אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק חמישי

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק חמישי

פרק רביעי

במשנה משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ומכסין וכו'. עיין ברא"ש שכ' דמשמע מפירש"י דמכסין נמי ביו"ט דוקא ולא בשבת. והכריע כדברי הר"י דמכסין אפילו בשבת ושבת קאי אתרי בבא. ולכאורה נראה מוכרע כדברי רש"י שאם תאמר כדברי הרא"ש דמכסין שרי אפילו בשבת ע"כ לומר דבמשילין איכא חששא דטירחא טפי ממכסין לכן אינו מותר רק ביו"ט אבל מכסין דקיל מותר אפילו בשבת. וא"כ קשה הא גופא קשי' למה התירו משילין הא סגי משום הפסד במכסין ולמה נתיר טרחא טפי כיון דסגי במכסין שאינו טרחא כ"כ וע"כ מכסין לא קיל ממשילין. א"כ ממילא דגם מכסין אינו אלא ביו"ט ולא בשבת. והא דלא ערבינהו ותנינהו משילין ומכסין נראה דמכסין איכא טורח טפי והיכא דאפשר במשילין אין מכסין רק מכסין היכא דאי אפשר במשילין. וכן משמע בגמר' דאמר דמכסין אפי' אוירא דליבני ואיידי דתני רישא פירות. וקשה מ"מ מה ענין זה לזה הא מצי למינקט שפיר בסיפא אוירא דליבנא דמשילין הוא מילתא באפיה נפשיה. אלא י"ל דקמ"ל אפי' דאפשר במכסין מ"מ משילין וא"כ ע"כ משילין לא חמיר ממכסין. ואם איתא דמכסין אפילו בשבת. א"כ אין להתיר משילין רק באי אפשר במכסין ולא שייך איידי כיון דמשילין איירי בענין שאי אפשר במכסין. ודו"ק:

בתוס' בד"ה השחור כו' פ"ה שחור תער כו' וקשה דבית יד למאי חזי עכ"ל. וי"ל לפירש"י דבאמת לא קאי על הבית יד רק על התער ומספרים וקמ"ל דהתער בלא בית יד נמי מקבל טומאה. ולק"מ על פירש"י:

בגמרא אבל הכא דליכא ביטול בהמ"ד לא וכו' אבל ביו"ט כלל כלל לא. וקשה איך אפשר כלל כלל לא. הא מפורש משילין ביו"ט. וגם לא אמר בליכא ביטול בית המדרש כלל לא. והפני יהושע הרגיש ג"כ בזה. ונדחק. ונראה דקאי לאיקומתא דרב חסדא שם דמוקי ד' מאוצר קטן וה' מאוצר גדול. הרי דמפורש אף שיש לו אוצר גדול ואינו מפנה רק ד' וה' קופות מותר ג"כ ולא גזרינן שמא יפנה כל האוצר שיש הרבה טורח. ובזה י"ל דקאמר אבל ביו"ט אם יש הרבה יותר מן השיעור כלל כלל לא דילמא אתי לזלזולי לפנות הכל. והשתא מתני' דמשילין פירות היינו שאין לו יותר מן השיעור המותר דהיינו ארבע או חמש. אבל ביש לו יותר י"ל דלא התירו כלום. לכן בהך סברא דבעי לפלוגי בין ביטול בית המדרש לא שייך כלל לא דהא מפורש דמשילין אלא דלא שרינן כולה האי אבל לסברא דאתי לזלזולי י"ל ביש הרבה אין משילין כלל משום שמא יפנה יותר ממה שהוא דין לפנות ולהכי בעי הכא בלישנא עד כמה היינו כשיש הרבה עד כמה שרי. עוד אפשר לפרש ביו"ט כלל כלל לא היינו משום ביטול בית המדרש לא מפנין ביו"ט ומתני' משום פסידא שרינן ולא שרינן כולה האי משום פסידא:

ומה שהקשה המהרש"א איך קאמר ביו"ט דקיל לא שרינן הא במשנה מפורש ולא בשבת. י"ל דלפום הך סברא איכא לאוקמה מתני' כר' יהודה דמכשירין מותרין ביו"ט. והשתא היכא דהוה הפסד ממון משמע לעיל (דף כ"ב) דשרי לר' יהודה מכח מכשירין. וא"כ שפיר י"ל משום פסידא הוה כמו מכשירין לכן שרי טפי ביו"ט. אבל מפני האורחין י"ל ביו"ט כלל לא והיינו כדפרישית דכלל כלל לא היינו בליכא פסידא. ודו"ק:

עוד אפשר לומר ביו"ט כלל כלל לא רק מתני' מתיר משום פסידא. וא"כ לא שרי רק באי אפשר במכסין כגון שאין לו כלים לכסות בהא שרינן משילין משום פסידא אבל באפשר במכסין לא שרי כלל משילין:

דף לו.

בגמרא אבל שבת דחמירא. לא קאי אמשילין דאינו מותר בשבת רק אמפנין:

בתוס' בד"ה בטבלא וא"ת אכתי תקשי לן טבל דמוכן כו' אוירא דליבני לא עכ"ל. ואפשר לומר ליישב דהא באמת קשה הא גופיה כיון דטבל למה טבל אסור לטלטל וע"כ משום דיש לחוש דאתי למיכל מיניה א"כ הוה טבל רבותא טפי מאוירא דליבני דמותר לכסות אף שאסור בטלטול ואיכא חששא דאתי למיכל מיניה. ועמ"ש ריש מכילתין:

שם במאי אוקימתא כר"י. וקשה נימא דהקושיא אפילו לר"ש דהשני חלות הם מוקצה מחמת חסרון כיס כיון שצריך לדבורים. וי"ל דבלא"ה הקשו התוס' הא הרדיה אסור. ולמה שתירצו שם א"ש גם הכא:

שם אימא סיפא ובלבד שלא יתכוון לצוד אתאן לר"ש קשה לפמ"ש התוס' בשם רש"י ביומא והביאו התוס' שבת (דף מ"א ע"ב) דבדרבנן גם לר' יהודה שרי דבר שאין מתכוין. וא"כ קשה דצידה בדבר שאין במינו ניצוד מדרבנן א"כ אפילו לר"י שרי דבר שאין מתכוין וע"ש בתוס'. ואין להאריך כאן:

דף לו:

בגמרא מיד במינו ניצוד אסור כו'. מכאן תפסו כל האחרונים על מרן הב"י במ"ש (בסימן שי"ו) דע"כ לא אסר ר"ש פסיק רישא רק בדבורים שבמינן ניצוד, וכאן מפורש שדבורים לא מיקרי במינן ניצוד. ולפענ"ד דברי רבינו הב"י ברורים דודאי דבורים צריך להם ורוצה לצודן שישארו בכוורת שלו אלא שאין דרך לצודן ע"י כיסוי ומצודה כמו שצדין חיה ועוף, מ"מ נגד זבובים שא"צ להם כלל ואינו רוצה בקיומן נקרא נגד דבורים אין במינו ניצוד כלל. והשתא מדאיכפל תנא לאשמועינן הדבורים אסורים דלא מיקרי במינו ניצוד. א"כ אם איתא דזבובים נמי איסורא לצוד, מאי קמ"ל בדבורים, הא ודאי דבורים נגד זבובים הוה כמו במינו ניצוד. ורש"י בשבת (דף ק"ו ע"ב) פירש ן במינו ניצוד שאין צריך להם והא ודאי דדבורים צריך להם. וצ"ל דמ"מ אין דרך לצודן ע"י מצודה ונגד חיה ועוף מיקרי אין במינן ניצוד אבל נגד זבובים מיקרי במינו ניצוד שזבובים א"צ להם ורוצה שיברחו, וכיון דאיכפל תנא לאשמועינן וס"ד להתיר אפילו בדבורים ממילא משמע דזבובים שרו לגמרי:

שם יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחילה הרמב"ם (בפכ"ה משבת דין כ"ח) כתב נותנין כלי תחת הדלף כו' והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה אבל אם אינו ראוי אין נותנין ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין שאין עושין גרף של רעי לכתחילה ע"כ. וכתב הכ"מ שם שהטור השיג עליו דלא מוקמינן בדלף הראוי רק לר' יצחק. ותירץ דבפרק כירה מקשינן לרב חסדא דאוסר לבטל כלי מהיכנו ומוקמינן נמי בדלף הראוי וכ"כ הר"ן. אבל מלשון רבינו משמע שהטעם משום דאין עושין גרף של רעי לכתחילה ע"ש. ולפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים דקשיא ליה מאי פריך לרב חסדא הא אין כאן ביטול כלי מהיכנו שהרי בדלף שאינו ראוי מותר להוציאו. וע"כ הקושיא משום שאם רצה לעשות לכתחילה לדון עליו גרף של רעי כיון דאין עושין גרף של רעי לכתחילה מיקרי ביטול כלי מהיכנו והן דברי הרמב"ם. וכן מדפריך לר' יצחק גופיה. ומאי קושיא הא בדלף שאינו ראוי אם ירד לתוכו ה"ל גרף של רעי וגרף עצמו דבר הניטל הוא וכ"ש למ"ש הראב"ד ז"ל. וסוגיית הגמרא נותנין כלי תחת הדלף בדלף הראוי ואם נתמלאה הכלי שופך ושונה כדי שלא יתלכלך הבית ויהיה גרף של רעי וא"כ משמע דמשום גרף מותר לטלטל הכלי וא"כ לא מיקרי דבר שאינו ניטל כלל. אלא ודאי גם זה בכלל אין עושין גרף של רעי לכתחילה. ועפ"ז נראה שהוכיח הרמב"ם דהלכתא כאביי שאסור להכניס מיטתו שיהיה גרף של רעי, דא"כ לא הוה ביטול כלי מהיכנו. דהא בטבל אמרינן בפרק כירה (דף מ"ג) דנקרא מוכן אצל שבת כיון שאם עבר ותקנו מתוקן א"כ כ"ש אם הים מציאות לטלטל מכח גרף של רעי להכניס שם מטתו. אלא ודאי סוגיין כאביי ודלא כרבה אף שאמר תיתי לי דעברי אדמר דדוקא משום שהיה תלמיד לא היה לו לעבור על דברי רבו, מ"מ הש"ס לא פסק כוותיה:

במשנה כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה כו'. לכאורה הא דפלגינהו התנא כולה שפת יתר. דבין כך ובין כך אסירי ומאי נ"מ בקריאת השם. ולכאורה היה נ"ל דנ"מ בהא דאיתא באו"ח (סימן שמ"ב) דלא גזרו על שבות בין השמשות והוא שיהי' שם דבר מצוה. וא"כ נ"מ בהני דאיכא בהו מצוה לא גזרו עליהם בין השמשות. אלא דהא ליתא דהא הגבהת תרומה ומעשר חשיב ליה הכא דבר מצוה ואפ"ה תנן בשבת בפ' במה מדליקין דספק חשיכה אין מעשרין. ורש"י פירש שם דאתיא דלא כרבי. ודוחק לומר דהסתמיות פליגי וסתם הכא כרבי. ובדברי קדשו של הרמב"ם כתב לאסור (בפכ"ד משבת דין י') שכתב שם כל הדברים שהם אסורים משום שבות לא גזרו עליהם בין השמשות והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי כו'. וקשה הא הכא קרי ליה משום מצוה א"כ היה לו להתיר בין השמשות. לכן נ"ל דהרמב"ם אינו מתיר רק מצוה דיומיה כגון לעלות על אילן להביא שופר וכדומה דמצוה דיומיה הוא ואם לא יעשה ביומו תדחה המצוה אבל הפרשת מעשרות לא תעבור המצוה שמ"מ יפריש בחול. ובטא"ח (סימן שמ"ב) כתב כל שבות דרבנן מותר בין השמשות כו' או שהיה טרוד והוצרך לעשר. והב"י הקשה אי בדמאי מעשרין אפילו אינו טרוד ואי בודאי הא תנן אין מעשרין את הודאי. ותירץ די"ל כפרש"י דאתי כמ"ד גזרו על שבות בין השמשות. וזה דחוק. דנראה שעיקר מוצא דברי הרמב"ם לחלק בין שהיה דבר מצוה הוא משום דלא ניחא ליה לומר לאפוקי מתני' מדרבי וסתם רבי אליבא דרבנן ולא אליבא דנפשי'. לכן ס"ל דמתניתין בשאינו נחפז ואינו דבר מצוה. ולפמ"ש היינו מצוה דיומיה. לכן נראה דהטור נמשך ג"כ אחר סברת הרמב"ם. אלא דמפרש מתני' כשאינו טרוד וה"ל להפריש קודם אבל כשהוא לצורך וטרוד מעיקרא כיון שצריך לפירות הוה דבר מצוה ומתניתין איירי כשא"צ לפירות בסבת דלא הוה מצוה של צורך שבת בהא אע"ג דהוה דבר מצוה אין מעשרין את הודאי. וא"כ הדר הדקדוק לדוכתיה למאי נ"מ פלגינהו התנא בתלת. ובדרך לא מבעיא כדלקמן בגמרא (דף ל"ז). ועיין בסמוך:

שם ואלו הן משום שבות לא עולין באילן. אע"ג דודאי איכא מצוה לפעמים כגון לצורך שופר איתא בר"ה פ"ד דאין עולין באילן כו'. דמ"מ מצד עצמו אין בו מצוה רק במקרה. והכא נקט ענינים שהם מצוה מצד עצמן. ובהכי ניחא לפיר"ת שפירש הא מצוה קעביד ואמאי גזרו וקשה הא משנה מפורשה בשופר של ר"ה אין עולין באילן הרי מפורש דגזרו אפילו במקום שנדחית מצוה דאורייתא. ואיך פריך הא מצוה קעביד ואמאי גזרו ביה. ולפ"ז ניחא דודאי כיון דאין עולין באילן עיקר הגזירה לדבר הרשות אי מתרמי נמי לדבר מצוה לא פלוג רבנן והעמידו דבריהם במקום עשה. אבל באלו שהם מצוה מצד עצמן לא הו"ל לחכמים לגזור. אלא דמ"מ קשה על פיר"ת מאי קשי' ליה הא מצוה קעביד הא פשיטא ליה במתניתין באלו משום מצוה שמ"מ גזרו עליהם. ודוחק לפרש דזהו מצוה גדולה יותר דלא משמע בלישנא כלל. אלא ודאי כפירש"י דאין הקושיא רק על הלשון דקרי ליה רשות. אבל אי מקשה הא מצוה קעביד דהו"ל להתיר משום מצוה. הא מפורש במשנה אלו הם משום מצוה. לכן פשטא דמילתא כדברי רש"י. ועמ"ש עוד בלשון התוס', וצ"ע:

בגמרא ולא רוכבין שמא יצא חוץ לתחום ש"מ תחומין דאורייתא. מכאן הקשו על הרי"ף לעיל בפ' א"צ (דף כ"ח ע"ב) שכתב דאין מראין סכין לחכם שמא יצא חוץ לתחום והכא דחי האי טעמא. וכתב הרמב"ן דחיישינן שמא יצא חוץ לי"ב מיל. והקשו גם כאן ניחוש לחוץ י"ב מיל. ואפשר לומר דבלא"ה הקשה המג"א בשם מהרי"ל (בסי' רע"ה) אהא אהא דשנים קורין ביחד שאם בא אחד להטות חבירו יזכירו א"כ יהיו שנים מותרין לרכוב שאם בא לחתוך זמורה יזכירו חבירו. וי"ל לזה דחיישינן שמא יכלה תחומו קודם תחום חבירו וירד וישאר לבד ואין מי שיזכירנו ויש לחוש שיחתוך זמורה משא"כ בשנים קורין יחד כל זמן שקורין ביחד סרי וכשילך אחד חוזר לאיסורו. אבל הכא בתחילה לאו אדעתיה מתי יכלה תחומו וישאר בסוף לבד והשתא י"ל דלא מצי למימר שמא יצא חוץ לתחום חוץ לי"ב מיל דא"כ שנים יהיו מותרים לרכוב. ואין לומר דחיישינן שיכלה תחומו לאחד והשני עדיין תחומו קיים לכן ירד האחד וישאר השני דכשזה נזכר לירד בסוף תחומו לא חיישינן שהשני ילך חוץ לי"ב מיל דמסתמא גם זה שרואה שחבירו שם על לבו לירד סוף תחומו גם הוא יזכור ולא ילך חוץ לי"ב מיל עכ"פ ולא יבא לידי דאורייתא. וא"ש:

מיהו נ"ל לעיקר הקושיא דדוקא בנר דכשמטה מאפיל על חבירו ירגיש בו חבירו ויזכירנו אבל לענין לחתוך זמורה יוכל לחתוך בלי הרגש חבירו:

ומה שהקשו על הרי"ף למה בהראות סכין כתב שמא ילך חוץ לתחום ועמ"ש שם לעיל בזה. ויש לתרץ עוד דאיכא למימר דאפילו בתחומין דרבנן נמי איכא למיחש שלא להראות סכין לחכם. והכא דפריך ש"מ תחומין דאורייתא. י"ל דדוקא הכא קשיא ליה כיון דאיתא בר"ה פי"ט דשופר של ראש השנה אין רוכבין כו'. הרי שהעמידו דבריהם אפילו במקום מצוה דאורייתא. ולזה פריך ש"מ תחומין דאורייתא דאי תחומין דרבנן לא היה להם להעמיד דבריהם לבטל מ"ע דאורייתא אבל להראות סכין לחכם אפילו אי תחומין דרבנן סגי לגזור שלא להראות. וזה נכון ופשוט:

שם הא מצוה קעביד. פירש"י דאין הקושיא רק על קריאת השם אבל להתיר אין הקושיא דאפילו בשביל מצוה אסירי. ועמ"ש במשנה. ומ"מ גם לפירש"י קשה כיון דלקושטא דמילתא אפילו באיכא מצוה אסירי טפי ה"ל להכניסן בכלל הני דמצוה. משיכניסם במילי דרשות כיון דאפילו באיכא דעדיף מיניה אסירי. וכן כולהו. א"כ אמאי הכניסן התנא בכלל הרשות כיון דאפילו במצוה אסירי. ולולי פירש"י היה נ"ל להרכיב פיר"ת עם פירש"י דמשמע ליה ודאי משום מצוה להתיר. ומשני דאיכא דעדיף מיניה. ובדאיכא דעדיף ראוי להתיר. רק דלא פלוג רבנן. כיון דברשות לא שרי אף אי אתרמי דהוה מצוה. נמי לא שרינן נמצא שאפילו יהיה הפירוש כפיר"ת. מ"מ לדינא עולה כפירש"י ולמאי דפרישית לעיל דנ"מ לענין בין השמשות. א"ש דקמ"ל דבהני גזרו נמי בין השמשות דמקרי רשות. והיכא דהוה משום מצוה לא גזרו בין השמשות. ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה והא פ"ה כו' ולא משני דאין דנין כו' עכ"ל. ואפשר ליישב בפשיטות דמשום מצוה דובערת הרע מקרבך היה לנו להתיר אי לאו דאין רציחה דוחה שבת. מיהו בלא"ה דחו התוס' ספיר:

בא"ד ור"ת פירש הא מצוה קעביד ואמאי גזרו כו' עכ"ל וקשיא לפיר"ת א"כ בליכא דעדיף דנין בסבת. ולהכי צריך טעמא דאין רציחה דוחה שבת. וא"כ קשה בדיני ממונות שפיר דנין סנהדרין. וא"כ ליחשוב נמי במה בין דיני ממונות לדיני נפשות הך מילתא דדיני ממונות דנין סנהדרין בשבת ולא דיני נפשות וצ"ע:

בא"ד דהא כיון שמתה אשתו כו' ועוד קעביד מצוה עכ"ל לכאורה כולה חדא מילתא היא ומה לשון ועוד. ואפשר לומר דמשום מצוה דמוכפר בעדו י"ל דכיון דמתקינין לו כהן אחר תחתיו משום שמא יארע בו פסול. וא"כ אפשר שאם תמות אשתו יעשה כהן אחר העבודה. ולזה כתבו ועוד קעביד מצוה היינו שהוא עצמו עושה המצוה ע"י עצמו והכי קאמרי התוס' שמצוה לו לישא אחרת כשאין לו בנים. ועוד קעביד מצוה שעושה בעצמו וכפר בעדו ובעד ביתו אף שאפשר שכהן אחר שהופרש יעבוד מ"מ עביד מצוה בעצמו מ"מ אין דעתי נוחה בכך. וצ"ע. ואולי ועוד ט"ס. מיהו מהרש"ל ביש"ש העתיקו. ועיין בסמוך:

בא"ד דחד מתרי טעמי נקט עכ"ל. ומהרש"ל ביש"ש השיג ע"ז דאיך שייך חד מתרי טעמי דכיון דאמר אין שבות במקדש משמע דבמדינה אסור. ולק"מ דהך אין שבות במקדש היינו דמצוה דצורך מקדש חשיבא לדחות השבות ובמדינה ביש לו אשה ובנים באמת אסור והה"ד בבנים לחוד אסור במדינה דלא שייך וכפר בעדו רק בכהן במקדש ואפילו יש לו בנים שרי דהוא דבר מצוה שבמקדש ואין שבות במקדש ובמדינה לא שייכא מצוה זו כלל וממילא אסור במדינה. ואפשר לומר דר"נ אינו מתיר רק לקדש דיש לחוש שמא יקדמנו אחר אבל לכנוס אסור אפילו לדבר מצוה. וא"כ ביה"כ כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא וזה אסור אפילו לדבר מצוה. ולהכי צריך הירושלמי לטעמא דאין שבות במקדש:

דף לז.

בגמרא דאית ליה אשה ובנים. משמע אף שקיים פריה ורביה חשיב אשה דבר מצוה כיון דאסור לישב בלא אשה. אבל מצות לערב לאו מצוה גמורה מקרי. כמו שפירש"י:

בפירש"י בד"ה תני כו' דאיכא למימר לא מוכחא מילתא כו' עכ"ל. הא דלא פירש"י בפשיטות משום שמחת יו"ט דכהן ס"ד דשרי נראה דס"ל דא"כ לימא בפשיטות אע"ג דלית ליה למיכל וצריך להפריש אפ"ה אסור והוה שמחת יו"ט דנפשיה וע"כ פשיטא לן דבהא אסור דהוה תקון לכן פירש"י דליתן לכהן לא מחזי כמתקן. מיהו הא גופיה קשיא לי אמאי פשיטא ליה כולה האי שאין להגביה תרומות ומעשרות כשהוא מתקן הנשאר וכי מה מלאכה יש בזה עד דנימא דלא צריך לאשמועינן ואפשר דכבר נשמע מן המשנה לעיל בס"פ המביא דעומד אדם על המוקצה בע"ש בשביעית משמע בשאר שני שבוע אסור משום דאין מעשרין דאל"כ משכחת לה נמי בשאר ימות השבוע כיון שיכול לעשר בשבת מיהו אכתי לא מוכח ביו"ט. די"ל ביו"ט שרי טפי משום שמחת יו"ט. ועוד דמקח וממכר שמעינן טובי ממתני' דס"פ א"צ במשניות טובי ולא פריך פשיטא. לכן נ"ל דלא גרסינן פשיטא וגם לא נצרכה לא גרסינן וכן משמע מפירש"י. ותימא שלא הרגישו בזה מפרשי הש"ס. ומ"מ פירש"י דחוק. ולולי פירש"י הים נ"ל תניא רב יוסף אפילו ליתנן לכהן בו ביום דלא מבעי' ההפרשה שאסור אלא אפי' הנתינה אסור כסתמא דמתני' לעיל (דף י"ב ע"ב) דבתרומה לכ"ע אין מוליכין והה"ד ליתן לכהן בביתו כמ"ש התוס'. ואע"ג דאנן קיימ"ל כר' יוסי מ"מ סתמא דמתני' לעיל דאין מוליכין תרומה לכ"ע וברייתא דרב יוסף נמי תני הכי. ולא מייתי לה הש"ס רק לפרושי מתני' ולאסוקי דפירי דטבילי האידנא מפרשינן מינה חלה ויהבינן לכהן וא"צ לדחוק כלל. כן נ"ל ברור לולי פירש"י:

בגמרא א"ר יוסף לא קשיא הא ר"א הא ר"י. התוס' שבת (דף קכ"ד) אפשר הקשו איך אפשר דהך דאין בין יו"ט לשבת אלה אוכל נפש אתיא כר"א הא דייקינן שם דלעניין מכשירין זה וזה שוין ור"א ס"ל מכשירין אפילו אפשר לעשותן מעיו"ט שרי כדאיתא בפ' תולין (דף קל"ז). ונדחקו. ולפענ"ד יש ליישב דודאי לכאורה אינו דיוק הא לענין מכשירי אוכל נפש הוא דלא כר"י וקשה דילמא אפילו ר"י הוא רק כלום הסירה התורה מכשירין אלא בשביל שאוכל נפש התירה התורה. וא"כ כבר הוא בכלל אוכל נפש דאוכל נפש מותר ועשתה התורה מכשירין כאוכל נפש עצמו משא"כ בשבת דאוכל נפש אסור אין מקום להתיר מכשירין מיהו לר' יהודה אי אפשר לומר דאוכל נפש גם מכשירין בכלל שעשתה התורה המכשירין כאוכל נפש עצמו ובכלל אוכל נפש הוא דהא יש חילוק דאוכל נפש שרי אפילו אפשר לעשותן מעיו"ט ומכשירין באפשר לעשותן מעיו"ט אסורים. א"כ ע"כ אוכל נפש הוא מילתא אחריתא ומאוכל נפש אין מכשירין בכלל. אבל לר"א דס"ל שאין שום חילוק בין מכשירין לאוכל נפש היינו שפיר בכלל אוכל נפש אלא דלא ניחא ליה לאוקמא כר"א דוקא. וטפי ניחא לאוקמה כרבנן:

ועפ"ז נ"ל ליישב מה שהקשו התוס' ר"פ תולין דתקשי לר"א איך יתרץ הוא ולא מכשיריו. ולפ"ז ניחא דנראה דר"א דמתיר מכשירין הוא כעין סברא דדבר הגורם לממון כממון דמי ובמשביע ע"א חייב דמקרי גורם לממון שמא לא ישבע וכאן נמי המכשירין מקרי גורם לאוכל נפש כמו לגרוף התנור שכתבו התוספות לעיל (דף כ"ח ע"ב) בד"ה גריפת והגריפה גורם לאוכל נפש שיבא הוה כאוכל נפש עצמו. ומ"מ מצינו בשבועות (דף ל"א) דגורם דגורם פטור. ואם כן י"ל לר"א ס"ל דבר הגורם לאוכל נפש כאוכל נפש דמי לכן הוה כמו אוכל נפש עצמו והוא ולא מכשיריו אתי למכשירין דמכשירין כגון שצריך כלי לגרוף בו את התנור זה נקרא מכשירין דמכשירין כעין גורם דגורם. ע"ז כתב הוא ולא מכשירין דמכשירין דהוה גורם דגורם אבל דבר הגורם לאוכל נפש הוה כאוכל נפש עצמו. וא"כ קושיית התוס' ג"כ. ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה ורמינהו משילין ולכך לא מייתי מהוצאה שהוא דאורייתא עכ"ל. וכ' מהרש"א פירש דאיכא למימר דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת ויום טוב אבל מדבריהם לא חלקו והא דלא פריך במגילה מהוצאה שהיא דאורייתא היינו משום דאיכא למימר איפכא דבמגילה איירי במילי דרבנן. וזהו דחוק. גם קשה מה שהקשה מהרש"א דמהני תרתי איכא לאקשויה ממנ"פ ממשילין והוצאה אהאי דמגילה. והמהרש"א דחק. והנלענ"ד דבלא"ה צריך להבין מה שהקשו התוס' תימא דאמרינן במגילה אין בין יום טוב לשבת ואמאי לא שן וקשה הא כבר שני ליה כאן. מיהו נראה דדרך הש"ס לדקדק אגופא דמתני' כמאן אתיא. וה"ל לדקדק כן ולשנוי' הכי. כיון דהקושיא אמתני' דהתם כמו הכא. לכן בשבת (דף קכ"ד) נשנית כל הסוגיא דהכא שכן דרך הש"ס. כ"ש התם כיון דלא איתמר הקושיא על משנה דמגילה הו"ל לדיוקי אמתני' דמגילה כמו הכא. וע"ז תירצו דהתם לא פסיקא לאקשויה ממשילין. די"ל דאיירי במילי דאוריי'. לכן לא דייקינן כן אמתני' דמגילה. ומה שכתבו התוס' והכא מיירי במילי דרבנן ולכך לא מקשי הכא מהוצאה כיון דהכא בשבות דרבנן איירי. לא פסיקא לאקשויה משבות דרבנן אדאורייתא. ואי קשיא אמאי לא מקשי אמתני' דמגילה מהוצאה י"ל דכבר סמך אשינויא דהכא דאתיא כב"ש. ולב"ש אין חילוק בהוצאה דב"ש לשיטתיה ס"ל הוצאה אסור ביו"ט. לא חש לדייק על זה. ואין מקום לדיוקן של תוספות. רק אם הקושיא עצמה שמקשה כאן שייך גם אהך משנה דמגילה. לא שייך לומר שסמך על כאן. שהרי אותה קושיא עצמה שייכא גם שם. אבל בתר דמסקי התוס' דשם לא קשיא הך קושיא דהכא. רק שהיה לו להקשות קושיא אחרת שפיר י"ל דכיון דהכא לא נתרצה קושיא אחרת דהכא ומוכרח לאוקמה כב"ש. ואין מקום שוב להקשות הקושי' האחרת כיון דשם מיירי בדאורייתא שפיר סמיך על מה דמתרץ הכא דאתי' כב"ש, כיון דהך קושי' לא שייכא התם. לא חש לאקשוי' קושי' אחריתא. כיון דכבר מיתוקמא מתני' דהכא כב"ש. לא שייך למירמי תו מב"ה אמתני' דאתי כב"ש. והכא לא פרכינן רק משום דבס"ד לא אסיק אדעתי' למתלי בפלוגתא דב"ש וב"ה. אלא שם היה יכול לדחוק מתני' דלא כב"ה וכיון דכבר מבואר כאן ממתני' דדמיא לה דאתי' כב"ש לא חש לדיוקא על התם אמאי דאתי, דלא כב"ה. כן נ"ל ברור כוונת התוס', ודו"ק היטב:

דף לז:

בגמרא אתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר חבית נמי אסורה מאי קסבר רב אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה. ויש לדייק על הלשון דבבהמה אמר תשתרי ובחבית אמר אסורה. ונראה דודאי יש לדקדק בלא"ה הו"ל לאקשויה בפשיטות הא רב ס"ל ברירה אפילו בדאורייתא דס"ל האחין שחלקו יורשין הם. וצ"ל דניחא ליה לאקשויי מילתא דרב גופיה שאין חילוק בין חבית לבהמה. ועיין מ"ש בתוס' בסמוך:

בתוס' בד"ה ושמואל ותימא כו' וי"ל דוקא בתולה בדעת אחרים כו'. וצ"ע דשם פרש"י תולה בדעת עצמו נראה שהיה מסופק ופוסח על שתי הסעיפים ובחבית מה ברירה יש בזה מבזה דבבהמה י"ל שאין החלקים שוין משא"כ בחבית שמתחלק בשוה ואין עלוי חלקים בו. וצ"ל דשמואל מחמיר טפי בדשיל"מ דמחמרינן טפי מבשל תורה לענין ביטול לכן החמיר גם בזה כיון דיכול לאוכלה במקומה. ועפ"ז אפשר ליישב מה שפסקו כרב והרא"ש הקשה כיון דרב גופיה שתק אלמא אודי להו. ולפ"ז י"ל דודאי לדידן יש לחלק בין ברירה דחבית לברירה דבהמה שאין החלקים שוין ופעמים חולקים אבר נגד אבר אחר רק הכא לרב לא מצי לחלק דרב ס"ל אפילו באחין שחלקו. אבל לדידן י"ל דוקא בחבית אמרינן ברירה משא"כ בבהמה שאין החלקים שוין לגמרי. מיהו לקמן משמע דגם בברירה גמורה פסקינן כרב אושעיא בדרבנן דומיא דמת לקמן:

בגמרא אמרי ליה ר' כהנא ור' אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתק רב כו'. הנה הרי"ף והרמב"ם פסקו כרב. והרא"ש הקשה עליהם דמשמע דרב איתותב מהא. ונראה ליישב בכמה אנפי והוא דהתוס' פירשו לאיסור מוקצה לא חששו היינו מה שהבהמה מוסיפה שמנונית. ולכאורה י"ל דודאי השמנונית י"ל דבטל במה שבכל גוף הבהמה. וצ"ל דדבר שיל"מ לא בטל. והנה דשיל"מ לא בטל קיי"ל דדוקא באין הפסד בדבר משא"כ ביש איזה הפסד לא הוי דשיל"מ. לכן בכלי שצריך הוצאות להגעילו כתב הרמ"א (בסי' ק"ב) דבטל. וא"כ י"ל דע"כ לא גזרו משום איסור מוקצה. והוא ע"פ מאי דקיי"ל בד' פרקים משחיטין את הטבח עיו"ט ראשון של פסח ושל עצרת ור"ה ויו"ט אחרון של חג. ומפרש הטעם בחולין (דף פ"ג) דמן התורה מעות קונות ואוקמוה על ד"ת משום שמחת יו"ט. וא"כ אם הם שלקחו הבהמה היו קונין במעות א"כ לא שייך לומר שיהיה איסור מוקצה על הבהמה דהא בטל בגוף הבהמה. וע"כ משום דשיל"מ והכא לא שייך דשיל"מ עד למחר דלמחר שכבר עבר יו"ט. א"כ יכול המוכר לחזור בו לגמרי. שהרי אין שייך הטעם לאוקמי אדאורייתא. דהא ביו"ט לא ישחוט הבהמה כלל משום איסור מוקצה. נמצא שאם נאמר שלא יתבטל איסור מוקצה לא יהיה לו מתירין כלל. שהרי אם לא יוכל לסחוט הבהמה ביו"ט בטל מקחו לגמרי. א"כ ע"כ אין ליתן דין דשיל"מ משום איסור מוקצה מחמת שמותר למחר שאם צריך להמתין עד למחר מפסיד מקחו לגמרי משא"כ איסור תחומין ודאי מיקרי יש לו מתירין שיכול לאכלו במקומו כמו גבי מע"ש בירושלים דמיקרי דשיל"מ הואיל ויכול לאכלו במקומו כמ"ש בפ"ב דביכורים משנה ב' ול"ק כלל קושיית הש"ס. וצ"ל דהקושיא שהקשו היינו לרב לשיטתי' דס"ל משיכה קונה כמ"ש בב"מ (דף מ"ח) דרבא דייק מרב דקאמר דוקא כל דמשיכה קונה. ובחולין פרק או"ב מוקיל ר"ה אמר רב בשמשך אלמא ס"ל משיכה בעי אפילו בד' פרקים לכן שתק רב. וא"כ הרי"ף לשיטתיה דפסק כמ"ד מעות קונות שפיר י"ל דאיסור מוקצה ע"כ בטל הוא דאם נאסור לשחוט פעמים שלא קנה רק במעות ולא מיקרי מתירין לכן לא פליג רבנן משא"כ איסור תחומין לעולם מיקרי דשיל"מ. אמור מעתה הרי"ף והרמב"ם שפסקו מעות קונות לא דמי איסור מוקצה לתחומין כלל. וצדקו דברי הרי"ף והרמב"ם. מיהו למ"ש התוס' בעירובין (דף פ"א) דלרב מוקי בזיכה ע"י אחר. וא"כ קשה לפמ"ש הא לא הוי זכות כשאין יכול להוליכה. וי"ל בפשיטות דרב לשיטתיה דסבירא ליה מין במינו לא בטיל אפילו לאו דבר שיל"מ מין במינו לא בטל:

עוד נראה ליישב דמהרש"א הקשה לקמן דמסיק דרב אושעיא אית ליה ברירה בדרבנן א"כ קשה לעיל (דף י') דמסיק דלא יטול אא"כ ינענע ולב"ה צ"ל זה וזה אני נוטל וקשה הא בדרבנן אית ליה ברירה. והפ"י תירץ דמוקצה חמיר טפי. ול"נ ליישב דודאי לאו בכל מילי דרבנן פסקינן ברירה דהא הרמב"ם פסק תרומה בזה"ז דרבנן ואפ"ה פסק בכמה דוכתי דלא אמרינן ברירה. אלא שחילוק של הפ"י דחוק. לכן י"ל דודאי בבע"ח דדנין אם יכול לשוחטן ושחיטה היא מלאכה גמורה רק דמותר לצורך אוכל נפש וא"כ כשתמצי לומר שהוא מוקצה ואסור באכילה א"כ עביד מלאכה שלא לצורך אוכל נפש לכן יש לו דין דאורייתא לעיל ולא סמכינן אברירה. שאת"ל דשייך מוקצה עביד מלאכה דאורייתא. אלא דלפ"ז קשה מאי פריך לעיל מ"ש בהמה מחבית הא י"ל ג"כ חילוק זה דבהמה דנין אם נוכל לשוחטה והוא מלאכה דאורייתא משא"כ בחבית שהיין מותר ואין בו דררא דאורייתא כלל להתיר היין. ואין לומר דלענין תחומין לא שייך לומר שהוא מלאכה דאורייתא שהרי מ"מ יכול לשוחטה לאוכלה במקומה. די"ל מ"מ אם אין צריך לבהמה רק דוקא בתחומו א"כ כאן מיקרי שחיטה שלא לצורך. אלא דלכאורה י"ל לזה דלא שייך מלאכה דאורייתא למאי דקיי"מל באופה מיו"ט לחול דלא לקי משום הואיל אי מיקלעי ליה אורחים א"כ גם כאן י"ל אף שא"צ לבהמה דק בתחומו ובמקום של בהמה א"צ לה כלל. מ"מ י"ל הואיל אי מיקלעי ליה אורחים וישחטנה במקומו לצורך אורחים. מיהו לזה י"ל ודאי למאי דמסיק דדוקא בדרבנן מקילינן בברירה א"כ י"ל ודאי הא דבאופה מיו"ט לחול לא לקי משום הואיל ומשמע דאיסורא דאורייתא נמי ליכא דהא אמרינן דלכך אופין על ידי עירובי תבשילין בפסחים (דף מ"ה). וא"כ משמע דליכא איסורא דאורייתא היכא דשייך הואיל. מ"מ י"ל דמ"מ מקשה איך יהיה היתר סוף סוף הרי עכשיו שלא באו אורחים יאפה שלא לצורך היום. וצ"ל דהא גופא תליא כיון דבאורייתא לא אמרינן ברירה. וא"כ י"ל אף שלא באו אורחים מ"מ כיון דבשעת אפיה הוי שייך הואיל לא אמרינן ברירה למפרע אפילו לחומרא. וגם הב"ש כתב (בסימן קל"א) דבכמה דוכתי פסק הרמב"ם אפילו לקולא לא אמרינן ברירה. והשתא שפיר י"ל דבחבית שפיר אמרינן ברירה, משא"כ בתחומין לפעמים צריך לבהמה דוקא במקום תחומו ואיכא מלאכה דאורייתא בשחיטה אם תהיה כרגלי שתיהם, וע"כ לומר שיכול לשוחטה במקומה והיינו ע"י הואיל א"כ הוי תרי קולי דסתרי אהדדי. שאת"ל ברירה לא שייך התירא דהואיל דמ"מ כשנתברר שא"צ לבהמה במקומה מיקרי שחיטה שלא לצורך וע"כ תאמר משום הואיל ואם נאמר יש ברירה לא מהני התירא דהואיל כלל. דכשלא באו אורחים הוברר למפרע דהוה שחיטה שלא לצורך, וכיון דהוה תרתי דסתרי לא אמרינן ברירה בבהמה בכה"ג. משא"כ בחבית דנוכל להתירו בעינא וא"צ שיהיה ההיתר ע"י מלאכה גמורה ממילא בכל גווני שרי. אלא דרב לשיטתיה לא מצי לתרוצי הכי דכבר כתבתי רב לשיטתיה ס"ל אחין שחלקו יורשים הם וס"ל אפילו בדאורייתא ברירה משא"כ לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה. ומסקנא דסוגיא לעיל (דף יו"ד) דלענין שחיטה אמרינן אין ברירה, שפיר איכא לאפלוגי בין חבית לבהמה. ולא קשה מידי:

מיהו הרמב"ם גופיה כתב הטעם משום יניקת תחומין א"כ צריך לתרץ בע"א לשיטת הרמב"ם ונראה עוד דבלא"ה קשה לפמ"ש התוס' לקמן (דף ל"ט) דבמילא ונתן לחבירו דר"נ אמר כרגלי הממלא וכתבו התוס' דטעמא דר"נ משום דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והטעם משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה להכי הוי כרגלי הממלא. וא"כ קשה לכאורה כאן בשנים שלקחו הא איתא בב"מ (דף ז') דדייק ממתניתין דשניהם מודים יחלוקו דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאל"כ תיקשי חציה של זה כמונח על גבי קרקע, ודחי דילמא שאני הכא דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, א"כ משמע דשניהם שקונין קנין אחד אין קונין רק מטעם מיגו דזכי, א"כ יהיה כרגלי שניהם מהאי טעמא גופיה, שהרי כל אחד אינו קונה רק בכח מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה א"כ יהיה ע"כ כרגלי שניהם. וצ"ל דכאן שאני שהרי כבר קנו עיו"ט ועמד ברשותו אלא דמ"מ יש להבין דהא שקנו הפירות שגדילים בשדה אף שלא היו בעולם היינו מטעם דכיון דשלו הוא קניא ליה חצירו הפירות שגדילים בשדהו. והשתא נימא דמה שניתוסף בבהמה אינו לשותפים רק מטעם דחלק הבהמה שכבר קנאו קנה להם מה שגדל והולך וא"כ איך יקנו שניהם חלק הגדל וע"כ נמי מטעם מיגו דזכי לנפשיה וא"כ לא דמי חבית לבהמה. דבשלמא בחבית א"צ לשותפות חבירו וכמאן דפליגי דמי. משא"כ בבהמה מה שקונין שניהם חלק היניקה שמתגדלת הבהמה פ"כ מכח חבירו הוא, א"כ הדר בא הזכיה מכח חבירו. וכיון שע"כ יש לו זכות בבהמה מכחו של חבירו י"ל שהוא כרגלי שניהם. אלא די"ל לרב לשיטתיה דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כבר נקנה לו החלק מעיו"ט אף שעדיין אינו בעולם כיון שיש מציאות קנין בדשלב"ל. מה שאין כן לדידן דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל ולא שייך ביה קנין א"כ כל כח הקנין במה שנוסף הוא ביו"ט ע"י שותפות שלו לכן אין לחלק בין מוקצה לתחומין ואף דקודם שבא לעולם משמע דגם לרב יכול לחזור, מ"מ הכא עדיף שאין שייך ביה חזרה. אבל לדידן שאין מציאות קנין לדשלב"ל כל הזכות בא לו ע"י חבירו ושפיר הוי כרגלי שתיהן. מיהו יש לפקפק בזה מכמה טעמים מ"מ לא נמנעתי לכתבו להגדיל תורה:

ובאמת י"ל בפשיטות דודאי קשה דבשלמא איסור מוקצה שפיר י"ל שלא חששו שהרי מתבטל השמנונית בבהמה אלא דהוה דשיל"מ. ובאמת נראה לפמ"ש התוספות דהקושיא משום שמנונית א"כ כל בהמה תהא אסורה לשחוט ביו"ט. א"כ נראה פשוט דדוקא בתערובות שהוא במקרה שייך לומר דשיל"מ שיכול להצניע למחר אבל שיאסרו חכמים שחיטה לגמרי ביו"ט להמתין עד למחר זה לא נקרא דשיל"מ כלל שהרי מה שהתירו לשחוט ביו"ט היינו משום דלא מקרי מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט. ובתבלין שאין מפיגין טעמן באמת אסרו לעיל (דף י"ד) ופשיטא דלא שייך לקרות דשיל"מ שלא לשחוט שום בהמה ביו"ט וא"כ לא פריך מידי דבשלמא לאיסור מוקצה לא שייך לחוש שהרי איסור מוקצה בטל הוא ואי משום יש לו מתירין הא לא שייך אם נאסר כל בהמות ולא יהיה בשרא בת יומא ביו"ט משא"כ תחומין מקרי יש לו מתירין שיכול לאכלו כרגלי שניהן. מיהו לרב לשיטתיה דס"ל מב"מ לא בטיל פריך שפיר הא ע"כ כיון דאיסור מוקצה הוא איסור ולא חששו לו אף שלא נקרא יש לו מתירין בשביל הכי הא לרב מב"מ לא בטיל מדינא משא"כ לדידן דקיימ"ל מין במינו בטיל רק דשיל"מ לא בטיל. א"כ שפיר יש לחלק בין מוקצה, דלא מיקרי יש לו מתירין לתחומין, דודאי מיקרי יש לו מתירין שיכול לאוכלה כרגלי שניהן כמו במע"ש בירושלים וכדפרישית. וא"ש ולק"מ:

ועוד י"ל דס"ל כפירש"י דמוקצה הוה מה שמקצה כל אחד חלקו מחבירו. והתוס' הקשו עליו ממשלחין. וי"ל דכיון דכ"א היה דעתו להוליכו במקום שביתתו ותחומו. הרי אקצי מדעתיה חלק חבירו שלא היה דעתו לאוכלו רק במקום תחומו. מ"מ יוכל לאכול כאן אם רוצה. וא"כ לא קשיא ממשלחין שלא אקצי דעתו ממה שישלח לו חבירו. וא"כ י"ל אי אמרינן הואיל אי מקלעי ליה אורחים לא מקרי מוקצה דאף שגמר בדעתו להוליכו מ"מ אי מקלעי ליה אורחים דעתו לאכול כאן. וא"כ תליא בהואיל. וי"ל רב דשתיק לית ליה הואיל ואנן קיי"ל הואיל אי מקלעי ליה אורחים וליכא איסור מוקצה:

ועוד נ"ל לפמ"ש הר"ן דהיתר בהיתר לא בטיל. וא"כ י"ל דאיסור מוקצה בטל דהוה איסור בהיתר ולדבר שיש לו מתירין לא חששו בכה"ג כמ"ש המפרשים שלא היה ניכר מעולם. אלא דקשה נימא שגם היניקה תתבטל. וי"ל דהיניקה לא בטלה שהרי במקומה הוא היתר בהיתר ולא בטיל אבל מוקצה הוה איסור בהיתר ובטל שפיר והיתר בהיתר לא בטיל. כמ"ש הר"ן בנדרים דהוה כמו פולין דלא בטלי. וצ"ל הקושיא הוא לרב לשיטתיה דס"ל מין במינו לא בטיל. אבל לדידן שפיר י"ל יניקת תחומין לא בטיל דהוה היתר בהיתר. אבל במוקצה בטיל שפיר. ולק"מ דרב לשיטתיה הוא דשתיק. ולפי מאי דקיי"ל מין במינו בטל לא קשיא מאיסור תחומין כלל. ודו"ק:

נוסף לי עוד ליישב לשון הרי"ף שהביא הרא"ש וכיון דקם ר"א בשיטתיה דרב הלכתא כוותיה דרב. והוא תמוה כיון דפסקינן כר"א מה צריך סעד בזה לתמכו במה דקם בשיטתיה דרב. ונראה דודאי קושית הרא"ש הא בלא"ה הלכה כרב באיסורין ומה צריך לפסוק. לאו קושיא הוא כלל דהא רב ס"ל ברירה אפילו בדאורייתא ואנן פסקינן בדאורייתא אין ברירה אם כן דבר גדול השמיענו כזאת דבדרבנן קיי"ל יש ברירה. ומה שהקשה מה ענינו לכאן. י"ל ג"כ דהא כבר כתבתי במגן אלף (סי' תמ"ח) שדעת הכ"מ הא דפסקינן בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה היינו מספיקא וא"כ ס"ד בדשיל"מ דספיקא דרבנן נמי הוא לחומרא ס"ד להחמיר קמ"ל דמ"מ בדרבנן יש ברירה להכי קנה מקומו כאן:

וליישב הרי"ף נראה דהא גופא הוכיח הרי"ף דרב אושעיא נמי קיי"ל כרב. ונראה דבלא"ה יש סתירה בפירש"י דלעיל (דף י') פי' חכמים גזרו על סוף טומאה לצאת וכאן מסיק דהלמ"מ הוא. ואפשר דכוונת רש"י לעיל דגזרו חכמים על הרבה פתחים ואי משום סוף טומאה לצאת לא גרע מאילו נתערבו כלים מכל פתחים שאין סברא לטמא כולם שאין סופו של מת לצאת רק בא' מהם. וא"כ הו"ל למימר בפתחים ביטול רוב. לכן פירש שהוא דרבנן היינו התערובות. וכאן פי' על גוף הטומאה הלכה למ"מ:

אמנם נראה להוכיח מן הסוגיא דסוף טומאה לצאת דרבנן הוא והוא דקשה בש"ס דבעי למימר איפוך ור"י ס"ל יש ברירה ופריך הא ר"י ס"ל אחין שחלקו לקוחות וכ"ת בדרבנן אית ליה ברירה. והוא תמוה כיון שבאת לסברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ ל"ל לומר איפוך כלל וכמסקנת הש"ס באמת. אלא נראה דסט"ל נמי דרבנן. ולהכי ניחא ליה לומר איפוך דר' יוחנן ס"ל בכל מידי דרבנן ברירה. אבל ר"א ס"ל אין ברירה בסוף טומאה לצאת אין ברירה ע"כ אפילו בדרבנן ס"ל אין ברירה. והשתא י"ל פ"פ מה דפרישית לעיל דלפ"ז שינויה דש"ס בדאורייתא אית לים ברירה דאף דסוף טומאה לצאת דרבנן מ"מ גוף טומאת מת דאורייתא. והשתא למ"ש לעיל דאם דנין על השחיטה הוי דאורייתא רק משום הואיל ואי יש ברירה לא שייך הואיל. וקשה לפ"ז לרב דס"ל שתי קדושות איך אופין מיו"ט לשבת ואי משום הואיל הא ס"ל יש ברירה והוברר למפרע שבישל לשבת. מיהו לפמ"ש התוס' לא תליא בשתי קדושות כמ"ש בחידושי במק"א. עכ"פ י"ל לדידן דבהא לא מקילינן כיון דהשחיטה דאורייתא רק משום אין ברירה ואמרינן הואיל ויכול לשוחטה במקומה. א"כ י"ל לר' אושעיא באיכא שמא דאורייתא לא מקלינן שפיר כ"ש הכא דסתרי אהדדי דנאמר ברירה. וצריך לומר הואיל לשוחטה בביתו שפיר הו"ל דררא דאורייתא. וצדקו דברי הרי"ף שר"א ס"ל בשיטתיה דרב גם בבהמה. ודו"ק היטב:

עוד נוסף לי ליישב הרי"ף והרמב"ם דקשה מאי פריך לאיסור מוקצה לא חששו נימא מוקצה קיל דבשבת קיי"ל כר"ש רק ביו"ט דלא אתי לזלזולי א"כ הוי קיל מתחומין. מיהו הקושיא לרב לשיטתיה דס"ל כר"י לגמרי ואנן דקיי"ל כר"ש לא קשיא. ושפיר יש לחלק בין מוקצה לתחומין דאסור נמי בשבת:

בפירש"י בד"ה לאיסור מוקצה אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי. כבר תמהו התוס' על פירש"י דלמה יהיה איסור הא אפילו חלקו של חבירו ג"כ אין בו איסור דמשלחין מנות. ואפשר ליישב פירש"י דקשיא מאי קאמר דינקי מהדדי נימא גם על חלק יניקה ברירה שהוברר של זה חלק יניקה שלו וזה ג"כ בכלל ברירה. וצ"ל דכיון שלא היה בעולם לא שייך ביה ברירה. וא"כ י"ל ודאי הא דמשלחין מנות היינו משום דמסתמא דעתו שלמי שירצה לשלוח יהיה מוכן לו. והשתא דעל חלק יניקה ס"ל דלא אמרינן ברירה קשיא ליה ניחוש לאיסור מוקצה וגם על משלחין קשיא באמת. אע"כ דלא חיישינן להכי:

גם י"ל דס"ל כדאיתא בחולין (דף י"ד) דבהמה עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה. והשתא קשה ליה אם לקחו בהמה בשותפות לא שייך ברירה דשמא השני קנה לגדל ואפילו אם השני באמת קנה לגדל לא מצינו שיהיה נתלה בשני רק כיון שהוא קנה לאכילה ומכריח לחבירו לשחוט מה שרצה דוקא לגדל בגוד אגוד וכדומה או ששחטה שלא מדעת חבירו כלל ואפ"ה שרי כיון דחלקו קנה לאכילה וא"א לכזית בשר בלא שחיטה. והשתא קשיא ליה אם חבירו קנה לגדל גם חלקו יהיה אסור מטעם יניקה. ולפ"ז אפשר דאנן קיי"ל סתם בהמה לאכילה ל"ק כלל קושיא זו. וצדקו דברי הפוסקים כרב ולא מטעמיה דודאי רב דס"ל ברירה אפילו בשל תורה שפיר י"ל דסתמא עומדת לאכילה ולגדל רק דאמרינן ברירה. א"כ למ"ד אין ברירה ע"כ לומר דס"ל סתם בהמה לאכילה דאל"כ איך שחטינן בהמה. א"כ אנן דקיי"ל ברירה רק לקולא א"כ היכא דהוי קולא לומר אין ברירה אמרינן אין ברירה. א"כ ל"ק קושית רב כהנא ור"א בשותפין שמא קנה חבירו לגדל כיון דסתמא לאכילה קיימא:

עוד י"ל דקשיא מאי פריך לאיסור מוקצה היכי מדמי איסור מוקצה שהיו צריכין לגזור שלא לשחוט שום בהמה לאיסור תחומין שהוא במקרה שקנו בשותפות ותחומו של זה לא כתחומו של זה. לכן אפשר לומר דקשיא ליה דאם תחוש לתחומין של השותף א"כ כל בהמה לא יוכל להוליכה לתחומה שהרי צריך ליתן מתנות כהונה וא"כ יצטרך לחוש לשביתת הכהן שהרי עיקר קניית התחום בין השמשות ואם היה שוחטה מ השמשות היה צריך לחוש לשביתת הכהן א"כ תחומין נמי כלא אפשר דמי. מיהו י"ל דתליא אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי צריך לחוש לשביתת הכהן משא"כ כמי שלא הורמי דמו א"צ לחוש לשביתת הכהן. א"כ י"ל שאני מוקצה דלא אפשר שלא לשחוט שום בהמה לפי' התוס' לכן לא גזרו משא"כ תחומין. וא"כ י"ל בשיטת הרי"ף דס"ל מתנות שלא הורמו כלא הורמו דמיין כדאיתא (ספ"ב דקדושין) אם כן ממילא לא דמי תחומין למוקצה. מיהו הרמב"ם פסק כמי שהורמו דמי (בפ"ה) מאישות:

ואפשר לומר דבראש הגירסא ישראל ונכרי. ואפשר הטעם דבישראלים שותפין י"ל דהכהן יש לו חלק בשביל המתנות א"כ היה צריך לחוש לשביתת הכהן משא"כ משתתף עם הנכרי פטור. והטור לא חילק היינו משום דנהיג השתא בח"ל לפטור מן המתנות כמ"ש בטיו"ד (סימן ס"א). כ"ז יש לומר דרך פלפול:

דף לח.

בגמרא אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם וכו'. וקשה הא שמואל לית ליה ברירה בחבית ואם נעמידו כרגלי כל אדם צריך אתה לומר בו ברירה. וראיתי בר"ן דמחשיב ליה כהפקר והוא דחוק דהא באמת יש לו בעלים. לכן נ"ל דשמואל מודה בהך ברירה דדוקא לעיל שהחבית מעורב ואתה צריך לעשות לו תקון ע"י החלוקה ביו"ט בהא ס"ל לשמואל דחבית אסורה שהרי עכשיו הוא מעורב ואתה צריך לעשות תקון ע"י ברירה לאו כל כמיניה לברור וליחד חלקו אבל הך ברירה ס"ל שפיר רק שאם לקחו בשותפות ובאים לחלוק ביו"ט ע"י ברירה בזו ס"ל שמואל אין ברירה כיון שהחלקים מעורבים. ובהכי ניחא תמיהת התוס' לעיל למה ס"ל לשמואל גט ש"מ. ולפמ"ש ניחא דהך ברירה שפיר ס"ל לשמואל כיון דאינו מברר דבר מדבר וממילא מבורר הגט אח"כ ואינו עושה שום פעולה לברור. בהא שפיר ס"ל לשמואל ברירה רק בדבר שהוא מעורב ובאמת יש לשניהם חלק בו רק כשחולקין נימא הוברר ברירה זו לא ס"ל דכשהיה מעורב הרי היה לכל אחד חלק בו ועל ידי הברירה נדחה חבירו מחלקו ברירה כזו לא ס"ל לשמואל. ודו"ק:

דף לח:

בתוס' בד"ה הרי כו' אבל איסור התחומין אינו בא אלא מחמת ממון כו'. והקשה המהרש"א א"כ תקשי אפי' חטין ושעורין דהוה מין בשאינו מינו מ"מ הא חיוב ממון לא בטל. גם מהרש"ל הקשה איך מתרץ ר' אבא על המשנה דאיירי מין בשאינו מינו דבטל גם לפי דמיונו של ר' אבא. גם אינו מבואר היטב דמיונו של ר' אבא וסברת התוס'. ובמה נחלקו. וכבר כתבתי זמן רב הנראה לעניות דעתי דפליגי בסברת הר"ן בנדרים (דף נ"ב) והוא דהר"ן בנדרים חידש ליישב דברי הרי"ף שסובר דפת שאפאה עם הצלי מקרי דבר שיש לו מתירין שיכול לאוכלו בלא בשר. והקשו עליו דדבר שיל"מ ליכא אלא במינו. ותירץ הר"ן ותוכן סברתו דר' יהודה ס"ל מין במינו לא בטל ורבנן ס"ל דבטל והיינו דהיכא דשוה לגמרי בדמיון הוה כמו עולין דלא בטלי לכן ס"ל לר"י מב"מ לא בטיל לפי שהוא שוה בדמיון. אלא דרבנן ס"ל ניהו ששוין בדמיון המין מ"מ יש חילוק ביניהם באיכות שזה אסור וזה מותר. לכן ס"ל דמין במינו בטל אבל כששניהם מותרים ההפרש שיש בין חילוק המינים. מ"מ הם שוים בהיתר כגון פת שאפאה עם הצלי. וכאן מים ומלח הוה כמו ששוין במין. דמה שהם שוין בהיתר משלים החילוק שיש בין המינים. והוה כמו מין במינו:

ובזה נבא אל הענין דסברת ר' אבא היתה כסברת הר"ן דקשיא ליה הא דקשיא להו ממים ומלח ליבטל ברובא וקשה הא א"ש בפשיטות דבר שיל"מ לא בטיל כמ"ש התוס' לעיל. לכן הבין ר' אבא סברתם דדבר שיל"מ אינו אלא במינו וזה נקרא אינו מינו. אלא דקשה לר' אבא שסובר כסברת הר"ן דמין בשאינו מינו ששניהם מותרים לא דמי לאיסור והיתר מין בשאינו מינו שיש שני חילוקים מצד המין וגם מצד חלוקת ההיתר והאיסור א"כ י"ל כאן שדמיון שדומין בהיתר משלים הדמיון שהיו דומין במין. ולזה הבין ר' אבא סברתם דכאן הו"ל ליבטל דהוה אינו מינו ואי משום בהיתר מ"מ ס"ל דמה שהם חלוקים בבעלים הוה כמו חלוקים באיסור והיתר והדר הו"ל מין בשאינו מינו שראוי ליבטיל אפילו בדבר שיל"מ. וע"ז בא ר' אבא בדרך תמוה אטו מי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי כלומר איך אפשר שנאמר שיתבטל הממון וכיון דמצד הממון לא מסתבר שיגרום ביטול נמצא שההפרש מצד הממון אינו גורם ביטול רק שתאמר במשנה שמצד חילוק המין יתבטל. וע"ז שפיר נימא דהוה דומה בהיתר הוה כאילו דומה במין. מעתה לא יקשה על ר' אבא חטין בשעורין נמי דניהו ודאי שהחילוק בעלים לא יגרום ביטול מ"מ מין בשאינו מינו בטל שפיר כיון דחלוקים במין גם חלוקים באיסור והיתר. ואינו מדמה ר' אבא רק המשנה ששוין באיסור והיתר הוה כמו מין במינו אבל ר' אבא מדמי דמיון בהיתר כמו דמיון במינו ובחיטין ושעורין כשיש הפרש גם באיסור והיתר וגם במין ודאי בטל. אף דאין חילוק בעל הממון גורם ביטול מ"מ חילוק המין והאיסור גורם ביטול. ומיושב קושיית מהרש"א ומהרש"ל דלא בא ר' אבא לומר אלא שחילוק בעלים אינו גורם ביטול וממילא במשנה הו"ל כמין במינו. ובחטין ושעורין בהיתר בהיתר באמת לא בטיל רק באיסור והיתר שחלוקים במין ובאיסור. ולא בא ר' אבא אלא לומר דחילוק בעלים אינו גורם ביטול היכא דלא הוה בטל בלא חילוק בעלים:

אמנם כל זה סברת ר' אבא אבל הני דמוכחי עלים אינם מודים כלל בסברת הר"ן. וכמ"ש בחידושי ליו"ד. דבפרק הזהב מוכח דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן ולסברת הר"ן ראוי שיהיה מן התורה כמו לר"י מין במינו לכן ס"ל דאפילו נודה לסברת הר"ן בזה דדמיון היתר בהיתר הוא כדמיון המין. וא"כ היה שפיר במתניתין שאף שהוא מין בשאינו מינו מ"מ לר' יהודה י"ל כמו דלא קפיד ר' יהודה אחלוקת ההיתר והאיסור מ"מ כל שהוא מין במינו לא בטיל כמו כן במתניתין לא יקפיד על חלוקת המין מאחר ששוין בהיתר כסברת הר"ן. אבל לרבנן ס"ל אפילו במין במינו בטיל ודבר שיש לו מתירין לא הוה רק חומרא דרבנן, ולא החמירו רק במין במינו ממש. וכיון דכל מב"מ בטל אפילו יהיה דומה לגמרי הן באיסור והיתר הן במין מ"מ לא דמי לעולין דחולין מקדשים לא גמרינן. או משום דבעולין ליכא שום הפרש. וכאן שדנין שיתבטל כמו בתחומין מ"מ יש לזה תחום אחר ולזה תחום אחר ואינן שוין לגמרי לכן בטיל לרבנן ואין כאן רק חומרא דדבר שיל"מ וזה לא מצינו רק במינו שאינו מבטל הטעם רק מחזק. אבל באינו מינו לרבנן אף ששוה בהיתר כיון דדשיל"מ דרבנן אין לגזור באינו מינו כמו בכל דבר שיל"מ שבטיל באינו מינו. ובמילתא דרבנן אין לחלק בסברא שדומה מצד כהיתר לענין דבר שיל"מ נחמיר לקרותו מב"מ. דבשלמא לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל ראוי שיהיה דין דמיון שיש באיסור והיתר למב"מ. אבל בדרבנן לא דייקינן כולי האי. וכל שהוא מין בשאינו מינו אינו ראוי לגזור דשיל"מ בשביל הדמיון בהיתר. והדברים עמוקים ונכוחים למבין דברי חכמים וחידותם. שאין מובן כלל בש"ס עפ"י פשוטו:

עוד אפשר לומר סברת ר' אבא דס"ל דלעולם כשדנין על חיוב הממון דומה למין במינו שאין דנין רק על ממון של זה מעורב עם ממונו של זה ואפילו חטין בשעורין כשדנין על שווי מקרי מין במינו. לכן בממון לעולם מקרי מין במינו ואינהו קאמרי מ"ש חטין ושעורין משום דבעלמא כשאין דנין על חיוב הממון נקרא מין בשאינו מינו הכי נמי הכא אפילו תאמר חיוב הממון נקרא מין במינו לרבנן מבטל בטל:

עוד י"ל לבאר הדמיון והוא דר' אבא ס"ל דודאי דלענין איסור אמרינן חד בתרי בטל מ"מ פשיטא לן דאם נתערב קב חטין שלו בשל חבירו דאינו פטור מן התשלומין דהא אפילו אם נתבטל האיסור חד בתרי דעת התוס' בפ' גיד הנשה דאסור לאוכלו בבת אחת דודאי אוכל איסור רק בזה אחר זה דיש לתלות לעולם שאוכל ההיתר וא"כ פשיטא שמחוייב לשלם לו אלא דאיכא למיבעי אם רוצה לשלם לו וזה רוצה דוקא בגוף החטין בזה היה אפשר לומר שבטל וישלם לו הדמים ששוין. ובזו יש לומר סבירא ליה לר' אבא שאמר הרי שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קנין של חבירו אף דפשוט שצריך לשלם לו מ"מ יאכל הלה וחדי דייקא הייני שיאכל גוף החיטין בזו ס"ל לר' אבא כיון דמין במינו לא בטל צריך ליתן לו חלק בגוף החטין כיון דמין במינו לא בטיל ואיתא לחלק חבירו. והנה במשנה במים ומלח ס"ל ספיר שדומה למין במינו שאם לש עיסה במים ומלח של חבירו או שעשו שותפות ואינו מכוון לגזול שיקנה בשינוי צריך לתת לו חלק בגוף העיסה כיון שכל התהוות העיסה על ידן לאו כל כמיניה לסלקו בדמים כיון שהסכימו על השותפות. ולזה גם כאן לא שייך ביטול ואינהו קאמרי כיון דס"ל בחטין ושעורין דבטל וסגי לסלוקי בדמים כיון שהוא אינו מינו גם בחטין בחטין בטל לרבנן וכאן לא עדיף מים בעיסה ממין במינו דלרבנן בטל ובזה יש ליישב קצת הדמיון מבורר צרורות דכמו שהצרורות יש להם דין חטין שחייב עליהם דמי חטין כמו כן המים והמלח דין עיסה יש להם ואינם בטילם. זה מחדושים ישנים מזמן רב:

וכעת אשר זיכני ה' ללמוד שיעור קבוע ולחבר על מסכתא זו אכתוב הנוסף ליישב קושיית המהרש"ל הרי במשנה אינו מינו. וי"ל הסברא דס"ל דבחטין בחטין פשיטא דלא שייך שתבטל מטעם שהרי יאכל הלה וחדי. ואין לומר שמתבטלין כיון דהו"ל מין במינו מקרי אוכל חטין של חבירו וכיון ששם האכילה ע"ש חטין ודאי הרי אוכל של חבירו משא"כ האכילה נקראת ע"ש החטין. אף שמרגיש טעם השעורין. מ"מ לא נקרא אכילת שעורין רק אכילת חטין שמרגיש בהם טעם שעורין אבל החיטין שאוכל הם שלו ואוכל חטין שלו. אבל בעיסה לא שייך לומר שאוכל עיסה שלו שלא היה לו עיסה מעולם רק קמח נמצא שאוכל מה שנקרא עיסה. ומבלעדי חבירו לא יצדק עליו שם עיסה או לחם. א"כ השם נקרא על שם חבירו. ואינהו ס"ל בחיטין בחיטין דלרבנן בטל נקרא האכילה על חיטין שלו. ושפיר היה לו להתבטל לענין תחומין:

עוד י"ל דבלא"ה לפמ"ש התוס' ביבמות בפ' הערל (דף פ"ב) דקשה בחטין ושעורין הא ניכרין וע"כ בקמח איירי. וא"כ י"ל דקמח בקמח מקרי לענין מין במינו דלא בטל יש לו דין לח בלח דביבש לא שייך מין במינו לא בטל. ומ"מ לענין טעם כעיקר אינו נותן טעם בצונן וא"כ מיושב קושיית המהרש"ל דבמשנה הוה אינו מינו וגם קושיית המהרש"א בשעורין מקרי אינו מינו ולפ"ז לק"מ דכאן ודאי י"ל דטעם כעיקר לא בטיל כמו מין במינו לר' יהודה. אלא דבקמח בקמח שמתערב יפה לענין מין במינו דלא בטיל יש לו דין לח בלח. דהא ר' יהודה יליף מדם הפר ודם השעיר דמין במינו לא בטיל. והתם צונן הוא. אבל לענין טעם אינו נותן בצונן. ולהכי במים ומלח שנותנין טעם ע"י בישול ואפיה הו"ל כמו מין במינו. ואינהו אחיכו עליה דס"ל דלרבנן מבטיל בטל. ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה נהי כו' מכאן נראה דהלכה כרבנן עכ"ל לכאורה הכא קאי לרבנן דר' יהודה במתני' לכן קאמר לרבנן בטיל ואין ראיה דהלכה כרבנן במין במינו דשמא הלכה ובפירש"י. ועיין בתוס' פ' ג"ה (דף צ"ז):

בגמרא אלא הא דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה ה"נ באית לה תובעין לא בטלה. והקשה המהרש"א דלמה פריך דוקא מרב חסדא תקשי ליה מכל איסור שבטל נימא באית ליה תובעין לא בטיל. ונראה ליישב ע"פ מה שנסתפקתי אם יש לאחד חתיכה שאסורה ונתערב לו בשתי חתיכות היתר של חבירו באופן שהדין חד בתרי בטל וגם אותה חתיכה מותרת אם תובע בעל החתיכה האסורה דמי החתיכה האסורה דמי חתיכה שלו אם צריך לשלם לו דמי החתיכה כפי מה שהיא שוה לאכילה. מיהו באיסורי הנאה נראה שאין לו שום תביעה על חבירו דאין דמים לאיסורי הנאה. ובנדרים (דף פ"ה) באומר קונם כהנים לוים נהנים לי יטלו בעל כרחו ומפרש דכיון דאמר קונם שוינהו עפרא בעלמא. וא"כ כ"ש איסורי הנאה שאין להם היתר שאין דמים לאיסורי הנאה. כי קמבעיא לי אם היה לו חתיכת נבילה שמותר בהנאה ונתערבה לו בין שתי חתיכות כשירות של חבירו אם סגי שישלם לו מה ששוה הנבילה או כיון דראוי לו לאכילה משלם לו דמי חתיכה כשירה או חתיכה אחת. ונראה דאיכא למיפשט הא מילתא ממ"ש התוס' כתובות (דף ל"א ע"ב) בד"ה לא דאפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון ששוה כל שהוא מיחייב בכל כדאמרינן גבי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ היכא שיש חיסרון כל דהו חייב בכל כמו דאיתא בב"ק (דף י"א) היכא דשייך שחרוריתא דאשיתא צריך לשלם הכל. וכן בתחב לו חבירו לתוך פיו דנמאס כיון דשוין כל שהו חייב בכל. וא"כ י"ל כאן כיון דנבילה נמי שוה כל דהו לאכילה לכלבים. א"כ אין לו ליהנות משל חבירו ועכשיו שהותרה באכילה הריוח של בעל החתיכה. אלא די"ל בכה"ג א"צ לשלם רק הדמים ואין יכול לומר תן לי חתיכה בעינה כיון דאם היתה בעין קודם התערובות לא שוה לו לאכילה רק חזה אין לו ליהנות משל חבירו בחנם וצריך ליתן לו דמי שויה:

ועפ"ז נבא אל הענין ויתיישב ג"כ קושיית הפלתי (בסי' צ"ח) שהקשה אהא דאיתא בפ' ג"ה (דף צ"ט) דרש רבה בב"ח חתיכה של נבילה אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות אוקי רב אמורא עליה כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשי' נבילה ואוסרת החתיכות כולן מפני שהן מינה ופריך מכדי רב כר"י ס"ל דמין במינו לא בטל א"כ אפילו לא נתן טעם נמי. והקשה הפלתי דילמא ס"ל לרב נבילה בטילה בשחוטה והו"ל מין בשאינו מינו אך כשהחתיכה עצמה נעשית נבילה. א"כ לדעת הרשב"ם דמים הנאסרים מנבילה הוה מין במינו בשאר מים. א"כ כשנבלע החתיכה בחתיכות אחרות הו"ל מין במינו עם שארי חתיכות שאפשר להם ליבלע ע"י. ולפ"ז נראה ליישב דודאי י"ל דהתם לא קשיא דהא יש להבין איך אמר אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה. הא לפמ"ש הפוסקים דחתיכה שנאסרה מבב"ח מקרי חתיכה ראויה להתכבד דהוה איסור מגופה. א"כ אפשר לשחוטה שתעשה נבילה שיבלע בה חלב ונעשה גוף האיסור וא"כ אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ע"י בליעת בשר בחלב. אלא דר"ח לא איירי רק לענין טומאה ולענין טומאה אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה דבב"ח אינו מטמאה. וא"כ התם לענין אכילה. שפיר י"ל דאפשר שתעשה נבילה לאסור באכילה ע"י בליעת בב"ח. והשתא י"ל גם כאן בשאר איסור לא קשיא דלא ליבטל. די"ל דניחא שיופקע שמו מעל האיסור כדי שיתבטל ויותר. דאל"כ לא יהיה מותר כלל. וניחא ליה שיופקע שם בעליו עליו כדי שיתבטל ויתחייב לשלם לו דמי האיסור שנתבטל כפי שויה לאכילה. אבל רב חסדא לא מיירי לענין לאכילה דאפשר לשחוטה שתעשה נבילה ע"י בב"ח. וע"כ לענין טומאה לענין מגע ולענין מגע אין הבעלים מפסידין ויכולין לתבוע נבילה שלו לאכילה לכלבים. ודו"ק היטב:

עוד נ"ל ליישב קושיית מהרש"א בפשיטות דלענין איסור י"ל דפשיטא ליה אפילו אית ליה תובעין בטל דהא יכול לקנות האיסור מן הבעלים שיתבטל שם הבעלים ויתבטל האיסור. אבל ר"ח דמיירי לענין טומאה לא מהני אף שיקנה האיסור מ"מ כבר נחתא ליה טומאה ותו לא פקעה. לכן מקשי דוקא מטומאה. ודו"ק:

שם גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות. פירש"י אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה אתי למימר נמי כו' דיוליכנה כ"א למקומה. וקשה מה בכך הא קיי"ל בשנים שלקחו חבית בשותפות דבדרבנן יש ברירה ויכולין להוליך כ"א למקומו כדלעיל (ל"ז ע"ב). וי"ל דשם לקחו החבית בשותפות ומעולם לא נברר חלקו של אחד מהם אבל כאן חיישינן שיתנו כ"א חלק קמח שלו ויערבו אח"כ לעשות בשותפות ובהא לא שייך ברירה כיון דניכר חלקו של כ"א רק מערבין החלקים יש לו דין מעורב אף שחולקין בשוה מ"מ לא שייך לומר ברירה כיון דהוכר האיסור. וכמ"ש התוס' בתמורה (דף ל') בשם הרמ"ר. ואף שחולקין בשוה היינו משום שאי אפשר לחלוק בענין אחר מחליפין של זה בזה אבל ברירה לא שייך היכא דהוכר האיסור אבל קנו עיסה בשותפות הו"ל דינא דשנים שלקחו חבית. ולהכי קאמר שמא תעשה העיסה בשותפות היינו שיתנו כ"א חלקו בקמח ומים ומלח. מיהו קשיא לי עדיין דאם גזרו בשאלת מלח ומים שמא תעשה בשותפות איך קיי"ל להתיר בחבית הא איכא למיגזר שמא יעשו החבית בשותפות דהיינו שכ"א יהיה לו יין שלו ואח"כ יערבו יחד בחבית אחד דניכר מעיקרא ולא שייך ברירה כיון דגזרו שאלה אטו עשיה בשותפות כ"ש דיש לגזור שותפות אטו שותפות. ואפשר דאביי ס"ל כשמואל דחבית נמי אסורה משום גזירה ומיושב תמיהת התוס' לעיל דשמואל אית ליה ברירה. די"ל טעמא דשמואל משום גזירה, ולק"מ מיהו זהו דוחק דאנן קיי"ל כרב לעיל ולא גזרינן ואפשר שזה אין דרך שיערב יין שלו עם של חבירו אבל לעשות עיסה בשותפות שכיח:

ובהכי ניחא דרש"י לא פירש כן אתבלין דיש לחוש שיעשו בשותפות. ולפ"ז י"ל בתבלין שהוא דבר מועט אין דרך שכל אחת תתן חלק בתבלין רק האחת נותנת על השותפות שתחזיר חלקה בתבלין או אחרים או דמיהן. וא"כ לא ניכרו החלקים מעולם ושייך ברירה וגם התבלין בטלי בתבשיל רק לחוש שתעשה קדירה בשותפות. וא"כ ממנ"פ אם תתן חלקה בבשר הרי תוכל לברור שלה ואם יקנו בשר בשותפות שייך לומר ברירה כיון דלא ניכרו החלקים מעולם רק בעיסה דרך שכ"א ניתנת מדת קמח שלה ומערבין החלקים ואח"כ חולקין ובכה"ג ל"ש ברירה כיון דניכרו החלקים. וא"ש דברי רש"י. ודו"ק היטב:

ויצא לנו דין חדש אם עירבו שנים חבית יין שכ"א היה לו חלקו מיוחד וניכר ואח"כ עירבו בהא לכ"ע חבית אסורה. כיון דהוכרו מעיקרא החלקים לא שייך ברירה:

דף לט.

בתוס' בד"ה משום כו' וא"ת הא פרישית לעיל דלא שייך דשיל"מ רק במינו עכ"ל. כבר כתבתי בילדותי בחדושי ליו"ד דטעמא בעי. וי"ל דטעמא משום דבמינו הטעם מתחזק אבל באינו מינו בטל הטעם לגמרי ואין זכר שם האוסר עליו לכן אם ביצה נתערבה שהיא דבר שיל"מ ויש ששים כנגדה לא מחמרינן בדשיל"מ דבטל ואבד שם האיסור לגמרי אבל היכא שנותן טעם אדרבא באינו מינו כ"ש דלא בטיל דשיל"מ שהרי נרגש הטעם ואינו בטל במיעוטו מכ"ש אי טעם כעיקר דאורייתא דשייך שפיר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ובזו צדקו דברי הרי"ף ג"כ דמחשיב פת שאפאו עם הצלי לדבר שיל"מ אעפ"י שהוא אינו מינו כיון דהריח ניכר. ודברים ברורים הם. ונראה דאפילו הני רבנן דקשיא להו יודו דשייך דבר שיש לו מתירין באינו מינו היכא דהוה דבר שיל"מ. רק הכא בשביתה שאין כאן איסור. משמע שתקנה שביתת העיקר ויתבטל הטפל לגבי העיקר. וכמ"ש התוס' לעיל.

במשנה בפירש"י בד"ה ושלהבת כגון הדליק נר בשלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין עכ"ל. ויש לדקדק דבגמרא איתא חמשה דברים נאמרו בגחלת וכו' גחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת. והט"ז יו"ד (ר"ס קמ"ב סק"ג) כתב דכשהשלבת קשורה בגחלת פשיטא דאסור לחמם משלהבת גרידא. וא"כ בע"ז הא דשלהבת מותרת היינו שלהבת שאינה קשורה בגחלת. וכ"כ הט"ז יו"ד (סי' רכ"א סי"ג) דבמודר הנאה דוקא כה"ג מותר וא"כ גם לענין תחומין משמע דמיירי דמותר דוקא באינה קשורה בגחלת. ואם כוונת רש"י שהדליק משלהבת לחוד בלא גחלת הו"ל לפרושי בפשיטות דהשלהבת עצמו מותר כ"ש הנר הנדלק. מיהו י"ל דלא משכחת להוליך שלהבת לתחומו לכן צריך לומר על הנר הנדלק אבל לעולם אינו מותר רק להדליק משלהבת בלא גחלת או תחומין קיל טפי דהא במקומו מותר. מ"מ קשה לי על הטו"ז דהא לקמן פריך מהמוציא שלהבת חייב ומוקי בהוציאו בקיסם ומתניתין דאדיי' אדוי'. א"כ משמע לענין תחומין נמי לא משכחת רק בהדליק נר משלהבת דאדיי' אדוי' אבל משלהבת קשורה בגחלת י"ל דאסור. והפוסקים כתבו סתמא בהדליק נר משלהבת חבירו מותר ולא חילקו בין השלהבת קשורה בגחלת. וצ"ל לענין תחומין לא שייך להחמיר דהא קלי איסורא רק אתוספתא דהתירא הוא כדאי' בברכות פ"ח (דף נ"ג). מ"מ קשה כיון דאיסורא נמי איתא א"כ אתוספתא דהתירא נימא דמשום הכי אסור. וי"ל לזה דהתוס' שדולק הוא יותר מן העיקר י"ל דבטל העיקר בתוך התוספת דנקרא רוב כנגד עיקר שדלק משל חבירו ולא שייך בזה דבר שיל"מ לא בטל דמקלי קלי איסורא כמו בעצים שנשרו מן הדקל:

מיהו קשיא לי דבפסחים (דף כ"ו) הקשו התוספות איך אמרינן אשה בוררת חטין לאור בית השואבה והשמן והפתילה הים של קודש. וכתבו דהירושלמי דייק מיניה דקול ומראה אין בהם משום מעילה. ואם נימא כדברי הטו"ז א"כ איך מתירין ליהנות הא כיון דהשלהבת קשורה בפתילה מקרי נהנה מדבר שיש בו ממש. לכן צריך לחלק דהט"ז אינו אוסר רק לחמם בשלהבת דמקרי נהנה מן הממש אבל לראות לאורו לא שייך ביה איסורא דלא מקרי נהנה דמראה אין בו מעילה. ולפ"ז אפשר דגם בנר של ע"ז מותר ליהנות לאורו כיון דאין בו מעילה. ואף דאיסורא איכא כדאיתא בפסחים שם מ"מ הא מסקינן דבע"ז דבדיל מינה לא גזרו וצ"ע. ולפ"ז אפשר דמותר להדליק מנר של ע"ו דאין ההנאה בההדלקה רק באורו ואין ההנאה אלא המראה. וא"כ א"ש דברי רש"י בפשיטות דמותר להדליק נר משלהבת. אלא דקשה מאי אריא משלהבת אפילו מגחלת יהיה מותר דהא ההדלקה אין ההנאה רק להשתמש לאורו ומראה אין בו משום מעילה ומה שמדליק מגחלת לאו הנאה היא רק התכלית הוא ליהנות מאורו, ומפירש"י משמע דבהדליק מגחלת חבירו איכא איסור תחומין. וגם לפמ"ש דבטל קמא קמא בתוספתא דהיתירא אפילו מגחלת יהיה מותר דמקלי קלי איסורא ולמה לא יוכל להדליק מגחלת. ואפשר לומר דבגחלת אסור משום דשקיל נהורא כדאיתא בשבת (דף כ"ב) גבי מדליקין מנר לנר דהוה אכחושי מצוה דמיחזי כשקיל נהורא, ופירש"י דשואב קצת מן השמן לכן הגחלת אסור להדליק ממנה. מיהו אכתי נימא דבטיל במיעוטא לענין תחומין וצ"ע. שוב ראיתי למהרש"ל ביש"ש שכתב שמותר להדליק מבתי תפלות שלהם. ולפי מ"ש זה אינו דאם הוא אסור בהנאה והנר נאחז בפתילה הרי נהנה מע"ז כמו מגחלת שאסור ליהנות:

בגמרא הקדש דלא בדילי אינשי. וקשה אמאי מודר הנאה מותר בשלהבת הא לא בדיל והו"ל לאסור מדרבנן דבהא איכא לא בדיל טפי מהקדש, דאינו בדיל אלא מחמת איסור, וחמץ מקרי לא בדיל טפי מהקדש, אף שאסור עליו בחומר יותר ממודר דעבר על בל יראה. א"כ כ"ש דמודר הנאה מקרי לא בדיל ועיין ביו"ד (סי' פ"ח) ובש"ך שם בשם הרא"ש נדרים דבמודר מסתמא שונאים זא"ז ע"ש. מ"מ עכ"פ איכא לא בדיל טפי מהקדש. דדוקא לענין לאכול עמו קאמר וצ"ע. ואין להאריך בזה:

שם כגון שהוציאו בקיסם כו'. הרמב"ם (בפי"ח משבת דין ה') כתב בסתמא המוציא שלהבת פטור וגחלת כל שהוא חייב. והוא תמוה למה לא העתיק הך דשלהבת כל שהוא חייב ועיין בצל"ח. ונראה דס"ל להרמב"ם כאוקימתא דרב ששת שהוציאו בקיסם. אלא דקשה לפ"ז הא כיון דגחלת כל שהוא חייב הרי הקיסם עצמו הוא גחלת כל שהוא וחייב עליה משום גחלת. לכן י"ל שאין צריך לגחלת כלל רק השלהבת לחוד והוה הוצאת הגו אכה שא"צ לגופה והיה פטור משום הגחלת רק על השלהבת, שא"צ חיוב לגחלתו רק לשלהבת לחוד. וצ"ל דאתיא כמ"ד דמלאכה שא"צ לגופה פטור וזה א"צ לגחלתו רק לשלהבת. וא"כ הרמב"ם לשיטתו דפסק (בפ"א משבת) מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ממילא חייב משום קיסום שהוא גחלת כל שהוא. מיהו מאי פריך ותיפוק ליה משום קיסם ומוקי בדלית ביה שיעורא נוקמה אפילו באית ביה שיעורא רק שא"צ לקיסם רק לאור שלו והו"ל הקיסם מלאכה שא"צ לגופה. וי"ל דבאית ביה שיעורא מסתמא צריך לקיסם לבשל בו והיה מלאכה שצריכה לגופה אבל בקיסם י"ל שאצל"ג וכמ"ש. מיהו לפ"ז צ"ל דלא ס"ל כאביי דמשכחת לה באיתלי נורא בחספא דרב ששת פליג עליה וס"ל דוקא בקיסם אבל בחספא לא עדיף משאר שלהבת ולא חייב עליה וצ"ע. לכן אפשר לומר בפשיטות דבברייתא אינו מבואר גחלת כל שהוא דחייב אבל עיקר חיוביה משום גחלת וכיון שכבר הביא הרמב"ם דחייב על גחלת כל שהוא א"כ בין קיסם בין חרס בכלל גחלת הוא. וכן בשבת (דף קל"ד) גחלת של מתכת. וי"ל כיון דהאור יש לו במה לתלות לא גרע מגחלת כל שהוא:

במשנה ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר הר"ן פירש כרגלי הממלא של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני העיר וכיון דבדרבנן יש ברירה נמצא שהוברר שזה חלק הממלא. ונראה דהר"ן משמע ליה כן לישנא דמתני' דהאיך פסיק ותני כרגלי אנשי העיר הא דרך שעכ"פ אחד מבני העיר יצטרך לילך חוץ לתחום לכן ס"ל דרגלי אנשי העיר היינו כפי רצון כ"א ולפי מה שעירב. אלא דקשיא לי התינח לרב אבל לשמואל דס"ל לעיל (דף ל"ז ע"ב) דחבית אסורה דאין ברירה א"כ קשה איך נקט כאנשי אותה העיר. ודוחק לומר דפליגי בפירוש המשנה דלרב הפירוש כאנשי אותה העיר היינו הממלא מאנשי אותה העיר ולשמואל הפירוש כרגלי כל העיר ותחומן ואם אחד עירב לצפון כולן אינם יכולין להוליכן רק למקום שזה יכול להלוך. ועוד שהרי זה חמר גמל שאם א' עירב לצפון וא' עירב לדרום לא יזיזם ממקומם אם מיצעו התחום כדלעיל דף ל"ז ע"ב). ואי פליגי רב ושמואל בפירוש המשנה כל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי כדרך הש"ס בכל מקום:

לכן לפענ"ד נראה דשמואל מודה בזה דלאו כל כמיניה לאסור על חבירו ע"י תחומו ולערב לאסור על חבירו ודוקא בחבית שהיה להם לחלוק מעיו"ט בזו אסר שמואל אבל במידי דאין ראוי לחלוקה אינו יכול לאסור על חבירו וגם לשמואל כ"א מדידיה קממלא דלא מסתבר שא' יאסור על הכל וכה"ג מפלגינן בנדרים בחצר שאין בו דין חלוקה יכול לומר לתוך שלי אני נכנס. ועמ"ש בגמרא ע"ב. ולא שייך לומר שישאוב מעיו"ט מה שצריך לו אבל בחבית שבלא"ה עומד לחלוקה ס"ל לשמואל אין ברירה. וגם בפירש"י יש לפרש כן. ותדע דהא למ"ד יש ברירה פשיטא שהם כרגלי הממלא מבני העיר. וא"כ איך פירש"י דלא כהלכתא. אלא ודאי שגם כוונת רש"י שכ"א מוליך כפי תחומו אם עירב ובלא עירבו שום אחד מאנשי העיר כולם שוין להוליך אלפים לכל רוח. וכן מוכח בש"ס לקמן דבעי למימר דס"ל בירא דשותפי נינהו לכן הוא כרגלי מי שנתמלאו לו. וקשה אי דשותפי נינהו הרי בלא"ה אין יכול להוליך רק כרגלי כל השותפין ואיך אפשר להוליכו כלל כיון שכל ישראל שותפין בו הרי כ"א אוסר על חבירו שאין לכ"א רק תחומו. אלא ע"כ לפחות אי אמרינן ברירה כ"א מוליך למקום שביתתו ויכול לעשות שליח למלאות בשבילו. וא"כ ע"כ מוכח דלדידן שרי לכ"א להוליך כפי תחומו. ודלא כמהרש"ל ביש"ש שגמגם בזה. ועלה בדעתו דרש"י חולק בזה. וליתא. ועמ"ש לקמן בדעת הטור:

בפירש"י בד"ה כרגלי כו' וא"ת הו"ל למימר הן כרגלי כל אדם כו' דס"ל יש ברירה להחמיר עכ"ל. והקשה המהרש"א א"כ אמאי ס"ל לרב נחמן לקמן בחלקו גדיים כנגד גדיים דפטור מן המעשר נימא ברירה להחמיר ותירץ דהוה חומרא דאתי לידי קולא שאם תחייבו במעשר יפטר מן הקלבון. וקשה לי א"כ נימא כיון דאיכא בכל חד קולא וחומרא נחמיר בתרווייהו. וכמ"ש התוס' לעיל (דף י"ד) דלא שייך לומר בשל סופרים הלך אחר המקיל כיון דאיכא קולא וחומרא בכל חד. לכן י"ל דלענין תחומין ס"ל להחמיר משום ברירה דתחומין הו"ל דבר שיל"מ כדלעיל. אבל לענין מעשר קיי"ל עשירי ודאי ולא עשירי ספק א"כ אפילו ספק גמור פטור מן המעשר וא"כ לא שייך להחמיר. ועוד דבמעשר אם יקרא עליו שם מעשר ובאמת אינו חייב במעשר הוה ליה חולין בעזרה לכן לא שייך להחמיר במעשר. מיהו י"ל בפשיטות דהשביתה באה בשעת המילוי קונה להיות כרגליו. וכן דעת התוס' והרא"ש בעירובין:

בגמרא אתמר מילא ונתן לחבירו כו'. לכאורה היה נ"ל לדקדק מלשון הש"ס דלא אמר בלשון האומר לחבירו למלאות לו. והיה נ"ל לסייע לפירש"י בב"מ דבשויה שליח קנה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ג"כ. וא"כ לכ"ע הוה כרגלי מי שנתמלאו לו ולא מיירי רק במילא מעצמו בשביל חבירו דבכה"ג ס"ל לרב נחמן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מיהו לשון רש"י גופיה בד"ה רב ששת שכתב לשון כשאמר זה לחבירו למלאות לו. משמע אע"ג דשויה שליח וציוה לו למלאות לו. וגם קשה על רש"י למה לא קיים הגירסא דקנה. ומה שקשה לרש"י הא רב נחמן ס"ל לא קנה הא כאן אמר לו למלאות והוה שלוחו. וכן הקשה התומים. ועמ"ש בחדושי כתובות פ' הכותב ובב"מ ליישב פירש"י. וי"ל עוד דטעמא דרש"י דס"ל בשויה שליח קנה והתוס' הקשו עליו מיימר בר חשו דא"ל לשלוחו זיל תפסה ואפ"ה אמרו דהוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. ונראה לפרש דבלא"ה הקשה הרא"ש על פירש"י דמתני' דהיה רוכב דאיירי שאמר תנה לי ושויה שליח ואפ"ה לא קנה:

לכן נראה ליישב פירש"י דס"ל בשויה שליח לקנות הוה כאמר ליה קני ע"מ להקנות היינו שיקנה לעצמו רק ע"מ להקנות שוב לי קני ע"מ להקנות היינו שיקנה לעצמו רק פ"מ להקנות שוב לי. וא"כ י"ל דלא שייך תופס לב"ח די"ל שמקנה לו לעצמו שהשליח יקנה ע"מ להקנות ולרב נחמן לשיטתיה בנדרים ס"ל דקני ע"מ להקנות קנה. והשתא תו לא קשיא מיימר בר חשו דהא טעמא שקונה השליח לעצמו ולעצמו יכול לקנות ולא מקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים שהרי קונה לעצמו. והשתא י"ל דהא דס"ל לרש"י קנה בשויה שליח היינו שיכול להחזיק במטלטלין ולהחזירם למשלח דבכל תנאי הדין כן שאם נתן במתנה ע"מ פ"מ להחזיר הוה מתנה רק שצריך לקיום התנאי. והשתא בהך דיימר בר חשו שפיר קאמר דהוה תופס לב"ח וע"כ מטעם קני ע"מ להקנות. והשתא דתפסו אינהו ואין יכול לקיים התנאי ממילא קנין השליח בעל ושפיר תפסוה אינהו והשתא תו לא קשיא קושיית הרא"ש הא במתני' אמר תנה לי והוה שליח דהא במתני' אינו רוצה לקיים התנאי. ונמצא שכל הקנין בטל ושוב תופס וזוכה לעצמו מהפקר, והשתא א"ש גם הכא דאע"ג דאמר לו למלאות ע"כ לא קני תופס לב"ח בשויה שליח רק מטעם קני ע"מ להקנות. וא"כ ממילא דהוה כרגלי הממלא אם נתכוון לקנות ע"מ להקנות ובודאי המשלח רוצה שיקנו שביתתו. ולכן לא מצי למימר כי אם יתכוין מיד לקנות בשביל מי שנתמלאו לו. א"כ הוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. וע"כ פליגי אי קני המגביה כמו שפירש"י לקמן. וא"ש דברי רש"י. ודו"ק היטב. ועמ"ש לקמן:

דף לט:

בגמרא הכא במאי עסקינן כו'. וקשה הא הך מתני' ע"כ לית ליה ברירה דאי יש ברירה אמאי אסורין בדברים של אותה העיר הרחוב ובית הכנסת דהא ר"א בן יעקב ס"ל יש ברירה וא"כ מותרים בדברים שאין בהם דין חלוקה כדאיתא בהדיא בנדרים (דף מ"ו ע"ב), וכן תמה הר"ן (דף מ"ח שם בנדרים) על הרמב"ם שפסק כראב"י ופסק שאסורים בדברים של אותה העיר. ואפשר לחלק דהך ברירה דהכא דבורר חלקו מחלק חבירו אית ליה אבל בהך דהחלקים נשארים מעורבים לית ליה ברירה. מיהו לפי האמת אנן קיימ"ל כברירה דראב"י בחצר שאין בו דין חלוקה ובהך ברירה שבורר חלק מחלק לא קיימ"ל ברירה כמו בשני לוגין שעתיד להפריש לא קיימ"ל ברירה. ועיין בר"ן ריש נדרים. ועיין מ"ש בגיטין פרק כל הגט באריכות בדיני ברירה. ועיין בסמוך:

שם וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן כו'. ויש לדקדק נימא דהכא ס"ל ברירה דבדרבנן ס"ל יש ברירה והכא חלק המודר בטל באלף רק דנדרים הו"ל דבר שיל"מ ובדרבנן י"ל דס"ל ברירה משא"כ לענין מעשר בהמה הוה כדאורייתא ובדאורייתא לא ס"ל ברירה ומ"מ אסורים בדברים של אותה העיר דבכה"ג לא אמרינן ברירה מטעמא דפרישית בסמוך שאינו נברר ההיתר מן האיסור ונשאר מעורב. ומזה יש להביא ראיה לדברי המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דהיכא דלא הוכר האיסור מעולם לא שייך ביטול ואם כן הו"ל דאוריי'. מיהו בדרבנן אפשר דגם כה"ג שייך ביטול:

ועפי"ז יש ליישב דברי הטור (בסי' שצ"ח) שכתב בבור של אותה העיר שהוא כאנשי אותה העיר ואפי' עירב א' מהם לרוח אחרת אין יכול להוליכם עמו. והקשה התוי"ט דמשמע דאחרים לא הפסידו תחומן והו"ל לפסוק שאוסר גם על אחרים. ולפמ"ש נראה דהטור ס"ל כיון דאיכא למימר חלק שביתתו בטל ברובא ואין אוסר על האחרים כדפרכינן לעיל דיבטל מים ומלח לגבי עיסה. אלא דמשני דהוה דבר שיש לו מתירין. וכבר כתב הרמ"א (בסי' ק"ב) דבלא הוכר האיסור לא אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל. א"כ י"ל בתחומין דקילי היכא דלא הוה דבר שיל"מ בטל ברובא בעלמא. וא"כ י"ל שתחומו בטל לגבי אנשי העיר לכן הוא דוקא אסור ולפ"ז ס"ל להטור דגם בלא ניכר בטל. מיהו י"ל דוקא בתחומין דרבנן. אלא דבעצם סברת הטור תמוה כיון דקיימ"ל בדרבנן יש ברירה למה לא יוליך כשביתתו. וכבר כתבתי שבדעת רש"י אינו מוכרח כלל. ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוס'. ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה הכא וכו' ועוד אין סברא לרב ששת שיקנה המגביה בלא מתכוין עכ"ל. ליישב סברת רש"י כבר כתבתי בימי חורפי. וכאן נבאר יותר כי שם נכתב בקצרה ומחוסר ביאור. ונראה ותחילה נבאר מה שנחלקו הש"ך והסמ"ע (בסי' ק"ה) דקיי"ל בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ובחייב לתופס קנה מטעם מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ונחלקו הסמ"ע והש"ך דדעת הסמ"ע שאין יכול לתפוס יותר ממה שיכול לתפוס בשביל עצמו דטעמא משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה. א"כ אין יכול לתפוס כי אם כפי מה שחייב לתופס. והש"ך חולק וס"ל דאי תופס בשביל עצמו יכול לתפוס בשביל חבירו וראייתו דכיון דאפילו למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו ולא אמרינן מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה מ"מ בשנים שהגביהו מציאה קנו דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אלמא מיגו דזה מהני אפילו אי מקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. ובחידושי ב"מ שם דחינו ראיית הש"ך לפי שיטתו גופיה שסובר כפירש"י דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים אי שויה שליח קנה ומקשו עליה מיימר בר חשו ומסיק הש"ך דשליח היינו שליח בשכר דידו כיד בעל הבית. ועפ"ז י"ל דאין ראיה משנים שהגביהו מציאה דשם הוה כמו שליח בשכר שהרי אם לא יקנה בשביל חבירו. גם לעצמו לא יקנה דהוה כמי שמונחת ע"ג קרקע. כדאיתא ב"מ (דף ח') וא"כ אין לך שכר גדול מזה שע"י קניית חבירו נשכר מחצה שלו לכן שפיר קני תופס לב"ח שזהו שכרו מה שקונה לעצמו ע"י חבירו משא"כ בחייב לתופס הרי יכול לתפוס בשביל עצמו אעפ"י שלא יתפוס בשביל חבירו כלל לכן לא קני טפי ממה שיכול לתפוס לעצמו כלל ואין ראיה כלל. ויש להביא ראיה לזה מסוגיין דלפירש"י ס"ל מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק דפליגי אם המגביה קונה. וקשה הא ע"כ הממלא שמילא בשביל חבירו אינו ממלא לגמרי בשביל חבירו דאם יקנה חבירו הרי אי אפשר שלא תמצא טיפת מים בכלי שמילא ואם ימלא הכל בשביל חבירו הרי אח"כ כשימלא בשביל עצמו יתערבו לחלוחית מים הנשארים במים שלו וקיימ"ל דתחומין דשיל"מ ולא בטל וא"כ כל המים שימלאו אח"כ יאסרו למקום שביתתו ומי פתי יסור הנה לעשות כזאת. אע"כ כוונתו רק שהמים שיוריק לכלים של חבירו יעמדו ברשות חבירו אבל הנשאר במים בכלי יקום כפי שביתתו דהא בדרבנן יש ברירה וא"כ לדברי הש"ך קשה אדרבא משום שע"כ רוצה לזכות לעצמו בטיפת מים א"כ יזכה גם לחבירו דהא שייך מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה אלא ודאי שלא כדברי הש"ך. והא דאמרינן מיגו דזכי היינו דמשתעבד ליה כמו שליח בשכר. אבל שויה שליח לחוד לא מהני וכמ"ש המפרשים. שאילו שויה שליח מהני. בסתמא נמי נעשה שלוחו דזכין לאדם שלא בפניו, וזכיה ג"כ מטעם שליחות. והשתא לפי"ז לא יפלא על סברת רש"י למה נקט המגביה בלא כוונה די"ל הכי שאני שע"כ דעתו לקנות המקצת. וכבר נודע דהרמ"א כתב בח"מ (סי' ר"ג ור"ט) בהקנה דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה תליא בקני את וחמור. והשתא לרב ששת לשיטתיה דס"ל בקני את וחמור ב"ב (דף קמ"ג) דקנה הכל, שפיר י"ל כיון דע"כ נתכוין לקנות מקצת קנה הכל כיון דנתכוין לקנות המים למשלחו ומקצתן לעצמו. וניהו דלא שייך מיגו דזכי לפמ"ש דהוה כמו שליח בשכר וזהו דוקא במציאה דמרויח על ידי הגבהת חבירו שבענין אחר לא יוכל לקנות לעצמו אבל הכא שהוא עצמו המגביה לבדו לא שייך בזה שהוא מקובל שכר כיון שיכול לזכות בכל לעצמו לכן לא קנה כלל בשביל חבירו. מיהו לרב ששת כיון שקונה במקצת שפיר י"ל כשלא קנה בשביל חבירו קונה לעצמו אגב שקונה מה שצריך לו. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך:

בא"ד לכן נראה לרשב"ם כו' דשאני התם דאחרים לא ימצאו המציאה דלא הוה חב לאחרים עכ"ל. וקשה לפ"ז ג"כ תקשי כיון דרב ששת לא ס"ל קנה חבירו והוא אינו מכוון לקנות א"כ ישארו הפקר וכשקבלם מי שנתמלאו לו יזכה מן ההפקר ויהיו כרגלי מי שנתמלאו לו. וכן הקשה התומים (סי' ק"ה). עוד קשה לי א"כ מ"ט דרב ששת כיון דאינו חב לאחרים למה לא יזכה מי שנתמלאו לו כיון דלא שייך חב לאחרים. עוד קשה לישנא דמגביה מציאה לחבירו הא באמת ס"ל לרב נחמן דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והא דקני מי שנתמלאו לו היינו משום שהרבה מים בבור. וא"כ אינו בגדר מציאה כלל. ונראה ליישב דודאי לכאורה לא מקשו התוס' על פירש"י די"ל גם כוונת המגביה שיזכה בשביל חבירו ואם לא יוכל לזכות בשביל חבירו טוב שיזכה בשביל עצמו וא"כ י"ל ודאי ממילא הכי הוא דרב ששת ס"ל דקנה המגביה. מיהו לגירסת רש"י דגרס דפליגי במגביה מציאה לחבירו רב ששת אמר קנה המגביה ואם נימא דקנה מטעם שאין דעתו שיגביה לחברו אם לא יקנה חבירו לרב ששת אינו מגביה לחבירו ולא קני מטעם שמגביה לחבירו רק מטעם שמגביה בשביל עצמו כיון שחבירו לא יוכל לזכות ע"י הגבהתו א"כ אינו בגדר מגביה מציאה לחבירו כלל. אבל לגירסת התוס' דגרסי רב ששת ס"ל מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ שפיר יש לפרש מתוך שיודע שאין חבירו קונה זוכה יותר לעצמו כדי שלא ישאר הפקר לגמרי. וא"ש קושיית המפרשים. ולאידך קושיא מ"ט דרב ששת וגם מה לשון מגביה מציאה. נראה ליישב דודאי הך דמקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים יש לפרש בו שני פירושים א' שכיון שאינו רוצה לזכות לעצמו טוב שיניחו ויזכה בה מי שרוצה לזכות ולא שיזכה בשביל אחר. ולפ"ז שפיר הכא לא מקרי חב לאחרים שמים הרבה בבור. אך יש לפרש עוד שגם אחר שבאה המציאה לרשותו נמי מקרי חב לאחרים שאם אין רוצה בה יטלנה מי שירצה. ונ"מ בין שני הפירושים באבידה ששטפה נהר שאבודה מכל אדם אם לא יטלנה זה. והשתא אם נאמר דבשביל שהוא חב לאחרים לא היה לו ליגע בה ויניחה ליטלנה מי שיחפוץ כאן אי אפשר שהרי אבודה היא מכל אדם אם לא יטלנה זה. וא"כ בכה"ג אין הפסד לשום אדם אם יזכה לפלוני שאם יניחה לא יזכה בה אחר שהרי היא אבודה מכל אדם. אכן אם נאמר לאחר שבאה לרשות אין לו לזכות גם באבידה ששטפה נהר מ"מ אחר שכבר באה לרשותו ואינו רוצה לזכות לעצמו היה לו להניחה כשבאה לרשותו שיזכה בה מי שחפן לזכות בשביל עצמו. מעתה נאמר כאן דניהו דסברת רשב"ם שיש הרבה מים בנהר סברא זו לא מהני רק שאינו חב לאחרים במילוי המים ובזו ס"ל לרב נחמן קנה חבירו. והיינו משום דרב נחמן מודה במגביה מציאה לחבירו שאינו חב בהגבהתו לחבירו כגון אבידה ששטפה נהר וכאן נמי דומה לאבידה ששטפה נהר שאין שום אדם נפסד מלקיחתו האבידה ובכה"ג ס"ל דקנה דלא מקרי חב לאחרים. אבל רב ששת ס"ל דאף בכה"ג לא קני דמ"מ אחר שזוכה המוצא באבידה טוב שתשאר הפקר ביד המוצא שיוכל כל אחד לזכות וגם בכה"ג מקרי חב לאחרים. לכן גם אף שאין הפסד לאחרים במילוי מן הבור מ"מ אחר שזוכה בה זה הממלא ואינו רוצה לזכות לעצמו מקרי חב לאחרים שטוב להם שיקחו מיד הממלא וירויחו טורח המילוי. לכן מקרי חב לאחרים גם בכה"ג דאזלינן בתר הזכות שכבר אתא לידיה. לכן ס"ל גם בכה"ג לא קנה והוה כרגלי הממלא ומטעמא דפרישית לעיל דלכך הוא מתכוון שאם לא יקנה לזה יקנה לעצמו. ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה