שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון · דף ב.
בתוס' ד"ה ביצה וא"ת אמאי לא תני אוסרין ומתירין כו' עכ"ל. ואפשר ליישב לר"נ דמוקי מתני' משום מוקצה וב"ש לית להו מוקצה אי תני מתירין ה"א דיש היתר והיינו דמיירי בתרנגולת שלקחה סתם דאמרי' לקמן דף ד' תאכל אגב אמה נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת וה"א מתירין היינו ע"י שישחוט את אמה קמ"ל דתאכל מצד עצמה דלית להו מוקצה ולשאר אמוראי דמוקי בעומדת לאכילה א"כ י"ל בעומדת לגדל ודאי אסור לב"ש דב"ש אית להו מוקצה וכדאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וס"ל מוקצה גם ביום טוב א"כ ע"כ בעומדת לאכילה איירי א"כ קמ"ל דתאכל היינו משום דעומדת לאכילה משא"כ בתרנגולת העומדת לגדל בצים לגדל אפרוחים בהא אסורה לב"ש דאפי' לא נפרש כדברי בעל המאור דתרנגולת איירי בלגדל אפרוחים מ"מ י"ל באם הבצים עומדים לגדל אפרוחים אפילו התרנגולת עומדת לאכילה מ"מ הו"ל הבצים מוקצים כיון שאין עומדין לאכילה לכן נקט תאכל להורות דרגילין לאכילה ודמי לפירות דאל"כ אין דמיון ביצה לפירות הנושרי דחיה אינה עומדת רק לגומעה ולהכי נקט מתניתין דראוי לאכילה ובכלל פירות הוא וכן לטעמא דהכנה היינו משום דבמעי אמה גמרה מאתמול וחזי לאכילה ע"י הכנת שבת:
עוד אפשר לומר דאי נקט מתירין הוה ס"ד למאי דמסיק לקמן בעצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן ופריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ומשני הנ"מ בדאוריי' אבל בדרבנן מבטלין וא"כ הוה ה"ד דב"ש לא התירו הביצה בעינא רק מתירין ע"י ביטול דבדרבנן מבטלין וב"ה ס"ל דדשיל"מ לא בטל לכן אוסרין. או דפליגי בביטול גופיה בדרבנן להכי נקט תאכל אפילו בעינא והיינו דוקא דנקט התירא דב"ש קודם אבל בהך דמותר השמן דנקט ר' יהודא אוסר ור"ש מתיר לא נטעי דר"ש מתיר רק לבטלו דא"כ איך פסיקא ליה לחלוק על ר' יהודא דילמא ר' יהודא בעינא הוא דאסר אבל כאן דנקט דברי המתיר תחילה י"ל דלא התירו, ו. ע"י ביטול ודו"ק:
בא"ד וכ"ת אי תני אוסרין הוה משמע שאסור לעולם כו' ע"כ. ודייק בס' פ"י הא י"ל כאן בביצה דווקא הוה ס"ד דאסור לעולם משום הכנה כקושיית התוס' לקמן משא"כ בעלמא. ולי נראה דאם כוונת התוס' דלא תאכל משמע דווקא בו ביום בלא"ה לא הי' מקום לקושי' דודאי אף דלשון אוסרין שייך נמי היכא דאין איסור אלא ביומי' מ"מ עדיפא למנקט לישנא דלא תאכל כיון דלישנא דאוסרין משמע נמי לעולם אלא ודאי פשיטא דגם לישנא דלא תאכל אינו מורה בבירור שלמחר מותר רק כוונת התוס' דאין לומר דלשון אוסרין לא שייך כלל רק בדבר שאסור לעולם ולכך הוצרך למנקט לשון לא תאכל שצודק אף על מה שאינו איסור עולם ע"ז מייתי דלשון אוסרין נמי שייך בליכא איסור עולם. וא"כ ממילא טפי הו"ל למנקט אוסרין כיון דגם מלשון לא תאכל אינו משמט שמותר למחר:
בא"ד וא"ת והא קיימ"ל דאף לטלטל אסור ע"כ. עיין בספר פ"י שהאריך להקשות על התוס' מנ"ל אסור הטלטול למ"ד שאסור משום משקין שזבו או פירות הנושרין ולכאורה היה נ"ל שהתוס' הוכיחו כן דלקמן מקשה מברייתא דף ו' ביצה שנולדה בשבת או ביו"ט אסורה וספיקא אסורה ופריך למ"ד משום משקין שזבו ופירות הנושרין דספיקא דרבנן הוא וכתבו התוס' ישינים דלמ"ד משום מוקצה לא קשיא דמוקצה כעין דאורייתא וקשה לוקמה נמי כאידך מ"ד דאית לי' מוקצה דטובי תנאי איפליגי בהכי ולכן צ"ל דבשלמא לרב נחמן דליכא טעמא אחרינא רק משום מוקצה שפיר יש לומר דהברייתא לא איירי רק בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משא"כ לאינך מ"ד דמתניתין איירי אפילו בתרנגולת עומדת לאכילה א"כ ממיל משמע דקאי אמתניתין ואביצה דאיירי במתניתין שהוא אפילו עומדת לאכילה וע"ז קאי נמי וספיקא אסורה ומשמע נמי דאיירי אפילו עומדת לאכילה ופריך שפיר וא"ש מה"ט נמי מוכח (והא דאוקי אתאן לספק טריפה ולא נקט ספק מוקצה עיון דלאו בכל גווני איירי יתבאר לקמן) דאפילו בתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסורה בטלטול וא"ש מיהו מלשון התוס' כאן אין הכרע לומר דס"ל דלמ"ד משום משקין שזבו ופירות הנושרין יאסור בטלטול די"ל דמ"ש דקיימ"ל היינו משום דהתוס' ס"ל דנולד אסור וכמ"ש הרא"ש בשלהי מכילתין בשם ר"ת ור"י ובסוף פ' כירה כתבו התוס' דלמ"ד משום משקין שזבו ליכא איסור טלטול עיין מ"ש לקמן (דף ג' ע"ב). מיהו לקמן (דף ד') בעובדא דאשפזיכנא מבואר דאסור בטלטול אף דס"ל דנולד מותר כמ"ש בס' פ"י כאן ואפשר דביצה בקליפתה לא חזו לכלב וא"כ ממילא אסור דלא חזיא למידי וכמ"ש התוס' בפ' מפנין (דף קכ"ח) ד"ה רב. ועיין ברא"ש שילהי מכילתין כתב דר"י אסור ביצה משום משקין שזבו אפי' לטלטל כדמוכח מאושפזיכנא ובפ' כירה ה"מ לשנוי' הכי:
אמנם כן לפענ"ד נראה בלא"ה טעמא אחרינא דכל היכא דאסור היום באכילה יש לאסור ג"כ בטלטול ומטעם שכתבו התוס' ריש פסחים דבחמץ החמירו להצריך בדיקה מטעם דילמא אתי למיכל מיני'. וכן מבואר בש"ס (שם דף י"א) דאיכא למגזר דילמא אתי למיכל מיני' ואפילו באיסורא כדמוכח מהא דאין נותנין כלי תחת הנר דמדמי שם לאיסור חדש דגזרינן דילמא אתי למיכל מיניה דלכך אין נאותין ממנו אע"ג דאף מסתפק ממנו ליכא רק איסורא דרבנן לדידן דקיימ"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה מ"מ גזרינן כמו כן בחמץ אי לאו טעמא דמחזיר עליו לשורפו הוה גזרינן דילמא אתי למיפל מיני' ומה"ט ס"ל לר"י דא"צ בדיקה אפילו לאחר מועד אע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וא"כ לרב אחא בר יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראיה א"כ בביטולו ליכא רק איסור דרבנן מ"מ חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה ע"ש בסוגיא. וא"כ מה"ט נראה לאסור כל איסורין שאסורין באכילה באותו יום בטלטול דילמא אתי למיכל מיניה והיינו באיסור הנוהג באותו יום לכל וכמ"ש התוס' בריש פסחים וכן מוכח שם דאפילו שאור שהוא חמץ דרבנן נמי צריך בדיקה מהאי טעמא וא"כ כ"ש שמהאי טעמא ראוי לאסור לטלטל גוף הדבר האסור פן יבא לאוכלו. וא"כ הך ברייתא דלקמן לכ"ע גם סוגיא בפרק כירה (דף מ"ח) דמוכח דשרי בטלטול היינו בקינה של תרנגולין משום דאין שייך לאסור לטלטל הכלי כיון דלא ס"ל מוקצה רק משום דאתי למיכלה סגי שלא יטלטל גוף הביצה. אבל לא נאסר בשביל זה לטלטל הכלי ולזה י"ל שכיוונו התוס' שם עיי"ש. ובהכי ניחא תירץ התוס' דנקט האי לישנא משום סתם ביצה לאכילה קאי. ולכאורה מאי תירץ הוא זה. ולמאי דפרישית א"ש דודאי מ"ש התוס' דלינקט אוסרין אין הכוונה דאוסרין משמע נמי איסור טלטול בהכרח דמצינו כמה פעמים אוסרין אף אאיסור אכילה לחוד. רק עיקר הקושי' כך דלשון לא תאכל לא משמע רק אכילה לחוד וא"כ טפי הו"ל למנקט לשון אוסרין דמשמע שפיר תרוויהו איסור אכילה וטלטול אף דאינו מוכח איסור טלטול. גם מלשון אוסרין מ"מ עכ"פ בכלל לשון זה אכילה וטלטול וסובל שניהם אבל לשון לא תאכל אינו מורה רק אאכילה לחוד ולא נכלל בו טלטול כלל וע"ז תירצו התוס' לשיטתייהו דס"ל דאי אסור מטעמים האמורים בגמרא בלי טעם מוקצה אינו אסור בטלטול רק מטעם דילמא אתי למיכל מיניה וא"כ לישני דלא תאכל עדיף טפי דלא תימא דביצה אין ראויה לאכלה חיה וא"כ אין הטלטול אטו אכילה. וקמ"ל דסתמא לאכילה קאי וא"כ מהאי טעמא יותר יש לאסור הטלטול דילמא אתי למיכלה וא"כ לשון לא תאכל מוכיח יותר לאסור הטלטול ממה שמוכיח לשון אוסרין דיש לפרש לאכילה לחוד כיון שאין טעם לאסור הטלטול אי לא ס"ל מוקצה וא"ש ודוק ועייו במ"א ריש סי' תקט"ו דא"ש בלא"ה מ"מ כתבתי מה שנראה לי לפי הסוגיא דפ' כירה ותוס' שם עיין או"ח ס"ס תרי"ב ומ"א שם. ועפ"ז אפשר ליישב הירושלמי והרא"ש שם שכתבו ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בביצה שאסרו הנגיעה מטעמא דפרישית. ובפרט למאי דקיי"ל הכנה דאורייתא שפיר איכא למגזר שלא יאכלו ומה שמביא המג"א שם ראי' מהתוס' לקמן (דף ו' ע"ב) ד"ה מוכן צ"ע די"ל דהיינו למאן דאית ליה מוקצה ע"ש:
בא"ד דסתם ביצה לאכילה קיימא עכ"ל. עמ"ש בסמוך להסביר תירוץ זה. ואפשר לומר בפשיטות דלקמן (דף ג') אמרינן דלכך לא דמי ביצה למשקין שזבו דביצה אוכלא וא"כ י"ל שבא לאשמועינן בלישנא דלכך לא שייך גזירת משקין שזבו כיון דסתמא לאכילה קאי:
בא"ד עיי"ל דנקט האי לישנא כו' עכ"ל. עיין מהרש"א שהקשה למה לא כתבו בפשיטות דנקט לא תאכל להודיעך כחו דב"ש כדאמרינן בגמרא לרב נחמן ונדחק דלרב נחמן דוקא ניחא ליה ולכאורה אין טעם לזה כיון דלרב נחמן לא דחיקא ליה לומר כן מנ"ל להתוס' דלא אמרינן הכי נמי לשאר אמוראי. ולי נראה דודאי לא מסתבר לאשמועינן טעמא דב"ש כיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וליכא נ"מ לדידן מיהו לרב נחמן דהרבותא דמוקצה ונולד שוין הוה שפיר רבותא אליבא דב"ש כיון דס"ל ביו"ט קיי"ל כר"י ובשבת כר"ש וא"כ נ"מ במאי דקמ"ל דנולד שרי לב"ש גם לדידן לב"ה בשבת בביצה שנולדה בשבת. משא"כ לאוקימתא דשאר אמוראי ליכא נ"מ כלל לב"ה בשבת. ולכן לא ניחא להו למימר הכי וא"ש ודוק:
בתוס' ד"ה שאור בכזית לא שייך הכא מידי אנא מייתי כאן תלת מילי דביו"ט כו' עכ"ל. כבר מבואר כן בפירש"י. ואפשר דהתוס' באו ליישב למה נקט חמץ באמצע ליתנייהו לבסוף. לכן ס"ל להתוס' דאי תני השוחט חיה ועוף דתרווייהו ביו"ט היה אפשר לומר דביצה תליא ג"כ בהך דהשוחט. והוא דפריך בגמרא בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרת ופירשו התוס' דאי בעי שחיט לתרנגולת א"כ אפשר לומר דמיירי שאין לו עפר מוכן. וא"כ לב"ש לשיטתיה דס"ל דיחפור בדקר ויכסה. שפיר י"ל אוכלא דאפרת אבל לב"ה דס"ל לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן וא"כ באין לו עפר מוכן אי אפשר לשחוט התרנגולת לכן הביצה אסורה וא"כ לא הוה הך דביצה והשוחט חי' ועוף רק חדא מלתא וליכא רק תרי עם שאור בכזית. להכי נקט שאור באמצע להורות דלאו הא בהא תליא. לכן כתבו התוס' לא שייך הכא מידי דאף דתלת הם מקולי ב"ש מ"מ תחילה ה"ל למתני מילי דיו"ט בהדי הדדי אלא משום דבעי להורות תלת מילי נקט לשאור באמצע. וזהו כוונת התוס' לא שייך הכא היינו באמצע רק להורות שהם תלת מילי ביו"ט ולא דתלי' ביצה בשוחט וא"ש וכדומה שראיתי זאת באיזה ספר קטן. ועוד י"ל דלכאורה איכא מזה חומרא לב"ש והוא ע"פ מ"ש בטא"ח סימן תמ"ו במוצא חמץ בביתו אם לא בטלו מותר לשרפו ביום טוב כדי שלא יעבור בבל יראה והשתא י"ל דלב"ש דמקיל בחמץ בככותבת אתי מיניה חומרא דהיינו דב"ה ס"ל בפחות מככותבת ג"כ עבר עליה א"כ מותר לשרפו ביום טוב ואם אין ביעור חמץ אלא שריפה הרי אפרו מותר ולקמן (דף ח') איתא באם הוסק ביו"ט וראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו. א"כ לב"ה דעבר עליו שמותר לשרפו ונשרפין אפרן מותר לכסות בי ואפי' בעפר עיר הנדחת מכסין. והשתא שפיר יכול לשחוט אפי' אין לו עפר מוכן שע"י שישרוף החמץ יהי' לו אפר משא"כ לב"ש דבפחות מככותבת לא עבר. א"כ אסור לשורפו ביו"ט. וא"כ אם אין לו עפר מוכן אסור לשחוט. אבל השתא דב"ש ס"ל שא"צ עפר מוכן ויחפור בדקר. א"כ גם מחמץ אינו מסתעף חומרא לענין שחיטת חיה ועוף ביום טוב כיון דיחפור בדקר ויכסה. א"כ אינו מסתעף חומרא מהך דמקיל בחמץ בככותבת וא"כ שייך שפיר באמצע להורות דהוה קולא גמורה וליכא חומרא כלל מהך דב"ש. והיינו דתלת מילי לקולא גבי יו"ט כן י"ל דרך פלפול. מיהו למאי דמסקינן דלב"ש בעינן דקר נעוץ אכתי באין לו מסתעף חומרא מיהו י"ל דלב"ש אפילו הכותבת אסור לשורפו דב"ש לשיטתיה דלא ס"ל מתוך. והטור אינו מתיר רק לדידן דקיימא לן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. אבל ב"ש לשיטתיה לעולם אין מתירין אפילו איכא ככותבת כיון דלא אמרינן
מתיך. כדאיתא בפסחים (דף ה') דדייקינן דר"ע לא ס"ל מתוך א"כ שפיר קמ"ל דלעולם לא מסתעף קולא לב"ש מכח הא דס"ל חמץ בככותבת כיון דלא ס"ל מתוך אי אפשר שישרפנו וליכא קולא רק ביש לו דקר נעוץ כמפורש בש"ס ודוק ולמ"ש התוס' לקמן דלב"ש אין מכסין באפר אוכלין. א"ש דלא שייך מזה חומרא דלעולם אין ראוי לכיסוי לב"ש. ואפשר לומר עוד דקמ"ל דשייך הפלוגתא ביום טוב דוקא. והיינו להורות נתן דבל יראה ליכא רק ביום טוב דומיא דביצה ושוחט חיה ועוף. לאפוקי מדעת האומרים דבערב יום טוב נמי שייך בל יראה:
בתוס' ד"ה אוכלא דאפרת דאי בפי שחיט לה וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דלפי זה איך קאמר מאן דשרי במוקצה בנולד אסור דאם התרנגולת מותר עם הביצה אוכלא דאפרת הוא דאי בעי סחיט לה. ותירץ דאע"ג דהתרנגולת שרי מ"מ חשיב נולד כיון שנולדה מדבר המוקצה. ובס' פ"י ביאר סברתו דכיון שאין שוחט התרנגולת יש על הביצה שם מוקצה אבל בשוחט התרנגולת גם הביצה חוזרת להיתר ע"ש וקשה לי ע"ז דא"כ מאי פריך בש"ס לקמן לרב נחמן לפלגו בתרווייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה ב"ש תאכל וב"ה וכו' אי ליתני הכי לא נשמע דב"ש שרי בנולד די"ל דפליגי דוקא היא וביצתה שב"ש אומרים תאכל היא וביצתה. והיינו שישחוט התרנגולת ותרווייהו שרי. משא"כ באין שוחט התרנגולת י"ל דב"ש אסרי נולד. ולכן ניחא ליה לאשמועינן בביצה לחוד דנשמע דודאי דב"ש שרי נולד. ולכן צ"ל לדברי מהרש"א אף אם שחט האם אין הביצה ניתרת. כיון שנולדה מדבר המוקצה כבר נאסרה ולא שייך אוכלא דאפרת רק כשנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה ששם אוכל על התרנגולת אבל אם התרנגולת מוקצה אין שם אוכל על התרנגולת אף שאם רוצה יכול לשוחטה מ"מ הביצה אסורה אי אמרינן נולד ובהכי א"ש דפריך מ"ט דב"ש מוקצה הוא ומסיק הקושיא משום נולד וא"כ הל"ל נולד הוא. א"ו אי לא הוה מוקצה לא הוה שייך נולד ודו"ק. ולתרץ קושיית מהרש"א נראה לומר דדוקא אב"ה פריך שפיר מאי טעמא דאי בעי שחיט ואע"ג דלא צריך לתרנגולת. מ"מ ב"ה ס"ל מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. משא"כ לב"ש דלא ס"ל מתוך א"כ לא שייך לומר אי בעי שחיט. כיון דלא צריך לתרנגולת אסור לשוחטה. ושפיר ה"ל נולד אפילו עומדת לאכילה והא דקאמר לעיל אי בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה אוכלא דאפרת הוא. היינו לב"ה לשיטתיה דס"ל מתוך. גם לב"ש י"ל דעומדת לאכילה ביום טוב שצריך לה. אבל אם אין צריך לה לב"ש דלא ס"ל מתוך לא מקרי עומדת לאכילה וכ"ש בתרנגולת מוקצה לגמרי דהביצה מקרי נולד אפילו שתאמר אם צריך לתרנגולת יכול לשוחטה אי לית ליה לב"ש מוקצה. מ"מ השתא שא"צ לתרנגולת מקרי נולד ודו"ק:
בתוס' ד"ה דילמא ב"ש תימא במתניתין קאמר כו' לא יטול כו' עכ"ל. ולפענ"ד אפשר ליישב דודאי קושיית התוס' לפי האמת אינה אלא לרב נחמן. דלאידך אמוראי שפיר י"ל דב"ש ס"ל מוקצה. ולס"ד השתא י"ל טעם אחר. והיינו אליבא דמ"ד לקמן (דף ח' ע"ב) בשוחט חיה ועוף לב"ש אמרינן חפור שחוט וכסה. וכיון דב"ש ס"ל להתיר לחפור תחילה בכל דוכתי ולכן חייש לאמלוכי וא"כ חפר ביו"ט שלא לצורך וכיון דחייס עלייהו ולכן צריך ליטול ולנענע מבעוד יום וא"ש ולק"מ. עוד אפשר לומר דב"ש לשיטתיה דלא ס"ל מתוך ועיין לקמן גבי מוליכין הסולם משובך לשובך דקאמר מחלוקת בר"ה. משמע שלפעמים השובך עומד ברשות הרבים. וגם שכיח טובא שיעמוד בכרמלית וב"ש לשיטתיה דלא ס"ל מתוך. א"כ כשיביא היונים משובך העומד ברשות הרבים לרה"י. אי ממליך בתר הכי עביד איסורא דאורייתא ובכרמלית איסורא דרבנן ולהכי מחמרי ב"ש וחיישי לאמלוכי. וזה א"ש אפי' למ"ש התוס' דמפכינן במתניתין וב"ש ס"ל דלא ישחוט. ולפ"ז ניחא דמ"מ איסור הוצאה איכא לדידן דקיי"ל כרבנן בפ' המצניע אפי' בבעלי חיים לא אמרינן חי נושא את עצמו וא"ש כדפרישית ואין צורך לדחוק כמ"ש התוס' ודו"ק:
בא"ד דמוקצה דב"ח חמיר טפי. והקשו המפרשים דא"כ תיקשי מאי פריך לקמן לפלגי בתרנגולת הא י"ל גם ב"ש מודה במקצה דב"ח ונדחקו. ואפשר לומר לפי מה שנראה מלשון התוס' שהקשו כן לסברת המקשה ולא הקשו גם לפי האמת לרב נחמן דמסיק דלית להו מוקצה. ולכן אפשר דלמסקנא דרב נחמן לא קשה להך די"ל דס"ל טעמא דרבא לקמן (דף י') זימנין דמשתכחי כחושים שמנים וכו' ואתי לאמנועי משמחת יו"ט וכ"כ בס' פ"י. אלא דעיקר קושיית התוס' סתמא דש"ס אסתמא דש"ס. דמשמע דסתמא דש"ס לקמן לא מסיק האי סברא. והכא סתמא דש"ס משמע בפשיטות די"ל דב"ש לית להו מוקצה. וע"ז תירצו דהאי מקשן משמע ליה שפיר לחלק בין מוקצה דבע"ח. ולכן קאמר בפשיטות די"ל דב"ש לית להו מוקצה וא"כ י"ל דלקמן ס"ל להש"ס דרב נחמן ע"כ לא מפליג בין בע"ח דהתוס' בדיבור הסמוך כתבו דבעירובין מוכח בפשיטות דנולד לכ"ע אסור. וא"כ רב נחמן דס"ל דנולד הכא מותר נראה דיש לחלק דבשלמא התם הו"ל נולד גמור דמיא בעיבא כ"ז שלא ירדו אינן ברשותו שפיר הו"ל נולד גמור משא"כ בתרנגולת כיון דלית ליה מוקצה אי בעי שחיט לה ואכיל מה שבגווה. רק דמ"מ מקרי נולד כיון דשם מוקצה עכ"פ על התרנגולת וכמ"ש מהרש"א. ובזה ס"ל לרב נחמן דמאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד. וא"כ שפיר הוכיח הש"ס דלר"נ גם מוקצה דבע"ח לית ליה דאם איתא דס"ל מוקצה דבע"ח והתרנגולת אסורה א"כ הוה הביצה נולד גמור ובנולד גמור פשיטא לן דליכא מאן דשרי. וע"כ לומר לרב נחמן גם התרנגולת מותר וס"ל טעמא דב"ש לקמן כטעמא דרבא לקמן וא"ש ולק"מ ודו"ק:
גמרא אמר רב נחמן כו' דאית ליה מוקצה אית ליה נולד בס' פ"י הקשה לשיטת הפוסקים דס"ל לפי האמת נולד אסור א"כ למה נדחק רב נחמן וכולהו אמוראי לוקמה בפשיטות טעמא דמתני' משום נולד ולא קשי' כלל לפליגי בתרנגולת בשלמא להפוסקים שאין לחלק בין מוקצה לנולד י"ל דלא משמע להו שום סברא לחלק אבל להפוסקים דס"ל באמת כן קשה והאריך בדברי אריכות. ולדידי אין התחלה לקושי' זו לא הבדיל בנושאים דהרי כבר כתבו התוס' דמאן דשרי מוקצה שרי בנולד רק דס"ד דביצה הוה נולד גמור שלא הי' בעולם כלל עמ"ש לעיל בסמוך. ומבואר ברא"ש שלהי מכלתין בהדיא דלדידהו מקרי נולד גרעיני תמרי פרסייתא והאי נמי הוה נולד דפליגי ר' יהודה ור"ש בבמה מדליקין (דף כ"ט). וכן מבואר ברא"ש שלהי מכלתין דגם עצמות וקליפין מקרי נולד וא"כ אי אפשר דפליגי הכא בנולד דא"כ אכתי תיקשי מעצמות וקליפין דהוו נמי נולד. וגם לא שייך שינוי' דש"ס בשבת סתם לן תנא כר"ש מההיא דנבילה לא מקרי נולד. וגם לפי מ"ש בעל המאור דסמך אסתמא דסוף פרקין דאין משקין ושוחטין המדבריות. א"כ חזינן סתמא אפילו במוקצה לחוד נמי אסור ביו"ט. ולכן אי אפשר לומר דפליגי בנולד והאי סברא דביצה ה"ל נולד טפי כמ"ש התוס' זהו לא ס"ל לרב נחמן ולא לשום אמורא. ובאמת הדבר ברור שלדברי פוסקים הללו שמחלקין בין מוקצה לנולד ודאי מודו דתנאי לא פליגי בהא כלל. דהא בפ' במה מדליקין (דף כ"ט) ר' יהודא אוסר מוקצה ונולד ור"ש מתיר אפילו בנולד. רק דס"ל דהאמוראים הכריעו בזה כר"י ובמוקצה כר"ש ונולד אסור לדידהו אפילו בשבת ואין מקום להקשות כלל. ואמת שקשה לי על רמ"א שלא הגיה בסימן ש"ח סכ"ז דלי"א מדינא אסור בנולד כמבואר ברא"ש לקמן וכמו כן בעצמות וקליפין שנתפרקו בשבת נמי הוה ליה נולד ואסור לדברי רמ"א ועיין בסי' שי"ח סי"ו בהגהת רמ"א ועיין במ"א סימן תק"א סקי"ד ויפה כתב והיינו כדפרישית ומה שנדפס בגליון הג"א שם שהשיג על המ"א לאו בר סמכא הוא ואינו כדאי להשיג על המ"א במילי דכדי ודברי המג"א נכונים:
רש"י בד"ה ומי אמר וכו' דב"ה כר"י עכ"ל. עיין בס' פ"י שכ' צ"ע כוונת רש"י דהול"ל דאתרווייהו מקשי. ועמ"ש בזה. וכן עלה בדעתי בהשקפה ראשונה. אבל בתר העיון נ"ל דבלא"ה פירש"י בעצמות וקליפין דלא חזו לכלב. והתוס' הקשו עליו מסיפא דנקט שהן מאכל בהמה. ועיין בס' פ"י שכ' ליישב פירש"י דברישא דמי לגרף של רעי ע"ש מ"ש לפי דרכו. ויותר נ"ל דרש"י דייק מלשון המשנה דברישא נקט מגביהין ובסיפא מעבירין וכן גירסת ברטנורה וכן נראה מפירש"י כאן וכן בפי' רש"י שברי"ף במס' שבת. ולכן ס"ל דברישא נקט מגביהין פירש עצמות קשין. משמע דלא איירי מעצמות שבאותה סעודה שכבר אכלו. רק מעצמות שמונחות מקודם עצמות קשין ואיירי שעתה צריך למקומן לאכול שם. וקיימ"ל במוקצה אפי' דבר שמלאכתו לאסור שרי לצורך מקומו. ולכן שרי ברישא אפילו אין ראוין לכלב כיון שצריך לאכול במקומו ואע"ג דמסיק בפ' כל הכלים (דף קכ"ד) דלא שרי דבר שמלאכתו לאסור לצורך מקומו היכא דליכא תורת כלי עליו. בהא דבר שמלאכתו לאיסור גרע טפי או כיון שהוא לצורך אכילה וסעודת שבת מקילינן טפי. ובזה מיושב קושיית התוס' ג"כ דהוה בסיס לדבר איסור. ולפ"ז לק"מ כיון דהוה לצורך אכילה וצריך לאכול במקומו מקלינן טפי. וכן מיושב ג"כ קושי' זו לפמ"ש בס' פ"י דהוה כגרף של רעי ע"ש. ולפמ"ש א"ש להכי נקט ברישא מגביהין דאיירי שלצורך אכילה מגביהין ובסיפא נקט מעבירין היינו לאחר אכילה דומיא דפרורין פחות מכזית שנשארו שלא נאכלו וכיון שא"צ למקום השולחן שכבר אכל רק להעבירן מן השולחן ולכן צריך דווקא שיהי' ראוי לבהמה עכ"פ וא"ש ולק"מ. עיין בס' פ"י דרכו והמעיין יבחר. ומעתה נראה שלכך פירש"י דעיקר קושי' מב"ה כר"י. דודאי ב"ש אב"ש לא קשי' דאפילו מאן דלית ליה מוקצה י"ל דהתם ודאי גרע טפי כיון דאין ראוי למאכל בהמה רק עיקר קוש' מב"ה כר"י דודאי מאן דס"ל מוקצה ואפילו בדבר שתורת כלי עליו נמי אסור כשאין מלאכתו להיתר א"כ כ"ש דיש לאסור בזה כן נ"ל ודו"ק. וכן מורה ג"כ לשון רש"י ב"ש כר"י ומחמירו. ומאי בעי רש"י בזה. ולפמ"ש א"ש דודאי יש מקום לומר דאפילו לר' שמעון אסור רק דראוי היה להקל מטעמא דפרישות רק לר"י לא מקלינן. ובזה א"ש נמי קושיית המקשה דילמא ב"ש ל"ל מוקצה. והקשה בס' פ"י ממנ"פ היכא ס"ד אי ס"ד דרב נחמן דב"ש כר"י א"כ הא אית ליה מוקצה. ואי ס"ל דב"ש ס"ל מגביהין א"כ הא בהדיא ס"ל לב"ש כר"ש. ולפ"ז ניחא דודאי גם בס"ד דמקשה ידע דב"ש ס"ל אין מגביהין ומ"מ מב"ש אין הכרע די"ל כיון דאין ראויין למאכל בהמה אסירי בטלטול אפילו למאן דלית ליה מוקצה אלא דרב נחמן ס"ל כיון דלא מצינו פלוגתא חדשה מוקמינן לב"ש כר"י. ומ"מ אינו הכרח. ולכן נקט דילמא:
ומה שהקשה בס' פ"י מסוגיא דשבת (דף קכ"ד) דמשמע דלב"ש לא שני ליה בין יו"ט לשבת בההיא דאין סומכין הקדירה בבקעת דגזרו ב"ש יו"ט אטו שבת ואסרו טלטול גם ביו"ט. לא הבנתי דבריו דזהו בבקעת שאין תורת כלי עליו ואפי' לר"ש אסור בשבת כדמשמע רק דביו"ט הוה ליה למישרי בהא גזור יו"ט אטו שבת דטלטול דבר שאין תורת כלי עליו משום הוצאה נאסר ולב"ש הוצאה אסורה ביו"ט וכמו כן בההיא דמשילין פירות וע"ש:
וגם נכונים הם דברי הרמב"ן במלחמות דודאי דב"ש וב"ה גופייהו לא מפלגי כלל בין שבת ליו"ט וגם ר"י ור"ש תרווייהו כב"ה דהלכתא כוותייהו. אלא שלר"י בין ביו"ט בין בשבת אסרי ב"ה מוקצה. ולר"ש שרו בין ביו"ט בין בשבת לב"ה מוקצה דכל חד מוקי לב"ה כוותיה. ולכן רבי שביקש לסתום ביו"ט כר"י ולר"י ע"כ ב"ה ס"ל מוקצה ולהכי מוקי לב"ה כר"ש וזה פשוט. ובספ"י לא עיין כל הצורך בדברי הרמב"ן בזה. ועיין במהרש"א לקמן:
בתוס' ד"ה מגביהין פ"ה כו' עכ"ל. עמ"ש לעיל בישוב פירש"י בא"ד ושער אפונין מפני שהוא מאכל בהמה ושם מוקי לה כר"ש. והקשה מהרש"א אמאי לא אייתי הא דסתם לן תנא כר"ש בשער אפונין ונדחק ליישב. ונראה דודאי משער אפונין גופיה לא מוכח דפליג ר"י דאפשר דמעיקרא דעתיה לבהמה והוה כמו בר אווזא דרבא בשבת (דף קמ"ג) והתוס' בשבת (דף כ"ט) הקשו באמת כן. אגרעינין ותירצו דהגרעינין צריכין לאוכל. וא"כ בשער אפונין אפשר לומר דגם ר"י מודה שאין השער צריך לאפונין ואפשר שיוכל לפרך האפונין ולא יתקלקל האוכל. אלא דלפי האמת דמוקי רב נחמן ב"ם כר"ש. מוכח דר"י פליג גם בשער אפונין. דאל"כ מאי קמ"ל בשער אפונין הא אפי' בעצמות וקליפין דהוה נולד גמור ס"ל כר"ש. אע"כ לרב נחמן כולהו כב"ה היא ובפרט למאי דאפיך ר"נ נראה שלפי דבריו צריך להיות דב"ה קאמרי מגביהין כו' דליכא למימר דמפיך ב"ה אומרים מגביהין וב"ש כו', דהא בכל מקום דברי ב"ש קודמין לדברי ב"ה. אלא ודאי דס"ל דה"ק בש"א אין מגביהין כו' ובה"א מגביהין כו'. וא"כ סיפא כולהו ב"ה והיינו אליבא דר"ש דס"ל הכי אבל אי לא הוה מקום להוכיח ממקום אחר דרבי סותם ב"ה כר"ש מהך דשיער אפונין לחוד ליכא להכריע דר"י פליג גם בזה. רק לפי האמת דב"ה כר"ש א"כ מסתמא האי דינא נמי אליבא דר"ש וא"ש ולק"מ ודו"ק. וע' שבת (דף כ"ט):