שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון · דף ה.
גמרא ותניא כרם רבעי היה עולה כו'. והקשה בס' פ"י אמאי לא דייק ממתני' דמעשר שני דאיתא התם אהך מילתא דכרם רבעי משרבו הפירות התקינו שיהיו נפדין סמוך לחומה ותנאי היה בדבר שאימתי יחזור הדבר לכמות שהיה ומדהוצרכו לתקנה אחרת אחר שרבו הפירות ש"מ שצריך מנין אחר להתירו. ונראה לי דמלשון התקינו לא מוכח שצריך אחר דשפיר שייך התקנה אחר שפשט איסורו כבר ואף דמצד הדין היה מותר כשרבו הפירות דבטל הטעם מ"מ ודאי לא היה הטעם פשוט וידוע לכל שידעו שהותר הדבר. וגם מצינו לפעמים שאין מגלין הטעם כדאי' בפ' ב' דע"ז גבי גבינות עיי"ש בגמרא דקאמר גזירה חדשה ואין מפקפקין בה ואפילו בגזירה הישינה ודאי אין מגלין טעמי תורה לע"ה דלא לזלזלו בהו ויהא הדבר מסור ביד כל א' והרבה יש שלא ידעו הטעם. ולכן הוצרכו לתקן בפרסום שיהא ידוע שבטלה הגזירה. ולהכי נקט לשון
התקינו ולא נקט לשון התירו רק שהיתה תקנה מפורסמת. והכי דייק לישנא דמתני' דמסיים ותנאי היה בדבר שאימת שירצו וכו' ופי' היינו כשיתמעטו הפירות ואמאי לא נקט בהדיא כשיתמעטו הפירות. אלא ודאי לא נקט רק לשון התקנה שלא גילו טעם הדבר רק שהתירו להם על תנאי כשירצו יחזיר הדבר למקומו ולא ביקשו לתלות טעם הדבר במיעוט הפירות דא"כ נתת תורת כל א' בידו שכ"א יאמר לפי דמיונו להבחין בין רב למעט ולכן השאירו לעצמם שכשיהיו רצונם לחזור התקנה יחזור לכמות שהיה ולכן כל מי שהיה לו כרם רבעי היה צריך לחקור אם כבר חזרה תקנה כמות שהיה. ובזה מיושב כל מה שדקדק והאריך בעל תוספת יו"ט והקשה על הראב"ד בהל' ממרים. ולמ"ש אין מקום לכל דבריו שמעיקרא כך התקינו שלא יהיה לעם היתר עד שיחקרו אם חזר הדבר לכמות שהיה משא"כ לקמן דקאמר בהדיא שכבר נמנו עליו והתירוהו משמע ודאי שצריך מנין אחר להתירו:
עוד נ"ל דהא דתנן משרבו הפירות אין פירושו אירע כך פעם אחד והתקינו שיהא נפדין סמוך לחומה אלא שכך היתה תקנה משרבו הפירות היינו אחר שכבר הרבו להביא שהיה כבר שוקי ירושלים מעוטרים התקינו שיהא נפדין בכל מקום והיינו בזמן שאין צורך עוד לפירות יותר ועל כן העמידו התקנה שיהיו מעלין הפירות שיתעטרו שוקי ירושלים ואחר שכבר נתעטרו נתנו רשות לפדותן כדינו. ולהכי הוצרכה תקנה שאפילו אותן פירות שכבר עלו לדרך לירושלים כשראו שאין עוד צורך בהם והיינו שבאו אחר שכבר נתעטרו שוקי ירושלים היה יכול לפדותן אפילו סמוך לחומה. ולהכי נקט נמי סמוך לחומה להורות אפילו אותן שכבר הגיעו סמוך לחומת ירושלים וא"כ מעולם לא נתבטלה תקנה ראשונה רק לפי שעה שלא היה צורך בהם התקינו שיהיו רשאים לפדותן בכל מקום להודיע הדבר שאינו רק לפי שאין צורך בהם ולא שהותרה תקנה ראשונה לגמרי שלא היה כאן כיתר רק לפי שעה משא"כ בהך דכרם רבעי לקמן לר"א דהותרה לגמרי ע"כ איירי אחר חורבן ולק"מ ודו"ק. ובזה מיושבים ג"כ כל דקדוקי תוספת יו"ט מה שדקדק והאריך בזה ואין להאריך כאן:
שם ואמר ר' יוחנן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. ע' תוספת יו"ט בפ"ה דמעשר שני שהביא דברי הרמב"ם בפ"ט ממעשר שני שכתב ענבים של כרם רבעי עולין כו' ושאר כל הפירות נפדין אפילו סמוך לחומה. וכתב התוספת יו"ט דס"ל כמ"ש הירושלמי שמתחילה לא גזרו אלא על הענבים וז"ל הירושלמי אמר ר' הונא בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויות התקינו כו'. וכתב התוספת יו"ט דלרש"י והרמב"ם בתחילה היתה התקנה בשביל יין לנסכים ואח"כ היה על כל הפירות וטעם שאמרו כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות משמע בכל פירות ע"ש. ואני תמה על הירושלמי איך נתן טעם בשביל נסכים הא מבואר בהדיא במנחות פ' התודה (דף פ"ב) דנסכים אינם באים מן המעשר וא"כ מה הועילו בהך כרם רבעי דיש לו דין מעשר ואין נסכים באים מן המעשר והוא תימה עצומה. לכן נ"ל דודאי מעיקרא שכולם פדאו מעשר שני משום טורח הדרך ובאים לירושלים עם מעות א"כ הם קנו כל הפירות שבירושלים וגם ענבים ולא היה נמצא יין לנסכים כי הרבה קופצים על פירות אבל אחר שתיקנו להעלות כרם רבעי לירושלים א"כ גם מעשר הוליך עמו כיון שכבר הוצרך לטעון פירות לירושלים ומצוים הולכים עם משאות לירושלים אגב נלקחו גם פירות מעשר שני עמהם לכן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות שלא היו נחוצים לקנות כ"כ ונשאר לנסכים ענבים מצויים מן החולין שנסתפקו בכרם רבעי
. וזהו כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות הרצון שיהיו הפירות בריבוי ויסתפקו מכרם רבעי ומעשר שני. או אפשר אגב אורחא מביאין גם פירות חולין ונסכים מצויין. ותימא שלא הרגישו בזה המפרשים. ועיין בסמוך:
בפירש"י ד"ה במזרח לוד כו' בכיצד מברכין יש פלוגתא חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי. עיין בספר פ"י. ואפשר לפרש דרש"י משמע ליה דטעמא דכדי שיתעטרו שוקי ירושלים בפירות אינו אלא למ"ד נטע רבעי משא"כ למ"ד כרם רבעי שאינו נוהג רק בכרם לא שייך שיתעטרו כיון שאינו אלא במין פרטיי בענבים ולא זולת. ולמ"ד כרם רבעי צריך לומר דס"ל הטעם כמ"ש בתוס' יו"ט בשם הירושלמי שהיו צריכין לטהר יין לנסכים וסוגיין כמ"ד נטע רבעי. ואפשר לומר עוד דגם לענין דבר שבמנין דדייק הכא אפילו בטל הטעם אפשר דלא שייך רק אם נימא טעמא כדי שיתעטרו דבשעת חורבן בטל טעם זה לגמרי. משא"כ אם נימא בשביל לטהר יין לנסכים אפשר דגם בשעת
חורבן לא מקרי בטל הטעם. דמצינו בנידה (דף ו' ע"ב) גם בימי האמוראים חברי' מדכן בגלילא ופירש"י שהיו מטהרי יינם לנסכים. וא"כ עיקר ההוכחה למ"ד נטע רבעי. ושפיר הוכרח רש"י לפרש כן ודו"ק:
ועיין צל"ח שמדייק למה לא פירש"י כן לעיל ד"ה כרם ע"ש. ונראה ליישב ויתיישב הכל. דבלא"ה קשה במתניתין דמעשר שני תנן משרבו הפירות התקינו שיהיה נפדין סמוך לחומה וקשה ל"ל תקנה הא ממילא כיון שבטל הטעם לעטר שוקי ירושלים ממילא בטל הדין תקנה ראשונה ולמה צריך תקנה חדשה וע"כ משום דהוה דבר שבמנין וא"כ הו"ל לדייק כן ממתניתין ולמה דייק מברייתא ומר"א. עיין במפורשים שנדחקו. לכן י"ל דודאי ממתניתין לא מוכח רק כשיש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו לכי לא מקרי בטל הטעם. שפיר י"ל דצריך מנין אחר להתירו שלא לחוש לזאת. וא"כ שם דאי לא התקינו שיהיה נפדין לא היתה תקנה ראשונה בטילה כיון דיש לחוש שיתמעטו הפירות. אבל מהך ברייתא דר"א שפיר מוכח אפילו שלא יהיה חשש שיחזור הדבר לקלקולו מ"מ צריך מנין אחר להתירו. והוא דס"ל לרש"י דהך טעמא דכדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כיון דבטל אחר החורבן בעו"ה אין לתקן כדי שאם יבנה המקדש ויתמעטו הפירות ולא יהיו שוקי ירושלים מעוטרים בפירות דבהא אין לחוש כלל מאחר שאינו אלא לנוי בעלמא והבית שאנו מקוין שיבנה בודאי גדול יהיה כבוד הבית והעיר ירושלים שאין שיעור ליופי כי נאמר. ושמתי כדכד שמשותיך וגו' וכל גבולך לאבני חפץ לכן בטל הטעם לעטר אף כשיבנה המקדש וא"כ לא מוכח מן המשנה כלל דבכה"ג שפיר צריך מנין אחר להתירו שיש לחוש לקלקול קודם. והשתא י"ל כיון דלא דייק ממתניתין לא חש רש"י לפורשו. אבל ברייתא דר"א ס"ל לרש"י דלמאן דתני כרם רבעי לא מוכח מידי די"ל הטעם כמ"ש בירושלמי שיהיה יין מצוי לנסכים. וא"כ י"ל דלכך נימנו לתקן שיתבטל התקנה דאל"כ יש לחוש מהרה יבנה המקדש ושוב יתמעטו הפירות ויחסר יין לנסכים לכך היה צריך מנין אחר להתיר שלא לחוש לכך. לכן ניחא ליה לרש"י דהדיוק הוא למ"ד נטע רבעי ואיירי בשאר פירות שאין כאן טעם יותר רק לעטר שוקי ירושלים בפירות וזה הטעם בטל לגמרי כשיבנה המקדש ואפ"ה צריך מנין אחר להתירו ועיקר הראיה למ"ד נטע רבעי וא"ש. ולק"מ. אבל במשנה ליכא נ"מ דלא דייקינן מן המשנה כלל. ופירש"י אהך דמוכח מיניה. ודו"ק:
ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה מהרש"א לקמן דקאמר שובו לכם לאהליכם למצות עונה אתי. וקשה הא מופר ממילא אי לא אמרינן צריך מנין אחר להתירו וא"כ ממילא נצטוו על פ"ו. תו קשיא למה מייתי כלל הך שובו לכם לאהליכם. ולפ"ז י"ל דודאי בהך י"ל דהיכא דאיכא למיחש לחזרת טעם תקנה ראשונה צריך מנין אחר להתירו א"כ י"ל דקרא למצות עונה אתי להתיר להם תשמיש לגמרי שהרי גלוי לפניו ית' שינתן להם לוחות אחרונות. וכמ"ש במדרש ראה ראיתי את עני עמי כי הוא ית' צופה מראשית אחרית. א"כ י"ל דה"ק למצות עונה אפילו שיהיה שייך טעם האיסור כגון בלוחות אחרונות אפ"ה היו מותרים בתשמיש בנתים. גם לא מצינו איסור תשמיש בלוחות אחרונות. ובהכי ניחא דתמוה איך יעלה על הדעת שיהיו אסורין בתשמיש לעולם הרי כל התורה מלא כי יקח איש אשה כי תהיין לאיש וגו' ולפ"ז ניחא דצריך קרא למצות עונה בין לוחות ראשונות לאחרונות דאי לא הותר בפירוש היה בו איסור שעדיין אגודין לקבל לוחות אחרונות וישובו לפרישתן בעת קבלת לוחות האחרונות. וא"כ בכה"ג מוכח שפיר משובו לכם לאהליכם שצריך מנין אחר להתירו. ובמשוך היובל אתי אפי' שבטל הטעם לגמרי לפירש"י שנאמר על ההיתר שלאחר לוחות האחרונות שלא תשוב הקדושה עוד ואפ"ה צריך היתר בפירוש:
וניחא נמי בזה מה שדייק בצל"ח דאי לא מוכח משובו לכם לאהליכם שצריך מנין אחר להתירו א"כ תיקשי ל"ל כלל היתר דשובו לכם וגו' לכתוב שלשת ימים דהוה נקבע הזמן וממילא בטל האיסור. ולפמ"ש ניחא דניהו דכתבו התוס' בקבעו זמן בטל האיסור היינו משום דסתמא כיון שלא גזרו הציבור לא שייך אח"כ טעם האיסור. אבל הך דשובו לכם הוה היתר ללוחות האחרונות דשייך טעם האיסור ואפילו אי הוה כתיב שלשת מ"מ הוה אסור אי לאו דפרט היתר שובו לכם לאהליכם. מיהו התוס' גופייהו שכתבו אי כתיב שלשת הוה קביעת זמן הוי מצינן למימר בפשיטות דכאן עדיין היתר שייכא הקדושה בלוחות אחרונות. ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה בצל"ח בשם גדול אחד דבסנהדרין (דף ט"ו) מבעיא לן שור סיני בכמה מי ילפינן שעה מדורות. והקשו בתוס' מאי נ"מ מאי דהוה הוה. והקשה החכם הנ"ל הא אי לא יליף שעה מדורות א"כ אתי במשוך היובל לגופיה דנדע שאין קדושתו לעולם. ולא מוכח שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו שהיה צריך לדעת משפט שור סיני בטרם שנאמר אל מול ההר ההוא לדעת שאינו לדורות. ולפמ"ש י"ל דודאי יש ללמוד משובו לכם לאהליכם אם בטלה קדושת האנשים שנתקדשו באל תגשו אל אשה כ"ש שבטלה קדושת ההר כיון שנסתלקה הקדושה מן ההר. אלא די"ל דמשובו לכם לאהליכם אין ראיה. דבשלמא מצות עונה הוצרך להתיר דאל"כ כלא דרא והכתוב ייחד להם למען ייטב להם ולבניהם לעולם. מיהו לפי מה דאמר בגמ' דע"ז דאי לא חטאו לא הוה מייתי וא"כ אין חשש כליון דרא. א"כ שפיר מדחזינן דקדושת אדם בטלה כ"ש קדושת ההר. וא"כ בלוחות הראשונות שהיו סבורים שלא יחטאו ויחיו לעולם ואין חשש כליון דרא ואפ"ה הותר להם עונה. אלמא שנסתלקה קדושה שנתקדשו בה קודם עשרת הדברות א"כ ממילא גם קדושת ההר נסתלקה. כן י"ל לפלפולא בעלמא. אבל בלא"ה לא קשיא לשיטת התוס' גופייהו דמכח סברא נמי מותר בנסתלקה השכינה א"כ לעולם הוה רק לשעה. ואין כדאי למיעל פילא בקופא דמחטא להחזיק הקושיא. וגם אם יתורץ קושיית התוס' אין אנו אחראין לזה ועמ"ש לקמן ע"ב. ומ"ש בצל"ח לחזק הקושיא דאי לא כתיב במשוך היובל לא היו יודעין כלל שתסתלק הקדושה ויסברו שתהיה הקדושה לעולם והוה דורות. לפענ"ד ליתא דאי אפשר לומר כן לשיטת התוס' דאם נאמר שלא הרגישו בסילוק שכינה א"כ נסתר עיקר הפירוש בתוס' דמנ"ל דבמשוך היובל אתי להתיר דבר שבמנין הא צריך לגופיה כדי שידעו דבמשוך היובל הוה סילוק שכינה שלא יסברו שלא נסתלקה השכינה ויהיו אסורים גם אחר משיכת היובל. אבל אילו ידעו שנסתלקה השכינה היו מותרין מסברא וא"צ מנין אחר להתירו וע"כ ס"ל להתוס' דידעו שאחר מתן תורה תסתלק השכינה א"כ לעולם הוה רק לשעה שידעו דבמשוך היובל תסתלק השכינה. א"כ ודאי בשעה שעמדו לקבל התורה לא דנין לשור הנסקל עד שנגמר קבלת התורה. ואז כבר ידעו שנסתלקה השכינה ולא הוה רק קדושת שעה וברור. ואין מקום לקושיא לשיטת התוס' דלשיטתייהו מקשי שפיר:
עיין עוד בצל"ח שהביא דברי הרמב"ם בפ"ט ממעשר שני כרם רבעי התקינו שיהיה עולה לירושלים כו' כדי לעטר שוקי ירושלים. ומשחרב בית המקדש נפדה אפילו סמוך לחומה משמע שרשות בידו לפדות. ובתוספתא משחרב הבית ב"ד ראשון לא גזרו בו כלום. ב"ד האחרון גזרו שיהיה זה נפדה סמוך לחומה. מעשה בר"א שהיה לו כרם ולא רצה לפדותו. אמרו לו תלמידיו משגזרו חכמים שיהיה זה נפדה סמוך לחומה אתה צריך לפדותו. וקשה למה לא פסק הרמב"ם כהתוספתא ועיין צל"ח. ונראה ליישב בפשיטות דודאי אם אין היתר אחר החורבן לאכול מעשר שני בירושלים א"כ לא שייך לגזור שיהיה נפדה דוקא דמי פתי יסור הנה להוליכו לירושלים לירקב שם רק משום דבר שבמנין א"כ סגי שיהיה רק התירא לפדות ולא לגזור פדיון דוקא. וגם לא שייך לגזור שלא יובא לירושלים כדי שלא לעטר שוקי ירושלים בחורבנה שכיון שאסורין בהנאה וירקבו במה יתעטרו שוקי ירושלים. מיהו אי אמרינן דקדשה לעתיד לבא ומותרין לאכול הפירות בירושלים אז שייך שלא יובא לירושלים שלא יהיה פירות לעטר שוקי ירושלים בחורבנה. וא"כ י"ל דודאי לר"א לשיטתיה דס"ל שקדשה לעתיד לבא ומותר לאכול מעשר שני בירושלים שפיר גזרו שצריך לפדות דוקא. א"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק בפ"ב ממע"ש דבזמן החורבן אינו נאכל וצריך לירקב א"כ ממילא לא שייך תקנה שיצטרך לפדות דוקא. דפשיטא כיון שאינו נאכל ודאי יפדנו חוץ לירושלים ואם יביאנו צריך לירקב אין עיטור ירושלים בפירות כאילו ולא שייך התקנה כלל. ובהכי ניחא דר' יוסי שינה לשון המשנה משחרב בית המקדש היה תנאי הלזה. והקשה בתוס' יו"ט למה לא נקט תיקון הזה. ולפ"ז ניחא דלר' יוסי א"צ תיקון כלל דאפילו דבר שבמנין אינו נקרא כיון שאי אפשר להעלותן לירושלים ממילא ע"כ יופדו ולא שייך דבר שבמנין כלל. כיון שאין שייך התיקון כלל שלא תקנו לגרועי להביא המעשר לבית הפסול רק תנאי היה כשיבנה המקדש ויוחזר עטרה ליושנה אזי יעלו הפירות והכל נכון שלכן נזכר לשון תנאי שהוצרכו כשיבנה המקדש שלא יחשבו שכבר התירו פרושים את הדבר. ולזה אמר היה תנאי הזה כשיאכלו פירות בירושלים והיינו כשיבנה המקדש אזי תשאר תקנה ראשונה להעלות כרם רבעי ולא יצטרכו לתקן מחדש כיון שכבר נתבטל התקנה וצדקו דברי הרמב"ם:
אלא דקשה למה לא העתיק הרמב"ם דברי ת"ק דמשרבו הפירות התקינו שיהיה נפדה סמוך לחומה. והתוס' יו"ט נדחק בזה. ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש כדפרישית בחידושים דמשרבו הפירות הוא בכל עת שראו שכבר נתרבו הפירות בירושלים וסגי לעטר בם שוקי ירושלים התקינו שיהיו נפדין סמוך לחומה א"כ לא היה שוה בכל זמן רק עד שיתרבו הפירות. ומי שנודע לו שכבר רבו הפירות יש לו רשות לפדות סמוך לחומה א"כ לא היו מבוררין על איזה פירות שתחול התקנה. וא"כ תליא בברירה דאי אמרינן ן ברירה כיון שכבר חלה התקנה על הפירות ולא נתבררו שוב לא יבאו לכלל היתר. וא"כ י"ל דת"ק ס"ל יש ברירה ויכולין לתקן שיתבררו הפירות שבאו אחר שרבו הפירות בירושלים. והרמב"ם לשיטתיה פסק אין ברירה א"כ ע"כ כר' יוסי ס"ל שהיה התיקון אחר החורבן. ואף דבדרבנן פסקינן יש ברירה לאו כל דרבנן שוין דהא הרמב"ם פסק תרומה בזמן הזה דרבנן כמ"ש בספ"א מתרומות ואפ"ה פסק כמה פעמים דאין ברירה בפ"ז ממעשר דין א' וכ"ש כאן דתקנת חכמים כעין דאורייתא. עיין י"ד דנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הזה שבועת שוא דתקנת הקהל דאורייתא. וא"כ י"ל דאין ברירה לכן פסק כר' יוסי ודלא כת"ק ודו"ק:
מתוס' ד"ה ונתקלקלו הלוים וכו'. והקשה הפ"י הא איכא קלקול גבי מוספין כו' עכ"ל. ואפשר לומר למ"ש התוס' פ' התכלת דעשה דהשלמה אינה לאחר הקטרת התמיד וכיון דקיי"ל הקטרת אברים זמנה כל הלילה א"כ י"ל דעדיין לא הקטירו האיברים של תמיד של בין הערבים ושפיר היו יכולין להקריב מוספין. אלא דמשמע כאן דנתקלקלו בשיר והשיר אומרים על הנסכים כמ"ש התוס' בר"ה. והאברים הם קודמין לנסכים וא"כ בודאי כבר הקריבו התמיד וא"כ אי אפשר לעשות המוספין וא"כ איכא קלקול לענין המוספין ואמאי נקט דנתקלקלו בסיר. מיהו לפענ"ד אפשר לומר כי תירוץ התוס' דחוק מה שחששו כ"כ לשיר עד שבשביל כך התקינו שלא יקבלו עדים מן המנחה ולמעלה. ולכן נראה דבודאי עיקר התקנה בשביל המוספין כדאיתא בר"ה שם להדיא שיהא שעות להקריב מוספי יום כו' אלא שלא היו העדים משתהין לבא כ"כ רק פעם אחד נשתהו לבא עד שנתקלקלו בשיר ולא חשיב קלקול התמיד דיש לומר דלא מקרי קלקול רק כשהיה אפשר וראוי לשיר של יו"ט ואמרו שיר של חול זהו מקרי קלקול וכמו כן לענין מוספין אם באו בזמן הראוי לקרב מוספין ולא הי' אפשר מפני שקדמו להקריב התמיד זהו מקרי קלקול. אבל הכא י"ל לפמ"ש התוס' בזבחים (דף נ"ז) דדם נפסל בשקיעת החמה. ופירשו התוס' בתחילת שקיעה אף דהוה יום לכל מילי וא"כ י"ל ששהו כ"כ עד אחר תחילת שקיעה. וא"כ לענין לקבל עדות החודש מקרי יום. ומ"מ אי אפשר להקריב מוספין כיון דדם נפסל בשקיעה. ומ"מ מדין תורה אף דאי הפשר להקריב מוספין אין ענין מזה לענין שלא לקבל עדות החודש כיון דדינו לקבל כל היום. וא"כ לענין המוספין אין כאן טעות רק שבא בזמן שאי אפשר להקריבן משא"כ לענין שיר של חול מקרי טעות. ומתני' קמ"ל גופא דעובדא היכא הוה שנשתהו כ"כ עד שנתקלקלו בשיר והמוספין בלא"ה לא היה מוכשר להקריבן. וכיון שראו שמשתהין לבא התקינו בשביל זה שלא לקבל עדים מן המנחה ולמעלה כדי שיוכלו להקריב ג"כ מוספין ולומר שירה שלא בשיבוש. ומתני' לא נקטה אלא גופא דעובדא היכא הוה דאירע דנתקלקלו בשיר דלענין מוספין לא
תקרי קלקול כיון שלפי האמת לא היה שוב פנאי להקריבן כן נלענ"ד ליישב. ועם מ"ש יש ליישב מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות קדוש החודש שהוא נגד הש"ס. ולמ"ש א"ש ודו"ק היטיב:
בא"ד ועוד י"ל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כו' ע"כ. לכאורה היה נ"ל בפשיטות דדחי עשה דהשלמה דבריש יבמות בעי למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת מתמיד ודחי שכן צורך גבוה. וא"כ י"ל בפשיטות כיון דמוספין דחי שבת דהוה קרבן ציבור שקבוע לו זמן א"כ כ"ש דדחי עשה דהשלמה. ולא שייך כלל קושיית הש"ס מאי אולמיה דהאי עשה מהאי וכנ"ל ודו"ק:
ליישב לשון הרמב"ם שתלה הקלקול בתמידין. אפשר דס"ל בודאי כיון דקיי"ל בריש זבחים דסתמא כשר בקדשים א"כ ממילא היה התמיד נשחט בסתם א"כ אם באו עדים י"ל שעולה שפיר ל"א מכבשי מוספין כיוון דאין מפרשין בשביל התמיד סתמא קאי לקרבן שצריך אבל כשאמרו עליו שיר של התמיד הוה כאלו פירשו לתמיד ועולה בשביל התמיד ותו לא אפשר להקריב אח"כ:
בתוס' ד"ה הא לן והא להו פי' בקו' כו' וא"ת לר' יוסי וכו' עכ"ל. בס' פ"י הקשה על התוס' דע"כ לא שריא ביצה לחוד אלא במקום הועד לחוד דגם בכל א"י היו עושין שני ימים שהשלוחין לא היו יוצאין עד אחר יום טוב וא"כ נ"מ גם בהך שלא במקום הועד עיי"ש שהניח בצ"ע. ולפענ"ד דברי התוס' נכונים דבכל דוכתי דאמר בש"ס הא לן והא להו פירושו בגולה ולהו בא"י כמו שמוכח מלשון רש"י. וגם דוחק גדול לומר דשריותא דביצה תליא במקום הועד שיוכל להיות בכל ארץ ישראל וא"כ בשנה זו במקום הועד שמקדשין בו החודש ביצה מותרת וכשישתנה מקום הועד למקום אחר תאסר הביצה. והרי לקמן אמרו לאסור ביצה מטעם מהרה יבנה המקדש כו' והרי כמה שנים שלא חזרה בירה למקומה. ובתענית אמר רבי גבי כהנים קלקלם תקנתן. וא"כ פשיטא אי תליא במקום הועד שראוי לאסור ביצה בכל מקום כיון שאין מקום הועד מיוחד וראוי להיות בכל א"י. אלא נראה דהדברים כפשטן דבכל א"י ביצה שריא מטעם שבא"י כולה ראוי למקום הועד א"כ משכחת לה שיהיה ר"ה יום א' בכל א"י. והיינו באיזה מקום שיהיה הועד לא שייך לומר שישארו שני הימים בקדושה. וכן אמרינן בר"ה (דף כ"ה) דרבי א"ל לר"ח זיל לעיין טב וכיון שכל א"י ראוי למקום הועד ניכר שם ההפרש בין קודם תקנה לאחר תקנה שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה קודם תקנה היו ב' ימים ולאחר תקנה אין שם רק יום א' לכן לא חשיבא כיומא אריכתא משא"כ בח"ל לעולם ב' ימים. וא"כ שפיר הקשה התוס' דודאי בכל א"י הדין שוה להך שינוי. כנ"ל ברור: