אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק ראשון › דף ב:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק ראשון · דף ב:

דף ב.

גמרא גבי יו"ט דסתם לן תנא וכו'. יש לדקדק דכל זה שפת יתר דלא הוה ליה לשנויה רק דלהכי מוקי בסבת ב"ה כר"ש משום דסתם ק תנא הכי. אבל ביו"ט בלא"ה כיון דתנן במתני' דב"ה אמרי לא תאכל. ממילא משמע דס"ל כר"י ביו"ט. ולכאורה משמע דלהכי איצטריך לאתויא דביו"ט סתם לן כר"י דהי' לו להפך גם במתני' דברי ב"ש לדברי ב"ה כדמפיך ההיא דמגביהין. מ"מ קשה הא במשנתינו אי אפשר להפך דברי ב"ש לדברי ב"ה כיון דתנא לה בעדיות מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ונראה דודאי מתני' איכא לאוקמי דפליגי בהכנה. דהא לר"א לקמן אליבא דר"י (דף ד') ע"כ פליגי בהכנה ב"ש וב"ה. אלא מ"מ מוכח דאיכא תו טעמא למיסר ביצה בר מטעמא דהכנה דהא ת"ק דס"ל נולדת בזה מותרת בזה ע"כ לית ליה הכנה אבל לר"א מוכח ודאי דפליגי בהכנה דהא ר"א ס"ל בעירובין (דף ל"ט) שבת וי"ט ב' קדושות הן אלא דהני אמוראי דלית להו הכנה מוקי למתני' כתנא דלית ליה הכנה וסברי טעמא אחרינא לאסור ביצה כמפורש בש"ס ולכן כיון דרבי סתם לן בשבת כר"ש. א"כ לא קשי' כלל מב"ה הכא. די"ל רבי ס"ל עיקר כפנא דפליגי בהכנה אבל באמת בין בשבת בין ביו"ט ס"ל כר"ש. ולהכי איצטריך לאתויה דסתם לן רבי כר"י. שזה היא ראיה לאוקימתא דרב נחמן דביו"ט ס"ל לרבי מוקצה. דאל"כ לא הוה סתם לן כב"ה. א"כ ממילא עדיף לפרושי טעמא דב"ה נמי משום מוקצה ולית לים הכנה ודו"ק:

בתוס' ד"ה גבי שבת כו' הואיל ואוסר מוקצה מחמת מיאוס וכו' כדמוכח התם ע"כ אינו מוכרח כ"כ שם. אבל בפ"ק דשבת (דף כ' ע"ב) ד"ה הני הוכיח ר"ת כן. וצ"ע דבשלהי שבת מוכח איפכא דאיכא מ"ד דבכל דוכתי קיימ"ל כר"ש בר ממוקצה מחמת מיאוס וחד אמר בר ממוקצה מחמת איסור ופירשו התוס' היינו בדחיה בידים ומשמע דלחד מ"ד אפי' בדחיה בידים חמור מוקצה מחמת מיאוס ממוקצה מחמת איסור. ואידך לא פליג עליה רק בדחיה בידים. וא"כ נבילה דלא דחיה בידים י"ל דקילא ממוקצה מחמת מיאוס. ונראה דכוונת התוס' דניהו דאמוראי פליגי בהכי. מ"מ לא מצינו שום תנא שיאסור מוקצה מחמת מיאוס ויתיר מוקצה מחמת איסור. ובזה אפשר ליישב קושית מהרש"א דלא מייתי משער אפונין. ולפ"ז א"ש דמשער אפונין ליכא לאוכוחי דסתם לן תנא כר"ש רק בשאר מוקצה אבל לא במוקצה מחמת איסור כמו נבילה. וא"כ לא הוה מוכח לחלק בין שבת ליו"ט רק דבמוקצה מחמת איסור סתם לן כר"י. וא"כ אכתי לא הוה ליה לרב נחמן לאוקי מתני' משום מוקצה לחלק בין סבת ליו"ט כיון שאין לו ראיה דרבי מפליג בהכי. וי"ל דבמוקצה מחמת איסור דוקא ס"ל כר"י ובשאר מוקצה סתם לן כר"ש. וא"כ אכתי לא הים לרב נחמן לאוקמי טעמא דמתני' משום מוקצה לחלק בין שבת ליו"ט. ולהכי מייתי הא דנבילה. דבע"כ צ"ל טעמא דמתני' משום הכנה כדפרישית לעיל בסמוך ודו"ק היטיב. וכ"כ התוס' להדיא בשבת (דף כ') דבמוקצה מחמת איסור חמיר טפי. ולפ"ז מיושב, גם כן מה שהקשה התוס' ד"ה מוקים מאי אולמי' האי סתמא מהאי סתמא. ופירש מהרש"א דטפי הול"ל משנה דמגביהין כדי שלא נצטרך לחלק בין שבת ליו"ט ולפ"ז א"ש דודאי ההיא דמגביהין בע"כ צריך להיפך מכח סיפא דשיער אפונין. דסתמא כר"ש רק הכא לא סגי לן לאתויה האי דשער אפונין דמשער אפונין אין הכרח לחלק בין שבת ליו"ט רק בין מוקצה מחמת איסור דחמיר משאר מוקצה וי"ל דרבי ס"ל בכל מוקצה מחמת איסור דאסור בין בשבת בין ביו"ט. ומתני' דביצה יש לאוקמה בע"א כדפרישית שכ"ז שאין לו ראיה לחלק בין שבת ליו"ט לא היה מוקי למתני' משום מוקצה אבל ודאי שפיר הוכרח להפך דברי ב"ש מכח שער אפונין. דסתמא כר"ש דמגביהין נמי לאו מוקצה מחמת איסור הוא. אלא דתלמודא בעי לאתויה ראיה לפלוגי בין שבת ליו"ט מפלגינן ולא בין מוקצה מחמת למוקצא דעלמא ולק"מ ודו"ק:

ולפמ"ש לעיל בתוס' במשנה א"ש טפי דמייתי הך דנבילה דהוה מוקצה מחמת איסור כפיר"ת משום דלרב נחמן דהכא מוכח דס"ל דבשבת אפילו מוקצה מחמת איסור שרי דהא מדפליגי בביצה ולא פליגי בתרנגולת להודיעך כחו דב"ה צ"ל כח דהתירא עדיף. וכבר כתבתי דלא שייך לומר רק כשיש נפקותא לב"ה ג"כ בשבת. וע"כ צ"ל גם בביצה יש נ"מ לב"ה בשבת בביצה שנולדה בשבת. ובשבת הוה הביצה מוקצה מחמת איסור. וש"מ דבשבת אפילו מוקצה מחמת איסור שרי ולהכי מייתי דנבילה לאתויה דמוקצה מחמת איסור שרי בשבת דמזה א"ש אוקימתא דרב נחמן לאוקמי מתניתין בהכי. וא"ש דקמ"ל כח דהיתירא דאיכא נ"מ גם לב"ה וא"ש ודו"ק:

גמרא וניפלוג בתרווייהו. ויש לדקדק דילמא מתני' קמ"ל כחא דהתירא טפי דהיינו ביצה סתמא דב"ש מתירין בכל גווני אפילו נולדה מעוף שהוא אסור כגון מיונים שהם מוקצה דבע"ח ואפ"ה הביצה שרי ולא מבעיא בתרנגולת דכיון דלית להו מוקצה איכא למימר דאי בעי שחיט לה ואכיל כל מה שבגווה ולכן נקט במתני' ביצה סתמא אפילו נולדה מעוף שאסור לשחוט ביו"ט. ולפמ"ש לעיל א"ש דבכה"ג אפילו לר"ש אסור דהוה נולד גמור מיהו אין זה מוכרח כ"כ. ולפמ"ש משמע דאפילו בשבת שרי הביצה אף שאי אפשר לשחוט התרנגולת א"כ גם בכה"ג לא מקרי נולד לאסור לכ"ע. ונראה דלפמ"ש התוס' דמוקצה דבע"ח כגרוגרות וצמוקין דמי משמע דדמי' לדחיה בידים. ולכן גם לר"ש יש לאסור הביצה. ודו"ק.

גמרא תרנגולת העומדת לגדל וכו' לכאורה היא שפת כיון דמתני' ביצה סתמא מתניא ולא אתפרש בה בעומדת לגדל הול"ל סתמא תרנגולת הוא וביצתה בפרט לפמ"ש התוס' שלא צריך להאריך משום כך רק לומר היא וביצתה וא"כ לא הול"ל רק תרנגולת היא וביצתה ועוד דבתרנגולת פשיטא דאף אי תני סתמא נדע דאיירי בעומדת לגדל דבשלמא בביצה יש טעמים אחרים לאסור אף בעומדת לאכילה אבל בתרנגולת פשיטא שאין לאסור בעומדת לאכילה ואי תני תרנגולת היא וביצתה פשיטא דאיירי בעומדת לגדל וגם לישנא דש"ס לא הול"ל רק נפליג בתרווייהו. ונראה דודאי לא קשיא דליתני סתמא תרנגולת היא וביצתה די"ל דקמ"ל דלב"ש לית להו מוקצה די"ל דאיירי בלקחה סתם כדמוקי אביי לקמן (דף ד') ואם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת וא"כ הוה מצינן למטעי דדוקא בלקחה סתם ופליגי ב"ש וב"ה בברירה ולכ"ע אית להו מוקצה ולכן פירש בש"ס תרנגולת העומדת לגדל ועיין מ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה וניפליג כו' תימא בכל דוכתו כו' עכ"ל. תירץ התוס' דחוק בפרט לפמ"ש בסמוך דצריך לפרש בעומדת לגדל ודאי זה אריכות. ולכאורה עלה בדעתי לפרש דדוקא הכא פריך וניפלוג בתרווייהו כיון דהך סתמא מתני' נמי בעדיות גבי דברים שמקולי ב"ש וחומרי ב"ה וא"כ בעדיות הו"ל לאשמוענין בביצה דאפילו נולד שרי ובכאן ביו"ט הו"ל לאשמועינן רבותא לב"ה דקיי"ל כוותי' דאפי' תרנגולת אסורה. מיהו לישנא דש"ס לא משמע הכי. ונראה דבעלמא היכא דאשמועינן עכ"פ כחא דהיתירא לגמרי לא קשיא לן הכי רק הכא דוקא דבביצה לאו טעמא ברירה הוא כיון דאיכא תנא דס"ל הכנה כמבואר לקמן ולדידיה אפילו עומדת לאכילה אסור אלא דרב נחמן לית ליה הכנה ולכן לא בעי לאוקמי מתני' בטעמא דהכנה וא"כ רבי דבעי לאשמועינן דלא כהאי תנא טפי הו"ל לפרושי לתרווייהו פליגתייהו א"כ נשמע כחא דהתירא לכ"ע דמשמע דוקא בתרנגולת העומדת לגדל אבל בתרנגולת העומדת לאכילה כ"ע מודו דשרי ול"ל הכנה וא"כ הוה בזה רבותא טפי לכ"ע ולכן פריך הכא כנ"ל ועיין בתוספות עירובין (דף ע"ב ע"ב) ד"ה כח:

גמרא אמר רבה כו' משום הכנה. רוב מפרשים פירשו דגם לרבה מוקצה דרבנן רק הכנה אסורה מן התורה ואף דעל שבת עצמו אין צריך הכנה מ"מ גזרת הכתוב לאסור ביו"ט הנעשה מהכנת שבת. אבל רש"י פי' דרבה ס"ל מוקצה דאו'. והקשו עליו המפרשים דבפסחים (דף מ"ח) מוכח בברייתא דהביא שה מן האפר דכשר דמוקצה דרבנן. ונראה ליישב דודאי מכח קושי' זו אינו מוכרח לדחות דברי רבה ותחילה אפרש דסברת רש"י דאם איתא דמוקצה דרבנן לגמרו לא שייך לאסור מה שמוכן משבת ליו"ט כיון דאפילו בשבת עצמה א"צ הכנה ובאותו יום מותר למה יחזור וינעור האיסור למחר ביו"ט ולכן ס"ל דודאי מוכח דבשבת מיהת אסור וטעמא דמילתא כדאמרינן בפסחים שם דהזהרת מוקצה מלא תעשה מלאכה דכי היכא שאסורה המלאכה ומלאכה היא שמכשרת הדבר כגון בישול ואפי' וכדומה ה"נ בדבר שלא הי' מוכן שמעיקרא לא הי' עומד לאכילה ועתה חפץ לאכלה נמצא שמוליד בה מעשה חדש שעתה רוצה שיהי' מוכשר וזהו מה שאסרה התורה ועפ"ז נפרש דודאי רבה גופיה מוכח מדבריו שיש לחלק בין מוקצה בין שבת ליו"ט ותחילה נבאר דיש להבין שם בגמרא דמעיקרא פריך מכח הואיל ומשני רבה אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה וקשה ל"ל למימר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה הא רבה לא בא לתרץ רק קושי' דהואיל וא"כ לא הו"ל לשנויה רק שבישלו בעצי מוקצה דאפילו לצרכו אסורים וא"כ לקי שפיר משום הבערה כיוון דלית ליה הואיל וכן נראה מפירש"י שם וא"כ ודאי קשה ל"ל לרבה למימר בעצי מוקצה דאזהרתו מלא תעשה מלאכה דודאי הא בלא"ה איכא לאו דהבערה. ואין לומר דקשי' ליה דלחייב תרתי משום הבערה ומשום מוקצה דא"כ לפי האמת תיקשי הבערה היכא אזלא ולזה י"ל דס"ל ע"כ האי ברייתא אתי' כמ"ד שהביאו התוס' לקמן (דף כ"ג) דהבערה לא נאסרה ביו"ט כלל וא"כ קשי' ליה דלחייב תרתי משום מוקצה ומשום הבערה. ולכן ע"כ צ"ל דהאי תנא לא ס"ל כלל לחייב משום הבערה וליכא רק משום עצי מוקצה לחוד. מיהו לפי האמת דס"ל לרבה דאין חילוק מלאכות ליו"ט נראה דס"ל הכי דודאי מידי דמוקצה שאינו מוכן אזהרתו מלא תעשה מלאכה כמו שאמר רבה שם והטעם כיון דמתחילה לא הי' ראוי למלאכה ועתה משתמש בו ועושה בו מלאכה יש לאו דלא תעשה כל מלאכה אך נראה דמטעם זה אין לאסור ביו"ט מוקצה לצורך אוכל נפש כיון דאפילו מלאכה גמורה שרי ביו"ט לצורך אוכל נפש וא"כ קשה מאי משני לעייל עצי מוקצה הא גם בעצי מוקצה י"ל הואיל כיון דמוקצה שרי לצורך אוכל נפש וא"כ י"ל הואיל. אך נראה דהמ"מ כתב דהבערה לא מקרי אוכל נפש רק מכשירין רק דביום השבת ממעט הבערה ביום טוב ע"ש בפ"א דיו"ט. וא"כ נראה אי אמרינן דהבערה לא נאסרה ביו"ט כלל משום דלאו מלאכה הוא כמ"ש התוס' לקמן לרבה גופי' א"כ בעצי מוקצה דמקרי מלאכה כמבואר בש"ס לא שייך הואיל כלל דאין להתיר עצי מוקצה לצורך אוכל נפש דלא הוה רק מכשירין ומכשירין אסורין ולכן לא שייך הואיל משא"כ אי אמרינן דהבערה לחודה אסורה ביו"ט ומ"מ גזירת הכתוב להתיר ביו"ט מדכתיב ביום השבת כיון דמלאכה היא והתורה התירתה גם בעצי מוקצה אין לאסור לצורך אוכל נפש דמה לי מלאכה דהבערה מה לי מלאכה דמוקצה אך אם נימא דהבערה ללאו יצאת ואינה מלאכה כלל ועצי מוקצה חשיבא מלאכה א"כ מעולם לא הותרה מלאכה זו ביו"ט לצורך אוכל נפש ולא שייך לומר הואיל ולכן ע"כ האי תנא דס"ל דלא שייך הואיל בעצי מוקצה ואסורי אפילו באוכל נפש בע"כ ס"ל הבערה ללאו יצאת ומעולם לא הותרו עצי מוקצה ביו"ט דמה שהותרה הבערה ביו"ט היינו משום דלאו מלאכה הוא כלל משא"כ עצי מוקצה דהוה מלאכה ולא דמי לשאר מלאכה דזהו לא הוה רק מכשירין כמ"ש לעיל ולכן צ"ל אפיק הבערה דלאו מלאכה היא כלל ולכן לא שייך הואיל ונשאר האיסור מעצי מוקצה משא"כ אילו היתה ההבערה מלאכה ואעפ"כ הותרה לאוכל נפש מטעם ביום השבת כמ"ש המ"מ גם מוקצה לא שייך לאסור ביו"ט. ולפ"ז לא קשי' מידי מברייתא דמוקצה שרי ביו"ט דהיינו לצורך אוכל נפש ובהא לא שייך איסורא ושפיר הוה מהמותר לישראל אלא דאכתי ס"ד בדברי רבה דלהכי נקט אפיק הבערה משום חייב תרתי משום הבערה ומשום מוקצה ולכן צ"ל דלאו מלאכה הוא כלל. ובהכי א"ש מה דאמר הא את הוא דאמר ולכאורה תמוה דמה ענין קושי' זו להא דמוקי ברייתא משום מוקצה. ולפ"ז א"ש דודאי אהא נמי קשיא למה מוקי ברייתא כמ"ד דלא חייב משום הבערה לס"ד דאביי דלהכי נקט אפיק הבערה דלא לחייב תרתי. וע"ז קשיא ליה דרבה גופיה הא דאמר חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וא"כ לא הוה צריך לומר אפיק הבערה אבל רבה גופיה ודאי לא הדר מכח קושי' קמייתא דודאי מוקצה דאורייתא רק ביו"ט לצורך אוכל נפש הותר רק שהוכרח להנוי' אחרינא משום קושיא דחילוק מלאכות וקשיא ברייתא גופה דחייב אהבערה ובישול וא"ש ודו"ק היטיב. ובזה מיושב נמי לפירש"י לקמן (דף ד') אמרינן בפשיטות אמוקצה דעצים בדרבנן מבטלין ופירש"י מוקצה דהכא וקשה הא לרש"י מוקצה דאורייתא אליבא דרבה וקיי"ל כוותיה ולפ"ז ניחא דלדידן דקיי"ל הבערה לחלק יצאת ואפ"ה הוה מלאכה ממילא גם עצי מוקצה שרי מן התורה וא"ש ודוק ובהכי א"ש לשון רש"י שכתב מיהו בחול ליכא למיסריה וקשה דקארי לה מאי קארי לה הא אמרינן התם דאזהרה דמוקצה משום לא תעשה כל מלאכה וא"כ מהיכא תיתי לאסור בחול בשלמא לשיטת התוס' דאין הטעם משום מוקצה רק דגזירת הכתוב לאסור מה שהכין שבת צריך הדבר לאומרו שלא לאסור בחול אבל לפירש"י מה מקום לאיסורו הא אזהרה דמוקצה אינו אלא משום לא תעשה מלאכה וניהו דהתורה אסרה נמי מה שנעשה מאליה מ"מ מהיכא תיתי לאסור בחול. ולפ"ז ניחא דודאי גם לפירש"י צ"ל דמה שאסור מה שהכין שבת ליו"ט היינו משום דבשבת עצמה אסור מן התורה שדבר שאינו מוכן אמור בשבת דהוה כמו מלאכה שמכשיר לאכול דבר שלא היה מוכן ומזה גזירת הכתוב ג"כ דמה שנאסר בשבת משום שנתכן בשבת אסור ג"כ ביו"ט וכמו כן להיפך מה שצריך ביו"ט הכנה ונתכן ביו"ט אסור בשבת של אחריו כיון דמידי דלא הוה מוכן אסרתו התורה משום מלאכה שלא היה מוכן מבעוד יום וזה רוצה לאכול עתה שתבא הכנתו ביו"ט הוה כמו מלאכה ואסור ביו"ט רק לצורך היום גופיה. ולכן בשבת אסור דניהו דאם היה צריך ביו"ט היה מותר היינו משום דמלאכה נמי מותרת לצורך אוכל נפש דיו"ט ולא לשבת ומ"ט הוה ס"ד לאסור אף בחול כמו ביו"ט. ולכן צריך לטעמא דלא שייך בה מוקצה משא"כ ביו"ט דשייך מוקצה אף שההכנה שביומה מותרת משום אוכל מ"מ דבר הבא מהכנת שבת אסרה התורה כיון שאסור לעשות בשבת ואפילו אוכל נפש וכמו כן מיו"ט לשבת ודוק היטיב ולפמ"ש ממילא מיושב ההיא דעירובין (דף ל"ח ע"ב) דאמרינן דשבת מכינה לעצמה. ולפמ"ש אין מקום להקשות כלל דהא שם לענין עירוב שקונה בתחילת שבת לא שייך הכנה דהא כל עירוב נקנה בתחילת שבת ויו"ט לא הכין כלל כיון דאין סוף היום קונה העירוב:

עוד נ"ל ליישב פירש"י בפשיטות דהא קשה לכאורה מאי פריך אביי מברייתא דהביא שה מן האפר הא הא דיליף מוקצה דאורייתא היינו מקרא דוהכינו וא"כ למאן דלית ליה הכנה ודאי לא ס"ל מוקצה דאורייתא וא"כ כיון דהכא ב"ש ע"כ לית להו הכנה וא"כ י"ל ברייתא דשריא מוקצה להקרבה אתיא כב"ש דלית להו הכנה ואית להו מוקצה כההיא דרב נחמן דאנו אין לנו אלא ב"ש כר"י ונ"ל דקשיא ליה לאביי דהא לקמן (דף י"ב) מוקמינן ברייתא דלוקה משום הבערה כב"ש וא"כ תיקשי היכא מוקי רבה טעמא משום הכנה הא ב"ש הכא לית להו הכנה וצ"ל דרבה ס"ל דודאי גם ב"ש ס"ל קרא דוהכינו לאסור מוקצה מן התורה אלא דגמר הביצה בשבת לא חשוב ליה הכנה כלל כיון דממילא נעשה בידי שמים א"כ שפיר אותביה דלאוקימתא דרבה מוכח דאפילו ב"ש אית להו מוקצה דאורייתא וא"כ ל"ל דהך ברייתא אתיא כב"ש דע"כ לא פליגי ב"ש רק בהכנה דבידי שמים אבל במוקצה גם לב"ש הוה מן התורה והוכרח לחזור מאוקימתא זו אבל מגוף הכנה לא הדר ביה דודאי ס"ל מוקצה דאורייתא רק דב"ש לא ס"ל הכנה כלל וברייתא דמבשל גיד לקי משום הבערה ואתיא כב"ש שפיר דלית להו מתוך ול"ל נמי הכנה וברייתא דמביא מן המוקצה נמי כב"ש ול"ל לב"ש משום מוקצה מדאורייתא ולק"מ ודו"ק ולפ"ז לפירש"י עיקר איסור הכנה משום מוקצה כיון שאין שבת מכינו ממילא נשאר מוקצה. וגם יש ליישב בלא"ה כיון דלקמן פליגי תנאי בהכנה א"כ קושיא ראשונה של אביי לאו קושיא הוא די"ל דאתי כהך תנא דלקמן. ואין להקשות דהא לרבה משמע לקמן (דף י"ב) דלית ליה דפליגי במתוך דאפשר דקבלה מרב יוסף. וכן נראה מדברי התוס' בפסחים שהוכיחו מהך ברייתא דאפי' מאן דלית ליה מתוך ס"ל הואיל ולמה לא הוכיחו מרבה גופיה מהא דהואיל דלית ליה מתוך אלא ודאי שפיר י"ל דגם רבה ס"ל מתוך. אלא שיש לדקדק לפירש"י ל"ל למימר קסבר רבה כל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה הא אפילו גמרה היום נמי יש לאסור מאחר שלא הוכן מעיו"ט וכ"כ בס' פ"ו. ונראה דבלא"ה יש לדקדק היכא מוקי רבה למתניתין מטעמא דהכנה הא מוכח לקמן (דף ד') דאיכא נמי טעמא אחרינא לאסור ביצה דהא ת"ק לקמן (דף ד') דס"ל נולדה בזה מותרת בזה משמע דלית ליה הכנה ואפ"ה נולדה ביומה אסור. וצ"ל דרבה ס"ל דכ"ע ס"ל הכנה דאורייתא לב"ה רק דבנולדה בזה מותרת בזה משום דליכא הכנה דאורייתא שם כיון דאפילו ביומה לא אסירה אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ן שם וא"כ הוכרח לומר דסבר כל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה דאל"כ תיקשו מנ"ל לאוקמה מתניתין משום הכנה כיון דחזינן לקמן דלת"ק דלית ליה הכנה נמי ביומה אסורה ולהכי קאמר דמאתמול גמרה לה וא"כ ביו"ט אחר שבת אסור לכ"ע וביו"ט דעלמא הוא דשרי משום דמאתמול גמרה לה רק משום גזירה דרבנן אטו יו"ט אחר שבת ודוק:

שם גמרא יו"ט דעלמא תישתרי. לפירש"י היינו משום דהלידה לא חשיבא הכנה ולא ס"ל כמ"ש התוס'

לקמן (דף ד') רק כשנויא בתרא דתוס' וא"כ כיון דמאתמול גמרה לה תישתרי:

בתוס' ד"ה והיה כו' אך תימא הואיל והכנה דאורייתא כו' וי"ל כו' עכ"ל. לכאורה תמוה הקושיא והתירוץ שהרי הוא מפורש קושיית הש"ס ותירוצה בפסחים (דף מ"ו ע"ב) לרב חסדא דס"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט גם הכנה נראה דלא שייכא לאסור מיו"ט לשבת. ונראה דודאי ידעו התוס' תירץ הש"ס שם דלרבה י"ל הואיל. אלא דקשיא להו הכא דבשלמא היכא דעביד מלאכה מיו"ט לשבת לא שייך לחייבו כיון דראוי ליו"ט אי מקלעי לי' אורחין. אלא דקושיית התוס' כאן דחזינן דאפילו מה שהוכן מאליה בשבת כמו ביצה נמי אסורה הואיל ושבת הכינה וא"כ הכי נמי נהי דאין חייב על מה שעשה מלאכה ביו"ט כיון שראוי לאורחים מ"מ השתא דלא אתי אורחים ונשאר לשבת איך יהיה מותר בשבת מאחר שיו"ט הכינו ולא עדיף מביצה שההכנה בידי שמים ואפ"ה אסרה התורה לאכול מה שהוכן בשבת. וע"ז תירצו התוס' דמ"מ לרבה י"ל הואיל דלא אסרו ההכנה רק היכא שאין ההכנה עולה רק לשבת דוקא כמו הגמר הביצה שגמרה ביו"ט גרם שתלד בשבת ולא הועיל לענין יו"ט רק לענין שבת שנולד בשבת ולכן אסורה בשבת משא"כ היכא שהפעילה לאותו יום עצמו י"ל יו"ט לעצמו הכין וממילא בשבת שאחריו שרי ודוקא בביצה שיו"ט לא הכין לעצמו כלל לענין הלידה אסור בשבת מן התורה ולכן כיון דאיכא למימר הואיל לא מקרי הכנה בשבת כי אם יו"ט הוא שהכין לעצמו זהו נ"ל נכון וברור. והוא הטעם ג"כ בשוחט תרנגולת ומצא בה בצים שמותרות אפילו ביו"ט אחר שבת ולא חיישינן שמא עתידין להוולד היום. ולפמ"ש ניחא דהכנת הגמר שהוא פעולה לאותו יום י"ל שיו"ט לעצמו הכין משא"כ לענין הלידה שלא היה לה להולד ביו"ט מאחר שלא נגמר מעיו"ט לא הכין רק לשבת וזה ברור ונכון. ובעמדי על דברי קדמונים מצאתי ראיתי כי כוונתי בסברא לדעת הגדול הרמב"ן במלחמות. ודברי המג"א ר"ס תקכ"ז תמוהים במ"ש דברי התוס' תמוהים והדבר ברור כמ"ש ואין מקום לדברי המג"א שם:

בא"ד ואפילו לדידן ניחא כו' עכ"ל. נראה דהתוס' לא פסיקא להו דהלכה כרבה דאמר הואיל וכ"כ התוס' בפסחים (דף מ"ח) שר"י דחה ראיית הר' יוסף דלא כמהרש"ל בחכמת שלמה עיי"ש. אלא דקשיא דאי לא אמרינן הואיל ע"כ צ"ל דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט כמפורש בפסחים שם ולפירש"י משום דקדושה אחת הן ולפיר"י שם (דף מ"ז ד"ה) ואי ) אפילו אי שתי קדושות הן הוה כאוכל נפש דיו"ט עצמו וא"כ לא שייך לאסור הכנה מיו"ט לשבת כיון דהוה כיו"ט עצמו וע"כ רבה דאסר הכנה מיו"ט לשבת היינו משום דס"ל מן התורה אסור לעשות מיו"ט לשבת משא"כ לרב חסדא לא שייך כלל לאסור הכנה מיו"ט לשבת כיון שצרכי שבת נעשין ביו"ט וצ"ע. וכ"נ להדיא מהר"ן פ' אלו עוברין דלרב חסדא ל"ש הכנה:

בא"ד תימא דכאן משמע שלא היה יורד מן ביו"ט כו' ע"כ. כוונת התוס' דע"כ הא דדייקינן דאין יו"ט מכין לשבת והיינו משום דסתם שישי חול כדפירש"י והיינו משום דקרא דיום השישי איירי ביום לקיטה כדכתיב בסיפא דקרא והיה משנה על אשר ילקטו וכו' וא"כ שפיר יש לדייק דדוקא בשישי שהוא חול דאיירי ביה ולא בשישי שהוא יו"ט משא"כ אם ירד המן ביו"ט ג"כ. א"כ מאי פסיקא דששי דאיירי ביה חול הוא דילמא האי שישי אפילו ביו"ט הוה ולא משתמע לאסור מהכא הכנה מיו"ט לשבת כלל. ובאידך תירוצא תירצו דהשישי משמע שראוי להכנה ומשכחת שישי שאין ראוי להכנה ולא משכחת לה רק ביו"ט משום הכנה ודרשינן הכי מיתורא דהא כן נ"ל פשוט בכוונת התוס'. ובספ"י הניח קושייתם בצ"ע והנ"ל כתבתי. מיהו לפענ"ד לפמ"ש התוס' לקמן בשם רבינו נתנאל דמלישה ואילך דוקא שרי וטחינה אסורה מן התורה ביו"ט. וכן מפורש בירושלמי הובא בר"ן ריש פרק אין צדין א"כ כיון דכתיב במן טחנו ברחים וכו' וטחינה אסורה מן התורה ממילא ע"כ לא ירד ביו"ט ושפיר משמע סתם שישי חול שראוי לטחינה משא"כ ביו"ט ולק"מ קושיית התוס' ואפשר דהני מדרשים שהביאו התוס' פליגי נמי בפלוגתא שבירושלמי אי לא שרינן ביו"ט רק מלישה ואילך ממילא לא ירד מן משום טחינה ואי אמרינן דמקצירה ואילך א"כ מהיכא תיתי לא ירד מן כיון דטחינה שריא נמי ביו"ט ודו"ק:

גמרא. ומי גזרינן והא תניא השוחט את התרנגולת כו'. לדברי ה"ר אפרים שהובא בפוסקים דמוקי לפי האמת הך ביו"ט דעלמא אבל ביו"ט אחר שבת אסורין דשמא היו נולדים היום. קשה דטפי' הו"ל למפרך לגזור אטו יו"ט אחר שבת דאסורין מספיקא דאוריי'. גם קשה עליו קושיית רש"י דהוה ליה גזירה לגזירה וקושי' ראשונה מצאתי ג"כ ברמב"ן במלחמות וליישב דברי רבינו אפרים שהיה גאון קדמון וגם הסברא הפשוטה נוטה לו נ"ל דודאי לישנא דגמורות יש לפרש דגמורות בחלמון ולא גמורות ממש כדאשכחן להדיא לקמן בש"ס (דף ח') דשייך גמורות אפילו מעורות בגידין וכיון דכל ביצה דמתילדה האידנה מאתמול גמרה לה א"כ אותן שאין גמורות ממש ודאי אין לחוש בהם שילדו היום וס"ל לה"ר אפרים דמשמע ליה לאביי דהא מלתא דפשיטא דאי לא איירי בגמורות ממש ל"ל דאיירי ביו"ט דעלמא דקשי' פשיטא אלא דגזרינן הך גזירה לגזירה אטו הנך דמתילדן והנך דמתילדן גופייהו אטו יו"ט אחר שבת וא"כ אי לא איירי בגמורות ממש תיקשי מאי קמ"ל אע"כ דאיירי אפילו ביו"ט אחר שבת וקמ"ל דלא גזרינן אטו הנך דמתילדן וקמ"ל דאפילו חדא גזירה לא אמרינן. ולפ"ז שפיר י"ל דאפילו בגמורות ממש איירי וקמ"ל דלא גזרינן אפילו היכא דמהנך דמתילדן אתא לידי איסורא דאורייתא והיינו בביצה שנולדה ביו"ט שחל ערב שבת דנולדה מזה אסורה בזה. וכתבו התוס' משום דהלידה ה"ל הכנה ועיין מהרש"ל ביש"ש דהו"ל הכנה דאורייתא ע"ש בסימן ג'. וא"כ בכה"ג איכא אטו הנח דמתילדן ומכח הלידה נאסר בשבת מן התורה ולא הוה גזירה לגזירה כלל דאתי לידי איסורא דאורייתא. וא"כ למאי דמסיק דלא גזרינן משום דמלתא דלא שכיחא הוא שפיר י"ל דאיירי בגמורות ממש וביו"ט אחר שבת פשיטא דיש לאסור מספיקא דאורייתא. וברייתא קמ"ל דלא גזרינן אפילו חדא גזירה והיינו ביו"ט שקודם שבת דליכא רק חדא גזירה שיש לחוש שיאכלנו בשבת ובהני דמתילדן איכא איסורא דאורייתא. כנ"ל ליישב דברי רבינו אפרים. ויש לי להוסיף עוד נופך בזה דודאי משמע לי' בפשיטות ממתניתין מדלא פליגי ב"ה אב"ש רק בנולדה משמע דבמעי אמן מודו כדדייק בש"ס לקמן (דף ו' ע"ב) דדוחק לומר דטעמא דב"ש קמ"ל כמ"ש מהרש"א במשנה. רק דאין הכרח ממתניתין די"ל דוקא ביו"ט דעלמא דהוה גזירה לגזירה עכ"פ מוכח ממתניתין דלא גזרינן גזירה לגזירה. וא"כ לא צריכי ברייתא כאשמועינן הך מילתא דמפשטא דפלוגתא דב"ש וב"ה מוכח הכי וע"כ אמר דממתניתין לא שמעינן רק היכא דהוה גזירה לגזירה וברייתא קמ"ל דאפילו חדא גזירה לא אמרינן. וא"כ מוכח או דאיירי באין גמורות ממש וביו"ט אחר שבת. או בגמורות ממש וביו"ט שקודם שבת כדפרישית ובהא קשי' לו שפיר נגזור משום הני דמתילדן כדפרישת ודוק היטיב:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה