שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון · דף ח.
גמרא אפר כירה מאן דכר שמיה. ופירש"י דיהיב טעמא לדלעיל. ויש לדקדק דנפרש הכי דקמ"ל במה שאין העוף מוקצה אף שאין לו עפר מוכן והוה ס"ד דהעוף מוקצה ואסור באכילה וכיון דאסור באכילה אסור נמי בטלטול ואי אפשר לכסות בחיה שצריך לבדוק הריאה קודם כמ"ש הפוסקים בי"ד (סי' כ"ח) וא"כ אי אפשר לו לכסות ביו"ט. ולזה יהיב טעמא דהחיה אינה מוקצה כיון דאפר כירה מוכן הוא ולא אסח דעתיה מינה כיון דאפשר לכסות באפר כירה. וכיון שהחיה אינה מוקצה שפיר יכול לבדוק הריאה ולחפור בדקר ולכסות. ואע"ג דמסיק דאפר כירה לא הוה מוכן רק בהוסק מעיו"ט וביש לו אפר שהוסק מעי"ט ודאי לא שרי לחפור בדקר. מ"מ י"ל דמ"מ לא הוי מוקצה כיון דראוי לכסות בהוסק ביו"ט וכשראוי לצלות בו ביצה ונראה דאפילו הוה החיה אסורה משום מוקצה מ"מ כשאי אפשר לו לבדוק הריאה מ"מ מכסה בלי בדיקה דאי אפשר להמתין עד הלילה שמא יתייבש הדם ושרי בכל גווני משום מצות כיסוי וא"כ לא צריך לטעמא דאפר כירה מוכן הוא. ודו"ק:
שם אמר רבה ה"ק כו'. והקשו התו' לקמן לפרש"י למאי נ"מ פליגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש. ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי דלרב יוסף י"ל דב"ה מודו ביש עפר למטה. ומצאתי ג"כ ברמב"ן במלחמות. ולמאי דפרישית לעיל בריש מכילתין ליישב קושיית התוס' מההיא דלא יטול מוכח דס"ל לב"ש מוקצה. וכתבתי שם דלרב יוסף דהכא י"ל דחיישינן לאמלוכי וכיון דחופר תחילה יש לחוש שחפר שלא לצורך, וא"כ לרבה ע"כ צ"ל דבית שמאי אית לי' מוקצה וכיון דב"ש אית להו מוקצה ע"כ צריך להפך ההיא דמגביהין דב"ש כר"י וב"ה כר"ש והלכה כר"ש. משא"כ לרב יוסף שפיר י"ל דב"ה כר"י ונ"מ טובא, ולק"מ. ודוק:
שם לא שנו אלא שהוסק מעי"ט כו'. ויש לדקדק כיון דמתני' תני בתר ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ותני ע"ז ואפר כירה מוכן הוא. מצי רב יהודה לפרש דקאי אדיעבד דהוה מוכן אם שחט כמ"ש התוס' בשם הירושלמי דאם שחט מכסין אפילו באפר כירה שהוסק ביום טוב. וי"ל דהאי לא מקרי מוכן רק שמותר בשביל מצות כיסוי. וא"כ הא דקאמר שהוא מוכן ע"כ אלשחוט לכתחילה קאי ואהא לא מהני הוסק ביום טוב. ועיין לקמן:
שם תניא נמי הכי כו' הכניס עפר לגינתו ולחורבתו מותר לכסות בו. דעת הרשב"א הביאו הפר"ח דדוקא שכבר שחט שהוא כדקר נעוץ אבל לכתחילה אין סומכין עליו (וזה ג"כ כוונת הא"ח בשם הרשב"א אלא שיש בו ט"ס. ובט"ז גמגם בזה). וקשה לי הא רישא דברייתא דהוסק ביו"ט אסור ע"כ הוא לכתחילה דבשחט כבר אפילו הוסק ביו"ט שרי. וע"ז מסיק בראוי לצלות בו ביצה ובהכניס עפר דמותר משמע נמי דאפילו לכתחילה שרי כיון דברייתא איירי לכתחילה משמע דבהכניס עפר לגינתו שרי אפילו לכתחילה. ובפר"ח מסיק להחמיר כדברי הרשב"א. ובהא פסק כהירושלמי דמותר גם באפר שהוסק ביו"ט שלא לעקור מצות כיסוי ואם כן תקשי הברייתא. ונראה דהרשב"א ס"ל דהא דמתיר בירושלמי בכבר שחט לכסות אף באפר שהוסק ביו"ט היינו משום דהרשב"א לשיטתיה אזיל דפסק כדעת הרי"ף במוקצה בשבת כר"ש וביום טוב כר"י וס"ל דבאפר שהוסק ביו"ט אינו אסור רק משום מוקצה ואף דביו"ט קיימ"ל כר"י דלא לזלזלי ביה מ"מ שלא לעקור מצות כיסוי לא מחמרינן כר"י דחומרא דאתי לידי קולא הוא אבל מאן דפסק במוקצה כר"י לגמרי גם משום מצות כיסוי אין היתר. וא"כ ברייתא אתיא כר"י לגמרי. ולהכי גם ברישא אסור אפילו שחט כבר דאף דשרי בדקר נעוץ מ"מ באינו מוכן אסור דאיסור מוקצה חמיר טפי למאן דס"ל כר"י לא שרי אף בשחט כבר ולהכי נקט ברישא אסור סתם ובראוי לצלות בו ביצה מותר סתם ובהכניס עפר לגינתו נקט מותר לכסות בו משום דברישא אסור לגמרי אפילו כבר שחט דברייתא ס"ל מוקצה ובראוי לצלות שרי אפילו לכתחילה ובעפר לגינתו דוקא לכסות מותר שהוא כדקר נעוץ כנ"ל ליישב דברי הרשב"א. ולפ"ז אין צריך לדחוק ולחלק בין חד איסורא לתרי איסורא כמ"ש הרא"ש ולכ"ע בעינן במתניתין דקר נעוץ דוקא דאף דשרינן הך איסורא בעפר כירה שהוסק ביו"ט היינו משום דאינו אלא חומרא בעלמא ובשבת קיימ"ל כר"ש בכה"ג משא"כ בעפר שאינו מוכן ודאי בכה"ג. גם לר"ש אסור לטלטל אפילו בתיחוח לגמרי שאין איסור גומא כיון שנופל מיד אפ"ה אסור אפילו כבר שחט לא שרינן הך טלטול עפר דאיכא איסורא לכ"ע לא שרינן משום מצות כיסוי מיהו לשיטת התוס' והרא"ש דבהוסק ביו"ט אסור אפילו לר"ש ע"כ שהתירו לגמרי איסור מוקצה אבל לפי דברי הר"ן וכנ"ל שכן דעת הרשב"א. י"ל שלא התירו רק הך מוקצה דתליא בפלוגתא ודו"ק היטיב:
שם הכניס עפר לגינתו וחורבתו מותר לכסות בו. וקשה לפמ"ש בשם הירושלמי דבשחט מותר לכסות אפילו באינו מוכן א"כ קשה מאי קמ"ל מותר לכסות בו הא אפילו באינו מוכן מותר לכסות וכ"ש בזה שמוכן לכל צרכיו וכמו שפירש"י וצ"ל דמותר לכסות בו קאי נמי אעפר שלמטה וקמ"ל שמותר לכסות בו היינו שיתן עפר למטה במקום ששוחט ולא חיישינן לאימלוכי וטלטול העפר בחנם. ואפשר מכאן ראיה למ"ש בחידושים למאן דאית ליה מוקצה בהחלט אפילו שחט אסור לכסות רק מאן דס"ל מוקצה רק ביו"ט א"כ הוה איסור קיל סמכינן משום מצות כיסוי וא"כ שפיר הברייתא ס"ל מוקצה בהחלט היכא דהוה מוקצה אפילו משום מצות כיסוי אסור וברייתא כתנא דס"ל מוקצה לכן גם באפר שהוסק ביום טוב אסור. ודו"ק:
בפירש"י בד"ה ואי איתא כו' אפילו בהמה לכסייה עכ"ל. ולכאו' קשה דטפי הו"ל למימר כיון דמוכן לכל צרכו ואמאי לא יכסה נמי מספיקא דמצות כיסוי. ויתבאר לקמן אי"ה עומק שיטת רש"י ז"ל:
בפרש"י בד"ה ה"ג ולטעמיך לכסיי' בדקר נעוץ או באפר כירה דתני בהדיא דמוכן הוא עכ"ל. ולכאו' כוונת רש"י להפך הגירסא ממאי דבגמרא קדים אפר כירה. ולכאורה הי' נ"ל שכוונת רש"י עפמ"ש התוס' ד"ה אי הכי שכתבו לתרץ דבלא דר"י י"ל שיש לו עפר דר"י. והקשה המהרש"א דמנ"ל לרבה לומר לקמן דאפר כירה אינו מוכן לספק. לימא דבאמת אפר כירה מוכן גם לספק. רק עפר דר"י אינו מוכן לספק. ונראה ליישב דרבה קאי לסתור הך ולטעמיך דאמר בש"ס ולטעמיך לכסיי' באפר כירה אבל אל בא רבה לסיוע לר' יהודה שיהי' מוסר מלא קופתו עפר אפילו לודאי להכי מסיק אפר כירה מוכן לודאי וא"כ לא מוכח לרבי יהודה לא סיעתא ולא תיובתא דאי הוה מתוקמא דוקא ביש לו עפר דר"י א"כ הוה סייעתא לר"י ומאי קמ"ל ר"י לכן מוקי בגווני אחרינא לגמרי. ואכתי קשה יאמר דקר נעוץ אינו מוכן לספק וע"כ כ"ש הוא מאפר כירה. וא"כ הקושי' מאפר כירה אלימא טפי לאקשויה דהא אפר כירה ודאי הוי מוכן טפי מדקר נעוץ. וא"כ לא שייך לאקשוי' מעיקרא קושיא אלימתא מאפר כירה דקשה טפי מדקר נעוץ דזה בודאי שרי. ולכן הקדים רש"י דקר נעוץ שאין הקושיא כ"כ כמו באפר כירה דקושיא אלימת' טפי. וכמו שפירש"י דבהדיא תני דמוכן הוא וא"ש. עוד אפשר לומר בפשיטות דמאפר כירה הקושי' אפילו אלכתחילה ודקר נעוץ דוקא אדיעבד קשי' לי' וא"כ אי גריס מעיקרא אפר משמע דדקר נעוץ נמי קשה לן הך קושי' דמאפר כירה וזה אינו דאדקר נעוץ לא קשי' רק מדיעבד לכך היפך רש"י הגירסא:
ועוד י"ל דרש"י ס"ל כיון דבעי לאסוקי דלית לי' א"כ כך הי' מקשה לכסיי' בדקר נעוץ ואפילו לית לי' לכסיי' באפר כירה א"כ כיון דאפר כירה שכיח טפי מדקר נעוץ משמע להקדים דקר נעוץ ואפי' אין לו דקר נעוץ הרי שכיח טפי אפר כירה. כ"ז אמרתי לפום רהיטא להגדיל תורה:
בא"ד הכי גרסינן ולטעמיך לכסייה בדקר נעוץ או באפר כירה דתני בהדיא דמוכן הוא עד כאן לשונו. מה שהיפך רש"י הגירסא להקדים דקר נעוץ. נראה דקשי' ליה לרש"י מ"ש בחידושים דקשה מאי קשי' לי' מדקר נעוץ הא י"ל דלא שרינן איסורא דמוקצה וגומא רק בודאי ולא בספק ולכן לא קאמר רק בדרך אפשר דמותר דקר נעוץ אפי' בספיקא ועיקר הקושי' מאפר כירה דודאי מוכן הוא. ולפ"ז שינויא דרבא דאינו מוכן לספק ע"כ מחלק בין ספק לודאי דהא בודאי באפר שהוסק ביו"ט נמי מותר לכסות וא"כ מה בכך דאינו מוכן לספק. לכן צ"ל דהך לטעמיך לכסייה בדקר נעוץ איכא למידחי ואקושי' דאפר כירה סמך. וכן נראה ממ"ש רש"י דתני בהדיא דמוכן הוא:
בתוס' בד"ה בעפר תיחוח תימא דמשמע דשייך גומא כו' ובשבת אמרינן כו' עכ"ל. ואפשר ליישב דודאי אפילו בעפר תיחוח הו"ל למיגזר אטו עפר שאינו תיחוח. דאין לחלק במילתא דאורייתא ושייך קצת גומא אפילו בעפר תיחוח דבשעה שלוקח עושה גומא. אלא דלפי האמת אפילו בעפר שאינו תיחוח לא חייב בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה. לכן בעפר תיחוח ליכא איסורא ומותר להטמין הביצה. וא"כ הכא בס"ד דלא אסיק אדעתיה דר' אבא אפילו בתיחוח לגמרי יש לחוש לגומא ולא קשיא קושיית התוס'. ולפ"ז י"ל דכאן מיירי בתיחוח ממש:
בא"ד וי"ל דהתם מיירי כו' אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב כו' עכ"ל. והקשו המפרשים לישני נמי הכא בתיחוח לגמרי ותירצו בתיחוח לגמרי אפילו לב"ה שרי. וקשה דהא ב"ה דקאמרי לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ועפר מוכן מסתמא תיחוח הוא. ובכה"ג אפילו אינו מוכן נמי ואי משום דמוכן לא בעי דקר נעוץ. מ"מ קשה כיון דתיחוח לגמרי שוחט לכתחילה על כל פנים בדקר נעוץ הו"ל למימר לא ישחוט אלא אם כן נעוץ בעפר תיחוח כיון דעפר מוכן נמי תיחוח לגמרי הוא דזהו מאי דאיירי ביה בית שמאי. ואפשר דפשיטא בדקר נעוץ מבעוד יום ותיחוח לגמרי דודאי שרי דהא איכא הכנה ע"י מעשה וקמ"ל דאפילו הכנה בפה מהני בעפר תיחוח. ועפ"ז אפשר ליישב הא דפריך לקמן לכסויה בדקר נעוץ וקשה הא לכתחילה אסור לב"ה. ולפ"ז י"ל דהקושיא לכסויה בדקר נעוץ בעפר תיחוח לגמרי דב"ה מודו. מיהו התוס' גופיהו לא כתבו כן לקמן. והרמב"ם ספ"ב מיו"ט כתב מי שהיה לו דקר נעוץ ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו תיחוח ה"ז מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה גוש עפר ה"ז לא יכתוש אותו ביו"ט ע"כ. ותמוה איך מפרש הסוגיא דב"ה מודו שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. גם קשה מהיכן המציא הרמב"ם דין מה שכתב ונתקו והפר"ח הקשה ממנ"פ אם נתקו שוחט לכתחילה ואם לא נתקו אפילו דיעבד נמי לא. ואיך יפרנס המשנה לב"ה דלכתחילה אסור ובדיעבד מותר. והנלע"ד דגם הרמב"ם שכתב ונתקו ביו"ט כו' ה"ז מכסה בו ומטלטלו היינו דוקא בדיעבד משום מצות כיסוי. ובזה נבא אל הענין דקשיא ליה להרמב"ם חדא דר' יהודה שמוקי בדקר נעוץ מבעוד יום. וקשיא למאי דס"ל לב"ה לא ישחוט א"כ למאי נ"מ הכין הדקר נעוץ כיון שאינו מועיל לו וגם מאי מהני הדקר נעוץ לענין הכנה כיון שאינו שוחט על ידו. גם קשיא ליה קושיית התוס' הא בעפר תיחוח לא שייך גומא וגם אידך קושיא ל"ל דקר נעוץ. לכן נראה דהרמב"ם מפרש דדרך היה להכין בדקר נעוץ עפר והיינו לנעוץ הדקר ולנתקו קודם יו"ט כדי שיעלה עפר תיחוח לכיסוי. ולכן דקר נעוץ היינו הכנה אלא שאם שכח לנותקו קודם יו"ט אסור לנותקו ביו"ט וגם אסור לכתוש ע"י הדקר ביו"ט ג"כ. ואם לא נתקו מעי"ט הרי העפר מחובר ואסור לנותקו ביו"ט דהוה חופר גמור כיון שמחובר העפר לקרקע. ופלוגתייהו דב"ש וב"ה בעבר ונתקו ביו"ט. דלב"ש כיון דאדעתא דהכי נעצו שיהיה עפר מוכן הגם שלא נתקו בעי"ט אם עבר ונתקו ביו"ט שפיר הוה בכלל עפר מוכן. והיינו דאמרי יחפור בדקר ויכסה היינו שאם העלה עפר תיחוח מוציאו בדקר לכסות. וב"ה ס"ל כיון שלכתחילה היה אסור לנתקו ביו"ט. בטלה הכנתו שהרי לא יכול לנתקו ביו"ט. ולהכי פריך הא עביד גומא דהא העפר בא ע"י חפירה ואעפ"י שנתקו מ"מ הא עביד בקרקע ע"י הוצאת העפר. וע"י הדקר לא נעשה תיחוח לגמרי כי אינו רק ע"י נתיקת הדקר מדקדק העפר ויכול למצוא לכיסוי אבל אינו נעשה תיחוח לגמרי שלא יעשה גומא ומשני דהוה חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. והשתא ב"ה מודו לענין דיעבד שאם שחט אעפ"י שנתקו ביו"ט מ"מ יחפור בדקר. וכ"כ המ"מ בהדיא דהרמב"ם בדיעבד קאמר. והיינו דלנתקו ביו"ט לכ"ע אסור ולא פליגי רק אם נתקו ונתלש מן הקרקע. והיינו דאמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום שהכינו לכיסוי רק שלא נתקו מעי"ט ופליגי ב"ש וב"ה בנתקו באיסור יום טוב אבל לכתחילה אסור גם לב"ש לנתקו. רק אם נתקו ב"ש ס"ל דשפיר הוה הכנה אף שנתקו באיסור וב"ה ס"ל דלא מקרי הכנה אא"כ היה לו עפר מוכן מעי"ט והיינו שנתקו מעי"ט ובדיעבד סמכינן להתיר אפילו נתקו ביו"ט. וניחא לקמן דפריך ולכסייה בדקר נעוץ שתמהו איך פריך אליבא דב"ש. ולפמ"ש הרמב"ם ניחא דודאי עיקר פעולות הדקר כדי שיהיה מוכן להכנה אלא דב"ה ס"ל כיון דלא נתקו מעי"ט אינו מוכן עוד אבל בנתקו מעי"ט הו"ל עפר מוכן. ופריך דלכסייה בדקר נעוץ שהעלה עפר שנתקו מעי"ט. הגם שקצת דחוק לאוקמה בעבר ונתקו עכ"פ למדנו מחכמת לשונו לפרש המשנה ויש לנו לפרש דאיירי בדקר נעוץ שמועיל לענין הכנה. והיינו אם הפריד העפר ונתקו מעי"ט י"ל דלב"ה נמי שרי כיון שנתלש מעי"ט וזהו פעולת הדקר נעוץ ופליגי בלא נתקו מעי"ט ולב"ש שרי לנתקו גם ביו"ט כיון דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור. והה"ד בדיעבד לב"ה שיחפור היינו נתיקת העפר מקרי חפירה ואם נתקו מעי"ט היינו עפר מוכן ופליגי בלא הפריד העפר ע"י הדקר. וניחא דפעולת דקר נעוץ גם אליבא דב"ה והיינו כשנתקו מעי"ט תו לא מקרי חפירה ומותר אפילו לב"ה:
וארווח לן בזה הסוגיא דפריך הא איכא כתישה דרש"י מתרץ אמאי לא פריך בפשיטות על המשנה. ותירץ דבמשנה י"ל דדחי לא תעשה. ומקשין איך שייך דחייה לשחוט לכתחילה. ולפמ"ש יש ליישב בגמרא דבל"ז לא קשיא דיש לומר דב"ש מתירין חפירה בדקר ולכסות יהיה מאיזה טעם שיהיה. אלא דפשיטא ליה דדקר נעוץ אינו ממעט באיסור חפירה דדקר נעוץ לא משמע שנתק העפר רק דקר נעוץ אינו רק משום הכנה. אבל חפירה הוה אפילו בדקר נעוץ כיון שלא נתלש העפר א"כ לא אהני דקר נעוץ מבעוד יום רק משום דבאינו נעוץ איכא תרי איסורי איסור חפירה ואיסור הכנה. וא"כ נעוץ מבע"י לא מהני רק לענין הכנה דתו ל"ה רק איסור חפירה לחוד. והשתא פריך אכתי איכא איסור כתישה וא"כ אכתי איכא תרי איסורי איסור חפירה ואיסור כתישה. ואין לומר דתרי איסורי נמי שרינן אלא דלהכי בעי דקר נעוץ משום דבאינו נעוץ איכא תלתא איסורא חפירה והכנה וכתישה ובנעוץ ליכא רק תרי דא"כ למה מוקמית בנעוץ מבעוד יום לוקמה אפילו באינו נעוץ. ובעפר תיחוח דליכא רק תרי איסורי חפירה והכנה וכתישה ליכא דודאי ידע דאיכא בעולם עפר תיחוח. וניחא טפי לקיים דברי ב"ש כפשוטן דיחפור בדקר אפילו אינו מעי"ט. ומשני דבאמת מוקי בעפר תיחוח דפשיטא ליה דאין מתירין איסור כתישה וע"כ בתיחוח מיירי ותרי איסורי נמי אין מתירין היינו חפירה והכנה. לכן בפי נעוץ מבעוד יום דליכא רק חפירה לחוד. כן נ"ל. ודוק היטב:
וגם פירש"י יש ליישב בדרך זה דפירש דבל"ז ה"א דעשה דחי לא תעשה. והקשו דקודם שחיטה ליכא עשה. וי"ל כוונת רש"י דבפסחים הקשו התוס' צרכי שבת לישתרי הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה ותירצו דלא שכיח ע"ש. וא"כ י"ל דלא קשיא איך מותר לשחוט לכתחילה בשביל דחיית העשה י"ל דאי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. הכי נמי י"ל מתוך שהותרה החפירה לאחר שחיטה משום דעשה דחי לא תעשה הותרה נמי קודם שחיטה. ואף דב"ש לית להו מתוך איכא למימר דמדאורייתא ס"ל מתוך רק מדרבנן לא ס"ל. ובהא שריא משום שמחת יו"ט כיון דליכא רק איסורא דרבנן. ואף דר' יוחנן אמר לקמן (דף י"ב) את"ל משנה ב"ש היא. משמע דב"ש ס"ל מדאורייתא לא אמרינן. מ"מ אינו מוכרח מן המשנה. אבל השתא דבעי רב יהודה דקר נעוץ משום הכנה דלענין חפירה לא מהני דקר נעוץ כדפרישית. א"כ אפילו הכנה דרבנן שהיא מוקצה דהוה איסורא בעלמא לא שרינן כ"ש כתישת עפר דהא אפילו תבלין בעי שינוי כדלקמן (דף כ') דכתישה שלא לצורך אוכל נפש לא שרי ואיסור גמור טפי ממוקצה, ועיין בחידושים ישינים כתבתי משום הואיל:
בא"ד וי"ל דהתם מיירי שכל המקום תיחוח כו'. והקשו דמאי פריך הא עביד גומא דילמא מיירי בתיחוח לגמרי. ותירץ מהר"מ שי"ף דא"כ לב"ה נמי שרי ואינו מוכרח כ"כ. ולכאורה היה נראה דקשה בלא"ה כיון דדקר נעוץ כל תועלתו לענין שתהיה הכנה כיון דלכתחילה אסור לסמוך עליו (לא הוי הכנה). לכן היה נראה לפמ"ש דבתיחוח לגמרי דליכא איסור גומא גם לב"ה שרי וא"כ ודאי הכנתו בדקר נעוץ עכ"פ מועלת לענין שישחוט עוף הקל שאין צריך רק מעט עפר ואין גומא ניכרת בו וכי מתרמי ליה ביו"ט לשחוט חיה שצריך הרבה עפר אז צריך לעשות גומא לכן פליגי ב"ש וב"ה בהא בדקר נעוץ לכן נקט השוחט חיה ועוף ביו"ט להורות כי בודאי בשביל עוף דזוטר יספיק לו התיחוח לגמרי שיטול ולא יהיה גומא ואם כן שפיר נקרא מוכן בדיעבד לב"ה שהרי הועילה לו ההכנה לענין עוף:
ומזה נראה דלאו דוקא שיהיה העפר מונח על הארץ כמו הר כמ"ש הט"ז (סי' תצ"ח סקי"ח) דא"כ לא משכחת לב"ה הכנה סתם כמו לב"ש לכתחילה דבכה"ג שרו ב"ה בדיעבד אלא דתלי' עפר שאם יטלנו אין ניכרת הגומא שמיד נופל סביביו ואינו ניכרת הגומא בקרקע הקשה אף שמ"מ מתמעט קצת כיון שאין הגומא ניכרת בקרקע הקשה לא חיישינן לגומא אלא כשדופני הגומא מתקיימין. וכן נראה מדברי התו' פ' כירה (דף ל"ט) ד"ה איכא בינייהו וכן משמע מפירש"י שם שפירש ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוה חופר גומא ע"כ. משמע מה שנוטל עפר תיחוח לא מחשיב גומא כיון שאינו ניכר בקרקע הקשה סביביו:
ובהכי ניחא דפריך לקמן לכסיי' בדקר נעוץ. והקשו התו' אי קאי אלכתחילה הוא דלא כב"ה. ולפמ"ש ניחא דכל דקר נעוץ לב"ה הוא משום הכנה וא"כ ע"כ באופן זה מכין להיות מוכן לכיסוי אפילו לכתחילה ואם דעתו לשחוט חיה ע"כ מכין עפר תיחוח הרבה רק דמתרמי ששחט יותר ממה שחשב לשחוט עד שלא נשאר לו תיחוח לגמרי רק קשה סביבותיו כיון דע"כ מציאות דקר נעוץ לב"ה הוא שיוכן לגמרי שפיר מהני נמי לב"ה דקר נעוץ דע"כ להכי מכינו ואם עדיין לא שחט כלום מסתמא הכין הדקר שיהיה די עפר לשחוט בו היה ג"כ. וע' בסמוך:
בתוס' בד"ה ואינו צריך כו' ותימא דא"כ פטור אבל אסור וי"ל משום שמחת יו"ט התירו. בספ"י תמה ע"ז דלקמן (דף ט' ע"ב) דרמי ב"ש אב"ש גבי שמחת יו"ט ומשני ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ. משמע דבדקר נעוץ ליכא שום איסור דאי טעמא דב"ש משום שמחת יו"ט הדק"ל דב"ש לקולא. ומתוך כך ביקש לומר דלב"ש ליכא שום איסור וצ"ל לדבריו דב"ש וב"ה פליגי בגוף האיסור דלב"ש ליכא שום איסור ואפי' בלא שמחת יו"ט שרי. ולא נהירא כלל דא"כ היכא פליגי רבה ורב יוסף לעיל דלרבה בליכא עפר למטה לא ישחוט דחיישינן לאמלוכי ואם איתא דליכא שום איסורא בזה מאי קאמר רבה וגם רב יוסף משמע בהדיא דלא שרי רק משום שמחת יו"ט משא"כ אי ליכא שום איסורא אמאי חיישי דילמא ממליך אף דב"ש חיישי לקמן (דף י"א) גבי מדוכה ומדוך לאמלוכי היינו במלתא דטריחא אבל בטלטול בעלמא כגון טלטול העפר ודאי לא חיישי לאמלוכי אי מותר בטלטול כגון הכא דהא משמע דבאפר כירה בין לב"ש בין לב"ה שוין הן וכי היכא דבאפר כירה שרי לב"ה בכל גווני הה"ד לב"ש ואי לא ס"ל שום איסורא בדקר נעוץ הו"ל ג"כ כאפר כירה ושרי וגם אמאי נקט יחפור הלא לא שייך חפירה כלל רק בשביל הטירחא דטלטול. ועוד דלשיטת ר"ת דמפיך הך דהכא ולפלוגתא דרבה ורב יוסף לב"ה ואי ליכא שום איסורא למה לא שרי לחפור לשחוט. אלא ודאי ברור כדברי התוס' דאיכא עכ"פ איסורא דרבנן רק משום שמחת יו"ט התירו ולקמן צריך לפרש הכי ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא התם דאיכא דקר נעוץ וליכא רק איסורא בעלמא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה בהא הוא דמיקל ב"ש משום שמחת יו"ט ולא גזרינן שמא יחפור לצורך שיהא צריך לגומא דכיון דאיכא דקר נעוץ מבעוד יום אית ליה היכירא דלא שרי רק לצורך העפר משא"כ בהנהו דלקמן ס"ל דחמירין טפי ואין להתירן משום שמחת יו"ט. ועוד נ"ל דלרבה לעיל דלא שרי ב"ש רק באיכא עפר למטה וא"כ מתני' למאי דמוקמינן דאיירי בדקר נעוץ ועפר תיחוח א"כ ודאי ס"ל דלכתחילה שוחט לתוך העפר התיחוח רק שצריך לחפור בדקר לכסות למעלה ולרב יוסף צ"ל דשרי בכל גווני משום דלפעמים אי אפשר לו לשחוט באותו מקום וא"כ אתי לאמנועי משמחת יו"ט לאחר שחיטה וב"ש דאמרי יחפור בדקר היינו לאחר שחיטה רק דב"ש שרו לכתחילה לשחוט בעפר תיחוח אף שיודע שעתיד לחפור אחר שחיטה. וא"כ י"ל דהא הרא"ש בבכורות פ' הלוקח בהמה מביא ראיה שאסור לתלוש הנוצה מן הצוואר קודם שחיטה דמה שעושה אחר שחיטה מקרי צורך אוכל נפש אבל קודם שחיטה לא מקרי רק מכשירין מידי דהוה אמי שאין לו עפר מוכן שאסור לו לשחוט עיי"ש. וא"כ י"ל טעמא דב"ש דחשיב ליה אוכל נפש ממש ולהכי שרי אפילו לכתחילה לחפור בדקר והיינו לשחוט ע"מ שיחפור בדקר לאחר שחיטה משום דהוה אוכל נפש ממש שאי אפשר לו לשחוט ולאכול מבלעדי זה וניהו שאסור לעשות לו החפירה קודם שחיטה משום שעדיין אין ראוי לאכילה כמ"ש הרא"ש מ"מ התירו לו אף שידוע שיצטרך לו לחפור לאחר שחיטה כיון דמלאכת אוכל נפש שרי לאחר שחיטה. וא"כ אתי שפיר לקמן דאי הוה סרי ב"ש לחד נפוץ לחפור והיינו בלא שום הכנה שפיר הוה מוכח דקולא משום שמחת יו"ט אבל כיון דב"ש לא שרו רק ביש לו דקר נעוץ והיינו בעפר תיחוח ומה שמתירין לו שיעשה לאחר שחיטה מקרי צורך אוכל נפש והוה כמו שחיטה ובישול ועיין מג"א (סי' תצ"ח) ולכן שרי אלא דב"ה ס"ל דאף דבעלמא שרי לאחר שחיטה מה שהוא לצורך אוכל נפש והיינו משום דגם אחר שחיטה יש בה לצורך אוכל נפש כגון תלישת נוצה וכה"ג משא"כ הך דחפירה ניהו דאסור לשחוט כשאין לו במה לכסות היינו משום דקודם שחיטה לא מקרי רק מכשירין וכמ"ש הרא"ש שם. ולאחר שחיטה נסתלק הצורך אוכל נפש דהא שרי לאכול בלי כיסוי. ובזה מיושב קושיית המג"א (סי' תצ"ח) שהקשה על הרא"ש דא"כ מי שיש לו עפר למטה ישחוט. ולפמ"ש לק"מ דב"ה בודאי ס"ל דגם לאחר שחיטה אין להתיר כיון דתו ליכא צורך אוכל נפש. רק דאי הוה שרי בכל דוכתי לעשות מלאכת אוכל נפש אף קודם שחיטה כגון תלישת נוצה הוה א למשרי ליה אף לכתחילה נמי חפירה כגון דלא מצי לשחוט בלא"ה. אלא ודאי כל שהוא קודם שחיטה לא מקרי רק מכשירין וא"ש. מ"מ ב"ש שפיר י"ל דהיינו טעמייהו דשרי בדקר נעוץ ומתירין לו לו לכתחילה אף שיצטרך לחפור אחר שחיטה דכ"ז בכלל צורך אוכל נפש ובודאי שרי. רק לרב יוסף לעיל דשרי לחפור קודם צ"ל טעמא דב"ש משום שמחת יו"ט. והיינו כמסקנא לקמן דמוחלפת השיטה יהיה הפירוש איך שיהיה שפירש טעמא דמתני' משום שמחת יו"ט. וסוגיא דלקמן כרבה. ודו"ק:
בתוס' בד"ה ה"ק ואפר כירה כו' תימא כו' ב"ש אומרין אין מכסין באפר עכ"ל. הא דלא הקשו התוס' הקושיא במתני'. וי"ל דבמשנה מצינן לפרש דבהא תליא פלוגתא ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל להתיר משום שמחת יו"ט לחפור בדקר והיינו משום ששכיח שצריך לחפור בדקר כיון דאין מכסין באפר שכיח שצריך לעפר ביו"ט אבל לשיטתיה ס"ל דמכסין באפר א"כ רוב פעמים יש לו לכסות ומשום פעמים דאין לו אפר לא התירו די"ל דלא שכיח שלא יהיה לו אפר כירה ואי מתרמי פעמים לא התירו אבל השתא דחזינן דהש"ס דחק להגיה ואפר כירה ואי ס"ל להש"ס דתליא בכך שפיר י"ל בפשיטות דב"ה מאי טעמא לא התירו לחפור בדקר בשביל שאפר כירה מוכן הוא ולא שכיח שיצטרך לחפור בדקר א"כ ע"כ ס"ל להש"ס שאין פלוגתא דבית שמאי וב"ה תלוי בכך מקשו התו' שפיר. ודו"ק:
בתוס' בד"ה אמר רב יהודה כו' ועוד דליכא מאן דפליג דאפילו ר' שמעון מודה כו'. הקדימו זה כדי להקשות אח"כ איך מסלקין אפר הכירה. דבל"ז הוה מצי למימר דהיינו משום דקיימ"ל כר"ש. ומ"מ לפענ"ד אפשר דדוקא ר"י לשיטתיה דס"ל מוקצה כרבי יהודה אבל למאן דפסק כר"ש ס"ל דזה לא מקרי נולד גמור דהא כשהיה האפר חם שראוי לצלות בו ביצה ראוי לטלטול ולאחר שנצטנן לא הוה טפי ממוקצה. וכן נראה מדברי הר"ן דלא הוה רק מוקצה. אלא דלשיטת הרי"ף וסייעתו דקיימ"ל ביו"ט כר"י צ"ל כמ"ש התוס' דלצורך אוכל נפש שרי. ועיין בסמוך:
בא"ד וא"ת והאיך אנו מסלקין אפר הכירה כו' עכ"ל. ואפשר לומר דבשעה שהתנור חם אפשר שיתחמם מחום התנור ויהיה ראוי לצלות בו ביצה ומותר בטלטול רק מיירי כאן שאין לו אש בתנור דאל"כ יוכל לכסות באפר שהוסק חם. ולפמ"ש התוס' שמותר לטלטל אפר בשביל אוכל נפש אפשר דמותר נמי לשחוט אם יצטרך לטלטל האפר בשביל אוכל נפש. ואפשר דוקא גריפה שהוא טלטול מן הצד שרי ובשביל שצריך טלטול מן הצד לא נתיר טלטול גמור לצורך כיסוי:
בא"ד ואור"י דמוקצה אינו אסור לטלטל בשביל אוכל נפש. כו'. והא דבלא שחט אסור נראה דהכא לא הוה רק כמכשירין והוה כמו מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול ולכן אסור לטלטל העפר קודם שחיטה. ואפשר שג"כ כוונת הרא"ש בבכורות במה שאוסר לתלוש הנוצה מידי דהוה אמי שאין לו עפר מוכן. והקשה המג"א עליו הא באמת גם ביש לו עפר למטה אסור לשחוט וע"כ משום שאסור לדחות יו"ט עבור זה. עיין מ"ש לעיל. ולפ"ז י"ל שאין כוונת הרא"ש להוכיח כן ממתניתין. די"ל בודאי דאסור לדחות יו"ט עבור זה. רק כוונתו כיון דבאמת טלטול מוקצה שרי לצורך אוכל נפש ואפ"ה אסור לשחוט באין נו רק אפר כירה שהוסק ביו"ט אף דמותר האפר בטלטול לצורך אוכל נפש והכי נמי צורך נפש הוא שאי אפשר לו לשחוט בלא זה אלא ע"כ כיון דאפשר לו להכין מאתמול לא עדיף ממכשירין ולכן אסור ג"כ לתלוש הנוצה. וגם מה שהקשה מב"ש דשרו לחפור קודם לאו קושיא הוא דודאי י"ל דב"ש ס"ל דלא העמידו דבריהם באיסור גומא משום שמחת יו"ט ולא בא הרא"ש רק לסתור סברת הרמב"ן שסובר שמה שהותר לאחר שחיטה לצורך אוכל נפש הותר נמי קודם שחוטה דא"כ כיון דאחר שחוטה שרי לטלטל העפר לצורך אוכל נפש ג"כ קודם שחוטה היה לנו להתיר כיון שיש בו צורך אוכל נפש דלא סגי לשחוט בלא"ה אלא ע"כ כל מה דעביד קודם שחיטה מקרי מכשירין. ואף דהרא"ש נקט לא שרי לחפור בדקר היינו משום דס"ל בפשיטות דאיסור גומא לא עדיף מאיסור מוקצה דהא בתרווייהו שרי בשחט כבר והך איסורא שרינן. וא"כ ודאי כיון דמוקצה שרי לצורך אוכל נפש גם איסור גומא לא עדיף מיניה כדמשמע בשמעתין דשניהן שוין. ושפיר מייתי הרא"ש לסתור סברת הרמב"ן ודוק:
והב"י והרמ"א בסימן תצ"ח סט"ו כתבו בהדיא דעדיף לכסות בדקר נעוץ מבעפר שהוסק ביו"ט והטעם י"ל דאיסור גומא הוה מלאכה שא"צ לגופה ומקלקל ג"כ משא"כ באפר שהוסק ביו"ט הוה מוקצה וזה אינו לצורך אוכל נפש דאע"ג דלא מכסי שרי באכילה. וכתב הב"י שכן משמע בטור ורא"ש. ולפ"ז שפיר הוכיח הרא"ש ממתניתין דאסור בדקר נעוץ שאין מוקצה משום איסור גומא לחוד והיה לו להתיר בשביל אוכל נפש כמו איסור מוקצה לחוד:
בתוס' בד"ה ואמר ר"י כו'. וא"ת מה בא להוסיף כו' עכ"ל ואפשר לומר דאדרבה קשה מאי קמ"ל הברייתא מותר לכסות בו הא בשביל מצות כיסוי אפילו אפר שהוסק ביו"ט שהוא מוקצה נמי שרי לשיטת הירושלמי ואמאי קמ"ל בזה דמותר לכסות בו הול"ל רבותא טפי דמותר לשחוט עליו. וצ"ל לשיטת הירושלמי דקאי אהא דאם ראוי לצלות בו ביצה מותר ואם הכניס עפר לגינתו מותר לכסות בו אפילו יש לו אפר שראוי לצלות והיינו כדרב יהודה דמוכן הוא לכל צרכו וא"כ אי לאו דאמר רב יהודה דמוכן הוא לכל צרכו ה"א דמילתא באפי נפשה הוא וא"כ מוכח דאינו מוכן הוא רק דבשביל מצות כיסוי שרי מוקצה כמו באפר שהוסק ביו"ט. וזה קרוב לתירוץ התוס'. ובהכי ניחא דקשה איך אפשר דבשביל מצות כיסוי דשרי דוקא א"כ האיך נקט אפר שהוסק ביו"ט אסור הא שרי משום מצות כיסוי. אלא ודאי באמת המ"ל דאסור אפר שהוסק ביו"ט ודוקא הכניס עפר שרי. אבל השתא דקמ"ל ר"י דשרי לכל צרכו ע"כ מתפרשא הברייתא אפילו יש לו אפר שרי לכסות בכך והיינו כדר"י:
בא"ר אי נמי יש לומר דהתם לא איירי אלא כדי לכסות בו כו' עד כאן לשונו. וקשה לפי מה שכתבו התוס' דאפר שהוסק ביו"ט נמי מותר לכסות אם שחט. וא"כ אי ברייתא איירי כדי לכסות דוקא. איך קתני באפר שהוסק ביו"ט אסור. הא כדי לכסות מותר. ולפמ"ש בסמוך א"ש. דהברייתא ס"ל כתנא דאית לי' מוקצה. ובאפר שהוסק ביו"ט אסור. ובהכניס עפר לגינתו מקיל משום מצות כיסוי. אמנם אכתי קשיא לי על התוס'. הא ע"כ צריך לחלק בין לגינתו ולחורבתו לעפר דרב יהודה. דהא מר זוטרא אמר והוא שיחד לו קרן זוית. ולא אמר דבריו על ברייתא דהכניס עפר. א"כ ע"כ לגינתו לא בעי יחוד וא"כ מאי קשי' להו להתוס'. הא ע"כ לגינתו ולחורבתו קיל טפי וכפירש"י. ולדבריו ניחא דשם שיש הרבה לא בטל לקרקע אבל מלא קופתו בעי יחוד דלא לבטול לגבי קרקע. וכן בפוסקים ובש"ע ( סימן תצ"ח) לא כתבו יחוד רק במלא קופתו. ונראה דלהך תירוצא ס"ל להתוס' דהכניס עפר לגינתו גרע טפי מהך דרב יהודה ולא מהני ביה יחוד רק לכסות בשביל מצות כיסוי הוא דקיל ולא בעי יחוד משום מצות כיסוי וא"כ כ"ש בעפר דרב יהודה דבשביל מצות כיסוי לא בעי יחוד ואפילו לא יחד מותר לכסות בו. ואפשר דמותר לכסות היינו אפילו לשחוט ולכסות בו לכתחילה משום שמחת יו"ט:
בתו' בד"ה ואי איתא וכו' משמע דקאי אסיפא כו' וכי פריך הש"ס ליעבד כב"ש עכ"ל. וק' למה הזכיר כלל דקר נעוץ כיון דבאפר כירה שרי אפילו לכתחילה. ואפשר לומר דודאי קאמר לכסייה בדקר נעוץ לב"ש ר"ל דלב"ש דקשיא לכסייה בדקר נעוץ קושיא נמי לב"ה. דהא קשה בלא"ה מאי קשיא מדקר נעוץ הא אכתי איכא איסורא משום גומא ופטור אבל אסור. א"כ י"ל בודאי התירו ולא בספק דבודאי איכא מצות כיסוי בודאי משא"כ בספק. מיהו לב"ש דמתיר דקר נעוץ לכתחילה לשחוט דלא שייך מצות כיסוי. וע"כ לומר משום שמחת יו"ט כמ"ש התוס' לעיל. וא"כ אפילו לב"ה מוכח דבדיעבד אפי' בספק מכסין בדקר נעוץ דאל"כ איכא עוד קולי ב"ש וחומרי ב"ה דלב"ש מותר לשחוט כוי ביו"ט ולב"ה אפילו דיעבד אסור. ולא הוה בכלל מאי דפליגי בודאי דב"ש ס"ל דיחפור בדקר דבהא ב"ה מודו דבדיעבד מותר לכסות ובכוי אפילו בדיעבד אסור. א"ו אין חילוק לענין דיעבד דב"ה ס"ל בדיעבד מותר גם בספק וחד פלוגתא הוא. והקדים הש"ס לכסייה בדקר נעוץ לב"ש לאקשויי נמי לב"ה מדיעבד:
בא"ד משמע דקאי אסיפא כו' עכ"ל. וקשה אמאי לא מקשה מרישא דאין שוחטין. ואפשר דמרישא לא פסיקא ליה לאקשויה די"ל דודאי יוכל להבעיר עצים שיהיה לו עפר מוכן דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. דמ"מ איכא צורך משום ודאי דוקא משא"כ בספק אין יכול לכסות. משא"כ בסיפא דנקט אין מכסין משמע דהכיסוי אפילו בלא הבערה אסור:
בא"ד וכי פריך הש"ס ליעבד כבית שמאי עד כאן לשונו. ולפי מה שכתבו התוס' לעיל לחד שינויא דלב"ש אין מכסין באפר כירה. א"כ י"ל דהכי קאמר לכסיי' באפר כירה והיינו לדידן דקיימ"ל דמכסין באפר. ואפילו תדחה ותאמר דאתי' כב"ש דאין מכסין באפר כירה א"כ לכסי' בדקר נעוץ ולא קאמר רב דממנ"פ קשה. וא"ש גם לפמ"ש הרמב"ן במלחמות דלרב יוסף דלב"ש שרי לחפור ולכסות. גם ב"ה י"ל דמודו באם יש לו עפר למטה ששוחט לכתחילה. ועל עפר שלאחר שחיטה מודו דיחפור בדקר ויכסה. ולפ"ז צריך לומר הא דאסרי ב"ם לשחוט אע"ג דמתני' איירי בדקר נעוץ בעפר תיחוח וא"כ יכול לשחוט לתוכו ולאחר שחיטה גם לב"ה יחפור בדקר. צ"ל דמיירי שאי אפשר לו לשחוט באותו מקום. אבל באפשר לו לשחוט במקום העפר תיחוח גם לב"ה שרי. וא"כ א"ש דפריך ולכסיי' בדקר נעוץ היינו כשיכול לשחוט באותו מקום ועפר שלאחר שחיטה גם לב"ה שרי לחפור בדקר. וא"ש ולק"מ. אלא דלשון המבנה אינו נוח לפי דברי הרמב"ן דמאי אירי' דנקט שאם שחט הא בשחט ע"כ יש לו עפר למטה. וביש עפר שוחט אפילו לכתחילה גם לב"ה. ואפשר דמתני' ששחט בלא עפר למטה ויחפור בדקר ויכסה היינו שיגרור הדם ויתנו בעפר למטה. וכמו שכתב המג"א בסי' תצ"ח. ועיין בסמוך:
בא"ד וכי פריך ליעבד כב"ש. משמע דבדיעבד פריך שפיר דלכסיי' בדקר נעוץ אע"ג דכתבו התוס' לעיל דגם בדקר נעוץ איכא איסור גומא ולהכי אסרי ב"ה. רק בדיעבד שרי משום מצות כיסוי. וא"כ י"ל דדוקא בודאי משא"כ בכוי שהוא ספק. צ"ל דמשמע ליה בפשיטות דמשום ספק מצות כיסוי נמי שרי לחפור בדקר. אלא דתמוה לי טובא לפ"ז מאי משני אפר כירה מוכן הוא לודאי ואינו מוכן לספק ומסיק רבא דדעתו לודאי ואין דעתו לספק. ואכתי תיקשי הא כתבו התוס' דבשחט כבר שרי לכסות אף באפר שהוסק ביו"ט שלא לעקור מצות כיסוי ולא בעי דקר נעוץ רק משום תרי איסורי ובאפר כירה ליכא רק חד איסור' א"כ אפילו באפר שאינו מוכן נמי יהא מותר לכסות. דהא לא מפלגינן בהא בין ספק לודאי. ואי ס"ל לרבא לחלק דדוקא בודאי מצות כיסוי שרי אבל לא בספק א"כ ל"צ לחלק כלל שדעתו לודאי. הא בלא"ה בודאי שרי בדיעבד משום מצות כיסוי אפי' בדבר שאינו מוכן כגון שהוסק ביו"ט ליכא רק איסור מוכן וכמו כן בדקר נעוץ דליכא רק איסור גומא משא"כ בספק לא שרי איסור שאינו מוכן אפילו דיעבד ששחט כבר כיון דע"כ ס"ל הכי. ולכן צ"ל דהא דשרינן לכסות באפר שהוסק ביו"ט לא משום דטלטול מוקצה שרי רק האי מוקצה דאפר שהוסק ביו"ט כיון דאפר שהוסק מעיו"ט הוה מוכן לא מיחזי כמטלטל מוקצה דמאן דחזי סבר שהוסק מעיו"ט וא"כ לא מיחזי כמטלטל מוקצה. אבל שאר מוקצה אסור לטלטל אף לצורך כיסוי. וא"כ באמת היכא דשרי משום מצות כיסוי לא מפלגינן בין ספק לודאי רק באפר כירה כיון שאין דעתו על הספק גם הוסק מעיו"ט הוה מוקצה והוה מוקצה גמור בכל אופן ולהכי לא שרי משום מצות כיסוי כיון דבכל גווני הוה מוקצה. וזולת זה לא ידעתי מקום ליישב. ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א בסמוך דכיון דכתבו התוס' דמלא קופתו עפר שכיח טפי הול"ל דר"י מוכן לודאי ואין מוכן לספק ולפמ"ש א"ש. דודאי התוס' כתבו שפיר דאפר שהוסק מעיו"ט לא שכיח אבל מלא קופתו שכיח אבל ודאי אפר שהוסק ביו"ט שכיח. ולכן בס"ד לענין ודאי ס"ל דשרי לשחוט משום שיכול לכסות במלא קופתו עפר אף דאין יכול לכסות באפר שהוסק ביו"ט. ולס"ד דמקשה ע"כ צ"ל דבאפר שהוסק ביו"ט אפי' כבר שחט אסור לכסות אפי' ודאי. רק משא"כ הכא משני לפי האמת דמשום מצות כיסוי שרי לכסות אף באפר שהוסק ביו"ט וא"כ גם בס' הו"ל למשרי. וע"כ צ"ל כיון דאפי' אפר שהוסק מעיו"ט אין דעתו לספק לא שרו ליה רבנן משום מצות כיסוי כיון דאפר מוקצה גמור הוא לגבי ספק כנלענ"ד מוכרח ודו"ק היטיב. ולפ"ז אין צריך לחלק בין חד איסורא לתרי איסורי כמ"ש מהרש"א. אלא דברי התוס' לעיל כפשטן דבעינן שיהא מוכן מבעוד יום. ואפילו הוא באופן דלא עביד גומא כגון שכולה תיחוח מ"מ כיון דעפר קרקע עולם מוקצה גמור הוא לא שרי משום מצות כיסוי. ובזה ניחא מה שהקשו התוס' לקמן (דף ט' ע"ב) על ר"ת שתמה שהעולם מצריכין הכנה. והקשו דגם לב"ש בעי דקר נעוץ. ומאי קושיא דילמא גם ר"ת קאמר דאף בלי הכנה שרי בעפר שכולה תיחוח כשנוטלין ממנה אינה ניכרת הגומא. ולפמ"ש א"ש דאפילו כולה תיחוח לא שרינן עפר שהוא מוקצה לגמרי רק בהוסק ביו"ט. מיהו לשיטת ר"ת שסובר דלא בעי הכנה כלל אפילו לכתחילה. וע"כ ס"ל דשרי לב"ש דמתני' איסור מוקצה לגמרי ולא צריך עפר מוכן כלל. ולפי האמת ס"ל הכי לב"ה א"כ יש לתמוה תימה רבתא דלדבריו דשרי לכתחילה לשחוט על דעת שיכסה באפר שאינו מוכן. וע"כ הטעם משום שמחת יו"ט וא"כ אין לחלק בין ספק לודאי. וכיון דבודאי שרי לשחוט לכתחילה אפילו אם אם אין לו רק עפר הבלתי מוכן גם בספק היה לנו להתיר משום שמחת יו"ט. ומאי משני רבא דאין דעתו על הספק כיון דאפילו מוקצה גמור שרי משום שמחת יו"ט. ולכן נלענ"ד דגם ר"ת לא עלה בדעתו להתיר רק אפר כירה שגם בזמנו היו נוהגין לכסות באפר כירה כמו בזמנינו. וכיון דאפר כירה שרי לב"ה בהוסק ביו"ט בדיעבד שרי לב"ש גם לכתחילה. ולפי האמת קי"ל כב"ש בזה ולאפר כירה אין צריך הכנה לב"ש. וא"כ י"ל כמו שכתבתי בשיטת התוס' דדוקא בודאי דאפר שהוסק מעיו"ט הוה מוכן גם בהוסק ביו"ט שרי אבל לא שאר מוקצה כן נלענ"ד ודו"ק היטיב. אבל התוס' והרא"ש שלא הבינו כן צ"ע איך לא הוקשה להם מה שכתבתי וצ"ע. ועיין בסמוך:
בתוס' בד"ה אי הכי כו' תימא מאי אי אמרת בשלמא כו' עכ"ל. ליישב קושיית התוס' אפשר לומר דבלא"ה יש להבין איך משכחת לה שלא יהיה לו עפר מוכן הא יצטרך לבשל וע"כ צריך עצים לבשל וא"כ יוכל להבעיר האש ויהיה לו אחר חם שראוי לצלות בו ביצה. וצ"ל שעדיין אין לו עצים או שמבשל אצל חבירו וחבירו צריך לאפר ג"כ לשחוט עליו כשהוא חם. וא"כ י"ל שחבירו יש לו עפר למעלה ג"כ לכסות רק שאינו כדי סיפוק לשניהם. ובודאי שפיר י"ל ששוחט על אפר של חבירו ויש לו לכסות למעלה גם שניהם שחבירו יש לו אפר כירה שמבשל בו. וא"כ שפיר יש לומר דקאמר לכסייה בדקר נעוץ היינו אם חבירו שחט על אפר כירה למטה ויש לו דקר נעוץ לכסות יוכל גם הוא לשחוט וחבירו יכסה גם שניהם בדקר נעוץ אחר שכבר שחט. מיהו בכוי אי אפשר שישחוט על מקום דם חיה ודאית ששחט חבירו דא"כ מכסה הודאי בדם שהוא ספק לכן אי אפשר לו לשחוט הספק במקום ששחט חבירו אף שחבירו יש לו דקר נעוץ. משא"כ בודאי יוכל לשחוט במקום ששחט חבירו לכן לא קשיא ליה רק אלישנא דמוקי בלית ליה. והיינו משום דס"ל דודאי עפר דר"י שכיח טפי שיהיה לו משיצטרך לסמוך על של חבירו. וא"כ בלא דר"י י"ל כיון דאע"ג דאית ליה עפר דר"י אסור לכסות בו. שפיר י"ל שיש במציאות שישחוט ודאי ולא ספק. והיינו כשישחוט על של חבירו כנ"ל. אבל השתא דקאמרת דברייתא איירי במציאות רחוק שאין לו עפר דר' יהודה ג"כ. א"כ לא שייך לומר דבספק אין שוחטין דהא אפילו ודאי נמי אין שוחטין אם אין לו. ואף דמשכחת לה שסומך על של חבירו לא שייך לומר דוקא בספק אין שוחטין. דהא אפילו ודאי נמי אין שוחטין דכמו שתאמר שאין לו עפר דר"י אע"ג דשכיח טובא. אם כן אי לית ליה מידי דשכיח כל שכן דשייך גם בודאי אין שוחטין באין לו לסמוך על של חבירו. דאי עפר דר"י מותר מסתמא דרך כל אדם להכין לו עפר דר"י כל צרכו:
בא"ד וי"ל דה"פ כו' ודר' יהודה אית ליה כו' דשכיח היא טפי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א למה אמר אפר כירה מוכן לודאי הוה ליה למימר עפר דר"י מוכן לודאי אבל אפר כירה מוכן אפילו לספק. ונראה דודאי פשיטא לן דמאי דשכיח הוה טפי מוכן ממידי דלא שכיח. אלא דס"ד דעפר דר"י אסור לעשות בו משום דבטל לגבי קרקע רק משום מצות כיסוי התירו לו ובזה עפר דר"י גרע מאפר כירה. מיהו למאי דבעי לשנויה דר"י דמותר לעשות בו כל צרכו. א"כ אי עפר דר"י אינו מוכן לספק אע"ג דשכיח טובי כ"ש אפר כירה דלא שכיח לשיטת התוס' דודאי מסתבר דמאי שכיח מקרי מוכן טפי ממאי דלא שכיח:
בא"ד דהא ודאי איתא לדרב יהודה לענין שמכסה בו ודאי כו' עכ"ל. לכאורה אין לזה טעם למה יכסה בו ודאי ולא ספק. ואם הוא מחשש איסור וניתן לדחות בוודאי ולא בספק א"כ מהאי טעמא מצי לאוקמה שאין לו רק דקר נעוץ דאיכא איסור גומא או אפר שהוסק ביו"ט ולא שרי משום מצות כיסוי רק בודאי ולא בספק וגם לענין לכתחילה דטעמא משום שמחת יו"ט אין סברא לחלק בין ס' לודאי. ולולא דבריהם היה אפשר לומר דודאי ידע דיש לחלק בין ספק לודאי היכא דיש חשש איסור כגון בדקר נעוץ או באפר כירה רק הקושיא כיון דעפר דר"י שכיח טובא מאי פסקא דנקט אין מכסין בו דמו כיון דאפילו ודאי אין מכסין בו רק בעפר מוכן ולא ניחא ליה למימר דאירי שאין לו עפר דר"י ויש לו אפר שהוסק ביו"ט או דקר נעוץ כיון דאפר דר"י שכיח טפי לא הול"ל אין מכסין את דמו בסתם אלא ודאי אפר דר"י לא מהני לכסויה כלל ושפיר נקט אין מכסין דמו אף שיש לו דקר נעוץ מ"מ כיון דאיכא איסורא דגומא לא ניתן לדחות מספק וגרסינן לכסייה באפר כירה כמ"ש התוס' לעיל בסמוך דזהו שרי אפי' לכתחילה אבל לענין דיעבד שפיר יש לחלק בין ספק לודאי אלא דלא ניחא דאיירי דוקא שיש לו אפר שהוסק ביו"ט ודקר נעוץ שאינן שכיחין כ"כ כמו עפר דר"י כן נ"ל. ודוק:
ועוד נראה דבל"ז לא קשיא די"ל דקאי אמתני' דבמתני' תנן לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן וס"ל דעפר מוכן לכיסוי בפירוש וא"כ במתני' דאיירי שהכין בפירוש בשביל חיה ועיף וא"כ י"ל כיון דבעי הכנה בפירוש לשם חיה ממילא זה שהכין לודאי אינו מוכן לספק אבל השתא דרב יהודה קאמר דאפילו הכניס עפר סתם עושה בה כל צרכו א"כ ממילא מתני' דקתני עפר מוכן מבעוד יום אפילו הכינו סתם דכיון דלא בעי הכנה בפירוש לשם כיסוי לאו בשופטני עסקינן שידקדק להכין דוקא לכיסוי חיה ועוף. וגם י"ל דלא יזיק מה שהכינו בפירוש כיון דלא צריך ויתר כנטול דמי א"כ פריך שפיר מכוי שג"כ מוכן הך עפר לכסות בו דם כוי ופריך לכסייה בדקר נעוץ היינו בדיעבד משום מצות כיסוי או באפר כירה משמע דנקט דמוכן הוא בסתם בלא הכנה אלא דלית ליה אם כן אפילו ודאי נמי:
עוד י"ל בדרך שכתבו התוס' דודאי עפר דר"י שכיח טפי מאפר כירה וא"כ בל"ז י"ל דיש לו עפר דר"י אלא שלספק לא מהני עפר דר"י רק לודאי וא"כ לא קשיא אפי' ודאי דודאי מכסה בעפר דר"י אבל השתא דרב יהודה מתיר לעשות בו כל צרכו א"כ אפילו בהמה מכסה בו והך עפר שכיח טפי מאפר שהוסק מעיו"ט א"כ ליכא למימר דלית ליה עפר דר"י א"כ כיון דאין לו מה ששכיח כ"ש דלית ליה מה שאינו שכיח א"כ כשאין לו עפר דר"י כ"ש שאין לו אפר כירה א"כ אפילו ודאי נמי במה יכסה דאפר כירה נמי י"ל דאינו מוכן לספק אבל ר"י דקאמר כל צרכו היינו אפילו לספק א"כ אם אין לו עפר דר"י כ"ש שאין לו אפר כירה א"כ אפילו ודאי נמי והתרצן משני ליה דאפר כירה נמי אינו מוכן לספק וס"ל הה"ד עפר דר"י כפירש"י לקמן. מיהו לפ"ז כ"ש דקשיא קושית מהרש"א אמאי לא קאמר דר"י ולכן י"ל דס"ד דאפר כירה מוכן לכל מילי לכן פריך ולטעמיך לכסייה באפר כירה אלא ע"כ אתה צריך לומר דלית ליה מה שאינו שכיח הכא נמי דלית ליה עפר דר"י אעפ"י ששכיח יותר. ופריך שפיר מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי כיון שאין אתה מוצא מה שמוכן לודאי ואינו מוכן לספק ומשני דאפי' אפר כירה אינו מוכן לספק:
ומה שהקשה מהרש"א על התוספות אמאי נאיד מסברת המקשה דאפר כירה מוכן נמי לספק רק עפר דר"י אינו מוכן לספק. נראה ליישב בפשיטות דלס"ד דניחא לי' שיש לו עפר דר"י ואין לו אפר כירה א"כ ע"כ לומר דברייתא דכוי לאו מתניתין קאי דהא במתניתין תנן ואפר כירה מוכן הוא א"כ בדאית ליה אפר כירה כוי נמי שוחטין. וצ"ל בס"ד דלא קאי רק ארישא דלא ישחוט אא"כ יש לו עפר מוכן והיינו עפר דר"י וקאמר דכוי אין שוחטין על עפר זה דר"י ובודאי דחוק דלא קאי אכולה מתניתין והתרצן משמע ליה דקאי אכולה מתניתין דהיכא דיש לו אפר כירה מ"מ אין שוחטין כוי דברייתא אמתני' קאי לכן לא ניחא ליה לדחוק דבאפר כירה שוחטין נמי לכוי ובס"ד דחיק ומוקי נפשיה ורבא ס"ל דא"צ נדחוק כלל. וקאי שפיר אכולה מתני' דאפר מוכן דמתניתין נמי אינו מוכן לכוי. והדברים ברורים:
וארווח לן בזה דברי רש"י לקמן ע"ב. שפירש אמאי אין מכסין אי כדר"י אי באפר כירה. ולכאורה תמוה אפר כירה מאן דכר שמיה הא מאפר קשה אפילו בלא דר"י. לכן י"ל דרש"י ס"ל דעיקר קושיא אר"י מרישא דקתני אין שוחטין ובלא דר"י ס"ד דיש לו עפר דר"י ואין לו אפר כירה וכמ"ש התוס' דודאי שוחטין וכוי אין שוחטין ולא דחיקא לי' רק שמציאות בעלמא יש. אבל לר"י צ"ל דלית ליה כלום פריך אפילו ודאי. ואף שהתוס' כתבו דמפירש"י משמע דאדיעבד פריך. אינו מוכרח כמובן. אבל מסיפא דבדאית ליה עסקינן. לא מסתבר לומר אפילו בלא דר"י שיש לו עפר דר"י ואין ו אפר כירה. וא"כ מסיפא הקושיא אפילו בלא דר"י. ומוכח לה מקושיית מהרש"א מדמשני אפר כירה ש"מ דהקושיא נמי מאפר כירה. ודו"ק היטב: