שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון · דף ה:
גמרא וכ"ת למצות עונה היא דאתא. והקשה מהרש"א הא בלא"ה כיון שנתבטל הטעם ודאי הוזהרו מכח מצות פריה ורביה. ותירץ דהכוונה כדי שתהיה מצות פריה ורביה נשנית בסיני וגם בני נח מוזהרין עליו. איברא דה"ק בש"ס סנהדרין. אבל הלשון בש"ס דחוק. גם קשה איך יעלה על הדעת שיהיו אסורין לעולם הא התורה מלאה כי יקח איש אשה ובעלה דמוכח שלא היו אסורין. לכן נראה לפרש דפשיטא ליה דאי אפשר שיהיו אסורים בתשמיש לעולם אלא דה"ק דמהכא לא מוכח דצריך מנין אחר להתירו ונשאר האיסור דודאי לא ס"ד אלא דכיון דכבר נתבטל מהם מצות עונה בימי הגבלה ופרישה י"ל דנתבטלה המצוה ונשאר רשות כיון שכבר נפקעה המצוה בימי פרישה. ולזה היתה אזהרה דשובו לכם למצות עונה דייקא שהמצוה שייכא ג"כ כמקדם וכן דייק לשון רש"י. מיהו אכתי קשה הא כתיב ועונתם לא לא יגרע בתורה. וי"ל לפמ"ש כיון דהעונה עכ"פ רשות ממילא בנשאת בסתם אדעתא דהכי נשאת כדי שלא ימנע ממנה העונה לכן לא יגרע. אבל באותן נשים שכבר נשאו והתורה הפקיעה מהם העונה י"ל דלעולם נפקעת ואין חיוב עונה עליו כלל, מיהו לפי האמת אתיא לגופה כיון דצריך מנין אחר להתירו א"כ י"ל אף דמכללא הוה נשמע התירא משום מצות פ"ו מ"מ אי אפשר שיותר אם לא שיותר בפירוש משום דצריך מנין אחר להתירו לכן התירן בפירוש ודוק היטיב:
שם ת"ש במשוך היובל המה יעלו בהר מכדי כתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו' במשוך היובל ל"ל. לכאורה יש לפרש בפשיטות דמדאיצטרך לאזהורי בלוחות שניות הצאן והבקר אל ירעו ש"מ דקדושה ראשונה בטלה. דאל"כ הרי אסורים מכח לוחות ראשונות. אלא ודאי ליכא איסורא מכח לוחות ראשונות אחר שנסתלקה השכינה וא"כ במשוך היובל ל"ל. אלא ודאי לאוריי אתא דאי לא פרט קרא היתירא הוו אסורים מכח דבר שבמנין וקמ"ל קרא דצריך להתיר בפירוש ורש"י ותוס' לא פירשו כן. ואפשר משום דמשמע להו דשריותא דבמשוך היובל היה צריך שיהיו מותרים אז בשעת לוחות ראשונות ועדיין לא נאמר אזהרה דצאן והבקר וגו' וא"כ הוצרכו להתיר מיד אחר לוחות ראשונות. ולהכי הוכרח רש"י לומר דלא הוצרך ההיתר אחר לוחות ראשונות דלא נסתלקה שכינה עד כ' אייר:
שם וכ"ת הנ"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא כו'. ויש לדקדק דהא מר' יוחנן בן זכאי גופיה מוכח דמשחרב בית המקדש התקין שיהיה מקבלין עדות כל היום ולמה צריך לתקנה הא ממילא כשנחרב הבית תו ליכא קלקול ואפ"ה הוצרך לתקן וע"כ משום שצריך מנין אחר להתירו. ואפשר דהא מקרי דאורייתא שלא לקבל העדות א"כ היה אותו יום חול והוא תקן שיהיה קודש ולמחר חול. וצ"ע:
שם עדות מסור לב"ד ביצה לכל מסורה. ויש לדקדק דכיון דכשהיו מקבלין עדות החודש כל היום א"כ היו נוהגין קדושה בו ביום ולמחר היה חול ומותר במלאכה א"כ יש לחוש מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא עשינו מלאכה כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה עשינו מלאכה למחרת השתא נמי נעשה מלאכה ביום מחרת ובאמת כשיבנה המקדש יום טוב דאורייתא למחר ואיכא חששא דאורייתא טפי מביצה טובא שאינו אלא גזירה דרבנן בעלמא. וצ"ל דידוע אימת קדשו החודש כיון דעדות מסור לב"ד מפרסמין אימת מקדשין החודש ובמקום שלא נודע קביעת ר"ה ממילא עושין שני ימים ובמקום שיודעין שבאו מן המנחה ולמעלה יודעין שלא קדשו ב"ד החודש ויום טוב למחר:
בפירש"י ד"ה ת"ש מהכא במשוך היובל שימשוך בהסתלק שכינה כו' לא במשוך היובל שימשוך התוקע מלתקוע כו' עכ"ל. תמוה לפירש"י שלא נסתלקה השכינה עד אחד בניסן וכי לא פסקו הקולות עד אחד בניסן או עד כ' באייר ונראה דרש"י מפרש לפי פירושו במשוך היובל היינו שניתן להם סימן שתסתלק השכינה יצוו לתקוע ולא אקול השופר אשר מן השמים רק שאז יצוו לתקוע למען יכירו וידעו כל העם שנסתלקה השכינה ולא קאי אקולות שמן השמים:
וארווח לן בזה דיש לתמוה על פרש"י שלא נסתלקה השכינה עד אחד בניסן. א"כ תמוה למה הוצרך להזהיר הצאן והבקר אל ירעו הא בשעת שריית השכינה על ההר ודאי היו אסורים. והוא תימא גדול לפירש"י. ולפמ"ש יש ליישב שמבואר בפרקי ר"א ובטור ריש הלכות ר"ה כשעלה משה לקבל לוחות אחרונות ציוה לתקוע משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז. וא"כ כיון שהיה אפשר לטעות שבמשוך היובל קאי על תקיעה זו וכבר נסתלקה השכינה אז או שכיון שנאמר במשוך היובל שמא תקיפה זו לסימן שמותרין לעלות בהר. לכן הזהיר הוא ית' בפירוש ואיש לא יעלה וגו' גם הצאן והבקר וגו' ודו"ק היטיב:
בתוס' בד"ה וביקש כו' וא"ת אי קסבר כו' מאי מרויחין הענים כו' ע"כ. וכתב מהרש"א וליכא לאקשויה כיון דלא קדשה אמאי הוצרך כלל להעלותן הא לא הוה ביה דין רבעי כלל די"ל דמ"מ הוצרך להעלותו משום דבר שמנין כמ"ש התוס' בר"ה עכ"ל. ולא הבנתי דבריו דניהו דלא קדשה לעתיד לבא מ"מ כיון דתרומה בזמן הזה מדרבנן מיהת לכ"ע א"כ דרבעי נוהג ג"כ שיש לו דין תרומה ומעשר לענין זה. וכן מבואר בפוסקים דגם בזמן הזה נוהג רבעי עיין בי"ד סימן רצ"ד וכן מבואר בתוס' ריש פרק כיצד מברכין דבח"ל אינו נוהג רבעי רק בכרם דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ואם נימא למ"ד לא קדשה לעתיד אין רבעי נוהג אפילו מדרבנן בא"י א"כ בח"ל אינו נוהג אפילו בכרם אלא ודאי נוהג מדרבנן לכ"ע. ואולי כוונת התוס' בר"ה דכיון דמעיקרא הוה דאוריי' וכבר בטל רבעי מן התורה וניהו דגזרו על רבעי דאורייתא שיהיה עולה מ"מ אח"כ שלא היה רק מדרבנן לא היה חייב להעלותו אי לאו דבר שבמנין דלא בטיל הטעם לגמרי. ומיושב ג"כ מה שתמה בזה בס' פ"י ודו"ק וצ"ע. ומה שפירש"י דר"א ס"ל קדושה ראשונה קדשה לעתיד היינו משום דבלא"ה אין קדושה לירושלים וא"צ להעלות שם הפירות אבל פדיון ודאי בעי אפילו לא קדשה לעתיד מדרבנן בעי פדיון כמו תרומה בזמן הזה. אלא דצ"ע דבפ"ק דמגילה ובשבועות (דף ט"ו) מספקא לן לר"א אי ס"ל קדושה ראשונה לעתיד לבא. והתוס' בר"ה הביאו ג"כ סוגיא דשבועות דמספקא לן והאיך כתבו כאן דס"ל לר"א קדשה לעתיד לבא. ואפשר כוונתם לקדושת עזרא דקידש קדושת מחיצות לעתיד לבא וכמ"ש התו' בשבועות (דף ט"ז) ורש"י דנקט קדושה ראשונה לאו דוקא:
ומה שתירץ מהרש"א דמ"מ הוצרך להעלות משום דבר שבמנין דבריו תמוהין דכיון דלא נוהג אין כאן נטע רבעי כלל ולא צריך פדיון כלל ולא שייך לומר דבר שבמנין כאן נטע רבעי כלל וא"כ מ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן ואמאי לא ליחייב מן התורה משום דבר שבמנין. אלא פשוט כיון דבטלה קדושת הארץ בטלה תרומה מיניה לגמרי וכמו כן אין חיוב להעלות לרגל משחרב המקדש מאחר שאין הענין שייך כלל כיון דאי אפשר בראיה ובקרבנות. אלא פשוט התוס' ס"ל דנהוג רבעי כמו ערלה שנוהג גם בחורבן הבית גם רבעי נהוג. ומ"ש התוס' בר"ה הכוונה כמ"ש כאן וכמ"ש בפ"י שכתבו התוס' מהכא לא מצי למפשט די"ל דהוה דבר שבמנין ומה שהקשה בצל"ח הא אפילו קדשה לעתיד כיון דלא שייך הטעם לעטר שוקי ירושלים בפירות א"כ ע"כ נמי הוה משום דהוה דבר שבמנין נראה דודאי אם אפשר לאכול בירושלים פשיטא להו דהוה דבר שבמנין דכמו שקודם החורבן היה דין לאוכלו בירושלי' גם אח"כ הדין כן משום דבר שבמנין אבל אי אסור לאכול בירושלים ס"ד דלא הוה דבר שבמנין שהרי אי אפשר לקיים התיקון לאכול בירושלים כמו שתחילת התיקון היה לאכול הנ"ר בירושלים וזה אי אפשר א"כ י"ל דלא הוה דבר שבמנין בכה"ג כלל דלא היה התיקון רק לאכול הנ"ר בירושלים וכשאי אפשר לאוכלו בירושלי' ממילא בטלה תקנה ראשונה כיון דגם בירושלי' צריך פדיון א"כ גם בגבולין יכול לפדותו ואדרבה כשהיה המקדש קיים לא היה יכול לפדותו בירושלים כלל. ולזה כתבו התוס' דאף שצריך פדיון בירושלים ואינו כמו תקנה הראשונה מ"מ הוה דבר שבמנין גם בכה"ג. וזה ברור בכוונת התוס'. ואפשר לתרץ קושיית התוס' דר"א פדאו ג"כ ונתן לעניים:
בתוס' ד"ה מכדי כו' לכן י"ל ה"פ כו' שלא תאמר במשוך אתי למשרי כשיפסקו הקולות אע"פ שלא נסתלקה שכינה כו' עכ"ל. ויש לדקדק כיון דלפי האמת במשוך היינו הסילוק שכינה א"כ לידוק במשוך היובל ל"ל כיון דמסברא בשעת סילוק שכינה אסור א"כ מהיכא תיתי לומר דקרא אתי להתיר כשיפסקו הקולות דיותר מסתבר דבסילוק שכינה תליא מילתא ובמשוך היובל לדבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו ובלא הצאן והבקר אל ירעו מהיכא תיתי לאוקמה במשוך היובל כשהיתה שכינה עדיין בהר. וצ"ל דזהו מסתבר טפי לאוקמה במשוך היובל בשעת שריית שכינה מדנוקמה על דבר שבמנין. מיהו דבריהם דחוקים דאטו קולות גרמו הקדושה ואם נאמר דמשוך היובל סימן לגמר נתינת התורה וכיון שנגמר נתינת התורה אף שעדיין השכינה שרויה מותר לעלות א"כ לא מוכח מן הצאן והבקר אל ירעו שהאיסור משום שכינה דילמא משום מתן לוחות אחרונות. ולולי פירושם היה נ"ל דודאי מסברא בלא קרא יש להתיר בסילוק שכינה וכן בזמן שהשכינה שרויה על ההר מסברא אסור והשתא דייק הכי מכדי כתיב הצאן והבקר אל ירעו ומצריך אזהרה שאל ירעו ע"כ מוכח שבין לוחות ראשונות לאחרונות היו מותרין לעלות מדצריך אזהרה ש"מ שאיסור הראשון פקע א"כ מסתמ' מכח סברא ידעינן דנסתלקה השכינה וא"כ מסברא נמי מותר בלא שום קרא ש דלפי האמת נמי במשוך היובל סימן לסילוק שכינה ובסילוק שכינה מותרין מסברא ול"ל במשוך היובל והא דמייתי מהצאן והבקר ולא מייתי בפשיטות במשוך היובל גופיה שהוא סימן לסילוק שכינה ול"ל קרא הא מסברא מותרין בסילוק שכינה. י"ל דלא נטעי דבמשוך הוא לאסור עד אחר לוחות אחרונות וכפירש"י דמשוך היובל לא היה עד אחר לוחות אחרונות וכפשטא דלישנא דגמרא בתענית (דף כ"א) דנקט כל זמן שהשכינה כו' אמרה התורה הצאן והבקר אל ירעו נסתלקה השכינה אמרה תורה במשוך היובל. ולזה מייתי דעל כרחך אלוחות ראשונות קאי דאי אלוחות אחרונות קאי כבר הוזהרו על עלות ההר וכיון דאלוחות ראשונות קאי הא לא צריך קרא כלל דמסברא נמי יהיו מותרין אלא ודאי אי לאו היתירא בפירוש היו אסורין מטעם דבר שבמנין. ובהכי ניחא מה שהקשה בצל"ח כיון דבמשוך היובל קאי על לוחות ראשונות היכן הותר האיסור דבר שבמנין שנאמר בלוחות אחרונות שנאמר הצאן והבקר אל ירעו ולפמ"ש ניחא דודאי על היתירא דבין לוחות ראשונות לאחרונות לא צריך במשוך דמסברא נמי יהיו מותרין בסילוק שכינה. ואי משום דבר שבמנין בין לוחות ראשונות לאחרונות לא תמצא דבר שבמנין שינהוג איסורו אף כשבטל הטעם. ולומר דבמשוך היובל נקט ההיתר דבר שבמנין לא מסתבר שיכתוב ההיתר עליה בלוחות ראשונות כדי שיאסור בלוחות אחרונות איסור עולם אלא אמרינן במשוך היובל קאי אימת שיהיה סילוק שכינה מותרים לעלות ובכללו נמי בלוחות אחרונות אחר שתסתלק השכינה הוא כולל בכל זמן שיהיה סילוק שכינה מותרים הם לעלות שהרי גלוי לפניו שיהיה לוחות אחרונות לזה אמרינן משוך היובל שהוא סילוק שכינה לעולם מותרין. והכי דייק לישנא דגמרא בתענית נסתלקה השכינה אמרה תורה במשוך היובל יעלו בהר. משמע דקאי נמי אלוחות אחרונות שנאמר בהם הצאן והבקר אל ירעו כן נ"ל ודו"ק היטב:
וע"פ דברינו אלה אפשר ליישב קושיית התוס' בשבת פ' ר' עקיבא (דף פ"ז) בדיבור המתחיל ואתה וכן ביבמות (דף ס"ב) שהקשו כיון דא"ל הקב"ה ואתה פה עמוד עמדי למה כעסו עליו אהרן ומרים וכי לא ידעו שא"ל הקב"ה ואתה פה עמוד עמדי. ולפמ"ש י"ל דודאי מואתה פה לא מוכח שיפרוש מן האשה לעולם די"ל דהיינו לפי שעה שהרי הוצרך לעלות אל הר סיני לקבל הלוחות אלא דהכי דייקינן כיון דצריך מנין אחר להתירו ואי לאו דאמר קב"ה שובו לכם לאהליכם לא היה להם היתר בתשמיש וא"כ למשה שנאמר ואתה פה עמוד עמדי לא היה בכלל היתר ושוב לא התיר לו הקב"ה ממילא נשאר האיסור ותליא בדבר שבמנין אם צריך מנין אחר להתירו. והשתא י"ל כיון דדבר שבמנין אתיא מקרא דבמשוך היובל והיינו אם נאמר דמסברא בנסתלקה שכינה מותר מסברא ולא צריך קרא וע"כ משום שצריך מנין אחר להתירו אבל אהרן ומרים היו סבורים דגם בנסתלקה השכינה צריך קרא להתיר כיון דנחתא ליה קדושה א"כ לא מוכח שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וא"כ מואתה פה עמוד עמדי לא מוכח איסור כלל רק שלא הותר לו דבר שבמנין:
ובהכי ניחא מה שדייקו התוס' אהא דקאמר ק"ו מה ישראל שלא דיברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן אמרה תורה אל תגשו אל אשה אני שמיוחד לדיבור כל שעה כו'. והקשו התוס' הא אין זו ק"ו דאטו משום שצוה פעם א' לבטל יבטלו לעולם. ולפמ"ש ניחא דאין זו ק"ו גמור אלא דמ"מ קאסר שפיר והוא דאילו לא היתה סברא זו דמיוחד לדיבור א"כ לא היה נלמד לו איסור ואתה פה די"ל שכבר הוא בכלל ההיתר שתשובו לכם לאהליכם כמו כל ישראל שהותרו מכח היתר זה דבר שבמנין ואף דמשה הוצרך להשתהות ארבעים יום לקבל הלוחות י"ל דמ"מ הוה בכלל היתר אחר שירד מן הסר אבל השתא דאיכא סברא לאסור לעולם משום שמיוחד לדיבור א"כ כי היכא דישראל אילו לא אמר שובו לכם לאהליכם היו אסורין לעולם א"כ ק"ו שהוא יהיה אסור לעולם ובכלל ההיתר אינו כיון דיש להחמיר בו יותר א"כ הוה ק"ו אילו לא הותרו מכח שובו לכם לאהליכם היו אסורין וכ"ש משה רבינו וכשהותרו י"ל רק ישראל הותרו ולא משה רבינו שלגבוה לא הותר דבר שבמנין כיון דהוא היה נאסר בק"ו א"כ אין משה רבינו בכלל היתר דשובו לכם כיון דאיסור היה חמור אצלו יותר ודו"ק היטיב:
ומה שהקשה בצל"ח לפי האמת דשובו לכם לאהליכם אתי לדבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו קשה לכתוב שלשת והוה קביעות זמן ולא צריך קרא להתיר. י"ל דבשלשת מפרש הטעם משום חשש פליטת שכבת זרע וא"כ לא היתה הכוונה רק משום שקבלו הנשים התורה בטהרה. וקשה מנ"ל הוא די"ל דגזירת הכתוב הפרשה שלשה ימים. וי"ל משום הא גופיה דנקט לשלשת ימים משמע שיהיו נכונים לאו משום עכשיו רק לשלשת ימים כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני משמע שגם הנשים בכלל וצריך שיקבלו גם הם בטהרה משא"כ מי נקט שלשת משמע דאינהו גופייהו גזור עלייהו משום לתא דידהו ולא הוה מוכח פולטת ביום השלישי שהיא טהורה או שמא לא צריך כולה האי רק משום גזירת הכתוב ודו"ק:
גם י"ל בפשיטות כיון דמסיק בשבת דקודם השלשה ימים א"ל מצות פרישה לכ"ע א"כ הלשון לא יצדק רק שיהיו נכונים למחר לשלשת ימים ואי נקט שלשת הוה משמע מיד. ותדע דא"כ תיקשי בפשיטות אפילו בלא דברי התוס' למ"ד דלשלשת ל"ל אע"כ כך הוא צריך לפי טבע הלשון ודו"ק:
מתוס' ד"ה מי לא מודה וכו' וי"ל שאם לא באו עדים עד סמוך לחשיכה כו' עכ"ל. וקשה הא קודם תקנת ריב"ז נמי נימא דהוה קדושה אחת מה"ט שיבאו כשאין שהות ביום לקדש ותו קשיא הא גופא מנ"ל שאין עושין מלאכה משום קדושת היום דילמא באמת עושין מלאכה אם יש להם שהות. ואפשר לומר דמה"ט גופיה לא היה עושין מלאכה דכיון דלא קדשו באותו יום אם נתיר להם מלאכה י"ל מהרה יבנה המקדש ויחזור התיקון אם יבאו עדים מן המנחה ולמעלה שינהגו אותו היום קודש ואם יעשו מלאכה כשלא יקדשו באותו יום יאמרו אשתקד מי לא עשינו מלאכה כשלא קדשו באותו יום עכשיו נמי נעשה ובזמן המקדש היה אותו יום קודש ולמחר קודש דבשלמא בקדשו באותו יום אין עושין מלאכה שיום קדוש הוא וגם כשיבנה המקדש הוה יום קודש אבל אם נתיר מלאכה בלא היה שהות לקדש יש לחוש מהרה יבנה המקדש לכן פשיטא ליה לנהוג קודש בהאי פורתא וזהו דוקא אחר שהתקינו שינהוג אותו יום קודש צריכין ליזהר מלאכה אפילו אין שהות לקדש אבל קודם תקנה אם לא היה שהות לקדש נהגו בו חול באמת ודו"ק: