אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק חמישי › דף לט:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק חמישי · דף לט:

דף לט.

בגמרא הכא במאי עסקינן כו'. וקשה הא הך מתני' ע"כ לית ליה ברירה דאי יש ברירה אמאי אסורין בדברים של אותה העיר הרחוב ובית הכנסת דהא ר"א בן יעקב ס"ל יש ברירה וא"כ מותרים בדברים שאין בהם דין חלוקה כדאיתא בהדיא בנדרים (דף מ"ו ע"ב), וכן תמה הר"ן (דף מ"ח שם בנדרים) על הרמב"ם שפסק כראב"י ופסק שאסורים בדברים של אותה העיר. ואפשר לחלק דהך ברירה דהכא דבורר חלקו מחלק חבירו אית ליה אבל בהך דהחלקים נשארים מעורבים לית ליה ברירה. מיהו לפי האמת אנן קיימ"ל כברירה דראב"י בחצר שאין בו דין חלוקה ובהך ברירה שבורר חלק מחלק לא קיימ"ל ברירה כמו בשני לוגין שעתיד להפריש לא קיימ"ל ברירה. ועיין בר"ן ריש נדרים. ועיין מ"ש בגיטין פרק כל הגט באריכות בדיני ברירה. ועיין בסמוך:

שם וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן כו'. ויש לדקדק נימא דהכא ס"ל ברירה דבדרבנן ס"ל יש ברירה והכא חלק המודר בטל באלף רק דנדרים הו"ל דבר שיל"מ ובדרבנן י"ל דס"ל ברירה משא"כ לענין מעשר בהמה הוה כדאורייתא ובדאורייתא לא ס"ל ברירה ומ"מ אסורים בדברים של אותה העיר דבכה"ג לא אמרינן ברירה מטעמא דפרישית בסמוך שאינו נברר ההיתר מן האיסור ונשאר מעורב. ומזה יש להביא ראיה לדברי המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דהיכא דלא הוכר האיסור מעולם לא שייך ביטול ואם כן הו"ל דאוריי'. מיהו בדרבנן אפשר דגם כה"ג שייך ביטול:

ועפי"ז יש ליישב דברי הטור (בסי' שצ"ח) שכתב בבור של אותה העיר שהוא כאנשי אותה העיר ואפי' עירב א' מהם לרוח אחרת אין יכול להוליכם עמו. והקשה התוי"ט דמשמע דאחרים לא הפסידו תחומן והו"ל לפסוק שאוסר גם על אחרים. ולפמ"ש נראה דהטור ס"ל כיון דאיכא למימר חלק שביתתו בטל ברובא ואין אוסר על האחרים כדפרכינן לעיל דיבטל מים ומלח לגבי עיסה. אלא דמשני דהוה דבר שיש לו מתירין. וכבר כתב הרמ"א (בסי' ק"ב) דבלא הוכר האיסור לא אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל. א"כ י"ל בתחומין דקילי היכא דלא הוה דבר שיל"מ בטל ברובא בעלמא. וא"כ י"ל שתחומו בטל לגבי אנשי העיר לכן הוא דוקא אסור ולפ"ז ס"ל להטור דגם בלא ניכר בטל. מיהו י"ל דוקא בתחומין דרבנן. אלא דבעצם סברת הטור תמוה כיון דקיימ"ל בדרבנן יש ברירה למה לא יוליך כשביתתו. וכבר כתבתי שבדעת רש"י אינו מוכרח כלל. ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוס'. ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה הכא וכו' ועוד אין סברא לרב ששת שיקנה המגביה בלא מתכוין עכ"ל. ליישב סברת רש"י כבר כתבתי בימי חורפי. וכאן נבאר יותר כי שם נכתב בקצרה ומחוסר ביאור. ונראה ותחילה נבאר מה שנחלקו הש"ך והסמ"ע (בסי' ק"ה) דקיי"ל בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ובחייב לתופס קנה מטעם מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ונחלקו הסמ"ע והש"ך דדעת הסמ"ע שאין יכול לתפוס יותר ממה שיכול לתפוס בשביל עצמו דטעמא משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה. א"כ אין יכול לתפוס כי אם כפי מה שחייב לתופס. והש"ך חולק וס"ל דאי תופס בשביל עצמו יכול לתפוס בשביל חבירו וראייתו דכיון דאפילו למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו ולא אמרינן מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה מ"מ בשנים שהגביהו מציאה קנו דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אלמא מיגו דזה מהני אפילו אי מקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. ובחידושי ב"מ שם דחינו ראיית הש"ך לפי שיטתו גופיה שסובר כפירש"י דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים אי שויה שליח קנה ומקשו עליה מיימר בר חשו ומסיק הש"ך דשליח היינו שליח בשכר דידו כיד בעל הבית. ועפ"ז י"ל דאין ראיה משנים שהגביהו מציאה דשם הוה כמו שליח בשכר שהרי אם לא יקנה בשביל חבירו. גם לעצמו לא יקנה דהוה כמי שמונחת ע"ג קרקע. כדאיתא ב"מ (דף ח') וא"כ אין לך שכר גדול מזה שע"י קניית חבירו נשכר מחצה שלו לכן שפיר קני תופס לב"ח שזהו שכרו מה שקונה לעצמו ע"י חבירו משא"כ בחייב לתופס הרי יכול לתפוס בשביל עצמו אעפ"י שלא יתפוס בשביל חבירו כלל לכן לא קני טפי ממה שיכול לתפוס לעצמו כלל ואין ראיה כלל. ויש להביא ראיה לזה מסוגיין דלפירש"י ס"ל מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק דפליגי אם המגביה קונה. וקשה הא ע"כ הממלא שמילא בשביל חבירו אינו ממלא לגמרי בשביל חבירו דאם יקנה חבירו הרי אי אפשר שלא תמצא טיפת מים בכלי שמילא ואם ימלא הכל בשביל חבירו הרי אח"כ כשימלא בשביל עצמו יתערבו לחלוחית מים הנשארים במים שלו וקיימ"ל דתחומין דשיל"מ ולא בטל וא"כ כל המים שימלאו אח"כ יאסרו למקום שביתתו ומי פתי יסור הנה לעשות כזאת. אע"כ כוונתו רק שהמים שיוריק לכלים של חבירו יעמדו ברשות חבירו אבל הנשאר במים בכלי יקום כפי שביתתו דהא בדרבנן יש ברירה וא"כ לדברי הש"ך קשה אדרבא משום שע"כ רוצה לזכות לעצמו בטיפת מים א"כ יזכה גם לחבירו דהא שייך מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה אלא ודאי שלא כדברי הש"ך. והא דאמרינן מיגו דזכי היינו דמשתעבד ליה כמו שליח בשכר. אבל שויה שליח לחוד לא מהני וכמ"ש המפרשים. שאילו שויה שליח מהני. בסתמא נמי נעשה שלוחו דזכין לאדם שלא בפניו, וזכיה ג"כ מטעם שליחות. והשתא לפי"ז לא יפלא על סברת רש"י למה נקט המגביה בלא כוונה די"ל הכי שאני שע"כ דעתו לקנות המקצת. וכבר נודע דהרמ"א כתב בח"מ (סי' ר"ג ור"ט) בהקנה דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה תליא בקני את וחמור. והשתא לרב ששת לשיטתיה דס"ל בקני את וחמור ב"ב (דף קמ"ג) דקנה הכל, שפיר י"ל כיון דע"כ נתכוין לקנות מקצת קנה הכל כיון דנתכוין לקנות המים למשלחו ומקצתן לעצמו. וניהו דלא שייך מיגו דזכי לפמ"ש דהוה כמו שליח בשכר וזהו דוקא במציאה דמרויח על ידי הגבהת חבירו שבענין אחר לא יוכל לקנות לעצמו אבל הכא שהוא עצמו המגביה לבדו לא שייך בזה שהוא מקובל שכר כיון שיכול לזכות בכל לעצמו לכן לא קנה כלל בשביל חבירו. מיהו לרב ששת כיון שקונה במקצת שפיר י"ל כשלא קנה בשביל חבירו קונה לעצמו אגב שקונה מה שצריך לו. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך:

בא"ד לכן נראה לרשב"ם כו' דשאני התם דאחרים לא ימצאו המציאה דלא הוה חב לאחרים עכ"ל. וקשה לפ"ז ג"כ תקשי כיון דרב ששת לא ס"ל קנה חבירו והוא אינו מכוון לקנות א"כ ישארו הפקר וכשקבלם מי שנתמלאו לו יזכה מן ההפקר ויהיו כרגלי מי שנתמלאו לו. וכן הקשה התומים (סי' ק"ה). עוד קשה לי א"כ מ"ט דרב ששת כיון דאינו חב לאחרים למה לא יזכה מי שנתמלאו לו כיון דלא שייך חב לאחרים. עוד קשה לישנא דמגביה מציאה לחבירו הא באמת ס"ל לרב נחמן דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והא דקני מי שנתמלאו לו היינו משום שהרבה מים בבור. וא"כ אינו בגדר מציאה כלל. ונראה ליישב דודאי לכאורה לא מקשו התוס' על פירש"י די"ל גם כוונת המגביה שיזכה בשביל חבירו ואם לא יוכל לזכות בשביל חבירו טוב שיזכה בשביל עצמו וא"כ י"ל ודאי ממילא הכי הוא דרב ששת ס"ל דקנה המגביה. מיהו לגירסת רש"י דגרס דפליגי במגביה מציאה לחבירו רב ששת אמר קנה המגביה ואם נימא דקנה מטעם שאין דעתו שיגביה לחברו אם לא יקנה חבירו לרב ששת אינו מגביה לחבירו ולא קני מטעם שמגביה לחבירו רק מטעם שמגביה בשביל עצמו כיון שחבירו לא יוכל לזכות ע"י הגבהתו א"כ אינו בגדר מגביה מציאה לחבירו כלל. אבל לגירסת התוס' דגרסי רב ששת ס"ל מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ שפיר יש לפרש מתוך שיודע שאין חבירו קונה זוכה יותר לעצמו כדי שלא ישאר הפקר לגמרי. וא"ש קושיית המפרשים. ולאידך קושיא מ"ט דרב ששת וגם מה לשון מגביה מציאה. נראה ליישב דודאי הך דמקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים יש לפרש בו שני פירושים א' שכיון שאינו רוצה לזכות לעצמו טוב שיניחו ויזכה בה מי שרוצה לזכות ולא שיזכה בשביל אחר. ולפ"ז שפיר הכא לא מקרי חב לאחרים שמים הרבה בבור. אך יש לפרש עוד שגם אחר שבאה המציאה לרשותו נמי מקרי חב לאחרים שאם אין רוצה בה יטלנה מי שירצה. ונ"מ בין שני הפירושים באבידה ששטפה נהר שאבודה מכל אדם אם לא יטלנה זה. והשתא אם נאמר דבשביל שהוא חב לאחרים לא היה לו ליגע בה ויניחה ליטלנה מי שיחפוץ כאן אי אפשר שהרי אבודה היא מכל אדם אם לא יטלנה זה. וא"כ בכה"ג אין הפסד לשום אדם אם יזכה לפלוני שאם יניחה לא יזכה בה אחר שהרי היא אבודה מכל אדם. אכן אם נאמר לאחר שבאה לרשות אין לו לזכות גם באבידה ששטפה נהר מ"מ אחר שכבר באה לרשותו ואינו רוצה לזכות לעצמו היה לו להניחה כשבאה לרשותו שיזכה בה מי שחפן לזכות בשביל עצמו. מעתה נאמר כאן דניהו דסברת רשב"ם שיש הרבה מים בנהר סברא זו לא מהני רק שאינו חב לאחרים במילוי המים ובזו ס"ל לרב נחמן קנה חבירו. והיינו משום דרב נחמן מודה במגביה מציאה לחבירו שאינו חב בהגבהתו לחבירו כגון אבידה ששטפה נהר וכאן נמי דומה לאבידה ששטפה נהר שאין שום אדם נפסד מלקיחתו האבידה ובכה"ג ס"ל דקנה דלא מקרי חב לאחרים. אבל רב ששת ס"ל דאף בכה"ג לא קני דמ"מ אחר שזוכה המוצא באבידה טוב שתשאר הפקר ביד המוצא שיוכל כל אחד לזכות וגם בכה"ג מקרי חב לאחרים. לכן גם אף שאין הפסד לאחרים במילוי מן הבור מ"מ אחר שזוכה בה זה הממלא ואינו רוצה לזכות לעצמו מקרי חב לאחרים שטוב להם שיקחו מיד הממלא וירויחו טורח המילוי. לכן מקרי חב לאחרים גם בכה"ג דאזלינן בתר הזכות שכבר אתא לידיה. לכן ס"ל גם בכה"ג לא קנה והוה כרגלי הממלא ומטעמא דפרישית לעיל דלכך הוא מתכוון שאם לא יקנה לזה יקנה לעצמו. ודו"ק היטב:

בא"ד ועוד אור"ת דיש לקיים גירסת הספרים כו' דמאיזה טעם אמרינן המגביה מציאה לחבירו דמינו דזכי כו' הוה כרגלי הממלא עכ"ל. ויש להקשות על פיר"ת דהא טעמא דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו מטעם דזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לו מסתמא שיקנה המציאה וא"כ הכא דאין נמשך לו זכות רק חוב שאילו לא יקנה בשביל חבירו וישאר הפקר ויהיה כרגלי מי שנתמלאו לו משא"כ אם יזכה לו הרי הוא כרגלי הממלא כטעמא דרב ששת. וכיון דהו"ל חוב לכ"ע לא קני וא"כ מ"ט דרב ששת. וצ"ל כמ"ש הר"ן בגיטין פרק השולח גבי פרוזבול דמזכה ללוה קרקע כל שהוא אע"ג שמסתעף מזה חוב ללוה שע"י הזיכוי אין שביעית משמטתו מ"מ כיון דעיקרא הוא זכות מקרי זכות אע"ג דמסתעף מזה חוב ה"נ כיון דעיקרו הוא זכות שלא יוכל ליתן המים לאחר מקרי זכות אע"ג דלענין שביתה מסתעף ממנו החוב אזלינן בתר עיקרא דמילתא שזכות הוא לו שאין יכול ליתנם עוד לאחר הוה זכות וגם החוב הנמשך שאין יכול להוליכן רק כרגלי הממלא, ולפ"ז אם האיש שרוצה למלאות בשבילו רוצה להוליכן לתחומו ורוצה שימלא לו אחר המים, רשות בידו שיתנה עם הממלא שלא ירצה ולא יתכוון לזכות בשבילו ולא בשביל עצמו רק שישארו הפקר עד שיקבלם מן הממלא ובכה"ג יוכל להוליכן כרגליו. ולפ"ז נראה עיקר דהרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הפלוגתא. ונחלקו הר"ן והה"מ בפי' דבריהם דהר"ן סובר שמפרשין כפיר"ח ופשטא דמתני' דלעולם הם כרגלי הממלא, והה"מ סובר (בפ"ה מיו"ט) דהממלא נקרא גם מי שנתמלאו לו דהא קיי"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, וכן נ"ל עיקר דלפיר"ת היה להם לבאר דכשהתנה בפירוש שלא יקנה לו יהיו כרגלי מי שנתמלאו לו. וגם הסברא דחוקה למאוד ולא מסתבר שיזכה לו בזה שהוא לו לחובה דמסתמא אין רצונו בכך. לכן נ"ל עיקר לדינא דהוי כרגלי מי שנתמלאו לו שכן עולה לפירש"י בפשיטות וכן לפירשב"ם:

וראיתי למרן הב"י שכתב שגם רש"י שפירש דלרב נחמן קנה דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כתב הב"י שגם רש"י אין דעתו נוחה בכך שהרי היפך הגירסא. ודברי תימא הם דרש"י היה צריך להפך הגירסא משום דרב נחמן לשיטתיה ס"ל לא קנה חבירו. אבל מ"מ עולה לדינא דלדידן דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו בין לפי' רש"י בין לפירשב"ם עולה להלכה כרגלי שנתמלאו לו. ושיטת ר"ת דחוקה היא. ולכן נראה עיקר כפירש"י ורשב"ם. וגם הרי"ף שהשמיט משמע שסמך על הפשטות דבכל גווני אמרינן זכין לאדם שלא בפניו, ומה לי שמילא בעצמו או ע"י שלוחו דהרי שלוחו כמותו והוה בכלל כרגלי הממלא וכדעת הה"מ. וכן עיקר ודלא כמ"ש בטור ושו"ע (סי' שצ"ז) וכן פסק מהרש"ל דהוה כרגלי הממלא כפשוטו. ואין זה עיקר אלא כמ"ש:

אח"כ ראיתי בצל"ח שביקש ליישב דברי הרי"ף דאי ס"ל דמפקיד פירות אצל חבירו הוא כרגלי מי שהפקידו אצלו א"כ לא גרע מנפקד ולעולם הוה כרגלי הממלא. ולפענ"ד ע"כ צריך לחלק בדברים דהא בשור של פטם אמר שמואל גופיה שהוא כרגלי כל אדם, וכן בשור של רועה הוא כרגלי אנשי אותה העיר, וצריך לחלק בדברים, ובשואל כלי מחבירו מעיו"ט הוא כרגלי השואל אעפ"י שלא מסרו לו אלא ביו"ט. והר"ן חילק דשואל אמר למשאיל גופיה ולא יספיק חילוק זה אשור של פטם ושור של רועה, דמי גרע מאילו הפקידו אצלו ושלו לגמרי. לכן נ"ל דמפקיד פירות אצל חבירו לא היה ע"ד ללקחן ממנו ביו"ט ודעת המפקיד שהפקיד בסתם ולא התנה ללקחן ממנו ביו"ט לא עלה בדעתו שיצטרך להם ביו"ט לכן נעשו ברשות המפקיד. ובזימן אצלו אורחים דמדמינן לקמן לפלוגתא דרב ושמואל, היינו משום שעיקר המנות של בית לא גרע מנפקד אעפ"י שזיכה להם. והש"ס משני זיכה שאני. אבל בשור של פטם ושל רועה סתמא דעת שניהם ליקח ביו"ט כשיצטרך להם. אבל בסתם פקדון לא מוכח דעת שניהם שיהיה ליקח פירות אלו ביו"ט. עכ"פ כ"ש במילא ונתן לחבירו דלא שייך לומר כרגלי הנפקד שהרי מילא ע"ד חבירו. וראיה דלא תליא ליה הש"ס בהא. לכן ברור שאין דומה לנפקד כלל:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה