אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק ראשון › דף ג:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק ראשון · דף ג:

דף ג.

גמרא רבנא בריה דרב עולא אמר הכא בתרנגולת עומדת לגדל ביצים ור"י לטעמיה כו'. ויש לדקדק לשיטת בעל המאור שמפרש תרנגולת העומדת לגדל ביצים לגדל אפרוחים דבלא"ה אין הביצה מוקצה כיון שדעתו עליו וא"כ קשה אפילו תימא דיום ראשון חול הוא. מ"מ יש לאסרה בשני שהביצה מוקצית מצד עצמה מאחר שעומדת לגדל אפרוחים ואין הביצה עומדת לאכילה ובמתני' צ"ל לשיטת בעל המאור ביצה שנולדה ביו"ט לאו דוקא נולדה ביו"ט דאפילו נולדה קודם יו"ט כיון שעומדת לגדל אפרוחים יש לאסרה מ"מ לא שייך שתהא מותרת בשני שלא יצאה מידי מוקצה. ואפשר לומר דלשיטת בעל המאור האי וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני הוא ע"י הזמנה שמזמין מראשון לשני ומותרת ממנ"פ אם היום יו"ט הרי מחר חול ואם היום חול מהני הזמנה. ולהכי נקט נמי מתניתין ביצה שנולדה ביו"ט דבחול אפשר בהזמנה משא"כ ביו"ט וצ"ע:

שם אי אמרת בשלמא משום הכנה וכו' וכתב מהרש"א דלרבה ע"כ ביו"ט אחר שבת איירי דהוה ספיקא דאורייתא. ולכאורה קשה היכא משכחת לה ספק יו"ט ספק חול. אם ספק נולדה בשבת ספק נולד ביו"ט. אסורה מטעם ודאי דבנולדה בשבת אסורה ביו"ט. ואי מיירי ספק נולדה ביו"ט ספק נולדה ביום ו'. א"כ הו"ל למשרי מטעם ס"ס שמא נולדה ביום שהוא חול לגמרי ולא נאסרה מעולם ואת"ל שלא נולדה בחול דילמא נולדה בשבת ולא אסורה רק מדרבנן וס"ס אפי' בדאורייתא שרי. ולרוב פוסקים אפילו בדבר שיל"מ ואע"ג דחדא ספק מדרבנן דבנולדה בשבת אסורה מדרבנן. מ"מ הוה ס"ס כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן פ"ו. ולכאורה היה נ"ל דבהך ס"ד איירי בהיו כאן שני ביצים ונשאר א' א' נולדה בחול וא' נולדה ביו"ט וזהו הספיקא. ובזה אפשר ליישב קושיית הפר"ח בי"ד על רמ"א שחילק בהא דס' א' בגופו וס"א בתערובות לא אמרינן הוא דוקא באיסורא דאו' אבל באיסורא דרבנן אמרינן ס"א בגופו וס"א בתערובות והקשה פר"ח ממנ"פ אי מפרשינן הך אם נתערבה אודאי א"כ מנ"ל להוכיח כלל האי דינא מהכא אפילו בדאורייתא. ואי מפרשינן אם נתערבה אספיקא. א"כ גם לפי האמת דאיירי לכולהו ספק יו"ט ס' חול דהוה דרבנן ואפ"ה לא מהני ס"ס. ולמפ"ש ניחא דודאי לרבה דאיירי ע"כ בתערובות חד בחד הך דספיקא אסורה שפיר מוכח הך אם נתערבה קאי אספיקא דליכא למימר דקאי אודאי דא"כ רישא ל"ל הא כ"ש הוא מסיפא בנתערבה באלף. וע"כ צ"ל דנתערבה קאי אספיקא משא"כ לפי האמת דאיירי בפשיטות בס' יו"ט ספק חול ואפי' בדרבנן ספק אסורה בדשיל"מ. שפיר י"ל דספיקא קאי באפי נפשה דקמ"ל דאפי' בדרבנן ספיקא אסורה. ואיירי בחד ביצה ספק נולדה ביו"ט ספק נולדה בחול. דאפי' בדרבנן אסורה שפיר י"ל אם נתערבה קאי אודאי וא"ש ודו"ק. מיהו נ"ל דלא הוה ס"ס בכה"ג דלא הוה רק חדא ספיקא. ספק נולדה ביו"ט ספק נולדה בחול. וא"כ בלא"ה לק"מ. ועיין בסמוך:

ויותר נראה דלרבה לא קשיא. דבלא"ה קשה לכאורה כיון דכבר אסיק אדעתיה דדבר שיש לו מתירין לא בטל אפילו שיהיה בדאורייתא מ"מ מדאורייתא ברובא בטל וכיון דאהני דשיל"מ שלא יתבטל. א"כ משמע ספיקא דרבנן בעינא לא קיל מתערובות. ולכאורה י"ל דעיקר הקושי' דלמה נחמיר תרי חומרי ספיקא שנתערב באלף וס"ל אם נתערבה קאי אספיקא כמ"ש הפוסקים. וא"כ ניהו דנימא ספיקא דרבנן בעיניה לא קיל מתערובות. מ"מ למה נחמיר בספיקא שנתערב. ובהכי ניחא שינויא דרב אשי דלא מסיק אספיקא רק על הביטול דלא בטיל דעיקר הקושיא מן הביטול. מיהו לפר"ח דאם נתערבה אודאי קאי. לא אתי שפיר. ומ"מ י"ל דלרבה פשיטא ליה דיש לגזור ספיקא דיו"ט וחול אטו ספיקא דיו"ט אחר שבת דהוה ספיקא דאורייתא. ופשיטא לן להחמיר בכה"ג בדבר שיל"מ. משא"כ למ"ד משום פירות הנושרין ליכא שום חששא להחמיר בספיקא דביצה זו ופריך שפיר

שם אלא לרב יוסף ולר' יצחק וכו' והקשו בתוס' ישינים אמאי לא פריך נמי לרב נחמן. ותירצו דמוקצה חמיר כעין דאורייתא. ולכאורה קשה לפ"ז גם רב יוסף ור"י מצו לאוקמה ברייתא כתנא דאית ליה מוקצה דטובי תנאי ס"ל מוקצה. וכן ראיתי שגם בס' פ"י הרגיש בזה. מיהו י"ל בפשיטות דבשלמא לרב נחמן ליכא איסורא אחרינא רק בעומדת לגדל. שפיר שייך לומר בסתמא וספיקא אסורה דאיירי שפיר בהך ביצה דרישא. משא"כ לדידהו דגם בעומדת לאכילה אסורה וא"כ ברייתא מיירי בין בעומדת לאכילה ובין לגדל. א"כ הך ספיקא נמי בהכי איירי. ומשמע דאפילו בעומדת לאכילה איירי ולק"מ. אלא דלכאורה אין זה מספיק כיון דמוקי בספק טריפה טפי הו"ל לאוקמה בתרנגולת עומדת לגדל וס' יו"ט ס' חול. אמנם בתר עיון נראה שיותר יתכן לאוקמה בספק טריפה מבתרנגולת עומדת לגדל. דהא לכאורה באמת תמוה איך ס"ד לאוקמה בספק טריפה דמאן דכר שמיה. אלא נראה דהא דמוקי בספק טריפה אין בו מהזרות כלל. והוא משום דעיקר כוונת הברייתא להשמיענו דין הטלטול ומפרש דספיקא נמי אסורה בטלטול. והיינו היכא דאסורה באכילה מספיקא. אסורה נמי בטלטול מספיקא. וקמ"ל דאע"ג דבאכילה לא אסורה רק מטעם ספיקא דאורייתא. וא"כ לענין דרבנן הו"ל להקל קמ"ל מ"מ כיון שאסורה באכילה גם בטלטול אסורה וזהו לא הוצרכה הברייתא לפרש באיזה ספיקא מיירי דזהו פשיטא לן בכל דוכתי דספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. כפי הכלל המסור בידינו מכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. ולא נחית לאשמועינן באיסור גוף הביצה באיזה אופן בא איסורה. דפשיטא ליה דלא איירי רק היכא דאסורה באכילה מספיקא גם בטלטול אסורה אף דהו"ל ספיקא דרבנן לענין הטלטול מ"מ אסורה בטלטול. וא"כ ממילא שלא הוצרכה הברייתא לפרש שאין זו בכוונתה רק לאשמועינן היכא דפשיטא לן לאסור באכילה אסור גם בטלטול. ואנן לא אשכחינן לאסור באכילה מספיקא רק בספיקא דאורייתא וא"ש. ואמור מעתה דודאי לענין מוקצה דגם איסורו מספיקא באכילה לא פשיטא לן טפי מטולטול דלענין מוקצה שניהם שוין מדרבנן. וע"כ עיקר כוונת הברייתא לאשמועינן ל הדין. א"כ צריך להיות דתיקו סיפא ארישא. כיון דרישא איירי אפילו עומדת לאכילה אם איתא דהך ספיקא איירי בספק מוקצה הוה ליה לפרושי עיקר הדין דאיירי העומדת לגדל כיון דרישא איירי בעומדת לאכילה וליכא למימר דברייתא לא הוצרכה לפרש דפשיטא לן להחמיר במוקצה באכילה טפי מטלטול דמהיכי תיתי דתרווייהו מדרבנן נינהו משא"כ אי איירי בספק טריפה לא קמ"ל בגוף איסור ביצה מידי רק דאסורה בטלטול. ודברי התוס' נכונים ודו"ק כי הדברים ברורים למבין:

מיהו גוף דברי התוס' בהא דמוקצה כעין דאורייתא דחוקים. ואדרבה מצינו לקמן בתוס' דס"ל דמוקצה אין לו עיקר מן התורה כלל. ובאמת י"ל בפשיטות דודאי לרב נחמן י"ל דס"ל ג"כ הכנה דרבה ביו"ט אחר שבת אסור מן התורה. והא דלא מוקי מתני' כרבה. היינו משום דלא משמע ליה לגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר שבת. ומתוקמא ברייתא שפיר ביו"ט אחר שבת דוקא. משא"כ לרב יוסף ולר' יצחק ע"כ לא ס"ל הכנה כלל. דאל"כ לוקמה משום הכנה. וליכא למימר דלא ס"ל גזירה אטו יו"ט אחר שבת דודאי פשיטא לן דהך גזירה דפירות הנושרין ומשקין שזבו רחוקה ביותר ולק"מ ודו"ק. ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים לרב נחמן תיקשי הך ברייתא דהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותר לאכלן ביו"ט כיון דאיירי בעומדת לאכילה אפילו נולדו שרי. ולפמ"ש לק"מ די"ל דאיירי ביו"ט אחר שבת וכרבה לעיל ולאינך אמוראי בלא"ה לק"מ ודו"ק:

עוד נ"ל לסייע מכח זה דעת מה שפוסק בספיקא דרבנן באתחזק איסורא לחומרא. ולסייע ג"כ דברי רמ"א דבדרבנן אמרינן ספק בגופו וספק בתערובות. וא"כ י"ל לרב נחמן ניחא די"ל דאיירי בשני תרנגולת א' עומדת לגדל וא' עומדת לאכילה והוה אתחזק איסורא ולחומרא משא"כ לשאר אמוראי ליכא לאוקמה בכה"ג בשני ביצים א' נולדה ביו"ט וא' נולדה בחול דתיקשי מ"מ סיפא דאם נתערבה באלף ליכא למימר דקאי אספיקא דהא הו"ל ספק ספיקא. וס"ס לקולא וע"כ איירי בוודאי. וא"כ תיקשו הך וספיקא ל"ל השתא חד באלף לא בטיל חד בחד מבעיא. משא"כ לרב נחמן י"ל דברישא קמ"ל אע"ג דלא אתחזק איסורא בגוף הביצה מ"מ אסור ואם נתערבה קאי אודאי וא"ש. ודו"ק:

אלא דמ"מ אין לנטות מסברת התוס' ישינים. דהא לקמן פ' א"צ משנה שלימה היא דספק מוכן אסור והתם איירי אפילו ביו"ט דעלמא. וא"כ תיקשי גם לרבה ומוכח כדברי התוס' ישינים. וא"כ קשה טובי למאי דכתבו התוס' לקמן דמוקצה קיל טפי משאר איסורין. וא"כ קסה לכ"ע. ואפילו תימא דלרבה י"ל בכל יו"ט דעלמא יש לאסור משום דטעמא דרבה דגזר אטו יו"ט אחר שבת. וגם בספיקא דאורייתא יש להחמיר. מ"מ קשה דהו"ל לאקשויה מתניתין למ"ד דלית להו הכנה אמאי ספק מוכן אסור. אכן למאי דפרישית לעיל ניחא דודאי פליגי תנאי בהכנה. אלא דפליגי בהאי הכנה דביצה. דלאינך אמוראי לא הוה הכנה כלל. וא"כ י"ל מתני' בלא"ה לק"מ. די"ל דאתיא כמ"ד הכנה דאורייתא ואסור ביו"ט אחר שבת כשניצוד בשבת מן התורה שאין ראוי באותו יום רק ליו"ט. וכ"ע י"ל בהאי הכנה דאורייתא אפילו אמוראי דפליגי ארבה כדפרישית לעיל לר' יוחנן. וא"כ מתני' י"ל שהחמירו שפיר בספק כיון דיש לגזור אטו דאורייתא. משא"כ בביצה לדידהו ליכא שום הכנה דאורייתא. משמע להו דאין להחמיר כלל בספיקא דרבנן אבל ממתני' לא קשיא כ"כ וא"ש. ובהכי ניחא דהרמב"ם השמיט הך דספיקא אסורה. והמ"מ כתב דכ"ש הוא מנתערבה באלף וקשה א"כ גם ברייתא תיקשי מאי קמ"ל. וגם מ"ש המ"מ שסמך על המשנה דספק מוכן ג"כ א"כ אמאי לא פריך ממתני' ולא מצי לאוקמה בספק טריפה. אכן למאי דפרישית א"ש דודאי ממתני' לא מצי להקשות די"ל שם אתיא כמ"ד דאית ליה הכנה דאורייתא ויש להחמיר בספיקא דלפעמים איכא דאורייתא משא"כ בביצה לדידהו לית להו הכנה כלל. וא"כ הרמב"ם שכבר ביאר בביצה נמי הכנה דאורייתא. א"כ ממילא דספיקא דביצה לא עדיף משאר ספק מוכן ולק"מ ונכון:

עוד היה נ"ל דלרב נחמן י"ל בפשיטות דאיירי בספק טריפה ול"ק מה ענינו לכאן די"ל דלדידיה בתרנגולת עומדת לאכילה הביצה מותרת, רק בעומדת לגדל אסורה, וא"כ י"ל דקמ"ל ביצה ספק טרפה שנולדה ביו"ט אסורה היינו בזה האופן למאי דקיימ"ל דספק טריפה מותרת כשתלד בשיחלא בתרא, וא"כ י"ל שנולדה הביצה ביו"ט כשכלו כ"א יום וא"כ הביצה כשרה כיון דיצאה מספק טריפות ומ"מ אסור משום מוקצה כשנולד הספק טריפות והיה צריך להמתין עד שתלד ממילא נפיק התרנגולת מעמדה לאכילה והוה כמו עומדת לגדל, משא"כ לשאר אמוראי גם בעומדת לאכילה אסורה לא משמע ליה לאוקמא בנולדה ביו"ט דאפילו עומדת לאכילה נמי אסורה וא"ש:

עוד נ"ל ליישב קושיית התוס' למ"ד משום מוקצה, דבלא"ה יש לדייק דבכל דוכתי אמרינן מיגו דאתקצאי לבין השמשות ולא קאמר בתחילת יו"ט, וצ"ל דאם נימא דבין השמשות מותר מספיקא א"כ נימא דגם ביו"ט יהי' מותר דהא בין השמשות הוי ספיקא דרבנן והיה מותר המוקצה, א"כ גם ביו"ט נימא דכשהיה מותר כבר הים לילה ואין מוקצה לחצי שבת, לכן ע"כ גזרו גם בין השמשות, לכן לא קשיא למ"ד משום מוקצה דע"כ גזרו בין השמשות, דאל"כ נימא הספק ביו"ט אח"כ כיון דבין השמשות הוה שריא ואז אפשר שכבר הי' יו"ט וכיון שהותר במקצת הותר כולו:

ועוד נראה ויתיישב לשון רש"י ג"כ שפירש קס"ד ספק יו"ט ספק חול, וקשה הא לפי האמת ג"כ הוא לרב אשי, לכן נראה דודאי קשה וכי לא ידע דבדשיל"מ יש להחמיר, לכך י"ל דקשיא כיון דפירות הנושרין וכן משקין שזבו דבעיו"ט שריין בודאי, א"כ ספיקא היה לו להתיר מטעם ודאי כיון דכל ספיקא דרבנן לקולא ותולין הספק לקולא הוי כנולדה מעיו"ט, ומשני רב אשי כיון שכבר עבדו דלא בטל לא מסתבר להקל בספק בגופו בעינא מתערובת, דלעולם מדאורייתא ברובא בטל ואפ"ה מחמרינן, לא מסתבר להקל בספק טפי מתערובות באלף דבדאורייתא ספק בגופו לחומרא, וא"כ למ"ד משום מוקצה האיסור בעולם שפיר אסיק אדעתיה להחמיר בדבר שיל"מ, וזהו כוונת רש"י קס"ד ספק יו"ט ספק חול היינו מצד הספק מחמרינן, ומשמע ליה שלא להחמיר כיון דכל ספיקא דרבנן שריא משום שתולין בהיתר, א"כ כאן גם בשיש לו מתירין לא מסתבר להחמיר, ובהכי ניחא לישנא וכל ספיקא דרבנן שריא ולמה דייק בהא לישנא ליפריך בפשיטות הא ספיקא דרבנן שריא, אלא נראה דאסיק אדעתי' ביש לו מתירין להחמיר רק בביצה דאסורה משום פירות הנושרין או משקין שזבו כיון דספיקא דרבנן שרי מטעם שתולין הס' להקל א"כ הוה כנולד מעיו"ט שאין שייך הגזירה כלל. ובהכי ניחא דלא פריך למ"ד משום מוקצה דמוקצה שהאיסור בגופו שפיר י"ל להחמיר מספק בדשיל"מ וכן בהכנה כיון דאיתא לגזירה אטו יו"ט אחרי שבת שאסור מצד עצמו ובכה"ג ביו"ט אחר שבת דאורייתא מספיקא יש להחמיר שפיר בדבר שיש לו מתירין:

שם אתאן לספק טריפה. תמוה דמאי שיאטי' הכא. וי"ל לזה דהכי פירושו דספק טריפה שנולדה והיינו מתרנגולת שהוא ספק טריפה וקמ"ל דאסור בטלטול ג"כ. ובודאי טריפה י"ל דחזי לכלב. אבל בספק טריפה שיש לה היתר בכ"א יום א"כ אינו עומד לכלב ומוכן לאדם לא הוה ג"כ שאסורה. ואף דאי אתיא כמ"ד מוקצה אסור. י"ל בפשיטות דאיירי בעומדת לגדל וכר"י. מיהו י"ל כמ"ש בחידושים דלמ"ד משום פירות הנושרין ומשקין שזבו סתמא איירי אפי' עומדת לאכילה מיהו בספק טריפה הוה ודאי מוקצה מטעם שאינו עומד לכלבים ואינו ראוי לאכילה הוה מוקצה. גם י"ל אפילו מאן דלית ליה מוקצה היינו במידי דעכ"פ עכשיו עומד לכלבים כגון נבילה שנתנבלה ביו"ט. אבל כשעדיין אינו עומד לכלבים ודאי אסור בטלטול ועיין בסמוך:

בפרש"י ספק טריפה ספק נולדה מתרנגולת טריפה הא דלא פירש"י ספק תרנגולת טריפה. ובס' פ"י ביקש לומר דרש"י ס"ל דהוה דשיל"מ. ואינו נראה שהרי כמה כרכורים כרכרו על הרשב"א ז"ל שכתב דלא הוה דבר שיל"מ מפני שאין המתיר עתיד לבא בודאי. ולי נראה דרש"י קשיא ליה מאי קמ"ל. וצ"ל דקמ"ל דנתערבה באלף כולן אסורות ולא מהני ס"ס. ומטעם שכתבו הפוסקים ורמ"א בי"ד סי' ק"ו דהספק הראשון אסור מן התורה. וס"ל לרש"י בס' טריפה אית לה חזקת הותר מן התורה. וא"כ שרי שני ספיקות וא"ש אלא דהפוסקים לא פסקו כן:

עוד י"ל דקשיא ליה מאי שיאטי' הכא אע"ג דפירש"י אגב מ"מ צריך שיהיה איזה שייכות. לכן י"ל דאיירי שהביצה ספק יו"ט ספק חול ונטרפה התרנגולת ביו"ט. א"כ בהא י"ל דס"ל דביצה חזיה לכלב ומותר בטלטול רק נולדה ביו"ט אסור. והכא אי מחזקינן שהביצה נולדה קודם יו"ט א"כ הוא כשירה. וכיון דתופסין להחמיר שנולדה אחר שנטרפה. א"כ ע"כ ביו"ט נולדה. לכן אסורה נמי בטלטול שאם תחזיק ספיקא דרבנן ונתפוס שנולדה קודם יו"ט. א"כ אף היא כשירה. לכן יש לגזור עליו דנולדה ביו"ט. שאם תתפוס הספק שנולדה בחול א"כ יתירו גם הביצה. לכן אסורה בטלטול ג"כ. ושייך שפיר הכא קצת חידוש. משא"כ אם נפרש שנולדה בחול מספק טריפה. א"כ יהיה מותרת בטלטול כיון דלית ביה איסור יו"ט וזהו י"ל בכוונת רש"י שפסק נולדה מתרנגולת טריפה היינו שכבר נטרפה כשנולדה והיינו ביו"ט:

בא"ד ולאו ביו"ט קאי כו'. לכאורה נראה דקמ"ל דספק טריפה נמי אסורה בטלטול. וגם מ"ש רש"י לאו ביו"ט קאי היינו דלא איירי בטלטול אבל מ"מ קאי באיסור טלטול:

בתוס' ד"ה ואחרות באחרות. עיין מה שכתבתי בחידושי ליורה דעה סימן ק"ט:

גמרא אמר רב פפא האי תנא כו' וכ"ש בדאוריי' ופירש"י כגון ספק טריפה משמע דלרב פפא נשאר אוקמתא דספק טריפה. ויש לדקדק לפי דברי המ"מ שכתב דלכך לא הביא הרמב"ם הך דספקא אסורה דכ"ש הוא מאם נתערבה באלף כולן אסורות משמע דס"ל כיון דאסור בנתערבה באלף כ"ש דספיקא אסורה. וא"כ לתנא דדבר שבמנין לא בטל. א"כ כ"ש דספיקא אסורה. א"כ ל"ל לרב פפא לשנויה לעיל בספק טריפה. טפי הו"ל לאוקמה בספק מוקצה. כיון דהאי תנא ס"ל אפילו בדרבנן לא בטל א"כ גם ספק אסור. ונראה דהמ"מ לא כתב כן רק אדבר שיש לו מתירין כיון דמחמרינן בנתערבה באלף מטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אף דמדינא ראוי להיות בטל כ"ש דמה"ט יש להחמיר בספיקו משא"כ היכא דהוה דבר חשוב ולא בטל מטעם חשיבותו אין ראיה מדלא בטל ודאי שנתערב היינו מטעם חשיבותו משא"כ בספיקו. אלא דהמ"מ כתב לטעמו של הרמב"ם דהו"ל דבר שיל"מ כיון דטעמו שיאכלו בהיתר גמור. וא"כ בספק נולדה בחול או ביו"ט גם להאי תנא מספיקא דרבנן להקל. גם בדברי ד"ז הגאון ז"ל מצאתי סברא זו בכרתי ופלתי סי' ק"י. ובהכי ניחא ליה דברי המ"מ דקשה א"כ ל"ל למנקט בברייתא הך וספיקא אסורה. ולפ"ז אתי שפיר דאי לא הוה נקט וספיקא אסורה הוה מצינן למטעי דהאי תנא ס"ל דדבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל אבל ספיקא דרבנן שרי באמת. ולהכי נקט הך דספיקה אסורה וסתמא איירי בביצה שנולדה ספק יו"ט ספק חול כפשטא דברייתא א"כ מוכח טעמא משום דשיל"מ וא"ש ודוק. ובזה מיושב נמי מה שהקשה הלח"מ על המ"מ דבס"ד קשיא ליה אספיקא אמאי אסורה ומשמע דסיפא ניחא דנתערבה באלף כולן אסורות הרי אע"ג דס"ל דלא בטיל מ"מ קשיא ליה אמאי ספיקא אסורה ולמאי דפרישית לק"מ די"ל דס"ד בסיפא משום דביצה חשובה ואינה בטילה וא"כ אין ראיה שתהיה ספיקא אסורה ודוקא לענין דבר שיל"מ שוין הן ולק"מ. מיהו בלא"ה נמי אין דברי הלח"מ מוכרחים די"ל דקשיא ליה לרישא דספיקא אסורה וכ"ש סיפא דנתערבה. מיהו גם ללשון רש"י קשה דכתב כיון דאחמור בביטולה אחמור נמי בספיקא:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה