אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק ראשון › דף יב.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק ראשון · דף יב.

דף יא:

במשנה בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב כו'. לכאורה טפי הו"ל למימר שופר דקדים בסדר הזמן. ואפשר דשופר דאורייתא מודה ב"ש דמותר להוציא מצוה דאורייתא דס"ל שופר ומכשיריו דוחין שבת. דהכי ס"ל לר"א בשבת פ' מילה (דף קל"א) ור"א שמותי הוא. ופירשו התוס' בנדה (דף ה' ע"ב) דהוא מתלמידי ב"ש א"כ שופר ומכשיריו דוחין שבת אבל לולב איירי ביום שני דהוא דרבנן. ובהכי ניחא דקשה הא לולב דאורייתא וס"ת דרבנן דכל קריאת התורה אינו אלא דרבנן בי"ט וא"כ הוה זו וא"צ לומר זו. ולפמ"ש ניחא דלולב בשאר ימים שהוא מצות זקינים איירי. אלא דצ"ע למאן דס"ל מכשירין דחי שבת. א"כ קשה אמאי אין נוטלין לולב ואין תוקעין בשופר בשבת משום שמא יעבירנו. הא בפסחים פ' אלו דברים (דף מ"ט) דבעי למימר לר"א דהזאה אינו דוחה שבת שמא יטלנה בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה ופריך ונעבריה דהא ר"א אמר מכשירי מצוה דוחין שבת ע"ש. משמע דמאן דס"ל מכשירי מצוה דוחין שבת ליתא לטעמא דשמא יעבירנו א"כ תיקשי מ"ט דשופר ולולב. ואין לומר דגזירה שמא יעבירנו שלא לצורך מצוה כגון שיכול לקרות החכם לביתו. דא"כ גם בהזאה נימא האי טעמא. מיהו בלולב יש לומר לפי מה שפירש רש"י בפ' לולב וערבה דיוציאנו ללמוד נענוע וברכתו א"כ י"ל כיון דמדאגבהיה נפק ביה א"כ לא צריך ליה רק בשביל דרבנן והא לא דחי שבת. וכן בשופר י"ל דאיכא דס"ל שתים מה"ת וא' מד"ס ויש לחוש שיוציאנו בשביל דברי סופרים דלא דחי. ובהכי ניחא דנקט דאין מוציאין הלולב לנענועו או ברכתו דהוה דרבנן ואפילו ביום ראשון מצי איירי. אלא דקשה איך תוקעין ביו"ט הא יש לחוש לשמא יעבירנו ביו"ט כמו בשבת כיון דהוצאה אסורה גם ביו"ט. וצ"ל דבמקום לאו לא גזרו דא"כ תעקר המצוה לגמרי ולא גזרו רק בשבת דלא מעיקרא המצוה לגמרי. ובזה ניחא מה ששמעתי מקשין דהמג"א בא"ח הקשה ל"ל טעמא דשמא יעבירנו בשופר נימא משום שמא יתקן כלי שיר. ותירץ דא"כ ביו"ט נמי שייך האי חששא ומיעקרא המצוה לגמרי. ומקשין לפ"ז לב"ש דס"ל הוצאה אסורה גם ביו"ט א"כ גם ביו"ט איכא חששא שמא יעבירנו ואעפ"כ לא גזרו וא"כ מצי למימר הטעם משום שמא יתקן כלי שיר. ולפמ"ש ניחא דב"ש ס"ל מכשירי מצוה דוחין שבת. וא"כ בשלמא בהוצאה יש לחוש שמא אחר שתקע תקיעות של תורה יעבירנו בשביל תקיעות דרבנן. אבל לתקן כלי שיר כיון דמכשירין דוחין שבת ולחוש שיתקלקל השופר בין תקיעות דאורייתא לתקיעות דרבנן חששא רחוקה הוא. אבל לדידן ניחא טפי טעמא דשמא יעבירנו דלא שייך בי"ט כלל דהוצאה מותר ביום טוב. לכן לדידן נקטינן טעמא דשמא יעבירנו. ודו"ק היטב:

בפרש"י בד"ה עולת נדבה דאילו עולת חובה רחמנא שרי' כו' עכ"ל. כבר תמהו על רש"י דהא מוקמינן כב"ש ולב"ש אפילו עולת חובה אין מביאין. ואף די"ל דרש"י פירש כן בס"ד מ"מ הא ע"כ למסקנא דמוקי כב"ש אין זה דקדוק דלב"ש אפילו עולת חובה אין מביאין. ואפשר לומר דרש"י ס"ל כדברי הריב"א שהביאו התוס' בחולין בפרק שלוח הקן (דף קמ"א) דאף דלא אתי עשה לחודה ודחי לאו ועשה מ"מ הלאו נדחה. וא"כ י"ל גם לפי האמת כיון דאיכא עשה דעולת חובה להביאה בי"ט אלא דכתיב וחגותם ודרשינן חגיגה אין עולת ראיה לא. היינו משום די"ט עשה ולא תעשה הוא לכן אי אפשר שתדחה עשה דעולת חובה עשה די"ט. לכן אסור להביא דנשאר העשה אבל הכא דלענין מלקות בעולת חובה לא לקי דעכ"פ מקיים העשה ודחי לא תעשה ואין מלקות רק על לא תעשה. לכן דייק רש"י משום לא תעשה כל מלאכה

עוד נראה ליישב פירש"י דלקמן (דף כ' ע"ב) אמאי דקאמרי ב"ה ומה במקום שאסור להדיוט כו' אמרי ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו אמרי ב"ה מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לה זמן אמרי ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג יו"ט ראשון חוגג והולך כל שבעה. וא"כ טעמא דב"ש משום שאין קבוע לה זמן. והנה בשביעי של פסח אין זמן אחר. היה להם לב"ש להתיר אלא די"ל דמ"מ היה לו להביא קודם לכן. לכן לא מקרי קבוע זמן. והשתא י"ל דאיתא בחגיגה (דף ט') ר' יוחנן אמר תשלומי דראשון ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה מאי בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ר' יוחנן אמר תשלומין דראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ור' אושעי' ס"ל תשלומין זה לזה מ"מ חייב בשני. והשתא י"ל דס"ל לרש"י הא דפליגי ר' יוחנן ור' אושעי' היינו לב"ה י"ל תשלומין דראשון דהא כ"א חזי בראשון אבל לב"ש דאין מביאין עולת ראיה בי"ט ע"כ לאו תשלומין דראשון דכ"ע לא חזי בראשון והחיוב ודאי הוא בראשון שהרי הוא מימות הרגל רק שאין יכול להביא מחמת איסור יו"ט (ואף דכתבו התוס' בחגיגה (דף י"ז) בחל בשבת לא שייך דלא חזי בראשון י"ל דדוקא לב"ה כיון דכל ראשון שייך ביה חיוב וצריך להביא ויוכל להביא ובשביל מקרה שחל בשבת לא גרע אבל לב"ש דלעולם אין מציאות ביו"ט שפיר י"ל דתשלומין זה לזה). וא"כ י"ל בס"ד כתב רש"י בפשיטות דעולת חובה רחמנא שריה. ולמסקנא דאתיא כב"ש איכא למימר דודאי. עולת נדבה אפילו בי"ט אחרון אין ניצול ממלקות שאסור להביאה ביו"ט אבל עולת חובה משכחת לה דמטי זמן חיובא ביום אחרון של יו"ט שלא היה חייב בה לפניה כגון חיגר בימים ראשונים ונתפשט באחרון של יו"ט דנקבע זמנה י"ל דב"ש מודה בה. ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה השוחט והה"ד דמ"ל ר"מ היא כו' עכ"ל. עמ"ש בחדושים ישינים. וי"ל עוד דלר"ע לשיטתיה אפשר דלא לקי משום דר"ע חייש למעוטא במכות (דף ז') וא"כ הוה התראת ספק שמא תמצא הבהמה טריפה ואף דע"כ לא חיישינן דילמא במקום נקב שחיט דא"כ לא משכחת שום קרבן מ"מ אפשר דצריך בדיקה מה שאפשר א"כ הוה התראת ספק שמא תמצא טריפה ואפילו תימא גם לר"ע אין צריך בדיקה לח"י טריפות כיון דלא אפשר משום דילמא במקום נקב שחיט לא צריך שום בדיקה מ"מ בדיקת הריאה אפשר דצריך מדינא דאורייתא למאן דחייש למעוטא ואם תמצא טריפה אם נימא פודין הקדשים להאכילן לכלבים א"כ ר"ע דס"ל אפילו נפש בהמה במשמע א"כ אין כאן לאו דמלאכה אם תמצא טריפה והוה התראת ספק למלקות שאם תמצא טריפה ויפדנה להשליכה לכלבים הוה לר"ע התירא דדריש אפילו נפש בהמה במשמע וא"כ הוה התראת ספק, וא"ש, מיהו נראה דהא ליתא דהא כתבו התוס' דלר"ע משכחת לה שיהיה חייב מיתה כשיהיה קרום של מוח מגולה ונקבו. ואי ס"ל התראת ספק לא שמה התראה. א"כ אכתי התראת ספק הוא קודם שנבדק. גם לקמן ס"ל לר"ע אפילו מבית טביחתה. משמע שיכול לאכול כזית קודם שנבדקה הריאה ע"כ לא חייש נמי למעוטא דטריפות. וצ"ל דוקא לענין נפשות מחמיר לחוש למיעוט. א"כ י"ל שפיר גם למלקות חייש מיהת למיעוטא דשכיח. וא"ש כמ"ש. ודו"ק:

עוד נ"ל ליישב דבלא"ה יש להבין איך דייק רבא דר"ע לא ס"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה כו' דילמא שפיר ס"ל מתוך אלא דכיון דאפשר לפ' תשביתו מערב יו"ט ואם משביתו מעי"ט א"צ להבערה בי"ט א"כ מהיכי תיתי לפרש תשביתו ביום טוב ולהתיר מכח מתוך כיון דיש נפרש תשביתו מעיו"ט אם כן אין צורך היום כלל להבערה ולא שייך מתוך כיון שאין צורך היום אבל לעולם שפיר ס"ל לר"ע ג"כ מתוך. וי"ל לזה דודאי אין קושיא כלל אי תשביתו איירי בי"ט דכיון דביום הראשון מפרשין בי"ט א"כ שפיר י"ל דאתי עשה דתשביתו ודחי לא תעשה די"ט ואיך דייק ר"ע דאיירי דוקא מערב יום טוב דאפילו נפרש תשביתו ביום טוב הרי דינא הכי דעשה דחי לא תפשה. ולא שייך לעשות הוכחה מזה כלל. אלא די"ל הוכחתו של ר' עקיבא אם נימא דהשבתת חמץ בי"ט איך כתוב בקרא דאיירי בפסח אך אשר יאכל לכל נפש. משמע שמלאכה אחרת אינה מותרת ביו"ט הרי חובת היום הוא ביעור חמץ וזה אינו אוכל נפש. א"כ יש סתירה בקרא שאינו מתיר רק אוכל נפש. לכן אי אפשר לפרש תשביתו ביום טוב. והשתא דייק שפיר דלא סבירא ליה מתוך. אם כן ע"כ קרא דאמר אשר יאכל לכל נפש. אין הכוונה לאוכל נפש ממש. רק כיון דאמרינן מתוך. א"כ ע"כ הפירוש אשר יאכל לכל נפש. אותו מלאכה שראויה לאוכל נפש. מותרת אפילו שלא לצורך אוכל נפש. א"כ שכיר יש לפרש תשביתו ביו"ט. אלא ודאי לא ס"ל מתוך. ומוכיח רבא שפיר. מיהו י"ל דוקא רבא לשיטתיה דס"ל דיו"ט לא הוה עשה ולא תעשה. רק דייק מלבדו ולא מילה שלא בזמנה. א"כ מסתברא אי תשביתו איירי בי"ט שהוא חובת היום. אין זה נגד הסברא דמסברא עשה דוחה לא תעשה עד שנוכרח להוציא קרא מפשוטו דתשביתו הוא מעיו"ט דאי הוה ביו"ט נמי דינא הוא דעשה דוחה לא תעשה שהרי חובת היום הוא וצריך לדון מכח הסתירה דבקרא אינו מתיר רק אוכל נפש. שפיר מוכח דלר"ע לא ס"ל מתוך. אבל לדידן דקיימ"ל כרב אשי דיו"ט עשה ולא תעשה הוא. א"כ מסברא נמי לא נאמר דתשביתו איירי ביו"ט דאין סברא שתדחה עשה דתשביתו לא תעשה ועשה דיו"ט. י"ל אפילו ר"ע ס"ל מתוך ניחא לן לאוקמה טפי קרא דתשביתו מעיו"ט דלא נצטרך לדחות עשה ולא תעשה דיו"ט ואצ"ל דר"ע לא ס"ל מתוך. וא"כ תו לא קשיא דמוקי כב"ש משום די"ל דס"ל יו"ט עשה ולא תעשה. א"כ אפילו ס"ל מתוך לר"ע נמי א"ש דמוקי מעיו"ט דלא נצטרך לדחות עשה ול"ת דיו"ט. ודוק היטב:

בא"ד וא"ת והא אפילו ב"ה מודו כו' עכ"ל. התוס' נדחקו בזה. ואפשר לומר לפמ"ש התוס' דבשלמי נדבה מודו ב"ש דלא לקי כיון דיש בהם אכילת הדיוט. וי"ל לפ"ז עפ"י מ"ש לקמן (דף כ"א) דבהמה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. ופריך מה בין זה לנדרים ונדבות. ומשני משולחן גבוה זכה. וכתבו התוס' ה"ה ישראל משולחן גבוה זכה. והנה ב"ש דמפלגי דמתירין להביא חגיגה ולא עולת ראיה. ע"כ הוא בשביל חלק הדיוט. דהא בעולת ראיה חזינן דאסור. אלמא דעיקר ההיתר בשביל אכילת הדיוט. א"כ לב"ש גם שלמי נדבה יש להתיר, דהא אית בהו חלק הדיוט. ולא אסירי שלמי נדבה רק משום שמקטיר האימורין אחר שחיטה, שאז נחלק חלק הדיוט מחלק גבוה. לכן אין יכול לשחוט לכתחילה כיון דאין יכול להקטיר האימורין בנדבה. אף שיכול להקטירן לערב. אסרה התורה לכתחילה. כיון שאין האמורין ראויים להקטרה. אבל לב"ה דמתיר מה שהוא חובת היום. א"כ שפיר י"ל בנדבה אפילו שלמים נמי איכא מלקות דמשולחן גבוה זכה ההדיוט. אבל לב"ש דוקא עולת נדבה אבל בשלמי נדבה אין מלקות כיון דיש בהן חלק הדיוט דלאו משולחן גבוה זכו דהא חגיגה מותרת ועולה אסורה. והשתא י"ל לב"ש אפילו שלמי נדבה ליכא איסור גמור, רק לכתחילה אסור לשחוט אבל לא שייך מלקות דאהני השחיטה לחלק הדיוט ג"כ. ועפי"ז י"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה להדיוט הותרה לגבוה. דלא אמרינן מתוך רק בחד מילתא. רק לב"ש בגבוה עצמו איכא היתר שחיטה משום צורך הדיוט. ומתוך שהותרה שחיטה בגבוה לצורך הדיוט הותרה נמי שלא לצורך הדיוט כלל כגון בעולה. אבל לב"ה דס"ל דעולת חובה נמי מותר א"כ מעולם לא הותרה שחיטה לגבוה לצורך הדיוט. רק לצורך גבוה אפילו שלמי נדבה נמי לוקה. דמתוך שהותר להדיוט יהיה מותר לגבוה לא אמרינן רק מתוך שהותר לגבוה לצורך הדיוט מותר נמי לגבוה לחוד וזה לא שייך לב"ה. דלעולם לא הותר לגבוה רק משום צורך גבוה דאפילו חגיגה נמי משולחן גבוה קזכו לא אמרינן מתוך שהותר לגבוה בחובה יותר גם בנדבה. דהא התורה מיעטה לכם ולא לגבוה. ואשר יאכל לכל נפש אי אמרינן מתוך לא אמרינן רק מה שמותר להדיוט לצורך מותר נמי שלא לצורך. דאשר יאכל לכל נפש גם אשל גבוה קאי. דהא התורה חילקה משום הכי בין עולה לחגיגה א"כ אשר יאכל לכל נפש גם אגבוה קאי ושייך שפיר מתוך. אבל לב"ש אשר יאכל לכל נפש לא קאי אגבוה כלל. לא אמרינן מתוך בגבוה כלל. דגבוה לא תליא באוכל, לא אמרינן מתוך בגבוה, דגבוה לא תליא באוכל נפש. וא"כ אפילו בשלמי נדבה לוקה. וניחא נמי דלא מוקי כר"ע דא"כ אפי' בשלמי נדבה נמי. ודו"ק היטב:

בא"ד וא"ת והא אפילו ב"ה מודו כו' עכ"ל. לכאורה יש לומר בפשיטות דודאי אי אמרינן מתוך דליכא איסורא כלל רק מכח גזירת הכתוב לכם ולא לגבוה ליכא רק לאו הבא מכלל עשה וליכא מלקות. אבל לב"ש דלית להו מתוך א"כ א"צ קרא דלכם כלל דבלא"ה כן שאינו בכלל אוכל נפש הוה מלאכה. וכיון דבלא קרא דלכם אסור משום מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ממילא הלאו הוא כמו בכל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש. ואפשר להעמיד זה בכוונת התוס' בתירוצם. אלא דאין זה מספיק לכאורה דהא לקמן (דף כ' ע"ב) ילפי ב"ה מק"ו להתיר עולת ראיה מה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט כ"ש שמותר לגבוה. ואמרי ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו מה לנדרים ונדבות שאינו קבוע להם זמן כו' אף זו קבוע לה זמן כו' עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריתו א"ל ב"ש הלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה כו'. הרי גם טעמא דב"ש מכח קרא דלכם אבל מכח סברא היה מותר. וא"כ קשה אמאי לב"ש לקי טפי. אלא די"ל דלא צריכי ב"ש לקרא דלכם ולא לגבוה רק על עולת חובה דהוה קבוע לה זמן. אבל עולת נדבה פשיטא ליה דאין ללמוד כלל מק"ו אפילו בלא קרא דלכם. כיון דאינו קבוע לה שום זמן. ובלא קרא דלכם אסור שאין זה לצורך אוכל נפש כלל. לכן בעולת ראיה שצריך קרא דלכם לא לקי גם לב"ש רק בעולת נדבה. וגם לא בשלמי נדבה כיון דמסברא היו מותרים דאוכל נפש הוא שיש להדיוט חלק רק בעולת נדבה שאסורה בלא שום קרא בהא לקי לב"ש. אבל לב"ה גם עולת נדבה בעי קרא לאיסור דמסברא היתה מותרת מכח מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך וכיון דקרא בעי ולכם לא אתיא רק לאו הבא מכלל עשה דלא לקי עליה ולפ"ז נראה דלמסקנת התוס' תו לא קשיא דליתני עולת חובה. די"ל דבעולת חובה לב"ש דבלא קראי דלכם היתה מותרת מתוך ק"ו. וא"כ צריך קרא דלכם ולא הוה רק לאו הבא מכלל עשה. מיהו פשט לשון התוס' משמע דלא חזרו מתירוץ הנ"ל דנקט לאפוקי שלמי נדבה. לכן י"ל דהתוס' ס"ל דע"כ גם לב"ה לאו ק"ו. והוא דלקמן (דף י"ט) מפרש טעמא דב"ה דמרבי נמי עולת ראיה משום דכתיב וחגותם אותו חג לה' כל דלה'. וקשה הא ב"ה ס"ל הק"ו אלא נראה דודאי ליום ראשון לא שייך ק"ו כלל דפשיטא כיון שיכול להקריב למחר מהיכי תיתי לדחות יו"ט לכן צריך קרא דלה' כל דלה' שאפילו ביום ראשון שאפשר להקריב למחר מ"מ מותר בעולת ראיה אבל ביום ראשון לא שייך הק"ו כלל. וא"כ י"ל דקשיא להתוס' שפיר לימא עולת חובה וביום ראשון דלב"ש ליכא שום ק"ו וגם לאו אוכל נפש הוא דלא ס"ל מתוך. א"כ בלא קרא דלכם יש איסור לב"ש ולא צריך קרא דלכם רק ליום השביעי שעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו וקרי ליה קביעת זמן. אבל ביום ראשון פשיטא דבלא קרא דלכם נמי אסור לב"ש כיון דלא ס"ל מתוך. ולב"ה צריך קרא דלה' דלא נמעיט מלכם אע"ג דס"ל מתוך. עכ"פ קושיית התוס' לעיל שרירא וקיימא דנוקמה ביו"ט ראשון. ואי ליכא ק"ו ודאי לב"ש לקי דלא צריך קרא דלכם לכך. שוב ראיתי במהר"מ שי"ף שתמה על התוס' שלא כתבו דלב"ש לא לקי בעולת חובה. ונראה כוונת התוס' ברור כמ"ש. ודו"ק היטב:

עוד אפשר לומר לפי שיטת רש"י דאי אמרינן מתוך אפי' שלא לצורך לגמרי מותר א"כ י"ל לכ"ע לכם ולא לגבוה אינו רק פשה. אלא דאי אמרינן כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. א"כ אפילו בדיעבד השחיטה פסולה וממילא הוה שחיטה שלא לצורך. אלא דהך מילתא תליא לפי מאי דאיתא בתמורה (דף ו' ע"ב) דאביי ורבא פליגי בשינוי קונה דאביי ס"ל אי עביד מהני שינוי קונה. ורבא ס"ל לא מהני שינוי אינו קונה. וא"כ י"ל דב"ה וב"ש פליגי אלא דאי אמרי' מתוך אפי' שלא לצורך כלל שרי הכי קאמר דלא ס"ל מתוך. ושפיר י"ל אי עביד לא מהני. ומוכח כפירש"י דשלא לצורך לגמרי נמי אמרינן מתוך א"כ ע"כ כב"ש אתיא דס"ל אי עביד לא מהני גם לא ס"ל מתוך. ומיושב נמי קושיית התוס' דלא מוקי כר' עקיבא. דר' עקיבא ס"ל שינוי קונה דלא חשיב ליה בפ' הגוזל בין תנאי דס"ל שינוי במקומו עומד א"כ אי עביד מהני וליכא רק לאו הבא מכלל עשה ולא לקי עליה אף דכתיב לכם ולא לגבוה. כן י"ל בדרך פלפול. מיהו כבר בררנו במקום אחר דלא שייך אי עביד לא מהני בכה"ג. עיין בספרי גט מקושר. גם לקמן (דף כ' ע"ב) מבואר בעבר ושחט הקרבן כשר. ולפמ"ש צ"ל דס"ל אי עביד מהני:

עוד אמרתי ליישב קושיית התוס' למה נקט עולת נדבה וי"ל דבלא"ה קשה אמאי לוקה הא איתא לקמן בבהמה חציה של עכומ"ז וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וא"כ תקשי אמאי לא יוכל לשחוט העולה דהא איתא בע"ז (דף ל') בקיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה א"כ יהיה מותר לשחוט שהרי יוכל לאכול הקיבה ואי אפשר בלא שחיטה. מיהו בנדבה י"ל שהתנדב העולה עם הקיבה וגם הקיבה עכ"פ חל עליה קדשי בדק הבית. ולהכי נקט נדבה אפי' לב"ש. ודו"ק:

גם י"ל דהא דשרינן בהמה חציה של עכומ"ז וחציה של ישראל משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה היינו משום דקיי"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ומשום הכזית מקרי צורך קצת. אבל אי ל"א מתוך לא מהני לשחוט בשביל כזית דלא מקרי רק צורך קצת. וא"כ שפיר י"ל דמשום קיבה לא שרי לשחוט רק אי אמרינן מתוך לכן אמר ב"ש הוא דלית ליה מתוך:

עוד נ"ל ליישב קושיית התוס' שהקשה לב"ה נמי הא כתיב לכם ולא לגבוה. ונראה ליישב דהרמב"ם פסק (פ' ד' מהלכות יו"ט דין ב') בכיבה ביו"ט לוקה. והקשה הפר"ח דלקמן (דף כ"ב ע"ב) גבי מהו לעשן אמר רב יהודה ע"ג גחלת אסור ע"ג חרס מותר רבא אמר ע"ג גחלת נמי מותר מידי דהוה אבישרא אגומרי. ופירש"י דהוה מכבה ומבעיר וכו'. וא"כ קשה אמאי כתב הרמב"ם אם כיבה לוקה נימא מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש בבישרא אגומרי הותר נמי שלא לצורך. ותירץ הפר"ח דבישרא אגומרי הכיבוי אינו לצורך אוכל נפש דאין מועיל הכיבוי לאוכל נפש. ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' דבלא"ה הקשו התוס' לקמן (דף י"ט) לב"ה ל"ל למימר לה' כל דלה' הא ב"ה ס"ל מתוך. עמ"ש לקמן ליישב קושיית מהרש"א. ולפ"ז י"ל דודאי מתוך לא שייך בהקטרת אימורין דהוה בישרא אגומרי דהוה מכבה ובכיבוי לא שייך מתוך. לכן ס"ד דאסור משום כיבוי דלא שייך מתוך קמ"ל כל דלה' דאפילו ההקטרה מותרת אף דאע"ג דאית בה משום כיבוי. וא"כ מיושב קושיית התוס' כאן דלא קשיא מלכם ולא לגבוה די"ל דמתוך שייך נמי בגבוה רק לכך אסרה התורה נדרים ונדבות משום כיבוי דבכיבוי ליכא מתוך א"כ הכא דאיירי בשחיטה ובשחיטה שפיר י"ל מתוך דאפילו נימא שיש איסור בשחיטה ג"כ כיון שאין יכול להקטיר האימורים ביום ואיכא איסורא דאורייתא מ"מ י"ל דלא התירא לשחוט לכתחילה כיון שאין יכול להקטיר האימורים מבעוד יום. אבל מלקות ודאי לא שייך בשחיטה כיון דשייך לומר מתוך בשחיטה. ודו"ק:

וראיתי בשער המלך שהקשה מהא דכתובות (דף ו') דקאמר רב פפא משמיה דרבא בשבת אסור ביו"ט מותר. ופריך מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך. אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. ומאי קושיא הא במוגמר איכא מכבה כדאיתא לקמן (דף כ"ב) גבי מהו לעשן דקאמר תחילתו מכבה וסופו מבעיר ובכיבוי לא אמרינן מתוך לשיטת הרמב"ם. ונראה ליישב דודאי למ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור לא מחייב בכיבוי אלא כדי לעשות פחמין וכמו שפירש"י בפ' במה מדליקין (דף ל') וא"כ רבא לשיטתיה דס"ל כר"ש בפ' נוטל דמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה. א"כ בשביל כיבוי מוגמר ליכא איסורא מן התורה דהוה מלאכה שא"צ לגופה. ואי הבערה מותרת אין לחוש לכיבוי כיון שהותרה ההבערה משום שתחילת מכבה לא איכפת לן כיון דהכיבוי בהדי ההבערה. ועוד דמקשי דפן התורה יהיה מותר מוגמר ומשום כיבוי הרי כיבוי לרבא אינו אלא מדרבנן. והרמב"ם לשיטתיה דפוסק מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה כמ"ש (בפ"א משבת דין ז'). וא"כ לא הותרה כיבוי לכן פסק דכיבוי אסור ולוקה עליו אעפ"י שא"צ לגופה. ולסברתו אפשר לומר דמוגמר אסור משום כיבוי. וא"ש:

ומה שהקשה הפר"ח עוד ממיתוק החרדל בגחלת דהוה לצורך אוכל נפש ויהיה מותר כיבוי מכח מתוך שהותר לחרדל. וכן קשה דכיבוי לצורך אפילו מותר כמו לגוף התנור וא"כ יהיה מותר כל כיבוי. ונדחקו בכל כיוצא בזה. וכן הקשו ממגבן דלשיטת הרמב"ם חייב בשבת משום בונה וא"כ קשה יהא בנין מותר לצורך אוכל נפש. והתוס' בפ' המצניע כתבו דמדרבנן אסור. אבל הרמב"ם כתב בהדיא בבנה או ארג חייב. ונדחקו בכל זה. והנלענ"ד ברור דלא אמרינן מתוך רק בדבר מלאכה שרובה נעשית לצורך אוכל נפש לכן אף המיעוט שאינו לצורך אוכל נפש ניתר מכח מתוך כמו שחיטה הבערה ובישול שמלאכות אלו רובן נעשין לצורך אוכל נפש ועיקר המלאכות הם לצורך אוכל נפש. לכן אם פעמים נעשין שלא לצורך אוכל נפש אין בהם איסור שעכ"פ המלאכה בעצם עיקר רוב תשמישה לאוכל נפש. משא"כ כיבוי אין עיקר נעשה לצורך אוכל נפש שרובה דרובה אוכל נפש שא"צ לכיבוי רק באפי' פעמים צריך לכיבוי ע"י גריפת תנור ואין הכיבוי מלאכת אוכל נפש רק לאכשורי בעלמא שלא יופסד האוכל נפש וכן בהמתקת החרדל בגחלת אין עיקר מלאכת כיבוי לאוכל נפש דסתם הוא כיבה דליקה ואש. אבל מיתוק חרדל אינו אלא במין פרטי. וכללות הכיבוי לא שייך באוכל נפש. א"כ אין להתיר שלא לצורך במלאכה שמיעוטה נעשה לצורך אוכל נפש ובמקרה בעלמא. וכן מגבן עיקר מלאכת בנין לא שייך באוכל נפש. ואם פעמים צריך לגבן לא נתיר בשביל מיעוט ואין עיקר מלאכת הבנין הוה באוכל נפש. אף שמגבן עצמו מותר ביו"ט. אם הוא לצורך אוכל נפש. אבל לא נתיר בנין שאין ענינו לאוכל נפש בשביל פרטיי ומקרה לגבן ביו"ט. שאין עיקר הבנין גיבון. אף שחייב בשבת משום בנין. מ"מ עיקר מלאכת בנין לא הותר לצורך אוכל נפש ולא שייך לומר בו מתוך. מכ"ש מגבן שאינו רק תולדה דבנין ולא מקרי עיקר מלאכת בנין עד שנתיר שלא לצורך בשביל שמותר דבר שאין עיקרו בנין רק תולדה ודמיון בעלמא. ובהכי ניחא דקשה למ"ד יש עיבוד באוכלין נימא להתיר עיבוד ביו"ט מכח מתוך שהותרה מליחה. אלא ודאי מ"מ מליחה אינה מעיקר העיבוד רק תולדה בעלמא הוא ולא שייך ביה מתוך. ויפלו בזה קושיות ומבוכות רבות שנבוכו רבותינו האחרונים בזה. ומקום הניחו לי להתגדר בזה:

וארווח לן בזה מה שהקשו התוס' לפירש"י דס"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה אפילו שלא לצורך לגמרי וקשה מאופה מיו"ט לחול דל"א לוקה ולא אמרינן מתוך שאפי' שלא לצורך לגמרי מותר. ולפמ"ש ניחא דבלא"ה יש לדייק למה נקט האופה ולא נקט מבשל. ולפ"ז ניחא דנקט האופה שיש בו גריפת תמור דהוה מכבה ובמכבה לא לומר מתוך שאין מלאכת כיבוי באוכל נפש רק לאכשורי בעלמא. וכיון שהמלאכה עצמה אינה נפשית לצורך אוכל נפש לא הותרה שלא לצורך אוכל נפש רק מה שצריך לאוכל נפש. לכן לא שייך להתיר מכח מתוך דכיבוי אין עיקרה באוכל נפש כמו שחיטה. ובשביל שהם עצמם באוכל נפש ולא סגי לעשות רוב אוכל נפש בלא מלאכות אלו בטל המעוטא מרובא ולא שייך להתיר מכח מתוך כיון דאין עיקר המלאכה לאוכל נפש. ולק"מ:

גם מה שקשה משריפת קדשים ביו"ט למה לא יהיה מותר מכח מתוך. הנה בלח"מ (בפ"ג מיו"ט דין ה') תירץ דשריפת קדשים רחמנא אחשביה שנאמר באש ישרף לכן הוה מלאכה. וראיתי בשער המלך שהקשה מהא דפסחים אמר רבא ש"מ מדר' עקיבא תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך מדאמר ביו"ט אי אפשר. ומאי קושיא דילמא שריפה חמץ ביו"ט כיון דמצוה להשביתו אחשביה והוה מלאכה. וא"כ קשה מאי ראיה דלא אמרינן מתוך דילמא טעמא משום דאחשביה. ונראה דלא קשיא דטעמא דאחשבה לא מהני אלא משום דאיכא מצוה בשריפה בטל צורך ההדיוט. ואף שיכול ליהנות מאורו בטל צורך ההדיוט כיון דחשיבת המצוה הוא העיקר והמצוה בעצמה אפשר לקיימה למחר א"כ לא נאמר מסברא שהמצוה ביו"ט לדחות עשה ול"ת דיו"ט אמרינן דאין המצוה זמנה ביו"ט רק לאחר יו"ט. ומשום צורך הדיוט אי אפשר לדחות יו"ט דצורך גבוה היא עיקר ובטל הנאת ההדיוט דודאי אי שריף נעשית המצוה. אלא שאינה לדחויי יו"ט דאפשר לעשותה אח"כ לכן הוה מלאכה שאינה צורך יו"ט. וכשתמצי לומר שהמצוה תוכל לעשות אחר הרי אין כאן צורך יו"ט כלל לכן לא נאמר מסברא שמצות התורה ביו"ט כדי שיהיה בו צורך היום. דמסברא לא אמרינן לדחות לא תעשה ועשה דיו"ט. אבל בהך דחמץ אי אמרינן מתוך שפיר י"ל דתשביתו שייך אפילו ביו"ט. דהא אפילו לפי האמת דתשביתו הוא מערב יו"ט אי אמרינן מתוך עכ"פ איתא לעשה דשריפת חמץ ביו"ט אפילו אם המצוה לבער בערב יו"ט משכחת לה שריפת חמץ שנתחמץ לו ביו"ט. וא"כ לעולם איתא לעשה דשריפת חמץ ביו"ט עצמו שאם נתחמץ לו חמץ ביו"ט הרי יומו גרם שאסור בבל יראה ומצוה להשביתו. א"כ לפי האמת נמי איתא למצוה דשריפת חמץ ביו"ט אי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך א"כ שפיר י"ל תשביתו ביו"ט. אלא ודאי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה כו' א"כ אין לומר התירא ביו"ט הבערה. אבל בחלה די"ל שאין המצוה כלל ביו"ט אמרינן מסברא שהמצוה אחר יו"ט. ומשום תשמיש הדיוט להבערה לא נתיר ביו"ט דחשיבא הבערתן:

ובהכי ניחא לפירש"י די"ל דאי אמרינן מתוך מותר אפילו שלא לצורך לגמרי א"כ למה יאסור שריפת קדשים מי גרע משלא לצורך לגמרי. ובשער המלך נדחק בזה ונלענ"ד לפמ"ש דלפירש"י אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו' היינו משום דמ"ש אשר יאכל לכל נפש הכוונה דמלאכה שמצטרכת לאוכל נפש התירה התורה לגמרי אפילו שיהיה שלא לצורך אוכל נפש. והיינו משום דהתירה התורה אוכל נפש. ולענין אוכל נפש כחול שויה התורה לעשותה כמו בחול בטל חשיבת המלאכה מיניה ואפילו שלא לצורך הותרה. אבל בקדשים לפירש"י דהתורה אחשביה לשריפתן. אין לומר מפני שהותרה לאוכל נפש בטל מינה חשובתה דלענין זה אחשבה כיון דמצותה בשריפה ואינו לצורך אוכל נפש שפיר הו"ל מלאכה שאינה לצורך יו"ט ואסורה מן התורה אבל בחמץ שהמצוה עצמה צורך היום משום השבתת חמץ. שפיר י"ל שהתירה התורה דאין לומר משום חשיבת המצוה חשיב מלאכה דכיון דהמצוה בא חשיבותה ג"כ מכח היו"ט שנאסר בו חמץ לא יגרום חשיבות המצוה האיסור ביום טוב. דאדרבה חשיבות המצוה לבער חמץ ראוי שתהיה אפילו ביו"ט. משא"כ בחלה וקדשים מצות שריפת קדשים אינה מתיחסת ליום טוב שיגרום חשיבותה ביטול יו"ט. וא"כ שפיר אמרינן כיון דמצוה היא בשריפה לא שייך לבטל חשיבת המלאכה כיון דרחמנא אחשביה אין להתירה מאחר שהוא שלא לצורך היום והמלאכה חשובה בעצם. אבל ביעור חמץ שפיר שרי אי אמרינן מתוך דאדרבה כמו שמותר מלאכה שלא לצורך אוכל נפש נתיר נמי משום מצות היום המלאכה דלא גרע משלא לצורך לגמרי. ואי משום חשיבת המצוה השבתת חמץ אדרבה הוא הגורם להתיר מה שלצורך היום. דכמו שבטל חשיבותה משום שניתרת לאוכל נפש כ"ש שיהיה מותר להמצוה בעצמה שלא לצורך אוכל נפש כיון דמצוה דיומה היא. ודו"ק היטב:

עוד אפשר ליישב קושיית התוס' לפירש"י דשלא לצורך לגמרי נמי מותר. א"כ קשה מאופה מיו"ט לחול אמאי לוקה מי גרע משלא לצורך לגמרי. ואפשר לומר דגם רש"י ס"ל לסברתו דבעינן צורך היום קצת. אלא דמ"מ כתב רש"י שפיר דאפילו שלא לצורך לגמרי נמי מותר, דכיון דפסקינן כרבה דמותר משום הואיל אפילו דבר שאין צריך לו, א"כ אפילו בשלא לצורך מותר מטעם אם יתרמי ליה צורך קצת בדבר יהיה מותר. וזהו דוקא למאן דאית ליה הואיל. וכן מצינו בכיסוי דם, אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לצרכו לכיסוי דם צפור אף דלא שכיח דמתרמי. א"כ י"ל שאפילו שלא לצורך מתיר לטלטל אבנים הואיל אם מתרמי ליה לצורך שייך ביה הואיל. וא"כ תו לא קשיא איך פליגי באופה מיו"ט לחול. דלר"ח דלא ס"ל הואיל באמת לקי הואיל וליכא צורך היום. רק לרבה שייך לעולם אם מתרמי ליה צורך היום. ומיושבים כל הקושיות משריפת קדשים כמו לשיטת התוס' כיון דבעי צורך קצת:

ודע כי המגיד משנה כתב ע"פ לשון הרמב"ם שכוונתו דבהוצאה והבערה מן הדין שיהיו אסורין כמו כתיבה ואריגה אלא מתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו נמי שלא לצורך ונראה הטעם לפי שההוצאה היא באוכל נפש עצמו והבערה אעפ"י שאינו באוכל נפש הרי נאמר לא תבערו אש כו' ביום השבת הא ביו"ט שרי כו' ושאר המלאכות שהם באכילה כגון שחיטה ואפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה אם בישל לצורך עכו"ם אינו לוקה, ובלח"מ הקשה עליו דאי שחיטה אפילו י"ל טפי שמותרין לפי שהם באוכל נפש עצמו היכא קאמר ב"ש הוא דלא ס"ל מתוך שהותרה הוצאה ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך, וקשה הא ב"ש י"ל דמודו בשחיטה דאמרינן מתוך כיון שהוא בגוף האוכל נפש. ואין זו קושיא דמ"מ י"ל ב"ש לא ס"ל מתוך אפילו בשחיטה דאל"כ הך ברייתא דהשוחט עולת נדבה אמאן תרמיי'. וע"כ ב"ש כמו דפליגי בהוצאה פליגי בשחיטה. ועוד דב"ש אמרו בפ"ב דף כ"א לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ שותה מהם משמע אפילו יש לו אש מבוער האיסור הוא בשביל החמין שהוא בישול אעפ"י שהאש מבוער לפניו. משמע דגם בבישול לא ס"ל לב"ש מתוך. אלא דקשה לדברי הרב המגיד דהבערה נפיק לן מיום השבת א"כ קשה איך אמר ר' יוחנן לתנא הבערה ובישול אינה משנה וא"ת משנה ב"ש הוא דאי ב"ה הא ס"ל מתוך שהותרה הוצאה כו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה. וקשה הא הבערה אתיא מקרא דביום השבת, א"כ לא תלי' במתוך כלל רק בדרשה דביום השבת דמינה ממעטינן הבערה ביו"ט ואינה ענין לפלוגתא דב"ש וב"ה. ונראה ליישב זה לשיטת המ"מ, דודאי שפיר י"ל דלא תעבירו וגו' ביום השבת משמע למעט יו"ט אלא דאפילו אמרינן מתוך בעינן צורך קצת, א"כ י"ל דהתוס' הקשו מאי צורך יו"ט בבישול גיד בחלב שאסור בהנאה. וי"ל דודא הוה שלא לצורך רק כסברת המ"מ דלא תבערו ביום השבת משמע דביו"ט שרי. אלא די"ל דילמא לא מיעט ביום השבת רק לומר דביו"ט שרי משום צורך קצת אבל גיד בחלב אינו לצורך כלל. אלא דהך מילתא תליא אי אמרינן מתוך בשאר מלאכות א"כ אפילו בבישול אמרינן מתוך. וא"כ ע"כ ביום השבת אתי להתיר הבערה אפילו שלא לצורך לגמרי, דהיכי דשייך לומר מתוך לא צריך קרא להתיר הבערה ואם כן למאן דלא ס"ל מתוך בשאר מלאכות י"ל בהבערה דכתיב ביום השבת לא גלי לן רק שמותר בו מתוך ובעינן צורך קצת עכ"פ. וא"כ א"ש את"ל משנה ב"ש הוא דב"ש לא ס"ל מתוך א"כ י"ל במבשל גיד חייב אף דכתיב ביום השבת יש לומר דהבערה לא שרי רק בצורך קצת. וקרא קמ"ל אע"ג דבשאר מלאכות לא ס"ל מתוך בהבערה דכתיב בה ביום השבת אמרינן מתוך. אבל לב"ש י"ל דקרא דביום השבת לא אתי אלא להתיר מתוך בהבערה ובעינן צורך קצת, וגיד בחלב לאו צורך הוא כלל ולב"ש חייב שפיר:

אלא דצריך לתקן הלשון איך אמר הבערה ובישול אינה משנה, הא בישול א"ש אפילו לב"ה כיון דליכא אפילו צורך קצת גם לב"ה אסור. מיהו נראה דיש להבין שפתח בתרתי הבערה ובישול וסיים בחדא מתוך שהותרה הבערה. לכן נראה דבישול מצינו בתרי גווני שאם העמיד הקדירה ואח"כ נתן האש הוה מבשל, וכן איפכא אם הבעיר האש ואח"כ נתן הקדירה חייב ג"כ משום מבשל כדאיתא לקמן (דף ל"ד) א"כ נותן האור חייב משום מבשל. ונראה דדוקא היכא דההבערה היא באיסור שייך לומר דעל דעת נתינת האור הוה הבישול ג"כ, אבל אם גם ההבערה מותרת ביו"ט לא שייך לחייב בנתינת האור על הבישול כיון שההבערה מותרת ביום טוב לא עביד רק היתירא וגם על הבישול פטור דלא עביד איסורא בנתינת האור. ולהכי בש"ם פתח בתרתי הבערה ובישול אינה משנה דכיון דההבערה מותרת לא עביד איסורא בהבערה והבישול ממילא אתי. אלא דהיה אפשר לפרש דבישול היה שהעמיד הקדירה אחר ההבערה דאז העמדת הקדירה באיסור. מיהו כיון דע"כ הבערה לא א"ש לא דחקינן לפרש בישול בכה"ג רק מוקמינן ליה כב"ש דשפיר הוי איסור הבערה ממילא הוה נמי איסור בישול דבגיד ליכא צורך כלל, ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה פליגי כו' ולכ"ע יש איסור הוצאה ליו"ט מויעבירו קול במחנה כו' עכ"ל. צ"ע לרש"י דלמאן דס"ל מתוך אפילו שלא לצורך לגמרי מותר א"כ היכא תמצא איסור הוצאה ליום טוב. ומזה נראה שגם לרש"י יש מציאות מלאכה שלא לצורך. וי"ל דטעמא דשלא לצורך לגמרי נמי מותר לפי שהוא גריעות במלאכה דלא מיקרי מלאכת מחשבת כ"כ אבל אם עושה מלאכה חשובה לצורך חול כמו באופה מיו"ט לחול שלא נגרע חשיבות המלאכה ועושה אותה לצורך חול גם לרש"י הוה איסור מלקות אי לא שייך הואיל. וא"ש בזה דמוגמר מקרי הבערה שלא לצורך שאינו שוה לכל נפש. ותמה הרא"ש מי גרע משלא לצורך כלל ולפמ"ש ניחא כיון דחשיבות המלאכה במקומה ואינה שוה לכל נפש המלאכה הוה חשיבא ולא מקרי לצורך י"ט בהא ודאי איכא איסור דאורייתא. ובזה יש ליישב מה שהקשה מהרש"א שפירש"י ירמיה מזהירם על השבתות. וקשה למה לא פירש דביו"ט איכא היתר מטעם מתוך. ולפמ"ש לק"מ דרש"י מודה בעושה מלאכה מיו"ט לחול שלוקה. וכ"כ הר"ן ג"כ, א"כ כיון שהזהירם ולא תוציאו משא מבתיכם סתמא לצורך חול הוא ומלאכה חשובה היא ולא שייך להתיר מכח מתוך וע"כ לא הזהירם רק מפני ששבתות חמורים והלואי ישמעו כן נ"ל ודו"ק. ומהרש"א תירץ דא"כ היה לו להזהירם על שחיטה ובישול דשריין ביו"ט מכח מתוך. ולא ידעתי לדבריו וגם כפי פירש"י שמזהירן על השבתות תקשי למה לא הזהירם על שחיטה ובישול דהא ליכא חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות ולפירש"י דאפילו צורך קצת לא בעי הרי גם בשחיטה ובישול כן הוא. ועוד דלפירש"י דקמ"ל דהוצאה נמי מלאכה היא א"כ י"ל דוקא על הוצאה הזהירם שלא היו פרוצים בשאר מלאכות. ובמ"א כתבתי ג"כ בסוגיא זו:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה