שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק חמישי · דף מ.
בפירש"י בד"ה לא יוליכנו לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת הלילה עכ"ל. תמוה לי דבלילה חול ואיך יוליך ביו"ט מה שצריך לחול. וע"כ לא פליגי באופה מיו"ט לחול אלא אי לוקה אבל איסורא ודאי איכא. ודוחק לומר דאיירי ביו"ט שחל ע"ש דמותר להכין מיו"ט לשבת, דמי הכריח רש"י לזה ומי לא פסקינן שמוליך לצורך היום כגון לבני ביתם שלא אכלו עדיין. או אם רצונם לאכול בביתם קמ"ל דלא יוליכו. גם מה שפירש"י לאחר סעודה צ"ע דילמא קודם סעודה קאמר דהוא זימנן ורוצים האורחים להוליך לביתן המנות לאכול בביתם וצ"ע, ועמ"ש בלשון התוס':
בתוס' בד"ה אלא זיכה תימה ל"ל זיכה אפילו בירר כו' וי"ל דשואל מדעתו טפי כו' עכ"ל. צ"ע דאכתי תקשי משור של פטם ושל רועה דלא ידע הקונה כלל אם יקנה ביו"ט וגם הפטם והרועה לא ידעו אם ימכרו. ולפי ענ"ד נראה דזימן אורחים איירי שזימנם לאכול אצלו כדרך הזימון ואח"כ נמלכו האורחים להוליך לביתם המנות, ובזיכה הוה כרגלם, אבל בלא זיכה כגון דזימנם לאכול בעירו לא עמדו ברשות האורחים המנות כלל שלא היה מבורר שיוליכו לביתם. לכן בעינן זיכה דהוה שלהם לגמרי ויכולין להוליך כרגליהם. וכן במפקיד ונפקד לא היה מדובר שיוליכם למקום המפקיד, ומסתמא לא היה דעת המפקיד לסמוך על פירות שבעיר אחרת. ובהא הוה פלוגתייהו דרב ושמואל. ואם היה מדובר ביניהם קודם יו"ט ששלחום ביו"ט לא גרע משואל. וכמו שנראה ג"כ מדברי הר"ן. ועיין מ"ש בגמרא בסמוך:
בגמרא אתמר המפקיד פירות וכו' רב אמר כרגלי מי שהפקידו לו כו'. לכאורה תמוה סברת רב למה יהיה עדיף הנפקד בשביל קבלת שמירה ממי שעיקר הממון שלו ואף שהם בבית הנפקד כבר כתב הרא"ש בפ"ק דפסחים (סי' ד') לענין חמץ שהדבר פשוט הוא שאעפ"י שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו הוא ע"כ. וא"כ תמוה מה טעם לילך בתר שמירת הנפקד ואפילו למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"מ הא איתא והדרא בעינא וא"כ למה נילך אחר שביתת הנפקד. ונראה שזה טעם האומרים שאף כרגלי הנפקד קאמר והיינו להחמיר שלא יוליך רק במקום ששניהם יכולין לילך אבל לא מסתבר שיהיה הנפקד עדיף מעיקר בעלי הממון דהא בהדרא בעינא אפילו למ"ד דבר הגורם לממון כממון היכא דהדרא בעינא לא קאמר. כדאיתא בפסחים (דף ה' ע"ב). והנלענ"ד בזה דטעמא דרב הוא דכיון דאם יהיה כרגלי המפקיד א"כ כשהמפקיד מחוץ לתחום של הנפקד לא יזיזם ממקומם וכיון שאין מקום מיוחד להם פעמים שיצטרך הנפקד לטלטלן ממקום למקום כיון שלא יחד מקום. לכן ניחא ליה שיהיה בשביתת הנפקד שהם ברשותו לשמירה שיכול לטלטלן כרצונו. וגם הנפקד אינו רוצה שיהיה אסור בטלטולן דפעמים שצריך למקומן. לכן עשו חכמים שיהיה כרגלי הנפקד לטלטלן כרצונו במקום שביתתו. והיינו טעמא ביחד להם קרן זוית שפיר הם כרגלי המפקיד שאין דעת המפקיד שמטלטלו ממקום למקום ממילא אזלינן בתר עיקר הממון. ובהכי ניחא בשור של פטם וברועה וכן במשאיל כלי שהוא ברשות הקונה והשואל היינו משום ע"כ הם בתחום א' שפיר קם להו ברשות הקונה להוליכו למקום עירובו אבל במפקיד לא חילקו חכמים בין שיכול לטלטלן שהמפקיד בתוך התחום או בחוץ אזלינן בתר רשותא דנפקד כדי שיוכל הנפקד לטלטלן כרצונו. והא דפריך מאורחים היינו נמי כיון שלא חילקו חכמים בין שיכול הנפקד לטלטלן או לא כל ששם מפקיד עליו. לכן פריך כי זיכה להם מאי הוה. הרי אין יותר מנפקד ושם נפקד עליו. ובנפקד לא פלוג רבנן בין שיכול לטלטלן או לא. לכן מדמי ליה הש"ס לשמירת הנפקד שאז הם ברשותו כדי לטלטלן שפעמים צריך לשמירה לטלטלן ג"כ. אבל ביחד לו קרן זוית מסתמא משומר הוא. כנ"ל. ודו"ק:
ובהכי ניחא מה שתמה הצל"ח דמאי פריך ממתני' ואם עירב הוא פירותיו כמוהו ואי אמרת כו' שהפקידו כי עירב מאי הוה. ותמה הצל"ח לוקמה כר' ובלא קיבל נטירותא. ולפ"ז ניחא דהאי דמדמי הש"ס השביתה לשמירה. היינו לפי האמת דיחד לו קרן זוית מהני דמסתמא הם במקום משומר ואין הנפקד צריך לטלטלן אבל בס"ד דלא קים לן טעמא דרב משום שמירה ואפילו יחד לו קרן זוית לא מהני לא תליא כלל בשמירה. והש"ס דתליא לפלוגתייהו בשמירה לפי האמת נקטה דבקרן זוית מודה רב. ודו"ק:
מיהו אין זו תמוה כלל לאוקמה בהניח פרותיו בעיר אחרת על קרן הצבי באופן שאינם משומרים. ואינו כדאי ליכנס בשביל זה בפלפולים רחוקים דקושטא דמילתא דקרן זוית מהני לרב. ואין תימא אם הש"ס אין רוצה לאוקמה מתני' בלא קיבל שמירה וכרבי דוקא:
שם דאי מזיק ליה לא מחייב. קצת קשה דהו"ל למימר דאי מזיק ליה בעל החצר מחייב דומיא דמתני':
שם תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו ויש לדקדק מנ"ל דאיירי במפקיד כלל דילמא היה ברשותו בעיר אחרת כגון שהיה לו מקום בעיר אחרת ששם היו מונחין פירותיו ולעולם לא ניתנו לרשות נפקד. אבל יחד לו קרן זוית י"ל דלא מהני. וי"ל דסמיך אסיפא דזימן אצלו אורחים לא עדיף מיחד קרן זוית. לכן משני קושטא דמילתא דמהני יחד קרן צוית דאפילו לתירץ זיכה שאני מכל מקום לא עדיף מיחד קרן זוית:
בתוס' בד"ה תנן מרישא דקתני אם עירבו בני עיר עכ"ל. וי"ל דמרישא לא מוכח דיש לומר אף כרגלי הנפקד קאמר אבל מסיפא מוכחינן דכרגלי המפקיד לגמרי הוא:
ודע שהרי"ף השמיט הך פלוגתא דרב ושמואל לגמרי ופשטן של דברים דפוסק כשמואל דהוה כרגלי המפקיד וכפשטא דמתני' ולרב צריך לאוקמה ביחד לו קרן זוית. והרי"ף השמיט זה משמע ודאי דפסק כשמואל. אלא שצריך טעם הא קיי"ל כרב באיסורי. ומ"ש מהרש"ל שצריך לדחוק במתני' לרב ביחד לו קרן זוית. חין בו טעם דכיון דרב ניחא ליה לאוקמה בהכי. איך יכריע הרי"ף מסברא נגד רב. ויותר היה נראה דס"ל כפשטיה דש"ס דאזדו לטעמייהו ולא ס"ל דיחויא דש"ס. וא"כ למאי דקיי"ל כרבי ממילא הילכתא כשמואל אף דהש"ס דחי דרב מצי אמר כרבי דחויא בעלמא הוא כיון דאשכחינן דרב פוסק כרבנן ניחא למימר דרב שייך בשיטתיה:
מיהו יותר נראה דס"ל להרי"ף כיון דמסקינן לעיל (דף ל"ח) דפריך אמתני' דשואל כלי מעיו"ט כרגלי השואל ופריך פשיטא ומשני אע"ג דמסר ליה ביו"ט ומסייע לר' יוחנן וכיון דחזינן דבשואל שהכלי שלו באמת ולא מסרו לו מעיו"ט מ"מ הוה כרגלי השואל. ולרב תקשי למה יגרע המשאיל מנפקד וע"כ כשמואל אתיא דאזלינן בתר המפקיד והשתא הוה כאילו הוא ברשותו של שואל ומה שעדיין ב"ד המשאיל לא איכפת לן דהשואל זכה בו כבר ואוקמה ברשותו ואין המשאיל עדיף מנפקד. אלא שצריך ליישב הא לעיל מוכחינן הכי ממתני' דקשיא פשיטא וא"כ תקשי לרב מתני'. לכן י"ל דעיקר הקושיא פשיטא לא קשיא לרב. די"ל דקמ"ל דשואל הכלי מעיו"ט לא לצורך יו"ט רק שאלה בעלמא. ולפמ"ש הפוסקים עיין ברא"ש בפ"ק דמכות דסתם שאלה היינו לאלתר. נמצא לפ"ז היה צריך להחזירו למשאיל מעיו"ט וקמ"ל אם לא החזירו מ"מ הוא כרגלי השואל. והיינו משום דאף דכלה זמן שאלם מ"מ עכ"פ לא גרע מנפקד. ולרב הוה כרגלי הנפקד וטובי קמ"ל דאף דכלה זמן שאלה ונשאר אצל השואל מ"מ הוא כרגלי השואל דהוה כרגלי מי שהפקידו אצלו ולא קשיא פשיטא. אלא דהקושיא דמקשה לעיל פשיטא. היינו משום דהש"ס אינו תופס רק סברת שמואל דהוה כרגלי המפקיד. א"כ לא מצי לאוקמה בכלה זמן שאלה דבכה"ג באמת הוה כרגלי המפקיד. וע"כ לומר ששאלו לצורך יו"ט ופריך שפיר פשיטא. וע"ז משני דקמ"ל אעפ"י שלא מסר לו אלא ביו"ט ומסייע לר' יוחנן א"כ ר' יוחנן ושמואל בחד שיטא קיימי ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כ"ש הכא דשמואל מסייעו. והשתא כיון שהביא הרי"ף דהך דהשואל כלי איירי אפילו מסר לו ביו"ט מוכח ממילא דלא הוה כרגלי הנפקד דאל"כ מי גרע המשאיל מנפקד ולא ס"ל סברת הר"ן שאמר לו בעצמו רק כפשטיה דמילתא ממילא נקטינן כשמואל. לכן השמיט סך אוקמתא דיחד לו קרן זויות. ונקטינן כפשטיה דמתני'. ומוכח כן מהך דכרגלי השואל. ודו"ק היטב:
במשנה אין משקין ושוחטין את המדבריות. לכאורה נראה דמדבריות הוה טפי מוקצה מבהמה שעומדת לגדל דהא לחד שינויא בש"ס אמרינן דכרוגרות וצמוקין דמו וא"כ קשה למאי דסתם לן רבי במוקצה ביו"ט כר' יהודה. א"כ קשה מאי קמ"ל במדבריות דהוו מוקצין טפי מעומדת לגדל לישמעינן עומדת לגדל אין שוחטין וכ"ש מדבריות דכרוגרות וצמוקין דמו ואפשר לומר דהא דאמרינן בגמרא מדבריות הם כגרוגרות וצמוקין דמו. היינו מדבריות דר' לקמן אבל שאר מדבריות דת"ק ודאי לא דמו לגרוגרות וצמוקין. וא"כ י"ל דמדבריות הוה רבותא טפי מעומדת לגדל. ובהכי ניחא מאי דמייתי בשבת (דף קנ"ו) מהך מתני' דהכא דסתם לן תנא מוקצה. וקשה דילמא הני כגרוגרות וצמוקין דמו. והתוס' כתבו שם דהוה מצי למידחי. ודוחק. לכן י"ל כמ"ש דאותם מדבריות לא דמו לגרוגרות וצמוקין. וא"כ שפיר מוכח דמתניתין ס"ל מוקצה ומתניתין בסתמא איירי במדבריות דאמרו חכמים לכן מוכח דמתני' ס"ל מוקצה:
ועפ"ז אפשר ליישב קושיית המהרש"א שהקשה בגמרא דפריך ארבי דאמר בפצעילי תמרה אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקין. והקשה המהרש"א דילמא לענין יו"ט ס"ל מוקצה ולא תירץ כלום. ולפמ"ש י"ל דסוגיית הש"ס ס"ל דודאי מדבריות דרבנן לא נפקי מסתם מוקצה עכ"פ א"כ ע"כ רבי לא ס"ל מוקצה אע"ג דסתם מוקצה במתניתין דהא גם למאי דבעי למימר רבי לא ס"ל מוקצה אע"ג דסתם לן מוקצה. ע"כ אין ראיה ממה שסתם רבי שיסבור כן וא"כ שפיר י"ל דמדבריות דרבנן נמי לא עדיפא מעומדת לגדל וע"כ רבי לא ס"ל מוקצה אעפ"י שסתם מוקצה. א"כ לא קשיא תו קושיית מהרש"א. דע"כ רבי לא סבירא ליה סתם מוקצה אלא דמבעיא ליה בפצעילי תמרה דעדיפי מסתם מוקצה היכא ס"ל לר"ש א"כ רבי דס"ל כר"ש ומתיר סתם מדבריות אפילו ביום טוב מוכח דאפילו ביו"ט לא ס"ל לרבי מוקצה ועמ"ש בגמרא:
בגמרא ל"ל למיתני משקין ושוחטין. משמע דרישא דאין משקין ניחא ליה משום דהוי מוקצה, לכן אין משקין אותו ולא קשיא ליה רק סיפא למה נקט משקין. מיהו הר"ן כתב דלענין השקאה שניהם שוין דמזונותן עליך וא"כ גם מדבריות מותר להשקותן. וקשה מ"מ אחר ששנה לן התנא בפה מלא אין משקין ושוחטין המדבריות איך נאמר שמותר להשקותן. ונראה לדברי הר"ן לא מיירי להשקאה שלצורך מזונות דההיא שרי אף במוקצה שהרי מזונותן עליך אלא השקאה שסמוך לשחיטה קאמר דכיון דאין שוחטין ממילא אין משקין. ולהכי פריך אהאי פשיטא דמשקין ומשני מילתא אגב אורחא קמ"ל כו' משום סרכא דמשכא וא"כ אותן שאין שוחטין אין משקין הך השקאה. ולדברי הה"מ שהביא המג"א (סי' תצ"ז) קשה דס"ל דאסור להשקות המוקצה, א"כ מתני' דינא קאמר דאין משקין המוקצה ומאי קשיא ליה אסיפא הא י"ל איידי דרישא נקט ליה. וי"ל אי משום הא הול"ל אין שוחטין המדבריות ואין נותנין לפניהם מזונות כדתנן פרק אין צדין ול"ל דנקט משקין. אלא ס"מ דבעי לאשמועינן אורחא בהשקאה אפילו בבייתות דליכא רבותא דמשקין רק משום אורחא דמילתא. שוב עיינתי בפ"י שדיבר קצת מזה. והנראה בעיני כתבתי:
שם ומי אית ליה לר' מוקצה והא בעא מיניה ר' שמעון בר רבי מרבי פצעילי תמרה לר"ש מהו. כבר כתבתי קושית המהרש"א דקשה מאי פריך הש"ס הא לרב נחמן י"ל דשם בשבת לית ליה מוקצה ומדבריות דאיירי ביו"ט אית ליה מוקצה. והפני יהושע כתב לתרץ דהך אבעי' דגרוגרות וצמוקין ופצעילי תמרה לא משכחת בשבת כלל כיון דשבת קובע א"כ צריך להפריש מאתמול והיינו הזמנה וכבר הרגיש הצל"ח בזה דהא קיימ"ל דשבת אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ותירץ דהיינו בשיטת רב נחמן גופיה דמפליג במוקצה בין שבת ליו"ט ס"ל לעיל בפ' המביא דשבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהכי דייק לעיל (דף ל"ד ע"ב). וא"כ לא מצי איירי בשבת דהוה הזמנה רק ביו"ט דלא כתיב ביה עונג אינו קובע כמו שבת. וי"ל שלא תרם. וע"ש בצל"ח. ואני תמה על הגאונים איך לא שמו לב לעיין בהך סוגיא דרש"י פירש דאיירי באחזו ולא אחזו דבלא אחזו כלל מע"ש לא מהני הזמנה. וכדמפרש בהדיא לעיל (דף כ"ו ע"ב) אי דלא אחזו כי אזמין להו מאי הוה והיינו בלא חזי מעיו"ט. וביו"ט חזו, ופירש"י בלא אחזו הוה כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן. לכן לא משכח רש"י לאוקמה הך דעומד אדם על המוקצה רק באחזו ולא אחזו וא"כ בטל היסוד לגמרי שכבר אפשר לאוקמה בתרם מע"ש. ומ"מ כיון דמבעיא ליה אי פצעילי תמרה דומין לגרוגרות וצמוקין אפילו שיהיה המעשר כהזמנה הא לא מהני בגרוגרות וצמוקין בלא אחזו. וא"כ לפום הבעיא גם בפצעילי תמרה לא מהני הזמנה. ועוד יקשה דמשכחת לה במעושר קודם שנגמרה מלאכתו וכההיא דתנינן לעיל (דף ל"ה) פירות שתרמן עד שלא תגמר מלאכתן. וא"כ משכחת לה שתרמן מיד. ואף שאין רגילות, מ"מ הבעיא יש לה מציאות בלא זימון דהיינו שתרמן מיד שהקצן ונתן לתוך החותלות שיתבשלו. ועוד הא משכחת לה בשביעית דא"צ לעשר וכדלעיל עומד אדם על המוקצה. וא"כ לא יעלה ארוכה לקושיית מהרש"א מזה כלל ובאמת דברי מהרש"א הם קושיא גדולה לפוסקים לחלק בין שבת ליו"ט. דכיון דסתמא דש"ס לא חש לסברא זו. משמע דלא נקטינן כדברי רב נחמן כלל. ומשום דאיתותב לעיל ריש מכילתין דליפלגי בתרווייהו. ועמ"ש במשנה:
ומה שנ"ל עוד ליישב דבלא"ה בעל המאור בריש מכילתין יצא לידון בדבר חדש דקשיא ליה מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור. לכן ביקש לחלק דבמידי דאסור בשבת מטעם אחר הוא שאסרו מוקצה ביו"ט כגון ביקוע עצים וכדומה. דבשבת אסור מכח איסור שבת, הוא שנאסר ביו"ט, וביצה אין דרך לגומעה חיה. נמצא שאיסור שבת מצד הבישול, אבל בלא"ה ליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור וכדאמרינן לעיל (דף י"ח ע"ב) ליכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור. והרמב"ן במלחמות דחה דבריו דלא אמרינן כן רק בשבת ויוה"כ שקדושה אחת הוא ועפ"ז נימא אנן ליישב שיטת הפוסקים כרב נחמן לחלק בין שבת ליו"ט ונאמר דחילוק זה אין מציאות רק לדידן דשבת ויו"ט שתי קדושות הם, שפיר נוכל לחלק בין שבת ליו"ט, ואי מתרמי יו"ט לאחר שבת שפיר נוכל לאסור ביו"ט מה שהתרנו בשבת, כיון דשתי קדושות הם. אבל למ"ד שבת ויו"ט קדושה אחת, לא יתכן כלל לאסור ביום טוב מה שמותר בשבת. דבשלמא איפכא לאסור בשבת מה שמותר ביו"ט אין תימא שכמה דברים אסורים בשבת ולא ביו"ט, כל מלאכת אוכל נפש והוצאה. לכן מצינו משילין פירות דרך ארובה ביו"ט ולא בשבת. ובודאי איירי אפילו בשבת שאחר יו"ט. אבל לאסור ביו"ט מה שהותר בשבת לא יתכן כיון דקדושה אחת היא. ואיך נאסור בחצי יום מה שהותר בחצי יום ראשון. והשתא ממילא שינויא דרב נחמן לא יתכן רק אליבא דידן דקיי"ל שבת ויו"ט שתי קדושות כדלעיל (דף ד') אבל לרבי לשיטתיה דס"ל שבת ויו"ט קדושה אחת היא וכמו שהביאו התוס' לעיל (דף ט"ז ע"ב) מסוגיא דעירובין (דף ל"ח). וא"כ לא יתכן לחלק כלל בין שבת ליו"ט למנין מוקצה דאי בשבת שרי גם ביו"ט שרי כיון דקדושה אחת היא. ואין תימא דרבי סתם שלא אליבא דנפשיה, דלכולהו אמוראי צ"ל האי שינויא דרבי לא ס"ל מוקצה אף דסתם אין מבקעין הקורות כר"י וכן באין סוחטין המדבריות אי לאו כגרוגרות וצמוקין דמי א"כ אין טענה ממה שסתם רבי שלא אליבא דנפשיה. אבל לרבי גופיה ודאי לא ס"ל לחלק במוקצה בין שבת ליום טוב כיון דקדושה אחת היא לא שייך לאסור בשבת מה שמותר ביו"ט כנ"ל ברור ונכון בישוב שיטת הפוסקים:
ובזו יש להמשיך הדרן עלך משילין וסליקא לה מסכת ביצה. היינו במאי דסיים פתח. ולמאי דמסיק לא ס"ל מוקצה. וא"כ סתם שלא אליבא דנפשיה. דבמדבריות נמי אמר לדידיה לית ליה מוקצה. וא"כ שפיר יש לקיים שינויא דרב נחמן דמחלק בין שבת ליו"ט. ואף דאנן לא ניחא לן לפלוגי בין שבת ליו"ט. ולא מתרצינן מילתא דרבי דאיירי בפצעילי תמרה בשבת ולא ביו"ט. היינו משום דלרבי לשיטתיה לא יתכן החילוק. אלא מיהת כיון דסתמא דש"ס מסקינן דרבי לית ליה מוקצה ע"כ סתם מתניתין דאין מבקעין. וכן מתניתין דאין שוחטין המדבריות הוא שלא אליבא דנפשיה שפיר נסתמו המשניות לחלק בין שבת ליו"ט וכדמפליג רב נחמן. ועיין ברא"ש שהקשה על שיטת הרי"ף שמחלק בין שבת ליו"ט מהא דדייק בשילהי שבת ואף לוי סבר כר"י דלוי לא חזי טריפה ביו"ט אלא אקלקלתא דילמא הוה טרפה ואפי' לכלבים לא חזי. וקשה דילמא ביו"ט דוקא מחמיר, אבל בשבת שפיר ס"ל כר"ש. ואפשר לומר דאי נימא דס"ל כר"ש אפילו ביו"ט לא מחמרינן רק משום דאתי לזלזולי ביה. וא"כ בכה"ג דאיתרמי שיעשה טריפה שרי לטלטלה משום פסידא. וצ"ע:
ומה שהקשה עוד הרא"ש מהא דפריך אר' יוחנן שאמר הלכה כסתם משנה מאין מבקעין אלמא לא ס"ל להש"ס לחלק בין שבת ליו"ט. יש ליישב דודאי ר' יוחנן גופיה לא ס"ל כן מדאמר במתניתין טעמא משום משקין שזבו ולא מוקי מתניתין משום מוקצה. משמע דלא ס"ל לחלק בין שבת ליו"ט במוקצה, דאל"כ מצי לאוקמא מתניתין משום מוקצה. מיהו זה אינו די"ל שפיר דס"ל מוקצה. אלא דקשי' ליה ליפלגו בתרנגולת, ולהכי מוקי בתרנגולת העומדת לאכילה ומטעם משקין שזבו. אלא די"ל מסברא לא מפלגינן בין שבת ליום טוב, רק משום דסתמי סתרי אהדדי, דבשבת סתם לן תנא כר"י וביום טוב כר"ש. וא"כ בס"ד דאכתי לא מסיק אדעתיה דסתמא אחרינא אשכח, לא מפלגינן בסברא בין שבת ליו"ט. מיהו שיטה שהביא הרא"ש לחלק בין מוקצה לנולד שיטה דחוקה היא וקשה מהא דבריש מכילתין כולהו כרב נחמן לא אמרי כי קושיין דליפלגו בתרנגולת. וקשה לוקמה דמוקצה שרי וביצה אסור משום נולד וע"כ סוגיית הש"ס דכולהו לא ס"ל לחלק בין מוקצה לנולד. וצ"ע:
עוד יש לפרש הדרן עלך משילין וסליקא לה מסכת ביצה. כי במשנה משילין פירות דרך ארובה ביו"ט ולא בשבת, א"כ קשה לכאורה אאיקומתא דרב נחמן דמחמיר ביו"ט טפי. אך יש לפרש דודאי הוצרכו לגדור ביו"ט דקיל לאסור המוקצה אף דשבת חמיר טפי ויש להחמיר יותר, מ"מ גדרו ביו"ט טפי משום דאתו לזלזולי ביה וזהו באיסור מוקצה הכולל, לכן לא הוצרכו לגדור על הפרטי שמזדמן במקרה. וזה הדרן עלך משילין דביו"ט הקילו, וקשה הא אתי לזלזולי, ומתרץ כיון שכבר גזרו איסור מוקצה ביו"ט תו לא אתי לזלזולי ביה. וזהו וסליקא לה מסכת ביצה. דלהכי אתי שפיר שלא חששו לזלזולי משום דאסרו מוקצה ביום טוב. וא"כ א"ש דמקילין ביום טוב משום דאסרי מוקצה ביו"ט. ובתרנגולת העומדת לגדל אסור משום מוקצה לאיקומתא דרב נחמן:
ולהפוסקים דלא ס"ל מוקצה ביו"ט י"ל דמסייע הך ממתני' דכיון דמשילין ביו"ט ולא בשבת לא חיישינן לזלזולי א"כ ביצה ע"כ טעמא אחרינא אית ביה כדאיקמוהו לעיל כולהו אמוראי. וזה וסליקא לה מסכת ביצה שנדע שאין הטעם משום מוקצה להחמיר ביו"ט טפי:
עוד יש להמשיך לנעוץ סופו בתחילה דלכאורה קשה מאי קמ"ל דמשקין ושוחטין הבייתות הלנות בעיר אי בייתות לא מה נשחוט. וי"ל דבחולין (דף י"ד) בעי למימר דבהמה עומדת לגדל. ופריך בהמה לר"י ביו"ט היכא שחטינן. ומשני עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הוברר דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר דלגדל עומדת. ופריך הא ר' יהודא לית ליה ברירה בלוקח יין ע"ש. והנה אנן מסקינן לעיל (דף ל"ח) דבדרבנן יש ברירה. והשתא דניהו דסתם בהמה עומדת לאכילה. דאל"כ בהמה ביו"ט לר"י היכא שחטינן. מ"מ בהני בייתות שרועות חוץ לתחום. ולנות בתוך התחום. י"ל דעומדות לאכילה ולגדל. ותליא בברירה. וקמ"ל דשוחטין הבייתות דבדרבנן יש ברירה. והנה הפוס' בריש מכילתין הקשו ליתני אוסרין ומתירין. וכתבנו ליישב בחדושינו דאי תני אוסרין ומתירין הוה מצינו לפרש בתרנגולת שלקחה סתם כדלעיל (דף ד') דאמרי' נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר' דלגדל עומדת. וא"כ היינו יכולין לפרש ב"ש מתירין הביצה היינו כשישחוט האם דהובררה דלאכילה עומדת. אבל הביצה לחוד מתרנגולת העומדת לגדל י"ל גם לב"ש אסור. לכן קמ"ל דהביצה לחוד שרי. וע"כ איירי בעומדת לגדל ולית להו מוקצה לב"ש. ומובן ספיר הדרן עלן משילין היינו במה שסיים בפ' משילין דמשקין ושוחטין הבייתות. וק' מאי קמ"ל. וצ"ע דקמ"ל דבייתות נשאר הסברא דעומדות לאכילה ועומדות לגדל כיון שרועות מחוץ לתחום רק לנות תוך התחום ואינם באים לבית. וקמ"ל דאמרינן ברירה. ובזה וסליקא לה מסכת ביצה. היינו שלא יקשה לך קושיית התוס' ליתני אוסרין ומתירין. דיש לפרש ספיר כדפרישית בחדושים:
נשלמה מסכת ביצה בעזר נותן תושי' ועצה, ונסתיים ספר שמחת יו"ט בעזר הגומל כל טוב.