אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק חמישי › דף לט.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק חמישי · דף לט.

דף לח:

בתוס' בד"ה משום כו' וא"ת הא פרישית לעיל דלא שייך דשיל"מ רק במינו עכ"ל. כבר כתבתי בילדותי בחדושי ליו"ד דטעמא בעי. וי"ל דטעמא משום דבמינו הטעם מתחזק אבל באינו מינו בטל הטעם לגמרי ואין זכר שם האוסר עליו לכן אם ביצה נתערבה שהיא דבר שיל"מ ויש ששים כנגדה לא מחמרינן בדשיל"מ דבטל ואבד שם האיסור לגמרי אבל היכא שנותן טעם אדרבא באינו מינו כ"ש דלא בטיל דשיל"מ שהרי נרגש הטעם ואינו בטל במיעוטו מכ"ש אי טעם כעיקר דאורייתא דשייך שפיר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ובזו צדקו דברי הרי"ף ג"כ דמחשיב פת שאפאו עם הצלי לדבר שיל"מ אעפ"י שהוא אינו מינו כיון דהריח ניכר. ודברים ברורים הם. ונראה דאפילו הני רבנן דקשיא להו יודו דשייך דבר שיש לו מתירין באינו מינו היכא דהוה דבר שיל"מ. רק הכא בשביתה שאין כאן איסור. משמע שתקנה שביתת העיקר ויתבטל הטפל לגבי העיקר. וכמ"ש התוס' לעיל.

במשנה בפירש"י בד"ה ושלהבת כגון הדליק נר בשלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין עכ"ל. ויש לדקדק דבגמרא איתא חמשה דברים נאמרו בגחלת וכו' גחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת. והט"ז יו"ד (ר"ס קמ"ב סק"ג) כתב דכשהשלבת קשורה בגחלת פשיטא דאסור לחמם משלהבת גרידא. וא"כ בע"ז הא דשלהבת מותרת היינו שלהבת שאינה קשורה בגחלת. וכ"כ הט"ז יו"ד (סי' רכ"א סי"ג) דבמודר הנאה דוקא כה"ג מותר וא"כ גם לענין תחומין משמע דמיירי דמותר דוקא באינה קשורה בגחלת. ואם כוונת רש"י שהדליק משלהבת לחוד בלא גחלת הו"ל לפרושי בפשיטות דהשלהבת עצמו מותר כ"ש הנר הנדלק. מיהו י"ל דלא משכחת להוליך שלהבת לתחומו לכן צריך לומר על הנר הנדלק אבל לעולם אינו מותר רק להדליק משלהבת בלא גחלת או תחומין קיל טפי דהא במקומו מותר. מ"מ קשה לי על הטו"ז דהא לקמן פריך מהמוציא שלהבת חייב ומוקי בהוציאו בקיסם ומתניתין דאדיי' אדוי'. א"כ משמע לענין תחומין נמי לא משכחת רק בהדליק נר משלהבת דאדיי' אדוי' אבל משלהבת קשורה בגחלת י"ל דאסור. והפוסקים כתבו סתמא בהדליק נר משלהבת חבירו מותר ולא חילקו בין השלהבת קשורה בגחלת. וצ"ל לענין תחומין לא שייך להחמיר דהא קלי איסורא רק אתוספתא דהתירא הוא כדאי' בברכות פ"ח (דף נ"ג). מ"מ קשה כיון דאיסורא נמי איתא א"כ אתוספתא דהתירא נימא דמשום הכי אסור. וי"ל לזה דהתוס' שדולק הוא יותר מן העיקר י"ל דבטל העיקר בתוך התוספת דנקרא רוב כנגד עיקר שדלק משל חבירו ולא שייך בזה דבר שיל"מ לא בטל דמקלי קלי איסורא כמו בעצים שנשרו מן הדקל:

מיהו קשיא לי דבפסחים (דף כ"ו) הקשו התוספות איך אמרינן אשה בוררת חטין לאור בית השואבה והשמן והפתילה הים של קודש. וכתבו דהירושלמי דייק מיניה דקול ומראה אין בהם משום מעילה. ואם נימא כדברי הטו"ז א"כ איך מתירין ליהנות הא כיון דהשלהבת קשורה בפתילה מקרי נהנה מדבר שיש בו ממש. לכן צריך לחלק דהט"ז אינו אוסר רק לחמם בשלהבת דמקרי נהנה מן הממש אבל לראות לאורו לא שייך ביה איסורא דלא מקרי נהנה דמראה אין בו מעילה. ולפ"ז אפשר דגם בנר של ע"ז מותר ליהנות לאורו כיון דאין בו מעילה. ואף דאיסורא איכא כדאיתא בפסחים שם מ"מ הא מסקינן דבע"ז דבדיל מינה לא גזרו וצ"ע. ולפ"ז אפשר דמותר להדליק מנר של ע"ו דאין ההנאה בההדלקה רק באורו ואין ההנאה אלא המראה. וא"כ א"ש דברי רש"י בפשיטות דמותר להדליק נר משלהבת. אלא דקשה מאי אריא משלהבת אפילו מגחלת יהיה מותר דהא ההדלקה אין ההנאה רק להשתמש לאורו ומראה אין בו משום מעילה ומה שמדליק מגחלת לאו הנאה היא רק התכלית הוא ליהנות מאורו, ומפירש"י משמע דבהדליק מגחלת חבירו איכא איסור תחומין. וגם לפמ"ש דבטל קמא קמא בתוספתא דהיתירא אפילו מגחלת יהיה מותר דמקלי קלי איסורא ולמה לא יוכל להדליק מגחלת. ואפשר לומר דבגחלת אסור משום דשקיל נהורא כדאיתא בשבת (דף כ"ב) גבי מדליקין מנר לנר דהוה אכחושי מצוה דמיחזי כשקיל נהורא, ופירש"י דשואב קצת מן השמן לכן הגחלת אסור להדליק ממנה. מיהו אכתי נימא דבטיל במיעוטא לענין תחומין וצ"ע. שוב ראיתי למהרש"ל ביש"ש שכתב שמותר להדליק מבתי תפלות שלהם. ולפי מ"ש זה אינו דאם הוא אסור בהנאה והנר נאחז בפתילה הרי נהנה מע"ז כמו מגחלת שאסור ליהנות:

בגמרא הקדש דלא בדילי אינשי. וקשה אמאי מודר הנאה מותר בשלהבת הא לא בדיל והו"ל לאסור מדרבנן דבהא איכא לא בדיל טפי מהקדש, דאינו בדיל אלא מחמת איסור, וחמץ מקרי לא בדיל טפי מהקדש, אף שאסור עליו בחומר יותר ממודר דעבר על בל יראה. א"כ כ"ש דמודר הנאה מקרי לא בדיל ועיין ביו"ד (סי' פ"ח) ובש"ך שם בשם הרא"ש נדרים דבמודר מסתמא שונאים זא"ז ע"ש. מ"מ עכ"פ איכא לא בדיל טפי מהקדש. דדוקא לענין לאכול עמו קאמר וצ"ע. ואין להאריך בזה:

שם כגון שהוציאו בקיסם כו'. הרמב"ם (בפי"ח משבת דין ה') כתב בסתמא המוציא שלהבת פטור וגחלת כל שהוא חייב. והוא תמוה למה לא העתיק הך דשלהבת כל שהוא חייב ועיין בצל"ח. ונראה דס"ל להרמב"ם כאוקימתא דרב ששת שהוציאו בקיסם. אלא דקשה לפ"ז הא כיון דגחלת כל שהוא חייב הרי הקיסם עצמו הוא גחלת כל שהוא וחייב עליה משום גחלת. לכן י"ל שאין צריך לגחלת כלל רק השלהבת לחוד והוה הוצאת הגו אכה שא"צ לגופה והיה פטור משום הגחלת רק על השלהבת, שא"צ חיוב לגחלתו רק לשלהבת לחוד. וצ"ל דאתיא כמ"ד דמלאכה שא"צ לגופה פטור וזה א"צ לגחלתו רק לשלהבת. וא"כ הרמב"ם לשיטתו דפסק (בפ"א משבת) מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ממילא חייב משום קיסום שהוא גחלת כל שהוא. מיהו מאי פריך ותיפוק ליה משום קיסם ומוקי בדלית ביה שיעורא נוקמה אפילו באית ביה שיעורא רק שא"צ לקיסם רק לאור שלו והו"ל הקיסם מלאכה שא"צ לגופה. וי"ל דבאית ביה שיעורא מסתמא צריך לקיסם לבשל בו והיה מלאכה שצריכה לגופה אבל בקיסם י"ל שאצל"ג וכמ"ש. מיהו לפ"ז צ"ל דלא ס"ל כאביי דמשכחת לה באיתלי נורא בחספא דרב ששת פליג עליה וס"ל דוקא בקיסם אבל בחספא לא עדיף משאר שלהבת ולא חייב עליה וצ"ע. לכן אפשר לומר בפשיטות דבברייתא אינו מבואר גחלת כל שהוא דחייב אבל עיקר חיוביה משום גחלת וכיון שכבר הביא הרמב"ם דחייב על גחלת כל שהוא א"כ בין קיסם בין חרס בכלל גחלת הוא. וכן בשבת (דף קל"ד) גחלת של מתכת. וי"ל כיון דהאור יש לו במה לתלות לא גרע מגחלת כל שהוא:

במשנה ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר הר"ן פירש כרגלי הממלא של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני העיר וכיון דבדרבנן יש ברירה נמצא שהוברר שזה חלק הממלא. ונראה דהר"ן משמע ליה כן לישנא דמתני' דהאיך פסיק ותני כרגלי אנשי העיר הא דרך שעכ"פ אחד מבני העיר יצטרך לילך חוץ לתחום לכן ס"ל דרגלי אנשי העיר היינו כפי רצון כ"א ולפי מה שעירב. אלא דקשיא לי התינח לרב אבל לשמואל דס"ל לעיל (דף ל"ז ע"ב) דחבית אסורה דאין ברירה א"כ קשה איך נקט כאנשי אותה העיר. ודוחק לומר דפליגי בפירוש המשנה דלרב הפירוש כאנשי אותה העיר היינו הממלא מאנשי אותה העיר ולשמואל הפירוש כרגלי כל העיר ותחומן ואם אחד עירב לצפון כולן אינם יכולין להוליכן רק למקום שזה יכול להלוך. ועוד שהרי זה חמר גמל שאם א' עירב לצפון וא' עירב לדרום לא יזיזם ממקומם אם מיצעו התחום כדלעיל דף ל"ז ע"ב). ואי פליגי רב ושמואל בפירוש המשנה כל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי כדרך הש"ס בכל מקום:

לכן לפענ"ד נראה דשמואל מודה בזה דלאו כל כמיניה לאסור על חבירו ע"י תחומו ולערב לאסור על חבירו ודוקא בחבית שהיה להם לחלוק מעיו"ט בזו אסר שמואל אבל במידי דאין ראוי לחלוקה אינו יכול לאסור על חבירו וגם לשמואל כ"א מדידיה קממלא דלא מסתבר שא' יאסור על הכל וכה"ג מפלגינן בנדרים בחצר שאין בו דין חלוקה יכול לומר לתוך שלי אני נכנס. ועמ"ש בגמרא ע"ב. ולא שייך לומר שישאוב מעיו"ט מה שצריך לו אבל בחבית שבלא"ה עומד לחלוקה ס"ל לשמואל אין ברירה. וגם בפירש"י יש לפרש כן. ותדע דהא למ"ד יש ברירה פשיטא שהם כרגלי הממלא מבני העיר. וא"כ איך פירש"י דלא כהלכתא. אלא ודאי שגם כוונת רש"י שכ"א מוליך כפי תחומו אם עירב ובלא עירבו שום אחד מאנשי העיר כולם שוין להוליך אלפים לכל רוח. וכן מוכח בש"ס לקמן דבעי למימר דס"ל בירא דשותפי נינהו לכן הוא כרגלי מי שנתמלאו לו. וקשה אי דשותפי נינהו הרי בלא"ה אין יכול להוליך רק כרגלי כל השותפין ואיך אפשר להוליכו כלל כיון שכל ישראל שותפין בו הרי כ"א אוסר על חבירו שאין לכ"א רק תחומו. אלא ע"כ לפחות אי אמרינן ברירה כ"א מוליך למקום שביתתו ויכול לעשות שליח למלאות בשבילו. וא"כ ע"כ מוכח דלדידן שרי לכ"א להוליך כפי תחומו. ודלא כמהרש"ל ביש"ש שגמגם בזה. ועלה בדעתו דרש"י חולק בזה. וליתא. ועמ"ש לקמן בדעת הטור:

בפירש"י בד"ה כרגלי כו' וא"ת הו"ל למימר הן כרגלי כל אדם כו' דס"ל יש ברירה להחמיר עכ"ל. והקשה המהרש"א א"כ אמאי ס"ל לרב נחמן לקמן בחלקו גדיים כנגד גדיים דפטור מן המעשר נימא ברירה להחמיר ותירץ דהוה חומרא דאתי לידי קולא שאם תחייבו במעשר יפטר מן הקלבון. וקשה לי א"כ נימא כיון דאיכא בכל חד קולא וחומרא נחמיר בתרווייהו. וכמ"ש התוס' לעיל (דף י"ד) דלא שייך לומר בשל סופרים הלך אחר המקיל כיון דאיכא קולא וחומרא בכל חד. לכן י"ל דלענין תחומין ס"ל להחמיר משום ברירה דתחומין הו"ל דבר שיל"מ כדלעיל. אבל לענין מעשר קיי"ל עשירי ודאי ולא עשירי ספק א"כ אפילו ספק גמור פטור מן המעשר וא"כ לא שייך להחמיר. ועוד דבמעשר אם יקרא עליו שם מעשר ובאמת אינו חייב במעשר הוה ליה חולין בעזרה לכן לא שייך להחמיר במעשר. מיהו י"ל בפשיטות דהשביתה באה בשעת המילוי קונה להיות כרגליו. וכן דעת התוס' והרא"ש בעירובין:

בגמרא אתמר מילא ונתן לחבירו כו'. לכאורה היה נ"ל לדקדק מלשון הש"ס דלא אמר בלשון האומר לחבירו למלאות לו. והיה נ"ל לסייע לפירש"י בב"מ דבשויה שליח קנה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ג"כ. וא"כ לכ"ע הוה כרגלי מי שנתמלאו לו ולא מיירי רק במילא מעצמו בשביל חבירו דבכה"ג ס"ל לרב נחמן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מיהו לשון רש"י גופיה בד"ה רב ששת שכתב לשון כשאמר זה לחבירו למלאות לו. משמע אע"ג דשויה שליח וציוה לו למלאות לו. וגם קשה על רש"י למה לא קיים הגירסא דקנה. ומה שקשה לרש"י הא רב נחמן ס"ל לא קנה הא כאן אמר לו למלאות והוה שלוחו. וכן הקשה התומים. ועמ"ש בחדושי כתובות פ' הכותב ובב"מ ליישב פירש"י. וי"ל עוד דטעמא דרש"י דס"ל בשויה שליח קנה והתוס' הקשו עליו מיימר בר חשו דא"ל לשלוחו זיל תפסה ואפ"ה אמרו דהוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. ונראה לפרש דבלא"ה הקשה הרא"ש על פירש"י דמתני' דהיה רוכב דאיירי שאמר תנה לי ושויה שליח ואפ"ה לא קנה:

לכן נראה ליישב פירש"י דס"ל בשויה שליח לקנות הוה כאמר ליה קני ע"מ להקנות היינו שיקנה לעצמו רק ע"מ להקנות שוב לי קני ע"מ להקנות היינו שיקנה לעצמו רק פ"מ להקנות שוב לי. וא"כ י"ל דלא שייך תופס לב"ח די"ל שמקנה לו לעצמו שהשליח יקנה ע"מ להקנות ולרב נחמן לשיטתיה בנדרים ס"ל דקני ע"מ להקנות קנה. והשתא תו לא קשיא מיימר בר חשו דהא טעמא שקונה השליח לעצמו ולעצמו יכול לקנות ולא מקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים שהרי קונה לעצמו. והשתא י"ל דהא דס"ל לרש"י קנה בשויה שליח היינו שיכול להחזיק במטלטלין ולהחזירם למשלח דבכל תנאי הדין כן שאם נתן במתנה ע"מ פ"מ להחזיר הוה מתנה רק שצריך לקיום התנאי. והשתא בהך דיימר בר חשו שפיר קאמר דהוה תופס לב"ח וע"כ מטעם קני ע"מ להקנות. והשתא דתפסו אינהו ואין יכול לקיים התנאי ממילא קנין השליח בעל ושפיר תפסוה אינהו והשתא תו לא קשיא קושיית הרא"ש הא במתני' אמר תנה לי והוה שליח דהא במתני' אינו רוצה לקיים התנאי. ונמצא שכל הקנין בטל ושוב תופס וזוכה לעצמו מהפקר, והשתא א"ש גם הכא דאע"ג דאמר לו למלאות ע"כ לא קני תופס לב"ח בשויה שליח רק מטעם קני ע"מ להקנות. וא"כ ממילא דהוה כרגלי הממלא אם נתכוון לקנות ע"מ להקנות ובודאי המשלח רוצה שיקנו שביתתו. ולכן לא מצי למימר כי אם יתכוין מיד לקנות בשביל מי שנתמלאו לו. א"כ הוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. וע"כ פליגי אי קני המגביה כמו שפירש"י לקמן. וא"ש דברי רש"י. ודו"ק היטב. ועמ"ש לקמן:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה