אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק ראשון › דף ח:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק ראשון · דף ח:

דף ח.

גמרא לספק מ"ט לא דקעביד גומא. כאן משמע שגם באפר כירה שייך גומא. ולעיל מוכרח לשיטת התוס' דבאפר שהוסק ביו"ט שרי לכסות בכבר שחט ע"כ הטעם משום דלא הוה גומא וליכא רק חד איסורא כמ"ש המפורשים. וכן מוכח מגופא דמתני' דאפר כירה הוה מוכן אפילו לכתחילה. וכבר הרגיש גם הפר"ח בזה. וגם בס' פ"י. והנכון לפענ"ד בזה דודאי שייך גם באפר כירה. והיינו כשהכין עפר הרבה וכשנוטל ממנו נשאר חלל באמצע. וכן משמע בר"ן דגם בקמח שייך גומא. ואי הוה הך דעביד גומא מלאכה מצד עצמה גם באפר כירה הוה אסור דמעשה הגומא נחשב למלאכה. אבל כיון דרבי אבא אמר בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור. ש"מ דהגומא בפני עצמה אינה מלאכה רק מטעם שמייפה הקרקע והוה בונה. וא"כ אין לאסור אלא בעפר קרקע עולם דדמי לבנין אע"ג דאין צריך אלא לעפרה יש לאסור מדרבנן. אבל אפר כירה שאינה מקרקע עולם שרי אפילו לכתחילה שאינה דומה לבנין בשום צד וליכא איסורא בהך עשיית גומא כלל. וכן נראה לי מפירש"י לעיל שפירש בהא דרב יהודה דקמ"ל דלא אמרינן דבטלה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא. וקשה הא ע"כ איירי בעפר תיחוח שאין בו משום גומא כיון דלרב יהודה עביד ביה כל צרכו. משמע דלית ביה משום איסור וכיון שאין בו משום גומא. וגם הכינו מהיכא תיתי יתבטל לגבי קרקע הבית הא חזינן דדקר נעוץ מהני אפילו בקרקע עולם ודקר נעוץ משום הכנה. וגם ב"ה לא אסרי אלא משום גומא אבל הזמנה הוה. אלא ודאי דרב יהודה איירי אפילו אי עביד גומא באמצע כמו ששכיח בעפר צבור על מקום אחד כשנוטלין מאמצעו נשאר גומא באמצעו, ואי הוה בטיל לגבי קרקע עולם הוה שייך בו איסור גומא אבל כיון דלא בטיל לגבי קרקע לא שייך ביה איסור גומא כלל. ואף דמדברי התוס' לעיל נראה דבתיחוח לגמרי לא שייך גומא היינו אם הוא באופן כשנוטל ממנו קצת נופל לגמרי ומתמלא הגומא. אבל ודאי משכחת לה בעפר דק הרבה כמו קמח שנוטה אל הלחות קצת דכשנוטלין ממנו ישאר הגומא. והיכא דלא עפר קרקע עולם הוא שרי בכל גווני. כן נלענ"ד ברור. (ולכן דברי הר"ן שהוצרך להביא מן הירושלמי שאין איסור גומא בקמחאות. צ"ע דלפענ"ד גדולה מזו מוכח דאפילו באפר דלא קרקע עולם אין בו איסור גומא. והרי אפילו באפר כירה מוכח בהדיא דלא שייך גומא כיון דנקט במתני' דמוכן הוא). וכמו שכתבתי נ"ל ג"כ מדברי הרב"י (בסי' תצ"ח) שחילק ג"כ בין עפר קרקע עולם. אלא שדבריו מגומגמים בקושייתו על רש"י דהקשה על פירש"י שפירש בדר"י דאיירי בעפר תיחוח שאינו מחוסר חפירה. והקשה דלעיל משמע דהיכא דליכא דקר נעוץ גם בעפר תיחוח שייך חפירה. וזה אינו לפי דברי התוס' דדקר נעוץ משום הכנה. וכן השיג עליו במג"א אלא דמ"מ קושייתו דאפילו ביש דקר נעוץ אסרי ב"ה לשחוט משום דקעביד גומא. ובמג"א ביקש לומר דאיירי בתיחוח לגמרי שאין שייך בו גומא. וכתב שכן כתבו התוס' והר"ן. וליתא דאדרבה מדברי רש"י ותוס' שכתבו דקמ"ל דלא אמרינן דבטלה אגב קרקע. מוכח כמ"ש דאי איירי בתיחות לגמרי אפילו בקרקע עולם נמי לא שייך ביה חפירה כמ"ש התוס' והר"ן לעיל וא"כ בהך עפר שהכניס שאין בו משום מוקצה וגם חפירה אין בו דלא עביד גומא כלל אפילו אי בטלה מאי איסור יהיה בזה הא אפילו בקרקע עולם מהני הזמנה בדקר נעוץ. ולכן נראה כמ"ש דהיכא דלאו קרקע עולם הוא ליכא איסור גומא כלל. וכמו שהוכחתי גם כאן מאפר כירה דאפילו אי עביד גומא ליכא איסורא. וכן הסברא נותנת דלא דמי לבנין כלל. ואפילו בקרקע עולם הוה מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה. וא"כ אין איסור כלל במה שתוחבין נר של שעוה בחול כיון שהוא תלוש מן הקרקע ומוכן לכך אף דשייך גומא אין בו איסור וכן משמע מפשטא דלישנא דרב יהודה דקאמר ועושה בה כל צרכו ולא חילק כלל בין עביד גומא כשנוטל מאמצעו כיון שהוא דבר השכיח אפילו בעפר התיחוח שישאר גומא באמצעו. א"ה לית בזה איסורא כלל. ואף שיש לדחות מ"ש להוכיח מלשון רש"י ותוס' די"ל אי בטלה לגבי קרקע הבית יש בו איסור מוקצה אבל לעולם איירי בתיחוח לגמרי שכשנוטלין ממנו נופלת הגומא. מ"מ מ"ש נ"ל עיקר, ובשל דבריהם שומעין להקל:

שם ודאי נמי עביד גומא כו'. וא"ת דילמא גם באפר כירה איכא איסורא קצת ולא שרי רק בודאי אבל לא בספק. וי"ל דכיון דאפר כירה שרי לכתחילה בודאי משום שמחת יו"ט אין לחלק בין ספק לודאי. ולהך ס"ד דאיכא איסורא בהאי דעביד גומא. צ"ל מתניתין דאפר כירה מוכן הוא היינו לכיסוי דוקא. ודו"ק:

שם ודאי כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה וקשיא לי דהתינח בהך כיסוי שאחר שחיטה. אבל אכתי אמאי שרי ליתן עפר קודם שחיטה הא איכא למגזר דילמא עביד כתישה. וקודם שחיטה לא שייך אתי עשה ודחי ל"ת דלא לשחוט ולא לכסי. ועוד קשה לפמ"ש הרא"ש דלרבי אין שוחט לתוך הכלי משום דאין שוחטין לתוך הכלים. וא"כ אמאי ידחה הלא תעשה הא אפשר לשחוט לתוך הכלי. וכן הרגיש ג"כ בזה דודי זקני הגאון בס' כרתי ופלתי. ולכאורה היה רל בזה דהכא לרבה לשיטתיה קיימינן דס"ל הואיל. ומבואר בפסחים דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוייה דם צפור. הרי אפילו בלית ליה דם צפור כלל ליכא איסורא דאורייתא דאיכא למימר הואיל וחזי אי מקלעי ליה דם צפור. וא"כ גם בכיסוי של קודם שחיטה א"ש דמ"מ שייך הואיל וחזי אי הוה ליה דם צפור. וכמו כן לא קשיא דישחוט לתוך הכלי דמ"מ ליכא איסורא הואיל וחזי לכיסוי כשאין לו כלי דשפיר דחי הלא תעשה וא"ש אלא דבאמת קשיא לי איפכא כיון דרבה ס"ל הואיל וא"כ בספק נמי ליכא איסורא דאורייתא אי עביד כתישה הואיל וחזי לודאי. וצ"ל דמ"מ החמירו טפי בספק כיון שלא ניתן לא תעשה לדחות מצד עצם הכיסוי אע"ג דאיכא למימר הואיל גבי הכיסוי. משא"כ בודאי לא החמירו כיון שניתן לא תעשה לדחות בגופו. ובהכי ניחא מאי דקאמר הש"ס הא לא קשיא בהדי דכתיש מכסי. והוא תמוה דהא אכתי איכא למגזר דילמא כתיש קודם הכיסוי. ולמאי דפרישית א"ש דכיון דיש מציאות שתדחה הלא תעשה שרי בכל גווני משום הואיל גבי ודאי. ובזה יש ליישב קושיית התוס' על רבא דהקשו דכאן משמע דגם רבא אית ליה שיו"ט עשה ולא תעשה הוא וכו'. ולפמ"ש א"ש דרבא לא הדר ביה מהך טעמא דיו"ט עשה ול"ת הוא רק משום או דרבא לא ס"ל הואיל. וקשיא ליה מ"ש ספק מודאי אי חיישינן דילמא עביד כתישה אפילו ודאי נמי אמאי שרי לטלטל האפר ליתן למטה קודם שחיטה. או דאדרבה כיון דס"ל הואיל ס"ל דגם בספק ליכא למגזר כיון דלעולם אין בכפישה איסור דאורייתא. ולהכי לא ס"ל שינויה דרבה אלא דסתמא דש"ס לדידן דקיי"ל באמת דיום טוב עשה ול"ת הוא. ולק"מ. ודו"ק:

מיהו לדעת הגאונים שהביא הרמ"א ביו"ד דבהולך במדבר יכול לשחוט לתוך כסותו ולברך על הכיסוי וכשיבא לישוב יכבסנו. א"כ קשה הא משכחת לה ולמה ידחה הלא תעשה. ואין לומר דבכה"ג נמי אסרינן אי לא היה לו כסות וסנדל. דהא התוס' בפסחים הקשו צרכי שבת לישתרי הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה. ותירצו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח. א"כ כ"ש בכה"ג דלא משכחת לה אלא בגברא ערטלאי בלא בגד ובלא סנדל והא לא שכיח כלל. גם קשה מתני' למה לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן ישחוט על כסותו ויכבסנו אח"כ דמתני' ודאי לאו בגברא ערטלאי מיירי. ודוחק לומר דההיא כשאינו רוצה לטנף כסות וסנדל. ואפשר דאיכא איסורא משום צובע כמ"ש בא"ח (סי' שכ"ח). מיהו קשה דהא מקלקל. וצ"ל דמ"מ לכתחילה דפטור אבל אסור. וא"כ ב"ש דמתיר לכתחילה איסור גומא משום שמחת יו"ט. א"כ אפילו אין לו דקר נעוץ ישחוט לתוך כסותו דאיסורא דמקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה התירו חכמים לב"ש:

תו קשיא לי לכ"ע אמאי לא ישחוט ביו"ט הא א"צ לכסות כל הדם ודם שעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות. וא"כ יוכל לשחוט ביו"ט בלא שום הכנת עפר ויצנע הסכין עם דמו שעליו עד הלילה ובלילה יגררנו ויכסנו. וגם למה נדחה שבות דדקר נעוץ כיון שיכול להצניע הסכין עם דמו עד הלילה ואז יגררנו ויכסנו. ואפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' בפ' כיסוי דם (דף פ"ד) בד"ה יצא זה שמחוסר גרירה ושפיכה לא דמי לדם הניתז ושעל הסכין דהתם אם לא היה ניתז א"צ גרירה אבל כאן אי אפשר בלא גרירה. וא"כ י"ל כאן נמי כיון דגזרו חכמים שלא יכסה ביו"ט אף שהוא גזירה מדרבנן סוף סוף צריך גרירה. ובלא ניתז לא היה יכול לכסות. א"כ לא מהני ע"י שיגררנו. ואעפ"י שאינו אלא מדרבנן. מ"מ סוף סוף מחוסר גרירה וא"א בכיסוי בלא"ה. כעין שמצינו לענין ביטול חמץ כיון דמדרבנן אסור לאו ברשותו קאי לבטלו שסוף סוף אין יכול להנות. ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה הרא"ש שיקבל דמו בכלי ויכסנו בלילה. ולפ"ז ניחא כיון שגזרו חכמים שלא יכסה ביו"ט וצריך אח"כ מעשה להריק הדם מן הכלי בלילה לא הוה ושפך וכיסה כיון שצריך מעשה אחר בנתים ובל"ז לא יכול לכסות ובזה היו מיושבין כל הקושיות. ועיין ב"ק (דף. ע"ב) גבי חולין שנשחטו בעזרה. וצ"ע הדמיון:

שם הא לא קשיא דבהדי דכתיש קא מכסה. וקשה אכתי בעפר שלמטה איכא למגזר דילמא עביד כתישה. ואפשר דקאי לרבה ולרבה לשיטתיה י"ל כדלעיל דלא צריך עפר דלמטה לכן אמר שחוט חפור וכסי. לכן רבא אע"ג דלא ס"ל יו"ט עשה ולא תעשה הוא. מ"מ הוצרך לתירוץ אחר דס"ל דבעינן עפר למטה ולא הוה בעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה. ומיושב קושיית התוספת וע' בחידושי:

שם אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק כו'. כבר עמדנו בזה בחידושינו שאין זה מובן כלל שהרי מ"מ צריך כיסוי ואם דעתו לשוחטו איך שייך שאין דעתו לספק. ומתוך זה עמדתי על עומק פירש"י דכל הסוגיא מוקשה. א' קושית התוס' לעיל דפריך אי הכי מאי בל"ז י"ל. ב' גירסת הש"ס מכלל דרישא בדאית ליה ולא פריך מסיפא. ג' למה לא פריך לעיל מרישא דאין שוחטין אותו ביו"ט. ד' פירש"י לעיל אעילו הוא בהמה לכסוייה. ה' מה שהיפך רש"י להקדים דקר נעוץ לאפר כירה למאי שגרס הש"ס להיפך. לכן נראה דבלא"ה הקשו התוס' מאי קמ"ל ר' יהודה הא כבר מוכח מהברייתא דמכניס עפר לגינתו ולחורבתו. לכן אפשר לומר דר' יהודה דקאמר כל צרכו משמע ליה אפילו דבר ספק כגון צואה. ובזה נבא אל הענין כי רש"י פירש הקושיא מסיפא. וקשה מנ"ל הא. אלא נראה דקשיא ליה קושיית התוס' מאי פריך אי הכי הא בלא"ה נמי קשה מאי איריא ספק. לכן נראה דודאי י"ל דשחיטת חיה ג"כ ש בגדר ודאי שמא לא ישחוט חיה. וא"כ י"ל דמרישא ליכא למיפרך אמאי אין שוחטין די"ל מה שמותר לודאי אינו מוכן לספק. והיינו משום דשחיטת חיה ג"כ אינו ודאי רק דבודאי דאיכא מצות כיסוי התירו לשוחטו ולטלטל העפר כיון דאיכא מצות כיסוי הוה כמו ודאי. ושפיר הוה העפר מוכן אבל בספק שישחוט לכתחילה אין מתירין לו אף דלאחר שישחוט לא יגרע מניקור חצירו. וכמו צואה שמותר אף בספק מ"מ לא שרינן ליה לכתחילה להעשות החצר בלתי נקי שיצטרך לכסותו. לכן עיקר הקושיא מאם שחטו אין מכסין דמו. ואין הקושיא שיהיה היתר בשביל מצות כיסוי. די"ל דספיקא לא שרינן. לכן בלא דר"י לא קשיא לן. אבל השתא דאמר ר' יהודה עושה בה כל צרכו ס"ד דאפילו מידי דהוה ספיקא. א"כ עיקר הקושיא אם כבר סחט מי גרע מניקור חצירו ואם בא לו צואה במקום ההוא הכי נמי יכול לכסות. לכן דייק רש"י בלשונו הזהב אפילו הוא בהמה לכסייה. אבל בלא דר' יהודה י"ל דפשיטא ליה דאינו מוכן לדבר שהוא ספק. ואף שספק מצוה היא. ולכן אין הקושיא רק אדרבי יהודה ולזה פקח רש"י עיניו דודאי הקושיא מדקר נעוץ דאיכא איסור גומא יכול לדחותו דלא התירו בספק מצוה. לכן עיקר הקושיא מאפר כירה דתני בהדיא דמוכן הוא כפירש"י. וע"ז משני בלית ליה. ופריך מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי. ואף שיש לומר שיש לו דקר נעוץ שאינו מותר בספק. לא משמע ליה שיהיה לו דקר נעוץ ועפר דר"י ואפר כירה אין לו. דהא שכיח טפי מדקר נעוץ וכמו שמפורש הקושיא לקמן. ומשני על הרישא לא מבעיא קאמרי. ופריך מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין דמו מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן. דודאי מסיפא אין קושיא אלימתא כנ"ל די"ל דמשכחת במציאות שודאי מכסין בדקר נעוץ ובספיקא לא שרינן אבל עיקר הקושיא מרישא שבא לאורויה דין הכוי משונה משאר חיות. שחיה ודאי שוחטין וזה אין שוחטין. וכיון דאפר כירה ועפר דר"י שכיח טפי מדקר נעוץ ולא שכיח כלל שיהיה לו דקר נעוץ ולא יהיה לו עפר דר"י ואפר כירה דהא באמת לכתחילה אין שוחטין על דקר נעוץ. א"כ ודאי לא שייך בו הכנה שאינו מועיל לו. א"כ בודאי יותר יתכן שיהיה לו אפר כירה ועפר דר"י משיהיה לו דקר נעוץ. ואיך פסיקא דכוי אין שוחטין. דאם אין לו מה דשכיח כגון אפר כירה ודר"י. כ"ש שלא יהיה לו דקר נעוץ ולא שייך לגזור על הכוי לבדו שאין שוחטין. ואע"ג דכבר שני הרישא דלא מבעיא קאמר ס"ל דמדקתני סיפא אין מכסין משמע ודאי דרישא נמי טעמא משום כיסוי הוא. ולא יתכן שיגזור עליו אין שוחטין מה שהוא בודאי ג"כ שאין שוחטין רק ביש לו אפר כירה או עפר דר"י. א"כ לא שייך לומר אין שוחטין. שהרי מ"מ לרוב הכוי נשחט ביש לו אפר כירה או דר"י כמו ודאי. לכן מסיק דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק. ופירש"י הה"ד עפר דר"י דכל שהכינו סתם אינו מוכן לספק. נמצא דהא דמותר לכסות באפר כירה. היינו אע"ג דשחיטת חיה ביו"ט נמי ספיקא הוא משום מצות כיסוי חשיב כודאי. משא"כ בספק כיון דשחיטת חיה גופיה ספיקא ולא קשיא אלא דאפילו בהמה לכסייה משום ניקור חצרו. וכיון שאינו מוכן לספק בשביל ניקור חצרו משום ספיקא דמצוה נמי לא שרינן. כנ"ל לפי פירש"י. מיהו אפשר לפרש דעפר דר"י שהכינו לכל צרכו י"ל גם ספק בכלל. אבל אפר כירה שמוכן מצד עצמו אינו מוכן לספק כיון דלאו הכנה בפירוש הוא. ודו"ק:

שם אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק. דבר זה קשה להבין דבשלמא בספיקא דצואה דמייתי י"ל דהכנה דודאי לא מהני לספק ושמא לא יצטרך לכיסוי צואה כלל משא"כ בכוי כיון דטעון כיסוי מספיקא וחייב לכסות כמו ודאי למה לא יהיה מוכן לספק. ואפשר דהא דאפר כירה מוכן הוא היינו משום שדרך לכסות באפר כירה. ולכן הוה כאלו הזמינו בפירוש לכיסוי אין בכללו רק ודאי מדלא פירש לכיסוי ספק והכי נמי (עפר) אפר כירה (דר' יהודה):

שם רמי בריה דרב ייבא אמר כוי ה"ט דלא מכסינן גזירה משום התרת חלבו כו'. קשיא לי לפמ"ש קצת פוסקים דלהכי אין ישינין בשמיני בסוכה משום דבשלמא ביום אית ליה היכירא במה שאינו מברך משא"כ בשינה וא"כ הכי נמי אמאי נגזור משום התרת חלבו הא אית ליה היכירא במה שאינו מברך על הכיסוי כמ"ש הפוסקים. ואי משום הרואה שאין יודע אם בירך אם לאו מאי פריך בא לימלך מא"ל הא בבא לימלך ודאי איכא היכירא שמורין לו שיכסה בלא ברכה:

וכתב הרא"ש והא דאין שוחט לתוך הכלי ומכסה בלילה לפי שאין שוחטין לתוך כלי. והקשה הדרישה יתן עפר בכלי ותירץ דמ"מ ממה שיראו שנותן עפר יאמרו שחי' הוא לכן צריך לשמור הדם לכסות. ויש לדקדק דהתינח בכוי שיש לגזור משום התרת חלבו מ"מ קשה בחיה גמורה אמאי לא ישחוט אם אין לו עפר מוכן הא לעיל משמע דפליגי ביש לו עפר למטה. וא"כ קשה יתן העפר שלמטה לתוך הכלי וישחוט לתוך הכלי ויצניעו הדם עד הלילה דבהא ליכא למגזר מידי כיון שחיה ודאית היא. וי"ל דהעפר שלמטה ג"כ אינו מוכן רק עפר תיחוח בקרקע עולם שאין יכול לטלטלו דהא אם אין לו עפר מוכן אסור לטלטל העפר לצורך כיסוי. ולפ"ז אם יש לו עפר מוכן למטה יוכל לשחוט לתוך הכלי ויתן העפר שלמטה בכלי וישמור הדם עד הלילה. מיהו כיון דא"צ לכסות כל הדם א"כ אפשר ליתן מקצתו למטה ומקצתו למעלה:

ארא דקשה מאי קשיא ליה להרא"ש שישחוט לתוך הכלי הא הדם אסור בטלטולו קמבטל כלי מהיכנו. וראיתי בצל"ח שהרגיש בזה. וכתב דמותר לבטל כלי מהיכנו לצורך אוכל נפש. כמ"ש התוספות לעיל דטלטול מותר לצורך אוכל נפש. וקשה לי דהא חזינן דאין מותר לשחוט אם אין לו עפר מוכן אלמא אפילו לצורך אוכל נפש אסור לשחוט. וצ"ל דמה שכתבו התוס' לעיל דמוקצה מותר לצורך אוכל נפש היינו כשאין יכול לעשותו מעיו"ט כמו שמסלקין אפר הכירה לאפות דהא לא אפשר מאתמול ומשום שאפשר שיסלקנו כשראוי לצלות בו ביצה לא חיישינן דא"צ לצמצם כ"כ ושרי בשביל אוכל נפש אבל באפר כיון שיכול להזמין מאתמול אסור באינו מוכן וא"כ גם איסור לבטל כלי מהיכנו לא שייך להתיר לצורך אוכל נפש כיון דלא היה צריך לזה ויכול לתקן מאתמול שלא יצטרך לבטל הכלי מהיכנו. וכעת אין ספר צל"ח בידי. ואפשר לומר דס"ל להרא"ש כיון דטלטול מוקצה שרי לצורך אוכל נפש וא"כ כשמצטרך לו הכלי לכסות בו איזו משקה מפני גילוי או מפני שרצים וכדומה מותר לטלטל הכלי כיון שצורך אוכל נפש הוא. וא"כ י"ל בשלמא בשבת הוה ביטול כלי מהיכנו ודומה לבונה שקובעו ואי אפשר לטלטלו כל היום אבל כאן שלצורך אוכל נפש מותר לטלטל הכלי היינו אוכל נפש שמצטרך לו ביו"ט ולא שייך שהיה לו להכין מעיו"ט וכיון שיש מציאות לטלטלו לצורך אוכל נפש א"כ אין הכלי מחובר בהחלט ולא שייך ביה ביטול כלי מהיכנו:

מיהו קשה לי יתן בכלי מים עכורים ואז מותר לשחוט לתוך הכלי ובלילה כיון שיש בו מראה דם חייב לכסות כדאיתא ביו"ד (סי' כ"ח). ואפילו תימא דבכה"ג נמי איכא למיגזר משום התרת חלבו מדטרח ליתן מים עכורים לתוך הכלי. מ"מ קשה בעוף וחיה גמורה ישחוט לתוך כלי אפילו אין לו עפר מוכן רק יש לו מים עכורים ליתן בכלי ושפיר יכול לשחוט לתוך הכלי ואפשר דבכה"ג שרי באמת. וצ"ע:

עוד אפשר לומר שאין הדם דחזי לכלבים. ואי משום שצריך לשומרו עד הלילה. הא קיימ"ל דא"צ לכסות כל הדם ויוכל ליתן מקצתו לכלבים ויוכל לטלטל בשביל כך. ותו לא הוה ביטול כלי מהיכנו. ואף שע"י המשוייר למצות כיסוי תו לא יוכל לטלטלו. מ"מ הך ביטול לא עביד הוא בעצמו שממילא הוא. ודמי למ"ש מהרי"ל והובא במג"א (סי' רס"ה) שמותר ליתן כלי תחת השולחן מבעוד יום ואח"כ בשבת יסיר השולחן דהוה ביטול כלי מהיכנו ממילא. וכ"ש כאן דלא עביד מידי:

שם גזירה משום התרת חלבו. ויש לדקדק דבפ' אותו ואת בנו (דף ע"ט ע"ב) פריך אהא דכוי אילימא בתייש הבא על הצבי' בין לרבנן בין לר' אליעזר לישחוט ולכסיה דצבי אפילו מקצת צבי. וקשה הא יש לגזור משום התרת חלבו שיאמרו שתי' הוא. ואע"ג דמקצת צבי. הרי מקצת בהמה הוא וחלבו אסור. וא"כ י"ל להכי אין מכסין את דמו משום הך גזירה דהתרת חלבו. ואיך אמר שם בפשיטות לישחוט וליכסי. ונראה ליישב דבלא"ה כבר הקשיתי לעיל לפמ"ש המרדכי דלכך אין ישינין בסוכה בשמיני דבאכילה יש היכר שאינו מכוין להוסיף מחמת שאינו מברך משא"כ שינה שאין מברכין איישן הוה בל תוסיף. וא"כ קשה איך נגזור משום התרת חלבו בבא לימלך הא מורין לו שיכסה בלא ברכה. א"כ לאו ודאי חיה הוא ולא יתיר חלבו. ונראה ליישב חדא מגו חדא דודאי לא יטעה שחיה גמורה הוא דהא לא יברך רק טעותא שיסבור שחוששין לזרע אב. א"כ חלב זה חצי חיה וחצי בהמה וקיימ"ל במין במינו חד בתרי בטל כיון דהוה רובא. וכבר הסכימו דלאו דוקא חד בתרי רק רובא בעלמא. עיין (י"ד סימן ק"ט). וא"כ י"ל דמן הברכה לא יקח ראיה רק שאין כולו חיה ואין מברכין מפני שהוא דם תערובות וכל משהו חציו דם צבי וחציו דם בהמה לכך אין מברכינן עליו וא"כ אם יתערב חתיכת חלב הכוי בחתיכה אחרת כבר הו"ל רובא היתירא שהרי מן הכוי חצי חלב חיה. ובטל חתיכת חלב כוי בחד דהיתירא דהו"ל רובא להיתירא. ובאמת חד בחד אינו בטל. דספיקא הוא שמא כולו בהמה וחד בחד לא בטיל. ושפיר יש לגזור משום התרת חלבו וא"כ בתייש הבא על הצביה באמת. דעכ"פ חצי חלב חיה היא. שפיר יש לשחוט ולכסיה. דאי משום התרת חלבו סגי שיכסה בלא ברכה. ואין לומר שיפסוק דחד בחד נמי בטיל. דבאמת בטל חד בחד, וא"ש. ולפ"ז יש ראיה למ"ש הש"ך י"ד (סימן כ"ח סק"ז) בשם ספר זבחי צדק שאין צריך ברכה משום התרת חלבו. ודו"ק:

שם בחול אמרי לנקר חצירו הוא צריך. עמ"א שהקשה על הש"ג שהביאו הרמ"א (בסי' תצ"ח סעיף י"ח) שכתב בכוי ודוקא ששחטו בקרן זויות. אבל אם שחטו באמצע חצר אפילו דם בהמה יכול לכסות אם יש לו עפר מוכן דהו"ל כגרף של רעי. והקשה המג"א דמשמע בגמרא דבחול אמרי' לנקר חצירו אבל ביו"ט לא אמרינן לנקר חצירו. ודוחק לומר דאיירי בקרן זויות דא"כ אפילו בחול נמי. עכ"ד מג"א. ובאמת נראה ברור דהש"ג מפרש דבאמצע חצר הוא במקום שיש לחוש שיטנפו כליו ובמקום שאין לחוש שיטנפו כליו הוה בקרן זויות. ובגמרא ודאי בקרן זויות נמי שייך לנקר חצירו. דהא בגמרא קאמר שחט באשפה מאי איכא למימר. משמע דדוקא באשפה שאינה בת ניקור לא שייך לנקר אבל בקרן זויות נמי שייך ניקור. ובאמצע טעמא אחרינא איכא דהו"ל כגרף של רעי במקום שכליו מטונפים. וזהו ברור בכוונת ריא"ז. ואין להקשות למה כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ישחטנו באמצע החצר דאז יוכל לכסות משום גרף של רעי. וי"ל כיון דטעמא משום דהוה כגרף של רעי ואין עושין גרף של רעי לכתחילה כדלקמן ( דף כ"א ע"ב). ועיין בסמוך:

שם תני ר' זירא לא כוי בלבד אמרו כו' מפירש"י משמע דטעמא משום טרחא דלא צריך הוא. ותימא דכולה דכולה סוגיא דלעיל משמע דמשום שמא בהמה הוא והוה טרחא דלא צריך לא הוה אסרינן. ור' זירא גופא אמר לעיל כוי אינה כצואה. ומשמע דביש לו עפר מוכן שהכינו בפירוש לכוי מהני. וי"ל ברור שזהו טעמא של הטור שהשיג על הרמב"ם שכתב האי דינא ביש לו עפר מוכן. והטור כתב עליו דביש לו עפר מוכן אפילו בכמה דקירות שרי. מיהו נ"ל לדעת הרמב"ם שפיר יש לפרש לא מבעיא כוי דהוה ספק. וי"ל אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק. וגם ר' ייבא י"ל דסבירא ליה האי טעמא רק דמשמע ליה דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט אפילו הכין עפר בפירוש לספק לכסות בו כוי ס"ל דמ"מ אין מכסין משום הרואה אתי למימר ודאי חיה הוא. והיינו משום דהרואה לא מסיק אדעתיה שהזמינו לכוי. ובהכי ניחא דקאמר מי א"ל טרח וכסי. וקשה אמאי לא ניחא ליה דלטרח מספק. ואי ס"ל באמת דאין לטרוח מספק הול"ל בפשיטות דאין לטרוח מספק. ולפמ"ש א"ש דודאי בלא הזמינו בפירוש יש לאסור. ולהכי אפילו הזמינו אסור דאתי למימר ודאי חיה הוא דלא מסיק אדעתיה שהזמינו לכוי. ולהכי קאמר לא כוי בלבד דיש לומר שאינו מוכן לספק אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף אף על גב דחד טעון כיסוי מ"מ כיון דאיכא דם בהמה שאינו טעון כיסוי א"כ אפר כירה פשיטא דלכ"ש לא הוה מוכן כיון דלא בעי כיסוי כלל ואפילו אי הוה מוכן לספק היינו משום כיון דבעי כיסוי מספיקא שפיר יש לומר דעתו לכסות מה שצריך כיסוי מספק. מה שאין כן בהמה דלא צריך כיסוי כלל ודאי לא הוה מוכן לכולה עלמא. אבל לפירש"י ודאי קשה מכולה סוגיא דלעיל, וראיתי לבעל ט"ז שהרגיש בזה, וביקש לומר דמתניתין ע"כ לא ס"ל טעמא דטרחא מדנקט כוי ולא נקט תערובות בהמה וחי' ולא נהירא דא"כ לא קיימ"ל כברייתא במקום מתני'. ויותר יש לומר דע"כ איירי בענין שיכול לכסות בדקירה מדלא נקט חיה ועוף ובהמה. וע"כ איירי אפילו שחט עוף בהדה שיכול לכסות בדקירה א'. מיהו אכתי לא א"ש שינוי' דרבא דמשני דאפר כירה אינו מוכן לס' ואי איירי בשחט ג"כ עוף ויכול לכסות בדקירה א' אמאי לא יכסה. וראיתי שגם הלח"מ כתב דצריך טעמא בכוי משום התרת חלבו היכא שיכול לכסות בדקירה א'. והיינו לשינוי דרב ייבא רק שצריך להוסיף מנ"ל דאיירי בהכי. וצ"ל כמ"ש הט"ז מדלא נקט בהמה ועוף ואכתי קשה לשינוי' דרבא ועוד י"ל דגם לשינויא דרב ייבא ליתא דנראה גם בכוי ששחט עם עוף ויכול לכסות בדקירה אחת צריך לכסות דליכא למגזר משום התרת חלבו. דא"כ בחול נמי. וע"כ בחול מספיקא נמי אמרי זיל טרח וכסי. משא"כ ביו"ט כדאיתא בגמרא. וא"כ ביכול לכסות בדקירה א' דליכא טרחא גם ביו"ט מכסה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ל"ל טעמא דהתרת חלבו או שאינו מוכן. ת"ל דבלא"ה אסור לטרוח מספיקא ביו"ט. ואפשר ליישב דברי הט"ז דהני אמוראי דשני לעיל שינוי' אחרינא ס"ל דמתני' פליגא אברייתא דר"ז אבל ר' זירא ס"ל באמת בכוי טעמא משום טרחא. מיהו קשה דר"ז גופיה אמר לעיל כוי אינו כצואה משמע דר"ז גופיה ס"ל הזמנה מהני בכוי ולא חיישינן לטרחא. ולכן דברי רש"י צ"ע. ומ"מ אין הכרח להכריע כדעת הטור די"ל כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם דאפילו באפר כירה אין לכסות דאינו מוכן לבהמה. ועיין מ"ש לקמן גבי שחט ציפור:

שם לא שנו אלא שאין יכול לכסות בדקירה א' כו' וא"ת הא קיימ"ל דא"צ לכסות כל הדם וא"כ היכא משכחת שאין יכול לכסות בדקירה א' הא אי אפשר שלא יהא מקצת מדם החיה והעוף וי"ל דאיירי שלא שחט זה על גבי זה ממש רק זה בצד זה ולא נודע איזה דם העוף שיכסה. וא"כ אפשר שאינו מכסה רק בהמה לחוד. ולכן אינו מכסה כלל אפילו דקירה א' כדמשמע לישנא דאין מכסין. וכ"כ רש"ל וב"ח. ועם מ"ש נסתלק תלונת הט"ז מעליהם:

שם אמר רבה שחט ציפור מעי"ט אין מכסין דמו בי"ט. ופירש"י דהיה לו לכסות מבעוד יום. וקשיא לי כיון דחזינן במתניתין אפילו היכא דלא ישחוט לכתחילה כגון בדקר נעוץ. מ"מ בשחט מודו דיחפור בדקר ויכסה. וע"כ הטעם משום מצות כיסוי. ולכן כתבו הפוסקים דאפילו באפר שהוסק ביו"ט שרי משום מצות כיסוי בדיעבד וא"כ בעיו"ט נמי לשתרי ואי משום שהיה יכול לכסות מעיו"ט גם במתניתין נימא דלא היה לו לשחוט כלל ואע"ג דשחט שלא כדין שרי משום מצות כיסוי. וא"כ כ"ש בשחט מעיו"ט שלא עשה שלא כדין כלל בשחיטה שהיה לנו להתיר משום מצות כיסוי. ומתוך זה נ"ל דחששו חכמים טפי לטרחא ביו"ט מלאיסור מוקצה או גומא בדקר נעוץ אלא דבשחט ביו"ט הוצרכו להתיר איסור הטורח משום שמחת יו"ט שיוכל לשחוט ולאכול וכיון דהך איסורא דטרחא כבר אשתרי משום שמחת יו"ט התירו משום מצות כיסוי גם איסור גומא או אפר שהוסק ביו"ט ועשו לענין מצות כיסוי אפר אינו מוכן כמוכן משא"כ בשחט מעיו"ט שלא הותר כלל הטרחא ביו"ט גם משום מצות כיסוי לא התירו הטרחא:

ובהכי ניחא מה שסתמו הפוסקים ומשמע דאפילו בעפר מוכן אין מכסין. וכ"כ המג"א בהדיא. ובס' פ"י כתב שלא ידע למצוא טעם לזה למה אסור בעפר מוכן. ולפמ"ש הדברים מוכרחים דאין לפרש כאן באיסור שאינו מוכן דוקא דא"כ אין לחלק בין שחט מעיו"ט לשחט ביו"ט כיון שהתירו משום מצות כיסוי אפילו בשחט ביו"ט במקום שלא היה לו לשחוט. אע"כ הטעם משום טרחא ודוקא בשחט ביו"ט שהותר הטרחא משום שמחת יו"ט עשו לענין מצות כיסוי עפר הבלתי מוכן כמוכן. משא"כ בשחט מעיו"ט שלא הותר כלל הטרחא. וכדפרישית. כנ"ל ברור:

וארווח לן בזה דברי רש"י שכתבתי לעיל שנראה מדבריו בכוי איכא איסורא משום טרחא. והוא נגד סוגיא דלעיל דל"ל טעמא דהתרת חלבו ולמאי דפרישית א"ש טובא דאי לאו גזירה דהתרת חלבו לא שייך לאסור בכוי טפי מודאי דהא בודאי אפילו עבר ושחט שרי לטרוח והיינו ע"כ כיון דאילו היה לו עפר מוכן. לא העמידו חכמים דבריהם לאסור הטרחא משום שמחת יו"ט כדי שלא יצטרך לאכול בשר שנשחט מאתמול. וא"כ מה"ט גם בכוי היה להם להתיר הטרחא כיון דאי לא שרית ליה ממנע משמחת יו"ט אין לחלק בין ספק לודאי. רק לפי האמת דבכוי אין שוחטין לכתחילה בלא"ה משום גזירה דהתרת חלבו וא"כ לא אשתרי הטרחא בכוי כלל. וא"כ י"ל דמשום גזירה דהתרת חלבו אפשר שלא היו מעמידין דבריהם בשחט כבר לעקור הכיסוי משום ספק רק כיון דליכא היתירא בשום אופן לשחוט לכתחילה ממילא אסור גם בשחט משום טרחא דבמקום טרחא העמידו חכמים דבריהם וא"כ אדרבה פירש"י בכוי אליבא דהלכתא דקיימ"ל כרמי ברי' דרב ייבא כמ"ש הפוסקים וכדמוכח נמי ממימרא דרבה דהכא דשחט ציפור מעיו"ט ולרבא לעיל לא תיקשי הברייתא דלרבא י"ל בלא"ה דמפרש הברייתא ולא כוי בלבד היינו משום דאינו מוכן דספק ואיירי בעפר שאינו מוכן דלרבא ל"ל הטעם משום טרחא כיון דמהני הכנה בפירש לכוי ממילא אין איסור הטורח חל כלל בכוי משא"כ לרב ייבא שאין היתר לשחוט כוי לכתחילה ממילא שייך איסור טרחא ביו"ט דחששו לו טפי מלאיסור מוקצה כדפרישית דאפילו בשחט חיה ועוף ובהמה העמידו דבריהם. ומתוך זה מוכרח דבנתערבו חיה ובהמה אפילו בעפר מוכן אין לכסות. וכדעת רש"י ורמב"ם. ודלא כהטור דמכאן מוכח דחששו טפי לטרחא מלאיסור מוקצה. והכל נכון וברור בס"ד. ודוק היטיב:

בפירש"י בד"ה נהרבלאי אמרי בסנהד' מפרש דהוא רמי בר ברוכי עכ"ל. לכאורה שפת יתר הוא ומאי נ"מ בזה ולא היה בו מהקפידא כ"כ אם רש"י נתכוון בדיוק זה. אך ממ"ש בסמוך אמרי במערבא ולא פירש רש"י בו כלום אף דאיתא בסנהדרין ג"כ שם דהוא ר' ירמיה. א"כ נראה כי לא דבר ריק הוא. ונראה מחכמת לשונו של רש"י וסידורו שאחר שפירש הדין שאמרו נהרבלאי. חזר ורשם על נהרבלאי. נראה שרש"י בא ליישב פירושו בעצמו שפירש דטעמא דצואה נמי קרובה לודאי הוא. והנה היה אפשר לפרש דס"ל אפילו מה שמוכן לודאי מהני נמי לספק. אלא דרש"י הוכרח לפרש כן דא"כ תיקשי איך יתרץ ברייתא דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט. ע"כ צדק מה שמוכן לודאי אינו מוכן לספק וא"כ ע"כ הא דמותר לכסות בו צואה משום דחשיב נמי ודאי אלא שלא תאמר לעולם מוכן לודאי הוה מוכן לספק ובכוי טעמא משום התרת חלבו אבל כיון דלקמן נזכר תירוץ זה בשם רמי בר ייבא ואם איתא דנהרבלאי ס"ל משום התרת חלבו הו"ל להזכיר רמי בר ברוכי דע"כ ס"ל משום התרת חלבו. ולזה נתחכם רש"י לפרש דנהרבלאי היה בגרסתו סנהדרין רמי בר ברוכי. ואינו המוזכר לקמן. א"כ משמע דנהרבלאי דהוא רמי בר ברוכי לא סמכו על תירץ התרת חלבו אלא דס"ל בלא התרת חלבו אינו מוכן לספק. וא"כ ע"כ דס"ל דלהכי כוי אין שוחטין אותו משום דאינו מוכן לספק א"כ ע"כ צואה נמי ודאי חשיב:

בפירש"י בד"ה אלא לא גרסינן כו'. המהרש"ל מחק זה. וכוונתו דודאי למאי דמסיק משום דלא אמרי' טרח וכסי א"צ תו לטעמא דבחול לנקר חצרו עביד וביו"ט לא שייך לנקר חצרו דטעמא משום דטעי משום דאמרינן ליה ביו"ט טרח וכסי וא"כ שייך לומר אלא. אין הטעם בחול משום שלא יטעה הרואה שיאמר לנקר חצרו רק בלא"ה מספיקא י"ל טרח וכסי. מיהו מלשון רש"י בסמוך שכתב כלומר בחול זה שהורוהו לכסות לו מחזיק ליה בחיה ודאית כו'. משמע דעיקר התירוץ על בא לימלך. אבל על הרואה שפיר י"ל לנקר חצרו. מיהו על שחט באשפה ע"כ הטעם ג"כ משום דגם הרואה מסיק אדעתיה דמספיקא נמי מכסה. רק לפי לשון הגמרא מי אמרי ליה רבנן טרח וכסי. משמע ליה לרש"י דקאי אבא לימלך. ומזה משמע ליה לרש"י דנשאר הטעם הראשון דבחול אומר הרואה לנקר חצרו. וא"צ לסבר' דמספיקא נמי אמרינן ליה טרח וכסי. דהא עדיף דאפילו מי שאינו יודע להפלות בין ספק שיאמרו לו בחול לכסות הטעם לנקר חצרו פשוט טפי ומהיכי תיתי לדחותו דאפילו מי שיעלה על דעתו שלא יטרח גם בחול מספק אין מקום לטעות היכא דשייך לנקר חצרו אבל ביו"ט ודאי לא שייך לנקר חצרו והא טעמא דניחא טפי. לכן לא נקט הש"ס רק לתרוצי היכא דלא שייך הטעם בחול לנקר חצרו כגון שבא לימלך אבל על הרואה האי טעמא תריצא אפילו למי שאין יודע לחלק ולומר דמספק יטרח לכסות. וזהו ברור בכוונת רש"י ודבריו מזוקקים בלשון הש"ס. עכ"פ פשיטא דביו"ט לא שייך לנקר חצרו עביד:

וראיתי בש"ס דפוס קאפוסט שנדפס ספר קרבן נתנאל סביב הרא"ש באות נ"ד שכתב הלכך אין מכסי דמו ביו"ט כלל אפי' באמצע החצר דאיכא למימר לנקר חצרו דס"ל להרי"ף דהדר מהך שינויא דלנקר חצרו. אבל רש"י מוחק תיבת אלא דבי"ט היכא דעביד לנקר חצרו שרי לכסות כוי וכ"פ רמ"א ע"כ. ובמחכ"ת דבריו משובשים וכד ניים ושכיב רב אמר להא מילתא דהא הא דקאמר לנקר חצרו הוא טעם דוקא לבחול אבל ביו"ט אסור לכסות. א"כ ע"כ לא שייך טעמא דניקור חצרו ביו"ט. וא"כ כי לא גרים רש"י אלא משמע שנשאר הטעם דביו"ט לא שייך ניקור חצרו ואי גרס אלא. היה אפשר לומר שחוזר מן הטעם לנקר חצרו דהיכא דשייך ניקור חצר גם ביו"ט שרי, א"כ בעל קרבן נתנאל לא ירצה קרבנו. דאזיל בתר איפכא. מיהו לקושטא דמילתא נראה דמהא לא הדר כלל דביו"ט לא שייך לנקר חצרו דא"כ הו"ל להש"ס לאקשויי ביו"ט נמי נימא לנקר חצרו וע"כ ביו"ט לא שרי לנקר חצרו. והדבר ברור כדפרישית. ושרי לי' מארי' לבעל קרבן נתנאל בזה. ואפשר ליישב הגירסא דאלא וכדברי מהרש"ל שט"ס הוא ברש"י וגרס אלא. וי"ל דבלא"ה רש"י פירש לקמן במשנה דסולם קס"ד סולם המיוחד לשובך עיי"ש. ומשמע דס"ל לפי האמת לישנא בתרא עיקר ופליגי ברשות היחיד. וקשה מנ"ל לרש"י זה. לכן י"ל דרש"י גרם כאן אלא וכדברי מהרש"ל. וכן נראה מלשון רש"י דאין קושיא על בא לימלך. לכן י"ל דס"ל כלישנא דפליגי ברשות היחיד ולב"ה לא חיישינן ברשות יחיד לטעות הרואים וא"כ ליכא למימר טעמא משום הרואה דא"כ בחול נמי. וצ"ל לנקר חצרו בא. וא"כ ע"כ בחצרו איירי והוי רשות היחיד. והרי ב"ה ס"ל דמה שנאסר מפני הרואים לא נאסר ברשות יחיד. לכן מסיק אלא דלרואים לא חיישינן ברשות היחיד רק טעמא משום הבא לימלך. לכן שביק רש"י אשפה דע"כ עיקר טעמא משום הבא לימלך יחיד וכיון דהש"ס מסיק אלא. ע"כ ס"ל דלא חיישינן ברה"י לרואים וא"כ עיקר טעמא משום הך דבא לימלך. וא"כ שפיר פירש רש"י לקמן דס"ד דע"כ תיפס הש"ס הסברא לפי האמת דבר"ה לכ"ע אסור דאי ס"ל לב"ה אפילו בר"ה שרי. א"כ למה חזר הש"ס מחששא דהרואה יתיר חלבו שייך ג"כ אלא. א"ו דלא חיישינן לרואה כלל לפי האמת ברה"י דהכי ס"ל לב"ה במשנה אבל אי איכא סברא להתיר בסולם אפילו בר"ה. י"ל גם ב"ה ס"ל כל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. וא"כ יוכל לישאר סברת חששת הרואה ג"כ כיון דברשות הרבים הוה אסור גם ברה"י אסור. אלא ודאי הש"ס תופס הסברא דלב"ה ס"ל דמותר ברשות היחיד. וכאידך לישנא דרב חנן בר אמי לקמן לכן לא מהני כלל טעמא דהרואה יתיר חלבו רק עיקר משום טעות המכסה בעצמו. לכן קאמר אלא. שאין הטעם בשביל הרואה רק בשביל השוחט הבא לימלך. ועמ"ש לקמן בשמעתא דסולם. ודו"ק היטב:

ודע דהפוסקים תפסו להך תירוצא דמשום התרת חלבו לכן לא חילקו אפילו הכין בפירוש עפר משום הכיסוי של כוי ג"כ אין שוחטין אותו ביו"ט. לאפוקי לתירוצא דאינו מוכן לספק א"כ בהכין בפירוש לכיסוי הכוי היה לנו להתיר לשוחטו ביו"ט. וכבר נתעורר בצל"ח למה פסקו לטעם זה להחמיר. ונראה לומר דקשיא ליה להרמב"ם דלעיל פריך סתמא דגמרא ולכסייה בדקר נעוץ. וקשה מנ"ל דהתירו דקר נעוץ ואיסור גומא משום מצות כיסוי דילמא דוקא בודאי התירו ב"ה דקר נעוץ אבל בספיקא לא התירו. וצ"ל דהש"ס ס"ל דלענין איסור דרבנן אין לחלק בין ספק לודאי כיון דאיכא מצות כיסוי מספק כמו שמותר בודאי לכסות ולא חיישינן לאיסור גומא דרבנן הה"ד בספק. ולהכי מתיר הירושלמי משום מצות כיסוי אפי' אפר שהוסק ביו"ט. וא"כ לפ"ז קשה מאי משני דאינו מוכן לספק הא משום מצות כיסוי ל"ח לאינו מוכן דהא אפי' באפר שהוסק ביו"ט מכסין אלמא שאין איסור שאינו מוכן עומד בשביל מצות כיסוי וכיון דודאי לא חיישינן הה"ד בספיקא דמצוה. וצ"ל דהנך אמוראי ס"ל לחלק בין ספק לודאי. והשתא למאי דמסיק לעיל סתמא דש"ס דפריך לכסייה בדקר נעוץ. א"כ סבירא ליה שלא לחלק בין ספק לודאי א"כ ממילא דבעפר שאינו מוכן הו"ל להתיר כיסוי ג"כ משום ספק מצוה. א"כ מוכרח טעמא דמשום התרת חלבו לסתמא דגמ' לעיל ולהכי פסק כוותיה. ודו"ק:

עוד נ"ל ליישב דהתוס' לעיל הקשו מאי קמ"ל ר"י הא כבר נשמע מברייתא דהכניס עפר לגינתו ולחורבתו לכן י"ל קושיית התוס' דמן הברייתא לא מוכח רק דמותר לכסות בו ודאי. וקמ"ל ר' יהודה דעושה בו כל צרכו דאפילו ספק נמי מותר לכסות בו צואה וכדומה שהוא ספק. וא"כ כל התירוצים נסתרים ולא נשאר רק הך משום התרת חלבו והשתא מר זוטרא דהוא בתרא מפרש דברי רב יהודה אלמא כרב יהודה ס"ל. ומר זוטרא היה בימי רב אשי והוא בתרא כדמוכח בפ' אלו מציאות (דף כ"ב). וא"כ ע"כ מוכן נמי לספק ורבא דמשני דאינו מוכן לספק לא משני רק ולטעמיך דלעיל. אבל אדרב יהודה לא משני מידי דאל"כ הו"ל למימר אפר דר"י אינו מוכן לספק כקושיית מהרש"א לעיל. וא"כ רבא לא ס"ל כרב יהודה לענין כל צרכו ולא בא רק לתרץ ולטעמיך דלעיל לכסייה באפר כירה. וא"כ אנן דקיי"ל כרב יהודה דעושה בו כל צרכו אפילו לספיקא צריך לתרץ בכוי טעמא אחרינא משום התרת חלבו. ודו"ק היטיב:

בתוס' בד"ה סוף סוף ותימא דהכא משמע דאית ליה ביו"ט עשה ול"ת הוא וכו'. והתוס' נדחקו בזה. וכבר כתבנו בחידושים ישינים בזה. ונראה ליישב עוד דבלא"ה איכא לאקשויה לרבא מתני' דר"ה דשופר של ר"ה אין מעבירין כו' ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ומפרש סתמא דגמרא טעמא משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וא"כ תיקשי לרבא דלא ס"ל יו"ט עשה ול"ת הוא. ואף די"ל לזה כמ"ש הר"ן דלא הוה בעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה. מ"מ במג"א (סי' תמ"ו) כתב דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא, וא"כ תיקשי אמאי לא דחי עשה דשופר שהוא עשה דרבים לא תעשה דיו"ט. לכן נראה דבלא"ה הקשה הר"ר יוסף בקדושין (דף ל"ד ע"א) ניהו דיו"ט עשה ול"ת הוא והיה מותר להדליק שמן שריפה ביו"ט ע"י נשים דיו"ט הו"ל מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. ותירץ דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים טפי וא"כ י"ל דרבא מודה דיום טוב עשה ול"ת הוא רק דס"ל דהיה לו להיות מותר על ידי נשים לכן הוכרח לשנויה דלבדו לא מילה ושלא בזמנה. ועפ"ז י"ל דודאי כאן צריך להבין מאי משני בהדי דכתיש מכסה הא מ"מ איכא למגזר דילמא עביד כתישה וכיון דמשכחת שידחה ל"ת לא גזרו בשבות דרבנן אפילו לא הוה בעידנא וא"כ אכתי צריך להבין גם כאן הא יש מציאות שיודחה ל"ת ע"י נשים דפטורות מן העשה דיו"ט דה"ל מצות עשה שהזמן גרמא אך קיימ"ל דמי ששפך יכסה ואין יכול ליתן לאחר רק מדין שליחות כמ"ש בתשובת וא"כ אם איש שוחט צריך הוא לכסות. ואיתא בב"מ (דף י') דפליגי אי יש שלד"ע. ופריך מגניבה ומשני לחד תירוצא דאמרינן אשלד"ע רק היכא דשליח בר חיובא משא"כ חצר לאו בר חיוב הוא ולאידך תירוצא כי אמרינן אשלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד, ונ"מ היכא דאמר לישראל קדש לי גרושה או אמר לאשה אקפי לי קטן אי אמרי' היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו וא"כ להך תירוצא מחייב שולחו, וא"כ א"א לדחות העשה שיצוה לאשה שתכסה דכיון דאשה לאו בר חיובא א"כ מחייב שולחו אלא שאפשר שתשחוט האשה ג"כ. וי"ל לסייע הלכות א"י הובא בתוס' ריש חולין דנשים לא ישחטו וא"כ שפיר נשאר העשה ול"ת. וא"כ מיושב משופר דמודה רבא דעשה ול"ת הוא ול"ל שיהי' נדחה ע"י נשים דהא נשים פטורות ממצות שופר וא"כ אין עשה אצלם ושפיר קאמר דיו"ט עשה ול"ת הוא אליבא דכ"ע. מיהו י"ל לא פלוג רבנן בין דאיש אינו שוחט, מיהו בעיקרא דמילתא י"ל דאסור גם לרבא כמו מילה שלא בזמנה ואין קושי' משופר:

עוד נראה ליישב קושיית התוס' דקושיית הש"ס לרבה לשיטתיה מוכח דס"ל יו"ט עשה ולא תעשה הוא. והוא דרבא אמר טעמא דשופר לא דחי שבח משום דגזרינן שמא יעבירנו. והובאו במג"א דברי מהרמ"פ אמאי לא קאמר שמא יתקן כלי שיר. ותירץ דמשום הכי לא יכלו להעמיד דבריהם. דא"כ לעולם לא יתקעו אף ביו"ט. ואי לא ס"ל לרבה הך דיו"ט עשה ול"ת הוא. א"כ ביו"ט אפילו לתקן שרי אם צריך לצורך שופר דעשה דחי לא תעשה. וא"כ הדק"ל לימא משום שמא יתקן כלי שיר דשייך ביו"ט משא"כ בשבת הוה ל"ת שיש בה סקילה ולא דחי. אלא ודאי ס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא. וא"כ אין לחלק בטעם זה בין יו"ט לשבת. והוצרך לומר שמא יעבירנו. ורבא הכא דמשני תירץ אחר לאו משום הך קושיא רק דרבא בלא"ה לא סגי ליה בשינויה דרבה. דהא קשה למה נגזור דילמא עביד כתישה אפילו אי עביד כתישה דהוה תולדה דטוחן מ"מ אין כאן איסור דאורייתא. דהא י"ל מתוך שהותרה כתישה לצורך כמו בכתישת תבלין הותרה נמי שלא לצורך ואפילו אי הוה איסורא דרבנן מ"מ לא שייך למיגזר כ"כ. מיהו שינויא דש"ס לרבה לשיטתיה דלא ס"ל לקמן (דף י"ב) דפליגי במתוך. וא"כ הכא דס"ל כפי האמת דקיי"ל מתוך. בלא"ה ליכא למימר כשינוי' דרבה. ולכן הוצרך תירץ אחר. ולק"מ. ודו"ק. ועוד יש ליישב ואין להאריך:

עוד י"ל ויסתייע מזה דעת הרמב"ם שפוסק דחייב על מלאכה שאין צריך לגופה. והוא תמוה דרבא דהוא בתרא ס"ל פ' נוטל (דף קמ"א) דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה. לכן י"ל דהרמב"ם הוכיח כן מסתמא דגמרא דבעי למימר אתי עשה ודחי ל"ת. וקשה אפילו ספק נמי ידחה ממנ"פ אם חיה הוא דחי עשה ל"ת ואם בהמה הוא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה דהא א"צ כלל לכסות ופטור עליה. וא"כ י"ל דרבא לשיטתיה דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה א"כ גם בספק היה לו לדחות כמו בודאי. לכן צריך לשינויה אחרינא. והשתא הש"ס דמקשי מאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו משום דסתמא דגמרא ס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה. א"כ לא קשיא ספק נמי דספק לא דחי דשמא בהמה היא ואיכא איסור כתישה. ואין לומר ממנ"פ אם בהמה לא צריך לכתישה והוה מלאכה שא"צ לגופה דמלאכה שא"צ לגופה נמי חייב עלה. לכן לא מצי לאקשויי רק מעשה ולא תעשה. לכן פסק הרמב"ם במלאכה שא"צ לגופה דחייב. וא"ש ודו"ק. מיהו בלא"ה י"ל בפשיטות דמלבדו נמי יליף דלא דחי בשום מקום. ועיקר קושיית התוס' על לשון הש"ס:

עוד י"ל דודאי רבא נמי ס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא. דאל"כ קשה איך נילף בעלמא שלא ידחה ל"ת דיו"ט דילמא דוקא במילה גלי קרא דלא דחי דאפשר לעשותה למחר משא"כ בשופר דנדחה המצוה לגמרי לא מוכח שלא ידחה. וכן בכיסוי אם יתייבש הדם ויבלע בארץ הרי מתבטל המצוה לגמרי. לכן י"ל דרבא נמי ס"ל יו"ט עשה ול"ת. אלא דמ"מ משמע כיון דקיי"ל כב"ה דס"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וכן בכל מלאכות. וא"כ היה לו לדחות מטעם מתוך שהותרה כתישת תבלין הותר נמי שלא לצורך. וא"כ קשה אמאי לא שרי כתישה מטעם מתוך שהותרה כתישת תבלין לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ולק' (דף י"ב) כתבו התוס' דצורך מצוה נמי מקרי צורך קצת. וצ"ל דלקמן המצוה צורך היום כגון בקטן למולו שהיום זמנו לימול. וכן בס"ת. אבל מילה שלא בזמנה כיון דהיום אינה בזמנה לא מקרי מצוה של צורך היום. מיהו מסברא הו"ל לחשוב צורך מצוה עכ"פ צורך קצת אע"ג שאינה בזמנה. ולהכי יליף רבא מקרא במילה שלא בזמנה לא דחי. אלא דבכה"ג לא חשיב מתוך שהותרה חבלה לצורך שחיטה הותרה נמי לצורך מצות מילה דגלי קרא דלבדו דמצוה שאין זמנה ביו"ט לא שייך בה מתוך. והשתא לפ"ז לא קשיא איך שמעינן ממילא שלא בזמנה שיש לקיימה למחר לשופר שהמצוה בטילה לגמרי. וכן בכיסוי דכיון דגלי קרא דלא שייך ביה מתוך ממילא לא נדחה משום דיו"ט עשה ולא תעשה. ורב אשי ס"ל מסברא נמי לא נשרי מטעם מתוך במצוה שאינה צורך היום. א"כ לכ"ע צריך טעמא דיו"ט עשה ולא תעשה היא ולא דחי. כיון דעכ"פ מלבדו מוכח דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יליף עכ"פ דלא שייך מתוך במצוה שאינה בזמנה. וכיון דלא שייך מתוך ממילא אינה דוחה משום דיו"ט הוה עשה ול"ת ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ולכ"ע צריך האי טעמא. ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה