שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון · דף י:
במשנה זימן שחורים ומצא לבנים. לכאורה משמע שבשעת הזמנה צריך להזכיר שחורים אני נוטל. אבל אם אומר סתם כל מה שיש בשובך אני נוטל ואינו יודע אם היו בשובך אלו שהזמין אין יכול ליקח מהם דשמא לא היו אלו שהזמין אתמול בשובך כלל. משא"כ אם אמר בפירוש שחורים אני נוטל הא מכיר הנך דהזמינן. אבל אם אמר סתם חיישינן שבאו ביו"ט כיון שאין יודע מה שהיה אתמול בשובך אם שחורים אם לבנים. ובעינן דוקא שידע ששחורים היו בשובך. מיהו לעיל דפריך לימא מכאן אני נוטל. וקשה דילמא אם אמר מכאן אני נוטל אפילו יש ברירה מ"מ נקט זה וזה אני נוטל דאז מסמן אותם במראיתם וידע שלא נתחלפו, משא"כ כשאומר מכאן אני נוטל יש לחוש שמא יטול אותן שלא היו אתמול בשובך. ויש לדחות. מ"מ נראה בודאי בסתמא לא חיישינן שאתמול היו אחרים דאמרינן כאן נמצא וכאן היו אי לא חזינן ריעותא שאינם אותן שהזמין. וא"כ אם אומר כל מה שבשובך יהיו מזומנים למחר לא חיישינן שמא הני אחריני נינהו ואפילו אין לו בהם סימן מותרים דהא חיורי וסומקי ג"כ אין סימן כשנמצא בהיפך מה שזימן א"כ ודאי לאו סימנא הוא רק דמוקמינן להו בחזקתייהו:
שם שנים ומצא שלשה אסורים. עיין בצל"ח וכן בפלתי (סי' ק"י סק"ה). דקשה לפמ"ש המחבר (בס"ס מ"ז) באותו ואת בנו שנתערבו דאמרינן נכבשינהו דניידי ונישא כל דפריש מרובא פריש א"כ קשה גם הכא נכבשינהו דניידו ועכ"פ הנפרש יהיה מותר אחת מהנה. אלא דרש"ל תירץ באותו ואת בנו שהוא דבר שיש לו מתירין לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע שהרי למחר יהיה מותר. וא"כ קשה גם הכא נימא נכבשינהו דניידי ויהיה אחת הנפרש מותר. ובצל"ח נדחק בזה. ואפשר כיון שכבר נאסרו שעה אחת אתקצאו לכולהו יומא. ולא דמי לאין מוקצה לחצי שבת. דשם כבר היו ראוים בין השמשות ונדחה באמצע ושוב חזרו לראוייתן. אבל כאן שאסורין מחמת המעורב נעשו כולם מוקצה. מיהו זה אינו רק לשיטת הפוסקים דס"ל מוקצה. חבל למאן דלית ליה מוקצה י"ל דלא הוה מוקצה בכה"ג. לכן אפשר לומר דניהו דבאותו ואת בנו לא גזרינן שיקח מן הקבוע דאפילו קבוע עצמו אינו אלא קבוע דרבנן ואפילו נוטל מן הקבוע אין כאן חשש דאורייתא דבאין ניכר לא אמרינן קבוע כמ"ש הפוסקים. אבל כאן אם יקח מן הקבוע וישחוט ויבשלם. וכיון דעכ"פ אינו מותר לאכול אפילו שהאיסור מדרבנן היה שחיטה ובישול שלא לצורך יו"ט והוה מלאכה דאורייתא. ואפילו למ"ש התוס' לקמן דבישול גיד מקרי לצורך כיון שאוכלו. מ"מ שמא יודע לו האיסור אח"כ. וא"כ אסור באכילה ועביד מלאכה דאורייתא שלא לצורך אוכל נפש. לכן גזרינן טפי שמא יקח מן הקבוע דאתי לידי דאורייתא. אבל באותו ואת בנו אפילו יקח מן הקבוע אין כאן רק קבוע דרבנן ולא אתי לדאורייתא דשם לא איירי ביו"ט. ודו"ק:
בגמרא פשיטא. ויל"ד דנוקמה מתניתין הכי זימן שחורים רק שאמר בלשון הזה שחורים אני מזמין ואם ילכו השחורים אקח הלבינים. וכגון שהיו לו שחורים ולבינים והשתא הלכו השחורים ומצא הלבינים מ"מ אסורים מטעם דכיון שהזמין השחורים אף שאמר אם לא אמצאם אקח הלבינים אמרינן אין ברירה והלבינים אסורים דלא מהני הזימון ע"י הברירה. וא"צ לדחוק שזימן שחורים ולבינים ומצא שחורים במקום לבינים. גם לא יהיה סייעתא לר' חנינא. וי"ל לגירסת הרי"ף דגרס רבא. ורבא משמע דס"ל יש ברירה דמתרץ לעולם למפרע רק חוששין דילמא שביק וכו'. וכיון דבעי לאוקמה מתניתין דיש ברירה א"כ בכה"ג באמת שרי. ולהכי הוצרך לתרץ כמבואר. ומיושב בזה קושיית התוס' לקמן אמאי לא אמר אביי הכא דאיירי בדף. ולפ"ז ניחא דאביי לא הוכרח לאוקמה הכא בדף די"ל דס"ל אין ברירה ושפיר יש לפרש כמ"ש דהלבנים הזמין ע"י ברירה ולק"מ ודו"ק:
ועוד נ"ל ליישב ויתיישב מאי דקשיא בגמרא דקאמר לימא מסייע ליה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר רוב וקשה מנ"ל דהלך אחר הרוב דילמא רוב וקרוב שוין וספק מוכן אסור ונדחקו בזה. לכן נ"ל לסייע לדעת הפוסקים ורמ"א בי"ד (סי' ק"י). וביחוד בספר פרי חדש שהביאה סברת הפוסקים דבדרבנן אמרי' ספק בגופו וספק בתערובות והפר"ח הקשה עליהם. וכבר כתבתי בחידושי ליורה דעה ליישב דלק"מ:
ונראה דמכאן ראיה דקשיא דלמא הטעם משום ספק מוכן ורוב וקרוב כי הדדי נינהו. לכן י"ל דמשמע להש"ס כיון דנקט אסורים משמע מטעם ודאי. וכי היכא דבודאי אסרינהו גם התערובות אסור דחד ספיקא הוא. ה"נ אם נפרש מהני למקום אחר כולם אמורים. וא"כ שפיר מוכח דהלך אחר הרוב. דאם נימא דשוין א"כ למה נקט סתמא כולן אסורין. משמע כאילו לא הוזמנו כלל. הא אם נתערבו באחרים מותר כ"א מטעם ספק ספיקא. חדא שמא אינהו נינהו מן הקרוב. ואת"ל שאילו הם אחרים. מ"מ אם נתערב מאילו במזומנים הוה ספק ספיקא. ומשמע ליה מתניתין דאסורין מטעם ודאי. אלא דקשה מנ"ל דאפילו ודאי מוקצה שנתערב לא בטל ברוב וי"ל דמוכח מהך שנים ומצא שלשה דכולן אסורין אלמא דודאי לא בטל. א"כ י"ל דמשמע ליה דהך דשחורים ומצא לבנים נמי אוסרין התערובות ומוכח דרוב עדיף מקרוב ולא הוה אפילו ספק ספיקא. אלא די"ל מהך דשנים ומצא שלשה אמרינן בגמרא ממנ"פ אי אחריני נינהו הא אחרינא נינהו. א"כ י"ל דלעולם התערובות מותר בודאין מוקצין. אלא דהך שנים ומצא שלשה יש לחוש דכולהו אחרינא נינהו. מיהו בברייתא דהניח מנה ומצא מאתים ס"ל לרבנן הכל חולין והיינו דאמרינן אחריני נינהו. מיהו למאי דמסיק בש"ס דלא פליגי רק בכיסין קשורין ובאין קשורין לכ"ע מנה מונח ומנה מוטל. א"כ ע"כ הא דס"ל לרבנן הכל חולין. ע"כ מטעם שפירש"י דאין דרך להניח מעשר אצל חולין. א"כ פשיטא דאין לחוש שכולם נתחלפו ואחריני נינהו וא"כ ע"כ עיקר הטעם משום חד דמיערב בהו א"כ מוכת דהתערובת אסור. ושפיר מוכח דאסורים לאו מטעם ספק הוא דאי מטעם ספק א"כ הוה התערובת ספק ספיקא. אלא ודאי דאזלינן בתר רובא וחשוב התערובת ודאי כיון דאזלינן בתר רובא לא הוה ספק ספיקא. וא"כ ממילא לא אמר אביי דבריו ארישא דהא גופא לא מוכח דהלך אחר הרוב בהחלט. רק מכח בבא דשנים ומצא שלשה. דמוכח דלא שייך ביטול בודאי נקט דבריו אסיפא דהוא בתר בבא דשנים ומצא שלשה. דמהך מוכח דהוה רובא לאיסורא מדלא חשיב ספק ספיקא. ולפ"ז מוכח דבדרבנן מהני ספק בגופו וספק בתערובת. דאי לא מהני הדרא קושיא לדוכתא דילמא כי הדדי נינהו אלא ודאי אי כהדדי נינהו בתערובת הוה ספק ספיקא. וא"כ מוכח דבדרבנן ואפילו בדבר שיש לו מתירין מהני ספק בגופו וספק בתערובת. ודו"ק היטב:
ואפשר דבאמת הרשב"א דס"ל ספק מוקצה מותר דייק ליה מהך דבעי לסיועיה לר"ח וקשיא ליה קושיא זו דילמא מספק אסור וע"כ מספיקא הוה מותר. והמ"מ בפ"ב מהלכות יו"ט הקשה עליו וז"ל ואני תמה שא"כ ביצה ספק נולדה ביו"ט למה היא אסורה. ובלח"מ ביקש לתרץ דכיון דאסור משום הכנה יש בו דררא דאורייתא וביו"ט אחר שבת נוגע בשל תורה. ודבריו תמוהים דקושיית המ"מ הוא דלעיל פריך למ"ד ספק יו"ט ספק חול אמאי אסורה. ומסיק רב אשי כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל. ואין ספק שלזה כוונת המ"מ. וא"כ לא תירץ הלח"מ כלום. ובודאי שהוא תימה גדולה:
והנלענ"ד ליישב דברי הרשב"א דהכא לא שייך דבר שיש לו מתירין כגון לענין הזמנה כיון דחזינן דשרינן כמה דברים משום שמחת יו"ט א"כ איך שייך דבר שיש לו מתירין שיצניענו לאחר יו"ט ויתבטל משמחת יו"ט. ולהכי מקיל הרשב"א בספיקא היכא דרחוק ממידי דאורייתא וא"כ י"ל לפמ"ש התוס' לעיל (דף ט' ע"ב) דבביצה לא שייך שמחת יום טוב שפיר מקרי דבר שיש לו מתירין. אבל הרשב"א ודאי מיירי היכא דשייך ביה שמחת יו"ט. דאל"כ פשיטא דהוה דבר שיש לו מתירין ולא יתבטל. אלא ודאי ס"ל בהך דשייכא ביה שמחת יו"ט לא שייך שימתין אחר יו"ט וימנע משמחת יו"ט. ולפ"ז דהרשב"א ס"ל בשנים ונמצא שלשה דלא בטיל ברובא כתירוץ שתירצו התוס' דב"ח חשיבי ולא בטלי וניחא בזה תירץ מהרש"ל שתירץ באותו ואת בנו אמרינן נכבשינהו דניידי ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע משום דדבר שיש לו מתירין הוא. וקשה מהכא כמ"ש לעיל. ולפמ"ש ניחא דהכא לא שייך דבר שיש לו מתירין שהרי צריך לו לשמחת יו"ט. ודו"ק היטב:
ומה שהקשה בלח"מ דלמה פריך מברייתא דספיקא אסורה אמאי לא מקשה ממתניתין דספק מוכן אסור לר' יהושע. ונדחק בזה דס"ד כסברת הרשב"א. ונראה דלא קשה מידי לשאר פוסקים די"ל דס"ל כמ"ש בתוס' ישינים דלמ"ד משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמיר כעין דאורייתא א"כ לא קשיא מספק מוכן די"ל דספק מוכן הוה כדאורייתא דספיקא אסור. ולק"מ. ודוקא אביצה לטעמא דפירות הנושרין או מטעם משקין שזבו. אבל אהא לא קשיא דספק מוכן ודאי אסור. ועמ"ש לעיל בחידושי דידע דדשיל"מ ספיקא אסור רק לטעם משקין שזבו משמע ליה שהוא מותר מטעם ודאי. א"כ לק"מ דבספק מוכן ודאי ידע דהוה דבר שיש לו מתירין ומכאן ראיה למ"ש שם בפירש"י:
עוד ליישב הקושיא שהבאתי לעיל מה דקשה בגמ' דקאמר לימא מסייע ליה לר"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. וקשה מנ"ל דהלך אחר הרוב דילמא רוב וקרוב שווין וספק מוכן אסור. ונדחקו בזה. ואפשר דמכאן ראיה לדברי הרשב"א שהביא ה"ה בפ"ב דס"ל דספק אן בדבר שאינו קרוב ליגע בכל תורה הולכין בו להקל. אלא שה"ה תמה עליו הא בביצה פסקינן לאיסורא ומ"ש בלח"מ דשם יש חשש הכנה. אינו מספיק דבהדיא אמר בש"ס ספק יו"ט ספק חול הוה דשיל"מ אפילו להנך דס"ל משום משקין שזבו. ולכן אפשר לומר ויובן מ"ש התוס' בד"ה איכא דבעלי חיים חשיבי א"נ דהו"ל דשיל"מ. ולכאורה פשיטא דהוה דשיל"מ ומאי ספיקא להתוס' בזה. ולכן אפשר לומר עפמ"ש בחמץ דלא מיקרי דשיל"מ בשביל שחוזר לאיסורו. וא"כ כאן נמי הכנה זו אינה מועלת אם לא שחטן ביו"ט אשר הכינם לו. וא"כ כשיבא יו"ט אחר ג"כ יהיה שלא מן המוכן ולא הוה דבר שיש לו מתירין. ואין לומר משום דיכול להכינם דמ"מ לעולם יוכלו לחזור לאיסורו כשלא יכינם. מיהו אפשר לומר דהתוס' משמע להו דמתניתין סתמא אסורין משמע אפילו כבר שחטן ואו הוה דשיל"מ. וא"כ שתי תירוצים מחדש דין עצמו דבעודן חיים הוו בעלי חיים ואם נשחטו מ"מ הוה דשיל"מ שהרי אין חוזרין לאיסורן. וא"כ יש לומר בספיקא לא הוה דשיל"מ כיון דחוזרין לאיסורן ואין ההכנה מועלת אחר שעבר היו"ט. מיהו יש לומר בלא"ה דלא הוה דשיל"מ לפי מ"ש הרשב"א בספק טריפה שאין המתיר עתיד לבא בודאי לא הוה דשיל"מ. וא"כ כ"ש בכה"ג דאפשר למחר יעופו להם לשובך אחר או שימצאם אחר והוו הפקר. או י"ל ע"פ מ"ש בב"ב גבי ניפל דפריך וניזל בתר רובא דעלמא ומשני ביושבת בין ההרים. וא"כ בסתם כשימצאם אחר יוכל לתופסן. ואפשר שנפסדין לגמרי דהא הדין למיזל בתר רובא דעלמא ולא מקרי דבר שיל"מ. וא"כ אי לא אזלינן בתר רוב מספיקא נמי תהא של מוצאו ואפילו איירי במדדין. וא"כ לא הוה דשיל"מ שמא לא יבואו למחר עוד ומי שימצאם יחזקם לעצמו. וא"כ ליכא למימר דרוב וקרוב כי הדדי דא"כ לא הוה דשיל"מ:
ובהכי ניחא דברי הגמ' וש"ע י"ד (בסי' ט"ז) דפסק באותו ואת בנו שנתערבו ניכבשינהו דניידי ולא חיישינן שיקח מן הקבוע כיון דיש ל"מ. וקשה גם כאן ניכבשינהו דניידי. ומה שכתב בכריתי ופליתי (סי' ה') די"ל אחריני נינהו דחוק דהא בגוזלות עשויין לדדות לכ"ע אמרינן הני נינהו וכ"כ המג"א. אלא נראה דכאן לא מיקרי יש לו מתירין. ובכהאי גוונא י"ל דמיירי הרשב"א ולא קשיא מביצה דודאי יש לו מתירין ואתי שפיר. מיהו יש ליישב דברי הש"ע הא דלא אמרינן כאן בשנים ומצא שלשה דניכבשינהו דניידי. ואפשר דכיון די"ל שנתערבו מתחילה וא"כ קודם דנכבשינהו היה התערובת אסור מכח מוקצה. וא"כ י"ל מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולה יומא. עוד נ"ל ליישב דלכאורה יש לאסור למיכבשינהו דניידי דהא יש להבין באותו ואת בנו לכבשינהו ולהסר הנפרשים לשחטן דהא באמת שנים האחרונים אסורים. ואם ישחוט הא' א"כ למאי דאיתא בזבחים פ' התערובת בטבעת של ע"ו שנתערבה ונפל א' לים הותרו כולם. ופריך ממתני' דכל הזבחים שנתערבו ימותו כולם לימא דאיסורא מית. והקשה בס' בה"ז והא שם ממיתן בידים. ותירץ דכיון דברשות ב"ד הוא יש להתיר במת א' כמו במת ממילא. וא"כ קשה הא גם שם אם נתיר לשחוט הנפרשים א"כ אחר שנשחט א' יש להתיר הנותרים אפילו שנים האחרונים דנתלה בהך שנשחט. ואם לא ישחוט הנפרש יש לאסור שנים האחרונים. א"כ בודאי נעשה שלא כדין והוה כמו שני שבילין והלך בא' ועשה טהרות וכו'. דקיי"ל באדם א' שניהם טמאים משום דאי אפשר לטהר שניהם:
אך נראה דהנה במג"א (סי' תצ"ז ס"ק י"ד) כתב בהך דזימן שנים ומצא שלשה דאם נפל א' לים האחרים מותרים כמו שהוא ביו"ד (סק"ו) דתלינן באיסור. ויש להבין הא שם מסיק דתרתי תרתי קאמינא שאין יכול לאכול רק שנים כאחד שיש ג"כ היתר וזה שייך באכילה. אבל כאן המוקצים אסורים בטלטול ולשחוט ולא שייך בשביל ששוחט גם השני יגרום היתר לראשון שכל א' איסור בפני עצמו. בשלמא לענין אכילה י"ל שאינו טועם האיסור רק ע"י תערובות חד בחד עכ"פ. משא"כ לענין טילטול ושחיטה אין צד היתר ממה ששוחט גם השני שכל שחיטה הוא ענין בפני עצמו. מיהו התם לענין יו"ט שפיר י"ל כיון דיכול לאכול שניהם כאחת א"כ ממילא מותר לטלטלן ולשחוט דהוה שחיטה לצורך אוכל נפש. ולפ"ז י"ל לענין אותו ואת בנו לא שייך לתלות דשחט האיסור כיון דאין היתר רק במה שאינו אוכל האיסור בעין ואוכלו עם ההיתר. א"כ כל שחיטה מיחשב בפני עצמו ואין כאן תערובות שאין ההיתר מצטרף עם האיסור שיקל האיסור בשביל כך. וא"כ לא שייך הך דינא התם כלל. ולהכי שפיר שרינן לכבשינהו דניידי. וא"כ כאן בזימן שנים ומצא שלשה לא שייך דנכבשינהו משא"כ אחר שישחוט הא' ע"כ יותרו בו הנשארים דנתלה בנשחט וא"כ הוה תרתי דסתרי ולכן כולם אסורים. וא"ש. ועוד נ"ל להך סברא י"ל בלא"ה דמתני' מיירי בגוזלות דשייך בהו צידה והיינו כמו שכתבתי דבלילה הוה ככפותין וניצודין ועומדין. ולהכי נקט והשכים ומצא והיינו שאחר אור היום שדרכן לפרוח הוה צידה. וא"כ אם נכבשינהו ונפרשו שייך בהו צידה:
שם פשיטא. לכאורה קשה דילמא הכי פירושו זימן שחורים ומצא כו'. היינו שהזמין השחורים ובסוף מצא לבינים היינו שלא היו השחורים שם כי אם הלבינים וכבר יצאו מן השובך בעיו"ט דפשיטא לן אילו ידע שאין השחורים שם דעתו על הלבינים וס"ד דהוה מוכנים קמ"ל דלא. ואפשר דבאמת מועיל בכה"ג כיון דאילו ידע היה מזמינם. מיהו י"ל דתליא ביאוש שלא מדעת דאי הוה יאוש לא אמרינן מסתמא ניחא ליה אילו ידע גם בזו י"ל דהוה הכנה. משא"כ אי יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש לא הוה הכנה בכה"ג דמ"מ לא ידע עיין ב"מ (דף כ"א) כמה דמיונות איכא בכה"ג וא"כ שינויא דהכא רבא * לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש ( * ברי"ף הגי' רבא - פני אריה ) וא"כ מיושב קושיית התוס' ישינים אמאי לא אמר אביי על הרישא דמיירי בדף. ולפמ"ש י"ל אביי לשיטתיה ס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. א"כ י"ל דמתניתין קמ"ל בכה"ג דודאי היה מכין הלבינים אילו ידע שפרחו השחורים. וא"צ לאוקמה בזימן שחורים ולבינים. ולהכי אמר אביי דבריו על הסיפא. אבל רישא יש לאוקמה כדפרישית. וליכא סייעתא לרב חנינא כלל:
עוד נ"ל ליישב קושיא הנ"ל ויתיישבו דברי הרמב"ם בפ"ב דתלה הטעם דכל ספק מוכן אף דקיימ"ל כר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר רוב. ולכן אפשר לומר דבלא"ה תמה מהרש"א על הא דמייתי לקמן בשלשה ומצא שנים דאתיא דלא כרבנן דס"ל בהניח מאתים ומצא מנה הכל חולין ותמה מהרש"א לפמ"ש התוס' דלא אמרינן שאני אומר בדאורייתא וא"כ הא גופא קשיא אמאי הכל חולין וע"כ משום שאין דרך להניח אצל מעות מעשר וא"כ מאי קשיא ליה אמתניתין. ונראה לי ליישב דודאי דחוק לומר דפליגי בסברא זו. אך נראה דעיקר הטעם דפליגי היינו משום דודאי י"ל כיון שנשארה המנה אין לנו לומר שנטלה מנה ראשונה וזו אחרת דהא אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. וי"ל כאן נמצא וכאן היה וזהו חזקה אלימתא כמבואר בפוסקים. אלא נראה דרבנן ס"ל דכיון שלא מצאו בשלימות שהניח מאתים. א"כ ע"כ מנה אחת ניטלה ממקומה. ולכן כבר איתרע חזקה דכאן נמצא. וכיון דליתא לחזקה סמכינן שפיר על סברא שאין דרך להפרידן. ורבי ס"ל דלא איתרע חזקה דכאן נמצא. וממילא אין סומכין על סברא קלישתא. דמ"מ למנה שהונח לא איתרע החזקה. והנה גם בשובך ודאי אפילו זימן שלשה ומצא שלשה מ"מ אפשר שהלכו להם. אלא דכיון דלא איתרע י"ל כאן נמצא וכאן היה משא"כ בחסר מהם כבר איתרע לחזקה. והשתא אע"ג דליתה לסברא שאין דרך להפרידן מ"מ עכ"פ ספק מוכן דאסור ג"כ כיון דס"ל דבחסר א' ליכא סברא דכאן נמצא:
ועפ"ז י"ל דודאי בזימן שחורים ולבינים מ"מ שייך סברא דכאן נמצא בשובך ואתהפוכי אתהפוך משנאמר דאזלו לעלמא ואחריני נינהו נמצא לפ"ז כיון דאיכא קורבא דמוכח וגם כאן נמצא היה לנו להקל וכהא בתרתי לריעותא גבי מקוה והוה כמו ודאי אלא אם רוב וקרוב הלך אחר רוב א"כ קרוב כמאן דליתה ואף דאיכא נמי כאן נמצא מ"מ ספק מוכן מיהת הוה משא"כ אי כהדדי נינהו כיון דאיכא נמי למימר כאן נמצא ה"ל למימר דהוה רובא להתירא וא"ש. וא"כ דברי הרמב"ם נכונים דאינו אסור אלא בשביל ספק מוכן. עוד י"ל דבכה"ג לא שייך לומר דאי כהדדי נינהו כיון דג"כ י"ל דודאי בעלמא כשיש ספק שמא מן הרוב או מן הקרוב ומה שהוא מן הקרוב אינו בכלל הרוב אבל כאן כשתמצא לומר לילך אחר הרוב ע"כ אתה צריך לומר שהם הלכו להם אותם שנים וא"כ סמוך מיעוטא שהם עצמם חזרו לקינן. אלא דיש לומר כל דפריש מרובא פריש. וזה אינו ודאי גמור אלא שכך דין התורה למיזל בתר רוב וא"כ סמוך מיעוטא שהם עצמם חזרו ואי קרוב ורוב פלגא ופלגא נינהו בכה"ג מיקרי הקרוב רובא כיון דאפילו הלכו להם שמא חזרו אותן עצמן. ועוד אפשר דלא שייך כל דפריש מרובא פריש רק כשמקצת נשארו אבל אם נתפזרו כולם א"כ על איזה תדין דין פירש. ובהכי ניחא מה שקשה לפי מ"ש הפוסקים בדשיל"מ לא גזרינן שיקח מן הקבוע וא"כ בגוזלות נכבשינהו ותהא אחת מותרת. וי"ל דבשלמה בבהמה שנתערבה יש להכיר איזה שפירשה ראשונה אבל אבל אם כולם נדים ממקומם וא"כ איזה מהם תדין שנשארה במקום קביעות להתיר הנפרש. ועיין בסימן ק"ו ברמ"א. וכיון שכל הגוזלות ניידי לא שייך לומר עליהם כל דפריש שהרי תדין את כל הגוזלות שהם מן המיעוט. וא"כ לא נדע איזה מהם שנים האחרונים ולכן אי אמרינן רוב וקרוב הלך אחר רוב הו"ל הקרוב מיעוט לגבי רובא ומיעוטא כמאן דליתא דמי משא"כ אי כהדדי נינהו הו"ל ספק ספיקא שמא לא הלכו ואת"ל הלכו שמא חזרו וא"ש. ועפ"ז ניחא מ"ש הרמב"ם דספק מוכן אסור:
וליישב דברי הטור סתמה ב"י אמאי לא הביא הך דגוזלות מקושרין. נראה דקשיא ליה להטור הא גופא קשיא כיון דהך מ"ד ס"ל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל א"כ מנ"ל לאוקמה במקושרים נימא באינו מקושרים. ולכן ס"ל דלא אמר הך מ"ד גוזלות עשויין לדדות. אלא דהמקשה דפריך משלשה ומצא ב' אכיסין הוה ס"ד דפליגי אפי' בכיסין נפרדין ובדין דהו"ל לשנויה דגוזלות הוה ככיסין נפרדין ופליגי בכיסין מקושרין. אלא דפשיטא לן בגוזלות אין לחלק בין מקושרין לנפרדין דבשלמא בכיסין כיון שאנו תולין שנטל שניהם. ולכן במקושרין איכא סברא דמסתמא לא היה מתיר הקשר כיון ששניהם מקום א' להם לאכלן בירושלים אבל בגוזלות שאין תולין בתפיסת ידי אדם שנטלן רק שהמזומנים הלכו ובאו אחרים תחתיהם. א"כ אין הקשירה עושה ריעותא במה שע"כ אתה צריך לומר שהותר הקשר וכשהם קשורים אין יכולין לעוף לקן. א"כ בהכרח לומר שהותר הקשר. וא"כ כיון שהותר הקשר ממילא אין חילוק בין מקושרין לאין מקושרים שע"כ ריעותא דמקושרים אינה פועלת לחוש בשביל זה שהם אחרים שאף כשתמצי לומר דהני אזלי ע"כ כבר הותרו מקישורן. וא"כ מקושרים ואין מקושרים הכל אחד:
שם שנים ומצא שלשה אסורין מה נפשך אי אחריני נינהו כו'. לכאורה תמוה לחוש לאחריני כיון שהשנים נשארו בחזקתן מהיכי תיתי לחוש לאחריני. הא רש"י פירש לקמן בהניח מנה ומצא מאתים דס"ל לרבנן הכל חולין שאין דרך להניח מעשר שני עם חולין א"כ מהיכי תיתי לומר אחריני נינהו וי"ל לפירש"י שפירש בד"ה בדף שאותן שבשובך מגרשין שאר יונים, א"כ שפיר י"ל דאי אתת מעלמא לא היו מניחין אותן שבשובך לבא לקן לכן יש סברא לומר אחריני נינהו:
בפירש"י בד"ה אמר רב אשי הכא בגוזלות מקושרין כו' ומתניתין אפילו בגוזלות מקושרין משמע כו' עכ"ל. כוונת רש"י דהא גופיה קשיא ל"ל לאוקמה מטעם דגוזלות עשויין לדדות הא כ"ש דאתי שפיר מתניתין בגוזלות שאינן מקושרין דדמי לכיסין שאין מקושרין דכ"ע מודו דאמרינן מנה מונח ומנה מוטל. לכן פירש"י דאפילו בגוזלות מקושרין איירי. לכן לא הבנתי מה שתירץ רש"ל וט"ז בסי' תצ"ז דלהכי לא הביא הרמב"ם הך דגוזלות מקושרין משום דס"ל בשני כיסין מחלוקת א"צ לאוקמה שאני גוזלות העשויות לדדות דהא אפילו למ"ד בשני כיסין ד"ה מנה מונח ומנה מוטל כ"ש דאתי שפיר מתניתין וא"צ לאוקמה הואיל ועשויות לדדות. וע"כ לקושטא דמילתא ס"ל דמתניתין אפילו בגוזלות מקושרין. א"כ גם למ"ד דבשני כיסין פליגי אפילו נימא דצריך סברא דגוזלות עשויות לדדות מ"מ י"ל דהאי טעמא מהני נמי במקושרות. ועוד הא ר' יוחנן ור"א דאמרי תרווייהו שאני גוזלות הואיל ועשויות לדדות וחד מינייהו הוא דאמר בכיס אחד מחלוקת וא"כ האיך נימא דחד מוקי במקושרות וחד מינייהו מוקי באין מקושרות. והנלע"ד בדעת הרמב"ם דודאי לא לחנם הוסיף לאוקמה במקושרות מאי דא"ש בפשיטות. לכן נראה דרב אשי ס"ל דודאי הכא באין מקושרות ליכא רבותא כלל דבשלמא בכיסין י"ל שאין דרך ליטול אחד מן השני וכמו שפירש רש"י אבל כאן באין מקושרות אין רבותא כלל דפשיטא דאיכא למימר חד אזל לעלמא משנאמר שכולם חלפו והלכו להם. מיהו נראה דמ"מ אכשר שיהי' רבותא דקשה אפילו זימן שלשה ומצא חלשה אם אין מכירן י"ל שמא חלפו והלכו שמאתמול ואחרים באו תחתיהם. וצ"ל דחזקה כאן נמצאו וכאן היו אלא דקשה הא רובא עדיף מחזקה ויש לתלות שהם מרובא דעלמא כיון שאין מכירן. וצ"ל דלא החמירו כולי האי במוכן כיון דליכא ריעותא בחזקה דכאן נמצא. וא"כ י"ל בשלשה ומצא שנים הוצרך הדבר לאמרו דלא נימצאים באותן שנים שהם מרובא דעלמא דעכ"פ איכא ריעותא בחזקה דכאן נמצא וכאן היה כיון דחד לייתוהי וא"צ לאוקמה במקושרות, אלא דרב אשי מסיק למאי דבעי לדחויה לדרב חנינא דס"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב ומוקמינן מתניתין בדף ואזלינן בתר קרוב. וא"כ פשיטא לן שאם נמצאו במקומן דלא שייך למיזל בתר רובא דעלמא אף שא' הלך מ"מ הרי אותן שנשארו במקומן עדיף מקרוב ונגד הדף נקראו אותן שבקן במקומן קרובים בקורבא דמוכח. ואין לחוש לאחריני כיון דקרוב עדיף וליכא רבותא. וצ"ל לאוקמא במקושרות. וא"כ י"ל דהרמב"ם והטור לשיטתייהו דפסקו כרב חנינא דרוב עדיף מקרוב. א"כ א"צ לאוקמה במקושרות. דיש לומר שפיר באינן מקושרות והוה רבותא דשלשה ומצא שנים מותרים דלא אמרינן כיון שאין מכירן דהם מרובא דעלמא כיון דיש ריעותא בחזקה דכאן נמצאו וכאן היו כיון שאחד נד ממקומו. וצדקו דברי הרמב"ם לשיטתיה שלא הביא בדף משים דפסק כרב חנינא. ואין מוכח דאיירי במקושרות ודו"ק: