ר"ש אף בבעלי חיים. וא"כ אפילו אינו יושב ומצפה מתיר ר"ש. גם הו"ל למימר הניחא כדלעיל. וא"כ תקשי ליה מבכור. לכן י"ל דמבכור אין ראיה דהוה כגרוגרת וצמוקין דלכ"ע לר"ש הוה מוקצה. וא"כ הא דפשיטא ליה דסוכה בריאה אסור היינו דסוכה נמי לדחוייה בידים דמי ובעלי חיים שמתו לא דמי לדחייה בידים. אם כן צדקו דברי הר"ן. דמוכח מכוס וקערה ועששית דסוכה נמי מיקרי דחייה בידים. ודברי הר"ן מוכרחים. ודו"ק:
ליישב הסוגיא בכירה דלא פריך בפשיטות מר"ש דס"ל סוכת החג בחג אסורה. י"ל דאסורה מן התורה ומ"מ תנאי מהני אף בשל תורה. אבל השתא דברייתא דמייתי מבואר תנאי בנויין ולא אשמועינן בסוכה עצמה ש"מ דבשל תורה לא מהני א"כ אי אפשר לומר דסוכת החג אסורה מן התורה דא"כ לא מהני תנאי. וע"כ קאי אדרבנן. כגון שנפלה לתירוץ הר"י. ועל הנוסף על השיעור לסברת ר"ת. א"כ ע"כ אין איסור רק מחמת מוקצה. פריך שפיר:
עוד י"ל לגירסא דגרם ולא מן הסמוך לא קשיא די"ל דגם רב יהודה לא ס"ל מוקצה מחמת מצוה והכא אין נוטלין עצים מן הסוכה ולא מן הסמוך היינו סמוך לסכך דבטל לגבי סכך אבל מוקצה מחמת מצוה לא ס"ל כלל. ושוין בסוכת החג בחג שאסורה היינו מחמת שאסורה מן התורה והיינו בבנאה בחוה"מ דליכא מוקצה מחמת איסור רק אסורה מן התורה עיקר הסוכה וגם ר' יהודה לא ס"ל מוקצה מחמת מצוה. אבל השתא דמייתי ברייתא דנויין אסורין משום מוקצה ונויין אין אסורין רק מוקצה מחמת מצוה והשתא באידך ברייתא דנקט ושוין. משמע דגם לר"ש אסור מוקצה מחמת מצוה. פריך שפיר:
הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יו"ט כתב נוטלין עצים הסמוכים לסוכה וכו'. וכתב הכ"מ ויש לתמוה למה השמיט רבינו דתנאי מהני דלכ"ע איתא הך ואם התנה הכל לפי תנאו. וכתב הכ"מ דסובר דלר"ש איצטריך אם התנה ובסוכה בריאה דמודה בה ר"ש. וזה דוחק גדול דלא נזכר בברייתא כלל סוכה בריאה:
והנלע"ד בישוב דברי הרמב"ם. ותחלה נבאר ליישב קושיית התוס' פרק כירה (דף מ"ה) בד"ה עד הקשה ר"ת ביו"ט האחרון דלא אסור אלא משום מיגו דאתקצאי בין השמשות מכח יום שעבר הא ר"ש שרי מותר השמן שבנר אע"ג דהוקצה למצותו, ואור"י דמה שאסרה הברייתא ביו"ט אחרון לא אתי כר"ש. והוא דוחק גדול. לכן נלע"ד דשפיר י"ל דגם ר"ש אית ליה מיגו דאיתקצאי והאי מותר השמן שבנר היינו דלא אסיר מוקצה מחמת מצוה רק מה שהוקצה למצותו לכן מוקצה לר"ש שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל ואתקצאי למצותו בשעה שהוא דולק ומ"מ מותר השמן שבנר שרי והיינו כיון דמה שנשאר איגלאי מילתא למפרע שזה ישאר ולא היה מוקצה למצותו כלל דבדרבנן קיי"ל יש ברירה א"כ לא הוקצה כלל למצותו כמו בלוקח יין שאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' ותליא בברירה משא"כ בנויי סוכה שבודאי בין השמשות הוקצו למצוותן מצינו למימר דשפיר אית ליה מיגו דאתקצאי רק במותר השמן שבנר אמרינן הוברר הדבר למפרע שלא אתקצאי הנשאר. ולק"מ קושיית התוס'. ועפי"ז י"ל דהרמב"ם מפרש כפירוש הרמב"ן בשיטת הרי"ף דאינו בודל מהני גם בסוכה דמצוה דכיון שהותנה איגלאי מילתא דלא חלה קדושה עלייהו כלל אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו היינו בלא התנה תנאי דאינו בודל דכבר חל קדושה עלייהו איתקצאי לשבעה אלא דהרמב"ם ס"ל דתנאי דאינו בודל נמי תליא בברירה דמתנה אם יצטרך להם לא יבדל כל שבעה וכשצריך איגלאי מילתא דלא חלה קדושה מעיקרא עלייהו. וכבר כתבו התוס' בפרק כל הגט (דף כ"ה) דגם בתנאי שייך ברירה ר"ש אית ליה ברירה גבי הריני בעליך ע"מ שירצה אבא. וא"כ י"ל הכא מהני תנאי שפיר לר"ש דאית ליה ברירה שפיר מהני אינו בודל אבל למאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. א"כ בעצי סוכה שהם מדאורייתא לא אמרינן ברירה. ובדרבנן יש ברירה. לכן לא העתיק הרמב"ם תנאי רק בנויין שהן מדרבנן אבל בעצי סוכה שהם מדאורייתא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. וצדקו שפיר דברי הרמב"ם. ודו"ק היטב:
ועיין בתוס' פרק במה מדליקין (דף כ"ב) שר"ת מתרץ כמו כאן שאין אסור מן התורה רק הכשר סוכה רק דקשיא ליה לר"ת מאי פריך הכא מנויין אסוכה. ונראה דבלא"ה דייק הפני יהושע הא דבעי מריב"ל אטו לא ידע ריב"ל הברייתא דנויין. ונראה דודאי י"ל דידע הברייתא אלא דה"ק הרי אמרו אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה והטעם משום ביזוי מצוה וס"ל כיון דאיכא ביזוי מצוה ממילא לא מהני תנאי. וכן באמת לא מצינו תנאי מועיל להשתמש בנר חנוכה וא"כ י"ל דבעי למיפשט ליה דאפילו נפלה כיון דתנאי לא מהני משום ביזוי, א"כ כי תניא בנויין מהני תנאי ע"כ משום דמיירי בנפלה דליכא משום ביזוי א"כ שפיר מוכח דאפילו נפלה אסור. ועפי"ז י"ל סברת ר"ת דמחלק בין יותר מהכשר סוכה שאינו אסור רק משום ביזוי. וי"ל דס"ד דמקשה מנויין אסוכה דס"ד דבנויין לא שייך איסור רק משום ביזוי וכיון דאסורין משום ביזוי ראוי שלא יועיל תנאי דמ"מ ביזוי איכא. ומשני דלא שייך ביזוי רק באקצינהו לסוכה. אבל אינו בודל י"ל דלא בטילי לסוכה כלל וליכא ביזוי ודו"ק היטב:
מיהו למ"ש התוס' שם דבחול לא שייך מוקצה צ"ע דמה שנשאר אסור כמ"ש בפרק כירה (דף מ"ד) בד"ה שבנר:
עוד באותו ענין. במשנה אין נוטלין ענים מן הסוכה. ופירש"י בפסח או בעצרת והיינו משום דדבר הלמד מענינו הוא דביו"ט מיירי. מיהו לכאורה קשה דהך דינא שייך נמי בסוכה דמצוה למאי דמוקי בסמוך לדפנות או באיסורייתא כיון שלא ביטלו אל הסוכה אינו מכלל סוכה ואינו אסור אפילו בסוכה דמצוה. ואפשר לומר דסמוך לדפנות לא גרע מנויי סוכה ולא שייך בסוכה דמצוה ולמ"ד דאיירי בסמוך לסכך ובאיסורייתא י"ל בסכך אם הוא חבילה שמסככין בה י"ל דמ"מ אסור כיון דקדושה חלה על עצי סוכה מן התורה וזה ראוי לסכך אין להתיר ללוקחם ולא דמי למוקצה שהוא דרבנן. מיהו בסמוך לדפנות לא מסתבר שיהיה אסור אפילו בסוכה דמצוה כיון שלא סמכן לנוי. ואפשר לומר דבסוכה דמצוה שהוא מן התורה לא שרינן גם סמוך לדפנות כיון דאם נארגו עמו אסורין מן התורה לא מפלגינן להתיר בסמוך לדפנות רק באיסור מוקצה וסתירת אוהל דאינו רק מדרבנן כיון דאינו סותר ע"מ לבנות בהא הוא דמפלגינן בין סמוך לדפנות עצמן. ומזה סיוע לדעת הרמב"ם שסובר דגם הדפנות אסורין מן התורה לכן לא משכחת להאי דינא גם למ"ד סמוך לדפנות אלא בסוכה דעלמא ולא בסוכה דמצוה. ולשאר פוסקים י"ל דאי הוה נקט לה הך דינא בסוכה הו"א דוקא בסוכה דמצוה הוא דאסור משום דחלה קדושה עלייהו משא"כ בסוכה דעלמא ליכא איסורא משום סתירה דהוה לצורך אוכל נפש. לכן קמ"ל במס' ביצה דלח שרינן סתירה כלל משום אוכל נפש ולפירש"י דמפרש בסוכה עלמא י"ל דהיינו למאן דמוקי בסמוך לסכך י"ל בסוכה דמצוה לא שייך באיסורייתא דאם הוה חבילה שאין מסככין בה מסתמא לא יפסול הסוכה ואם מסככין בה כיון דראוי לסכך אם ינטל הכל אין להתירו בסוכה דמצוה כיון שראוי לסכך:
עוד אפשר לומר דסמוך לדפנות פירש"י שלא נארגו עם הדופן. וקשה פשיטא. וצ"ל דקמ"ל אפי' נתנם שם להחזיק הסוכה כדי לעבותה וכדומה לסתום הסדקים בעצי הרוח שיעמוד בפניו מ"מ כיון שלא נארג עם הדופן שרי. ובכה"ג לא גרע מנויי סוכה:
ועפ"ז יש ליישב לשון הטור שכתב (בסימן תקי"ח) ואם לאחר שתיקנה בדפנותיה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שמה או שזרק עוד יותר על הסכך מותר ליטלם. ותמה הב"י בסמוך לדפנות ל"ל חבילות אפילו קנים נמי שרי. ונראה לפ"ז דודאי סמוך לדפנות שלא נארגו עמהם פשיטא דאין לחלק בין חבילה לקנים כיון שלא נארגו רק בסכך שמונח בלי ארוגה בזה יש לחלק דקנים כעיקר הסכך הם משא"כ חבילות, וא"כ הטור שכתב חבילות משום סכך נקטינהו שאין הפרש אחר בין הסכך למה שסמוך לו. אבל בקנים עיקר תליא בארגם עם הדופן. ובלא נארגו אין לחלק בין קנים לחבילות וכיון דחבילות שרינן אפילו על הסכך כ"ש קנים שאין ארוגים עם הדופן. ונראה מלשון הטור דמפרש באיסורייתא היינו שהוסיף אח"כ על הסוכה אחר שנגמרה הסוכה בלא חבילות אפילו מה שהטילו אח"כ על הסוכה בטלו לגבי הסוכה אבל אם בשעה שסיככה הוסיף חבילות הוה כמסכך בחבילות והבין פירוש מן הסמוך לה מה שסמך אחר שנגמרה ופסק כתרווייהו ותימא על מהרש"ל שהבין בטור שפוסק כשמואל דמיירי בסמוך לדפנות אבל לרב מנשיא אפילו אם בשעת עשיית הסוכה הוסיף חבילות נמי שרי. ותמוהין דבריו למאד איך הבין בש"ס כיון דלשמואל דמוקי בסמוך לדפנות מוקי מתניתין דהוסיף אח"כ א"כ איך אמר רב מנשיא אפילו תימא שאין סמוך לדפנות ובאיסורייתא. הא גם לשמואל נמי מצי איירי בסמוך לסכך דומיא דסמוך לדפנות דמיתוקם בהוסיף אח"כ. אלא פשוט דהטור מפרש גם לרב מנשיא איירי כמו לשמואל בסמוך לדפנות. ומשמע להטור כן מלישנא דקאמר אפילו תימא שאין סמוך לדפנות ובאיסורייתא. וא"כ משמע דמתניתין מן הסמוך אדפנות נמי קאי דאל"כ היה מתניתין בסמוך לסכך ולחלק בלשון המשנה דסמוך לה פירושו סמוך לדפנות בלא נארגו ובסמוך לסכך בחבילות דלא משמע לישנא לפרושי בשני ענינים. א"ו מפרש מתניתין כולה בחבילות. ומ"מ לישנא משמע דלא פליג אדשמואל. א"ו בדפנות אין חילוק כלל בין חבילות ובין קנים סמוכים שלא נארגו ומתני' כולה בחד ענינא:
בפירש"י בד"ה שהיא אסורה אפילו בחוש"מ עכ"ל. מה שדייק רש"י אפילו בחש"מ אפשר דקשיא ליה לרש"י למאי דמוקי הסוכה רעועה משום דיושב ומצפה. וא"כ קשה בסוכת החג הא קיי"ל בסוכה (דף כג) דבסוכה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה ד"ה לאו כלום הוא. וא"כ ע"כ מיירי בעומדת ברוח מצויה ורוח שאינה מצויה לא שכיח ולא שייך ביה יושב ומצפה. וא"כ אפילו בלא טעמא דסוכת מצוה אסורה. לכן פירש"י אפילו בחש"מ אסורה ומצי איירי אפילו בסוכה גרופה מטעם מוקצה למצותו. מיהו בלא"ה אין זו דיוק ברש"י. ועפ"ז אמרתי ליישב הסוגיא בכירה ( דף מ"ה ) דמיבעי שם לר"ש בחיטין שזרען בקרקע כו' וא"ל אין מוקצה לר"ש אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק ופריך ולית ליה לר"ש מוקצה למצוותו ומייתי מהא דסככה בקרומין כו' דלקמן דאסור להסתפק מהם עד מוצאי יו"ט האחרון של חג וממאי דר"ש הוא ומייתי הך דהכא דשוין בסוכת החג בחג שאסורה. והוא תמוה למאד דלמה ליה לאתויי הך דסיככה בקרמים כלל כיון דלא מוכח מיניה מידי כמו שהרגיש רש"י שם. ומה שתירץ רש"י שם תמוה לכאורה דמ"מ מברייתא ראשונה לא מוכח מידי. ולפ"ז י"ל דלהכי ניחא ליה לאקומי ברייתא קמייתא דמהך ברייתא י"ל דלעולם לית ליה מוקצה למצוותו והא דסוכת החג בחג אסורה היינו משום דהכא מוקמינן בסוכה רעועה דדעתיה עלה שתפול. וא"כ י"ל דזה דוקא בסוכה שאינה של מצוה משא"כ בסוכה דמצוה כיון שצריך לה ע"כ דעתו להחזיקה שלא תפול. וכהאי דתנינן בס"פ שואל וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה שלא תוסיף. וא"כ אינו יושב ומצפה עליה לכן אסורה גם לר"ש. לכן מייתי הך דסיככה דת"ק ס"ל דאסורה עד מוצאי יו"ט אחרון של חג. וכיון דלת"ק ודאי אף בחוה"מ אסורה. א"כ כיון דתני ושוין שאסורה משמע דגם בחוה"מ אסורה לר"ש. וא"כ ע"כ הטעם משום מוקצה למצותו. ומזה יש לדייק דיו"ט אחרון לאו בכלל חג הוא. דהא כתבו התוס' שם דלר"ש ודאי ביו"ט אחרון אין שייך מיגו דאתקצאי דהא מתיר מותר השמן שבנר. וא"כ אכתי אינן שוין שהרי לר"ש שרי עכ"פ ביו"ט אחרון. אלא ודאי יו"ט אחרון לאו בכלל חג הוא והכא סוכת החג בחג תני. וא"ש הכל:
בגמ' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. למאי דמוקי רב מנשיא לקמן בסוכה דעלמא. א"כ מוכח בהדיא דמהני תנאי במוקצה מחמת איסור. ותמוה מאוד על המג"א (בסימן תקי"ח סק"ג) שכתב שנ"ל דלא מהני תנאי לרבנן במוקצה מחמת איסור רק לר"ש דביושב ומצפה מהני. מהני נמי תנאי בבריאה ג"כ משא"כ למאן דס"ל מוקצה ואפילו יושב ומצפה לא מהני תנאי נמי לא מהני וקשה איך מפרש הכא אם החלה דע"כ לת"ק הוא דאילו לר"ש בלא תנאי נמי שרי. ואי ס"ל כשיטת התוס' וכמ"ש מהרש"א שסוברין כדעת הרי"ף דמתוקם התנאי לענין סוכה. א"כ י"ל דאפילו לר"ש לא מהני תנאי לענין מוקצה מחמת איסור וכמ"ש התוס' דבשום מקום לא מצינו שיועיל תנאי במוקצה מחמת איסור כיון דברייתא מתפרשת בסוכה דמצוה לא מוכח תנאי כלל במוקצה מחמת איסור. ובמאור כתב דבסוכה רעועה מהני תנאי אפילו לר"י והוא מוכיח לפי שיטתו שפסק כרב מנשיא:
ובאמת נ"ל מלשון הירושלמי שהביא הר"ן בפ' כירה שהביא הרמב"ן ראיה ממנו דמועיל תנאי למוקצה מחמת איסור מדגרסינן בירושלמי אם התנה עליו מותר במה אנן קיימין אי כר' מאיר אפילו התנה אסור דלדידיה כל המיוחד לאיסור אסור אי כר"י כו' אי כר"ש אפילו לא התנה יהא מותר ופרקינן כר"ש ובכוס וקערה ועששית הלכך לדידן דקיימ"ל מוקצה מוקצה מחמת איסור שרי בין בנר של חרס ובין בנר של מתכת שרי עכ"ל הר"ן בשם הרמב"ן. ותמוה לי טובא דאדרבה מן הירושלמי משמע איפכא דדוקא לר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור ולא אסור אלא בכוס וקערה ועששית שאינו יושב ומצפה שפיר י"ל דמהני תנאי משא"כ לדידן דקיימ"ל כר"י במוקצה מחמת איסור הו"ל כמו לר' מאיר דלא מהני תנאי כיון דגם ביושב ומצפה לא מהני דהא במוקצה מחמת איסור לא קיימ"ל כר"ש ואפילו ביושב ומצפה אסור גם תנאי לא מהני כיון דבמוקצה מחמת איסור קיימ"ל כר"י. גם דברי בעהמ"א שכתב דבסוכה בריאה לא מהני תנאי אפילו לר"ש נסתרין מן הירושלמי שהרי בכוס וקערה דאינו יושב ומצפה מהני תנאי לר"ש. ונהירנא שכבר העירותי בזה בימי חורפי כד הוינא טליא. ונראה שגם דעת התוס' בפ' כירה ( דף מ"ד ) שפשוט להו דלא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור בנר והקשו מסוכה. ונראה שסמכו על הירושלמי וס"ל דלר"י לא מהני תנאי ובסוכה רעועה מהני תנאי אפילו לרבנן דאית להו מוקצה:
שם ומי מהני בה תנאי. ע' בספר פ"י שהקשה דילמא מיירי לדפנות דאין אסורין מן התורה. ובאמת כן מבואר ברא"ש שהשיב על הרמב"ם שכתב בין עצי סכך בין עצי דפנות. ומ"ש דהרמב"ם איירי מדרבנן. כבר קדמו בט"ז (ר"ס תרל"ח). ולכאורה היה נראה דהשגת הרא"ש מדשלל הרמב"ם עצי סכך עם דפנות משמע דאיסורן שוה מן התורה מיהו זה אינו דהא הרמב"ם כתב כל שמונת ימי החג. ובשמיני ודאי ליכא טפי מאיסור מוקצה. וא"כ י"ל דמדרבנן אסירי הדפנות ובזה ניחא מה שתמוה בסוגיא דבתחילה פריך שאין להועיל תנאי. והדר פריך ולא מהני בה תנאה וכו'. משמע דיש להועיל התנאי. ולפ"ז ניחא דודאי אם התנה משמע ליה ודאי אכל סוכה קאי בין הסכך בין הדפנות דהא הך דשוין בסוכת החג אסורה הסכך בודאי בכלל. וא"כ התנאי נמי על הסכך קאי. ומשני דאתאן לסוכה דעלמא. ואם התנה קאי ארישא. וא"כ כיון דקאי ארישא ממילא משמע בסיפא לא מהני שום תנאי. דאל"כ הו"ל למיתני הך ואם התנה ברישא ובסופא נמי אדפנות דמהני תנאי. וכיון דקאי ארישא משמע בסיפא לא מצינן לאשמועינן תנאי אפילו אדפנות דאל"כ לישמעינן בסיפא דמהני תנאי אדפנות מיהו אלא ודאי אדפנות נמי לא מהני ואדפנות פריך שפיר מ"ש מנויין דתרוייהו דרבנן. ומשני באומר אינו בודל מהם. ותנאי דברייתא לא איירי באינו בודל. ולא מהני כלל בסוכה דמצוה ולא שייך רק בסוכה דעלמא. ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אבל ליישב ג"כ לשיטת התוס':
ולפענ"ד תמיהא חזינא בדברי הש"ע (ר"ס תרל"ח) שהעתיק מלשון הר"ן שכתב ואם אחר השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר סוכה הוסיף עוד דופן לא מתסרא אבל אם עשה הרבעתן סתם כולם אסורות ומוקצות ע"כ. ואמת הוא שהוא לשון הר"ן. אבל הוא תמוה דמי גרע דופן רביעי מנויי סוכה שעשאן לאחר הסוכה. וכן לגירסת הרי"ף ולא מן הסמוך ע"ז קאי ושוין דהסמוך לדפנות נמי אסור. הגם שיש לדחוק בכל זה. לפענ"ד הדבר ברור שכוונת הר"ן דלא מיתסרא היינו מן התורה מקרא דחג הסוכות. ואע"ג דסיים הר"ן אם עשה ארבעתן סתם כולם אסורות ומוקצות נא תילף מיניה דאם עשה הדופן הרביעי אח"כ אפילו מוקצה נמי ליכא דא"כ היכא כתב בעשאן סתם כולם אסורין ומוקצות הא מן התורה אסורות דהא הי מינייהו מפקית. אלא כוונת הר"ן דמפרש לשיטת הרי"ף שסובר דאינו בודל מהני אפילו לסוכה דמצוה ומפרש אבל עצי סוכה דכבר חיילא קדושה עלייהו כלומר שלא התנה אתקצאי לז' בע"כ ולא מהני בהו תנאה אחרינא. כמבואר בר"ן לשיטת הרי"ף. א"כ ע"כ אתקצאי דקאמר היינו מן התורה. שע"כ הוקצו ונפרשו לשבעה מן התורה. ואף דהתוס' דייקו דלשון אתקצאי משמע מוקצה. הר"ן לא ס"ל כן. לכן בד"ה ומיהו איכא למידק לא מייתי הר"ן רק דבפ' כירה מוכח דהטעם משום מוקצה אבל מלישנא דאיתקצאי לשבעה לא דייק דמשמעו משום מוקצה דס"ל דהוקצה מן התורה. (כי מוקצה הוא לשון מופרש כמו מוקצה ונעבד) ונ"מ שאם התנה על דופן הרביעי מהני ביה תנאי כמו בנויי סוכה כשהתנה עליהם אינו בודל לא מיתסרא. אבל בהמוסיף דופן ולא התנה עליו ברור דאסור. ודלא כמ"ש בש"ע. ולשיטת הרי"ף כפי מ"ש הר"ן נ"מ דדופן רביעי אינו אסור מה"ת דע"כ נויין אינן מן התורה דמשום ביזוי מצוה הוא. וכן י"ל מלשון התוס' בשם ר"ת שכתבו דאי עביד דפנות שלימות לא אסור רק מטעם איסור מוקצה וקשה הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. וא"כ כולהו אסירי מן התורה. אלא ע"כ מיירי בגווני שכתב הר"ן שאח"כ הוסיף דופן ואז אסור משום מוקצה:
בתוס' בד"ה אבל כו' יקשה דמשמע הכא כו' היינו מטעם מוקצה כו' עכ"ל. ונראה דעם פירש"י מתיישב הכל דרש"י פירש דאינו בודל לא מהני בסוכה כיון דע"כ בודל מהם משום סתירת אוהל. וא"כ י"ל שפיר בודאי בלא התנה אסורין מן התורה. אבל באומר איני בודל התנה שלא תחול הקדושה שפיר מהני התנאי. וכמ"ש הר"ן לדעת הרי"ף אלא משום דע"כ בודל משום סתירת אוהל ומן התורה ליכא איסור סתירת אוהל דסותר אינו חייב אלא ע"מ לבנות. וא"כ מעיקר דינא דאורייתא שפיר מצי להתנות גם על הסתירה כיון דמן התורה ליכא איסור סתירה אינו אסור רק משום מוקצה. וא"כ ה"ק אבל עצי סוכה אף שהתנה אינו בודל מ"מ חיילא הקדושה על ידו מחמת שבודל מכח איסור סתירה דרבנן וא"כ בלא אמר איני בודל אסורין מן התורה ובאמת באיני בודל אסורין מדרבנן כיון דעיקר איסור סתירה הוא דרבנן:
אלא דהסוגיא דפרק כירה לא א"ש אכתי דמאי פריך לר"ש מהך דסוכת החג אסורה הא בלא התנה אסורה מן התורה. ומ"מ נראה ליישב גם זה דסמך אסוגיא דהכא דבסוכת החג לא מהני תנאי. והנה י"ל ודאי הא דלא מהני תנאי דאיני בודל דביו"ט ע"כ בדיל משום סתירת אוהל מ"מ בחוה"מ היה ראוי שיועיל התנאי דאף דבע"כ בדיל מכח סתירת אוהל ביו"ט מ"מ כי היכא דמהני תנאי בנויין אף שישב ונטפלו לסוכה לא חלה קדושה עלייהו כן ראוי ג"כ שיועיל בגוף הסוכה התנאי דמ"מ מאיסור קדושת סוכה לא בדיל רק כיון דאסור משום סתירת אוהל ובדיל מיניה הוקצה למצותו כל ז' כיון דע"כ בדיל מיניה ולא אהני טעמא דסתירת אוהל לענין קדושת סוכה אלא דכיון דע"כ בדיל מיניה ממילא איתקצאי למצותה. וא"כ י"ל דלרבנן דה"ל מוקצה למצותן לא מהני תנאי כלל כיון דלא מצי למימר איני בודל מכח סתירת אוהל ממילא אף בחוה"מ אסור משום מוקצה למצותו דלרבנן פשיטא דאסור מוקצה למצותו כיון דאיתקצאי ביו"ט ע"כ למצותה משום סתירת אוהל בדיל מיניה. מיהו למאן דלא ס"ל מוקצה למצותו ל"מ הך דבדיל בע"כ משום סתירת אוהל ביו"ט דמ"מ בחוה"מ אין טעם שתאסר שהרי התנה שלא תחול קדושת סוכה עליה ואי משום דבדיל משום סתירת אוהל א"כ עיקר מאי דבדיל משום מוקצה למצותו דהא מן התורה ליכא איסור בסתירה אלא כיון דבדיל מדרבנן משום סתירה ממילא מוקצה למצותו כמו שמן שבנר בשעה שדולק דאיכא תרתי מוקצה למצותו ומוקצה לאיסורו. וא"כ במה שנסתלק איסור סתירת אוהל הרי לא נשאר רק מוקצה למצותו כיון שהתנה איני בודל וא"כ לרבנן פשיטא לן דאפילו בתנאי אסורה כיון דס"ל מוקצה למצותו. והשתא דנקט ושוין משמע אפילו לר"ש לא מהני התנאי אפילו בחוה"מ וא"כ כיון דהתנה דאיני בודל ליכא רק משום איתקצאי למקצת יום טוב שאין התנאי מועיל ליום טוב ממילא איתקצאי לכל שבעה. ומוכח שפיר דס"ל מוקצה למצותו:
וארווח לן בזו הסוגיא דתמוה למה מביא הך דסיככה כהלכתה התם בפרק כירה דפריך עלה ממאי דר"ש היא ומייתי הך ברייתא דהכא דושוין בסוכת החג ולפ"ז ניחא דמהך דושוין י"ל דלא מיתסרא רק בלא התנה ומן התורה אסורה דאי משום מוקצה למצותו י"ל בחוה"מ לא שייך מוקצה למצותו ואינה אסורה רק בלא התנה ובהתנה אפילו לרבנן שריא בחוה"מ אף דביו"ט בדיל משום סתירת אוהל לא איתקצאי לחוה"מ וא"כ תנאי שפיר מהני אבל אחר דמייתי דרבנן ס"ל הוקצה למצותו גם בחוה"מ א"כ ממילא היכי דאין שייך תנאי דאיני בודל אסורה משום מוקצה למצותו אף בחוה"מ. וכיון דתני ושוין משמע גם לר"ש לא מהני תנאי דלמאן דס"ל מוקצה למצותו פשיטא לן דאי איתקצאי ביו"ט למצוה איתקצאי לז'. ופריך שפיר:
בא"ד ותירץ ר"ת כו' אבל אי עביד דפנות שלימות כו' עכ"ל. וקשיא לי כיון דעצי סוכה אסורין מן התורה ובדאורייתא קיימ"ל אין ברירה, וא"כ הי מינייהו מפקת. ואפילו נימא שעשה אח"כ דופן רביעי וכמ"ש הר"ן מ"מ כיון דקיי"ל הזמנה לאו מילתא וא"כ מאי חזית שנכשרת הסוכה בדופן שעשה כבר שמא נכשרת בדופן הנוסף ומאי חזית לעשות ההכשר במה שבנה תחלה שלשה דפנות. וכ"ש דקשה טפי על הרא"ש בפ"ק דסוכה שכתב דהדפנות לא מתסרי מן התורה והסכך אינו אסור רק כדי הכשר סוכה. והוא תמוה יותר דאיך שייך על הסכך יותר מכדי הכשר שהרי כל מה שיש סכך יותר הוא סוכה גדולה יותר והוה כמו עשה שתי סוכות ומהיכא תיתי שיותר אחת שהרי זו סוכה כמו זו. בשלמא על הדופן יש לדחוק שדופן רביעי אין מועיל למצות סוכה אבל מה שהרחיב הסכך לא שייך בו יותר מכדי הכשר דכולה סוכה דמצוה. ולא שייך לומר שאם לא הוסיף היתה כשרה שאין ענין התוספת שהוסיף לומר שהוסיף על הסוכה שהרי סוכה ממש הוא. ואפשר שכוונת הרא"ש הוא שהוסיף בעובי הסכך יותר מן השיעור הצריך דזה שפיר י"ל שלא נאסר. וגם בזה אפשר דאע"ג דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה כיון דיושב תחת הסכך לא נאסר רק כשיעור שיושב תחתיו. מיהו מדברי הב"י (סימן תרל"ח) מוכח דס"ל דאפילו הוסיף על משך הסוכה נמי אינו אסור מן התורה:
ותו תמוה לי על דברי הרא"ש דכיון דפשיטא ליה דדפנות אין אסורין מן התורה א"כ שוב אין לר"ת ראיה לחלק בין הכשר סוכה דקושית התוס' לא קשיא כלל דבפרק כירה שמע ודאי דאדפנות נמי קאי ושוין שאסורה דלא גרע מנוי סוכה שעל הדפנות שאסורין וא"כ עיקר הקושיא ל"ק כלל. והשתא מנ"ל לחלק בין שיעור הכשר סוכה ליותר מן השעור. דבשלמא אי לא מפלגינן בין סכך לדפנות שפיר מוכח כן. אבל בהך חילוקא דמפלגינן בין סכך לדפנות מתיישבת עיקר הקושיא ואיני מוכרח לחלק כלל. ואפשר להליץ בעד הרא"ש כי בלא"ה תמה הב"י בשם המזרחי איך לא ראה הרא"ש דברי התוס' כאן שכתבו בהדיא איסור בדפנות. ונראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' בפ' במה מדליקין אהא דאמרינן שם אבוהון דכולהו דם ולא קאמר עצי סוכה דנפקו מקרא דאסורין ונילוף מיניה ביזוי מצוה. ותירצו דבסוכה דבמסתפק מהם איכא ביטול מצוה. והנה אי אמרינן בסוכה טעמא משום ביטול מצוה א"כ ממילא בדפנות נמי שייך איסור ביטול מצוה. ואין מקום לקושיית הרא"ש דסוכה בסכך קאי דמ"מ נלמד דפנות מסכך כיון דשניהם צריכים למצוה. אלא דקושית הרא"ש מנ"ל דטעמא משום ביזוי מצוה שמא הטעם דגזה"כ שתחול קדושה על הסוכה ואסכך דוקא קאי ולא אדפנות. מיהו לר"ש דדריש טעמא דקרא שפיר י"ל משום ביזוי מצוה וממילא לא מפלגינן בין סכך לדפנות וא"כ התוס' כאן כתבו שפיר דלר"ש דס"ל ג"כ בפ' כירה טעמא דמוקצה. ור"ש דדריש טעמא אין לחלק בין סכך לדפנות. משא"כ הרא"ם קאי לדידן דלא קיי"ל כר"ש בב"מ בפרק המקבל שפיר אין להוכיח מקרא רק הסכך לבד ולא הדפנות. דעל הסכך הוא דחיילא קדושה ולא על הדפנות דיש לומר דאין הטעם משום ביזוי מצוה רק דחיילא קדושה עלה. ואם כן יש לומר דאין איסור בדפנות מן התורה וצריך עיון:
בא"ד ור"י פירש דודאי כ"ז שהסוכה בעמידה כו' אבל כשנפלה כו' וא"כ היה יכול לתרוצי כו' עכ"ל. לכאורה א"צ לדחוק דודאי בלא"ה הסוגיא תמוה דמעיקרא פריך ומי מהני בם תנאה. משמע ליה דלא מהני בה תנאה. והדר ומי לא מהני בה תנאה. ולפיר"י ניחא דודאי אי קאי אסיפא דסוכת החג בחג מהני בה תנאה. משמע ודאי דבכל גווני מהני בה תנאה. דהא סוכת החג בכל גווני משמע אפילו בחוש"מ מהני תנאי ואפילו עומדת דמשמע דתנאי מהני בכל גווני אף דרישא ע"כ איירי בנפלה אף דסתמה הבריות ברישא דר"ש מתיר וע"כ איירי בנפלה. דפשיטא דביו"ט ליכא מאן דשרי למיסתר אהלא. ואם כן סתמא כפירושה דודאי איירי בנפלה דלא ס"ד לאשתרויי ביו"ט סוכה עומדת וסתמא כפירושה דבנפלה איירי. אבל אי קאי אסוכת החג משמע אפילו עומדת מהני בה תנאה. דליכא למימר דמסתמא כשעומדת לא יטול דסתר אהלא דבחוה"מ ליכא סתירת אוהל. לכן מוקי ארישא. וכיון דקאי אשאר יו"ט ע"כ בנפלה איירי דסתירת אוהל פשיטא דאסור ביו"ט. והשתא דע"כ ארישא קאי ורישא בנפלה מיירי א"כ מוכח מדלא נקט בסיפא דסוכת החג אף דסתמא הו"א אפילו בעומדת מ"מ הו"ל לאשמועינן בהדיא ואם נפלה והתנה הכל לפי תנאו דהוה קאי בין איו"ט ובין אסוכה דמצוה. א"ו סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה בשום אופן אפילו נפלה ופריך שפיר מנויי סוכה דמהני בהו תנאה ומשני באומר איני בודל הוא דמהני. וברייתא לא מיירי בסך תנאה ושפיר קאי אסוכה דעלמא. וא"כ ממילא ארישא קאי וסתמא בנפולה דליכא סתירת אוהל. והא דלא תני בנפלה אפילו בסוכה מהני תנאה דשאר תנאי לא מהני רק איני בודל. ובסוכת החג לא שייך כיון דבדיל וחיילא קדושה עלה ממילא איתקצאי לשבעה:
ועפ"ז יש ליישב לשון התוס' שבת (דף מ"ה) בד"ה ואם התנה וכתבו וז"ל בריש המביא פריך עלה ומוקי בסוכה רעועה ונפולה עכ"ל. והוא תמוה דהא אהא דאם התנה ל"ק כלל אי קאי אסוכת החג י"ל דמיירי בחוה"מ ולא מקשינן כן ארישא בסוכה דעלמא דר"ש מתיר. ומה ענין זה לשם. ולפ"ז נראה דכוונת התוס' ליישב הא דמקשו דילמא מדאורייתא אסורה. וע"כ הקושיא דפרק המביא דפריך ולא מהני בה תנאה היינו משום דדילמא דרישא איירי בנפולה. וא"כ כוונת התוס' דע"כ הש"ס סמך על הא דמוקי פרק המביא בנפולה משמע דסוכת החג אפילו נפולה אסור. להכי דחק שפיר דאסר מכח מוקצה למצותו דכיון דקאי ארישא בסוכה דעלמא ממילא משמע דבסוכה דמצוה לא מהני תנאי אפילו נפלה דאל"כ ליתני נמי בסיפא בסוכת החג תנאי בנפלה דומיא דרישא. ובהכי ניחא ג"כ הסוגיא דפרק כירה דדייק מהך ברייתא דר"ש ס"ל הוקצה למצותו וקשה דלמא מייתי בלא נפלה ואסורה מן התורה. ולפמ"ש ניחא דכיון דרישא דר"ש מתיר. ולפ"ז פריך שפיר דמשמע דומיא דרישא אפילו בנפלה אסור:
ודע כי הרי"ף לא הביא הך דאתאן לסוכה דעלמא. וכתב הרמב"ן שגירסתו דאינו בודל מהני אפילו לסוכה דמצוה רק שאר תנאי לא מהני. וכתב הרמב"ן דה"ק אבל עצי סוכה דאמרן אסורין בהנאה כל שבעה כשחלה קדושת סוכה עלייהו דהנהו בין קיימת בין נפולה אסורין שע"כ איתקצאי למצותה כל ז' ואע"פ שהתנה עכ"ל. משמע מדבריו דבלא התנה אסורה מן התורה. וקשה איך יפרנס הסוגיא דפרק כירה דדייקינן דר"ש ס"ל מוקצה מחמת מצוה. ונראה דהרמב"ן לשיטתו אזיל שהביא הר"ן בשמו דעצי סוכה אסורין כל ז' מן התורה כחגיגה ונויי סוכה אסורין משום ביזוי מצוה וביו"ט אחרון אסורה משום מוקצה למצותה. וא"כ ע"כ לומר הקושיא פרק כירה דמשמע שאסורין אפילו ביו"ט אחרון. ומזה דייקינן דס"ל לר"ש מוקצה למצותה. ובהכי ניחא דלא מקשו בפשיטות מברייתא דושוין בסוכת החג בחג שאסורה דר"ש ס"ל מוקצה למצותה. ולפ"ז ניחא די"ל דלא קאי רק אז' ימי החג לחוד וביו"ט אחרון אין שום איסור. ולהכי מייתי הך דאסור בנויי סוכה עד מוצאי יו"ט אחרון של חג. וא"כ כיון דת"ק ס"ל דביו"ט אחרון אסורה משום דאיתקצאי למצותה א"כ כיון דתני בהך ברייתא ושוין מוכח דר"ש ס"ל ביו"ט אחרון נמי אסורה וא"כ ע"כ דס"ל מוקצה למצותה ודייק שפיר. ולפ"ז משמע דגם יו"ט אחרון בכלל חג הוא דהא סוכת החג בחג קתני. וע"כ הקושיא דביו"ט אחרון משמע נמי דאסורה. אלא דיש לתמוה על הרמב"ן דהא כבר הוכיחו התוס' שם דר"ש לית ליה מיגו דאיתקצאי דהא מתיר מותר השמן שבנר וכתבו דיו"ט אחרון לא אתיא כר"ש. וא"כ תימא לדברי הרמב"ן איך מוכח דר"ש ס"ל מוקצה למצותה דהא מתיר מותר השמן לית ליה מיגו דאיתקצאי. ונראה דהרמב"ן ס"ל דודאי ר"ש ס"ל נמי בסוכה מיגו דאיתקצאי. והא דשרי מותר השמן שבנר ולא אמרינן מיגו דאתקצאי י"ל משום דכיון דנשאר השמן איגלאי מילתא דלא הוקצה זה הנשאר. דהא קיי"ל בדרבנן יש ברירה. וא"כ הוברר הדבר למפרע שהנשאר לא שייך למצוה משא"כ בסוכה דהוקצה למצוה הסוכה בעצמה ס"ל גם לר"ש מוקצה למצותו. וא"כ שפיר י"ל דמושוין משמע דאפילו ביו"ט אחרון ס"ל דאסור משום מוקצה למצותו. ושפיר מוכח דסבירא ליה מוקצה למצותו:
ויותר נראה לי דהרי"ף לפי גירסתו דגרס אין נוטלין עצים מן הסוכה ולא מן הסמוך לו. וא"כ י"ל דודאי מן התורה אינו אסור רק שעור שצריך לסוכה אבל מה שזרק אח"כ לסכך או לדפנות כיון שלא נתכוין בשביל סוכת מצוה דלמצוה לא צריך טפי ממה שהיה מעיקרא אינו אסור מן התורה דאף שבטל לגבי הסוכה לענין סתירת אוהל מ"מ לענין קדושה לא בטל מאחר שכבר היה לו הכשר סוכה ואין זה אלא לעבות או לחזק אלא מיהת כיון שנטפל למצוה הרי הוא כמו הסוכה דהוה מוקצה למצותה שהרי בטלו לסוכת מצוה ונעשה מוקצה למצותה. א"כ אין להועיל בה תנאי שהרי כל עיקר איסורו של הסמוך בשביל שבטל לגבי הסוכה ונעשה מוקצה לעיקר הסוכה דמצוה. א"כ אין טעם שיועיל בה תנאי יותר מן גוף הסוכה שצריך להכשר. והדר פריך כיון דקאמרת דמאי דבטל למצוה דין סוכה יש לו שאין יכול להפקיע קדושתה. א"כ בנויין אמאי מועיל תנאי. ומשני באומר איני בודל מהם כל בין השמשות. ואם כן שפיר קאי אסמוך. ובקאמר איני בודל לא ביטל הסמוך לגבי סוכה ולא נעשה מוקצה לה. ובזה א"צ לדחוק כמ"ש אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו איתקצאי לשבעה כמ"ש הרמב"ן. אלא דה"פ דודאי מאי דביטל לגבי סוכה לא מהני בה תנאה דכיון דהתנה לא ביטלה לסוכה כלל ולא חל קדושה עלייהו אבל עצי סיכה עצמה דחלה קדושה עלייהו דמה שצריך לסוכה דמצוה ע"כ חלה קדושה עלייהו ולא שייך לומר תנאי דאינו בודל שהרי צריך לסוכה דמצוה וע"כ בדיל מיניה לכן איתקצאי לשבעה דכיון שרוצה לצאת בה ע"כ בדיל מינה לכן איתקצאי לשבעה. וא"כ גם להרי"ף לא מהני תנאי אגוף הסוכה:
ועפי"ז אמרתי ליישב דברי הרי"ף בסוכה (דף ט') שהקשה עליו הבעל המאור שפסק בציצית שצריך לשמה. ובתפילין משמע דפסק כחכמים דא"צ עיבוד לשמה ותירץ הרמב"ן די"ל בציצית שאני דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך. וסוגיא דמנחות דפליגי רב ושמואל בעשאה מן הסיסין וקאמר כתנאי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בתפילין אם צריך עבוד לשמן ורשב"ג ס"ל דבעי עבוד לשמן ס"ל כרב הסוגיא דהתם ס"ל דבסברא פליגי דלרב בכל מצות בעינן לשמה. ותמה עליו הר"ן בפרק השולח דא"כ תיקשי סוכה ישינה דב"ה מכשירין. ועפי"ז י"ל דבלא"ה הקשו התוס' בסוכה דקאמר התם בסוכה כתיב לך להוציא את הגזולה. והקשו התוס' הא בלא"ה הוה מהב"ע. והניחו בקושיא. ונראה ליישב דבלא"ה בפרק לולב הגזול דפליגי ר"א ורבנן בסוכה גזולה והמסכך בר"ה דר"א פוסל וחכמים מכשירין וקאמר מחלוקת בתוקף אח חבירו והוציאו מסוכתו דר"א לטעמיה כו' וחכמים לטעמייהו דס"ל קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא. ויש לדייק בלשון שתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ולא קאמר בפשיטות שגזל סוכת חבירו. לכן נראה דודאי יש לפרש הא דכתיב חג הסוכות לה' ודרשינן שחל שם שמים עליו יש לפרש דלא סגי בסוכה רק שיהיה שם שמים חל עליו ובענין אחר לא הוי סוכה של מצוה כמו קרבן שאם אינו מקדישו אינו קרבן. או י"ל דקרא גלי שחלה קדושה על הסוכה מ"מ לאו לעיכובא מצות סוכה הוא דאפילו אינה אסורה מ"מ יוצא ידי מצות סוכה. וא"כ י"ל דקרא אתי להוציא גזולה ר"ל אע"ג דקרקע אינה נגזלת ולא מצוה הבאה בעבירה מ"מ א"א שיחול ש"ש עליו להאסר שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וממילא כיון שאין שם שמים חל עליו ממילא אינו יוצא ידי מצות סוכה וא"כ י"ל להכי קאמר בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו בהא חכמים מכשירין דכיון שכבר ישב בה ממילא כבר חל ש"ש עליו לכן שפיר יצא כיון דקרקע אינה נגזלת. משא"כ אם עדיין לא ישב בה חבירו כיון דלא נאסרה עדיין וע"פ הגזלן לא יחול ש"ב עליו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינו יוצא גם כן. וא"ש:
מיהו למ"ד הזמנה מילתא היא הדרא קושיית התוספות לדוכתה הא הו"ל מצוה הבאה בעבירה. ואין לומר שעדיין לא ישב בה וע"י הגזלן לא נאסרה דמיד בשעת הזמנה נאסרה. וצ"ל דמשכחת לה בשלא עשאה לשם חג כלל דאפילו הזמנה ליכא. ושפיר י"ל דקמ"ל דלא נאסרה ע"י הגזלן לכן אינו יוצא בה. והנה מבואר בפרק נגמר הדין דאביי ורבא פליגי אי הזמנה מילתא הוא מייתי גם כן פלוגתא דרשב"ג ורבנן ומאן דס"ל דלא בעינן עיבוד לשמה ס"ל הזמנה לאו מילתא לא חיישינן לעיבוד. והשתא א"ש דברי הרמב"ן דלמאי דס"ל בסוגיא דמנחות (דף מ"ב) דרב ושמואל פליגי בסברא. א"כ פלוגתייהו אם הזמנה מילתא:
ומאן דס"ל דלא בעינן ציצית לשמה הוא משום דס"ל הזמנה לאו מילתא. ומאן דבעי לשמה ע"כ ס"ל הזמנה מילתא. וכיון דס"ל הזמנה מילתא וקשה הא הו"ל מצוה הבאה בעבירה. וע"כ לומר דקמ"ל דלא נאסרה ע"פ הגזלן ובגזל קרקע דליכא מצוה הבאה בעבירה. וקשה הא נאסרה משעת הזמנה. וע"כ איירי בסוכה שלא הוזמנה כלל. ואם כן ממילא מוכח דלא בעינן סוכה ולשמה. דאם הוזמנה ליכא למימר דמיירי בקרקע דהא בקרקע ליכא גזל:
בא"ד וא"כ היה יכול לתרוצי כו' מה חג אבל כשנפלה מותרין אלא האמת משני כו' עכ"ל. כוונת התוס' דעצי סוכה שנפלו נמי לא מהני בהו תנאי. ומטעם שפירש"י שע"כ בודל מהם בין השמשות משום סתירת אוהל לכן לא מהני תנאי. וא"כ בנויין שפיר מהני תנאי אפילו לא נפלו כיון דאמר איני בודל וליכא סתירת אוהל באוכלין כמ"ש התוס' לעיל ריש עמוד זה. ובטור (סימן תרל"ח) כתב ולחד תירוץ התוספות אפילו בנויין לא מהני תנאי רק אחר שיפלו ע"כ. ולא ידעתי לאיזו תירוץ כיון דכיון דאמר איני בודל לא חל קדושה עלייהו ואפילו בלא נפלו מותרין דמה חילוק בין נפלו ללא נפלו. ואי ס"ל דבלא נפלו איכא ביזוי מצוה ולא מהני תנאי לאסתפוקי מינייהו קשה א"כ בפרק במה מדליקין (דף כ"ב) דמייתי מנויין דטעמא משום ביזוי מצוה. וכתבו התוספות דע"כ טעמא משום ביזוי מצוה דמוקצה אינו אסור בחוה"מ. וא"כ ע"כ מיירי בלא נפלו דבנפלו ליכא ביזוי מצוה ואם כן מוכח דתנאי מהני אף בביזוי מצוה. שהרי אמר בסיפא ואם התנה הכל לפי תנאו. מוכח דמהני תנאה בביזוי מצוה. בפרט לפי מה שכתב המהרש"א בפ' ב"מ דבנפלו בחוה"מ שרי באמת. וא"כ ע"כ ברייתא דאסרה היינו בלא נפלו. הרי בהדיא דמועיל תנאי אפילו בלא נפלו דכיון שהתנה שאילו בודל מהם לא הקדישן לסוכה כלל:
הן אמת שדברי המהרש"א תמוהים אף שנראה ג"כ מהגהות הרא"ש מ"מ תקשי הסוגיא דפ' כירה דמייתי מהך סיככה כהלכתה ראיה דס"ל מוקצה מחמת מצוה. והשתא תקשי הא קתני עד מוצאי יו"ט אחרון של חג ע"כ בלא נפלו דבנפלו בחוה"מ לפי הגהת מהרש"א מותר. וכיון דבלא נפלו איירי לא מוכח מינה מוקצה מחמת מצוה. די"ל טעמא משום בזוי מצוה. לכן הדבר ברור שהגירסא שבתוס' נכונה שאסורין אפי' נפלו בחוה"מ. וביאור הדברים דודאי קושית התוס' דמבואר בשבת פרק כירה דאסור משום מוקצה למצותה. והיינו כמ"ש הפוס' פרק כירה שמן המטפטף אסור ג"כ משום מוקצה למצותה. וא"כ לא צריך טעם בזוי מצוה. ותירצו ע"ז דבחוה"מ לא שייך דהוא חול ומה שאסור בשבת הוא לפי שהקצהו למצות שבת ולאו דעתיה עליה. וזה לא שייך בחול המועד אי לא הוי שייך בזוי מצוה אבל כיון דשייך בזוי מצוה ונאסר לפי שהוקצה למצותו ומופרש למצוה. הנה מצינן שגם נר חנוכה אסור אפילו מה שנשתייר משום מוקצה למצותה. וכמ"ש התוס' פרק כירה (דף מ"ד) בד"ה שבנר. הרי בהדיא דאף בחול אסור משום מוקצה למצותה. אבל הדבר ברור שבענין מוקצה למצותה נמי יש חילוק דמה שהוקצה משום שנאסר ליהנות מדבר שהוקצה והפריש למצוה משום בזוי מצוה נעשה כעין הקדש לגמרי ואסור ליהנות ממנו כעין נר חנוכה שנותר ממנו מן השעור שאסור אפילו לאחר חנוכה. אלא דבסוכה לא שייך לאסרו לעולם שמסתמא לא אתקצאי רק לזמן החג. נמצא אי לאו טעמא דבזוי מצוה. לא שייך לאסור בחוה"מ שא"צ הכן רק ביו"ט בשביל שאין דעתיה עליו. אבל כשהאיסור משום בזוי מצוה. הרי לא היה דעתו ליהנות ממנו אף בחוה"מ משום בזוי והקצהו לגמרי למצוה. לכן אפילו נפלו אסור כמו נר חנוכה שהרי עדיין המצוה עליו ואינו מצפה שתפול נמצא שע"י בזוי מצוה נעשה מוקצה אפילו בחוה"מ שטעם מניעתו שימנע ממנו מטעם בזוי שייך נמי בחוה"מ. לכן אפילו נפלו בחוה"מ נמי אסור שמחמת בזוי מצוה נעשה מוקצה למצותו גם בחוה"מ ואפילו נפל בחוה"מ אסור דלא גרע ממותר נר חנוכה. ודברים אלו ברורים למשכיל על דבר אמת לאמיתה של תורה. ודלא כנראה מהגהות אשר"י ומהרש"א. ולפ"ז ל"ק על הטור מה שהקשיתי דשפיר מיירי הא דאם התנה בנפלו ואסורין מכח מוקצה מחמת בזוי מצוה. ומ"מ לא ראיתי שום רמז בתוס'. ושום הכרח שלא יועיל תנאי בנויין אפילו לא נפלו. והרי הרי"ף סובר אפילו בסוכה גופה מהני תנאי לפירושו של הר"ן. וכן הרמב"ם כתב סתם דתנאי מהני בנויין. משמע אפילו לא נפלו. וכן דעת כל הפוסקים:
גם בלשון התוס' בשם ר"ת בפרק ב"מ ראיתי גמגום דהקשו דמאי מקשי מעצי סוכה שאסורים מן התורה על נויין וכתבו וז"ל והשיב ר"ת דבין נויי סוכה בין עצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסורי רק משום ביזוי סוכה או מוקצה. והמקשה דפריך מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר ומשני באומר איני בודל כו' וכן על עצים היתירים על הכשר סוכה מהני בה פנאי אבל כדי הכשר סוכה חיילא קדושה מן התורה ולא מהני תנאה כו' עכ"ל. ודברי ר"ת צריכים ביאור דכיון דהמקשה לא ידע שיש חילוק בין כדי הכשר ליותר מכדי הכשר הוה ליה לתרץ זה החילוק ול"ל למימר איני בודל. ועוד מי הכריח לר"ת לנוד מפירש"י דבעצי סוכה לא שייך איני בודל דע"כ בדיל משום סתירת אוהל. וא"כ דוקא בנויין מהני תנאי שאין בהם משום סתירת אוהל משא"כ בעצי סוכה אפילו יותר מכדי הכשר מ"מ לא שייך איני בודל משום סתירת אוהל. מיהו אחר העיון נראה כוונת התוס' דנויין דמיין ליותר מן הכשר סוכה להכי פריך מנויין על סוכה. ובס"ד ס"ל דאין לחלק. ואביי ורבא משום דס"ל לפי האמת דגם בנויין לא מהני שאר תנאי רק איני בודל והוצרכו לומר דמיירי באיני בודל. ולפי שאם נפרש כפירש"י דבעצי סוכה לא שייך איני בודל א"כ הרי אין מי שיחלוק על סברת המקשה שאין חילוק בין שיעור סוכה להיותר מן ההכשר. לכן מפרש ר"ת שזה החילוק נבלע בשינויא דאביי ורבא דלכך לא מהני בעצי סוכה משום שאסורין מן התורה וא"כ לר"ת מהני ג"כ תנאי אפילו על היותר מהכשר מן הסוכה עצמה כ"ש בנויין. ומה שהעתיק הב"י דברי הר"ן שכתב דלא מהני תנאי בנויין. קיצר במקום שהיה לו להאריך. כי המעיין בר"ן יראה שכוונתו רק על תנאי בעלמא שישתמש בהם. אבל תנאי איני בודל ודאי מהני:
ועיין פירש"י שבת פרק כירה שכתב ג"כ ז"ל. ומהך דתני רבי חייא בר"י הו"ל לאתוביה ברישא אלא ניחא ליה לאתובי מברייתא דר"ח ור"א. ותמוה דהא מהך לא קשיא כלל. ונראה דבלא"ה הקשו התוספות שם דהו"ל למימר טפי אין מוקצה אלא גרוגרות וצמוקים לכן נראה דודאי לא מצינו פלוגתא רק במותר השמן שבנר. ואי ר"ש לית ליה רק באיכא תרתי מוקצה למצותו ומוקצה לאיסורו. א"כ גם לחכמים לא מצינו רק דס"ל מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. א"כ רבנן נמי לא ס"ל מוקצה למצותו לחוד וא"כ ממילא מר"ש נשמע לרבנן דכיון דלר"ש אין מוקצה רק בשעה שהוא דולק א"כ ממילא לרבנן לא פליגי רק במיגו דאתקצאי אבל מוקצה למצותו לחוד גם רבנן לא ס"ל. וא"כ לא מצי אמר גרוגרות וצמוקים. דהא לא מוכת לרבנן דלא ס"ל מוקצה למצותו דודאי רבנן ס"ל כל מוקצה. אבל מדאמר בהך פלוגתא דטעמא דר"ש משום דאיכא תרתי נשמע דגם רבנן לא ס"ל מוקצה למצותו. וא"כ לרבנן שפיר פריך דעכ"פ מוכח מברייתא דנויי סוכה דס"ל מוקצה למצותו. אלא דבעי לאתובי נמי לר"ש מברייתא דר"ח ב"י דאפילו ר"ש אית ליה מוקצה למצותו. וא"ש. וניחא בזה מה שהקשה בני הנבון אהרן שי' הא איכא נמי גרוגרות וצמוקים לר"ש. ולמ"ש ניחא דאפלוגתא דר"ש קאי דלא אמר רק משום דאיכא תרתי אסר ר"ש. וממילא גם לרבנן לא אמרינן מוקצה למצותו לחוד:
ועוד אמרתי ליישב דנקט גרוגרות וצמוקים דודאי הא דבעי חטין שזרען ובצים שתחת תרנגולת הוא משום דחיה בידים. וא"כ נראה דשמן שבנר בשעה שדולק לא גרע מדחיה בידים. והשתא קאמר דבכי הא נמי לא ס"ל רק משום הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו א"כ ממילא דלא ס"ל מוקצה אפילו בדחיה בידים. וא"כ י"ל דמהא מוכח ליה דלא ס"ל הך מוקצה דחטין שזרען כו'. ושפיר נקט שמן שבנר שזה ענין פשיטות האבעיא:
עוד פירש"י בפרק כירה על ברייתא דסיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים דליכא למימר משום סתירת אוהל דבחוה"מ ליכא סתירת אוהל משמע דס"ל בנויין שייך נמי סתירה. ולכאורה סותר מ"ש בביצה דבעצי סוכה לא מהני תנאי דע"כ הוא בודל משום סתירה וא"כ גם בנויין לא יועיל תנאי. מיהו אין זה סתירה דכוונת רש"י בסתמא ביטלן לסוכה. משא"כ בהתנה איני בודל ליכא סתירה דלא בטלי לסוכה. וניחא בזה קושית התוס' שהקשו לר"ש תקשי עד מוצאי יו"ט אחרון. ולפמ"ש לק"מ דביו"ט אחרון בלא"ה אסור משום סתירה. וכבר אמרתי זה בילדותי בימי חורפי מיהו התוס' נראה דסבירא להו דבנויין לא שייך סתירת אוהל ודו"ק:
דף לא.
בפירש"י בד"ה מן המכונס אם כנסו מעיו"ט כו' ואינו מוקצה כו' עכ"ל. משמע דרש"י ס"ל הטעם במשנה משום מוקצה. וכתב המהרש"ל ביש"ש לפ"ז למאן דלית ליה מוקצה שרי וק' לי הא ר' יהודה אמר שמואל אין מביאין אלא מן המכונסין שבקרפף. והא שמואל לא ס"ל מוקצה בפ' מי שהחשיך שמואל כר"ש. וא"כ טפי הוה ניחא לאוקמה מתני' שלא להחמיר במוקצה. ועוד קשה הא לרב נחמן לעיל בריש מכילתין ב"ש לית להו מוקצה. וא"כ תקשי ליה ברייתא דב"ש וב"ה תרווייהו אית להו מוקצה ולאינך אמוראי דלא מפלגי בין שבת ליו"ט. א"כ ודאי ב"ה לית להו מוקצה כדאמר רב נחמן לעיל אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש וב"ש כר' יהודה. והרי בברייתא בין ב"ש ובין ב"ה ס"ל מוקצה. ואין לומר דרש"י מחלק בין י"ט לסבת. חדא דב"ש לית להו מוקצה ביו"ט. ועוד דרש"י לא ס"ל לחלק כלל בין יו"ט לשבת כדלקמן (דף ל"ג). לכן נראה דטעמא דרש"י דהך מוקצה כגרוגרות וצמוקין הם לרשב"א דכ"ע מודו ביה. וכ"כ הפ"י דגם לרש"י מתני' כהלכתא. ומ"ש הצל"ח דרשב"א ס"ל דשייך ביה מעמר. אינו נראה בעיני שאין זכר מזה בדברי רש"י. ועיין בסמוך:
בתוס' בד"ה מן הקרפף כו' תימא הא הוה מעמר דהוא אב מלאכה עכ"ל. הר"ן בשם אחרים פירש דמעמר ביו"ט לצורך אוכל נפש מותר כמו שמותר ביקוע עצים ומדינא אפילו מפוזר בשדה שרי וקשה כיון דמעמר הוה מלאכה כמו תולש. וא"כ כיון דלתלוש מן המחובר אסור אפילו לצורך אוכל נפש א"כ גם מעמר יהיה אסור. וצריך לחלק להר"ן דתולש מן המחובר דרכו לימים רבים אבל מעמר אין דרכו לימים רבים כ"כ. וכמ"ש הר"ן ריש פרק אין צדין. מיהו לשיטת התוס' בריש מכילתין דלא שרי רק מלישה ואילך ומעמר קודם לישה הוא:
בא"ד דלא שייך עימור אלא במקום שגדילים שם עכ"ל וקשיא לי אכתי לרבא שם דאמר האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגדולי קרקע. ואכתי תקשי לרבא דס"ל אפילו במידי דלאו גדולי קרקע שייך מעמר. אם כן לכאורה דשייך עימור בגדולי קרקע אפילו במקום שאין גדילים שם. ויש ליישב דמ"מ במלחתא שם מקום המלח והעיטור שם אבל במקום שאין גדלים אפילו בגדולי קרקע לא סבירא ליה מעמר. וכמ"ש התוס':
אלא דקשיא לי דבפ' הזורק (דף צ"ו ע"ב) קאמר דמקושש מעמר הוה. ופירש"י תלושין מפוזרין היו ועימרן כדאמרן לעיל האי מאן דכניף מילחא חייב משום מעמר. נראה דרש"י דייק טובי וכל דבר מזוקקים. דלכאורה היה לו לפרש לכ"ע דלא פליג אביי רק במלח שאינו גידולי קרקע לכן י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש התוס' דלא הוה מעמר רק במקום שגדילים. ובמדבר ודאי לא היה מקום גידול עצים. דהא במדבר ארץ שאינה מצמחת כמ"ש בחולין (דף פ"ח ע"ב). וביו"ד (סימן כ"ח) דאין מכסין בעפר המדבר. וא"כ במקושש דכתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים. ולמ"ד מעמר א"כ שייך מעמר אפילו במקום שאין גידול העצים. מיהו איכא מ"ד תולש היה ותקשי ג"כ הא במדבר אינו מצמיח. מיהו י"ל דתולש הוה מעצים שבאהלים המחוברים לקרקע ותלוש ולבסוף חיברו לענין שבת הוה כמחובר כדלקמן (דף ל"א ע"ב) דחותמות שבקרקע כו' אבל לא חותך. וכיון דשייך ביה סתירה אפשר דגם תולש שייך. וגם אפשר שהיה להם אילנות בעציץ נקוב ותולש עצים מהם ומשכחת לה תולש אבל מעמר קשיא הא עכ"פ שם לא היה מקום גידול עצים במדבר ולא משכחת לה מעמר אבל תולש מעציץ נקוב חייב שפיר. וכן מבואר ברמב"ם (בפ"ח משבת דין ג') אבל עימור במדבר קשה לדברי התוס' דלא היה מקום גידול עצים במדבר:
ולולי דברי התוס' היה נ"ל דמעמר לא הוה אלא במעמר להניח. אבל במעמר לצורך יו"ט להדליק ביו"ט אין בו משום מעמר בעצים. לכן ביו"ט שרי שהוא צורך הבערה והסקה לבו ביום והוה כבורר ביו"ט לעיל (דף י"ד ע"ב). לכן ביו"ט שרי לגבב ואפילו לא צריך לבו ביום י"ל דאין כאן מלאכה. די"ל הואיל אי מקלעי לים אורחים חזו ליה העצים. ולא משכחת ביו"ט מעמר מן תלוש ומגבב דהכל הוא לצורך אוכל נפש ואין בו מלאכה כלל דמעמר לא מקרי רק מעמר להצניע לכן בשבת הוה מעמר להצניע. לכן המקושש חייב משום מעמר שאין בשבת צורך לעצים. אבל ביו"ט לא הוה מלאכה כלל שהרי צריך ליומו. כן נ"ל ודו"ק היטב. ודברי התוס' צ"ע. גם לפי המדרש הבאר מעלה להם פירות א"כ היה אילנות מן הבאר ושייך תולש:
בגמרא והא אנן תנן מן הקרפף יש לדקדק דילמא מתני' בסמוך לעיר ושמואל איירי באינו סמוך לכן בעינן מכונס שבקרפף. וצ"ל דמשמע אלא מן המכונסין שבקרפף משמע דמפוזרין לא משכחת כלל בקרפף ולהכי חזינן בקרפף משכחת מפוזר ג"כ והיינו בסמוך. וניחא בזה דלא מקשה מרישא דתנן בשדה מן המכונס ושמואל לא אמר רק מכונס בקרפף. ולפ"ז ניחא דברישא י"ל דמכונס בשדה אינו אלא בסמוך. ושמואל מיירי ברחוק. לכן בעינן קרפף. להכי מקשי כיון דלישנא דמתני' בקרפף מביא מן המפוזרין איך אמר שמואל דוקא מכונסין. ומשמע דלא משכחת כלל מפוזרין בקרפף. ודו"ק:
שם ואי אתנח מנא מאתמול. ויש לדקדק דבשלמא לפירש"י דטעמא משום מוקצה א"ש באתנח מנא אינו מוקצה. אבל לפירוש הר"ן דאתנח מנא הוא להכבידם שלא יתפזרו. א"כ אכתי קשה מאי מהני אתנח מנא. הא אכתי יש לחוש כשישתמש בהם מסתמא יסיר הכלי. וא"כ תו יש לחוש שיפזרם הרוח. ועוד דהא מסתמא ביו"ט אינו צריך לכולם ביחד שהרי כל היום הוא מבשל מה שצריך ליו"ט. וא"כ אכתי קשה כשישתמש בהם ויסיר הכלי. א"כ אם בא לבשל לאחר שעה כבר הם מגולים ויש לחוש שיפזרם הרוח וכשיבא להשתמש בהם לאחר יהיה מגבב. וצ"ל להר"ן באמת צריך שיהיה הכלי עליהם כל היום. וא"כ נ"מ בין פירש"י להר"ן. דלרש"י הטעם משום הכנה ומוקצה. א"כ כשכבר הניח הכלי עליהם אפילו מגלה הכלי ביו"ט. מ"מ שוב אינם מוקצים. שהרי הכינם קודם יו"ט ואין מוקצה לחצי שבת. אבל להר"ן צריך שיהיה הכלי מונח עליהם כל זמן שמשתמש בהם שלא יתפזרו. ואפשר דגם להר"ן לא חיישינן דילמא אתי לגבב מן המפוזר רק כשלא עשה היכר. אבל אחר שהניח כלי עליהם כבר מידע ידע דמגבב אסור אפילו ניטל הכלי מותר ליטול מהם כשהם מכונסים דכבר ידע שאסור לגבב א"כ יפזרם הרוח ידע דמגבב אסור. ואדרבה לפירש"י יש לדקדק איך אמר שמואל אין מביאין אלא ממכונס שבקרפף הא לפירש"י אם הכין קודם שכנסם אפילו נתפזרו אח"כ יוכל ליטול דתו לא הוה מוקצה. אבל להר"ן ניחא דמפוזר לעולם אסור משום גיבוב. מיהו י"ל גם לפירש"י מפוזר לעולם אסור דלא פלוג רבנן אפילו נתפזרו ביו"ט. מיהו בעלי קנים כל זמן שנשארו מכונסים מותר ליקח מהם שכבר הכינם. אבל להר"ן כל שנסתלק הכלי מהם אסור ליטול אם לא נאמר כמ"ש כיון דמצרכינן ליה לאנוחי מנא עלייהו מידע ידע דגיבוב אסור. וכל כמה דלא פיזרן הרוח מותר ליטול מהם:
אלא דקשיא ליה לפי דעת אחרים שהאיסור משום מגבב משמע דלא שייך בהו מוקצה דהא פירשו מתני' לר' יהודה דס"ל מוקצה משום מגבב משמע דמוקצה לא שייך בהו. וקשה לקמן (דף ל"ג) דאמר ר"א מגבב ממה שבחצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא. וקשה דה"ל ליתן טעם על מגבב שאין בו משום מגבב כיון דאיסורא דהבאת עצים משום מגבב הוא הוי ליה למיהב טעמא שאין בו משום מגבב דזהו עיקר איסור הבאת העצים. וי"ל דהר"ן פירש דלכך אסור בשדה דמחזי כמגבב שלא ליומיה וא"כ בליקט עצים קטנים מן החצר ודאי ליומיה הוא שאין בהם כדאי לימים רבים. וא"כ אפילו מגבב גמור שרי לצורך יו"ט בהנך עצים קטנים ולית בהו אלא חשש מוקצה לבד. וחכמים ס"ל דאסורים גם בחצר משום טורח. וכמו שפירש"י שם:
שם או דילמא ה"ק כל שסמוך לעיר כו' ואי אתי ר"י למימר כו' אבל לית ליה פותחת אפי' סמוך לא. ויש לדקדק מהיכי תיתי לומר דפליגי בסברות הפוכות. דלר' יהודה סמוך עדיף מפותחת דפותחת לא מהני ברחוק וסמוך מהני. ולר' יוסי נימא איפכא דסמוך לא מהני ופותחת מהני אפילו ברחוק. והנלענ"ד בזה דבלא"ה קשיא לי למאי דמסיק דר' יוסי תרווייהו ולקולא. קשה דא"כ ה"ל לר' יוסי למימר אם נכנסין לה בפותחת אפילו תוך תחום שבת דלא הוה מקום לספוקי כלל כיון דר' יהודה מתיר בסמוך ממילא משמע דר' יוסי להקל אתא דאם נכנסין לה בפותחת לא בעי סמוך אבל בסמוך לא פליג אר' יהודה כלל. דליכא למטעי בדר' יהודה דבעי תרתי. דא"כ סתם קרפף יש לה פותחת ול"ל לרב יוסי לומר אם נכנסין לה. לימא סתמא אפילו תוך תחום. אלא ודאי ר' יהודה מתיר בסמוך בלא פותחת ור' יוסי מקיל בפותחת אפילו ברחוק ולא הוה מקום ספיקא כלל. לכן לפענ"ד צ"ל בזה דדברי ר' יוסי לא נאמרו על דברי ר' יהודה רק רבינו הקדוש שסידר המשניות סידר דברי ר' יוסי על דברי ר' יהודה אבל ר' יוסי אמר דבריו בפני עצמו איזו קרפף כל שנכנסין לה בפותחת ואפילו בתוך התחום. מיהו אי ר' יוסי ס"ל פותחת דוקא ולא סמוך שפיר אתי דברי ר' יוסי על דברי ר' יהודה כלומר לא כדקאמרת דסמוך מתיר אלא פותחת מתיר ולא סמוך. ולהכי ניחא ליה לדחוקי דלר' יהודה סמוך עדיף ולר' יוסי פותחת עדיף עד דדייק ליה מגופא דלישנא דר' יוסי דס"ל תרווייהו לקולא. וא"כ ע"כ לומר דדברי ר' יוסי לא נשנו על דברי ר' יהודה. ומיושב היטב קושית השר מקוצי דע"כ דחיק ומוקי אנפשיה כדי שיהיה דברי ר' יוסי נאמרים על דברי ר' יהודה. וגם מיושב הדיוק שאמר הלכה כדברי ר' יוסי להקל. והוא שפת יתר. אלא שבא להורות דלא נטעה כסברת בעל האבעיא דדברי ר' יוסי נאמרו על דברי ר' יסודה. וא"כ לא בא ר' יוסי להקל שהרי מחמיר מצד אחד בסמוך קמ"ל דתרוייהו לקולא וכפשיטת האבעיא. וא"ש הכל. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך:
שם אמר ר' סלא אמר רב ירמיה הלכה כרב יוסי להקל. דע שהרמב"ם (בפרק ב' מיו"ט דין י"ד) פסק דבעינן פותחת דוקא אפילו בסמוך. והוא תמוה דאיך דחה הפסק שבגמרא. והצל"ח דחק דלהקל קאי אמה שמפורש ואין זה כדאי. גם מ"ש דהרמב"ם לשיטתיה פוסק מוקצה ביו"ט לכן בעי פותחת. לא ידעתי צדיק מה פעל. הא ר' יהודה במתני' דהוא מרא דתנאי דמוקצה ס"ל בסמוך לא בעי פותחת. והנלענ"ד בדעת הרמב"ם דודאי לישנא דהלכה כר' יוסי להקל צריך ישוב. אך נראה דמסתמא לא פליג ארב יהודה אמר שמואל דלא פסקינן כמתני' דיחידאה היא ואין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף. והשתא לא קיי"ל כמתני'. א"כ לא שייך הלכה כר' יוסי סתמא דמסתמא נתכוין לר' יוסי דמתני' ומתני' אינה כהלכתא במה שמתירין מכונסין מן השדה ומפוזר מן הקרפף. והשתא ודאי לא מוכח ממתני' להתיר שן בקרפף בלא פותחת. די"ל דע"כ לא התיר ר' יהודה סמוך בלא פותחת דלא גרע סמוך בלא פותחת ממכונס בשדה. אבל לתנאי דמחמרי ובעינן מכונס בקרפף. י"ל דאפילו בסמוך בעינן דוקא פותחת. ור' ירמיה אמר הלכה כר' יוסי להקל היינו אע"ג דמתני' יחידאה הוא במה שמתיר מכונס בשדה ומפוזר בקרפף דאין מתירין אלא מכונס מ"מ הלכה כר' יוסי להקל. והנה בדר"י לא מצינו קולא רק במה שמתיר בפותחת אפילו רחוק אבל הך קולא דסמוך בלא פותחת לא שייכא בדר' יוסי דהא ר' יהודה נמי מתיר במתני' סמוך בלא פותחת. והשתא חזינן שלא אמר הלכה בקרפף כר' יוסי להקל רק בקולא שמתיחסת לר' יוסי וקמ"ל אע"ג דבהא לית הלכתא דמתיר מכונס בשדה ומפוזר בקרפף מ"מ הלכה כר' יוסי להקל לדידן דאנן קיי"ל דאין מותר רק מכונס בקרפף מ"מ בהא מקלינן להתיר אפילו רחוק. והשתא כיון דעיקר הרבותא להתיר לדידן דלא נימא כי היכא דמחמרינן ובעינן מכונס בקרפף מ"מ בהך קולא להתיר רחוק נקטינן כר' יוסי והשתא דחזינן דר' ירמיה אתי לאשמועינן דלא נחמיר לדידן גם ברחוק ממילא לא שמעינן. רק דנקטינן קולא שמפורש בדברי ר' יוסי רחוק עם פותחת אבל סמוך בלא פותחת נשאר הסברא להחמיר לחכמים דפליגי ארשב"א ומחמרינן. ובעינן דוקא קרפף וגם מכונס. ולא סגי בחדא לטיבותא ממילא נימא דאנן מחמרינן גם בפותחת. ולא מוכח כלל קולא רק מה דמוכח קולא לר' יוסי. אבל במאי דלא מוכח מחמרינן. ובעינן תלתא לטיבותא מכונס וקרפף ופותחת. ודברים אלו נכונים וברורים בשיטת הרמב"ם אשר לא מצאו אנשי חיל ידיהם למצוא התנצלות לדבריו:
דף לא:
בפירש"י בד"ה הא אמרת רישא כו' סברא טעמא דמתני' לאו משום מוקצה כו' וזו ואצ"ל זו קתני עכ"ל. וצ"ע ל"ל לרש"י לדחוק נימא דודאי ידע דאין מבקעין מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ולא זו אף זו קתני ומ"מ קשיא ליה כיון דלא מתני בהיתרא איך שייך למיתני אאיסורא דאין מבקעין אלא בקופיץ ומשני חסורי מחסרא דאבל מבקעין מן הקורה שנשברה ביו"ט וא"כ איירי בהתירא דמבקעין שייך שפיר וכשהן מבקעין אין מבקעין כו' אלא בקופיץ וא"צ לדחוק כלל כפירש"י ותוס' וצ"ל דדייק לישנא דכלל משמע דליכא היתר לשום ביקור. וזהו דחוק. אלא נראה דרש"י מדייק מדמייתי תניא נמי הכי אין מבקעין כו' לפי שאינו מן המוכן משמע דמעיקרא ס"ד לאו משום מוקצה אלא משום טירחא כפירש"י ז"ל:
בתוס' בד"ה ונפחת כו' וא"ת אמאי כו' ולא נהירא דאמר גבי שבת כו' עכ"ל. לכאורה תירץ הר"ר משה יספיק ליישב פירש"י שסובר ג"כ הסברא משום דנסתלק המוקצה רק דקשיא ליה משוחט בשבת ומחלק ג"כ כדברי התוס' דשם הוא מוקצה מחמת מלאכה דאורייתא וכאן אלא דרבנן. מיהו התוס' הקשו על זו הסברא דהכא הוה הפחת בעולם. ולפענ"ד נראה ליישב פירש"י בסברא נכונה דודאי היכא דאפשר היה להשתמש בהמוקצה כגון מטה שהמעות עליה היה אפשר להשתמש עם המיטה. ומה שנמנע להשתמש ולטלטל המיטה היה בשביל המוקצ' אמרי' מיגו דאתקצאי לבה"ש שהרי כבר חל המוקצ' שהמניעה של הטלטול היה מכח המוקצה אמרינן אתקצאי כולה יומא. אבל בבית לא היה מניעת השתמשות הפירות מחמת האיסור מוקצה רק מחמת איסור סתירת בנין א"כ לא חל על הפירות איסור המוקצה שהמוקצה בא בכח איסור הסתירה וכשנחלק איסור הסתירה בטל המוקצה וכן בטבל אין איסור הטלטול רק מכח תערובות הטבל שבו שטבל דומה לאיסור תערובות שכשמסתלק הטבל בטל המוקצה ובשעה שהיה הטבל מעורב לא היה איסור הטלטול מצד המוקצה עצמו רק מכח הטבל המעורב בו אף שאינו תערובת ממש שהרי כל כזית אסור מ"מ הנפרש אין בו משום מוקצה א"כ לא חל איסור המוקצה שנאמר שהיה אסור לטלטלו משום המוקצה רק מצד האיסור המעורב בו. ועל זה פירש"י דאם עבר ותקנו מתוקן אלא שהוצרך רש"י לסברא דהוה מדרבנן דקשיא ליה קושיית התוס' דבשוחט בשבת נקרא מוקצה אף שאין התחלת חלות האיסור מכח מוקצה רק משום איסור שבת. לכן כתב רש"י לחלק בין דאורייתא לדרבנן ובדרבנן שפיר מפלגינן בסברא שהתחלת מניעת נטילת הפירות משום מוקצה שהרי מניעת נטילת הפירות משום סתירת אהל לכן אמרינן כשנסתלק הסתירה אין כאן מוקצה מאחר שעדיין לא באנו לדון על הפירות איסור מוקצה שהרי אסורים מכח איסור סתירה אבל במטה שיש עליה מפות כבר דנינו איסור הטלטול משום מוקצה בין השמשות ותו לא פקע וכן בסל כבר דנינו האיסור משום מוקצה אבל כאן לא הוצרכנו לדון האיסור משום מוקצה אף דהוה באמת מוקצה מחמת איסור הסתירה מ"מ אין צריך לדון האיסור משום מוקצה כשיש לנו לדון איסור מכח סתירה וכן בטבל לא נקרא שם איסור מוקצה רק דטבל אסור בטלטול מחמת איסור שיש בו ואין בו שם מוקצה לכן כשנסתלק הטבל אין מוקצה. כן נ"ל ברור ונכון בפירש"י:
ועוד נ"ל ליישב פירש"י דכיון דבכל דוכתי אמרינן מיגו דאתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולה יומא ומשמע לפום פשטא דבעינן שיהיה מוקצה בין השמש. וקשיא הא קיימ"ל כרבי דלא גזרו על שבות בין השמשות כדאיתא בעירובין דף ל"ב) ופסקו הפוסקים כרבי כדאיתא ובסי' שמ"ב) וא"כ לא משכחת מוקצה לבין השמשות. וצ"ל כמ"ש התוס' בריש מכילתין דמוקצה הוא כמו דאורייתא. וא"כ שפיר שייך מיגו דאתקצאי לבין השמשות וא"כ זהו דוקא בהוא מוקצה מצד עצמו כגון מוכני שיש עליה מעות אבל כאן דהמוקצה בא מאחר שאסור לסתור הבית. ובסתירה כי האי שהיא דרבנן לא שייך מיגו דאתקצאי בין השמשות. דאם נדון בין השמשות אם מותר לסתור בית כזה מותר בין השמשות. ולא שייך כלל מיגו דאתקצאי לבין השמשות דלענין סתירה דרבנן לא גזרו בין השמשות לכן לא שייך מיגו דאתקצאי ולהכי שרי. וכן בטבל פירש"י להדיא בפ' במה מדליקין דהא דאין מעשרין היינו כמ"ד גזרו על השבות בין השמשות. וא"כ לדידן דקיימ"ל כרבי דלא גזרו על שבות בין השמשות. א"כ לא שייך מיגו דאתקצאי בין השמשות מכח איסורא דרבנן ולהכי אם עבר ותקנן מתוקן. וא"ש החילוק בין דאורייתא לדרבנן דלא שייך אתקצאי בה"ש. וצדקו דברי רש"י על נכון. ודו"ק:
בא"ד ואומר הר"ר משה כו' אבל טבל מיד שתיקנו נסתלק המוקצה עכ"ל וקשה לי דלעיל מבעיא לן (בדף כ"ו ע"ב) אי יש מוקצה לחצי שבת ופריך אי אחזו בין השמשות אחזו אי לא אחזו לא אחזו הרי נסתלק המוקצה כנעשו ראויים. וכן בבכור שנפל בו מום ביו"ט אפילו דיעבד אינו מבוקר וגם קדירות דוקא משום דהוה גמרו בידי אדם מותרים אעפ"י שנסתלק המוקצה שהרי עתה הם ראויים. וצ"ל דסברת התוס' לא שייכא רק כשאינם מוקצים מצד עצמם רק מכח ענין אחר כמו שהמוכני נעשה מוקצה מחמת המעות והפירות מחמת הבית בזה דוקא כשהמוקצה בעולם אסור אבל אותו דבר שנעשה מוקצה מצד עצמו אמרינן מיגו דאתקצאי ונעשה מוקצה שכשתמצי לומר מיגו דאתקצאי הוה אותו הדבר עדיין מוקצה אבל כאן המוקצה מחמת דבר אחר. ולפ"ז היה מיושב מה שהקשו משוחט בשבת דשייך מוקצה דשם הבהמה היתה מוקצה מצד עצמה. וע"כ התוס' לא נחתו לסברא זו. וא"כ צ"ע מהך דגרוגרות וצמוקים וגמרו בידי אדם. וצ"ע:
בגמרא ואמאי הא קסתר אהלא. לת"ק לא קשיא הא הוה סתירה מדאורייתא וליתסר מכח מוקצה דלא מבעיא לשיטת התוס' דאתיא כר"ש דלא קשיא ואפילו לפירש"י דלא ניחא ליה לאוקמא כר"ש היינו משום דביו"ט סתם לן תנא כר' יהודה מ"מ לא פסיקא ליה לאקשויי ממתניתין כיון דאיכא למימר דאתיא כר"ש לא פסיקא לאקשויי ועוד דגם הסתירה י"ל שהיא מדרבנן אי אחי כמ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה. ואף דלפי האמת נראה דלכ"ע לא שרי בבית טוב דמ"מ קרוב לשל תורה היא. לכן פירש"י דאיירי דאוירא דליבני מ"מ לא פסיקא ליה לאקשויי ומשני באוירא דליבנא ופריך מהא רב נחמן דאמר שרגינהו ודאי אקצינהו. ומ"ש מהרש"א דלא ניחא ליה לאוקמא לר"מ כר"ש. ונמשך אחריו בעל הצל"ח בזה. ופילפל בזה. תמהני וכי פה קדוש יאמר דבר כזה. דהא רב נחמן גופיה מרא דהאי מימרא לא ס"ל בשבת מוקצה. כדאיתא בריש מכילתין אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר"ש. וכל הפוסקים פסקו בשבת כר"ש מ"מ הא דשרגינהו אקצינהו הוא לכל הפוסקים ברמב"ם וטור וש"ע (סימן ש"ח) והיינו דר"ש אינו מתיר רק במידי דאיכא תורת כלי עליו. אבל אם שרגינהו לבנין ודאי אקצינהו. וכן הוא במג"א (סימן ש"ח סקל"ו) ופשוט ומוכרח הוא. ושגגה יצאה מלפני השליטים מהרש"א ובעל הצל"ח בזה. וזה פשוט:
שם ר"מ אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל ביו"ט אמרו אבל לא בשבת. אין הלשון מדוקדק דרבנן אסרו אפילו ביו"ט. ואפשר לפרש דבפוחת איכא תרי מילי איסור סתירה ואיסור טלטול הלבנים וס"ל לר"מ כיון דביו"ט אמרו להתיר טלטול לצורך אוכל נפש שרינן נמי הך סתירה דרבנן אבל לא בשבת דהטלטול אסור ממילא אסור להיות פוחת לכתחלה ונוטל. מיהו נראה דזה לשון של תנא דברייתא כלומר ביו"ט שייך פלוגתייהו אבל לא בשבת ואם נפחת ממילא נראה דגם בשבת מותר וכן משמע מפירש"י במשנה שמדמי לטבל דמוכן הוא אצל שבת. גם י"ל שהם דברי ר"מ וה"ק כיון דביו"ט אמרו מתיר ומפקיע וחותך כמו שהוא בהך ברייתא דמודים חכמים לר' מאיר דביו"ט מפקיע וחותך סבירא ליה לר' מאיר נמי פוחת לכתחילה ונוטל אבל בשבת, כמו שהחמירו להיות מפקיע וחותך, אסור גם כן לפחות:
דף לב.
בתוס' בד"ה אין פוחתין פירש"י וכו' ותימה פשיטא דאסור כו' עכ"ל. אין זו קושיא כ"כ דלא הוה כלי גמור שאינו מתקנו היטב לעשות ממנו כלי גמור רק לצורך שעה ובשביל אוכל נפש דהוה עכ"פ מכשירי אוכל נפש קמ"ל דאסור. מיהו קושיא השניה היא קושיא גדולה דקודם ההיסק הוה כלי אדמה. ונראה לפע"ד ליישב דקאמר מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא לאו לענין איסורא נקט אלא דמשמע ליה כיון דגם בפחמין הטעם משום תיקון מנא. וכן חותכין הפתילה נמי משום כלי הוא. וא"כ קשיא ליה אמאי נקט ברישא טפי שעושה כלי, משמע דקמשמע לן דזהו כלי גמור, והיינו ממה שאח"כ כשמדליק בו נצטרף ברור הוה כלי גמור, ולזה קאמר מאן תנא:
בפירש"י בד"ה ואין עושין פחמין דאינהו נמי כלי לצורפי זהב עכ"ל. לכאורה תמוה למה לא פירש מתוך כיבוי דלא סגי לעשות הפחמין בלי כיבוי וכן כתב הר"ן. ואפשר לומר דרש"י ס"ל משום כיבוי יש להתיר משום שהותרה כיבוי לצורך כגון בישרא אגומרי הותרה נמי לצורך קצת וכ"ש לשיטת רש"י דגם בשלא לצורך לגמרי אמרינן מתוך. אלא דקשה דהא לעיל מסיק דאסור לכבות הנר מפני דבר אחר וכן שלא תתעשן הקדירה אלמא דלא אמרינן מתוך בכיבוי לכן נראה דרש"י ס"ל דלר' יהודה דס"ל דמותר לכבות בשביל שלא תתעשן הקדירה שייך בכיבוי מתוך כיון שמותר לכבות אבל לרבנן משום בושרא אגומרי לחוד לא שייך להתיר מכח מתוך דבישרא אגומרי אין מתכוין לכיבוי והכיבוי אתי ממילא ובכה"ג לא שייך להתיר מכח מתוך אבל לר' יהודה דס"ל מכשירין מותרין ביו"ט א"כ גם כיבוי שרי לצורך אוכל נפש ומותר נמי שלא לצורך. וא"כ י"ל דרש"י הוכרח לטעם זה דהא במתניתין משמע דר' יהודה מודה בזה. ולזה הוצרך רש"י לטעם דמתקן כלי ומה שהקשה הפני יהושע למה לא פירש"י משום הבערה. לא הבנתי דהא הבערה מותרת לצורך יו"ט:
דף לב:
במשנה ואין גורפין תנור וכירים. ופירש"י אם נפל לתוכו מן הטפל והטיח אין גורפין אותו דמתקן מנא הוא ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי ע"כ לשונו. וצריך עיון דלקמן בגמרא אמרינן ואם אי אפשר לו לאפות אא"כ גורפו מותר. ופירש"י כר"י. משמע דבאפשר ר"י מודה דאין גורפין. וא"כ י"ל דמתניתין אפילו כר' יהודה כדמשמע פשטא דתני ר"ח בר יוסף קמיה דרב נחמן. משמע דקאי אמתניתין. ובמתניתין י"ל כיון דנקט אבל מכבשין, י"ל דאפשר לעשות ע"י מכבשין. ובהא אפילו ר' יהודה מודה לפירש"י. ואפשר דרש"י משמע ליה דאין גורפין התנור אפילו אי אפשר לאפות אבל מכבשין אם אפשר לאפות ע"י כיבוש אבל אם א"א לאפות אלא ע"י גריפה לרבנן אסור אפילו א"א לאפות דלר' יהודה נמי אינו מותר רק בא"א לאפות. וממילא לרבנן אפילו א"א לאפות אסור. ועיין בכ"מ (פ"ד מהלכות יו"ט דין ט') שכתב לסברת הה"מ דלא פסקינן כר"י במכשירין מ"מ בא"א לאפות מותר לגרוף. ולפ"ז לר' יהודה דמתיר מכשירין אפילו אפשר לאפות בלא גריפה מותר דהא אמרינן לעיל (דף כ"ח ע"ב) דגריפת תנור פלוגתא דר"י ורבנן ונראה דרש"י ס"ל דאם אפשר לאפות בלא גריפה גם לר"י אסור דהשתא במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט ס"ל דאסור כ"ש כשאפשר לעשות ביו"ט בלא מלאכה. מיהו אכתי הוה מצי רש"י לפרושי דאפילו לר"י אין גורפין בידע מבעוד יום שצריך לגרוף וכמו שפירש"י לעיל בלא ידע מבעוד יום אלמא בידע מבעוד יום אפילו לר"י אסור דהו"ל לעשות מעיו"ט ולא הוה צריך לפרושי סתמא כרבנן דלפירש"י ודאי הלכתא כר' יהודה וכדתני תנא קמיה דרב נחמן. וכן בדביתהו דר' חייא פירש"י גרפי התנור. אלמא הלכתא כר' יהודה לפירש"י וכן רבא כר"י ס"ל דאמר אזדהר מחרוכא. ועיין מ"ש בסמוך: