אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק ראשון › דף ט.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק ראשון · דף ט.

דף ח:

גמרא אמר רב חנן מחלוקת בר"ה דב"ש סברי הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך כו'. ויש לדקדק ל"ל להמציא פלוגתא חדשה נימא לכ"ע לא חשדי ליה להטיח גגו הוא צריך שיעשה מלאכה ביו"ט רק דלא אסיק אדעתיה שמטלטלו לצורך אוכל נפש וחיישינן שמא לעלות לעליה הוא צריך וכה"ג. והשתא ב"ש דלית להו מתוך שהותרה הוצאה לצורך אסור וב"ה לשיטתיה דס"ל מתוך (לקמן דף יב) דס"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. א"כ אין איסור במה שמוליכו בר"ה אבל לב"ש איכא איסור הוצאה אם אינו צורך אוכל נפש ממש. ואפשר לומר דרב חנן ס"ל דאמרינן הואיל וכרבה (לקמן דף כ"א) ואי אמרינן הואיל. א"כ אין לחייבו על הולכת סולם בר"ה הואיל וחזי לצורך אוכל נפש כדאמרינן בפסחים (דף מ"ו) גבי חרישה לא חייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור. וכיון דליכא חשד מלאכה דאורייתא לא הוה אסרי ב"ש. וא"ש:

ובהכי ניחא נמי לאידך לישנא דרב חנן תיקשי כיון דלר"א ור"ש דס"ל כל מקים שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ע"כ צ"ל דב"ה שרי אפילו בר"ה. וא"כ תיקשי מנ"ל דת"ק פליג בהא סברא דילמא כ"ע מודו דלב"ה שרי אפילו בר"ה. ולפמ"ש א"ש די"ל דלא ס"ל כלל הך סברא דשובכו מוכיח עליו דלא מסיק אדעתיה שמוליכו לשובך. וגם ר"א ור"ש לא ס"ל הך סברא. אלא דר"א ור"ש ס"ל דלא אמרינן הואיל דתנאי פליגי בהך מלתא בפסחים. וא"כ י"ל דבין ב"ש ובין ב"ה ס"ל דלא חיישינן שיאמרו להטיח גגו צריך ולא חשדי ליה רק שעושה שלא לצורך אוכל נפש. וב"ש וב"ה לשיטתייהו דפליגי במתוך כדפרישית. וא"כ לדידן דקיימ"ל כתנאי דהואיל. א"כ ע"כ לב"ש טעמא משום דחשדינן ליה להטיח גגו צריך. וא"כ י"ל גם ב"ה לא פליגי בהך חששא. רק דס"ל דברה"י לא אסרינן כיון שאין רואה. וכדפרישית. ודוק. ועמ"ש לקמן:

שם הרואה אומר להטיח גגו צריך. לכאורה קשה מהיכי תיתי לחשוד שלא נטלו בשביל צורך הגוזלות. ואפשר דב"ש לשיטתיה אזיל דס"ל לא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום א"כ היה אתמול אצל השובך ומסתמא היה הסולם שם בשעה שנענע לכן חשדיה ליה שמשום הגוזלות הרי מסתמא היה הסולם אצל השובך ולמה לקחו מן השובך כיון שע"כ אתמול עלה בו לנענע מבעוד יום משא"כ לב"ה שאין צריך לעלות דסגי בלא סולם לומר זה וזה אני נוטל לכן לא חשדי ליה. ועיין (לקמן ע"ב):

שם איני והא אמר רב יהודה אמר רב כל מקום כו' מכאן הקשו על הרמב"ם שנתן טעם דלכך מותר כאן ברשות יחיד משום שמחת יום טוב וא"כ לא פריך הש"ס מידי דילמא הכא שרי טפי משום שמחת יו"ט. וזהו השגת הראב"ד עליו. ועמ"ש בספ"י. וכבר כוונתי לדבריו בהשקפה ראשונה. ונראה דהרמב"ם מפרש דסוגיין לס"ד דלא אסיק אדעתיה הך דמוחלפת השיטה. ואפשר דהכי ס"ל לרב חנן באמת. ולהכי הוכרח לומר דב"ה לית להו דר"י אמר רב דל"ל טעמייהו משום שמחת יו"ט דא"כ תיקשו ב"ה אב"ה דגבי דקר נעוץ לא שרו משום שמחת יו"ט ורב חנן ס"ל ככל הני דחוי דלקמן. משא"כ הרמב"ם י"ל דפסק כר' יוחנן דמחליף השיטה ולא ס"ל שינויא דלקמן דשינויא דחיקא נינהו. וא"כ שפיר י"ל טעמא דב"ה משום שמחת יו"ט. ואע"ג דדעת המ"מ וב"י דהרמב"ם פסק בהדיא בדקר נעוץ כב"ה דמתניתין. צ"ל דמפרש כפירוש הרא"ש דהחליפו שיטתן. וכיון שבלא"ה צ"ל שהחליפו שיטתן. שפיר י"ל טעמא דב"ה משום שמחת יום טוב. ובהכי ניחא שפסק כהך לישנא לחומרא משום דקשיא ליה לפי האמת דכולהו מתניתין דחי לקמן. וא"כ אמאי הוצרך ר' יוחנן להחליף השיטה. אלא ע"כ ר' יוחנן ס"ל דבר"ה ליכא מאן דשרי ולא פליגי רק ברה"י. וא"כ ע"כ טעמא דב"ה משום שמחת יו"ט דס"ל כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. ושפיר הוכרח לומר שהחליפו שיטתן. ודוק:

עוד נראה דבלא"ה קשה אי נימא משום שמחת יום טוב מותר ברה"י. א"כ תיקשי סוגיא דלעיל דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט וקאמר משום התרת חלבו. וקשה הא שחיטה מסתמא בחצר ורשות היחיד. לכן נראה דיש ב' מיני מראית עין דבהך דשוטחן בחמה אע"ג דברה"י לא הוה מראית עין כ"כ. מ"מ אם איכא דחזי ברשות יחיד מתחזק החשד יותר דאדרבה כיון שמשמר עצמו מראיית בני אדם יש לחושדו יותר מה"ט גופיה שמשמר עצמו בחדרי חדרים. לכן אסור בחדרי חדרים. וזהו לא שייך בסולם שאין החשד מתחזק יותר במה שמשמר עצמו ועשה ברשות יחיד. די"ל דשם קונה מקומו ומקום השובך שם. וא"כ איכא תרתי למעליותא שהוא ברשות יחיד. וגם אין נוסף חשד במה שעושה במקום צנוע:

אבל אי אמרינן דהאומר להטיח גגו צריך. לא יחשוב לו עון ויורה היתר לנפשו להטיח גגו בהא אפילו ברשות יחיד אסור דמצי לבא לידי איסור ולא מהני צנעה אפילו משום שמחת יו"ט כדלעיל דגזרינן שיבא לידי התרת חלבו וזה אפילו בחצר ובמקום צנוע אסור כמ"ש והשתא איכא למימר דהנך אמוראי דלעיל דדחקו נפשייהו בטעמא דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט. ולא ס"ל משום התרת חלבו. פליגי בהך סברא גופיה דס"ל דשחיטת כוי בחצר היה לנו להתיר בצנעה משום שמחת יו"ט. אע"ג דאיכא למיחש להתרת חלבו בצנעה. ובחצר לא חיישינן ולדידהו אי שרינן משום שמחת יו"ט שרי בכל גווני. אע"ג דיש חשש שיבא לידי איסור. אבל למאי דקיי"מל דיש לגזור במקום איסור אף בשייך שמחת יו"ט. אין להתיר ג"כ הכא משום שמחת יו"ט, והכא י"ל שני פירושים אם החשד שילמדו היתר לטוח גגו לא מהני שמחת יו"ט. כיון דאיכא חשש שיבא לידי איסורא אבל אם נימא דלטעות זה שיתירו להטיח גגו ביו"ט לא חיישינן רק מחשש חשד בעלמא. בהא שפיר יש להתיר בצנעה משום שמחת יו"ט. והשתא הש"ס לא פסיקא ליה אם נימא משום לימוד היתר להטיח גגו משמע ליה דלא מהני משום שמחת יו"ט. אבל אם נימא משום חשד בעלמא. שפיר י"ל דמשום חשד לא אסור בחדרי חדרים רק כשע"י חדרי חדרים מתחזק החשד יותר. א"כ הכא דליכא חשד טפי מבר"ה שפיר שרי משום שמחת יו"ט. והשתא שפיר ס"ל להרמב"ם כיון דפסק משום התרת חלבו א"כ לא מהני חדרי חדרים. וע"כ הך דפליגי בשוטחן בחמה היינו משום דלא חיישינן שילמדו היתר לכבס בשבת דבהא לא טעו רק חשד על אותו איש. וא"כ ברה"י מתחזק החשד יותר י"ל דלהכי אסור. אבל בסולם שאינו מתחזק החשד שפיר יש להתיר משום שמחת יו"ט, ודו"ק:

עוד י"ל דקשה רב חנן דאוסר בר"ה תקשי איך יחלוק על ר"א ור"ש דלדידהו ע"כ אפילו בר"ה שרי ב"ה דאילו אסור בר"ה גם ברה"י הוה אסור דכל מקום שאסרו חכמים כו'. א"כ מנ"ל לחלוק לאסור בר"ה דבהא לא פליגי תנאי לכן צ"ל דרב חנן ס"ל דלא שרי הולכת סולם רק משום שמחת יו"ט. והשתא ממילא תליא בהא. דאי ס"ל כל מקום שאסרו חכמים כו' אפילו ברשות היחיד אסור. א"כ אין להתיר ברה"י משום דנפיק מיניה חורבא. דבכל מקום נתיר ברה"י. ואי אפשר להתיר כאן ברה"י דוקא. לכן ע"כ להתיר גם בר"ה דאי נאסור בכל גווניה איכא מניעת שמחת יו"ט. אבל למאן דפליג אר"א ור"ש וס"ל ברה"י מותר. אין להתיר נמי ברשות הרבים משום שמחת יו"ט. דלא שכיח כולי האי שהשובך יעמוד בר"ה ושלא הכין הסולם מעיו"ט. כיון דלא שכיח לא שייך להתיר משום שמחת יו"ט וא"כ לרב חנן מוכרח הטעם משום שמחת יום טוב וברשות הרבים לא שייך ההיתר משום שמחת יום טוב. כיון דעל כל פנים ברשות היחיד מותר והשתא דסגי משום שמחת יו"ט להתיר ברה"י. א"כ הא בהא תליא אי פסקינן כרב ע"כ להתיר אפילו בר"ה דאין מחלקין בין רה"י לר"ה ואי לא פסקינן כרב סגי להתיר משום שמחת יו"ט ברה"י ולא בר"ה. והשתא איכא למימר דהרמב"ם ספוקי מספקא ליה אם נפסוק כרב. ע"כ להתיר אפילו בר"ה משום שמחת יו"ט ואם לא נפסוק כרב סגי להתיר ברה"י לחוד משום שמחת יו"ט. וכבר כתב הר"ן גבי תרי כסי קמאי צריכי הסיבה וא"ל תרי כסי בתראי דמחמרינן בתרווייהו ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. דא"כ נתיר בשניהם משום ספיקא דרבנן ובאמת תרי ודאי צריכי הסיבה. וא"כ י"ל הרמב"ם פסק שניהם לחומרא דבחדרי חדרים אסור. אבל הכא אם נאסור בחדרי חדרים יוכרח להתיר אפילו בר"ה. לכן נקטינן להתיר ברה"י דוקא. והיינו משום שמחת יו"ט א"צ להתיר בר"ה, דאם נימא לאסור ברה"י משום כל מקום כו' א"כ נתיר אפילו בר"ה א"כ האי חומרא היא קולא. וא"כ תו לא קשיא דלישני הש"ס הכי שרי משום שמחת יו"ט. דא"כ הו"ל להתיר גם בר"ה דלא תיפוק מיניה חורבא להתיר בכל מקום בצנעה. לכן מסיק דלא ס"ל כלל כרב. וא"כ סגי להתיר ברה"י משום שמחת יום טוב וא"צ להתיר בר"ה. והרמב"ם דמספקא ליה לא התיר רק ברה"י ולא בר"ה דפסק בתרווייהו לחומרא שמא הלכה כרב דאפילו בחדרי חדרים אסור. ומ"מ לענין להתיר בר"ה פסק כרב חנן דסגי ברה"י משום שמחת יו"ט וא"צ להתיר בר"ה כלל, ודוק היטב:

עוד י"ל דודאי קשה בלא"ה כיון דס"ל להתיר בצנעה א"כ אמאי אוסר בשל עליה. וכן קשה לרב חנן דס"ל ברשות יחיד מותר אמאי אסור בשל עליה. וצ"ל לרב חנן ס"ל באמת דברשות יחיד אפילו של עליה מותר. וס"ל דרבי יהודה לקמן בברייתא בא לחלוק ולת"ק אפילו של עליה מותר מיהו למסקנא דמסיק לקמן דרבי יהודה לפרושי אתי ושל עליה אסור גם לרבי יהודה. א"כ קשה כיון דברה"י לא חיישינן למראית עין אמאי יאסור בשל עליה. וצ"ל דלא התירו אלא משום שמחת יו"ט וכיון דשל שובך שרי סגי בשל שובך להתיר משום שמחת יו"ט ולא צריך להתיר בשל עליה. ואף דפעמים מתרמי שאין לו של שובך רק של עליה מילתא דלא שכיחא הוא ולא התירו רק במקום ששכיח שתהיה מניעה משמחת יו"ט. והשתא י"ל בהך ס"ד ס"ל דגם של עליה שרי ורבי יהודה לחלוק בא א"כ ליכא למימר משום שמחת יו"ט דדי להתיר של שובך ולא של עליה לכן צ"ל דפליג ארב. אבל למאי דמסיק דר' יהודה לפרש ושל עליה אסור. א"כ קשה ממנ"פ אי ס"ל ברשות היחיד ליכא מראית עין גם של עליה היה לנו להתיר. אלא ודאי שאין היתר רק בשל שובך משום שמחת יו"ט וכיון דסגי להתיר בשל שובך לא התירו של עליה וצדקו דברי הרמב"ם למסקנא דר"י לפרש בא ושל עליה אסור ע"כ לא התירו של שובך רק משום שמחת יו"ט. ודו"ק:

חילוקא דרבנן לחדד התלמידים:

הרא"ש פסק לקולא כלישנא קמא דבר"ה פליגי. אבל הרמב"ם בפ"ה מהלכות יו"ט (דין ד') כתב אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך ברשות הרבים שמא יאמרו לתקן גגו מוליכו. אבל ברשות היחיד מוליכו אעפ"י שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור כאן התירו מפני שמחת יו"ט וקשה למה פסק לחומרא. ועוד קשה דהא למאי דקיי"ל כרב דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ע"כ פלוגתייהו בר"ה ומתירין ב"ה אפילו ברשות הרבים. וזה קשה ג"כ על הרא"ש דלמה ליה לטעמא דנקטינן להקל בדרבנן. הא ע"כ מוכרח להתירא אפילו בר"ה דאל"כ אפילו בחדרי חדרים אסור. וכמ"ש הר"ן באמת:

ונראה דהרא"ש ס"ל די"ל כהך לישנא דפירש"י תנאי היא היינו דלרב פריך. ומשמע דאוקימתא זו נשארת דברשות הרבים לכ"ע אסור ואין היתר רק ברשות היחיד ורב פליג אמתניתין וס"ל כתנא דאסר נמי ברשות היחיד. ולכאורה יש להוכיח כהנך יש מפרשים דאילו ללישנא קמא דפירש"י דרב מוקי מתניתין בר"ה אכתי קשה איך פליג רב חנן ארב בהך מילתא דס"ל דפליגי אפילו בר"ה וס"ל שובכו מוכיח עליו דאע"ג דס"ל לרב חנן כתנא דשוטחן בחמה ולא כנגד העם. מ"מ אפשר דכ"ע מודו דבסולם שרי ב"ה אפילו בר"ה משום שובכו מוכיח עליו. ובהך לית ליה שום תנא דמסייע שיסבור דבר"ה לכ"ע אסור אבל להנך יש מפרשים ס"ל להש"ס בפשיטות דבר"ה ליכא שום סברא להתיר. או לאיזה הכרח ממתניתין. ולכן משמע לן דליכא מאן דפליג בהא

ועפ"ז ראה ליישב מה שפסק הרמב"ם לחומרא דבלא"ה יש להבין במאי פליגי הנך לישנא. ולכן אפשר לומר דהא בלא"ה רש"י פירש קס"ד סולם המיוחד וניכר שהוא של שובך. ועיין במהרש"א מה שדקדק על זה. ולכן אפשר לומר דיש להבין בתוס' שהקשו אהך דאין מוליכין תימא אפילו הכין אותם כו' אית בהו משום צידה. ויש להבין למה הקשו התוס' קושיא זו כאן דאין קושיא כ"כ די"ל דמיירי שהם כפותין וכדומה באופן שאין מחוסרין צידה. ולא הקשו אמתניתין דזימן שחורים. וכן אהך דלא יטול אא"כ נענע מבעוד יום. דשם יש יותר יסוד לקושיא זו. לכן הרא"ש הקשה באמת אהך דזימן שחורים. ולכן אפשר לומר דבלא"ה קושיא זו דאית בהו משום צידה אינו קשה כ"כ די"ל דהא דאית בהו משום צידה משום דדרכן לפרוח ולהשתמט. א"כ אפשר דבלילה שחוזרין לקיניהן שאין דרכן לפרוח אין בהם משום צידה. ולכן דייק בש"ס (דף י' ע"ב) השכים ומצא שחורים היינו שצריך להשכים בעודן בקינן ואין דרכן לפרוח. אלא דכאן י"ל דלישנא קמא ס"ל דברה"י לכ"ע שרי אפשר דדייק ממתניתין דמיירי בר"ה. דהא יש לדייק דנקט ברישא אין מוליכין לשון רבים ומסיים אבל מטהו לחלון מחלון. ולא למגן שינה רבינו הקדוש לשונו מלשון רבים ללשון יחיד. וכן באינך נקט זימן שחורים. וכן לא יטול הכל לשון יחיד. ולכן אפשר לומר דלמאי שאמר בגמרא בר"ה פליגי והיינו משום חשדא. ואיתא בסוף פ"ב דיבמות מיאנה או שחלצה בפניו מפני שהוא ב"ד ופריך טעמא דב"ד הא תרי חיישינן הא תניא עדים החתומים על שדה מקח לא חשו חכמים לדבר זה והיינו משום דתרי חשידי. וא"כ י"ל דלרבותא תני אין מוליכין לשון רבים דאפילו תרי דלא חשידי מ"מ אין מוליכין אבל מטהו לרבותא דאפילו יחיד מותר להטות. וא"כ לפ"ז מתני' דוקא בר"ה שייך הך רבותא דרבים לא חשידי משא"כ ברשות היחיד בלא"ה ליכא חשד. ולכן ס"ל דמיירי בר"ה. אלא דקשה למה נקט מטהו מחלון לחלון לאשמעינן רבותא טפי דברשות היחיד מותר אפילו הולכה. ולכן צ"ל דקמ"ל דלא נימא כיון דעומד בר"ה איכא תורת מוקצה עליו ואסור אפילו בטלטול קמ"ל דשרי. אלא דקשה הא לא שייך מוקצה כלל לפמ"ש להך לישנא דברה"י מותר א"כ בלילה נמי מותר דלילה נמי הוה צנעא א"כ שרי ג"כ להך לישנא. ובזה ניחא שהעמידו התוס' קושייתם כאן דאלקמן י"ל בלילה לא שייך צידה דאין דרכן להשמט בלילה ולפרוח ונוח לתופסן אבל הכא דאמרינן דברה"י לכ"ע שרי א"כ ע"כ בלילה נמי שרי וע"כ מיירי בר"ה ביום וקשיא להו שפיר דהוה צידה וא"ש. ולפ"ז קשה מאי דתני מטהו מאי קמ"ל. ואין לומר דקמ"ל דלא הוה מוקצה הא פשיטא כיון דחזי הסולם בלילה דבלילה לא שייך צידה ואפילו במוקצה גמור מבעיא לן אם יש מוקצה לחצי שבת בפ' א"צ (דף כ"ו ע"ב) ואם אמרינן אין מוקצה לחצי שבת א"כ ליכא רבותא כלל במה דמטהו מחלון לחלון. וצ"ל להך לישנא ס"ל יש מוקצה לחצי שבת א"כ לא קשיא דליתני דברשות היחיד שרי די"ל דקמ"ל דמטהו מחלון לחלון אפי' בר"ה שרי ולא הוה מוקצה אף שאסור בהולכה ואידך לישנא ס"ל אין מוקצה לחצי שבת א"כ ליכא למימר דקמ"ל דשרי בהטיה דאי אין מוקצה לחצי שבת א"כ ע"כ אי נימא ברשות היחיד שרי גם בלילה שרי א"כ אין רבותא בהטיה דלא שייך מוקצה כלל לחצי שבת וא"ש. וא"כ י"ל דפליגי לישני אם יש מוקצה לחצי שבת:

ובזה אפשר ליישב מה שהקשיתי על פירש"י מנ"ל לאפלוגי ארב בהך דס"ל דשרי ב"ה אפילו בר"ה משום דשובכו מוכיח עליו. ולפמ"ש י"ל דס"ל כסתמא דברייתא (לקמן דף כ"ו ע"ב) דמשמע ליה מהך דשוין שאם נולד ומומו עמו שהוא מן המוכן שאין מוקצה לחצי שבת א"כ ע"כ מיירי ברה"י. ולכן לא ס"ל כרב בהא דלא ס"ל שינויה דש"ס דיתבי דייני התם. ולאידך לישנא י"ל דנקט מוליכין להורות אפילו בסולם גדול שצריך רבים להוליכו שרי והיינו של עליה להך לישנא. וא"כ למסקנא דאסור סולם של עליה להרמב"ם כמ"ש (בפ' כ"ו) מהלכות שבת ממילא ע"כ קיי"ל כלישנא קמא. וקשה על הרמב"ם שפסק כלישנא בתרא. ועוד קשה על מה שנתן הרמב"ם טעם דלכך מותר כאן ברה"י משום שמחת יו"ט ותמוה דא"כ מאי פריך לימא רב דאמר כב"ש. ומאי קושיא דילמא דוקא משום שמחת יו"ט מקיל. ובמ"מ דחק, ובמהרי"ק (סי' קס"ה) תירץ דלא מצי למימר משום שמחת יו"ט דא"כ מיחלפא שיטתייהו דב"ש לקולא גבי שוחט חיה ועוף דס"ל יחפור בדקר ויכסה. ודברי הרמב"ם למסקנא דאמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה וב"ש לחומרא בשמחת יו"ט. ותמוהים דבריו דהא הרמב"ם גופיה פסק לחומרא בשוחט חיה ועוף ביו"ט. וכמ"ש בפ"ג מהלכות יו"ט. ולא ס"ל הך דמוחלפת. וכמ"ש הרמב"ן במלחמות הטעם דלא ס"ל להחליף השיטה. עוד קשה לי דניחא ללישנא בתרא דלא ס"ל משום שמחת יו"ט דמחלפא שיטתייהו. ואכתי קשה ללישנא קמא דברה"י מותר לכ"ע ופריך מרב. ומאי קושיא הא י"ל לכ"ע שרי כאן משום שמחת יו"ט. וב"ש וב"ה שווין בדבר:

ולכן נראה דבלא"ה קשה האיך מוקי דפליגי בר"ה וקשה איך מותר להוליך הסולם בר"ה. הא ב"ש ס"ל דאין מוציאין את הקטן ולולב לר"ה. הרי דלא ס"ל מתוך וא"כ האיך יתיר ההוצאה לר"ה שיוליך הסולם ויעבירנו ד' אמות בר"ה וב"ש לא ס"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך כו'. ואין לומר דהותרה בשביל אוכל נפש. דהא מ"מ אין זה אלא מכשירי אוכל נפש. ובפ' א"צ (דף כ"ח) פליגי ר' יהודה ורבנן במכשירין אי דחי יו"ט ואפילו לר' יהודה מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אין דוחין יו"ט ואסור לעשותן ביו"ט. וא"כ קשה האיך מתירין ב"ש להוציא הסולם לר"ה כיון דלא הוה אלא מכשירי אוכל נפש ואפילו אי ס"ל כר' יהודה במכשירין הא אפשר לעשותן מעיו"ט להעמיד הסולם שם. הן אמת דגם לב"ה קשה למה נתיר ההוצאה אף דס"ל מתוך מ"מ הא הו"ל מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול וצ"ל דמ"מ שרי מכח מתוך כיון דאיכא צורך קצת וא"כ קשה היכי מסקינן שם דיש חילוק בין מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול למכשירין שא"א לעשותן מאתמול אפילו אפשר לעשותן מאתמול לישתרי מתוך שהותרו מכשירין שא"א לעשותן מאתמול יותרו נמי אפשר לעשותן דהא עכ"פ צורך קצת איכא:

וליישב זה אפשר לומר דלא אמרינן הכי רק במידי שלעולם אינו אוכל נפש רק מכשירין כמו סכין שנפגמה ושפוד שנרצף שלעולם לא שייך בו אוכל נפש רק מכשיר בעלמא. ובהך מלאכה לא שייך אוכל נפש כלל ולכן לא אמרינן מתיך במכשירין אבל הוצאה מקרי מלאכת אוכל נפש בעצמה כיון שהוא בגוף האוכל נפש להוציא מאכל עצמו ולכן שרי ג"כ מכח מתוך אבל במכשירין דלא שייכי באוכל נפש לא אמרינן מתוך. וכן בהבערה אמרינן מתוך דשייך ג"כ באוכל נפש עצמו שהרי הקדירה מתחממת והוה תיקון אוכל נפש עצמו כיון שהבערה מתקנת האוכל עצמו מקרי אוכל נפש אבל שאר מכשירין שאינם בגוף האוכל כמו סכין שנפגמה שתיקון הפגימה אינו מתקן האוכל נפש עצמו ולא מקרי אלא מכשירין ולא שרי בהו אלא לצורך אוכל נפש ולא אמרינן בהו מתוך ועיין במ"מ פ"א מהלכות יו"ט במ"ש בדעת הרמב"ם. עכ"פ לב"ש דלא ס"ל מתוך קשה האיך יתירו הולכת סולם בר"ה כיון דהוצאה אסורה. וצ"ל דס"ל דמכשירין שרי ג"כ. אלא דקשה הא אפשר לעשותן מערב יום טוב. ולכן צריך לומר דמיירי דצריך ליונים שבשני שובכין וא"כ אם יעמיד הסולם כאן לא יהיה לו כאן ואין לומר יוציא היונים מן השובך די"ל דמיכחשי ולכן צריך דוקא להוליך הסולם ביו"ט. אלא דקשה לפ"ז מאי פריך לקמן מוליכין הסולם לשובך מבעיא ליה. הא י"ל דבדיוק נקט משובך לשובך כיון דהוצאה לב"ש אסורה בר"ה ע"כ אין היתר רק משום מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט והיינו בצריך הסולם לשני שובכין. וא"כ בדיוק נקט משובך לשובך דכיון דצריך לשניהם לא הוה אפשר לעשותו מעיו"ט. דאם יעמיד הסולם אצל שובך זה אכתי יצטרך להוליכו לשובך אחר ולא קשיא כלל. וצ"ל דהסוגיא לקמן היא ללישנא דפליגי ברה"י ובר"ה לכ""ע אסור. וא"כ פריך שפיר לשובך מבעיא ליה. וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כהך לישנא דבר"ה לכ"ע אסור:

ולפ"ז י"ל דבהכי פליגי לישנא דללישנא דבר"ה לכ"ע אסור היינו משום דס"ל לב"ש יש לאסור ההוצאה במכשירין דס"ל הלכה כרבנן דמכשירין אסורין א"כ לב"ש דלית להו מתוך אסור להוציא הסולם לר"ה וללישנא קמא ס"ל דמכשירין שרי ומיירי משובך לשובך היינו שצריך לשניהם כדפרישית לעיל. ולפמ"ש יש להוכיח דלא כתירץ הר"א מבורגיל דס"ל דבשבת מותר לטלטל סולם ברה"י כיון דלא שייך שיוציאנו לר"ה לא שייך לאסור בחדרי חדרים כמ"ש התוס' בד"ה מאי דא"כ קשה לב"ש אמאי יאסור ברה"י דאף דס"ל כרב מ"מ לב"ש אין היתר כלל לטלטל סולם בר"ה כיון דהוצאה אסורה לב"ש ביו"ט כמו בשבת. אלא ודאי אפילו בכה"ג אסור לרב:

וליישב דעת הרמב"ם במ"ש הטעם משום שמחת יו"ט נראה דדברי הרמב"ם ברורים דע"כ עיקר הטעם משום שמחת יו"ט וכמו שמבואר בהדיא בברייתא דתני לא נחלקו בהולכת סולם אלא בחזרת סולם ופירש"י הטעם דהולכה אית בה צורך יו"ט אלא דס"ל להש"ס בודאי רב דכייל כללא דכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור הוא כלל גדול שאין להתיר ברה"י יותר מבר"ה וא"כ אם נקיל משום שמחת יו"ט ע"כ גם בר"ה נקיל אלא משום דחזינן רב חנן בגמרא דפליג ארב וסוגיין כוותיה כדפרישית. ולכן לא ברירא ליה לפסוק כרב ומספקא ליה מילתא וכיון דמספקא ליה דשמא אפילו בר"ה שרי דאם נפסוק כרב בהחלט ע"כ כאן אפילו בר"ה שרי ואם לית הלכתא כרב א"כ אין להתיר כאן בר"ה. וכבר כתב הר"ן בערבי פסחים דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא היכא דאיכא תרי קולי דסתרי א"כ אם נקיל בחדרי חדרים יש כאן חומרא דלא יתירו ב"ה רק ברה"י ואם נאמר הלכה כרב בהחלט ע"כ יתירו ב"ה אפילו בר"ה להכי פסק בתרווייהו לחומרא ולא התיר רק ברשות היחיד ומשום שמחת יום טוב. ודברי הרמב"ם ברורים. אבל בגמרא לרב ע"כ לא מצינו למימר הך סברא כלל. והכל נכון וברור:

בפירש"י בד"ה גלגל כו' ואע"ג כו' אפ"ה מפריש כו' שהרי מותר לגלגלה כו' עכ"ל. עיין מהר"מ לולבין שמקשין העולם א"כ למה בשחט ציפור מעיו"ט אסור לכסות ביו"ט הא שחיטה מותרת ביו"ט. ותירץ דאיירי באין לו עפר מוכן. ועמ"ש בס' פ"י ליישב. אבל באמת נ"ל עיקר דהא בלא"ה קשה ל"ל לרש"י טעמא דלא מתסר ציפור באכילה הא בלא"ה יש חילוק בין ציפור לעיסה דציפור יש בו דררא דאיסורא משא"כ חלה שלא נאסרה ביו"ט כלל ולכן נראה ברור דס"ל לרש"י דהאי טעמא דלא גזרו על הפרשת חלה לא הוה מהני להתיר בלש מעיו"ט רק כיון דבחלה איכא שמחת יו"ט ג"כ דאי לא מפריש הו"ל טיבלא ולכן מהני שפיר האי טעמא, אלא דהגבהת תרומות ומעשרות אסור אפילו במקום שמחת יום טוב. מיהו בחלה דלא הוה בכלל שרי משום שמחת יו"ט משא"כ בציפור דלא שייך שמחת יו"ט אסור כיון דיכול לכסות מעיו"ט. מיהו התוס' דחו זה דבחלה ל"ל משום שמחת יו"ט דבחלת חוץ לארץ אוכל והולך. ומ"מ לפענ"ד אין דבריהם מוכרחים דכיון דמטעמא דשמחת יו"ט יש להתיר עכ"פ בארץ ישראל. אין להחמיר טפי בחלת חוץ לארץ. דאדרבה בארץ ישראל מחזי כמתקן טפי דאסור לאכול. וכיון דבארץ ישראל שרי. ודאי לא מסתבר להחמיר בח"ל טפי. וא"כ שפיר י"ל הטעם משום שמחת יו"ט. ולק"מ:

אמנם למאי דפרישית לעיל בלא"ה אתי שפיר מה שהוצרך רש"י לומר דמשום שמחת יו"ט ליכא. היינו משום דס"ל דהאיסור משום טרחא. ואיסור טרחא לא שייך משום שמחת יו"ט דהא שרי לשחוט לכתחילה ביש לו עפר מוכן. ולכן הוצרך רש"י לפרש דמשום שמחת יו"ט נמי ליכא משה"כ פירש מהר"מ שפירש דאיירי בעפר שאינו מוכן. א"כ הרי אפילו היכא דשייך שמחת יו"ט כגון לשחוט ביו"ט לא שרי באין לו עפר מוכן א"ו כדפרישית דאפילו בעפר מוכן איירי וכן עיקר. ודו"ק. עוד נראה ליישב קושיית מהר"מ לובלין דכוונת רש"י שהרי מותר לגלגלה ביו"ט היינו משום דאם ניחוש לשבות דאין מגביהין תרומות ומעשרות א"כ נאסור עליו אותה עיסה ממילא יצטרך ללוש אחרת וירבה במלאכה שהרי מותר ללוש אחרת משום שמחת יו"ט ויפריש ג"כ ביו"ט. א"כ לא נרויח שבות דאין מגביהין תרומות ומעשרות. אבל בשחט ציפור אם נאסור עליו הכיסוי לא נאסור הציפור. וא"כ אין צריך לשחוט עוף אחר לכן אין מכסין ביו"ט. וזה נכון:

בפירש"י בד"ה אין מוליכין קס"ד סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך כו' עכ"ל. משמע דס"ל לרש"י לפי האמת כהך לישנא דפליגי ברשות יחיד ועמ"ש לעיל ואפשר דס"ל לרש"י דהלכה כאיכא דאמרי לכן ס"ל לפי האמת בלישנא בתרא אין הטעם משום שובכו מוכיח רק משום דברה"י הוא. וא"כ אפילו של עליה מותר ברשות היחיד דלא חיישינן למראית עין ברה"י. ועמ"ש לעיל

בפירש"י בד"ה תנאי היא וכו' וב"ש לית להו שובכו מוכיח עליו וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ל"ל לרש"י לומר דב"ש אסרי אפילו בחדרי חדרים. אפילו אי ב"ש סבירא להו דשרי בחדרי חדרים לא תיקשי לרב כיון דאיכא תנא דסבר כוותיה. ונראה לי דרש"י הוכרח לומר כן דכיון דע"כ ר"א ור"ש ודאי לא ס"ל כב"ש רק כב"ה. ואם איתא דלב"ש שרי בחדרי חדרים ולא ס"ל כר"א ור"ש א"כ נמשך מזה קולא לב"ש בסולם של עליה דלא שייך שובכו מוכיח עליו ואפ"ה שרי ברשות היחיד דל"ל כל מקום שאסרו וכו'. ולב"ה בסולם של עליה אפילו ברשות היחיד אסור וא"כ ליתנייהו גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה אלא ודאי לביש אפילו ברה"י אסור וא"ש. ועיין בסמוך:

והקשה בס' פ"י דכיון דלר"א ור"ש ע"כ ב"ה שרו אפילו בר"ה. א"כ קשה לרב חנן מנ"ל דת"ק דר"א ור"ש פליג בהא. הא י"ל דמודה בזה דשרי אפילו בר"ה לב"ה ומנ"ל לחלק על ר"א ור"ש כיון שאין לו תנא דמסייע ליה ומ"ש בדעת הרמב"ם כבר כוונתי לכל דבריו ממש בקושיא זו וישובה בהשקפה ראשונה. ומ"מ הוא דחוק דכיון דעיקר קושיין דרב חנן לא לפלוג ארב כשאין לו תנא דמסייע. וא"כ רב דלא מפליג בין היכא דאיכא משום שמחת יו"ט דכללא כייל אפילו אי איכא שמחת יו"ט נמי אסור. וא"כ מנ"ל לרב חנן לחלק בהך סברא ארב דבזה לית ליה סיוע משום תנא ונראה דרב חנן משמע ליה דע"כ ת"ק דשוטחן נמי ס"ל הכי דמשמע ליה דמתניתיו איירי אפילו ברה"י דסתם שובכות ברה"י הן. וא"כ ב"ש ס"ל כרב. וא"כ אם נימא דלב"ה אפילו בר"ה שרי מטעם שובכו מוכיח עליו. א"כ מסתמא לא פליגי ב"ה אב"ש בהא דאסרי ברה"י כרב. וא"כ ת"ק דלא כב"ש ודלא כ"ה. ולהכי משמע ליה דבהא גופא פליגי. דת"ק דר"א ור"ש ס"ל דב"ש וב"ה נמי פליגי ברשות היחיד דוקא וכרב חנן. וכן נראה מלשון רש"י. ובזה ניחא נמי קושיית מהרש"א שכתבתי בסמוך דל"ל לרש"י לומר דב"ש אסרי אפילו ברשות היחיד. ולפ"ז א"ש דע"כ עיקר מאי דהוכיח רב חנן דפליגי ברה"י. היינו משום דמשמע ליה דבהא דלא פליגי ב"ש וב"ה במתניתין מסתמא גם ב"ה ס"ל כב"ש. ולכן אי אפשר דב"ה אפילו בר"ה פליגי דא"כ מסתמא מודים ב"ה לב"ש בהא דהיכא דאיכא איסורא בר"ה אפילו ברה"י אסור וא"כ הה"ד נמי איפכא אי ב"ש ס"ל ברה"י שרי ולית להו דרב מסתמא גם ב"ה לא פליגי בהא ותיקשי לר"א ור"ש או לב"ש אפילו ברה"י אסור. ודו"ק:

בתוס' בד"ה גלגל וכו' אבל לא מצי למימר כו' אבל הפרשת חלה מעכב אכילה כו' עכ"ל. ק"ק איך אפשר לחלק בכך הא אין מגביהין תרומות ומעשרות אע"ג דאסור באכילה וממנע משמחת יו"ט. וא"כ אי חלה הוה בכלל הגבהת תרומות אפילו מעכב אכילה אסור. ולמאי דפרישית בסמוך בלשון רש"י יש ליישב. עוד אפשר שכוונתם ליתן טעם למה שחילקו דבעירס מעיו"ט שרי והיינו בגמר הלישה ביו"ט. והיינו משום דכיון דעביד גמר הלישה ביו"ט אי לא שרינן לים ליטול חלה ביו"ט נמצא שעשה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש. ולהכי התיר ליקח ממנו חלה משא"כ בתרומות שאין דרך ביו"ט לעשות בטבל שאסור בטלטול. וע"ז דחו דכיון דאוכל והולך נתיר הוה לצורך אוכל נפש ודו"ק. מיהו כבר כתבתי שאין זה מוכרח דאין להחמיר בחלת ח"ל טפי מבארץ ישראל. וע' בסמוך:

בא"ד דז"א דהא מיירי הכא בח"ל כו' דמשמע דליכא מאן דפליג וכו' ע"כ. לפי דעת המרדכי יש ליישב שפיר דדעת המרדכי דאסור לאפותה כיון שאין יכול לאכלה. וכוונתו כיון דאין יכול ליתנו לכהן אסור לאפותה שלא הותר לו רק לשייר ואי אפי לה טרח בחלה שאין ראוי לאוכלה. וא"כ שפיר י"ל דלהכי מפריש ביו"ט כדי שיוכל לאפותה ואפילו אי כבר אפה לא פלוג רבנן כיון דקודם אפיה היינו מתירין לו משום שמחת יו"ט. ומ"מ מתקן לא הוה דמ"מ אם רוצה לגומעה חיה שרי ואין עליה שם איסור. ולק"מ. וברור לפי דברי המרדכי. אלא דהב"י תמה אמאי אין יכול לאפותה כיון שיכול לאכול ממנה אח"כ והמג"א והפר"ח הקשו עוד דבפסחים (דף מ"ה) מבואר גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה דלא יקרא לה שם עד שתאפה משמע שיכול לאפותה. וזה אפשר ליישב עם מ"ש בט"ז לחלק בין היכא שפשע והיה לו להפריש מעיו"ט. ולדידי קשה אמאי לא יוכל לאפות ולהניח המשוייר חי ואחר יו"ט יפריש מהמשוייר. וצ"ל דס"ל כיון דאין מפריש ממנה ביו"ט מה שמשייר עיסה להפריש מהמשוייר נמי דמי להפרשת חלה ואסור ביו"ט. עוד נ"ל ליישב דברי המרדכי דס"ל כמ"ש התוס' בפסחים דאע"ג דאפשר למפלגה בלישה מ"מ שרי משום תיקון חלה. וס"ל להמרדכי דניהו דלא גזרו והתירו לאפות אעפ"י שהחלה מעורבת בו ומטריח בחלה שאין ראוי לאוכלה ביו"ט לא גזרו ע"ז. משא"כ הכא שצריך לשייר יותר מכדי החלה כדי שיהיה שיריה ניכרים כמ"ש בתוס' ופוסקים. ומטריח גם בנותר שאינו החלה והוא שלא לצורך יו"ט ולכך אסור. ואף דאי אפשר לו לאכול בלא"ה ס"ל להמרדכי דלא עדיף ממכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט והכא היה אפשר להפריש מעיו"ט ודו"ק:

בא"ד אבל עירס שרי דהיינו גלגל עכ"ל. וקשה לפ"ז בש"ס דידן איך קאמר לימא פליגא דשמואל אאבוה הא תיקשי שמואל גופיה כיון דלא קאמר רק בעירס אבל לש אסור תיקשי דשמואל אדשמואל. דכיון דס"ל בחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש לא הוה תיקון כלל א"כ הו"ל להתיר לש ג"כ ואמאי קאמר גלגל דהיינו עירוס. וע"כ סוגיית הש"ס דילן דלא כהירושלמי. וצ"ע:

עיין ברא"ש שמביא בשם רש"י דגם לאכול ולשייר אסור דזהו נמי כהפרשה וצריך ישוב לדבריו הא הא דקאמר לימא פליגא אדשמואל הא הכא אפילו משייר נמי הוה מתקן. וצ"ל דבאמת בס"ד הוה ס"ל כיון דאפשר למעבד כשמואל לא חשיב תיקון שאין שם איסור על חלת ח"ל ושני ליה מי לא מודה שאסור לזרים ולכן גם במשייר הוה תיקון:

בתוס' בד"ה אין מוליכין כו' תימא מ"מ אית בהו משום צידה (אפילו הכין אותה מאתמול) כו' עכ"ל. הכא י"ל דאיירי במקושרין. מיהו לקמן מוכח אפילו באינן מקושרין. ואפשר שאם כבר חזרו לשובך בשובך עצמו אין בהן משום צידה. ולקמן איירי שצדן חוץ לשובך:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה