שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק חמישי · דף לח:
בתוס' בד"ה הרי כו' אבל איסור התחומין אינו בא אלא מחמת ממון כו'. והקשה המהרש"א א"כ תקשי אפי' חטין ושעורין דהוה מין בשאינו מינו מ"מ הא חיוב ממון לא בטל. גם מהרש"ל הקשה איך מתרץ ר' אבא על המשנה דאיירי מין בשאינו מינו דבטל גם לפי דמיונו של ר' אבא. גם אינו מבואר היטב דמיונו של ר' אבא וסברת התוס'. ובמה נחלקו. וכבר כתבתי זמן רב הנראה לעניות דעתי דפליגי בסברת הר"ן בנדרים (דף נ"ב) והוא דהר"ן בנדרים חידש ליישב דברי הרי"ף שסובר דפת שאפאה עם הצלי מקרי דבר שיש לו מתירין שיכול לאוכלו בלא בשר. והקשו עליו דדבר שיל"מ ליכא אלא במינו. ותירץ הר"ן ותוכן סברתו דר' יהודה ס"ל מין במינו לא בטל ורבנן ס"ל דבטל והיינו דהיכא דשוה לגמרי בדמיון הוה כמו עולין דלא בטלי לכן ס"ל לר"י מב"מ לא בטיל לפי שהוא שוה בדמיון. אלא דרבנן ס"ל ניהו ששוין בדמיון המין מ"מ יש חילוק ביניהם באיכות שזה אסור וזה מותר. לכן ס"ל דמין במינו בטל אבל כששניהם מותרים ההפרש שיש בין חילוק המינים. מ"מ הם שוים בהיתר כגון פת שאפאה עם הצלי. וכאן מים ומלח הוה כמו ששוין במין. דמה שהם שוין בהיתר משלים החילוק שיש בין המינים. והוה כמו מין במינו:
ובזה נבא אל הענין דסברת ר' אבא היתה כסברת הר"ן דקשיא ליה הא דקשיא להו ממים ומלח ליבטל ברובא וקשה הא א"ש בפשיטות דבר שיל"מ לא בטיל כמ"ש התוס' לעיל. לכן הבין ר' אבא סברתם דדבר שיל"מ אינו אלא במינו וזה נקרא אינו מינו. אלא דקשה לר' אבא שסובר כסברת הר"ן דמין בשאינו מינו ששניהם מותרים לא דמי לאיסור והיתר מין בשאינו מינו שיש שני חילוקים מצד המין וגם מצד חלוקת ההיתר והאיסור א"כ י"ל כאן שדמיון שדומין בהיתר משלים הדמיון שהיו דומין במין. ולזה הבין ר' אבא סברתם דכאן הו"ל ליבטל דהוה אינו מינו ואי משום בהיתר מ"מ ס"ל דמה שהם חלוקים בבעלים הוה כמו חלוקים באיסור והיתר והדר הו"ל מין בשאינו מינו שראוי ליבטיל אפילו בדבר שיל"מ. וע"ז בא ר' אבא בדרך תמוה אטו מי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי כלומר איך אפשר שנאמר שיתבטל הממון וכיון דמצד הממון לא מסתבר שיגרום ביטול נמצא שההפרש מצד הממון אינו גורם ביטול רק שתאמר במשנה שמצד חילוק המין יתבטל. וע"ז שפיר נימא דהוה דומה בהיתר הוה כאילו דומה במין. מעתה לא יקשה על ר' אבא חטין בשעורין נמי דניהו ודאי שהחילוק בעלים לא יגרום ביטול מ"מ מין בשאינו מינו בטל שפיר כיון דחלוקים במין גם חלוקים באיסור והיתר. ואינו מדמה ר' אבא רק המשנה ששוין באיסור והיתר הוה כמו מין במינו אבל ר' אבא מדמי דמיון בהיתר כמו דמיון במינו ובחיטין ושעורין כשיש הפרש גם באיסור והיתר וגם במין ודאי בטל. אף דאין חילוק בעל הממון גורם ביטול מ"מ חילוק המין והאיסור גורם ביטול. ומיושב קושיית מהרש"א ומהרש"ל דלא בא ר' אבא לומר אלא שחילוק בעלים אינו גורם ביטול וממילא במשנה הו"ל כמין במינו. ובחטין ושעורין בהיתר בהיתר באמת לא בטיל רק באיסור והיתר שחלוקים במין ובאיסור. ולא בא ר' אבא אלא לומר דחילוק בעלים אינו גורם ביטול היכא דלא הוה בטל בלא חילוק בעלים:
אמנם כל זה סברת ר' אבא אבל הני דמוכחי עלים אינם מודים כלל בסברת הר"ן. וכמ"ש בחידושי ליו"ד. דבפרק הזהב מוכח דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן ולסברת הר"ן ראוי שיהיה מן התורה כמו לר"י מין במינו לכן ס"ל דאפילו נודה לסברת הר"ן בזה דדמיון היתר בהיתר הוא כדמיון המין. וא"כ היה שפיר במתניתין שאף שהוא מין בשאינו מינו מ"מ לר' יהודה י"ל כמו דלא קפיד ר' יהודה אחלוקת ההיתר והאיסור מ"מ כל שהוא מין במינו לא בטיל כמו כן במתניתין לא יקפיד על חלוקת המין מאחר ששוין בהיתר כסברת הר"ן. אבל לרבנן ס"ל אפילו במין במינו בטיל ודבר שיש לו מתירין לא הוה רק חומרא דרבנן, ולא החמירו רק במין במינו ממש. וכיון דכל מב"מ בטל אפילו יהיה דומה לגמרי הן באיסור והיתר הן במין מ"מ לא דמי לעולין דחולין מקדשים לא גמרינן. או משום דבעולין ליכא שום הפרש. וכאן שדנין שיתבטל כמו בתחומין מ"מ יש לזה תחום אחר ולזה תחום אחר ואינן שוין לגמרי לכן בטיל לרבנן ואין כאן רק חומרא דדבר שיל"מ וזה לא מצינו רק במינו שאינו מבטל הטעם רק מחזק. אבל באינו מינו לרבנן אף ששוה בהיתר כיון דדשיל"מ דרבנן אין לגזור באינו מינו כמו בכל דבר שיל"מ שבטיל באינו מינו. ובמילתא דרבנן אין לחלק בסברא שדומה מצד כהיתר לענין דבר שיל"מ נחמיר לקרותו מב"מ. דבשלמא לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל ראוי שיהיה דין דמיון שיש באיסור והיתר למב"מ. אבל בדרבנן לא דייקינן כולי האי. וכל שהוא מין בשאינו מינו אינו ראוי לגזור דשיל"מ בשביל הדמיון בהיתר. והדברים עמוקים ונכוחים למבין דברי חכמים וחידותם. שאין מובן כלל בש"ס עפ"י פשוטו:
עוד אפשר לומר סברת ר' אבא דס"ל דלעולם כשדנין על חיוב הממון דומה למין במינו שאין דנין רק על ממון של זה מעורב עם ממונו של זה ואפילו חטין בשעורין כשדנין על שווי מקרי מין במינו. לכן בממון לעולם מקרי מין במינו ואינהו קאמרי מ"ש חטין ושעורין משום דבעלמא כשאין דנין על חיוב הממון נקרא מין בשאינו מינו הכי נמי הכא אפילו תאמר חיוב הממון נקרא מין במינו לרבנן מבטל בטל:
עוד י"ל לבאר הדמיון והוא דר' אבא ס"ל דודאי דלענין איסור אמרינן חד בתרי בטל מ"מ פשיטא לן דאם נתערב קב חטין שלו בשל חבירו דאינו פטור מן התשלומין דהא אפילו אם נתבטל האיסור חד בתרי דעת התוס' בפ' גיד הנשה דאסור לאוכלו בבת אחת דודאי אוכל איסור רק בזה אחר זה דיש לתלות לעולם שאוכל ההיתר וא"כ פשיטא שמחוייב לשלם לו אלא דאיכא למיבעי אם רוצה לשלם לו וזה רוצה דוקא בגוף החטין בזה היה אפשר לומר שבטל וישלם לו הדמים ששוין. ובזו יש לומר סבירא ליה לר' אבא שאמר הרי שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קנין של חבירו אף דפשוט שצריך לשלם לו מ"מ יאכל הלה וחדי דייקא הייני שיאכל גוף החיטין בזו ס"ל לר' אבא כיון דמין במינו לא בטל צריך ליתן לו חלק בגוף החטין כיון דמין במינו לא בטיל ואיתא לחלק חבירו. והנה במשנה במים ומלח ס"ל ספיר שדומה למין במינו שאם לש עיסה במים ומלח של חבירו או שעשו שותפות ואינו מכוון לגזול שיקנה בשינוי צריך לתת לו חלק בגוף העיסה כיון שכל התהוות העיסה על ידן לאו כל כמיניה לסלקו בדמים כיון שהסכימו על השותפות. ולזה גם כאן לא שייך ביטול ואינהו קאמרי כיון דס"ל בחטין ושעורין דבטל וסגי לסלוקי בדמים כיון שהוא אינו מינו גם בחטין בחטין בטל לרבנן וכאן לא עדיף מים בעיסה ממין במינו דלרבנן בטל ובזה יש ליישב קצת הדמיון מבורר צרורות דכמו שהצרורות יש להם דין חטין שחייב עליהם דמי חטין כמו כן המים והמלח דין עיסה יש להם ואינם בטילם. זה מחדושים ישנים מזמן רב:
וכעת אשר זיכני ה' ללמוד שיעור קבוע ולחבר על מסכתא זו אכתוב הנוסף ליישב קושיית המהרש"ל הרי במשנה אינו מינו. וי"ל הסברא דס"ל דבחטין בחטין פשיטא דלא שייך שתבטל מטעם שהרי יאכל הלה וחדי. ואין לומר שמתבטלין כיון דהו"ל מין במינו מקרי אוכל חטין של חבירו וכיון ששם האכילה ע"ש חטין ודאי הרי אוכל של חבירו משא"כ האכילה נקראת ע"ש החטין. אף שמרגיש טעם השעורין. מ"מ לא נקרא אכילת שעורין רק אכילת חטין שמרגיש בהם טעם שעורין אבל החיטין שאוכל הם שלו ואוכל חטין שלו. אבל בעיסה לא שייך לומר שאוכל עיסה שלו שלא היה לו עיסה מעולם רק קמח נמצא שאוכל מה שנקרא עיסה. ומבלעדי חבירו לא יצדק עליו שם עיסה או לחם. א"כ השם נקרא על שם חבירו. ואינהו ס"ל בחיטין בחיטין דלרבנן בטל נקרא האכילה על חיטין שלו. ושפיר היה לו להתבטל לענין תחומין:
עוד י"ל דבלא"ה לפמ"ש התוס' ביבמות בפ' הערל (דף פ"ב) דקשה בחטין ושעורין הא ניכרין וע"כ בקמח איירי. וא"כ י"ל דקמח בקמח מקרי לענין מין במינו דלא בטל יש לו דין לח בלח דביבש לא שייך מין במינו לא בטל. ומ"מ לענין טעם כעיקר אינו נותן טעם בצונן וא"כ מיושב קושיית המהרש"ל דבמשנה הוה אינו מינו וגם קושיית המהרש"א בשעורין מקרי אינו מינו ולפ"ז לק"מ דכאן ודאי י"ל דטעם כעיקר לא בטיל כמו מין במינו לר' יהודה. אלא דבקמח בקמח שמתערב יפה לענין מין במינו דלא בטיל יש לו דין לח בלח. דהא ר' יהודה יליף מדם הפר ודם השעיר דמין במינו לא בטיל. והתם צונן הוא. אבל לענין טעם אינו נותן בצונן. ולהכי במים ומלח שנותנין טעם ע"י בישול ואפיה הו"ל כמו מין במינו. ואינהו אחיכו עליה דס"ל דלרבנן מבטיל בטל. ודו"ק היטב:
בתוס' בד"ה נהי כו' מכאן נראה דהלכה כרבנן עכ"ל לכאורה הכא קאי לרבנן דר' יהודה במתני' לכן קאמר לרבנן בטיל ואין ראיה דהלכה כרבנן במין במינו דשמא הלכה ובפירש"י. ועיין בתוס' פ' ג"ה (דף צ"ז):
בגמרא אלא הא דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה ה"נ באית לה תובעין לא בטלה. והקשה המהרש"א דלמה פריך דוקא מרב חסדא תקשי ליה מכל איסור שבטל נימא באית ליה תובעין לא בטיל. ונראה ליישב ע"פ מה שנסתפקתי אם יש לאחד חתיכה שאסורה ונתערב לו בשתי חתיכות היתר של חבירו באופן שהדין חד בתרי בטל וגם אותה חתיכה מותרת אם תובע בעל החתיכה האסורה דמי החתיכה האסורה דמי חתיכה שלו אם צריך לשלם לו דמי החתיכה כפי מה שהיא שוה לאכילה. מיהו באיסורי הנאה נראה שאין לו שום תביעה על חבירו דאין דמים לאיסורי הנאה. ובנדרים (דף פ"ה) באומר קונם כהנים לוים נהנים לי יטלו בעל כרחו ומפרש דכיון דאמר קונם שוינהו עפרא בעלמא. וא"כ כ"ש איסורי הנאה שאין להם היתר שאין דמים לאיסורי הנאה. כי קמבעיא לי אם היה לו חתיכת נבילה שמותר בהנאה ונתערבה לו בין שתי חתיכות כשירות של חבירו אם סגי שישלם לו מה ששוה הנבילה או כיון דראוי לו לאכילה משלם לו דמי חתיכה כשירה או חתיכה אחת. ונראה דאיכא למיפשט הא מילתא ממ"ש התוס' כתובות (דף ל"א ע"ב) בד"ה לא דאפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון ששוה כל שהוא מיחייב בכל כדאמרינן גבי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ היכא שיש חיסרון כל דהו חייב בכל כמו דאיתא בב"ק (דף י"א) היכא דשייך שחרוריתא דאשיתא צריך לשלם הכל. וכן בתחב לו חבירו לתוך פיו דנמאס כיון דשוין כל שהו חייב בכל. וא"כ י"ל כאן כיון דנבילה נמי שוה כל דהו לאכילה לכלבים. א"כ אין לו ליהנות משל חבירו ועכשיו שהותרה באכילה הריוח של בעל החתיכה. אלא די"ל בכה"ג א"צ לשלם רק הדמים ואין יכול לומר תן לי חתיכה בעינה כיון דאם היתה בעין קודם התערובות לא שוה לו לאכילה רק חזה אין לו ליהנות משל חבירו בחנם וצריך ליתן לו דמי שויה:
ועפ"ז נבא אל הענין ויתיישב ג"כ קושיית הפלתי (בסי' צ"ח) שהקשה אהא דאיתא בפ' ג"ה (דף צ"ט) דרש רבה בב"ח חתיכה של נבילה אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות אוקי רב אמורא עליה כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשי' נבילה ואוסרת החתיכות כולן מפני שהן מינה ופריך מכדי רב כר"י ס"ל דמין במינו לא בטל א"כ אפילו לא נתן טעם נמי. והקשה הפלתי דילמא ס"ל לרב נבילה בטילה בשחוטה והו"ל מין בשאינו מינו אך כשהחתיכה עצמה נעשית נבילה. א"כ לדעת הרשב"ם דמים הנאסרים מנבילה הוה מין במינו בשאר מים. א"כ כשנבלע החתיכה בחתיכות אחרות הו"ל מין במינו עם שארי חתיכות שאפשר להם ליבלע ע"י. ולפ"ז נראה ליישב דודאי י"ל דהתם לא קשיא דהא יש להבין איך אמר אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה. הא לפמ"ש הפוסקים דחתיכה שנאסרה מבב"ח מקרי חתיכה ראויה להתכבד דהוה איסור מגופה. א"כ אפשר לשחוטה שתעשה נבילה שיבלע בה חלב ונעשה גוף האיסור וא"כ אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ע"י בליעת בשר בחלב. אלא דר"ח לא איירי רק לענין טומאה ולענין טומאה אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה דבב"ח אינו מטמאה. וא"כ התם לענין אכילה. שפיר י"ל דאפשר שתעשה נבילה לאסור באכילה ע"י בליעת בב"ח. והשתא י"ל גם כאן בשאר איסור לא קשיא דלא ליבטל. די"ל דניחא שיופקע שמו מעל האיסור כדי שיתבטל ויותר. דאל"כ לא יהיה מותר כלל. וניחא ליה שיופקע שם בעליו עליו כדי שיתבטל ויתחייב לשלם לו דמי האיסור שנתבטל כפי שויה לאכילה. אבל רב חסדא לא מיירי לענין לאכילה דאפשר לשחוטה שתעשה נבילה ע"י בב"ח. וע"כ לענין טומאה לענין מגע ולענין מגע אין הבעלים מפסידין ויכולין לתבוע נבילה שלו לאכילה לכלבים. ודו"ק היטב:
עוד נ"ל ליישב קושיית מהרש"א בפשיטות דלענין איסור י"ל דפשיטא ליה אפילו אית ליה תובעין בטל דהא יכול לקנות האיסור מן הבעלים שיתבטל שם הבעלים ויתבטל האיסור. אבל ר"ח דמיירי לענין טומאה לא מהני אף שיקנה האיסור מ"מ כבר נחתא ליה טומאה ותו לא פקעה. לכן מקשי דוקא מטומאה. ודו"ק:
שם גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות. פירש"י אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה אתי למימר נמי כו' דיוליכנה כ"א למקומה. וקשה מה בכך הא קיי"ל בשנים שלקחו חבית בשותפות דבדרבנן יש ברירה ויכולין להוליך כ"א למקומו כדלעיל (ל"ז ע"ב). וי"ל דשם לקחו החבית בשותפות ומעולם לא נברר חלקו של אחד מהם אבל כאן חיישינן שיתנו כ"א חלק קמח שלו ויערבו אח"כ לעשות בשותפות ובהא לא שייך ברירה כיון דניכר חלקו של כ"א רק מערבין החלקים יש לו דין מעורב אף שחולקין בשוה מ"מ לא שייך לומר ברירה כיון דהוכר האיסור. וכמ"ש התוס' בתמורה (דף ל') בשם הרמ"ר. ואף שחולקין בשוה היינו משום שאי אפשר לחלוק בענין אחר מחליפין של זה בזה אבל ברירה לא שייך היכא דהוכר האיסור אבל קנו עיסה בשותפות הו"ל דינא דשנים שלקחו חבית. ולהכי קאמר שמא תעשה העיסה בשותפות היינו שיתנו כ"א חלקו בקמח ומים ומלח. מיהו קשיא לי עדיין דאם גזרו בשאלת מלח ומים שמא תעשה בשותפות איך קיי"ל להתיר בחבית הא איכא למיגזר שמא יעשו החבית בשותפות דהיינו שכ"א יהיה לו יין שלו ואח"כ יערבו יחד בחבית אחד דניכר מעיקרא ולא שייך ברירה כיון דגזרו שאלה אטו עשיה בשותפות כ"ש דיש לגזור שותפות אטו שותפות. ואפשר דאביי ס"ל כשמואל דחבית נמי אסורה משום גזירה ומיושב תמיהת התוס' לעיל דשמואל אית ליה ברירה. די"ל טעמא דשמואל משום גזירה, ולק"מ מיהו זהו דוחק דאנן קיי"ל כרב לעיל ולא גזרינן ואפשר שזה אין דרך שיערב יין שלו עם של חבירו אבל לעשות עיסה בשותפות שכיח:
ובהכי ניחא דרש"י לא פירש כן אתבלין דיש לחוש שיעשו בשותפות. ולפ"ז י"ל בתבלין שהוא דבר מועט אין דרך שכל אחת תתן חלק בתבלין רק האחת נותנת על השותפות שתחזיר חלקה בתבלין או אחרים או דמיהן. וא"כ לא ניכרו החלקים מעולם ושייך ברירה וגם התבלין בטלי בתבשיל רק לחוש שתעשה קדירה בשותפות. וא"כ ממנ"פ אם תתן חלקה בבשר הרי תוכל לברור שלה ואם יקנו בשר בשותפות שייך לומר ברירה כיון דלא ניכרו החלקים מעולם רק בעיסה דרך שכ"א ניתנת מדת קמח שלה ומערבין החלקים ואח"כ חולקין ובכה"ג ל"ש ברירה כיון דניכרו החלקים. וא"ש דברי רש"י. ודו"ק היטב:
ויצא לנו דין חדש אם עירבו שנים חבית יין שכ"א היה לו חלקו מיוחד וניכר ואח"כ עירבו בהא לכ"ע חבית אסורה. כיון דהוכרו מעיקרא החלקים לא שייך ברירה: