אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק ראשון › דף י.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק ראשון · דף י.

דף ט:

במשנה ב"ש אומרים לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום. בצל"ח דייק למה בדברי ב"ש מזכיר מבעוד יום ובב"ה לא נזכר מבעו"י. ואין זה דיוק דב"ה אדברי ב"ש קאי דאמרי מבעו"י. מיהו הא גופיה איכא למידק למה נקט מבעו"י פשיטא דכל הכנה צריכה להיות מבעוד יום. ואפשר דקמ"ל דבין השמשות שהוא ספק לא מהני תו הזמנה. ולפ"ז אפשר לומר דדוקא לב"ש דבעינן נענע א"כ בין השמשות אסורים בטלטול לכן צריך הזמנה מבעוד יום אבל לב"ה דסגי בדיבור בעלמא אפשר דמהני הכנה בין השמשות. מיהו הא ליתא כיון דההזמנה לשחוט א"כ איך יטלטלם אח"כ ולשוחטן הא מספיקא שמא לא היה הזימון מבע"י אסורים בטלטול ג"כ. ובזה ניחא מה שדייק בצל"ח דלמה חשיב לעיל הקולא לב"ה משום שמחת יו"ט הא בעיו"ט יכול לנענע. ולמ"ש לא קשיא די"ל דאי מצריכים נענע פעמים שנזכר סמוך לבין השמשות וקודם שיעלה לנענע יהיה בין השמשות משא"כ אי בדיבור בעלמא סגי א"צ זמן רק ברגע ידבר:

אלא דקשה לי דהוה מצי למימר דב"ש וב"ה לשיטתיהו אזלי דלהכי מצרכי ב"ש נענע. דאי תסגי באמירה א"כ לפעמים שאינו נזכר להעמיד סולם לשובך. וב"ש ס"ל דאין מוליכין הסולם לשובך א"כ ממנע משמחת יום טוב אבל השתא דבעי נענע ע"כ עולה לשובך משא"כ לב"ה דס"ל מוליכין הסולם אף אם ישכח יוכל להוליך ממקום אחר הסולם לכן סגי באמירה בעלמא. וצ"ל הקושיא אי בר"ה לכ"ע אסור א"כ ב"ה ע"כ ס"ל דסגי באומר זה וזה אני נוטל אף בר"ה וע"כ לא חיישינן להכי. ובהכי ניחא מה שפסקו הפוסקים כלישנא דבר"ה אסור אמאי לא פסקו להקל להתיר אפילו בר"ה. ולפ"ז י"ל דדייקו מסתמא דש"ס הכא דלא מוקי פלוגתייהו משום דפליגי בהולכת סולם. אע"כ קאי ללישנא דבר"ה אסור גם לב"ה. א"כ לא אהני טעמא משום סולם. דהא בר"ה ב"ה מודו שאסור לטלטל ואפ"ה מתיר באמירה וא"כ ע"כ לא הוה טעמא משום הכי. וא"כ הך דאמר רב חנן בר אמי גופיה מחלוקת בבריכה ראשונה. ע"כ הוא כלישנא בתרא דברה"י פליגי. ובר"ה ב"ה מודו דאסור. לכן לא מצי למתלי טעמא דפלוגתייהו שייכא בהולכת סולם. ודו"ק:

שם וב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל. ויש לדייק אי נחית למנינא ליתני אילו אני נוטלן ואי לא נחית למנינא ליתני זה אני נוטל. וי"ל דרבותא נקט דאפילו בריכה ראשונה שדרך להניח צוות לאמה כמו שפירש"י בגמ' מ"מ לב"ה לא חיישינן לאמלוכי ונקט זה וזה לשון זכר לומר דאפילו מיחד הזכרים ומניח הנקיבות א"כ מפסיד הפירות שאין דרך יונה להזדקק רק לבן זוגה קמ"ל אפילו שני זכרים יכול ליקח וישארו הנקיבות לא חיישינן לאימלוכי. או זה וזה רומז אפי' בריכה ראשונה יכול ליחד בדיבור בעלמא. ובהכי ניחא מה שמדייקין בפני יהושע וצל"ח למה העמיד הש"ס הקושיא וב"ה ל"ל למימר כו' מכאן אני נוטל סגי אמאי לא דייק אמתניתין בפשיטות לימא מכאן אני נוטל ולפמ"ש י"ל דאמתניתין י"ל דלא קשיא דניהו דאית להו לב"ה ברירה מ"מ הא כתבו המפרשים על דברי הרמב"ם בהלכות זכיה פ"ג ובראב"ד דס"ל דדבר שאינו מסויים אינו קונה. והקשו מחצי שדה מכורה לך דמשמנין ביניהן ולוקח נוטל כחוש הא הו"ל דבר שאינו מסויים. ותירצו דכיון דנוטל כחוש הוה מסוים. ולפ"ז י"ל דמכאן אני נוטל מסתמא ותכוין לבריכה שניה דבסתמא אין הראשונה בכלל והוה כבירר מבריכה שניה ואילך. אבל סיום לישנא דרב חנן דבריכה שניה ד"ה בזה וזה אני נוטל סגי פריך שפיר לב"ה הא אית ליה ברירה ובבריכה שניה לימא ודאי בסתמא עלייהו קאי או שיש הרבה מבריכה שניה ואילך ובהא ליכא סתמא א"כ סגי באומר מכאן אני נוטל. ובהכי ניחא דדייק הש"ס בלישנא וב"ה ל"ל למימר ולא פריך בסתמא ולימא מכאן אני נוטל. דהא בדברי ב"ש לא נזכר זה וזה אני נוטל. ופשיטא דאדברי ב"ה קאי. וזה הדיוק הוא יותר מהך שדייקו ליפרוך אמתניתין בפשיטות דאין זה דיוק כ"כ דהא פשיטא דצריך לפרושי במאי קאי עיקר פלוגתייהו אבל מדחזר הש"ס וב"ה מורה באצבע שצריך ליחד הקושיא אב"ה. ולפמ"ש ניחא דאמתניתין לא קשיא ליה די"ל דלא קאמר ב"ה זה וזה אני נוטל רק משום בריכה ראשונה דבסתמא אין בכלל רק מבריכה שניה ואילך אבל רב חנן דקאמר בבריכה שניה דברי הכל. משמע דגם לבית הלל אפילו בבריכה שניה צריך שיאמר זה וזה אני נוטל פריך שפיר ונכון:

בפירש"י בד"ה בבריכה כו' ומשנענע ומשמש בהם כו' תו לא חיישינן דחייס עכ"ל. ויל"ד לפ"ז אמאי ס"ל לרבה לעיל (דף ז' ע"ב) דלב"ש אמרינן שחוט חפור וכסי אבל לא יחפור לצורך עפר שלמטה משום דילמא אתי לאימלוכי הא מתניתין נקט חיה ועוף ובעוף צריך לנענע מבעוד יום וא"כ לא חיישינן לאמלוכי אליבא דב"ש א"כ ע"כ מתניתין איירי אפילו באין לו עפר למטה ואיך נחלק בין חיה לעוף דבעוף לא שייך אימלוכי כיון דצריך לנענע. ודוחק לחלק בין הא לדלעיל דלענין חפירה חיישינן טפי. וי"ל דכיון דבחיה לא שייך נענע וסתמא בעומדת לאכילה הוה מוכן וכיון דבחיה ע"כ בעינן עפר למטה מבעוד יום לא פלוג בין חיה לעוף וגם עוף אסור באין לו עפר למטה משא"כ לענין נענע לא שייך בחיה. לכן גם בעוף לא התירו אא"כ יש לו עפר למטה ובהכי ניחא דנקט חיה ועוף ול"ל תרווייהו דבכה"ג פריך ר"פ כל שעה. ולפ"ז ניחא דודאי בעוף היה ראוי להתיר לב"ש שכבר נענע רק כיון דבחיה אינו מותר גם בעוף לא התירו בלא עפר למטה. ולרב יוסף איכא למימר איפכא דלהכי נקט חיה ועוף כיון דבעוף לא שייך אימלוכי גם בחיה התירו אע"ג דלא שייך נענוע. מיהו לרב חנן דאמר דבבריכה שניה גם ב"ש מודו י"ל דבעוף גופיה כיון דלא שייך רק בבריכה ראשונה ובשאר לא בעי נענוע א"כ ממילא לענין הכנת עפר למטה אין לחלק בין בריכה ראשונה לשניה להתיר בבריכה ראשונה לחפור דבהא ודאי שייך לא פלוג בין בריכה ראשונה לשניה מיהו אכתי איכא למידק מנ"ל דבבריכה שניה מודה ב"ש דילמא טעמא דב"ש משום הא גופא כדי שיוכל לשחוט אפילו אין לו עפר למטה לחפור בדקר כיון דבנענע לא שייך אימלוכי לכן אפילו בבריכה שניה צריך נענע. מיהו י"ל כיון דבחיה לא שייך להתיר מש"ה לא שייך לתלות הטעם בהכי להתיר עוף וחיה יהיה ההיתר משום לא פלוג. ודו"ק. וע' בסמוך:

בגמרא וב"ה כו' לימא מכאן אני נוטל. ויש לדקדק מאי קשיא ליה הא ע"כ ב"ש דס"ל דצריך לנענע ע"כ הטעם דבלא נענע חיישינן דשקיל להו למחר ואתי לאימלוכי אחר הטלטול וא"כ מאי קשיא ליה אב"ה הא י"ל דניהו דלא חיישי ב"ה לאימלוכי היינו באמר זה וזה אני נוטל אבל בלא אמר גם לב"ה חיישינן לאימלוכי דהא כבר נשמע טעמא דאימלוכי מב"ש. ולכאורה דאימלוכי שלא ישחוט כלל לא חיישינן רק אמלוכי לשחוט אחרים וא"כ לב"ה דס"ל ברירה סגי במכאן אני נוטל א"כ לאמלוכי שלא ישחוט כלל לא חיישינן ובהכי מסתייעא למ"ש המפרשים דאמתני' י"ל משום אימלוכי אם בבריכה ראשונה אבל לאימלוכי שלא ישחוט לגמרי לא חיישינן. וא"כ סגי במכאן אני נוטל דלאימלוכי שלא ישחוט כלל לא חיישינן. אלא שהוספנו בזה נופך:

אלא דקשה הא לעיל משמע דבלא עפר למטה חיישינן לאימלוכי והכא משמע דאפילו במכאן אני נוטל לא חיישינן לאימלוכי. וצ"ל דאם כבר נטלן תו לא חיישינן לאימלוכי אבל התם לחפור בדקר קודם שיטלם חיישינן לאימלוכי ולתקוני שלא יחפור עד שיזמינם בידו אין דרך שיזמינם ויטלם בידו קודם שישחטם רק סמוך לשחיטה וכשיפסיק בין החפירה יש לחוש לאימלוכי משא"כ הכא דכשמשמש ודאי ישחוט מיד שהרי יש לו עפר מזומן:

שם נפתח א' הוא טמא וכולן טהורין. ויש לדקדק למה לא נקט לישנא דסיפא מצלת על כל הפתחים כולם כדקתני בסיפא. ונראה דלקמן קבע התנא פלוגתא דב"ש וב"ה לב"ש איירי עד שלא ימות המת דוקא ובהא שייך לישנא דמצלת שלא תרד הטומאה אבל לאחר שימות המת לא מהני לב"ש אפילו על כלים דלהבא לכן נקט מצלת אבל בנפתח אפילו משימות המת מהני לב"ש עכ"פ בכלים דלהבא אף שכבר ירד להם תורת טומאה לכן לא שייך לשון מצלת דמצלת משמע שלא תרד להם תורת טומאה ואם מצלת מכאן ולהבא הרי כבר ירדה תורת טומאה. מיהו אי אמרינן ברירה א"כ הוברר הדבר למפרע שלא ירדה תורת טומאה כלל בפתחים אחרים שייך שפיר לשון מצלת מאחר שלא ירדה עליהם תורת טומאה כלל. ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א על פירש"י שפירש גם בס"ד דברישא טהורים דקתני היינו מכאן ולהבא והקשה מהרש"א הא בס"ד י"ל דגם ב"ש ס"ל ברירה רק דמחשבה לא מהני אחר שירד לפתחים תורת טומאה אבל נפתח דהוה מעשה י"ל דמהני נמי למפרע. ולפמ"ש ניחא דכיון דאמרינן ברירה שייך לשון מצלת כל הפתחים כולם שהרי לא ירד להם תורת טומאה כלל דאגלאי מילתא למפרע שלא התחילה הטומאה לירד כי אם בפתח שמוציאין וא"כ ע"כ גם לס"ד דב"ה ס"ל יש ברירה א"כ קשה אמאי לא נקט לשון מצלת וע"כ משום דב"ש לית להו ברירה ואין מציל הפתחים רק מכאן ולהבא ולא שייך לשון מצלת שכבר חלה הטומאה. ושפיר מוכח דגם בס"ד ב"ש לית להו ברירה. ודו"ק:

בפירש"י בד"ה כולם טמאים שגזרו חכמים טומאה כו' שסופו לצאת דרך שם עכ"ל. וכבר תמהו על פירש"י דלקמן (דף ל"ח) פירש"י שסוף טומאה לצאת הלכה למשה מסיני הוא ונדחקו בזה למאוד. ולכאורה עלה בדעתי דרש"י משמע ליה לישנא דש"ס דרבא אמר לעולם למפרע וקשה הא סוגיין בכל מקום דבאורייתא אין ברירה ועוד אפילו אי בטומאה איירי להבא לא מתיישבא מתני' דאכתי תיקשי כיון דבדרבנן יש ברירה וא"כ לענין מוקצה סגי במכאן אני נוטל לכן משמע ליה לרש"י דרבא ס"ל סוף טומאה לצאת רק מדרבנן ופליג בה א"ר אושעיא דס"ל דהוא הלכה למשה מסיני:

עוד נראה דכאן לשון רש"י שגזרו חכמים על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם וכו' ולקמן דף ל"ח כתב בדאורייתא כגון טומאת מת ודרך יציאה הלכה למשה מסיני ע"ש. לכן נראה דס"ל לרש"י דניהו דהלכה למשה מסיני בדרך יציאתה מ"מ לא שייך רק כפי מה שנמסר הלכה למשה מסיני שהרי מקום שסוף הטומאה לצאת והיינו בפתח אחד שייך שפיר הלכה למשה מסיני שהרי בזה הפתח תצא הטומאה אבל ביש כמה פתחים אי אמרינן אין ברירה לא שייך לומר על שום פתח סוף טומאה לצאת דהא אין ברירה ושום פתח לא מקרי סוף טומאה לצאת דרך שם וא"כ היה לנו לטהר כל הפתחים דאף שבפתח אחד יצא בודאי כיון דאין ברירה מדאורייתא נמצא שכל זמן שלא יצא י"ל שאין סוף טומאה לצאת בשום פתח מאחר שאינו מבורר ואפילו בפתח שיצא לא הוברר רק בשעת יציאת הטומאה. לזה פירש"י שגזרו חכמים דודאי הך פתח שיצאתה הטומאה יש לגזור בודאי שהרי נראה שסופה לצאת דרך שם וסופו מוכיח על תחילתו ומדרבנן ודאי יש לגזור לכן אפילו בלא נודע כולם טמאים. ומ"מ לקמן פירש"י כיון דעיקר סוף טומאה לצאת מן התורה והוה דאורייתא ולא אמרינן ברירה. לכן רבא לעולם למפרע אע"ג דסוגיין בכל מקום בדאורייתא אין ברירה ס"ל לרבא דהכא שאין מבורר לא שייך מן התורה סוף טומאה לצאת ויש לו דין דרבנן דהו"ל למימר יש ברירה ובהא פליג אר' אושעי'. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך:

בפרש"י בד"ה אף משימות המת וכו' וס"ד דברירה פליגי עכ"ל. כבר כתבתי קושיית מהרש"א דילמא גם ב"ש אית להו ברירה רק ס"ל דבעינן שיפתח א' שיהיה מעשה וטהורים אף למפרע וכתב דבברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב. והקשה לפ"ז על התוס' שכתבו דהוה רבותא לב"ה אף בחישב ומאי רבותא הא בברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב. ולפענ"ד נראה ליישב דודאי משמע דגם בס"ד ב"ש לית להו ברירה לטהר למפרע דאי ס"ל דמהני התיקון למפרע א"כ איך קאמרי ב"ש והוא שחישב עד שלא ימות המת משמע דמשימות המת כבר נטמאו הכלים הא בלא"ה הקשו התוס' איך משכחת לה כולם טמאים הא בסוף כשמוציאין אותו הוברר הדבר למפרע דסופו לצאת דרך שם ותירצו בפתח חדש או שנקבר במקומו. וזה י"ל לתרץ קושיית התוס' שיהיה כולם טמאים במציאות זה אבל ודאי סתמא דמלתא מוציאו באחד מהם וא"כ אי ב"ש ס"ל ברירה בנפתח אחד איך קאמרי ב"ש והוא שחישב להוציאו עד שלא ימות המת משמע דמשימות המת אין תיקון עוד לכלים שהיו בפתחים ואי ס"ל לב"ש ברירה בנפתח אפילו משימות המת יש תיקון לכלים כשיוציאנו בפתח שחשב ונטהרו הפתחים למפרע. ואין נ"מ כלל לכלים דסוף סוף נטהרו הכלים כשיוציאנו בפתח שחשב אלא ודאי משימות המת אין תיקון כלל. וא"כ ע"כ ב"ש לית להו ברירה ולא איירי אלא לטהר כלים שלהבא. וא"כ אותן כלים שהיו בין מיתה להוצאה נטמאו שאין ההוצאה מפתח מתקנת למפרע דלית ליה ברירה. אבל אי מהני ההוצאה במקום שחשב א"כ לא שייך להחליט והוא שחשב עד שלא ימות המת דאפילו משימות המת ע"כ טהורים כשיוציאנו. והו"ל למימר אבל משימות המת לא טהרו עד שיוציאנו בפתח שחשב. אלא ודאי לב"ש אין ברירה ולא מהני פתיחה רק מכאן ולהבא. וא"כ בחשב משימות המת כבר ירדה טומאה לכלים ולא נטהרו עוד ע"י הוצאת המת בפתח שחשב. וזה ברור ונכון ליישב קושיית מהרש"א:

בא"ד ולמאי דס"ד השתא בנפתח א' מהם נמי הוו פליגי בכלים דמעיקרא עכ"ל. וקשה אמאי לא ערבינהו דבין בנפתח בין בחישב לב"ש מועיל להבא ולב"ה מועיל למפרע דהא מכאן ולהבא ב"ש מודו דאפי' חישב מהני. וא"כ ניתני נפתח א' מהם או שחישב על א' מהם ב"ש אומרים דוקא עד שלא ימות המת דהא מכאן ולהבא אפי' לב"ש מהני מחשבה דבהך ס"ד לא פליגי רק בברירה. ותו קשיא ל"ל נפתח כלל לא לב"ש ולא לב"ה דלב"ש מכאן ולהבא סגי במחשבה ולב"ה סגי אפילו למפרע. ואפשר דנפתח היינו שנפתח מעצמו אפילו לא חשב כלל להוציאו בפתח זה מ"מ כיון דנפתח מסתמא בהאי פתחא מפיק ליה. ואפשר שאפילו חשבו להוציא באחר מ"מ כיון דנפתח בטלה מחשבתו הראשונה והשתא גם לב"ה לא מהני רק לכלים דלהבא כיון דנפתח שלא מדעתו ולא נתכוין להוציאו בפתח זה לא שייך ביה ברירה. ועמ"ש בתוס' בסמוך. ודו"ק:

בתוס' בד"ה ב"ש ותימא אדפליגי בחשב כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב דנפתח אפילו שלא מדעתו:

בא"ד אבל תימא לב"ה כו' היכא משכחת דכולם טמאים כו' עכ"ל. בפשיטות י"ל דלפי שעה אסור להשתמש בכלים שיש ספק באיזה מהם יוציאנו וגם כהן אסור לילך במקום שסוף טומאה לצאת וכ"כ בפני יהושע. ואפשר דמשמע להו להתוס' דה"ל כולם תלויים שהרי כולם בספק ואין מציאות שיטמאו כולם וה"ל כולם תלויים. ועוד לב"ה לא הו"ל למימר רק דב"ש ס"ל כולם טמאים וב"ה אומרים אינה טמאה אלא הפתח שיצא בו. וממילא פשיטא כל זמן שלא יצא כולם בספק. א"כ הו"ל למיתני פלוגתייהו דב"ש וב"ה בפשיטות דביש ס"ל כולם טמאים וב"ה ס"ל אינו טמא אלא שחשב להוציאו בו. וממילא כל שעדיין לא חשב כולם בספק:

בא"ד וי"ל כגון שעשאו פתח חדש כו' דנשאר כו' עכ"ל. צ"ע אמאי לא נימא ברירה גם בכה"ג. דכיון דנעשה פתח חדש הוברר יוציאנו משם. וכן בנשאר במקומו נימא הוברר הדבר שאינו עתיד לצאת כלל דרך פתחים דכיון דאיכא למימר ברירה אגלאי מלתא שלא היו הפתחים נכנסין בספק כלל:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה