אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק ראשון › דף יא:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק ראשון · דף יא:

דף יא.

בגמרא מה לי למשטחינהו מם לי לממלחינהו. ויש לדקדק דהוה גזירה לגזירה דמליחת אוכלין לא שייך בהם מעבד דאין עיבוד באוכלין כדאיתא בשבת (דף ע"ה ע"ב) ולא הוה רק מדרבנן א"כ הו"ל גזירה לגזירה וצ"ל דמ"מ גזרינן. וכן נראה לשון רש"י מליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עיבוד משמע בחלבים לא שייך עיבוד וקצת קשה כיון דלא שרו ליה רבנן החלבים למה התירו עור לפני דורסן משום דממנע ולא שחיט אכתי ימנע מפני החלבים. שוב ראיתי בר"ן משמע בחלבים דלאו אוכלין גמורים הם שייך בהו מעבד. וניחא בזה מה שהקשה המשנה למלך (פ"א משבת) דל"ל קרא תמלח אפילו בשבת הא ליכא במליחה דאין עיבוד באוכלין. ולפ"ז ניחא דהא מליחת אימורין שהם חלבים לא הוה אוכלין גמורים. ועיין מ"ש בספרי מגן אלף (סי' תנ"ה). ובמלמ"ל שם תירץ בשם הרב מהר"י אלפנדרי דמשכחת לה בפסולה שעלתה על המזבח דלא תרד וא"צ הפשט ומ"מ צריכה מלח ובכה"ג נמלח גם העור. וכמו כן בשעירי הרגלים אם צריכים מלח דמה שנאכל לכהנים צריך מליחה ג"כ. וקשה על זה דהא בפ' המוציא יין (דף ע"ט) איתא דבלחה לא שייך עיבוד. וכן הקשה בפני יהושע כאן כדמוקי בבישלה וא"כ שם העור עדיין לח ולא שייך עיבוד ומ"ש בפני יהושע לחלק דסתמא לא קיימא לעיבוד ומ"מ אם עיבדו חייב הוא דוחק. מיהו נראה דעיקר קושיית פני יהושע לא קשיא כלל דעיבוד עצמו י"ל דלא שייך בלחה מ"מ מליחה שפיר שייך בלחה שהרי חשיב במשנה כלל גדול המולחו והמעבד את עורו. הרי שמליחה אינה בכלל עיבוד אף שבוודאי חיוב מולח ג"כ משום מעבד. וכמ"ש הרמב"ם (פי"א משבת) שהמליחה מן עיבוד הוא. ובגמרא (דף ע"ה) רבה ב"ה ס"ל אפילו באוכלין שעיבוד היינו במולח לאורחא. ובגמרא דאמרי' היינו מולח היינו מעבד. היינו דלא חשבו בשתי אבות רבה בר הונא ס"ל במלח בישרא נמי חייב. אלא דרבא פליג עליה וסבירא ליה אין עיבוד באוכלין. אבל בעור ודאי שייך עיבוד שאין העור אוכל ומולח משום מעבד וכן משמע כאן שמולחין עליו בשר לצלי. אלמא שהלח דרכו במליחה. אף שאין דרכו בעיבוד ממש מ"מ מולח חייב נמי בלח משום מעבד אלא שאינו עיבוד ממש. וזה ברור. ובחנם תמה הפני יהושע בזה. וביקש לומר דמליחה בלחה דרבנן. וליתה:

בתוס' בד"ה מערים כו' ומיהו הר"ר שמואל אומר דוקא קודם אכילה. עיין בקונטרס עשרים גרה פליאה על זה מלקמן (דף י"ח ע"ב):

בגמרא משום דחזי למיזגא עליה. וכן לעיל (דף י'). ואע"ג דר"ת בשבת (דף מ"ט) פירש דביבישין דחזי למיזגא עליה שרי לטלטל והכא בלחה. ואפשר ליישב עיקר קושיית התוס' דאף דהעור מותר בטלטול כדאיתא התם טומנין בשלחין מ"מ ליתנו לפני הדורסן הוי כמו עיבוד שמתקן בכך. שוב מצאתי ברמב"ם (פי"א משבת דין וי"ו) שכתב וכן הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה וכו' הרי זה תולדת מעבד. וכתב המ"מ דמההיא דנותנין העור לפני הדורסן משמע שהוא תולדה דמעבד. וא"כ אין מקום לקושיית התוס' בשבת ולפ"ז י"ל דלטלטלו ודאי שרי כדאיתא התם דמטלטלין העור וגם שייך ביה חזא למזגא ואפילו בלח ומשום להא דמעבד הוא האיסור, וברור:

בפירש"י בד"ה ואפילו מעי"ט שהופשט מבעוד יום עכ"ל. משמע בהופשט בי"ט אפילו נשחט מעי"ט מותר לשוטחו. ואע"ג דרש"י פי' בסמוך הטעם משום דיכול לשוטחו מעי"ט. והאי טעמא שייך נמי בהפשטה שהרי יכול להפשיטו מעי"ט י"ל דהפשטה שצריך שהיה א"כ סמוך לי"ט כשלא יהיה לו פנאי להפשיט לא ישחוט אבל שטיחה א"צ שהיה כלל שמיד שיפשיטנו ישטחנו:

בגמרא דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה הוא. וקשה הא רש"י פירש בעירובין (דף ק"ב ע"ב) אם בתחילה כאן וכאן אסור דל"ל אין שבות במקדש דלאו צורך צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו וא"כ בלאו בר עבודה איך נתיר לו החזרה דאינו צורך גבוה. וצ"ל דבהא לא פלוג רבנן כיון דאין שבות במקדש כיון דעכ"פ בכהן בר עבודה מותר לא אחמור רבנן בכהן דלאו בר עבודה דפעמים שאינו ראוי לעבודה לפי שעה ובפעם אחר ראוי לעבודה לא הוה מפלגינן בין זמן לזמן כיון דבצורך גבוה מותר להחזיר גם בלאו בר עבודה מותר להחזיר. ובהכי ניחא קושית המהרש"א שהקשה א"כ לכתחילה נמי נתיר להניח. ולפ"ז ניחא דלכתחילה לעולם אינו צורך גבוה רק צורך עצמו ולא שייך אין שבות במקדש. אלא דקשה הא איתא שם בכהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש ומסיק דאיירי שלא במקום עבודה דאל"כ הוי חציצה ומ"מ כורך גמי דלאו אורח ארעא שתראה מכתו. וא"כ גם חזרת רטיה נתיר משום דלאו אורח ארעא. וצ"ל דשם איירי שלא במקום עבודה דלא הוה חציצה אבל רטיה מיירי במקום עבודה שאי אפשר ליתן הרטיה דהוה חציצה וצריך לעבוד בלא רטיה לזה לא התירו לו החזרה. ואכתי קשה כמו שמותר גמי שמרפא כשהוא שלא במקום עבודה משום דלאו אורח ארעא נתיר נמי רטיה ליתן אפילו לכתחלה כיון דלאו אורח ארעא ולהכי מותר ליתן גמי אע"ג דמרפא נתיר נמי רטיה לכתחלה. ואפשר דשלא במקום עבודה באמת שרי אפילו לכתחלה רק במקום עבודה דלא סגי דיעבד בלא רטיה אין מתירין לו ההנחה לכתחלה כיון דע"כ צריך לעבוד עבודה ומכתו מגולה:

ועפי"ז היה אפשר נפרש דברי הרמב"ם (פכ"א משבת) שכתב ומניחין רטיה ע"ג מכה במקדש והשיג עליו הראב"ד דדוקא מחזירין תנן אבל לא יניח לכתחלה. ולפ"ז אפשר לפרש דהיינו שלא במקום עבודה. אלא שאין זה מספיק שהרי היה לו להרמב"ם לבאר עוקר הדין היוצא מן המשנה. גם דוחק הוא לומר שרטיה מותרת שלא במקום עבודה כמו גמי. לכן נראה דבגמי הקילו טפי דברטיה יש גזירה דממרח הרטיה חייב חטאת. לכן לעולם אין מניחין אפילו שלא במקום עבורה. משא"כ גמי דליכא רק שבות דרפואה שגזרו משום שחיקת סממנין דגזירה רחוקה היא לכן רטיה לעולם אסור אף שלא במקום עבודה דיש לחוש למלאכה דאורייתא רק חזרה מותר משום תחילתן אבל גמי דליכא הך גזירה דשחיקת סממנין דחששא רחוקה היא לכן מותר אפילו לכתחלה

וארווח לן בזה דברי רש"י. דלעיל פירש וחזרת רטיה פרק כלל גדול אמרו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק. וכאן ד"ה מהו דתימא כתב ולקשור רטיה ולכן כל דבר רפואה כו' גזירה משום שחיקת סממנים ע"כ. ובודאי לא לחנם שינה רש"י הכא את טעמו ממ"ש לעיל. אלא הדבר ברור דכוונת רש"י כיון דגמי מותר אפילו לכתחלה וא"כ למה תאסר רטיה דמשמע אפילו שלא במקום עבודה אם כן כי היכי דשבות דגמי מותר למה יאסר ההנחה ברטיה ולזה הוכרח רש"י לפרש דהממרח חייב חטאת ויש לחוש למירוח לכן אפילו שלא במקום עבודה אסור ולא אמרינן בזה אין שבות במקדש דקרוב לבא לידי דאורייתא. אבל בהך ס"ד דגם ברטיה אמרינן אין שבות במקדש. ע"כ רטיה לא חמיר טפי משאר רפואה. וסגי בטעמא דרפואה אסורה משום שחיקת סממנים. כן נ"ל בפירש"י ודו"ק היטב:

וליישב הגירסא שברמב"ם דמניחין רטיה. נראה דקשי' ליה להרמב"ם איך מסיק עולא סופן משום תחילתן הא בעירובין פליגי ברטיה שפרשה דת"ק סבירא ליה מחזירין אותה בשבת ור' יהודה ס"ל הוחלקה למטה דוחקה למעלה ולהחזיר אסור ואמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"י ומסיק דבפירשה ע"ג קרקע דברי הכל מותר ופירש"י דכי פליג ר"י בנפלה ע"ג קרקע אבל אכלי הוה כהוחלקה בעלמא. וא"כ כיון דלא מיקרי פירשה היה לנו להתיר אפילו אם נטלה מדעת כיון דהוי כהוחלקה ועדיין לא מקרי פירשה. וא"כ קשה למה הוצרכו להתיר סופו משום תחלתו הא בלא"ה מותר בנותנה ע"ג כלי כיון דעדיין לא נקרא פירשה ומותר. וא"כ לא שייך להתיר סופן משום תחלתן דהא יוכל ליתנה ע"ג כלי ואפילו תימא דבמדינה אסור אפילו נתנה ע"ג כלי. מ"מ במקדש שעושה בו לצורך עבודת ומצוה קעביד אין סברא להחמיר טפי מבנפלה בהדיוט. לכן ס"ל להרמב"ם דהך דמייתי שם דרב אשי נפלה ליה רטיה אבי סדיא וקמהדר לה. וא"ל לא ס"ל מר דבכלי פליגי וא"ר יהודה א"ש הלכה כר"י אמר לי' לא. לא כפירש"י דלא ס"ל כרב חסדא רק לא ס"ל דהלכה כר' יהודה דהלכה כרבנן דע"ג כלי מותר וא"כ לרבנן א"צ להתיר סופן משום תחילתן דהא לא שייך להתיר משום תחילתן דיכול ליתנה ע"ג כלי. וא"כ כיון דלמ"ד סופן משום תחילתן אפילו ע"ג קרקע מותר אין סברא לומר דמאן דמתיר ע"ג כלי מחמיר אפילו בחזרת רטיה במקדש בנפלה על גבי קרקע דא"כ הוה סברות הפוכות לגמרי דנאמר לת"ק דשרי ע"ג כלי יהיה אסור במקדש חזרת רטיה ולהדיוט מותר ע"ג כלי ולר"י דמחמיר בהדיוט ע"ג כלי יהיה מותר חזרת רטיה במקדש אפילו ע"ג קרקע שהרי לר"י אין חילוק בין ע"ג כלי לע"ג קרקע דלא מסתבר כלל. אלא נראה דודאי לכ"ע מקדש קיל ממדינה. ולרבנן דמתירין ע"ג כלי אפילו להדיוט ולא שייך להתיר סופן משום תחלתן י"ל כמו שמקילין בהדיוט ס"ל החילוק דבמקדש מניחין אפילו לכתחלה דאין שבות במקדש וכמו שכתב הרמב"ם בהדיא. ולא קשיא ממתניתין דאוסר בתחילה. דמתניתין יחידאה ואתיא כר' יהודה. ולפום הך סברא אמר עולא שהתירו סופו משום תחילתו. דלר"י אין חילוק בין ע"ג קרקע לע"ג כלי. ע"כ התירו סופן משום תחילתן אפילו ע"ג קרקע. ולת"ק אפילו בתחילה מניחין. דלא מצינו שיחמיר ת"ק טפי מר' יהודה דמחמיר להדיוט והשתא צדקי דברי הרמב"ם דפוסק כרב אשי דבתראה הוא ומתניתין רב יהודה. אבל לת"ק במקדש ודאי הא דמחזירין, ע"כ לאו טעמא משום תחילתן דיכול להניחה ע"ג כלי, וע"כ ס"ל אין שבות במקדש. א"כ ההנחה ג"כ מותרת. והדברים ברורים לדעת הרמב"ם לפי הגירסא שפוסק דמניחין רטיה. ודו"ק היטב:

שם ועולא מאי טעמא לא אמר הא. יש לדקדק דילמא ס"ל לעולא אע"ג דלא התחיל כדבעי הש"ס למימר ואי משום דאמר יגמור היינו לרבותא דרבנן דאפילו התחיל נמי לא לגמור. וצ"ל דהו"ל למימר כחא דהיתירא לר"י אפילו לא התחיל. אלא דקשה דלמא ס"ל דלרבותא דרבנן עדיפא דהלכתא דאפילו התחיל לא יגמור. וצ"ל הקושיא לרב נחמן לעיל ריש מכילתין דקשה ליפלגי במוקצה ומשני להודיעך כחו דב"ש כחא דהיתירא אף דהלכתא כב"ה. וא"כ מוכח שפיר דבלא התחיל אסור דאל"כ לאשמעינן כחא דהתירא. ואם כך י"ל מזה ראיה לרי"ף ורמב"ם שפסקו כאוקימתא דרב נחמן לעיל דלשאר אוקימתות י"ל דלא עדיף כחא דהיתרא היכא דהוה שלא כהלכתא. ודו"ק:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה