שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון · דף ו:
בגמרא תניא כוותיה דרב עגל שנולד ביו"ט מותר אפרוח שנולד ביו"ט אסור ומה הפרש בין זה לוה זה מוכן אגב אמו בשחיטה. וקשה דלעיל משמע דרב מודה בנולד מן הטריפה דשרי ג"כ אעפ"י שאינו מוכן אגב אמו בשחיטה:
ליישב דברי רבינו יחיאל בטור א"ח סימן תקי"ב שאוסר אפרוח שנולד בשבת ביו"ט שאחריו משום הכנה והרב"י הרבה להקשות עליו דא"כ למה התירו באפרוח שנולד, ביו"ט ולא גזרינן אטו יו"ט אחר שבת. והאחרונים השיבו דלא גזרינן נולד ביו"ט אטו נולד בשבת. וכבר כתבתי בחידושי דמ"מ יש לגזור נולד היום אטו נולד מאתמול ולכאורה היה נ"ל ליישב פירש"י דרש"י פירש וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט דתניא לקמן שמותר בו ביום. ותמהו עליו דאי ידע ברייתא דלקמן הרי מפורש שאפרוח אסור ואי לאידך ברייתא בהדיא תני דאפרוח מותר ג"כ. ולפ"ז אפשר לומר דודאי ידע הברייתא רק דבברייתא י"ל הטעם משום הכנה דבאפרוח שייך הכנה וא"כ בלא רב יש לפרש משום הכנה. אבל לרב דאמר הטעם משום מוקצה ע"כ ס"ל דלא שייך הכנה פריך שפיר ולפ"ז מוכח לפי האמת לא שייך הכנה ומה שאמר בעגל מוכן אגב אמו. יש לפרש כפמ"ש הרא"ש דבעגל לא שייך הכנה דדוקא בביצה שאינו טוב כ"כ במעי התרנגולת או שמוכן לגדל ולד. מיהו ליישב דברי רבינו יחיאל נ"ל דבלא"ה הקשו התוס' גבי נבילה איך נקרא מוכן לאדם הא בשבת הוה מוקצה מחמת איסור. ודחקו בזה דמדנקט משנה יתירה שאינו מן המוכן וזה דוחק לומר תנהו ענין ליו"ט. אך נ"ל יותר למאי דמוקי בחולין (דף ט"ו) בשוחט בשבת בהיה לו חולה בתוך ביתו. א"כ י"ל דנקט אינו מוכן בכל גווני אפילו היה לו חולה בתוך ביתו נמצא שהיה מוכן לאדם:
ועפ"ז אפשר לומר דאפילו לא היה לו חולה בתוך ביתו. הנה התוס' פ' אילו עוברין הקשו צרכי שבת לשתרי הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה ותירצו דלא שכיח וזה דוחק. וכבר הקשיתי ע"ז למ"ד מכשירי מילה דוחין שבת לישתרי מלאכה בשבת הואיל וחזי סכין למילה וגם קשה במנחות פ' ר' ישמעאל באמדוהו לשני גרוגרות וקצר שלש חייב. ונימא הואיל וחזי אם יצטרך עוד אחד דכבר הסכנה מבוררת ויש ליישב ואין להאריך. אך כבר אמרתי דמשום הואיל לא שייך להתיר רק מלאכת יו"ט שהותר אוכל נפש ומקרי אוכל נפש מכח הואיל הוה צורך אוכל נפש משא"כ בשבת שלא הותרה כלל ועפ"ז י"ל לענין מוקצה נמי לא מקרי מוקצה מחמת איסור רק כשהוא מכח איסור שבת עצמו ואינו ראויה כמו מיטה שהיה עליה מעות שעיקר האיסור היה מכח שבת. אבל כאן כיון שהבהמה עצמה מותרת למאכל אדם רק שאסור לשוחטה בשבת. מ"מ י"ל בו הואיל וחזי לשוחטה לחולה שיש בו סכנה מקרי מוכן לאדם שאין האיסור מצד אחר מונע שמצד עצמה ראויה לאדם רק משום איסור שבת. וי"ל כיון דראויה לחולה שיש בו סכנה מקרי שפיר מוכן לאדם וא"ש. וכה"ג כתב הר"ן משום דחזי לחולה שיש בו סכנה:
ואפשר לומר עוד דהתוס' (דף י"ב) הקשו אהא דתני השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. והקשו התוס' אמאי לא לקט עולת חובה. ונראה ליישב דבלא"ה יש להקשות אמאי יתחייב בשוחט עולת נדבה הא בפ' אין מעמידין איתא דגבינות נכרים אסורים מפני שמעמידין אותן בקיבת נבילה ואמר ר' ישמעאל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה. ואמרינן כהן שדעתו יפה שורפה חיה. אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין עכ"פ מן התורה הקיבה מותרת. וא"כ קשה הא אמרינן בבהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וא"כ אמאי חייב שוחט עולת נדבה ביו"ט הא יכול לשחוט כדי לאכול הקיבה ואי אפשר לו לאכול מבלי שישחטנה קודם. ובזו לא שייך לומר משולחן גבוה קזכי כמו בנדרים ונדבות דהקיבה הוא פירשא בעלמא שהיא ממקום אחר. ולכן טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת. ואפילו תימא שאין בקיבה כזית מ"מ הוה התראת ספק ואיך ילקה. מיהו בעולת נדבה משכחת לה שהתנדב גם מה שבקיבה. אבל בלא"ה כיון דהקיבה חזי ליה מן התורה א"כ מן התורה אוכל נפש היא. וצ"ל דמיירי בכה"ג שהתנדב גם הקיבה. והא דטריפה אסור לשחוט ביו"ט מדרבנן לא סמכינן אקיבה. וא"ש:
ועפ"ז אפשר לומר דודאי רבינו יחיאל לא ס"ל סברת הר"ן שראוי לחולה שיש בו סכנה דמשום הכי לא מקרי מוכן. אלא די"ל כיון דמן התורה ראוי אף לבריא דהיינו כשישחטנה ע"י חרש שוטה וקטן. וא"כ גם ביום שבת שנולד האפרוח ראוי ג"כ שישחטנה ע"י חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותן א"כ מן התורה ראוי לשבת עצמו. ואין האיסור רק מכח דדבריהם שאסור מדרבנן א"כ אין כאן הכנה מן התורם רק מדרבנן וא"כ לא גזרינן אטו יו"ט אחר שבת. דגם ביו"ט אחר שבת אין בו אלא הכנה דרבנן כיון דמדרבנן אסור ביומו וא"ש. ולפ"ז גם במ"ש בסימן תק"ז בעצים שנשרו מן הדקל בשבת אין בו הכנה דמן התורה יכול לתולשן ע"י נכרי. וא"ש דברי רבינו יחיאל:
קשה לי על דברי הרא"ש שנתן טעם דבעגל לא שייך הכנה דטוב במעי אמה גם כן. וגם ביצה אינה ראויה לגדל אפרוח במעי אמה. וזה הטעם הביא במג"א סימן תצ"ח וקשה לי עגל שלא כלו חדשיו עד יו"ט שאחר שבת יהיה בו משום הכנה דבשבת גמרה יצירתו דמעיקרא נפל הוה. ואי לא בעינן מעת לעת אפשר לומר שבת לעצמו הכין בגמר הלידה דמתחילת שבת כבר נגמרה יצירתו. אך אי בעינן מעת לעת ושלמו לו בשבת ונולד בתחילת ליל יו"ט צ"ע:
שם מאי עם יציאתה נגמרה. יש לדקדק נימא עם יציאתה נ"מ לספק טריפה דבעינן שתטיל ביצים. ומהרש"ל מסיק דוקא כשנולדו הביצים וכמ"ש בי"ד סימן נ"ז ובש"ך שם. וא"כ קודם יציאתה לאויר העולם עדיין לא נגמרה והיא ואמה אסורין:
שם למאי נ"מ. י"ל בפשיטות נ"מ אם נתערבו לאחד ביעי דפחיא עם ביצה דשחוטה אותן שגבלו אפרוחים ודאי הם של זה שהיו לו ביצים הנולדים ולזה שהיה לו ביעי דשחוטה אין לו חלק באפרוחים:
בפירש"י בד"ה ביצים גמורות ואע"פ שמעורה כו' עכ"ל. לכאורה קשה דרש"י לא צריך כאן לזה דודאי קושיית הש"ס שפיר דחזינן דקודם יציאתה נמי מותר לאכלה בחלב. ואפשר דהוה מצינן למימר דרב הונא קמ"ל עם יציאתה נגמרה אעפ"י שעדיין לא נגמרה ממש בקליפה קשה כדאיתא ביו"ד סימן פ"ו בהכה תרנגולת על זנבה ויצא ממנה ביצה כל שאינה מעורה בגידין שרי. וא"כ י"ל דמברייתא דוקא בגמורות ממש שרי והיינו שכמוה נמכרת בשוק משא"כ באינה גמורה ממש אסור לאכלה בחלב וקמ"ל רב הונא דעם יציאתה נגמרה אפילו אינה גמורה ממש שרי לאכלה בחלב. ולזה פירש"י דת"ק אפילו במעורות שרי ור' יעקב נמי לא פליג רק במעורות אבל באינם מעורות לכ"ע שרי אפילו נמצא בתרנגולת וא"כ אין ליישב לישנא דרב הונא בכך ודוק:
מפירש"י בד"ה ביו"ט וה"ק כו' לא נגמרה בחול ואסורה משום הכנה דרבה עכ"ל. ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל שפירש לעיל טעמא דהכנה שלא הוכן מעיו"ט וא"כ בנגמרה ביו"ט שפיר שייך הכנה כיון דלא הוכן מאתמול כדפרישית לעיל. והא דפריך שבת דעלמא תשתרי היינו משום דמאתמול גמרה לה. וא"כ בלא יצתה בחול אסורה משום דלא ידעינן דנגמרה בחול ושמא ביום טוב נגמרה דכל שלא יצתה בחול לא ידעינן דנגמרה בחול ויש לחוש שנגמרה ביום טוב והוכרח לפרש כן מלתא דרב הונא דקאמר עם יציאתה נגמרה משמע בלא יצאה לא נגמרה ואמאי תתסר. ולהכי פירש"י דקאמר אם לא יצתה בחול אסורה. והיינו מטעם שיש לחוש שנגמרה ביום טוב. ובזה א"צ למה שנדחק בס' פ"י דרב הונא לא ס"ל כרבה דמאתמול גמרה לה. והוכרח רש"י לפרושי טעמא דהכנה דטעמא אחרינא ליכא לאסור ביצה במעי אמה דלא שייך לא משקין שזבו ולא פירות הנושרין. וגם משום מוקצה לא שייך דאם עומדת לגדל גם התרנגולת אסורה. מיהו לשיטת רוב פוסקים דלא שייך הכנה רק משום דמאתמול גמרה לה. א"כ קשה איך יתיישבו דברי רב הונא שאמר עם יציאתה נגמרה ובעי למימר דמוקי הכי לא נגמרה ואסור לאכלם ביו"ט ואמאי יהא אסור כשלא נגמרה בחול ואפשר דה"ק ביציאתה בחול ידעינן דנגמרה בחול משא"כ בלא יציאתה בחול ונמצא במעי אמה יש לחוש שנגמר ביו"ט ואסור משום נולד. ואע"ג דאמרינן לעיל בריש מכילתין דבתרנגולת עומדת לאכילה אוכלא דאפרת היינו משום דמאתמול גמרה לה במעי אמו ולכן לא מקרי נולד. אבל כשלא נגמרה כי אם ביו"ט ס"ד לאסרה. כן נ"ל ודו"ק. וע' מ"ש בסמוך:
בתוס' בד"ה השתא כו' ע"כ נראה להר"י דגרס מעיו"ט ולא נראה דבהדיא אמרינן לעיל כו' עכ"ל. ואפשר ליישב דלת"ק ודאי איירי בשבת דדבר הלמד מענינו הוא דמיירי בשבת. אלא דר"י לשיטתיה דס"ל מוקצה אפילו מחמת חסרון הכנה א"כ כ"ש בהא דמוקצה מחמת איסור. וכבר איפלג ר"י במותר השמן שבנר דאסור משום מוקצה מחמת איסור להכי עיקר רבותא דר"י מעיו"ט. אבל פשטא דמתניתין איירי בשבת דודאי תנאי לא מפלגי בין שבת ליו"ט. אלא דר' הכריע במשנה להחמיר ביו"ט. עוד אפשר לומר דודאי פשטא איירי בשבת. אלא דר"י לשיטתיה דבפ' בכל מערבין (דף ל"ח) ספוקי מספקא ליה אי שבת ויו"ט קדושה אחת הוא או שני קדושות ואזיל לחומרא. א"כ י"ל דר"י קמ"ל בשבת שאחר יום טוב אסורה אפילו נתנבלה ביו"ט אסורה בשבת להכי קאמר מעיו"ט. אבל מתניתין ודאי עיקרה בשבת ולדידן בשבת שאחר יום טוב נמי מותרת בשבת דקיי"ל הלכה כארבעה זקנים דשתי קדושות הם כדלעיל (דף ד'):
בתוס' בד"ה מוכן וכו' וי"ל דבעי מוכן ועומד עכ"ל. ר"ל שאין דעתו להשליכה לכלבים באפרוח. וקצת קשה דגם בטריפה נמי נימא שאין דעתו להשליכה לכלבים כיון שהעובר ראוי לו כשיולד א"כ למה ישליך הבהמה לכלבים ימתין עד שתלד. ואפשר כיון דקיי"ל טריפה אינה חייה דעתיה עליה לכלבים דלא אסיק אדעתיה שתחיה עד שתלד:
בתוס' בד"ה ביצים כו' וי"ל דטעמא משום דבשר עוף בחלב מדרבנן כו' עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז מאי פריך ארב הונא דילמא ס"ל בשר עוף בחלב דאורייתא. ועיין מ"ש בחידושי לי"ד באורך בדברי התוס' וש"ס לענין בב"ח:
בא"ד וקשה הא איכא בסמוך ר' יעקב דאסר עכ"ל. דברי התוס' מגומגמין דהא ר' יעקב לא אסר רק במעורות וי"ל דביעא בכותחא איירי באינה מעורה. ומהרש"א פירש דר' יעקב דאסר במעורות ע"כ ס"ל בשר עוף בחלב דאורייתא. ודחוק הוא דאינו מוכרח. ואמאי לא הקשו בפשיטות דאיכא מ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא כמו שהקשו בעירובין. ונראה דודאי משום הא דחילקו התוס' דבשר עוף בחלב מדרבנן אינו מחויב מזה שלא נקרא הוראה. דמ"מ כיון דבנבילה אסורה להתיר בחלב נמי הוראה הוה. אלא דס"ל להתוס' כיון דבשר עוף בחלב מדרבנן. והכי הוה סוגיין דעלמא ומעשים בכל יום דבחולין פכ"ה תנו אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלא קנוח והדחה והיינו משום דבשר עוף בחלב מדרבנן. א"כ י"ל כיון דמשום הכי אפילו במעורות שרי דלענין נבילה ודאי אסור במעורות א"כ י"ל ביעא בכותחא אי כמוה נמכרת בשוק לאו הוראה הוא כלל. כיון דלפום סוגיא דעלמא אפילו במעורות מותר ע"פ הדין. ואף שיהיה בכלל הוראה מ"מ בכמוה נמכרת בשוק לאו הוראה הוא כלל. ולזה הקשו כיון דר' יעקב אסר במעורות אפילו שיסבור בשר עוף בחלב דרבנן מ"מ כיון דבמעורות אסור. וצריך לחלק בין נבילה לבשר בחלב עכ"פ הוראה מקרי לחלק בין מעורות לשאינן מעורות כן נ"ל:
ועוד נראה דבלא"ה תירצו התוס' בעירובין דהרבותא מפני שהוא מנהג פשוט דשרי. וכאן לא זכרו מזה. לכן אפשר דהתוס' קאי בשיטת הפוסקים דהלכה כר' יעקב. ועפ"ז יש ליישב ברווחא והוא דקשה איך כתבו התוס' בעירובין שכל עולם נוהגין בה היתר. הא לעיל בריש מכילתין דפריך בביצים לגזור אטו הנך דמתילדין ביומיהון. ומשני ביצים גמורות מילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בהו רבנן. וכיון דהוא מילתא דלא שכיחא איך שייך ביה מנהג. וי"ל לזה דודאי מעורות שכיחא שפיר. מיהו בגמרא לעיל דפריך לגזור אטו הנך דמתילדין ביומיהון לא שייך רק בנגמרה לגמרי דשייך לגזור אטו נולדה. אבל במעורה בגידין שהיא כמו בשר לא שייך כלל לגזור. אלא דמשמע ליה דאפילו שכמוה נמכרת בשוק ובהא ודאי שייך לגזור אטו הני דמתילדין. א"כ י"ל כי משני ביצים גמורות לא שכיחי היינו שנגמרו לגמרי. ולפ"ז י"ל שפיר דודאי התוס' קשיא להו ג"כ הא איכא דס"ל בשר עוף בחלב דאורייתא וע"כ דמנהג עולם להתיר. והשתא הקשו ספיר למאן דפסק כר' יעקב ע"כ איירי באינן מעורות וגמורות לא שכיחי ולא שייך מנהג. וא"כ אפילו אי בשר עוף בחלב דרבנן כיון דלא שייך מנהג בזה א"כ שפיר הוה הוראה שאינה פשוטה. ומה בכך דפסקינן בשר עוף בחלב דרבנן מ"מ מידי הוראה לא נפיק אי לאו נהגו כולה עלמא התירא. ולר' יעקב אי אפשר לומר מנהג דגמורות לא שכיחא ודוק היטיב. שבזה אין סתירה לדברי התוס' כאן ובעירובין וחד אחבריה סמוך רק למאי דפסקו כר' יעקב הקשו שפיר:
בתוס' בד"ה וכ"ת קמ"ל בבריתא כו' פירש"י וגילה לנו רבי כו' ותימא א"כ מאי פריך כו' עכ"ל ונלענ"ד ליישב פירש"י דודאי סברת רב הונא לשבושי ברייתא היינו משום דס"ל בפשיטות שאין טעם לחלק בין נולדה לנמצאת במעי אמה. והיינו לרש"י לשיטתיה דס"ל טעם משום הכנה כדפרישית בסמוך וס"ל כפי הסברא הפשוטה אין נראה לחלק בין נמצאת במעי אמה לנולדה דבמעי אמה נמי שייך הכנה ואם מ"מ יש חילוק דבמעי אמה שריא הו"ל לרבי לאשמועינן במתני' חידוש גדול כמה שהיא נגד הסברא הפשוטה ולהכי ס"ל לשבושי ברייתא, וא"כ י"ל דרש"י ס"ל כדפרישית לעיל בריש מכילתין וכ"כ מהרש"א דלא שייך לומר להודיעך כחו דב"ש כיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה רק לרב נחמן אמרינן להודיעך כחו דב"ש מטעמא דפרישית לעיל הנ"מ לב"ה בשבת דאפילו נולד שריא. וא"כ א"ש היטיב קושיית הש"ס דכיון דע"כ מוכרח לומר מתני' להודיעך כחו דב"ש א"כ ע"כ צ"ל אוקמתא דרב נחמן ואיירי בתרנגולת עומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה וכיון דרבי לא איירי בהכנה כלל דאדרבה לא ס"ל הכנה כלל וניהו דרב הונא ס"ל טעמא דהכנה דבלא"ה איכא פלוגתא דתנאי לעיל (דף ד') בהכנה מ"מ אין ראיה מן המשנה לשיבושי בריותא וא"כ אם נימא לטעמא דהכנה גם במעי אמה אסורה א"כ ברייתא מני לא ב"ש ולא ב"ה דמהיכי תיתי לשבש הברייתא ולק"מ ודו"ק:
בא"ד ע"כ צ"ל כו' אבל במעי אמה מודים שאסור עכ"ל. והקשה מהרש"ל רב הונא דאמר רב דקאמר במעי אמה אסורה מאי קמ"ל כיון דנולדה אסירה כ"ש במעי אמה לפום סברא דהשתא. וביקש לומר דרב ס"ל באמת דבנולדה שרי כב"ש. ומהרש"א הקשה עליו דרב אמר לעיל בהדיא נולדה בזה אסורה בזה ע"ש. ולדידי מהא לא איריא דודאי בתרנגולת עומדת לגדל ביצים פשיטא דס"ל לרב מוקצה רק מתני' בתרנגולת עומדת לאכילה ובהא במעי אמה חמורה. אלא דמ"מ דברי מהרש"ל דחוקים ודברי מהרש"א נכונים יותר דיש סברא לכאן ולכאן. מיהו קושיא זו ודאי קשה מאי דייק ממתני' דבמעי אמה לד"ה שרי דילמא ודאי לב"ה קמ"ל נולדה אסורה וכ"ש במעי אמה כיון דיש סברא דבמעי אמה חמורה מנולדה. ולכאורה נראה דהקושיא לרב לשיטתיה דס"ל מוקצה ומאן דס"ל מוקצה ודאי לא מהפך במתני' דשבת דמגביהין מן השולחן. א"כ ב"ש לא ס"ל מוקצה וב"ה ס"ל מוקצה. וא"כ י"ל ודאי מאן דס"ל מוקצה אי אסורה במעי אמה גם בנולדה אסורה. די"ל מיגו דאתקצאי לבין השמשות כשהיתה במעי אמה אתקצאי לכולה יומא רק לב"ש דלא ס"ל מוקצה שפיר י"ל דבמעי אמה אסורה ואעפ"כ בנולדה שרי. משא"כ לב"ה קשיא שפיר לישמעינן טפי הא רבותא דבמעי אמה אסורה. וליכא למטעי דבנולדה שרי כיון דב"ה ס"ל מוקצה. וי"ל מיגו דאתקצאי לבין השמשות במעי אמה אתקצאי לכולה יומא. וא"כ טפי הו"ל לאשמועינן הך רבותא דאסור אפילו במעיה. ולא נטעי כלל לומר דבנולדה שרי כיון דב"ה סבירא להו מוקצה וא"ש ודו"ק. מיהו יש לגמגם בזה מהא דמסיק בפ' מפנין (דף קכ"ח) דבמוקצה לאכילה סבר לה כר"י ובמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש. וא"כ אפשר דרב מהפך ג"כ מתני' דמגביהין וב"ה לית להו מוקצה. ומ"מ יש ליישב, ודו"ק: