שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון · דף יב:
במשנה בש"א אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט כו'. לכאורה קשה דלב"ש דלא ס"ל לעיל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. וא"כ האיך נתיר ההולכה שמא לא יצטרך להם הכהן והוציא מרה"י לר"ם או מעביר ד' אמות בר"ה, ואפילו יצטרך להם הכהן מ"מ פשיטא דאיכא למיגזר שמא לא יצטרך להם ועבר אדאורייתא. והכי עיקר טעמא משום דאין מגביהין תרומות כמו שפירש"י במשנה. גם איכא מ"ד דב"ש מודו במתנות שמוליכין, וקשה אמאי לא ניחוש שמא לא יצטרך להם הכהן. וכן לקמן (דף י"ד ע"ב) דמשלחין מנות לב"ש ולא חיישינן שמא לא יצטרך להם. מיהו י"ל אפילו לא יצטרך להם הכהן מ"מ ליכא איסור הוצאה דאיכא למימר הואיל אי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה דב"ש נמי מצי סברי הואיל אע"ג דלית להו מתוך, כמ"ש התוס' בפסחים (דף מ"ז ע"ב) בד"ה אהבערה. מיהו אכתי קשה לרב חסדא דלא ס"ל הואיל תקשי ליה מתניתין איך שרי להוליך מנות לב"ש שמא לא יצטרך להם הכהן והוציא בחנם מרה"י לר"ה או מעביר ד' אמות. לכן נ"ל דאפילו ב"ש דלא ס"ל מתוך היינו במידי דהמלאכה אינה לצורך אוכל נפש כלל אבל כשעושה לצורך אוכל נפש אלא דאתרמי דלא צריך ליה כגון כאן דהכהן אינו מצטרך לו מ"מ הוא מוציא לצורך אוכל נפש וכמו שאם בישל והותיר דלא שייך איסורא ואפילו בשני קדירות מחמת שמ"מ חשב שיצטרך לו, א"כ ה"ה דבשלח מתנות וא"צ המקבל להם לא שייך לאסור אפילו לב"ש. לכן אפילו אין הכהן צריך למתנות מ"מ מאחר שהוא אוכל נפש בעצמו והוא שלחן לצורך אכילה שפיר דמי. וצ"ע:
בפירש"י בד"ה מתנות כו' מיהו אם לא פירש הבשר הרי אוכלן ועובר בעשה עכ"ל. היינו שאם לא פירש שאר הבשר יבא לאכול המתנות ועובר בעשה דצריך ליתנו לכהן, אבל אם השאיר המתנות ונתנו לכהן אחר כך אינו עובר כלל. דהנתינה היא המצוה. לכן גזרו על הולכתן שאין ביטול מצות נתינה שיכול ליתנן למחר לכהן. עיין בסמוך
בא"ד וכולן משום גזירה דאין מגביהין אותן עכ"ל לכאורה תמוה איך שייך לגזור במתנות אטו תרומה דאין מגביהין כיון דהגבהה דמתנות שרי ולא גזרינן אטו תרומה איך נגזור בהולכה דמתנות משום הגבהה דתרומה כיון דהגבהה גופה דמתנות שריא ולא גזרינן אטו הגבהה דתרומה. ומתוך לשון רש"י נראה דראוי לגזור אפי' בהרמה דמתנות רק דאי אפשר לגזור משום דיבא לאכלן ומבטל המצוה. לכן בשולחן גזרי אטו הגבהה דתרומה. אלא דהא גופא קשיא דהא משמע דהגבהת תרומה אינה אסורה רק משום מתקן כדפריך פרק נוטל (דף קמ"ב) בפשיטות הא מתקן. וא"כ בשלמא בתרומה שטובלת שייך לומר מתקן אבל במתנות שמותר לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה וכמו שפירש"י גופיה, א"כ מה טעם לאסור הרמתן כיון דלא שייך תיקון כלל בהרמתן. ולולא פירש"י היה נ"ל דב"ש לשיטתייהו דס"ל לקמן (דף י"ד ע"ב) דאין משלחין ביו"ט אלא מנות ופירש"י דבר שאינו עשוי להניחו למחר, לכן ס"ל לב"ש דאפילו מתנות שהם מצוה אין מוליכין. דבשלמא מנות אין דרך לשלוח רק לשם שמחת יו"ט. אבל מתנות ששולחן למצוה, אינו מדקדק אם צריך להם באותו יום, כן נ"ל. ועוד תמוה לי לפי' רש"י איך עלה בדעת ב"ש לדמות מתנות לתרומה שזכאי בהרמתן וכמו שהשיבו ב"ה באמת. ולפירש"י דהטעם משום אין מגביהין איך יעלה על הדעת כלל לדמות תרומה שאינו זכאי בהרמתן למתנות, ופשיטא דלא דמי כי אוכלא לדנא. אלא נראה לפמ"ש דב"ש סבירא להו דבכולה ליכא טעם אחר רק משום אין משלחין שמא לא יצטרך להם הכה היום, ולכן הוה גזירה שוה. וב"ה ס"ל הטעם דגזרינן אטו הרמתן, לכן לא שייך במתנות. אבל לפירש"י קשיא טובא איך שייך לדמות מתנות לתרומה, אטו לא ידעי ב"ש החילוק דבמתנות כיון שמתירין להגביהן לא דמי לתרומה כלל לענין תיקון. וצ"ע. שוב ראיתי בפני יהושע שהרגיש במ"ש על פירש"י. ומה שדחק דבכלל אין מגביהין הוא ג"כ שלא לשלחן. דברים רחוקים הם, ואין מכוונין בפירש"י כלל. דא"כ הוה ליה לרש"י לפרש בפשיטות דאין משלחין לב"ש משום דהוה כמקח וממכר, ומה ענין זה לאין מגביהין ועוד אי טעמא משום מקח וממכר מה חילוק בין שזכאי בהרמתה, מ"מ שילוחן גזירה באפי נפשה היא. ובאמת י"ל טעמא דב"ש משום דהוה מתנה ומתנה ג"כ אסורה. כמ"ש המג"א (סי' ש"ו) בשם המרדכי. וס"ל שאין כאן צורך יום טוב דמסתמא לא סמך הכהן על התרומה. וב"ה ס"ל דשפיר מקרי צורך יו"ט והאיסור הוא משום אין מגביהין, דאם מותר לשלח יגביה ויתרום ג"כ וכמו שפירש"י. לכן דוקא בתרומה אסור לשלוח כיון דאין מגביהין תרומה בי"ט. אבל משום מתנה ליכא דב"ה חשיב ליה צורך יו"ט ואין אסור רק משום גזירה דאין מגביהין וכפירש"י. אבל לב"ש הטעם משום מתנה. וזה שדייק תרומה מתנה לכהן, משמע דמשום מתנה נגעו בה ודו"ק, ועיין בסמוך:
בתוס' בד"ה אין מוליכין כו' עד סוף הדיבור. המפרשים נדחקו מאד בכוונת התוס' מ"ש הוא מההיא וההיא מהוא הוא י"ט היא שבת. והנלענ"ד בכוונת התוס' דודאי מה שכתבו התוס' דמוליכין היינו לאכול אצלו בלימודים. הוא דבר שאין הדעת סובלו. אלא נראה כוונת התוס' משום דמתניתין נקט לא יטלם לא תימא שאסורים בטלטול כיון שאין ראויין ליתן לכהן רק הנתינה היא שאסורה ומייתי ראיה היינו דכאן נקט אין מוליכין לכהן. משמע דבטלטול מותרין וזהו כוונת התוס' דיליף שבת מיו"ט כמו לב"ש ביו"ט אין מוליכין, משמע דבטלטול שרי הכא נמי בשבת וההוא היינו יו"ט ילפינן משבת. היינו משום דנקט אין מוליכין. ולא נקט סתם אין נותנין לכהן. היינו משום דאיכא גווני דמותר היינו בלימודין לאכול. א"כ לב"ה נמי לפי המשנה דמודה בתרומה דאין מוליכין, כיון שאין זוכה בהרמתה. לא תימא דביו"ט לא אסור רק ההולכה דוקא. אבל אם בא הכהן לביתו מותר ליתנם. קאמר דיליף משבת שאמר לא יטלם. שהוא כמו לא יתנם. היינו אפילו הוא עמו בחצר. אלא דביו"ט נקט לשון מוליכין דלא פסיקא שידור הכהן בחצר שבו המתנות נקט מוליכין דביו"ט שרי להוליך דאין עירוב והוצאה לי"ט. אבל בשבת לפעמים שאין הכהן בחצר שהמתנות בו אי אפשר להוליכן רק הכהן מחזיר עליהם לקבלם ולאוכלם בחצרו של בעל המתנות קאמר לא יתנם אבל ליתנם גם ביו"ט אסור ליתנם לכהן ומ"מ בטלטול שריין. אלא דקשה הא אין ראויים לשום אדם ולמה יטלטלה. וא"כ איך נקט מוליכין משמע דבטלטול שרי. ולזה קאמר דבלימודין שרי שיאכלו עמו. ולא פסיקא ליה לאסור הטלטול כיון דאותו כהן שלמוד לאכול אצלו והודיעם מותרים לא גזרו על טלטול שלהם. וזהו כוונת התוס' מה שמתירין ב"ה היינו ההיתר לב"ה דמודו בתרומה דאין מוליכין אבל בטלטול שרי משום דחזי למיכל אצלו היינו בלימודין דוקא אבל בלא לימודין אין היתר. ולא תימא דוקא בשבת בעי לימודין אבל ביו"ט אפילו אין לימודין מותרין לאכול אצלו. לזה אמר זיל בתר טעמא כיון דמשום דלא רגיל אינש למיכל בבית חבירו. ויסברו שתרם אותו ביו"ט. והאי טעמא איתא נמי ביו"ט. ודו"ק:
ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם שפסק כמתני' דדמאי (בפכ"ג מהלכות שבת דין ו'). וכאן פסק בתרומה דמוליכין ולא חילק בין רגיל לאינו רגיל. ונראה דלא קשיא כלל דהרמב"ם ס"ל דמתני' דדמאי אתיא ככו"ע דמודו ב"ה בשבת לב"ש דלא מקילי ב"ה רק משום שמחת יו"ט. ובירושלמי דקאמר דיליף יו"ט משבת היינו אי אין מוליכין בתרומה לא שריא לאכול רק ברגיל. וכדפרישית דיליף היתר אכילה דדוקא אין מוליכין קאמר אבל לאכול אצלו שרי קאמר הירושלמי היכא דאין מוליכין לא שרי לאכול רק ברגיל אבל היכא דמוליכין פשיטא דשרי בכל גווני. וא"כ הירושלמי דילפינן יו"ט משבת היינו לתנא דמתני' דאין מוליכין תרומה בזו גם לאכול אסור רק ברגיל. אבל למאי דפסק הרמב"ם בתרומה ומוליכין אפילו אינו רגיל שרי דאפילו לביתו מותר להוליך כנ"ל ברור. והירושלמי לא קאמר רק למתני' אבל אין קיי"ל כר' יוסי כמבואר בגמרא:
ויש לדקדק דבמתניתין ס"ל לב"ש דאסור להוליך חלה לכהן א"כ האיך אמר ר"א פסחים (דף מ"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דלא יקרא לה שם עד שתאפה הא אפילו בטהרה נמי לא יוכל לאפות כיון שאין נותנין לכהן אין יכול לאפותה ביו"ט. ור' אליעזר שמותי הוא כתבו התוס' בנדה (דף ה') שהוא מתלמידי ב"ש והוא מכלל ב"ש. וא"כ אפילו בטהרה ג"כ לא יוכל להפרישה ולאפותה. ודוחק לומר דר"א ס"ל כתנא דברייתא דב"ש מודו בחלה ולא כמתני' דהכא:
בגמרא אמר רב יהודה כו' וכך היו ב"ש דנין חלה ומתנות כו'. הא דלא נקט לישנא דמתניתין גזירה שוה וכו'. י"ל דגם לב"ש לא דמיין מתנות לתרומה דתרומה אפילו טפילה אין עושין אותה ומתנות לב"ש מוליכין עם מתנות שהופרשו היום. אלא דיש לדקדק באמת איך דנין מתנות מתרומה דלב"ש נמי לא שוו שהרי בתרומה אפילו טפילה אין מוליכין. וי"ל דתרומה לא שייך להתיר טפילה שהרי כל תרומה ידוע שהופרשה מאתמול. אבל מתנות כיון דעכ"פ הורמו היום לא ניכר בהנך שנפרשו אתמול. ובדר' יוסי נמי לא נזכר גזירה שוה כיון דלקולא אמר ולאו גזירה שוה ממש היא כמו שפירש"י במשנה לא שייך לשון גזירה כיון דלקולא היא. ודו"ק:
אלא דאכתי איכא למידק איך דן ר' יוסי תרומה ממתנות הא תרומה ודאי מאתמול אפרשה והיה לו להוליכה מאתמול שהרי אין מפרישין אותה ביו"ט משא"כ במתנות שהותרה להפריש ביו"ט. א"כ לא חילקו חכמים והתירו לעולם. כיון דפעמים שלא יוכל להוליכן מאתמול כגון שנפרשו היום לא חילקו בדבר משא"כ בתרומה. ואפשר דר' יוסי לשיטתיה דס"ל בפ' ב"מ דבין השמשות כהרף עין. א"כ פעמים שהפריש התרומה סמוך לבין השמשות שאין שעות להוליכם מבעוד יום. מיהו לפ"ז אנן דקיי"ל בין השמשות ג' רביעי מיל, א"כ היה לנו לחלק בין מתנות לתרומה שלעולם היה לו להוליכה אתמול כיון דבין השמשות אין מעשרין את הודאי כדאיתא בפ' במה מדליקין. א"כ מסתמא תרם קודם בין השמשות והיה יכול להוליך לכהן בין השמשות דלא גזרו על שבות בין השמשות כדאיתא בא"ח (סימן שמ"ב). ומ"מ פסקינן (בסימן רס"א) דאין מעשרין את הודאי. עיין (סי' ס"ז סכ"ב) במג"א שם. עוד קשה הא ודאי תשובה נצחת השיבו ב"ה לב"ש ואיך למד מתנות מתרומה דאין מגביהין אותה ביו"ט. דבשלמא אב"ש דמתני' לא קשיא די"ל דאף שיש לחלק בין תרומה למתנות ס"ל לב"ש להחמיר ולעשות גזירה שוה לגזור מתנות אטו תרומה. אבל לר' יוסי שרוצה ללמוד קולא ממתנות והא ודאי לא דמי כלל תרומה למתנות דזכאי בהרמתן ובתרומה איכא למיגזר אטו הגבהתה. והנלענ"ד דר' יוסי לא ס"ל כלל לגזור שילוח אטו הגבהת התרומה דהגבהה עצמה שבות בעלמא הוא והוה גזירה לגזירה. וגם התירו בחלה הגבהה בנילושה ביו"ט עכ"פ כדלקמן (דף ל"ז) א"כ ליכא למיגזר כולי האי אטו הגבהה רק ס"ל דהיה מקום לאסור דהוה כעין מקח וממכר דגם מתנה הוה כמכר כמ"ש המג"א (סי' ש"ו). וע"ז מייתי שפיר ממתנות לתרומה דלא ס"ל הך גזירה כלל דנגזור אטו הגבהתה. רק דהיה ס"ד לאסור משום דהוה כעין מקח וממכר או משום דהיה לו לשלחן מאתמול כיון דתרומה סתמא מעיו"ט דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ובזו שפיר דמי למתנות. ודו"ק:
שם ולעולם שחיטתן מאמש. עיין בצל"ח שהקשה הא בחלה שנילושה מאמש אין מפרישין ביום טוב וא"כ היאך משכחת בחלה שנילושה מאמש ושהורמה מהיום דחלת ארץ ישראל ודאי אין מפרישין ביו"ט אם נילושה מאמש, ומוכרח לומר שאפילו נילושה מהיום אין מוליכין אותה לב"ש וקשה למה יחמירו בחלה יותר ממתנות. ונדחק. ונראה דלא קשה מידי דמשום הא גופא דדינא בנילושה בערב יו"ט אין מפרישין ממנה ביו"ט. א"כ כיון שמסתמא צריך לאכול אין לו תיקון עד שלש עיסה אחרת ויפריש גם על זו דבכה"ג שרי להפריש גם על של אתמול אפילו בארץ ישראל. עיין באו"ח (סי' תנ"ז) ברמ"א נמצא דאפשר שיהיה חלה שנילושה מהיום ומפריש ממנה גם על של אתמול. וחלת ארץ ישראל צריכה שיעור אחד מכ"ד או ממ"ח. נמצא שמפריש על של אתמול כפי חלק. ובהא ס"ל לב"ש אין מוליכין שעיקר מה שמפריש הוא בשביל אתמול:
שם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. עיין ב"י (סי' תק"ו) שכתב על הטור דמשמע אפילו במתנות שהורמו מאמש מתיר דומיא דמתניתין. ובצל"ח הביא בשם הדרישה שתמה עליו מה צריך להביא ראיה דהרי מבואר בש"ס דהלכה כר' יוסי. ולא הבנתי דבא לומר דלא תימא דר' יוסי לא איירי רק בהופרשו מהיום אבל לא בהופרשו מאמש דבהא יש לומר דס"ל לר' יוסי דאין מוליכין. לזה כתב הב"י דאיירי בגווני דמתניתין. ואין קושיא רק דפשיטא דתרומה איירי בהופרשה מאמש דאין מגביהין אותה ביו"ט וכן הקשה בט"ז. וגם זו אינה קושיא דאפשר לומר שקרא שם מערב יו"ט דאז י"ל שמותר להפריש ביו"ט וכמ"ש הר"ש בפירוש המשנה דדמאי:
שם א"ל מוללין מלילות ומפרכין קטניות. קשה למה לא השיב לו על מה שטענו. ואי ידע הברייתא שאמרה כן. מ"מ קשה למה הזכיר מלילות כיון דלא אמר משמא דברייתא. ואפשר לפמ"ש המג"א בא"ח (סי' שי"ט סק"ח). על מה שנוהגין לפרך קטניות ולהוציאן מתיך השרביטין. וכ' הטעם כיון שאוכלין גם השרביטין בעודן לחין לא מקרי מפרק. וא"כ אי לא הוה מייתי רק מפרכין קטניות י"ל דהיינו דוקא בעודן לחין, להכי מייתי מוללין מלילות והוה קטניות דומיא דמלילות שאין הקליפה ראויה לאכילה וא"כ ביבשין מיירי. לכן גם אסורייתא דחרדלא אעפ"י שאין השרביט נאכל שרי:
שם א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה. ויש לדקדק דבפשיטות הו"ל לאקשויי א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בלא הברייתא. ואפשר דבפשיטות הוה מצי למימר הא דהתיר רבא היינו בשכבר הופרשה התרומה אבל אם לא הופרשה אף דמותר לפרך מ"מ מהאי טעמא גופיה אסור שא"כ יביאנו לחיוב תרומה ויצטרך להפריש ביו"ט. ואין מכניסין אותו לחיוב כדי שלא יצטרך להפריש ביו"ט. אבל כיון דלא שני ליה רבא דלהכי נקט מעיו"ט משום חיוב תרומה ע"כ לא איכפת לן בהכי פריך שפיר א"כ כו', ודו"ק:
בפירש"י בד"ה א"כ כו' והמוללן ביו"ט לאכלן מפריש עליהן בע"כ עכ"ל. ויש לדקדק מנ"ל דמותר להפריש עליהם ביו"ט הא בגלגל עיסה מערב יו"ט אין מפרישין חלתה ביו"ט כדלעיל (דף ח') והיינו משום דהוה ליה להפריש מאתמול. וכאן נמי י"ל דהו"ל לפרוכי ולפרוש מאתמול ולא דמי לחלה שנילושה ביו"ט דמפריש ממנה חלה, ולא אמרינן דהו"ל ללוש בעיו"ט דאין דרך ללוש קודם שצריך או שרוצה לאכול פת חמה, אבל לפרוכי ביו"ט אם יצטרך להפריש יפריש מעיו"ט שלא יצטרך להפריש ביום טוב שיכול להפריש עליהם קודם פירוך. ועוד בחלה קידם לישה אין יכול להפריש אבל כאן גם בעודן בשבלין יכול להפריש דהא תרומה קובעת למעשר כדאיתא בפרק רביעי ממעשרות דתרומה קובעת למעשרות. א"כ לא דמי לחלה שאין יכול להפרישה קודם לישה אבל הני דאיתנייהו בעולם יכול להפריש גם בשבלין כדלקמן מעשר ראשון שהקדימו בשבלין. ואם כבר הפריש עליהם בהא הוא דמותר לפרכן ביו"ט שלא יצטרך להפריש עליהם. ומדברי התוס' חולין (דף ו' ע"ב) משמע דהקושיא דרבא שהתיר לפרכן מסתמא היה צריך לעשר עליהם שהביאו ראיה דמעשר נוהג בח"ל. משמע דס"ל דהקושיא במה שהתיר לפרכן ובע"כ היה צריך לעשר עליהם. וקשה אכתי מנ"ל דמותר לעשרן דלמא משום דחלת ח"ל אוכל ואח"כ מפריש. א"כ מותר לו לאכול ולסמוך על הנשאר שיפריש אחר יו"ט, ולא עדיף תרומת ח"ל מחלה. א"כ מותר להגביה ביום טוב כדעיל (דף ח') גבי חלה שאינו נקרא תיקון משום שיכול לאכול קודם הפרשה גם להפריש מותר כמו בחלה. ואפילו לאבוה דשמואל. מ"מ מודה דיכול לאכול קודם הפרשה. א"כ י"ל שהתיר לאכול ולשייר מהם ולהפריש אחר יו"ט, ולא מוכח כלל שיכול להפריש ביו"ט. לכן צ"ל דפשיטא לן דאין להחמיר בהגבהת תרומות יותר ממכשירין. וכיון דטבילו ביו"ט לא גרע ממכשירין וזכאי באמירתה כיון שלפי הסדר אין צריך להפריש עד שיקבע הגורן וצ"ע: