שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון · דף ו.
גמרא משא"כ בביצה. ופירש"י לענין ביצה לא הקילו כו' ולכאורה היה נראה בלא"ה לשיטת רש"י לעיל רבא לשיטתיה דס"ל דתקנה ראשונה לא נעקרה רק לענין למנות למועדות מראשון אבל מ"מ היו עושין שני ימים. וא"כ י"ל בפשיטות דבשלמא לענין מת שהקילו ביו"ט שני דרבנן. גם לרבא לא חיישינן לאלול מעובר. רק דרבא לשיטתיה ולא חיישינן שלא באו עדים עד יום ל"א דאז השני עיקר אלא דחשיבא קדושה א' משום דכשבאו עדים מן המנחה ולמעלה עושין שני ימים. ומ"מ לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי הראשון עיקר יו"ט מן התורה והשני דרבנן ולגבי מת כחול שויוהו רבנן. משא"כ לענין ביצה השני מיהו חשיב חשיב כקדושה א' מדרבנן לפירש"י לעיל. ובהכי ניחא במת ביו"ט שני דיתעסקו בו ישראל ולא חיישינן דלמא עברו לאלול והשני יו"ט מן התורה. דגם לרבא לא חיישינן להכי. מיהו לפי פירוש התוס' דבאו עדים קודם חשיכה וא"כ השני עיקר. וא"כ צ"ל גם לענין ביצה אין איסור רק מכח חשש שבאו עדים קודם חשיכה וא"כ אלול מעובר אלא דלענין מת לא חיישינן לכך. מיהו י"ל דגם רבא מודה דלבני בבל אסור בלא"ה אפילו בלא הני טעמי ושינויה דרבא לא אצטריך רק דאפילו לבני א"י אסור מטעמא דבאו עדים מן המנחה ולמעלה אבל לבני בבל אסור בלא"ה כיון שכבר היה להם דין קדושה א' קודם תקנת ריב"ז וכשינויה דש"ס לעיל הא לן והא להו וכיון דלא הוה אלא מדרבנן לא חיישינן לענין מת ודו"ק:
שם נהרדעי אמרי אף בביצה דמאי דעתיך דילמא עברוה לאלול כו'. משמע דרבא חייש דילמא עברוה לאלול. ויש לתמוה דא"כ כ"ש דהו"ל לאסור מת לקבור ע"י ישראל דאי עברוה לאלול א"כ יום שני הוה יו"ט דאורייתא ועושין מלאכה דאורייתא וביצה ליכא רק חששא בעלמא דרבנן וליכא שום לתא דאורייתא. ועיין בכתבים שכתבתי דרבא צם תרי יומא וזימנא חדא אשתכח כוותיה אם כן תמוה איך יתירו במת להתעסק בו ישראל. וי"ל ע"פ מ"ש התוס' בר"ה (דף כ"א) דלוי איקלע לבבל בחדסר בתשרי אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבא דמערבא. והקשו בתוס' איך הניחם לאכול ע"ש. ותירצו דאתם אפילו שוגגין אפילו מזידין ומועטין, הרי דקביעות של ח"ל אפילו בטעות נחשב להתיר לאכול ביוה"כ א"כ אין חשש מלאכה אפילו יהיה ביום ר"ה שבמקום הוועד. ובזו אמרתי ליישב מה ששמעתי להקשות בשם הרב הגדול מוהר"ר שואלקי מווילנא זצ"ל דאיתא שם רבא צם תרי יומא זימנא חדא אשתכח כוותיה. והקשה הרב הנ"ל מאי נסתפק רבא הא איתא בתענית (דף כ"א ע"ב) דרבא אתיא ליה שלמא מרקיעא כל מעלי יומא דכפורי א"כ ידע אימת יום כפור. והשבתי ג"כ כיון דהיוה"כ שקובעין בגולה מועיל אפילו בטעות א"כ גם בהסכמת השלום מדרקיעא היה ג"כ לפי קביעות בני הגולה:
שם דמאי דעתיך דילמא מעברי לאלול מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. צ"ע דבר"ה (דף כ"א) בעובדא דלוי איקלע בחדסר בתשרי כו' וכן בהא דרבא צם תרי יומא וזימנא חדא אשתכח כוותיה. הרי שבימי אמוראים אתרמי שעיברו לאלול. ואפשר דה"ק למאי דפרישית בסמוך דלא אתו אנא לאפוקי דלא נימא כיון דבני בבל לעולם עושין שני ימים ולא אשתני להם מפני תקנת ריב"ז לעולם חשובין קדושה א' ואמרי נהרדעי כיון דבאמת גם קודם תקנת ריב"ז עד בימי רבא לא אתרמי אלול מעובר מעולם לא חלה קדושה א' על השני ימים עד שנאסר ביצה לבני גולה גם לאחר תקנת ריב"ז כיון דקודם תקנת ריב"ז לא היה חלה קדושה א' על השני ימים אף שכבר אתרמי בימי לוי ורבא מ"מ קודם תקנת ריב"ז לא אתרמי ודו"ק. ועיין בסמוך:
שם אתמר אפרוח שנולד ביו"ט כו' ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופירש"י ותוס' הטעם משום מיגו. והקשו התוס' הא בלא"ה לית להו מוקצה. ואפשר לומר לפמ"ש התוס' בריש מכילתין דנולד שלא היה בעולם כ"ע מודו דאסור בדבר שהוא חדש לגמרי. וא"כ למאי דאמרינן בתמורה (דף ל"ו) דלהכי אפרוח הנולד מביצת טריפה מותר. משום דאימת קגביל לכי מסרח ולכי מסרח אפרא בעלמא הוא. וא"כ איגביל ביו"ט כיון דחשיב מעיקרא אפרא בעלמא הו"ל דבר חדש שלא היה בעולם כלל והוה לן למיסר משום נולד. וקאמר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דנולד לא חשיב רק כשהלידה הפעילה ראויות שלו ומיד שנולד ביו"ט היה מותר אמרינן דאסור משום נולד. משא"כ הכא דהלידה לא התירתו כ"ז שמחוסר שחיטה. ונמצא דניהו דמעיקרא לא היה בעולם מ"מ ביאתו לעולם לא התירתו כי אם השחיטה וזה מותר ביו"ט. וא"ש ולק"מ ודו"ק:
עוד נ"ל לפמ"ש הר"ר יחיאל בנולד בשבת אסור ביו"ט שאחריו משום הכנה דמעיקרא לא חזי למידי. והב"י הקשה דא"כ ל"ל טעמא דמוקצה בלא"ה אסור משום הכנה בכל יו"ט גזירה משום יו"ט אחר שבת. והאחרונים השיגו דלא גזרינן נולד ביו"ט אטו נולד בשבת. וכבר כתבתי דביו"ט אחר שבת גופיה שייך למגזר נולד היום אטו נולד מאתמול. עיין לעיל (דף ד'). וא"כ אפרוח שנולד ביו"ט אחר שבת היה לו לאסור משום גזירה דנולד בשבת דאסור ביו"ט שאחריו משום הכנה אף דביו"ט דעלמא ליכא למגזר דהוה גזירה לגזירה מ"מ ביו"ט אחר שבת גופיה יש לגזור אטו נולד מאתמול. ולהכי פריש טעמא דמתיר עצמו בשחיטה דכבר כתב הר"ן דלא שייך הכנה רק בביצה שבשבת לא היה ראוי כלל ולא שייך לומר שבת הכין לעצמו משא"כ כשיש לומר שבת לעצמו הכין לא שייך הכנה ולכן כתב המג"א בסימן תק"ז דבעצים שנשרו מן הדקל בשבת לא שייך הכנה דאורייתא דבשבת לעצמו הכין אף דאסור לבשל בשבת מ"מ ראוי לחולה שיש בו סכנה והכא נמי באפרוח כיון שמתיר עצמו בשחיטה גם בשבת י"ל לעצמו הכין. ורב נקט טעמא דמוקצה לאסור אף ביו"ט דעלמא ולק"מ. ואף דר' יוחנן גם הכנה לית ליה. כבר כתבתי לעיל (דף ג') דדוקא הכנה דאתמול גמרה לה לא ס"ל. ואף דס"ל להתיר גם בנולדה בזו היינו משום דאף באותו יום שנולדה ראוי מן התורה וס"ל די"ל לעצמו הכין משא"כ הכא אי לאו טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ואינו באותו יום כלל אף מן התורה שפיר הו"ל הכנה גמורה ודו"ק:
עוד י"ל לפי הסברא שכתבתי דבעידנא דקגביל אפרא בעלמא הוא. וא"כ בקגביל בשבת ונולד ביו"ט שאחריו מקרי הכנה גמורה. וכ"ש אם נימא דבאותו יום דקגביל אינו נולד כי אם ביום שלאחריו א"כ שפיר הוה הכנה גמורה דאפרוח שנולד היום מאתמול קגביל ונוצר. ולהכי קאמר טעמא הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. והכוונה הוא דלא מקרי הכנה רק אם השבת הכינו לגמרי שיהיה ראוי ביו"ט. כגון ביצה הכנת שבת גרמה הלידה וע"י הלידה ראויה לגמרי ביו"ט. וא"כ עשתה הכנת שבת פעולה גמורה משא"כ הכא שאף שנולד אינו מותר רק לאחר שישחוט ובשעה שנולד לא גרם הכנת שבת ראויותו לאכילה מבלעדי השחיטה. ולהכי לא מקרי הכנה דקודם שחיטה לאו תורת אוכל עליו כלל וא"ש:
ובזה ניחא מה שנתחבטו המפרשים בביצים גמורות שמותרים ביו"ט אחר שבת אמאי דילמא הוה נולדים היום ואתמול נגמרה. ולמאי דפרישת א"ש דבשלמא בנולדה ביו"ט אחר שבת שבת לחודה גרם ההכנה משא"כ הכא השחיטה גרמה שאלו לא נשחטה היו אסורין כיון שלא נולדו עדיין וכיון דהותרו בשחיטה לא שייך הכנה ולק"מ. מיהו לפ"ז נראה דלפי האמת לא שייך הכנה באפרוח דגם רב לא אמר אלא משום מוקצה אבל הכנה לכ"ע לית בה וזהו דלא כהר"ר יחיאל. מיהו י"ל דהר"ר יחיאל דייק מברייתא דלקמן דמפרש טעמא דברייתא כוותיה דשמואל דזה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה חזינן דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה מהני נמי למוקצה. דע"כ הא דיהיב טעמא דזה מוכן אגב אמו ע"כ אית ליה מוקצה. ואפ"ה מהני טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ש"מ דהאי טעמא מהני נמי למוקצה. וכיון דרב ס"ל האי טעמא לא מהני למוקצה גם להכנה לא מהני ודו"ק:
וזה שכתבתי דהך טעמא צריך כיון שנגבל ביו"ט דהוה נולד חדש. ולזה נתן טעם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ולקמן כתבו התוס' בע"ב דבבעלי חיים לא שייך נולד וי"ל דהיינו טעמא משום דמתיר עצמו בשחיטה לא דמי לנולד חדש. מיהו נראה ליישב דעת הרי"ף והגאונים שפסקו כרב אע"ג דשתיק רב לרב כהנא ורב אסי. וי"ל דבלא"ם צריך ביאור פירש"י ד"ה לעגל שנולד ביו"ט דתניא לקמן שמותר. והקושיא מבואר דאם נתכוון לברייתא דאסרה אפרוח תיקשי ליה אברייתא גופיה ואם נתכוון לברייתא דשריא באפרוח ג"כ תיקשי ליה הברייתא. לכן נראה דבלא"ה התוס' הקשו לשמואל ור' יוחנן ל"ל הטעם הואיל ומתיר עצמו הא בלא"ה לא ס"ל מוקצה. לכן נראה לפמ"ש התוס' דאיתרמי שנפתחו עיניו ולקמן קאמר ראב"י אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו משמע דבסתמא לא נתפתחו עיניו. וא"כ י"ל למאי דקאמר לקמן (דף כ"ז ע"ב) דמודה ר"ש בב"ח שמתו ואינו מותר רק ביושב ומצפה כגון במסוכנת. א"כ י"ל דאפרוח קודם שנתפתחו עיניו אסור ודמי לבעלי חיים שאינו יושב ומצפה שיתפתחו עיניו א"כ אפילו לר"ש אסור להך מ"ד. א"כ י"ל להכי צריך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה להתיר אפילו אינו יושב ומצפה. וא"כ שפיר י"ל דידעו ברייתא דלקמן דעגל מותר ואפרוח אסור. אלא דמ"מ לא קשיא ליה אברייתא די"ל דעגל לא הוה מוקצה משום דיושב ומצפה מתי תלד בהמתו אבל אפרוח אינו יושב ומצפה שיתפתחו עיניו ודמי לב"ח שמתו א"כ הוה מוקצה דמיגו דאתקצאי לבין השמשות שהיה בביצה אתקצאי לכולה יומא ולא הוה יושב ומצפה. אבל לרב דס"ל מוקצה בכל מקום אין לחלק בין מוקצה דיושב ומצפה לאינו יושב ומצפה פריך ליה שפיר ושתיק רב. אבל לדידן לאו פירכא הוא כלל. וכן אם נולד כל האפרוח ונתרקם לגמרי ביו"ט ואתמול לא היה שום ריקום בביצה לא תקשי דנימא אין מוקצה לחצי שבת די"ל דהוה נולד חדש ואסור אבל לרב לשיטתיה פריך ליה שפיר דלא שני ליה בין מוקצה דיושב ומצפה למוקצה דאין יושב ומצפה וא"ש. אלא דאכתי לא אתי שפיר להרי"ף דפסק ג"כ מוקצה ביו"ט א"כ תקשי ליה מעגל שנולד מן הטריפה. אבל לגאונים שלא פסקו כרב נחמן לעיל א"ש כמ"ש:
ולשיטת הרי"ף אפשר לומר בע"א דהתוס' הקשו הא הוה מוכן דיכול לשוחטו במעי אמו ותירצו כיון דאין שוחטין לכתחילה לא מקרי מוכן. וקשה לזה דלקמן (דף כ"ו ע"ב) מסיק בבכור שנולד הוא ומומו עמו שאין מבקרין אותו לכתחילה ואפ"ה אם בקרו בדיעבד הוה מן המוכן. ודחי לברייתא דאדא בר אוכמי היא דמשבש ותני א"כ חזינן בשביל האיסור לכתחילה לא ימנע שיהיה מן המוכן. וצ"ל דרב דשתיק ס"ל כרבה בר הונא תלמידיה דרב דמבקרין אותו לכתחילה. וא"כ דוקא רב לשיטתיה שתק דס"ל דדבר שאין ראוי לכתחילה לא הוה מן המוכן. והשתא לדידן דקיי"ל דאין מבקרין אותו לכתחילה אפ"ה אם ביקרו הוה מן המוכן א"כ גם בעגל שנולד מן הטריפה י"ל דמוכן דיכול לשוחטו במעי אמו ודוק היטב. ולהך תירוצא שכתבו התוס' דלא ס"ל ד' סימנין אכשר רחמנא. א"ש בפשיטות דלדידן לאו קושיא הוא ורב ע"כ לא ס"ל ד' סימנין אלא שתירוץ דחוק הוא. וכן לתירוצא דדמי לגרוגרות וצמוקין יש ליישב כפי דרך הראשון ודוק:
שם לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. וקשיא לי כיון דהטריפה בחייה אינה ראויה לכלבים ולנחור לכלבים ביו"ט אסור דקיימ"ל לכם ולא לכלבים וא"כ ביו"ט גם לכלבים אינה ראויה וכ"כ התוס' בשבת (דף קנ"ו ע"ב) שכתבו דיש דברים ראויים להאכיל לכלבים חיין כגון עופות. ובחולין (דף י"ד) כתבו כגון עוף וטלה משמע דפרה אינה ראוייה בחיים לכלבים. וא"כ היכא הוה מוכן לכלבים כיון דגם האם טריפה אינה ראויה לכלבים בחיים. ונראה דהכי פירושו דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם כיון דעדיין לא הקצה אותה מדעתו וכבר היה דעתו עליה להשליכה לכלבים דעתיה אכל מידי דחזי ליה וכיון שאינה מוקצה מדעתו אע"ג דביו"ט אינה ראויה לכלבים מחמת איסור מ"מ כיון שלא נסתלקה ממנה הכנה דאדם דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם וניהו דבהאי עגל נסתלקה הכנה דכלבים ביו"ט מ"מ לעולם מקרי מוכן לאדם. וזהו כעין סברת התוס' לקמן בשם הר"י מקורבי"ל. ואף ע"ג דשייך כאן מוקצה מחמת איסור שבין השמשות לא היתה ראויה לא לאדם ולא לכלבים אינו בשביל חסרון הכנה רק אריה דרביע עליה. וזהו כעין סברת הר"ן בביצה שנולדה בשבת לא מקרי מוקצה מחמת איסור מיהו לשאר תירוצים התוס' לקמן וכן כתבו התוס' בשבת גבי נבילה הוה מוקצה מחמת איסור. א"כ קשה עגל שנולד מן הטריפה נמי הוה מוקצה מחמת איסור שבין השמשות אינה ראוים לא לאדם ולא לכלבים וצ"ע. עכ"פ י"ל מכאן דעגל שכלו ח' ימים ביו"ט ודאי שריה לשוחטו ביו"ט דשייך נמי טעמא דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם. וכיון דטעמא משום ספק נפל א"כ דעתו עליה ממנ"פ או להשליכו לכלבים כשיהיה נפל או לשוחטו ולא הוה מוקצה כלל ודלא כמהרש"א ודוק:
בפרש"י בד"ה לא אמרן דיתעסקו בו ישראל עכ"ל. ונראה דס"ל דביו"ט ראשון ע"י עממין מודה דאע"ג דלא אשתהי נמי שרי ע"י עממין וכמו שמסיק הר"ן ג"כ. מיהו יש לדקדק לפ"ז דאם נימא דבאשתהי דוקא שרי וע"כ היינו משום כבוד המת א"כ באפשר בעממין גם באשתהי לא הו"ל למשרי ולרב אסי שרי אפילו באפשר בעממין וא"כ גם באשתהי הו"ל לפלוגי בין אפשר בעממין ללא אפשר. ויש ליישב מיהו הרא"ש דייק מפירש"י במסכת שבת דס"ל דוקא באשתהי שרי וכ"כ הטור וא"כ קשה למה פירש"י הכא דקאי אנתעסקו בו ישראל ולא פירש דקאי אכולה מילתא בין ביו"ט ראשון ע"י עממין בין ביו"ט שני ע"י ישראל. וצ"ל לדברי הרא"ש כיון דביו"ט ראשון לכ"ע בעינן אשתהי לא הוצרך מר זוטרא לומר כן איו"ט ראשון כיון דלכ"ע בעי אשתהי גם רב אשי לא פליג בהא רק ביו"ט ב'. מיהו לפמ"ש הר"ן י"ל דניהו דרש"י פירש שם כן דעובדא דר' יוחנן מ"מ לפי האמת שרי לכ"ע ביו"ט ראשון ע"י עממין אפילו בלא אשתהי ודו"ק:
בפירש"י בד"ה דאיכא חברי כו' ואם יראו אותם מקברים מיתיהם כו' עכ"ל. משמע דלאו משום גלימא פירש"י, לכן דברי מהר"מ שיף תמוהים בכוונת רש"י:
בפרש"י בד"ה חזייא רבינא לרב אשי עכ"ל. צ"ע דאפשר דרב אשי חזייא לרבינא ואי משום דאמר מר בעירובין פ' הדר (דף ס"ב) נמי אמר לרבינא מר. ואפ"ל דלקמן (דף ט"ז) מבואר דאבוה דשמואל ואינך אמוראי מערבי אכולה מתא א"כ מסתמא גם רב אשי שהיה הראש אחז צדיק דרכו להניח אכולה מתא ורבינא שהיה תלמיד חבר דרב אשי סמך על רב אשי וא"כ אי רב אשי בעצמו שכח לא היה לו על מי לסמוך עוד אבל אי רבינא שכח ולא רב אשי א"כ היה לו לסמוך על רב אשי דמסתמא מערב אכולה מתא כן נ"ל:
בתוס' בד"ה מימות כו' י"ל דר' יוסי אוסר אי אתרמי כו' עכ"ל ויש לדקדק לפמ"ש התוס' לעיל הא דעיקר מאי דקמ"ל ר' יוסי היינו משום דנ"מ גם לבני בבל ולנהרדעי ליכא נ"מ כלל דשאר מקומות אין חוששין לכך שיהיה אלול מעובר ובמקום הוועד הן שתי קדושות. וגם אם נימא דטעמא דביצה אסורה משום מהרה יבנה בית המקדש ג"כ לא שייך כיון דלא מצינו אלול מעובר ולא חיישינן שמא עיברו הכי נמי ליכא למיחש שמא תתעבר. ודוחק לומר דדמי לשמא ימות דחיישינן טפי משמא מת. וא"כ מאיזה טעם יאמר לבני א"י לאחר תקנת ריב"ז. ואפשר ליישב קושיית התוס' דדוקא נהרדעי לא חיישי לאלול מעובר כיון דרוב פעמים לא עבדי הכי משא"כ ר' יוסי לשיטתיה דחייש למיעוטי חייש שמא עיברו. מיהו למ"ש הר"ן דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רוב ליכא למימר הכי. ועי' מ"ש לקמן (דף ו') וצ"ע:
בתוס' בד"ה והאידנא דאיכא חברי כו' ואין לומר צריך מנין אחר כו' ועברה החששא עברה הטעם עכ"ל צ"ע כרם רבעי שהטעם לעטר שוקי ירושלים ובחורבנה הרי עבר הטעם שהרי העיטור שאז אין ראוי ואפ"ה חשיב דבר שבמנין וכן שובו לכם לאהליכם דחשש פרישה משום פולטת שכבת זרע ולאחר קבלת התורה עבר חשש זה דלא איכפת לן ואפ"ה חשיב ליה דבר שבמנין וצריך לחלק וצ"ע. ולולא דברי התוס' היה נראה דלא שייך צריך מנין אחר להתירו אלא כשיש לומר דהאיסור נשאר ואין כאן התיר אבל לא נחמיר בשביל זה לבטל מצוה ולהכי לעיל שפיר צריך מנין אחר להתירו ואף דבהך דשובו לכם לאהליכם איכא ביטול פ"ו י"ל כיון שצריך מנין אחר להתירו ממילא בטלה מצות פ"ו שהפה הקדוש שציוה על המצוה הפה שהתיר ביטול פ"ו אבל הך שהתירו מלאכת יום טוב בשביל כבוד המת אי אפשר לומר כשעברה החששא שנתבטל מצות כבוד המת שלעולם כבוד המת במקומו וכן בגילוי די"ל דמעיקרא לא אסרו רק במקום שנחשים מצויים ובמקום שאין מצויים לא נאסר כלל א"כ כשאין מצויים בטל האיסור דמעיקרא אבל כאן א"א לבטל כבוד המת:
בא"ד ורצו להתעסק בו כו'. עיין שבת משמע שעשו כבר מעשה וכן הוא ברא"ש:
בא"ד וגער בהן ר"ת ושלח להם בני בשכר אינן בני תורה כו' עכ"ל. לפי טעם זה היה לו לאסור אפילו ע"י כותים כדאיתא התם להדיא. וקשה על מ"ש הטור בשם ר"ת דמשמע שלא החמיר רק ע"י ישראל. ואפשר לומר כיון דבלא"ה כתבו התוס' דלכמה דברים אינו בני תורה רק משום דאוושא מילתא וע"י כותים ליכא למיחש כולי האי וגם טעם השני לא שייך רק ע"י ישראל ודו"ק:
בתוס' ד"ה וכי מה כו' תימא הא מוכן הוא כו' וא"כ יכול להושיט ידו במעי אמו כו' עכ"ל. וצ"ע דהא מבואר בפ' ח' שרצים בהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו. וא"כ לפמ"ש התוס' לעיל קצירה אינה מותרת ביו"ט ועוקר דבר מגידולו תולדה דקוצר הוא. וכמ"ש הרמב"ם בהלכות שבת. וא"כ אסור לתלוש העובר ממעי בהמה דהוה כקוצר. וכן מבואר בבכורות פ' הלוקח דעוקר דבר מגידולו אסור ביו"ט וא"כ לא מצי לתלוש ולדלדל העובר במעי הבהמה. ואפשר התוס' כאן ס"ל כמ"ש בע"ז (דף כ"ח) לחד תירוצא דכלו חדשיו ליכא משום עוקר דבר מגידולו והכא קושיית התוס' בכלו חדשיו. ומ"מ צ"ע כיון דאין מילדין הבהמה ביו"ט משמע ודאי דאיסורא איכא מיהו לעקור העובר ממעי הבהמה. ואין לומר דהא דאין מילדין הוא דוקא שלא לצורך אוכל נפש. דהא סתמא קתני אפילו צריך לולד לאכלו ביו"ט וא"כ אסור לדלדל העובר שבמעיה וגם לתלוש ממנו משום עוקר דבר מגידולו ולק"מ קושיית התוס'. ודו"ק:
בא"ד וי"ל דקאמר גמ' אליבא דרב אושעיא כו' עכ"ל. לפ"ז לדידן דקיי"ל דניתר בד' סימנין בלא"ה הוה מוכן דיכול לשוחטו במעי אמו כפי דברי התוס'. ואפשר שכן דעת הרי"ף שלא חילק בין עגל הנולד מבהמה עומדת לאכילה לנולד מבהמה עומדת לגדל אע"ג דס"ל מוקצה. ועיין מהרש"ל ביש"ש שכתב שצ"ל אלישנא דש"ס. ולפ"ז ניחא בלא"ה דהרי"ף לשיטתיה בלא"ה מקרי מוכן. אלא דיש לדקדק לתירוץ זה מלישנא דברייתא לקמן ל"ל לטעמא דמוכן אגב אמו תיפוק לים בלא"ה שהעגל מוכן מצד עצמו לפי מאי דקיי"ל דניתר בד' סימנין. ונראה דודאי ידעי התוס' דבלא כלו חדשיו עד היום לא שייך שיהיה מוכן מצד עצמו. אלא דלהך תירוצא לא משמע דהקושיא דוקא בכלו חדשיו ביו"ט. ומ"מ אברייתא דנקט טעמא דמוכן אגב אמו לא קשיא דנקט האי טעמא משום דנ"מ בכלו חדשיו ביו"ט ודו"ק. והיינו כפי מה שנראה מדברי התוס' דקיי"ל ד' סימנים אכשר רחמנא אבל לכמה פוסקים הוה בעיא דלא אפשטא כ"כ רמ"א בי"ד סימן ד':
בא"ד הואיל וכו' דאסור לכתחילה לא מקרי מוכן כו' ע"כ. ויש לדקדק כיון דאי אפשר לעשות כן להושיט ידו לפנים מהאי טעמא יהא מותר לשחוט הטריפה כדי שיהיה הולד מוכן לשחוט דאף דאין אמו ראויה לשחוט כיון שהיא טריפה. מ"מ כיון שאי אפשר לשחוט כעובר בלא"ה יש להתיר לסחוט גם האם. כמו דשוחטין בשביל כזית בשר כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וא"כ הולד מוכן מצד עצמו שראוי לשחוט האם או לנוחרה ואח"כ ישחוט הולד. ואפשר כיון דאם האם ניתרת בשחיטה זו ואין השחיטה מועלת לאם כי אם בשביל הולד שבמעיה לא שרי לשחוט האם דלא מקרי שחיטה לצורך אוכל נפש כיון שאין האם ניתרת כי אם העובר לאחר שישחוט לא הוה רק כמו מכשירין ואסור לשחוט האם ביו"ט בשביל הולד מאחר ששחיטה זאת אינה מתרת שום דבר ודו"ק. ולכאורה יש לתרץ כיון דהאם טריפה אסור לשחוט הולד משום אותו ואת בנו. מיהו אכתי אינו מיושב דיכול לשחוט האם לנבילה כגון בסכין פגום וכדומה נוחר:
בא"ד ועוד י"ל כו' והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום כו' עכ"ל. ולכאורה קשה דהא דלא חזי בין השמשות היינו משום שמא עדיין יום הוא וא"כ הוה לים מוקצה מחמת יום שעבר דאם לילה הוא כבר כלו חדשיו ולעיל כתבו התוס' דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר ואי בעינן כלו חדשיו מעת לעת מיום שנתעברה. ולא אמרינן מקצת יום ככולו א"כ שפיר משכחת לה שלא כלו מע"ל בתחילת יו"ט וא"ש. ומיושב מה שהקשה מהרש"א דלימא עגל שלא כלו חדשיו וכלו ח' ימים ביו"ט. ולפ"ז ניחא כיון דלענין ח' ימים אמרינן מקצת היום ככולו ואינה מוקצה רק מחמת יום שעבר ולא אמרינן וא"ש. מיהו יותר נראה דלא שייך כאן מוקצה מחמת יום שעבר דדוקא היכא שאינו מוקצה מחמת אותו יום כגון ביו"ט ושבת לא שייך מיגו דאתקצאי בין השמשות שהרי לא היה הוקצה בין השמשות רק מכח יום שבת. ומה שמוקצה בשביל יום שבת אין לאסור ביו"ט משא"כ הכא דצריך באמת מקצת יום זה כדי שיכלו חדשיו אלא דאמרינן מקצת יום ככולו. וכיון דההיתר תלוי באותו יום שייך שפיר מיגו דאתקצאי בין השמשות וא"ש. מיהו נ"ל ליישב קושיית מהרש"א בלא"ה דהא דצריך ח' ימים היינו לאפוקי מספק נפל ואי הוה ידעינן שרי מיד לאחר לידה רק מאחר שלא נודע אי כלו חדשיו צריך ח' ימים לאפוקי מספק נפל וא"כ למחר כששהה ח' ימים איגלאי מלתא למפרע שהיה ראוי גם אתמול. ודמי לבכור שנפל לבור אם יורד מומחה ורואה שיש בו מום קבוע מאתמול אף דאיהו לא ידע מ"מ איגלאי מלתא דלא הוה מוקצה כלל שגם אתמול היה ראוי. וכן במוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו דשרי כדאיתא לקמן (דף כ"ו ע"ב). והכי נמי אגלאי מלתא למפרע דמעיקרא לא היה מוקצה כלל שאף מאתמול היה ראוי לאדם. משא"כ התוס' כתבו שפיר דאיירי דאתמול באמת לא כלו חדשיו וא"כ אתמול בין השמשות לא היה ראוי כלל ודוק ועיין בסמוך: