שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון · דף ז:
גמרא מאי טעמייהו דב"ש לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור. ולכאורה קשה הא אין עונשין ומזהירין מן הדין וכן הקשה בספר פני יהושע ותירץ דבחמץ ליכא מלקות מיהו להרמב"ם שסובר יש מלקות קשה, וכן הקשה ג"כ בספר פ"י. מיהו הרמב"ם לשיטתיה בלא"ה לא קשיא דכתב המ"מ בהלכות מאכלות אסורות דהיכא דאיכא עשה בלא"ה עונשין מן הדין וא"כ הכא בשאור איכא עשה דתשביתו ושפיר עונשין מן הדין. מיהו לפמ"ש במקום אחר דטעמו של הרמב"ם דס"ל דכיון דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור הוה תרי לאוי דסמיכי ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. והוגד לי שכ"כ ג"כ בס' שאגת אריה. וא"כ קשה טובי מאי קשיא הכא לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור הא בעי לתרי לאוי דסמיכי לא נקט ליה בחד לישנא כי אם לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דהוה לישנא מעליא טפי וכדכתבו התוס' בר"פ איזהו נשך גבי נשך ותרבית וא"כ אי לא כתב רחמנא שאור לא הוה לקי דהוה לאו הניתק לעשה. מיהו מדברי התוס' זבחים נראה דלא מקרי תרי לאוי דסמיכי רק כשסמוכים לעשה וא"כ בחמץ מה"ט לא מקרי תרי לאוי דסמיכי. וצ"ע:
שם ואי תני חמץ משום דראוי לאכילה כו'. קשה איך אפשר לומר דשאור לא הא קרא כתיב שאור לא ימצא בבתיכם. וניהו דצריך שלא יטמין כדאיתא פ"ק דפסחים ההיא מלא ימצא שמעינן כפירש"י שם. ועוד בהדיא כתוב בפרשת ראה ולא יראה לך שאור וניהו דצריך לשדיה אלא ימצא כדאיתא בריש פסחים שם. מ"מ ממקרא דלא יראה שמעינן איסורא גם בשאור אעפ"י שאין ראוי לאכילה. וא"כ הא מקרא דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור האי שאור מיותר לגמרי. ואפשר דחד קרא צריך להיות מופנה לב"ש כדאיתא בפ"ק דפסחים. ואין להאריך כאן בזה:
שם השוחט שבא לימלך. לכאורה עדיין לשון השוחט אינו מדוייק כיון דמתירין לכתחילה. ואפשר דמורי לן לשון דיעבד דהיינו אם אין לו עפר למטה שלא ישחוט לרבה ואם שחט חיה א"כ הדין שיגרור הדם ויתן עפר למטה ולמעלה ואחר שנותן עפר למטה אחר ששחט החיה שפיר יכול לשחוט העוף אפילו לכתחילה במקום שכיסה דם החיה שזו עפר למטה לב"ש ולב"ה כיון שאין לו עפר למעלה אסור. מיהו לרב יוסף לא א"ש דמתיר לחפור לכתחילה. ואפשר דדוקא באם בא לסחוט שני ענינים חיה ועוף דאמלוכי תרי לא חיישינן ואינו במשמע. עיין בסמוך:
שם ואי איכא עפר למטה אין אי לא לא. וקשיא לי לפמ"ש התוס' והרא"ש לקמן גבי כוי להכי אין שוחטין אותו ביו"ט דלתוך הכלי אי אפשר לשחוט ואם ישחוט על הקרקע יבלע הדם וקשה הא תינח בכוי דצריך להמתין עד הלילה משא"כ הכא ניהו דלית ליה עפר למטה ולא התירו לחפור קודם שמא ימלוך מ"מ ישחוט על הקרקע ומיד לאחר שחיטה יגרור הדם מן הקרקע ויחפור ליתן עפר למטה ולמעלה כדין ואמאי יהא אסור לשחוט דהא כתב הרא"ש דבשביל שלא יכסה לאלתר לא ימנע משמחת יו"ט וגם לרב יוסף למה התירו לו לחפור קודם כיון דסגי בלא"ה ואף אם מקצת הרם יבלע בקרקע הא קיימ"ל שאין צריך לכסות כל הדם ובודאי בשעה מועטת אין הדם נבלע. דהא אנן לא מכסינן עד אחר בדיקת הסכין והריאה ואכתי לא מבלע הדם. ואפשר דטעמא משום שהדם אסור בטלטול וגם לב"ש לא שרו אלא בדקר נעוץ כדלקמן. ולכן אסור לשחוט ע"י שיטלטל הדם אח"כ וצ"ע:
ולפמ"ש המג"א בסי' (תצ"ח ס"ק כ"ה) בנתייבש הדם קצת אסור לגוררו דהוה מלאכה דאורייתא וא"כ י"ל דלכך אסור לשחוט בליכא עפר למטה על סמך שיגררנו דשמא יתייבש ויהיה אסור לגוררו וא"ש. ודוק:
ויש לדקדק לרבה דמיירי דיש לו עפר תיחוח למטה א"כ תיקשי גם לב"ה יכול לשחוט שהרי יכול ליקח מן העפר מעט לכסות אחר שחיטה דהא אין צריך לכסות כל הדם כדאיתא בי"ד סימן ק"כ בדם הניתז ושעל הסכין וא"כ איך משכחת שלא יהיה לו עפר לכסות אחר שחיטה. ואפשר לומר דיש לו עפר למטה בקרקע שלא הכינו מעיו"ט ויכול לשחוט במקום העפר. ולמאי דס"ל לר' יהודא דבעי דקר נעוץ א"כ שפיר יש לומר דיש עפר תיחוח בלא דקר נעוץ ויכול לשחוט במקום העפר ומ"מ אין לו עפר מוכן למעלה. ולפ"ז דברי ר' יהודה מוכרחים במשנה דאי שרי ב"ש לחפור בדקר לכתחילה א"כ לרבה שיש לו עפר לשחוט תיקשי גם לאחר שחיטה יכול לכסות בעפר זה ששוחט במקומו ול"ל לחפור בדקר כיון דע"כ איירי שכבר יש לו עפר תיחוח למטה יקח קצת מאותו עפר לכסות גם למעלה אלא ודאי שהעפר שלמטה אין לו שום דקר נעוץ ולרב יוסף י"ל שאין לו שם שום עפר ומ"מ חופר לכתחילה ואם שחט גם ב"ה מודו דיחפור בדקר אפילו אינו נעוץ. ומיושב קושיית התוס' לקמן למה פליגי אליבא דב"ש ולמ"ש ניחא דנ"מ דלב"ה בשחט נמי לא בעינן דקר נפוץ ואפילו תימא נמי לא פליג ארב יהודה מ"מ פליגי אם דברי רב יהודה מוכרחים במשנה. ודוק היטב.
שם דילמא ממליך ולא שחוט והקשה במג"א (סי' תצ"ח) על הרא"ש בכורות שסובר דקודם שחיטה לא מקרי מלאכת אוכל נפש לכן אסור למרוט הנוצה א"כ ל"ל טעמא דממליך ת"ל דלא הוה מלאכת אוכל נפש וכבר כתבתי בחידושי' ועוד הקשה איך אפשר טעמא דב"ה משום דלא מקרי אוכל נפש א"כ ביש לו עפר למטה אמאי לא ישחוט וע"כ משום דאסור לטלטל העפר לכך. ונראה לי לפרש כוונת הרא"ש דאדרבה לשון השוחט אינו מדוייק כמ"ש בסמוך. לכן נראה דודאי הרא"ש לא בא רק להשיג על סברת הרמב"ן שסובר דמה שמותר לאחר שחיטה מותר קודם שחיטה לכן מתיר למרוט הנוצה וע"ז ס"ל להרא"ש דלא שייך לומר כיון שהותר לאחר שחיטה יהיה מותר קודם שחיטה דאחר שחיטה אוכל נפש הוא ואינו בגדר מלאכה כלל נמצא שאחר שחיטה תלישת הנוצה אין שם מלאכה עליו כלל שזו תיקון אוכל נפש שהותר ביו"ט ואין שום דחיית איסור. אמנם דקר נעוץ דאית ביה איסור גומא כמ"ש התוס' לקמן אין לומר שאין כאן איסור כלל שאין זה מענין אוכל נפש רק שנדחה האיסור בשביל מצות כיסוי כמ"ש לקמן ובזו הסברא פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל כיון שהותר האיסור משום מצות כיסוי שלא העמידו חכמים דבריהם משום מצות כיסוי כי היכא דשרי אם שחט מותר נמי לכתחילה לשחוט שהרי כשישחוט יתחייב בכיסוי וידחה איסור דרבנן בשביל מצות כיסוי שרינן אפילו לכתחילה עכ"פ המצוה של כיסוי שקולה יותר מאיסור גומא דרבנן לכן מותר נמי האיסור דרבנן כדי שיביא עצמו לידי חיוב המצוה. וזהו שרמז התנא בחכמת לשונו טעמן של ב"ש השוחט לשון דיעבד דאחר שלא העמידו דבריהם בדיעבד וכדאי מצות כיסוי לדחות איסור גומא דרבנן ממילא שוחט נמי לכתחילה ויחפור בדקר ויכסה שהרי סוף סוף ירויח המצוה ע"י איסור גומא דרבנן וב"ה ס"ל דלא שרינן רק משום ביטול מצית כיסוי אבל בשביל חיוב מצוה שיתחייב בה לא שרינן. וא"כ שפיר צדקו דברי הרא"ש דע"כ לכתחילה לא חשיב אוכל נפש אף שלא יוכל לשחוט בלי שידחה איסור גומא ע"כ קודם שחיטה לא חשיב אוכל נפש וב"ש נמי לא שרו רק בשביל שידחה האיסור אחר שחיטה בהכרח. אבל תלישת נוצה לאחר שחיטה אין כאן דחיית איסורא כלל משא"כ קודם שחיטה לא דחינן איסורא כלל ודברי הרא"ש נכונים. וכן פסק בש"ע:
ועם מ"ש יובנו דברי התוס' לקמן ד"ה ואינו שכתבו דמשום שמחת יו"ט שרי ב"ש והקשה בס' פ"י דהא לקמן דחינן דב"ש לא הוה לקולא לענין שמחת יו"ט רק משום דאיכא דקר נעוץ. והאריך וצלל במים אדירים וכבר השגתי עליו בחידושי. אכן לפמ"ש הדבר מובן דבלא"ה כתב מהרש"א דשמחת יו"ט לאו דוקא ולאחר שחיטה משום מצות כיסוי והנה כתבנו טעמא דב"ש הוא משום שאיסור שנדחה לאחר שחיטה נדחה קודם שחיטה א"כ למאי דדחי דב"ש לענין שמחת יו"ט לחומרא טעמא דב"ש הוא משום דאיכא דקר נעוץ. וביאור הענין כי בודאי לענין איסור גומא שפיר יתכן ששוחט לכתחילה ומקילין משום שמחת יו"ט היינו משום הך סברא גופיה דס"ל לב"ש דאיסור דרבנן שנדחה בשביל מצות כיסוי אין לחלק בין שכבר נתחייב במצוה או שמביא עצמו לחיוב המצוה דניהו דבדאורייתא אין עשה דוחה ל"ת רק היכא דבעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה באיסורא דרבנן בעלמא לא דייקינן כולה האי ואמרינן הואיל ואדחי יכול לעשות אפילו לכתחילה אסור מאחר שמקיים המצוה בדחיית איסור זה, וכמו שנרמז בלשון המשנה שב"ש סבורים דמה שמותר בדיעבד מותר נמי לכתחילה אלא דאי הוה שרי אפילו איסורא דאורייתא בשביל מצות כיסוי בוודאי לא שייך אם עדיין לא חל עליו חיוב המצוה ואי הוה שרי ב"ש בלא דקר נעוץ בע"כ לומר הטעם דחשבינן ליה החפירה אוכל נפש משום שלא יוכל לשחוט בלא כיסוי והקילו בשביל שמחת יו"ט לעשות מלאכה גמורה בודאי היתה קולא יתירא בשביל שמחת יו"ט. והוה שייך למרמי ב"ש וב"ה אהדדי. אבל השתא דאיכא דקר נעוץ וליכא איסורא רק משום גומא א"כ לא פליגי רק בעיקר הסברא, דב"ש ס"ל דמה שמותר משום מצוה לא העמידו חכמים דבריהם ושרי לכתחילה להביא עצמו לידי כך שידחה איסור דרבנן ואפילו נימא שאין לעשות כן בחנם בשביל המצוה כגון בחול אם יצטרך לכסות ולעשות מה שאסור לכתחילה רק אם נזדמן לו שכבר שחט היינו משום שבחול יכול להמתין שהרי לעולם כשישחוט יקיים המצוה באיזה זמן שיהיה. אבל ביו"ט שצריך לשמחת יו"ט א"צ למנוע מלשחוט בשביל שידחה איסור דרבנן כיון דאין לקרותו עבריינא בכך שכבר נדחה דרבנן בשביל מצות כיסוי. וב"ה ס"ל דניהו דהתירו משום מצות כיסוי דחיית איסור גומא דרבנן מ"מ אם חופר לכתחילה מקרי איסור גמור לב"ה, שאין לדמות תחילה לאם נזדמן. וממילא לא שרינן איסורא משום שמחת יו"ט נמצא פליגי בעיקר דינא. אבל לא שמקיל ב"ש משום שמחת יו"ט טפי מב"ה. רק בשביל עיקר איסורא שנדחה, לכן משום שמחת יו"ט אין להחמיר:
בפירש"י ד"ה שיעורו להכי לא יליף כו' שלא תאמר דיו כו' עכ"ל. לכאורה קשה דטפי הו"ל לרש"י לפרושי בפשיטות דאי לא כתב רחמנא שאור גם בחמץ לא הוה ידעינן דבככותבת דלא ידעינן שיעורא אחרינא בחמץ רק מדאיצטרך שאור. ונראה דרש"י כתב כן למאי דמסיק דהלכתא גמירי לה והתוס' הקשו א"כ קרא ל"ל. ורש"י ס"ל דלא היתה הלמ"מ בפרטות על שאור בכזית וחמץ בככותבת רק סתמא לענין בל יראה איכא שיעורא בככותבת וא"כ אי לאו קרא יתירא ה"א דלענין בל יראה ליכא שיעורא אחרינא רק בככותבת אפילו שאור ומדכתב רחמנא שאור ש"מ שאור בכזית. וא"כ א"ש דליכא למימר דאי לא כ' רחמנא אלא חמץ ה"א דגם חמץ בכזית. דהא ליכא למימר כיון דאיכא הלמ"מ לשיעורא דבל יראה בככותבת ולפחות אוקמה אחמץ ודו"ק ועיין בסמוך:
בא"ד ולהכי נקט כותבת דבהכי הוה יתובי דעתא אי נמי שיעורין הלמ"מ עכ"ל. ונראה דתרווייהו קושטא נינהו דבס"ד דפליגי נמי לענין אכילה שפיר י"ל מכח סברא בעינן שיעור גדול דהוה יתובי דעתא משא"כ למסקנא דלענין אכילה לכ"ע בכזית רק לענין ביעור לא מסתבר כלל לתלות ביתובי דעתא. וצ"ל משום דהלמ"מ הוא. והתוס' הקשו א"כ קרא ל"ל. ועיין מ"ש בסמוך. ונראה עוד די"ל דהלכה היתה בפירוש דחמץ בככותבת ומ"מ צריך קרא דאי לאו קרא ולא כתב רק שאור לחודיה לא הוה ידעינן שיעורא אחרינא בשאור די"ל דגם שאור בככותבת. והא דצריך קרא היינו משום דאין דנין ק"ו מהלכה. רק השתא דכתב חמץ שפיר איכא למילף מקרא שאור בק"ו ש"מ דשאור בכזית:
בפירש"י בד"ה פתח הכתוב בשאור שאור לא ימצא בבתיכם כו' עכ"ל. הא דשביק רש"י קרא קמא דאך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה ודאי צריך טעם. ובצל"ח דחק. ונראה לענ"ד דבלא"ה קשה למאי דמסיק דב"ש אית ליה דר"ז. א"כ קשה לב"ש הך קרא דלא יראה לך שאור ל"ל דנלמד מה חמץ שאין חימוצו קשה כדלעיל. ומשום שיעורא דכזית לא צריך קרא דלא יראה לך שאור. דאיכא למילף מהא גופא דפתח בשאור לא ימצא בבתיכם וסיים כי כל אוכל חמץ. ותיקשי לכתוב שבעת ימים חמץ וכ"ש שאור אלא ודאי חמץ בככותבת. וא"כ אי הוה כתיב חמץ א"כ הוה קאי כי כל אוכל חמץ אשיעורא דלא ימצא. וא"כ הוה אמרינן שיעורא דאכילת חמץ כמו לא ימצא שהוא בככותבת לב"ש. ולהכי פתח בשאור לומר דאכילה חמץ הוא בשיעורא דבל יראה דשאור שהוא בכזית. וא"כ מהך קרא לחודא נמי מוכח כן לדברי ב"ש דשאור בכזית ולענין אכילה גם חמץ בכזית. וי"ל לזה דאי מהאי קרא איכא לפרושי דאכילת חמץ הוא בככותבת. וקמ"ל קרא דלא ימצא דשאור הוא דוקא בככותבת דומיא דאכילת חמץ ואכילת שאור הוה בכזית. ולהכי פתח בשאור וסיים בחמץ לומר דלא ימצא דשאור בשיעורא דאכילה בחמץ והיינו בככותבת. אבל השתא דדייקינן מלא יראה דשאור שהוא בכזית תו ליכא למימר דאכילה דחמץ בככותבת. וקרא דשאור לא ימצא על בל יראה דשאור שהוא כמו אכילה דחמץ דהא נפיק מקרא דלעיל דבל יראה דשאור בכזית. ומוכח שפיר דאכילת חמץ בכזית אבל מקרא דתשביתו שאור מבתיכם איכא למימר דאכילה דחמץ הוה בככותבת. וקרא קאמר דתשביתו דהיינו מצות עשה דתשביתו דשאור היינו כמו אכילה דחמץ ואכילה דחמץ היינו בככותבת. ואף דכבר מוכח בל יראה דשאור בכזית מ"מ ס"ד דמצות עשה דתשביתו לא שייך רק בככותבת דהא תשביתו חל אפילו מעיו"ט ובהא שיעורא ככותבת. מיהו לפי האמת דמוכח דאכילת חמץ בכרת בכזית אמרינן איפכא דהשבתה דשאור נמי בכזית כמו אכילה דחמץ. כן נ"ל לפירש"י. ודו"ק היטיב:
ובדרך הזה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"א מחמץ והמניח חמץ ברשותו עובר בשני לאוין שנאמר ולא יראה לך שאור ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם. וכתב בכ"מ וא"ת הו"ל ג' לאווין דכתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד היינו חמץ היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור וכדאמרי' בריש יו"ט פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור. ובצל"ח תמה עליו דהש"ס לא קאמר אהך קרא כלל. גם קשה כיון דמצריך להו הכא א"כ דילמא איכא בשאור שני לאוין ובחמץ רק אחד לענין בל יראה. ותו קשה דלא חשיב הרמב"ם כלל תרי לאווין דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דכתיב בפ' קדש. לכן נראה דס"ל להרמב"ם דקשיא ליה ג"כ קושיא הנ"ל דלא צריך ללמוד טעמא דב"ש כי אם מהך קרא דשאור לא ימצא בבתיכם וסיים כי כל אוכל מחמצת ותקשי לכתוב חמץ וכ"ש שאור אלא ודאי יש חילוק בשיעורין. לכן י"ל דלמסקנא שפיר יש להוכיח מהך דפתח בשאור וב"ש ס"ל דשאור כ"ש מחמץ א"כ לכתוב חמץ ותרי קראי דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור מצריך להו בפסחים (דף כ"ג) ללמוד דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ולהכי מסיק הצריכא לעיל אע"ג דלמסקנא יש להוכיח לב"ש מהך דפתח בחמץ וסיים בשאור מ"מ צריך הצריכא על לך דכתיב בתרווייהו וא"כ הצריכא לב"ה דאי כתב חמץ י"ל בחמץ הוא דמותר של אחרים כיון שאין חימוצו קשה וכדאיתא בפסחים וכן בשאור ה"א של אחרים מותר משום דאין ראוי לאכילה. וא"כ י"ל דלהכי לא חשיב להנך לאוין דולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דלא
אתיין רק להתירה דשל אחרים ושל גבוה. ועפ"ז יש לומר דשפיר הוכיח הרמב"ם שאין לאו בשאור יותר מבחמץ דאי איכא בשאור לאו יתירא א"כ תיקשי לך דחמץ ל"ל לענין דשל אחרים מותר נלמוד משאור שחימוצו קשה. ול"ל דחמץ חמור דהא בשאור איכא שני לאוין ובחמץ רק לאו אחד. אלא ודאי ס"ל להש"ס כיון דפתח בשאור וסיים בחמץ ליכא שום חילוק בין איסור שאור לחמץ ולא צריך תרי קראי דלך רק אהיתירא דשאור וחמץ. ושפיר הוכיח הרמב"ם דשאור וחמץ שוין לענין הלאוין. ובזו יש לכוון דברי הכ"מ דכוונתו דודאי חמץ ושאור אחד כדאמרינן פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ שדין אחד להם אלא דמהך דפתח בשאור לא מוכח רק שדין אחד להם לענין איסור ומהך דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור מוכח נמי לענין היתר דלך שדין אחד להם וא"כ שווין הן לגמרי בין לענין איסור ובין לענין היתר כדמוכח מדכתיב לך נמי בשאור ולא נלמד ק"ו בחמץ דליכא רק חד לאו. אלא ודאי מדכתיב לך בחמץ מוכח דליכא לאו בשאור טפי מחמץ דאילו שאור הוה שני לאוין א"כ לא צריך היתרא בחמץ לשל אחרים דהוה ק"ו משאור דאיכא שני לאוין אלא ע"כ גם בחמץ איכא לאוין דשאור ומ"ש. וכדאמרינן בריש יו"ט פתח בשאור כוונתו כיון דאמרינן משום דפתח בשאור מוכח מדפתח בלך דחמץ וסיים בלך דשאור שאין שאור חמור בענין הלאוין טפי מחמץ ודו"ק:
ובזה ניחא דקשה לדברי הכ"מ שכתב כיון ששאור וחמץ אחד לא הוה רק חד לאו דאדרבה כיון ששאור וחמץ אחד וכתב שני לאוין ש"מ תרי לאוי נינהו דכה"ג איתא ריש פ' איזהו נשך זו נשך וזו תרבית ולמה חלקן הכתוב לעבור בשני לאוין. וע"כ לומר כמ"ש דאותן לאוין שנאמרו אהיתירא לא חשיב להו. ועיין בסמוך:
בפירש"י בד"ה והא קעביד לר' יהודה פריך אלמא טעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת וכו' עכ"ל. לכאורה נראה כוונתו לתרץ מדנקט האי קושיא ארב יהודה משמע ליה לרש"י דבל"ז לא קשיא מתניתין. וקשה הא בלא"ה איכא לאקשויי מ"ט דב"ש דשרו לשחוט לכתחילה ולחפור בדקר. ולכתחילה לא שייך לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה שישחוט לכתחילה ע"ד כן. ולכאורה נראה דאב"ש לא קשיא לן כלל די"ל אפילו מלאכה גמורה שרי כיון שהוא לצורך אוכל נפש. דאם לא נתיר לו לחפור אי אפשר לו לשחוט ולאכול ואף דלא הוה אלא מכשירין. ואפילו לר' יהודה לא שרי אלא מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט והכא אפשר לו להכין עפר מעיו"ט. י"ל דאיירי דלא ידע מעיו"ט שיצטרך לשחוט ביו"ט. וכמו שפירש"י לקמן (דף כ"ח ע"ב) גבי גריפת תנור שלא היה יודע מבעוד יום. וה"נ י"ל כיון דלא ידע שיצטרך לשחוט לא היה לו להכין מאתמול. ואף דיש לחלק מ"מ יש לומר דהכי ס"ד טעמא דב"ש. ולהכי נקט נמי השוחט לשון דיעבד משום דאיירי שלא היה יודע מבעוד יום שישחוט ביו"ט רק ביו"ט נזדמן לו ששחט משא"כ לב"ה דלא שרו אלא בדיעבד בשחט כבר. ותו ליכא צורך אוכל נפש דיכול לאכול בלא כיסוי ופריך שפיר דעביד כתישה. וע"ז פירש"י דבל"ז היה אפשר לומר דאתי עשה ודחי ל"ת. וא"ש:
אלא דאכתי קשיא לי מאי פריך מכתישה נימא דכתישה שריא לב"ה לשיטתיה דס"ל לקמן (דף י"ב) מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ואם כן כתישה הותרה לצורך אוכל נפש כשחיקת תבלין י"ל דהותר נמי שלא לצורך משא"כ בחפירה שהוא תולדה דחורש דלא שייך באוכל נפש ולכן צריך דקר נעוץ. וע"כ צ"ל דהקושיא לב"ש דלא ס"ל מתוך ולב"ש קשה בלא"ה היכא שוחט לכתחילה. ועיין מ"ש לקמן. ולכן אפשר לומר בכוונת רש"י דבלא דרב יהודה גם לב"ש לא קשיא דכיון די"ל דבשחט כבר אתי עשה ודחי ל"ת א"כ לדידן דקיי"ל כרבה לקמן (דף כ"א) דאי אמרינן הואיל א"כ לכתחילה נמי ליכא איסורא דאורייתא. וכדאמרינן בפסחים (דף מ"ה) דאי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור וא"כ ליכא רק איסורא דרבנן. ומשום שמחת יו"ט שרו ב"ש אף לכתחילה דגם ב"ש מצי סברי הואיל כמ"ש התוס' בפ' אלו עוברין. וא"כ פריך שפיר מכתישה ולא מצי לשנויה דכתישה שרי משום מתוך דהא ב"ש לית להו מתוך וא"ש:
ועפ"ז יש להמליץ בעד הרב בעל ט"ז שחישב ליישב דעת ר"ת במה שלא הצריך עפר לכתחילה וכמ"ש התוס' בשמו לקמן. וכתב בט"ז שטעמיה דאתי עשה ודחי ל"ת, ותמה עליו בס' פ"י דהאיך שייך שישחוט לכתחילה. ולמאי דפרישית לק"מ דכוונתו לדידן דקיי"ל כרבה דאמרינן הואיל אי מקלעי ליה אורחים א"כ אף לכתחילה ליכא איסורא דאורייתא הואיל וחזי בשחט כבר ואיסורא דרבנן שרי משום שמחת יו"ט לר"ת. ובהכי ניחא נמי מה שיש להקשות עוד על הט"ז דאם טעמו דר"ת משום דאתי עשה ודחי ל"ת הא אמרי' לקמן דבעינן דוקא דבהדי דכתיש מכסי. משא"כ בלא"ה לא דחי דבעידנא דמעיקר לאו לא מקיים עשה. וא"כ מה שתמה ר"ת למה מצריכין העולם הכנה הא צריך טובא שלא יצטרך לכסות דוקא בהדי דכתיש. (דבשלמא אפירש"י כאן לא קשיא די"ל דמשכחת נמי בהדי דחפיר וכתיש מכסי. וכן משמע בפסחים דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ולא אמרינן דהוה בעידנא. והיינו משום דמשכחת לה נמי דבהדי דחפר מתפרק העפר ע"י החפירה בדקר והדם מתכסה ובזה יש ליישב התמוה שם דפריך כתישה ביו"ט מי שרי ותיקשי ליה נמי אחרישה וכמ"ש התוס' שם גם כן. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דודאי היכא דלאו אבנים מקורזלות משכחת לה בהדא דחפר כתיש ומכסי שיתפרק העפר ע"י חפירה מה שאין כן באבנים מקורזלות לא שייך כן). ולפ"ז א"ש דודאי לקמן קאמר שפיר כיון דמשני משום הכי אינו מוכן לספק משום כתישה. ע"כ צ"ל דלא סמכינן אטעמא דהואיל וחזי לכיסוי דם ציפור דאל"כ גם בספק נימא הואיל וחזי לכיסוי דם ודאי. אלא ע"כ דלא שרינן מטעם הואיל קשיא ודאי נמי הא בעינן בעידנא. אבל לפי האמת דקיי"ל דאמרינן הואיל שפיר י"ל דהתירו איסורא דרבנן לגמרי אפילו לא הוה בעידנא כיון דשייך הואיל וחזי לכיסוי היכא דהוה בעידנא ודוק היטיב. כ"ז כתבתי להליץ בעד הט"ז דלא נשוויה טועה. ומ"מ עיקר ישובו אינו מחוור שנסמוך לכתחילה על כך. וגם מ"ש דלא ס"ל כרב אשי רק כרבא. אינו נכון. מ"מ כתבתי מה שנ"ל שלא לייחס אליו הטעות והשגיאה. וליישב לשון רש"י דמסייע ליה:
ולכאורה ודאי דברי רב לא נאמרו על דברי רב יהודה תלמידו. וצ"ל דמסדר הש"ס נקט לקושיא על דברי רב יהודא. אבל רב פריך אמתניתין גופיה הא עביד כתישה. וקשה למה לא מקשי אחפירה ויאמר שצריך דקר נעוץ כדאמר רב יהודא תלמידו, ואפשר דהמקשה פשיטא ליה דבעי דקר נעוץ דס"ל דא"ל חפור שחוט וכסי א"כ לא שייך לדחות משום מצות כיסוי ורב פשיטא ליה דמוקצה אסור. א"כ י"ל דרב לשיטתיה דס"ל בשבת (דף נ') דמחשבה לא מהני להכנה וצריך מעשה. אם כן בלא דקר נעוץ דעביד מעשה להכנה פשיטא שאסור משום מוקצה. ולא מהני משום שמחת יו"ט כמו כל מוקצה שלא התירו משום שמחת יו"ט. לכן לא מקשי המקשה לרב רק משום דעביד כתישה. אבל רב יהודא שפיר אשמועינן דבעינן דקר נעוץ משום הכנה וכמ"ש התוס' לקמן. א"כ לרב דס"ל בשבת (דף נ') גבי חריות של דקל דצריך לקשר ולא סגי בה הזמנה בעלמא. פשיטא ליה שצריך דקר נעוץ משום הזמנה דבעי מעשה. ולא קשיא ליה רק מכתישה. ורב יהודה אפשר דס"ל דדוקא ביש לו עפר למטה וכרבה. וא"כ צריך לאשמועינן דבעי דקר נעוץ אפילו לאחר שחיטה ולא דחי משום מצות כיסוי ודו"ק וצ"ע:
מתוס' בדה כי לא בדק כו' וא"ת הא הוה דבשיל"מ כו' עכ"ל. עיין מ"ש בסמוך. ואפשר לומר בפשיטות דאיירי בסתמא ספק יש שם תרנגול ספק אין שם לכן בבדק לא תלינן ביצאה רובה וחזרה אבל בלא בדק הוה ס"ס שמא יש תרנגול ואת"ל אין תרנגול וספנא מארעא מ"מ שמא נולדה ביום. מיהו אפשר דבכה"ג לא מקרי ס"ם דהכל ספק א' אם נולדה ביום. (עיין ט"ז יו"ד ס"ס ט"ו):
בתוס' בד"ה לומר לך כו' ופ"ה דהלכתא גמירי לה ולא נהירא דא"כ קרא ל"ל כו'. לכאו' היה נראה דהלכה היתה שפיר דחמץ בככותבת ומ"מ צריך קרא דמכח סברא הייתי אומר דדוקא חמץ שאין ראוי להיות שאור כגון לחם. אבל בעיסה שאם תשהה תעשה ממנו שאור י"ל דהוה בכזית. להכי צריך הצריכה דלכתוב חמץ וכ"ש שאור שכבר הוא שאור א"כ אפילו בעיסה נמי נאמרה הלכה בככותבת:
ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ הסוגיא דיומא דדייק דכותבת לא הוה כביצה. דאל"כ מכדי ב"ש אשיעורא דנפיש מכזית מהדר ליתני כביצה. ולפירש"י תמוה הא הלכה מפורשת ככותבת. וכבר הרגיש בצל"ח בזה. אך י"ל דודאי רש"י פירש דלהכי נקט ככותבת דהוה יתובי דעתא כדאיתא ביומא. א"כ שיעורין הלכתא גמירי לה. וי"ל דודאי למאי דבעי לפרש דב"ש לענין אכילה נמי פליגי. שפיר י"ל דיליף מיה"כ. אבל למאי דמסיק הכא דלענין ביעור לחוד פליגי אי אפשר לומר דיליף מיה"כ. דהא התוס' ביומא הקשו נימא שיעור כגרוגרות דהוה שיעור לענין הוצאת שבת ותירצו דס"ל דהפסוק נאמר לשיעורין. וכיון דדרשינן הפסוק דתאנה שנאמר הוא להוצאת שבת לא שייך לומר דאתי להוצאה ואכילה דתרי ענינים הם. ולפ"ז קשה על מ"ש התוס' דיליף מיה"כ הא דב"ש נאמר על יה"כ בכותבת הגסה ביה"כ והיינו לענין אכילה. א"כ לא שייך ללמוד ביעור מיניה דתרי ענינים הם כמו אכילה והוצאה לכן צריך לומר דהלכה למשה מסיני הוא. וכפירש"י:
ועפ"ז י"ל דהא קשה כיון דאיכא הלכה למ"מ בככותבת קרא ל"ל. וצ"ל כמ"ש דצריך קרא אפילו בדבר שראוי להיות שאור. וס"ד שיעבור מיד והלכה לא אתי רק בדבר שאינו ראוי להיות שאור. דמסתמא לא מפלגינן כל כך בין חמץ לשאור כמ"ש התוס' ביומא אלא דקשה מאי נ"מ בזה הא ודאי אם נימא דאיירי בראוי להיות שאור א"כ פשיטא דאיכא איסורא להשהות דבר הראוי להיות שאור דשמא יתחמץ יותר ונמצא משהה שאור בביתו. רק לענין מלקות הו"ל התראת ספק דאכתי לא נעשה שאור ושמא יבערנו קודם שיהיה שאור. ואיסורא מיהא איכא ומלקות ליכא בחמץ דבל יראה ניתק לעשה כמ"ש המפורשים. א"כ אין נ"מ בין איסורא ללאו כיון דליכא מלקות. מיהו הרמב"ם כתב בקנה חמץ בפסח לוקה. וכתבו דלא הוה ניתק לעשה כגון שקנה בשביעי של פסח. מיהו זה אינו אם מצי לבערו גם ביו"ט. אלא דמ"מ משכחת לה כגון שקנה סמוך לערב שאין שהות עוד לבערו. אלא דלפ"ז קשה ל"ל קרא דחמץ בככותבת הא הוה הלכה למשה מסיני. ואין לומר דקרא אתי בדבר שראוי להיות שאור דהא ליכא מלקות. ואי קנה סמוך לערב בשביעי של פסח א"כ כיון דסמוך ליה לילה ממש מאי איכפת לן במה שראוי להיות שאור כיון שיצאו ימי הפסח א"כ לא צריך קרא כלל דבראוי להיות שאור ליכא לאו דבהמשך זמן יכול לבער והוה ניתק לעשה. מיהו לדידן דקיי"ל קיימו ולא קיימו לעולם חייב כשלא ביערו. א"כ שפיר י"ל דס"ד בראוי להיות שאור ילקה בכזית כשלא ביערו בסוף. מיהו למ"ד ביטלו ולא ביטלו לא משכחת רק כשקנה סמוך לליל מוצאי פסח. א"כ קשיא שפיר קרא ל"ל הא נשמע כבר מהלכה דשיעורו בככותבת. ואי משום דראוי להיות שאור אתי קרא דאפ"ה לא עבר רק בככותבת בהא איסורא פשיטא לן ומלקות לא משכחת לה רק בסמוך למוצאי פסח ואז אינו ראוי להיות שאור. וצ"ל למ"ד ביטלו ולא ביטלו ס"ל דפליגי לענין אכילה. ושפיר י"ל דיליף מיה"כ כיון דתרוייהו אכילה נינהו. וא"כ שפיר י"ל דהסוגיא דיומא כמ"ד ביטלו ולא ביטלו וליכא הלכה מפורשת בחמץ שיהיה בככותבת דאי הוה הלכה קרא ל"ל. ואי קשיא מנ"ל בככותבת י"ל דיליף מדאשכחן שיעורא ביה"כ מסתמא הוא בשיעור המפורש ביה"כ. וכיון דמסברא יליף שפיר קשיא ליה נימא כביצה דמסתבר טפי למילף משיעורין שנאמרו בכביצה והוא שיעור אוכל הנאכל בבת אחת. וס"ל דע"כ לענין אכילה פליגי ונוכל ללמוד שיעור המפורש במקום אחר ושפיר פריך ליתני כביצה וא"ש. ובהכי ניחא דרש"י פירש אי לא כתיב שאור ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנידון. וקשיא אמאי לא פירש בפשיטות דאי לא כתיב שאור ה"א גם חמץ בכזית. ולפ"ז ניחא דרש"י נקט הכא אי הוה הלכה למשה מסיני בפירוש בככותבת א"כ תו ליכא למטעי בחמץ שיהיה בכזית. לכן פירש"י דאיכא למימר דיו לבא מן הדין. כ"ז יש לומר בדרך פלפול. ומ"מ עדיין צריך ליישב כיון דב"ה ע"כ לית להו הך הלכה למשה מסיני וא"כ ל"ל למימר דפליגי בקראי. לימא בפשיטות דפליגי בהלכה וכמו שהקשו התוס' ביומא. מיהו יש ליישב כמ"ש שם בתוס' דבברייתא מוכח דבקראי פליגי. וא"כ מוכח לומר כמ"ש דמן ההלכה לא הוה מוכח בלא קראי. ומ"מ הוכרח רש"י לומר דהלכה הוא דאל"כ כותבת מנ"ל. וע"כ דתרווייהו צריכי הלכה על שיעור והצריכא נמי צריכא כמ"ש לעיל. ודוק היטיב:
והנה מבואר במשנה למלך בפ"ז מהלכות חמץ ומצה שהביא בשם מהר"ש אבוהב לתרץ דברי הרמב"ם שפסק מלקות בחמץ דאיירי בשביעי של פסח שחל בשבת דאין יכול לשורפו ע"ש. וקשה לזה דא"כ איך אמר במכות (דף ט"ו) דלא משכחת לה ביטלו ולא ביטלו הא משכחת לה בקנה חמץ בשבת שאין יכול לשורפו ולקיים העשה שהרי ביטלו בידים וע"כ לומר דגם בכה"ג לא חשיב ביטלו בידים דאפשר לשורפו ע"י נכרי ולא מקרי ביטלו. והרמב"ם באמת פוסק קיימו ולא קיימו. וכמ"ש בתשובת חכם צבי (סימן מ"ב) שהובא שם בהג"ה משנה למלך. וא"כ לא הועיל מהר"ש אבוהב בתירוצו כלום. דלמ"ד קיימו ולא קיימו א"ש בפשיטות לשיטת הרמב"ם כשהניח החמץ ולא ביערו. ולמ"ד ביטלו גם בשבת ע"כ לא מקרי ביטל במה שאין יכול לשורפו. וצ"ע:
בתוס' בד"ה דאמר ר' זירא כו' וא"ת ל"ל צריכותא דלעיל כו' עכ"ל. ע' מהרש"א. ונ"ל כוונת התוס' דקשה בגמרא ל"ל למימר לב"ש לא ילפינן ביעור מאכילה דכיון דב"ש מיתורא דקרא מוכיח לכתוב רחמנא חמץ פשיטא דלא שייך ללמוד כיון שהפסוק סותר. וע"כ לומר דאי הוה יליף ביעור מאכילה לא הוה משגחינן ביתורא דלא דשאור די"ל דקרא אתי לעבור בלאוין יתרים דבלא"ה כתיב כמה לאוין בשאור לא יראה לך שאור פ' בא. ושאור לא ימצא ולא יראה לך שאור דפ' ראה. וא"כ קשיא להו שפיר כיון דב"ה ילפי ביעור מאכילה א"כ לא צריך לצריכותא דלעיל ותירצו דהש"ס לא קאמר הצריכותא רק שלא נטעה משום יתורא נאמר שיעור אחר בשאור ולא נסמוך על הא דיליף ביעור מאכילה קמ"ל הצריכא וקרוב לזה במהרש"א. והשתא לפי האמת ליכא לאוי יתירא בשאור דצריכא. מיהו נ"ל בלא"ה דע"כ צריך צריכותא על התירא דלך בפסחים דמצריך להו וא"כ שפיר צריך הצריכא דבתרווייהו של אחרים מותר. ועוד י"ל דאפילו לפי האמת צריך הצריכא דאם נימא דמדפתח בשאור וסיים בחמץ מוכח דשיעורן אחד וא"כ לב"ה איכא לאוי יתירא בשאור שאינו בחמץ ולב"ש דאתי לשיעורא ליכא לאוי יתירא א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וא"כ דלב"ש ליכא רק לאו אחד בשאור ולב"ה שני לאוין לכן מוכרח הש"ס לומר הצריכא. לומר דגם לב"ה ליכא רק לאו אחד. וא"כ לפי האמת צריך הצריכא לומר שאינו רק לאו אחד אפילו לב"ה כמו לב"ש א"כ מוכח דמהך דפתח בשאור לא מוכח שאין לחלק בשיעורין דאי לאו הצריכא ע"כ הוה אמרינן לענין בל יראה דיש חילוק. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא ל"ל למימר לב"ש לא ילפינן ביעור מאכילה הא אית ליה קרא. והנראה בזה דגם לב"ה קשה למה הוצרך הש"ס לומר דב"ה ילפי ביעור מאכילה הא בלא"ה כיון דב"ה מצריך לחמץ ושאור תרי קראי א"כ מהיכי תיתי לחלק בין חמץ לשאור וכן הקשה מהר"מ שיף ולא תירץ כלום. לכן נראה דהש"ס תיקן בזה דקשיא מנ"ל לדרוש ולומר דפתח בשאור וסיים בחמץ לומר דחייבין כרת אשאור. הא איכא למימר אדרבה דלהכי סיים בחמץ לומר דדוקא בחמץ שראוי לאכילה איכא כרת ולא בשאור דלא נטעי ונאמר דשאור ק"ו מחמץ שחימוצו קשה להכי קמ"ל קרא דדוקא בחמץ איכא כרת ולא בשאור. אלא דלפ"ז קשיא ל"ל לא יראה דחמץ דק"ו משאור. ואי משום דשאור חימוצו קשה הא חזינן דהתורה מיעטה שאור מכרת אלמא חמץ חמור. וא"כ לכתוב רחמנא בשאור ולא בעי חמץ ונצטרך לומר דחמץ חמור לענין ביעור וחומרא דחמץ דראוי לאכילה עדיפא ושאור בככותבת וחמץ בכזית. ולהכי קאמר דב"ה ס"ל דילפינן ביעור מאכילה והיינו דמסתמא שוה ביעור לאכילה להכי ניחא לן טפי לומר דפתח בשאור וסיים בחמץ אתי לחייב כרת אשאור כמו בחמץ וקרא אתי להכי כדי שלא נצטרך לחלק בין ביעור לאכילה. מיהו לב"ש נקט הש"ס שפיר דלא יליף ביעור מאכילה היינו שלב"ש לא אכפת ליה בסברא שיהיה שוה ביעור לאכילה. ומזה מוכחא סברת ב"ש דהא לא מצינו מאן דפליג דיש כרת משאור וב"ש ס"ל דשאור חמור מחמץ ולב"ש מוכח בפשיטות דחייבין כרת אשאור כיון דכתיב חמץ בכרת כ"ש שאור. וא"כ לענין מאי פתח בשאור וסיים בחמץ ע"כ אתי דחמץ נמי לענין כרת בכזית. דל"ל כסברת ב"ה דשאור לא חמיר מחמץ משום דבחמץ איכא חומרא דראוי לאכילה דא"כ מנ"ל כרת בשאור דילמא דוקא בחמץ איכא כרת ולא בשאור וקמ"ל דשאור אינו רק בלאו דלא ימצא. ואין לומר לפ"ז ל"ל לא יראה דחמץ הא כ"ש הוא משאור. די"ל איפכא דאתי לשיעורא דחמץ בכזית ושאור בככותבת כיון דב"ש לא מדמי ביעור לאכילה י"ל דחמץ לענין בל יראה הוה שיעורא זוטא משאור כיון דחייבין עליו כרת ובאמת ליכא מאן דפליג לומר שאין בשאור כרת. אלא ודאי כסברת ב"ש דשאור חמור מחמץ. וא"כ שפיר מוכח כרת בשאור מק"ו דחמץ דכתוב ביה כרת בהדיא. וא"כ הא גופא קשיא לפתוח בחמץ ולסיים בחמץ ולמה פתח בשאור וסיים בחמץ. אלא ודאי להורות נתן דחייב אאכילת חמץ בשיעורא דבל יראה דשאור דהיינו כזית. כן נ"ל. ודוק היטיב:
ובדברי מרן מהרש"א ראיתי גמגום שכתב ולב"ש ל"ל דאצטריך הא דר' זירא דבלא דר' זירא לא הייתי משים כרת בשאור אלא בככותבת דה"א דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כיון דלא אתי אלא בק"ו מחמץ דא"כ גם השתא דנפקא ליה מדר' זירא מהיקשא דשאור לחמץ נימא דלא עדיפא מחמץ דאתי אע"כ דאית לן לאוקמה כרת כל חד לפום שיעור איסורו ע"כ. ודבריו תמוהין דודאי הוה אמרינן דיו אי הוה שיעורא דחמץ לאכילה בככותבת. אלא דמהא גופא מוכח דשיעורא דחמץ בכזית לאכילה מדפתח בשאור וסיים בחמץ דחמץ לענין אכילה כשיעורא דשאור לבל יראה בכזית. אבל אי הוה שיעורא גם לענין אכילה דחמץ בככותבת א"כ פשיטא דלענין אכילה גם שאור בככותבת. א"כ הו"ל למפתח בחמץ ולסיים בחמץ ושאור אתיא בק"ו. אלא ודאי אי הוה פתח בחמץ ה"א בככותבת כשיעור בל יראה להכי פתח בשאור להורות אכילה דחמץ כבל יראה דשאור. וזהו ברור:
ומ"מ דברי התוס' תמוהים בעיני במה שהקשו ל"ל הצריכותא דלא ימנע ממנ"פ אם נאמר כוונת הש"ס דלכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור היינו דוקא אפסוקי דלא יראה לך חמץ ולא יראה שאור. והך דפתח בשאור לכתוב בקרא א"כ איך אפשר לפרש די"ל חמץ שראוי לאכילה הא בהדיא כתיב לא ימצא בשאור. ואיך אפשר למטעי דשאור אינו בלאו דהרי מפורש בהדיא. אלא ברור דאכולהו קראי דשאור קשיא ליה דלכתוב רק חמץ ושאור אתי בק"ו ולא צריך כלל למפתח בשאור ולסיים בחמץ דהכל נפיק הן הלאו הן כרת בק"ו מחמץ. ולהכי צריך לומר דשאור לא אתי מחמץ וצריך נמי למפתח בשאור ולסיים בחמץ להורות כרת בשאור אף עפ"י שאין ראוי לאכילה ולא נלמד מחמץ. וזה ברור ודו"ק ובהכי מיושב מה שהקשה מהר"מ לובלין שכתב ומ"מ יש לדקדק לב"ה דאית להו דילפינן ביעור מאכילה הדרא קושיא לדוכתה לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור מאי אמרת אי כתב רחמנ' חמץ משום דראוי לאכילה הא ילפינן ביעור מאכילה כדרשת ר"ז דפתח בשאור וסיים בחמץ ונדחק. ולפ"ז אין מקום לדבריו כיון דאכולהו קאי לכתוב חמץ ולא בעי שאור והיינו אפתיחא דשאור לא ימצא נמי קשיא ליה וא"כ לא היה צריך לדר' זירא כלל דא"צ כלל לאו וכרת מפורש בשאור דאתי בק"ו מחמץ ולהכי צריך הצריכא וזהו ברור. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם: