אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק ראשון › דף ד:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק ראשון · דף ד:

דף ד.

גמרא אמר ר' יוחנן עצים שנשרו ק הדקל בשבת אסור להסיקן ביום טוב ואל תשיבני ביצה מ"ט ביצה משום דביומא נמי חזיא לגומעה ולא קא שרי ליה עד למחר מידע ידיע דבת יומא אסורה עצים דלא חזיא ליומייהו אי שרי להו למחר אתי למימר ביומייהו נמי שרי. והיינו ר' יוחנן לשיטתיה אבל אנו קיי"ל הכנה דרבה וא"כ אדרבה בנשרו בשבת אסורין ביו"ט שאחריו משום הכנה וכ"כ הרי"ף וביו"ט דעלמא כתבו הרי"ף והרא"ש משום שמא יעלה ויתלוש. והקשה במהרש"א לעיל אמאי לא כתב הרי"ף משום גזירה דיו"ט אחר שבת. ולכן פירש דהאי הכנה דרבנן הוא כיון דבאותו יום היו אסורין מקרי שבת מכין ליו"ט. מיהו אין זה מוכרח דאע"ג דבביצה כתבו התוס' דהוה הכנה דרבנן היינו משום דמאתמול גמרה לה בחול אבל הני עצים במחובר אינם ראוים מן התורה וכי נתלשו בשבת מקרי הכנה דאוריי' וכן נראה דאם נימא דלא שייך הכנה דאורייתא רק בדבר שלא היה בעולם דומיא דביצה א"כ צ"ל דכל קרא דוהכינו אביצה דוקא קאי דבענין אחר לא משכחת לה הכנה דאוריי' וזהו דחוק. אלא ודאי כל מידי דמחובר או מחוסר צידה שניצוד בשבת אסור ביו"ט שאחריו מן התורה אלא דקשה לי על הרי"ף ל"ל טעמא שמא יתלוש הא י"ל בפשיטות משום משום מוקצה דפסק ביו"ט כר"י ואף דלר"י יש לומר דהוכיח טעמא משום שמא יעלה ויתלוש דהא ר' יוחנן לא ס"ל מוקצה ולא ס"ל כפירש"י דלדידן נמי אסור דדמי לגרוגרות וצמוקין מ"מ כיון שהרי"ף פסק כר' יהודא ביו"ט הו"ל לפרושי משום מוקצה דהא טעמא דהכנה נמי לא הוה לר' יוחנן. ונראה דהרי"ף מפרש ק משום דלטעמא דר' יוחנן דלית ליה מוקצה ואסור ע"כ שמא יעלה ויתלוש דרש"י שלא פירש כן בטעמא דר' יוחנן. נראה דס"ל כמ"ש התוס' לעיל דבמידי דבעי מרא וחצינא לא שייך יעלה ויתלוש רק בפירות דחביבין עליו א"כ כ"ש דלא שייך בעצים שמא יעלה ויתלוש. ולכן הוכרח רש"י לומר דבמוקצה דמחובר לכ"ע הוה מוקצה משא"כ הרי"ף ס"ל לר"י ע"כ הטעם משום שמא יעלה ויתלוש וכיון דבעצים נמי שייך שמא יעלה ויתלוש שמעינן מינה דפירות שנתלשו בשבת אפילו במידי דבעי מרא וחצינא אסורין דגם בהו שייך יעלה ויתלוש. ומה שהקשה מהרש"א על הרי"ף כתבתי לעיל דלק"מ ואף דמתוך הסברא בנשרו ביו"ט שאחר שבת בוודאי יש לאוסרן דאתי לאחלופי בין נשרו מאתמול דאסירי מן התורה מ"מ ביו"ט דעלמא ליכא למגזר כלל אטו נשרו ביו"ט שאחר שבת דלא אסירי אלא מדרבנן כן נ"ל ודוק עיין בס' פ"י (וכ"כ התוס' פ"ק דחולין) אף דלא שייך מוקצה בשבת דקיימ"ל בשבת כר"ש וביושב ומצפה עליהן שריא משום מוקצה וכ"כ התוס' פ"ק דחולין ס"ל להרי"ף דמ"מ שייך שמא יתלוש כדמוכח מעצים:

ועפ"י שכתבתי דמשמע דהכנה דעצים שנשרו מן הדקל בשבת הוה ביו"ט הכנה דאוריי' ניחא לי מה דקשה נימא כיון דסעודת שבת חשיבא נימא הנולדה בשבת תאסר גם לשבת שתבא. וי"ל לזה כמ"ש הרמב"ן דבעינן שתפעול הכנת שבת וי"ל דוקא בנולדה בשבת קודם יו"ט ( ביו"ט אחר שבת) פעל השבת ליו"ט דמאתמול גמרה לה אבל ביש ימי חול בנתים אפילו לא היתה נגמרת בשבת יש שהות בחול לכן לא מקרי הכנה וניחא דמנ"ל דאין שבת מכין ליו"ט. ומ"ש הר"ן דכ"ש הוא. קשה דילמא סעודת יו"ט ג"כ לא חשיבא כמו חול אלא נראה דא"כ קשה עיקר קרא דהכנה ע"כ אביצה לחוד קאי וזה לא מסתבר אלא ודאי משכחת בעצים שנשרו מן הדקל בשבת דאסרינן ביו"ט שאחריו ומטעם הכנה דאורייתא ע"כ מוכח דאין שבת מכין ליו"ט דאל"כ לא משכחת הכנה דאוריי' דאילו מיו"ט לשבת לא שייך הכנה דאורייתא שאילו נשרו ביו"ט לא שייך לאסרן בשבת כיון דביו"ט גופיה שריין מן התורה לא שייך לאסרן בשבת שאחריו וכמו מחוסר צידה דביו"ט כבר היה מותרין וע"כ הכנה גם משבת ליו"ט דאילו מיו"ט לשבת לא משכחת לה רק בביצה לחוד וע"ז לא מסתבר לאוקמה קרא. ובהכי ניחא מה שהזכיר הרי"ף טעמא ביו"ט שאסורין משום שמא יעלה ויתלוש הא לשי' הרי"ף אסורין משום מוקצה ביו"ט ולפ"ז ניחא דזכר הטעם משום יעלה ויתלוש דר"י לית ליה מוקצה ואפ"ה ס"ל דאסורין מוכח משום מוקצה אסורין רק משום יעלה ויתלוש ולהורות נתן בזה דתלישה אסורה מן התורה ביו"ט ומוכח מזה שפיר לאסור הכנה ביום טוב שאחר שבת אם נשרו מן הדקל בשבת הוה הכנה מן התורה משא"כ אי תלישה הוה מותרת מן התורה ביום טוב א"כ לא הוה שייכא הכנה דאורייתא דשבת לא פעל כלום דהא אפילו לא נשרו בשבת היה יכול לתולשן לכתחילה ולא פעלה הכנת שבת כלום ולא הוה שייכא הכנה כלל:

שם אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן. לכאורה משמע הא דנקט לתוך התנור היינו משום שרגילין להיות שם עצים אחרים דבלא"ה אסור לבטלם וכ"כ המג"א וא"כ לשאר פוסקים שאין מחלקין בזה קשה אמאי נקט לתוך התנור דהתו' דמחלקין בין יש לו עיקר מן התורה משמע שאין מחלקין בזה כלל וכמו כן הרא"ש דמחלק בין מקלי קלי איסורא הכי משמע וא"כ קשה אמאי נקט לתוך התנור. ואפשר לומר דהא בלא"ה קשה אהא דמשני כיון דרובא דהיתירא נינהו כי קא מהפך בהתירא מהפך וקשה הא מסיק דדבר שיל"מ לא בטיל רק כיון דמקלי איסורא וא"כ אכתי כיון דדבר שיש לו מתירין לא בטיל גם לענין טלטול כדמשמע לעיל גבי ביצה וא"כ היכא שרי לטלטל כיון שהוא מוקצה ולא בטיל ובעודו מהפך בהם הוא בעין ואף דרוב היתר מ"מ אסורין בטלטול. ונראה עפמ"ש התוס' לקמן (דף ח') דטלטול מוקצה שרי לצורך אוכל נפש וא"כ הא דפריך הא קמהפך באיסורא היינו דלא שרי מוקצה לטלטל כי אם לפנותו לצורך מקומו משא"כ לטלטל דבר המוקצה לצורך גופו אסור והיינו דפריך הא מהפך בהו היינו שמוליך העצים גופייהו מזוית לזוית וניהו דשרי לפנות התנור שיוכל לאפות בו מ"מ אסור להפך ולטלטל. וע"ז משני כיון דרובא דהתירא נינהו וכו' וא"כ י"ל דדוקא בנפלו לתוך התנור שרי לטלטל מאחר דטלטול מוקצה שרי לצורך אוכל נפש רק כשהעצים עצמן אסורין בהסקה אסור לטלטלן משא"כ בלא נפלו לתוך התנור אינו מועיל שירבה עליהם דמ"מ אסורין בטלטול כיון דדבר שיש לו מתירין לא בטיל וכאן אין לו רשות לפנותן כלל ולכן אפילו כשמבטלן לא מהני כן נ"ל. ויש נ"מ במה שכתבתי בנפלו במקום אחר אפילו יש עצים אחרים אין לבטלן. וע' מ"ש עוד בזה בסמוך:

שם והא קמהפך באיסורא. הקשה מהרש"ל ביש"ש לדעת הר"ן שסובר דאיירי שאין העצים ניכרין א"כ מאי פריך מעיקרא הא כבר ביטלו ברוב. ולכן חולק על הר"ן. ולפמ"ש בסמוך י"ל דהכי פריך הא מהפך באיסורא ואף דביטלו מ"מ דבר שיש לו מתירין לא בטיל רק משום דמיקלי איסורא ולענין איסור ההיפוך לא שייך ומשני כיון דרובא דהיתירא וכו'. עוד אפשר לומר לפי מה שהקשו התוס' בבכורות אי אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי היכא משכחת לה ביטול איסור ותירצו דביטול איסור דמי לטומאת מגע שראשון ראשון מתבטל. וא"כ י"ל דפריך דלענין הטלטול לא מהני הביטול דדמי לטומאת משא ומשני דרובא דהיתירא נינהו ושרי לאפות בהן אין כאן איסור טלטול וכמו שאפרש בסמוך:

שם כיון דרובא דהתירא נינהו. כבר כתבתי דקשה למה מועיל הביטול לענין היתר הטלטול בעודן בעין. ונראה דהכי פירושו דמה שאסרו הטלטול היינו מפני שאין העצים ראויין להסקה מחמת איסור מוקצה שאסרו חכמים משא"כ כאן שראויין להסקה ע"י הביטול כיון דמיקלי אסורא וא"כ ממילא אין אסורין לטלטלן דהוה הטלטול לצורך ההסקה ולא גזרו על טלטלן רק כשאין ראויין להסקה משא"כ השתא שראויין להסקה אין אסורין בטלטול. ועיין מ"ש עוד בסמוך:

שם הכא מקלי קלי איסורא. וכתב המג"א דאסור להתחמם לאורן או ליהנות באורן וכמ"ש בטור בסימן תרע"ז. והקשה לפמ"ש התוס' בפסחים (דף ה') דכל דבר שאין יכול להינות בתחילת בעורן אסור לשרוף ביו"ט. וכתב דאפשר לומר דשרי להתחמם בהם דעכ"פ ההנאה באה לו מן החום וכבר כלה האיסור אבל ליהנות לאורן אסור דנהנה מן האור עצמו ע"כ. וקשה לי לפ"ז דשרי להתחמם בהם דהוה ככלה האיסור א"כ מה"ט גם בחמץ לשתרי להתחמם בו כיון דנשרפין אפרן מותר כמו שמותר הגחלת מטעם זה א"כ גם החימום שבא לו ממה שנשרף כבר יהא מותר. וא"כ מה תירצו התוס' שם אע"כ כיון דחמץ אסור בהנאה הנאת אורו ג"כ אסור לחמם נגדו וא"כ גם במוקצה נימא הכי. ואם נימא דמוקצה אינו אסור בהנאה בלא"ה אין מקום לאסור וכמ"ש המג"א בעצמו ולכאורה היה נ"ל מ"ש התוס' כיון דאינו יכול להינות בתחילת ביעורן אסור לשרוף אע"ג דיכול ליהנות אח"כ מ"מ ראוי להתיר מכח מתוך שהותרה לצורך הותר נמי שלא לצורך. ואף דכתבו התוס' דאסור היינו לר"ע דלא ס"ל מתוך משא"כ למאי דקיי"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' אף למ"ש התוס' דבעינן צורך קצת הכא ודאי מה שמסיקן לא גרע מצורך קצת ואף דנדרים ונדבות אסורין היינו משום קרא דלכם ולא לגבוה והתוס' לא כתבו כן רק לר"ע. ומה שלא פירשו התוס' כן בהך ש"מ דלא אמרינן מתיך משום דהוה צורך קצת מה שנהנה אח"כ היינו לפר"י שם ע"ש. וא"כ לדידן בלא"ה שרי לשורפן דקיי"ל דאמרינן מתוך ולק"מ. ונדרים ונדבות גופייהו שרינן מכח מתוך כדמוכח לקמן (דף י"ב) בהדיא:

אך באמת י"ל בלא"ה כוונת התוס' דהא דבריהם תמוהין לפי פשוטן איך דימו זאת לנדרים ונדבות דאסורין מגזירת הכתוב דלכם ולא לגבוה ובלאו האי קרא אדרבה הוה שריין מכח מתוך כדמוכח לקמן (דף י"ב) להדיא. ולכן נ"ל דהך תירוצא דהתם אתיא כשיטת ריב"א בשבת (דף כ"ד ע"ב) ולקמן (דף כ"ז ע"ב) בתרומה טמאה. ולהכי נמי ס"ל להתוס' גבי חמץ כיון דלא שריא רק הנאה מכח שריפה והעיקר הוא משום מצות שריפה אלא דנשרפין אפרן מותר בטיל ליה צורך הדיוט ועיקרו משום מצות שריפה בא ומשום מצות שריפה אין להתיר ביו"ט כיון דלא אמרינן מתוך ואף שיש בו צורך הדיוט ג"כ מ"מ עיקרו לשם מצוה. ודמי שפיר לנדרים ונדבות דעיקרן בא משום נדר ונדבה לגבוה והכא נמי עיקרן לשם מצות שריפה. ואף דאפרן מותר היינו משום שכבר נעשית מצותו. וזהו לא שייך כאן בעצים שאדרבה עיקר להסקה עומדין ושפיר שריא משום צורך ההסקה כן נלענ"ד ברור ודוק. וא"כ אין הכרח שמותר להתחמם כנגדן. מיהו מסתימת הפוסקים משמע שאין איסור כלל בהני עצים. ולכן נ"ל דעיקר העצים עומדים להסקה וכשנשרו מן הדקל הוי מוקצה ואין ראויין להסקה. משא"כ עתה שנשרו לתוך התנור ומרבה עליהם עצים מוכנים שראויים להסקה בטל מנייהו שם מוקצה לגמרי ומותרין בכל הנאות אף להתחמם כנגדן וליהנות באור כנ"ל ודו"ק:

אבל פתילות שעיקר הנאתן ליהנות מאורן כיון דלא שייך מקלי איסורא אסורין ולא מהני ביטול. ובלא"ה נמי י"ל דבפתילות לא מהני ביטול דלא מהני ביטול רק בעצים שנשרו שכשמוסיף עצי היתר רוב ההנאה באה מן ההיתר והאיסור בטל. מה שאין כן בפתילות שכל פתילה מיוחדת לעצמה ואפשר להשתמש בא' בלי חברתה ונמצא שנהנה מן האיסור לחוד. בהא לא מהני מקלי איסורא דלא מהני רק היכא דאיכא היתר בהדיה. ותדע דהא רוב פוסקים לא חילקו ומשמע דס"ל אפילו ניכרין העצים של איסור שריא ע"י ביטול. רק הר"ן מחלק בזה אף דבעלמא לא שייך ביטול באיסור ניכר הכא דנין על הנאת ההיסק וזה אינו ניכר בין עצים דאיסור להיתר ובפתילות ודאי לא שייך ביטול כיון שכל פתילה עומדת לעצמה. ומה"ט נ"ל דאפילו עושה בענין שאינו ניכר לא מהני כיון דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ומקלי איסורא לא שייך מטעמא דפרישית שהרי נהנה מן האיסור ביחוד שאין לפתילות שייכות בחברתה כן נ"ל. ומ"ש בבעל התרומות והרא"ש לאסור בשני יו"ט של ר"ה הפתילות שכבו בראשונה. תמה בב"י דא"כ הו"ל לאסור שיורי פתילה שכבו בו ביום ע"ש. ובד"מ ביקש ליישב דהכנה גריעה הוא. ובמג"א כתב דלא שייך למגזר בכה"ג אטו יו"ט אחר שבת ע"ש. ותמיהני שלא ירדו לכוונת הב"י דכוונת הב"י דלא שייך לאסור משום קדושה א' רק בדבר האסור ליומו אמרינן דב' ימים טובים של ר"ה כיומא אריכתא הן. משא"כ בדבר המותר ביומו אם נימא כיומא אריכתא א"כ שרי בו ביום ואם שני ימים הרי הא' חול ואיך נתפוס החבל בשני ראשין. והוא ג"כ קושיית מהר"י הובא ביש"ש ומהרש"ל כתב דמהר"י ס"ל דלא שייך הכנה בדבר שמותר בו ביום וכסברת הר"ן לעיל. ולדידי אפילו לא נימא כסברת הר"ן היינו בשבת ויו"ט די"ל מה שהכינה שבת אסור ביו"ט אף שמותר בו ביום. אבל בשני ימים טובים של ר"ה אין לנו לומר אלא שני ימים או יום א'. גם דברי מהרש"ל לא נכנסו באזני במ"ש בישוב זה. והוא באמת תמוה גדולה לא מצאתי מקום להמלט ממנה אם לא שנפרש דבעל התרומות לא ברירא ליה איסור זה משום הכנה. וסבירא ליה דמידי ספיקא לא החמיר רק ביו"ט ראשון שאחר שבת משא"כ יו"ט שני שאחר שבת לא החמיר סה"ת דאפילו ספק מוכן שרי ביו"ט שני דהוי ס"ס. משא"כ ביו"ט שני של ר"ה שאחר שבת כיון דקדושה אריכתא הוא יש לאסור הכנה בראשונה היינו בשבת שהיה יום ראשון של ר"ה אלא שמדברי הפוסקים נראה שלא הבינו כן. ומ"מ לפענ"ד אין להחמיר כלל במה שכבה ביו"ט של ר"ה שחל בחול ליום שני כדפרישית. ואמת שעל הירושלמי ג"כ קשה שביקש לאסרן בשבת ויו"ט משום קדושה אחת כיון דכבה ביו"ט עצמו שרי לחזור ולהדליקה למה יאמר מטעם קדושה א'. ואפשר כיון שעל הפתילה חל שם מוקצה מחמת איסור בשבת גם ביו"ט שאחריו אסור אי קדושה א' אף דביו"ט נסתלק איסורו. ואף דאפילו פתילה שלימה הוה מוקצה בשבת מ"מ שרי לטלטלה לצורך גופו ומקומו דמקרי כלי. וכמ"ש מג"א סי' ש"ח סקי"ח או משום דלא דחיי' בידים והכי דחייה בידים חמיר טפי כן י"ל לדברי ירושלמי אהל בב' ימים טובים של ר"ה א"א ליישב בשום אופן. ובמ"ש דמרבה עליהן שלא יהיו ניכרין קשה קצת מפ' במה מדליקין אהא דמסיקין פריך דכי אדליק בהו פורתא הו"ל שברי כלים. ומסיק דעביד להו כדרב מתנה ואם צריך שלא יהיו ניכרין א"כ צריך להרבות ג"כ שברי כלים כאלו שלא יהיו ניכרין עיי"ש. ועי' בחידושי לי"ד (סי' צ"ט) השייך כאן לענין ביטול איסור מש"ש:

שם והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחבריה. ויש לדקדק דהו"ל לשנויא בפשיטות דכיון דבקיאין בקביעא דירחא א"כ יומא קמא עיקר מן התורה ולהכי אבדיל אע"ג דחכמים עשו אותן קדושה א' היינו להחמיר אבל להקל לא מהני ולהכי אבדיל כיון דמן התורה שני חול כמו דמבדילין משבת ליו"ט. ונראה מזה דס"ל להש"ס בפשיטות אי עשאו חכמים קדושה א' א"צ להבדיל כיון דהבדלה ביו"ט לכ"ע לא הוה אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו שלא יצטרך להבדיל. מיהו קשה דמשני ספוקי מספקא ליה הא ספק ברכות להקל ואיך עשה הבדלה מספק שמא קדושה א' וא"צ הבדלה והוה ברכה לבטלה. ואפשר כיון דמ"מ מן התורה הראשון קודש והשני חול ומשמע לכאורה מזה גבי אתרוג פסולי ראשון דנטלן בשני ומברכין ג"כ עלייהו כיון דמן התורה השני חול. ובש"ע לא פסק כן:

בתוס' ד"ה ותנן וכו' וי"ל היינו בדבר שעיקרו מדרבנן. התוס' פשיטא להו דבהני עצים שאין אסורין אלא משום מוקצה הוה שאין לו עיקר מדאורייתא. וקשה לי לפמ"ש הטור בשם הר"ר יחיאל דבנשרו בשבת אסור להסיק ביו"ט מן התורה דהוה הכנה וא"כ נמי חשיב דדבר שיש לו עיקר מדאורייתא ובפרט בנשרו ביו"ט שאחר שבת קרוב הדבר לגזור אטו נשרו מאתמול יותר מגזירת ביצה ביו"ט דעלמא ולא מסתבר שלא יהא חשוב עיקר מדאורייתא מאחר דמשכחת בהו איסורא דאורייתא. והתוס' אפשר דס"ל דלא הוה הכנה דאורייתא אפילו בעצים. וכמ"ש המג"א סי' תק"ז סק"ד שכן משמע בר"ן וכדעה ראשונה שבטור. והר"ר יחיאל לא ס"ל כפי' התוס' בחילוק זה דאפילו יש לו עיקר מן התורה שרי מטעם שכתב הרא"ש דמקלי קלי איסורא. ולכן קשה לי על מהרש"ל ביש"ש שהסכים לדעת הר"ר יחיאל דהוה הכנה דאורייתא. ותפס ג"כ עיקר לסברת התוס' בהך חילוק בין יש לו עיקר מדאו' לאין לו עיקר מדאורייתא. ולפענ"ד אי הא לא קיימא הא ובאמת מסתברא דבכה"ג היה הכנה דאורייתא דמ"ש המג"א דיש לומר שבת הכינה לעצמה. אינו מוכרח כיון דסתם עצים אין עומדין להסקה בשבת אף דמן התורה שרי לבשל ע"י נכרי מ"מ כיון שהבישול אסור לישראל לא מקרי הכנה לעצמה כיון שאין בידו לבשל ועיקר ההכנה ליו"ט. וכן מסתבר דאל"כ לא משכחת הכנה משבת ליו"ט אם לא בביצה וא"כ כל קרא דוהכינו אתיא לאסור ביצה שנולדה בשבת. אלא נראה דודאי הך הכנה דעצים וכדומה סאין ראוי לבו ביום כגון דגים שניצודו שאין ראוין לאכלן חיין מקרי הכנה דאורייתא. וכן נראה מהרי"ף והרא"ש שדקדקו לכתוב איסור בנשרו מן הדקל בשבת אסורין ביו"ט משום הכנה ובנשרו ביו"ט כתבו משום נולד והא מטעמא דנולד נמי אסורין בנשרו בשבת כדאמר ר' יוחנן אע"ג דלית ליה הכנה אלא ודאי להורות באו בנשרו בשבת אסורין ביו"ט מן התורה וכדעת הר"ר יחיאל בטור ועיין בסמוך:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה