שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון · דף ד.
גמרא רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוה דשיל"מ כו'. פשט לשון זה מורה כדברי המ"מ דכיון דלא בטיל כ"ש דספיקא אסורה. ואין להקשות לדברי הר"ן בנדרים דדשיל"מ הוא מטעם מין במינו. א"כ מה ענין זה לספיקא שתהיה אסורה. דנראה ברור דגם הר"ן מודה לטעמא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. אלא דקשיא ליה להר"ן דא"כ למה מין בשאינו מינו בטל. ע"כ צ"ל כיון דמבטל ואובד שמו לא שייך לומר תאכלנו בהיתר שאין כאן איסור שכבר נתבטל. ולכן הוצרך לטעם מין במינו. וזה דוקא בשנתערבה בלח משא"כ בספיקא שהוא בעין. ודאי שייך טעמא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ובהכי ניחא נמי דהא מין במינו לא שייך אלא לח בלח דומיא דדם הפר ודם השעיר משא"כ יבש ביבש. והכא משמע דאיירי אפילו ביבש ביבש. דדוחק לומר דאיירי דוקא בלח בלח. ולפמ"ש א"ש דודאי ביבש ביבש שהאיסור בעין רק שלא נודע מקום האיסור ומ"מ האיסור בעין. אלא שגזירת הכתוב שיתבטל וכיון שהאיסור בעין מודה הר"ן דשייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ולפ"ז יבש ביבש להר"ן אפילו בשאינו מינו אסור כן נ"ל לדעת הר"ן. ולפי שראיתי רבים משתבשין בזה כתבתי הנ"ל:
ליישב קושיית הצ"ץ על הרשב"א דכתב דספק טריפה לא מקרי דשיל"מ שאין המתיר עתיד לבא בודאי. וקשה ממנ"פ אי טריפה הרי בטילה ואי כשירה הרי מותר בלא"ה. י"ל דנ"מ בביצה מספק טריפה שנולדה ביו"ט ונתערבה דאי הוה כשירה לא בטלה מטעם דבר שיל"מ ואסורה משום דנולדה ביו"ט. אבל כיון שאין המתיר עתיד לבא בודאי. א"כ לפמ"ש המג"א בהלכות פסח דאנן קיי"ל דחמץ לא מקרי דשיל"מ בשביל שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. ואף דקיי"ל בלח אינו חוזר וניעור צ"ל דכיון דאילו היה בעין היה אסור אף שהתערובות יהיה מותר לא חשיב דשיל"מ א"כ כיון שהביצה עצמו אפשר שלא יבא המתיר בודאי. תו לא הוה דבר שיל"מ אף משום איסור יו"ט ובטלה שפיר. ובזה מיושב קושיית הש"ך למה כתב בשם יש מי שאומר הא מוכח בש"ס טריפה לא מקרי דשיל"מ. ולפ"ז ניחא דודאי מן הש"ס לא מוכח דבס"ד ספק יו"ט ספק חול מותר מטעם ספיקא דרבנן א"כ פשוט דספק טריפה לא מקרי דשיל"מ מטעם ממנ"פ כקושיית הצ"ץ ודו"ק:
מה שהקשה הפר"ח על דעת רמ"א דבדרבנן שפיר אמרינן ספק א' בגופו וספק א' בתערובות וקשה ממנ"פ אי מפרשינן כפר"י דנתערבה באלף קאי אספיקא א"כ למסקנא דרב אשי דמיירי בספק יו"ט ספק חול ומ"מ חזינן דספיקא אינו בטלה והיינו משום ספק בגופו וספק בתערובות ואי קאי אודאי גם בדאורייתא אמרינן ספק א' בגופו וספק א' בתערובות ונראה לפמ"ש לעיל א"ש דקשה מה ענינו לכאן וכתבתי דספיקא אינו עומד לכלבים כיון דאפשר שיהיה מותר אחר כ"א יום אם תטיל ביצים לכן אסור משום מוקצה א"כ ל"ל אם נתערבה באלף אודאי קאי דמשמע דאפילו בטלטול אסור. ובודאי שעומד לכלבים יש לומר שמותר בטלטול ומשמע שאפילו בטלטול אסור א"כ י"ל למאי דמוקי רב אשי ספק יו"ט ספק חול ג"כ אסור שפיר י"ל דאודאי קאי והיינו ודאי נולדה ביו"ט דאסור בטלטול אבל אם נתערב ספק שפיר שרי ספק א' בגופו וספק א' בתערובות ודו"ק. גם י"ל בפשיטות דודאי לא שייך לאוקמה אודאי טריפה כיון דרישא איירי בספק טריפה משמע ואם נתערבה קאי אספיקא דקאמר מעיקרא אבל ודאי לא שייך ואם שהוא ענין אחר לגמרי ולא קאי אלמעלה דאיירי בספק אבל אי קאי אביצה שנולדה שפיר י"ל דפסיק ותני כולהו דיום טוב ואם נתערבה גם כן הדין אהך ביצה שנולדה דיני וזה פשוט:
שם אחרים אומרים משום ר"א ביצה תאכל היא וכו'. והקשה בס' פ"י הא ר"א בפ' בכל מערבין אית ליה הכנה והאיך שרי ביצה. ומ"ש דאיירי ביו"ט דעלמא הוא דחוק. וגם מ"ש דאחרים ס"ל טעמא דר"א משום דאסור לקנות שביתה לא הבנתי דהא אין חולק כאן דר"א ס"ל דביצה שנולדה ביו"ט שרי וא"כ היכא אמרינן התם משום הכנה. אלא נראה כדפרישית לעיל דס"ל דהכנה דממילא אין אסור משא"כ התם דהו"ל הכנה בידי אדם ובהך הכנה מודה ר"א ודוק:
בפירש"י ד"ה היא ואמה אסורה דשמעינן לים לר"א ע"כ. ר"ל דמנ"ל דס"ל לר"א מוקצה דילמא לא ס"ל מוקצה כלל ולזה פירש"י דשמעינן ליה הכא. ולכאורה קשה בלא"ה אם נימא דלא ס"ל מוקצה א"כ קשיא פשיטא דהיא ואמה שריה דכיון דהביצה מותרת ולא ס"ל נולד גם אמה שריא כמו שפיר"י בד"ה פשיטא. וצ"ל דקשיא ליה דילמא נקט היא ואמה לאשמועינן דאפילו עומדת לגדל שרי דאי לא הוה נקט אלא היא ה"א דאיירי בעומדת לאכילה. ולהכי נקט נמי אמה דאמה בעומדת לאכילה לא אצטריך לאשמועינן כלל וע"כ איירי בעומדת לגדל ולהכי הוכרח רש"י לאתויה דר"א ס"ל מוקצה. ובאמת הרי"ף הביא ראיה מזה דביו"ט קיימ"ל כר"י. ועיין רמב"ן במלחמות שדחה מ"ש רש"י דשמעינן לר"א דאית ליה מוקצה דשם איירי בגרוגרות וצמוקין. ומ"מ קשה לי על ראיית הרי"ף היכא מייתי ראיה דהכי הילכתא מדלא מוקי דר"א לית ליה מוקצה אפילו תימא דהלכתא כר"י ביו"ט מ"מ קסה דהוה ליה לאוקמה דר"א לית ליה מוקצה ואע"ג דלית הלכתא הכי דבלא"ה ר"א לא אתי כהלכתא דע"כ כב"ש ס"ל במה שמתיר הביצה וא"כ תיקשי לפי האמת לוקמה דר"א לית ליה מוקצה כיון דבלא"ה ר"א דלא כהלכתא:
גמרא אלא אפרוח וקליפתו. לפמ"ש בסמוך דר"א ס"ל מוקצה א"כ ע"כ צ"ל דס"ל כר"י לקמן באפרוח שנולד ביו"ט דשרי הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וא"כ קשה דתיקשי מיניה לרב דלא ס"ל לקמן הך סברא ואסר משום מוקצה. מיהו נ"ל בלא"ה איכא ברייתא דתניא כוותיה דרב כמבואר לקמן. עיין מ"ש שם:
בתוס' ד"ה אלא וי"ל דגם הלידה חשיבא הכנה ועוד י"ל כו'. המהרש"ל ביש"ש כתב שתירץ הראשון עיקר דהלידה הוה הכנה ואסורה מן התורה. וכתב שתירץ השני אינו מן התוס'. ולא נהירא דאדרבה לקמן בפ' המביא (דף ל') משמע דס"ל כתירץ שני וכן בפ' בכל מערבין. וגם לשינוי' קמא נ"ל שלא כיונו התוס' לאסור בזו ההכנה מן התורה. דהא לעיל אמרינן בפשיטות שבת ויו"ט דעלמא שרי מן התורה ולא אסרינן לה משום הכנה דלידה. והיינו ע"כ כיון דביו"ט עצמו ראוי י"ל שיו"ט לעצמו הכין כמו כן בשבת וכיון דבשבת גופא שרי באותן יום שנולדה מן התורה איך נאמר שלמחר אסורה. ואם נימא דגזירת הכתוב שלא לאכול מה שהכינו שבת א"כ בנולדה בשבת אפילו חלו ימי חול בנתים נמי תהא אסורה מאחר שבא מהכנה דשבת. אע"כ כיון דהכנה דשבת לא היתה ליו"ט דוקא אין לאוסרו ביו"ט. א"כ הה"ד כאן כיון שבאותו יום מותר איך נימא דלמחר יאסור ולא מצינו שום דבר שמותר בשבת ואותו דבר יחזור ויאסור ביו"ט הבא אחריו. ולכן נ"ל נם לתירץ זה אינה אלא הכנה דרבנן כיון דהלידה חשיבה הכנה. ולעצמו אין הכנה זו מועלת אחרי שאסרו חכמים ביומה שייך בה הכנה. והנ"מ בין השני תירוצים הוא מ"ש התוס' לקמן פ' המביא ופ' בכל מערבין (דף מ') ע"ש. ועוד יש להקשות לדברי רש"ל מדידיה אדידיה תיקשי ליה ל"ל לרבה לומר לעיל כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה הא לדברי רש"ל בנולדה בשבת אסורה ביו"ט שלאחריו מדאורייתא. וא"כ בפשיטות יש לגזור משום הכנה דלידה וגזרינן משום ביצה שנולדה בשבת אפילו ביו"ט דעלמא. וכה"ג הקשה מהרש"א על הרי"ף כאן ע"ש. ואמת בתחילת העיון אמרתי דלק"מ דלא מצינו גזירה זו רק בנולדה ביו"ט גזרינן אטו ביו"ט אחר שבת אבל לגזור בנולדה ביו"ט אטו נולדה בשבת כה"ג לא מצינו שגזרו. וא"כ לק"מ על הרי"ף דבעצים שנשרו מן הדקל לא שייך לגזור ביו"ט דעלמא אטו נשרו בשבת שאסורין ביו"ט שאחריו משום הכנה. ולהכי נמי הוצרך לומר לעיל כל ביצה דמתילדה מאתמול גמרה לה. מ"מ קשה על דברי רש"ל גופיה שבסי' י"ז הקשה כה"ג על דברי הרב יחיאל ש"מ דלא ס"ל הך סברא ע"ש באפרוח שנולד ביו"ט. וא"כ לדידיה גופיה מוכח מדאמר לרבה כל ביצה דמתילרה האידנא מאתמול גמרה לה. ולא אמרינן בפשיטות כיון דבנולדה בשבת אסורה ביו"ט שאחריו מן התורה גם ביו"ט דעלמא אסורה. ש"מ דהא לא מקרי הכנה דאורייתא כיון שמותר באותו יום וכדפרישית. ובאמת שלפענ"ד אין הכרעת מהרש"ל מכרעת כלל. דלפמ"ש תירץ השני נדחק יותר בסברא דכיון דדינא דאין שבת מכין ליו"ט וכיון דלידת השבת גורמות ההיתר ביו"ט שאם היתה נולדה ביו"ט היתה אסורה. וא"כ שפיר מקרי ההכנה מכח שבת מאחר שלידת השבת עשה פעולה ליו"ט כמו כן בכל דבר שאסור אם היה נעשה הדבר ביו"ט כגון מחובר וכדומה. נמצא שתלישת השבת נימציאה התירו של יו"ט שאילו היה נתלש ביו"ט היה אסור מקרי שפיר הכנה אבל מן התורה לא שייך כלל הכנה שאם תלש ביו"ט גופיה מותר מן התורה וא"כ התלישה בשבת דאסורה בו ביום לא עשתה פעולה רק ליו"ט שהרי בשבת אסור עכ"פ. וכמו כן בביצה שכיון שלידת השבת לא מהני לבו ביום וכמו כן הלידה שביו"ט א"כ עיקר התירו בא מכח שנולדה בשבת שפיר מקרי הכנה. ומה שנסתייע מהרש"ל מדברי הרא"ש שכתב גבי עגל שנולד ביו"ט דלא שייך הכנה כמו בביצה שע"י לידה הוכנה לגדל אפרוח והוכיח מזה כתירץ הראשון. ולי נראה דהא ליתא דכוונת הרא"ש כך הוא. דגבי עגל שנולד ביו"ט אחר שבת כתב דלא שייך בה הכנה כמו בביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת משום שנגמר בשבת היינו משום שהגמר בשבת עשה פעולה שתולד ביום טוב. מה שאין כן אילו לא היתה נגמרת בשבת לא היתה יכולה להולד ביום טוב דכל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה משא"כ בעגל אף שיום אתמול גרם לו שיולד היום שכלו לו חדשיו, מ"מ לא שיך הכנה שאילו היתה היום במעי אמה ג"כ טוב לאכילה משא"כ בביצה שע"י גמר שבת הוכן ביו"ט להולד והלידה עיקר הגמר שהוכן לגדל אפרוח וא"כ שבת עשה הגמר משא"כ בנולדה בשבת שנגמרה בחול וא"כ עיקר הגמר היה בחול שע"י גמר החול הוכנה להולד ביו"ט וזהו ברור. וגם במג"א השיג על רש"ל בסימן תקי"ז אלא שלא בירר הדברי' והנלע"ד ברור כתבתי ועמ"ש בע"ב:
גמרא אושפזיכניה דרב אדא כו' הו"ל הני ביצים מיו"ט לשבת וכו' מהו למטוינהו האידנא וניכלינהו למחר וכו'. שמעתי להקשות בשם ד"ז הגאון מוהר"ר יהונתן ז"ל איך עלה על דעתו למטוינהו האידנא הא לעיל משמע דאי שבת ויו"ט קדושה א' הם ודאי נולדה בזה אסורה בזה וע"כ ס"ל ב' קדושות הן ובפסחים (דף מ"ו ע"ב) פליגי רבה ורב חסדא באופה מיו"ט לחול אי לקי אי אמרינן הואיל ואמר רבה לר' חסדא לדידך דלא אמרת הואיל אין אופין מיו"ט לחול ושני ליה מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ופירש"י דקדושה א' הן נמצא דהא דאופין מיו"ט לשבת הוא או מטעם הואיל או מטעם דקדושה א' הן וכיון דהכא ע"כ ס"ל שתי קדושות הן א"כ ליכא היתרא רק משום הואיל והכא לא שייך הואיל ואי מקלע ליה אורחים דלכ"ע ביומא אסורה. וזה שנים רבות שמעתי קושיא זו מא' מתלמידי הגאון ז"ל. והשבתי אז דהא דאמרינן לעיל דר' יוחנן סבר שתי קדושות הן. ולכאורה י"ל אפילו אי קדושה א' יש לומר דשרי בשבת ויו"ט והיינו בנולדה ביו"ט יש להתירה בשבת לפום אוקימתא דרב נחמן לעיל דמוקי טעמא דמתניתין בתרנגולת עומדת לגדל ומשום מוקצה ובשבת שרי מוקצה משום דחמיר ולא אתי לזלזולי בה וא"כ אפילו אי קדושה א' הן כיון דלא נאסרה ביצה אלא מטעם מוקצה וכיון שלא הוצרכו לאסור מוקצה בשבת כיון דחמיר אפילו קדושה א' הן יש להתיר בו מוקצה והרבה פוסקים פסקו כרב נחמן לחלק בזה וא"כ הוה מצי למימר לעיל אפילו אי קדושה א' הן יש להתיר מוקצה בשבת. מיהו לר' יוחנן לשיטתיה לא מצי לאוקמה הכי דר' יוחנן לית ליה מוקצה (מיהו מדברי הרמב"ן במלחמות נראה לפום סוגיא דביצה דגם ר' יוחנן ס"ל הך חילוק בין שבח ליו"ט) ועוד דר' יוחנן ס"ל משום משקין שזבו לעיל וגם שבת ויו"ט משמע נולדה בשבת אם מותרת ביו"ט ומשמע בשבת מודה דאסורה ואם כן ל"ל הכי עכ"פ בהאי אושפזיכנא דעובדה הוה מיו"ט לשבת שפיר י"ל דסבירא ליה דביומי אסור משום מוקצה ובשבת שרי מוקצה כרב נחמן לעיל ושפיר י"ל דס"ל קדושה א' הן וא"ש ולק"מ ע"כ היתה תשובותי מאז. ואין להקשות אי ס"ד טעמא משום מוקצה היכא ס"ד להתיר בטלטול. י"ל דהוה ס"ד להתיר בטלטול לצורך אוכל נפש דשבת וא"ש. ובזה נתיישב לי היטיב מה שהביא הרא"ש בשלהי מכילתין דהכא משמע דאפילו לר' יוחנן דביצה אסורה משום משקין שזבו אסור בטלטול ובפ' (כירה דף מ"ה) מוכח דלר' יוחנן שרי ביצה בטלטול. ועמ"ש בריש מכילתין ועיין בס' פ"י כאן שהוסיף דרב אדא בר אהבה גופיה לית ליה נולד אפילו בשבת. ולפמ"ש יתפרש ברווחא והוא שבא להוכיח לו דאסור לכ"ע למטוינהו האידנא וממנ"פ השיב לו לשיטתיה והכי קאמר ליה מאי דעתיך רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן היינו בהא דלא אמרינן הכנה דרבה הא ע"כ לא אמר ר' יוחנן אלא לגומעה למחר אבל ביומה ר' יוחנן נמי אסר וא"כ לא שייך הואיל ואסור לצלותן כקושיית הגאון. וע"כ צ"ל דבהא לא ס"ל כר' יוחנן לאסור משום משקין שזבו רק משום מוקצה ונוכל לחלק בין שבת ליו"ט כדפרישית ע"ז מייתי והא תניא דאסור לטלטלה ולכל הפחות תוקמה כמ"ד משום מוקצה וחזינן דאסור לטלטלה וא"כ אי לא ס"ל כר' יוחנן ע"כ משום מוקצה אסור נמי לטלטל ואי ס"ל לאסור משום משקין שזבו א"כ אי קדושה א' הן אסור גם בשבת ואי ב' קדושות הן אסור לצלותן כיון דלא שייך לומר הואיל וכקושי' הנ"ל וא"כ אי אמרינן טעמא דביצה משום משקין שזבו י"ל דבאמת שרי בטלטול כסוגיא דכירה ודוק היטיב כי חריף הוא:
ועוד נ"ל די"ל שפיר דס"ל איסור ביצה משום מוקצה ועובדא הוה בתרנגולת שלקחה סתם דבנשחטה התרנגולת הובררה דלאכילה עומדת אלא שלא היה צריך עדיין לשחוט התרנגולת רק לצלות הביצים. וא"כ שפיר י"ל דמדאורייתא אין איסור לטוותן דשייך הואיל אי מקלעיה אורחים ישחוט התרנגולת א"כ גם הביצה ראויה ביומה וליכא חיוב מלאכה דאורייתא. ועפ"ז יש ליישב ג"כ הסוגיות כפמ"ש בדרך ראשון דלדידיה ע"כ אסור משום מוקצה וכאמור לעיל ודוק:
עוד י"ל דבלא"ה עיקר קושיא זו אינה רק לפירש"י שפירש בפסחים דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט משום דבקדושה א' הן. אבל התוס' שם (דף מ"ז) פירשו דאפי' אי ב' קדושות הן מ"מ צרכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ בלא"ה אין מקום לקושיא זו אלא לשיטת רש"י. וי"ל דרש"י לשיטתיה אזיל דפירש לקמן (דף י"ב) אי אמרינן מתוך שרי אפילו שלא לצורך כלל מן התורה וא"כ צ"ל לרש"י רב חסדא ורבה דפליגי אי אמרינן הואיל לא ס"ל מתוך דרבה לשיטתיה משמע בלא"ה דלא ס"ל מתוך דמוקי פלוגתייהו בעירוב והוצאה וכן כתב הפר"ח לשיטת רש"י הא דפליגי באופה מיו"ט לשבת ע"כ לא ס"ל מתוך וא"כ שפיר הקשה לו לדידך איך אופין מיום טוב לשבת כיון דלא ס"ל מתוך וא"כ הכא י"ל אפילו אי ב' קדושות הן שרי לאפות מיו"ט לשבת מכח מתוך ולק"מ בשום אופן ודוק. גם י"ל אי אמרינן דאיסור דרבנן שרי באכילה לצורך חולה שאין בו סכנה וא"כ כיון דהביצה ביומה אינה אסורה רק מדבריהם שייך לומר הואיל וחזי לחולה שאין בו סכנה דהתוס' כתבו דלא שייך הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה משום דלא שכיח משא"כ לחולה שאין בו סכנה. וכמדומה ששמעתי קצת מזה:
וד י"ל דס"ד ודאי דאסור ביומה משום משקין שזבו או פירות הנושרין רק דס"ד דדוקא לאדם אסור אבל לכלבים שרי וס"ד כר"ע לקמן דאמר לכם אפילו לכלבים ומותר לבשל לצורך כלבים כמו לצורך אדם כמבואר לקמן (דף (כ"א) ועיין רמב"ן במלחמות ור"ן שם וא"כ אף דלאדם אסור היום מ"מ אין איסור בבישול הואיל וחזי לכלבים וכן פסקו כמה פוסקים באמת ואהדר ליה מדאסור בטלטול ש"מ דאפי' לכלבים אסורה ולק"מ ודוק: