שמחת הרגל על הגדה של פסח· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
מגיד · יכול מראש חודש
פסקה א
יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה - בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.
ושמעתי אומרים משם המפרשים במשז"ל שלשים יום קודם לפסח שואלין ודורשין ורשב"ג אומר שתי שבתות והקשו הראשונים דהא אמרינן משה תקן להם לישראל שיהיו קורין הלכות פסח בפסח הלכות חג בחג הלכו' עצר' בעצר' והר"ן ז"ל תירץ דתקנת משה רבינו ע"ה לדרוש הלכות חג בחג היינו למדרשינהו בפרקא ומ"ש שלשים יום או שתי שבתות לרשב"ג היינו לשני תלמידים אחד שואל כענין ואחד שואל שלא כענין נזקקין לשואל כענין וקאמר דשלשים יום או שתי שבתות לרשב"ג הוי שואל כענין וז"ש יכול מראש חדש דהיינו כדעת רשב"ג דהזמן הוא שתי שבתות והיינו לתלמידים השואלים כענין דמר"ח חשיב כענין וא"כ ס"ד יכול מר"ח דזימנא הוא לשואל כענין ת"ל ביום ההוא: ומהכא מוכח דהוא מיירי בבן שאינו יודע לשאל דאי מיירי ביודע לשאל אחד חכם וא' תם קשה דלמה יגרע שתהא ההגדה ביום ההוא דוקא הלא מר"ח לרשב"ג נזקקין לתלמיד השואל בהלכות הפסח ומקרי כענין: ואמאי כל קבל ברא לגבי אבא אמר ביום ההוא: אלא מוכרח דמיירי בבן שאינו יודע לשאול וקאמר והגדת לעצמו בלי שאלה אלא אתה מעצמך ומשו"ה אינו מר"ח דההיא לשואלים דמקרי כענין משא"כ הבן הזה שאינו יודע לשאל ואתה תגיד מאליך להכי צריך דוקא ביום ההוא: אי ביום ההוא יכול מבעוד יום שאביו ילמדנו וכפ"ז נפיק דמי שיש בו קצת דעת ללמדו מבע"י ויכול לדבר בליל החג יטפל בו אביו אבל מי שאין בו דעת כלל שאם ילמדנו מבע"י לא הועיל כלום ולבו לב האבן לא דברה תורה בזה ת"ל בעבור זה כלומר אף שאין לו דעת כלל שאינו מועיל אם תלמדנו מבע"י חייב אתה לדבר עמו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך דלא גרע ממאי דתנן הוא שואל את עצמו זהו תורף דבריהם בתוספת קצת כפי קצורנו:
ואפשר דמ"ש בשעה שמצה ומרור מונחים ירמוז למש"ל דהמצה זכר לעבדות ומרור זכר לקושי השעבוד שהו' היה בגר' עיקר הגאולה ולכך ההגדה תהיה בשעה שמצה ומרור מונחים: או יאמר שמצה זכר לשעבוד הגוף כי ככה יאכלו את לחמם העבדים ומרור זכר לשעבוד הנפש כמו שפירש רבינו מהר"ם אלשיך זלה"ה בכוונת הכתוב וימררו את חייהם בעבודה קשה כי חיי האדם היא נשמתו וזה עוצם רשע' העכו"ם במצרי' לשעבד נפש ישראל ולמרר נפשם לעע"ז והוא אבדן הנפש וז"ש וימררו את חייה' רומז לנפשם שהוא התמרור עיקרי וכו' עש"ב ולפי זה מרור שהוא רמז למש"ה וימררו את חייהם הוא רמז למרירו' הנפש לעע"ז ולכן מרו"ר גי' מו"ת ובכן ההגדה תהיה בשעה שמצה ומרור מונחים שנזכור מה הי' לנו במצרים כמעט שאבדנו נפשנו וגופנו לולי ה' שהיה לנו ברוך האל המושיע ואומרו בעבור זה מורה באצבע כי בשגם כל איש ישראל זכרון יציאת מצרים על לבו תמיד כמצותו לזכור יצ"מ מ"מ זה מדבר בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך בפועל והגדת לבנך. ועיין לקמן בפסקת רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר וכו' מה שכתבנו בעניותנו מה הוה ס"ד דאצטריך לומר ושאינו יודע לשאל את פתח לו ע"ש:
בעבור זה וכו' כתב הר"ד אבודרהם ז"ה בגימטריא י"ב מצות שאדם עושה בליל פסח ואלו הן ד' כוסות חרוסות כרפס שתי נטילות ידים המוציא מצה מרור כריכה עכ"ל וראיתי מי שכתב עליו וז"ל ומ"ש שתי נטילות לשתי מצות אין נראה דהא נטילה ראשונה לאו מצוה היא דהא לא מברכין עלה רק נקיות הוא וכמ"ש התוס' פ' ערבי פסחים אלא נ"ל אפיק נטילה א' ומעייל סיפור הגד' הוא מ"ע מתרי"ג מצות וכמ"ש הרמב"ם עכ"ל ולק"מ על הרב הר"ד אבודרהם כי כמה גדולים סברי דיברך על טיבולו במשקה כמבואר בטור ובית יוסף א"ח סי' קנ"ח ובס' אורחות חיים הלכות ליל פסח אות י"ג כ' דרוב הפוסקים סוברים שיברך ברחיצה שקודם הכרפס על נטילת ידים וכן נראה מדברי הר"ד אבודרהם שדעתו לברך כאשר עיניך תחזינה אלא דאנן משום ספק ברכות לא מברכינן כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ומ"מ הר"ד אבודרהם יפה כתב ברמז זה לפי דעתו ודעת רוב הפוסקים וכך היה מונה שתי נטילות. ולא רצה למנות סיפור יצ"מ כמ"ש הרב הנזכר דהוא מונה מצות מעשיות ולא מצות שהם בדיבור לבד:
ולפי האמור לכאורה יש להרגיש עמ"ש בס' ארחות חיים ה' חמץ אות קי"ד שנתן טעם למשז"ל האוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו דכשם שגבי החתן אומרים ט' ברכות בפה"ג ואירוסין בפה"ג ושש ברכות כן מברכין תשע ברכות קודם אכילת מצה דוק ותשכח עכ"ד וראה זה חדש דהרב שבלי הלקט וס' תניא ובשו"ת מהר"י וייל סימן קצ"ג ודעמיהו כלם מש"לו בנו דכשם דהחתן צריך לברך ז' ברכות כן צריך לברך קודם אכילת מצה ז' ברכות ע"ש. [וכן הוא ברעיא מהימנא פנחס דף רנ"א ע"ב ומני קב"ה לברך לה ז' ברכות ליל פסח ע"ש]. ונראה דטעמם דרז"ל אמרו כבא על ארוסתו מכלל דכבר היא ארוס' וא"כ ברכו ברכת אירוסין ואין מחסור אלא ז' ברכות אבל הרב ארחות חיים דמני ט' ק"ק דלפי דעתו שיברכו ענ"י בטיבול א' הם טפי מט' דהיינו בקדוש ג' בטבול א' ב' בהגדה גאל ישראל ובפה"ג [לפי דעתו ומנהגו] נט"י המוציא ומצה הם עשרה. אמנם יש לישב לזה כאשר יראה הרואה בס' חק יעקב סימן תע"א מ"ש במנין הז' ברכות ומשם באר"ה ואין להאריך: