שמחת הרגל על הגדה של פסח· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
מגיד
הא לחמא עניא
פסקה א
יכוין לקיים מצות עשה דאורייתא לספר בליל הפסח ספור יציאת מצרים ובקול רנה ותודה וגילה ברעדה יאמר ההגדה. ויזכור להמשיך דברי הגדה ואחר ימלא פיהו לבני ביתו להגדיל ולהאדיר חסדי ה' כי לא תמנו. ויזהירם להאמין בכל דברי התורה ומפרשיה רז"ל בסיפור הנס. ויגלה טפח ממעשה נורא בימי רבינו מהרח"ו זצ"ל שאשה אחת לא היתה מאמינה ביצ"מ ולקתה ועל ידי רו"ח נשברה ויצל"ח דברו בפירוש אמרי יושר המגיד כפי כחו מפי סופרים וספרים ורמוז בתיבת מגיד לשון ממשיך שם רמז להמשיך ולהאריך הדברים לכבוד ה':
ודע דנשים חייבות בהגדה (ודלא כהרב בית דוד [בספרו הקטן ברכי יוסף סי' תע"ג כתבנו בעניותינו באורך]) ומדברי ספר מנהגי מהרי"ל דף כ"ב שכתב דמהר"ש הורה ללכת אצל אשת הקושי"ת וליתן לה ד' כוסות וירקות הכל כסדר ואין צריך לומר הגדה ע"ש לכאורה אתי כסברת הרב בית דוד. אמנם יען התוס' בסוכה דף ל"ח כתבו בפירוש דנשים חייבות בהגדה ונעלמו דבריהם מהרב בית דוד נראה להשוות דעת מהר"ש דסבר דנפטרה בקידוש ובהלל ולעולם דחייבת בהגדה אך סדר זה של הגדה שאנו קורין אינו חיוב ומהרי"ל שם דף כ"ב כתב משם רבינו שמחה דחייבות בהלל ולפי זה אומרים הודו ע"ש ודו"ק.
[אחורי תרעא: מעשה שראה אור כי יהל ספר המאיר דרך המלך הנדפס מחדש מאור עינינו הרב המובהק כמהרי"בר נר"ו שגם הוא נר"ו הקשה על הרב בית דוד ושם ראיתי שתמה על הרב החינוך דמוכח מדבריו נשים חייבות בהגדה מדאורייתא ואסיק בצ"ע ולי ההדיוט נראה דסבר הרב חינוך שטעם שאף הן מחייב מדאורייתא לנשים במצות דאורייתא כמו שמבואר בברכי יוסף דיש סברא זו ושם נאמר דהכי סבר הרב החינוך ע"ש וסבר הרב החינוך דריב"ל פשיטא ליה דבמצות דאוריתא חייבות מטעם שאף הן ולפוטר' אצטריך מיעוטא ואשמועינן ריב"ל רבותא דאף במצות דרבנן אמרינן שאף הן וכבר רב חביבא הנז' יאחז צדיק דרכו לפי רוב הענוה שבשפלנו זכר לנו בענין זה בסיומא דמילתא ועיין מה שכתבנו בעניותנו בספר הקטן מחזיק ברכה סי' תע"ג ושם בקונטריס אחרון בס"ד:] ועמ"ש בספרי הקטן מחזיק ברכה בקונטרס אחרון סימן תע"ג ע"ש. ועוד כתבתי בזה מחדש בקונטריסי בס"ד. לכן אז יגלה אזן הנשי"ם ובמוסר"ם יחתום להיות אזנן קשבת לשמוע אל הרנה ולספיר"ת תפארה:
פסקה ג
הָא לַחְמָא עַנְיָא. דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הַשַּׁתָּא הָכָא. לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. הַשַּׁתָּא הָכָא עַבְדֵּי. לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין:
ישתכל המשתכל וירדוף הקורא נעים למען דעת בארש מה זה היה למסדר ההגדה אשר כולה אמרה בלשון הקדוש חוץ מפסקא זו ראשית הג"ש קראה תרגום. וכבר קדמונים אחזו שער עשות ספרים במדרש הגדה זו ואני בעוניי לעת כזאת לא פניתי לעיין בדברי מפרשי ההגדה חדשי' גם ישני' רק אשר חנן אלהים את עבדו איזה גרגיר עתה אמת אגי"ד לקראת מגי"ד והיתה לבא"ר שנים שלשה גרגרים בס"ד:
ואחשבה לדעת מגי"ד מראשי' תרגמ' להאי פיסק' באשר זה שנים ראיתי בס' אחד מרבני אשכנז זה שמו לב אריה ריש פ' שמות שרטט וכתב משם גדולים בפי' הכתו' ארמי אובד אבי דאיתא בס' גלי רזיא בשביל שהביא יעקב אע"ה לשון תרגום בתורה כשרדף אחריו לבן ויקח יעקב ובניו מאבני המקום ויעשו גל ולבן קראו יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד ומפני זה היה גלות מצרים והוא אומרו ארמי אובד אבי הכונה בשביל לשון ארמי שגרם אבי ליכתב בתורה לכן הוכרח וירד מצרימה עכ"ד אמור מעתה הלא מראש אשר לו זכר המגיד גלות מצרים שאכלו לחם עוני בעבודתם אי משום שהוא קשה העיכול ואי משום כי לא יכלו להתמהמה עד אשר יחמץ למהר לעבודתם וסבלותם להשלים מתכונת הלבנים דבר יום ביומו וכמ"ש הראשונים. אי לזאת מילתא אגב אורחיה קמ"ל סברת גלי רזיא דבעבור לשון ארמי ירד ירדנו מצרים לכן יגי"ד זאת הפסקא בלשון ארמי מחוי במחוג דמסיבת לשון ארמי באו אבותינו למדה זו לעבוד עבודת עבד ויאכלו גם אכול לחם עוני. איברא דעיקר מטרין הקדמה זו צריכה ביאור וכבר ראיתי מי שעמד על זה ומסיק דיעקב אע"ה עשה לשון הקדש בית יד לתרגום דפירש יעקב אע"ה דיגר שהדותא הוא גלעד והאריך בזה שזו היתה כונת הרבנים הנ"ז:
ואנן בדידן עוד אשוב לדקדק בפסקא זו כי עין בעין יראו דהפסקא הלזו היא בתרגום אבל תיבות לשנה הבאה בני חורין הם בלשון הקודש וצריך טעם מה נשתנו תיבות אלו. ויראה במה שנודע דעיקר הגלות לברר ניצוצות הקדושה איש איש ממקומו וזאת היתה סיבת גלות מצרים לברר ניצוצות הקדושה אשר נפוצו שמה ועל כן קראה הכתוב כור הברזל למצרים שהיתה דומה לכור אשר בו מתיכים הכסף והזהב להפריד הסיגים ולזקקם וכן הי' מצרים לישראל לברר ניצוצות הקדושה ע"י השעבוד בחומר ולבנים ולהפריד הסיגים להוצי' לאור הקדוש' נקיה וברה. וידוע דחוצה לארץ ניתן לשבעה שרים וכל אומה ול' תחת שר אחד אכן ארץ ישראל לגבולותיה היא רשות הגבוה מלכות שמים שכינת עוזנו והשכינה נקראת שנה. גם ידוע דבחינת התרגום נגד קליפת נוגה וענין קריאת הפרשה ב' מקרא וא' תרגום הוא לברר מקליפת נוגה וסדרי בירורין להכניסם בקדושה: וכל ההקדמות האלו מבוארות באר היטב אצל עין רוג"ל פרק כל כתבי הקודש מגורי האר"י זצ"ל. ועפ"ז אפשר דזו היתה כונת המגיד ליסוד אר"ש ארשת שפתיו בפסקא זו בלשון תרגום רומז על הרא"ש הלזו כי עתה שם ישבנו מושב דכ' רחמנא לכל שר ושר בגלות כדי לברר ניצוצות הקדושה כמו קריאת התרגום וכן השרים בחינת התרגום מעם לועז ומשם חפר אוכל איש ישראל בגלותו כמצרף וכמטהר כסף וזה יצא ראשונה בגלות מצרים כור הברזל ומשם נקיש לשאר גליות ושמדות שהוא ע"ד קריאת שנים מקרא ואחד תרגום.
ולכן תיבות לשנה הבאה הם רמז למלכותא דרקיעא הבאה להתחבר עם דודה בגאולה פנים בפנים והיא שעמדה לאבותנו ולנו כי בעבור זא"ת תשועת ישראל ועמה יפקון כמ"ש בזוהר על כן רמז הגאולה בתיבות לשנה הבאה ונהיה בארץ ישראל תחת רשות השכינה בני חורין ולזה כל הפסקא היא בלשון תרגום ואף ארעא דישראל כי בהיות אשר בעונינו שולחה אמנו גבר אויב גם בארץ ישראל מקום הקדש ולא עוד אלא דישראל הגולין שם מוכים ומעונים פטיש מכה בירושלם עד שבחברון וארץ הגליל כלו ייליל על גליל"י קצ"פ והטעם מבואר דכיון דהגלות להוציא לאור ניצוצות הקדושה אשר בחלקו של טורף ורבים אשר אתו מכח עונותינו אשר נעשו על אדמת הקדש לזה בארץ ישראל היסורין והשעבוד יותר קשה כלפי פתגם אשר נעשו שם שם מחטאת הציבור והיחיד וצריך שם יסורין והבירור יותר קשה וזה טעם אחד מכמה טעמים שיש על רזא דנא אין כאן מקומם. אבל תיבות לשנה הבאה בני חורין הם בלשון הקודש כי בגאולה אשר תשוב אם הבנים עם דודה ועמה יפקון בני מלכי' אין עוד צר ומשטין ובני ישראל יוצאים מרשות השרים בחינת תרגום ובצל שדי נחסה בחינת לשון הקודש: הראת לדעת מה עמקו מחשבות מגי"ד לאדם מה שיחו נועם שיח כל הפסקא בלשון תרגום ותיבות לשנה הבאה בני חורין בלשון הקודש דכאשר יקים סוכת דוד וישראל בני חורין הם קודש ויבואו אל הקודש כי אז א"י טהורה וקדושה ולשונם תהלך באר"ש קודש היא:
עתה אקום והיתה לבא"ר מה טיבה של הקדמה זו טרם אומרו כל דכפין הלא טוב פתח דברו יאיר קרוא מקרא כל דכפין וכל דצריך. ושוב יסדר דבריו הא לחמא עניא. ואפשר לומר במ"ש ריש פ' השוכר את הפועלים גבי ר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו א"ל בני אפי' אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטניות בלבד. והנה עתה שהוא רוצה להזמין קרואיו אחינו בנ"י בני אברהם יצחק ויעקב אשר גדלה מאד מעלתם כי הגם שאנחנו בגלות ולרש אין כל ואין כסף. המעלה האמיתית אינה משום האושר המקריי אשר אינו דבק עם האדם כי הכל הבל וכל מעלה שאינה מעצם אדם אינה כלום. לא באלה חלק יעקב כי בדלותם ושפלותם הנה נשמתם מרגלית טובה חלק אלוה ממעל שהם בני אברהם יצחק ויעקב אשר בימי אברהם בדור הפלגה כל הנשמות של קדושים אוצר ה' יבואו נתונים נתונים המה לזרע האבות הקדושים וזו מעלה אמיתית לא מקרית בעושר ובגדי חמודות וזו היתה כונת ר' מתיא בן חרש לבן חכם דאף ע"ג כי עיניך הרואות הני פועלים עניים ואביונים בלחם נשכרו אל תבט אל מראה בגדיהם וחסרון מעותם כי הם בני אברהם יצחק ויעקב מקור הקדושה ונשמותיהם מה עצמו ראשיהם ואפי' אם אתה עושה להם כסעודת שלמה וכו'. וזאת היתה כונת המגיד אשר טרם קרוא איש יהודי כל דכפין יש לחוש כי איככה יוכל לשים לפניהם לחם עוני ואין זה כבודם כי גדלה נפשם ואף כסעודת שלמה מילתא זוטרתי לגבייהו על כן בא דברו פתח ואמר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים ואנו עושים זכר ללחם ההוא ואדרבא מצד היותנו זרע אברהם יצחק ויעקב יתובי יתבינן בארץ מצרים בגלות וזכר לגלות זה לחמנו לחם עוני ולא מצד שנקל אצלינו כבוד הנכנסים אחינו בני אברהם יצחק ויעקב רק שמוכרחים אנו לערוך שלחן ערך לחם עוני אשר לא במסכנות תאכל בה לחם הזה אלא אתיא זכירה כי לחמו לחם זה אבותינו ואחרי שהודיע בס"בת עשויה הא לחמא עניא קרא עליה את הקריאה כל דכפין וכו':
ובאופן אחר יראה לי בהקדים אשר ראיתי בגיליוני עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שכ' משם החכם השלם החסיד כמה"ר דוד חזן זלה"ה במשז"ל ראויי' היו ישראל ללקות במכת הערוב אלא שהקב"ה הלקה את המצריים עליהם הה"ד נתתי כפרך מצרים ויש לדקדק מאי שיאטיה דערוב שישראל היו ראוי' ללקות משאר מכות. ומאי דמייתי ראיה מקרא דנתתי כפרך מצרים לאו ראיה דסתמא כתיב ואימא דעל כל המכות בכללן הוא אומר ותרגמה במ"ש רבינו בחיי ז"ל דמה שנשתעבדו במצרים היה בעבור דיד עני ואביון לא החזיקו והעלימו עין מעשות צדקה והיו צרי עין וכן צרי עין עול' בגימט' ת"ל כשנות גלותם ואמרו בזוהר דמי שאינו עושה צדקה דמות דיוקנו כלו סר וכן נבוכדנצר כל זמן שקיים דברי דניאל שיעצו וחטאך בצדקה פרוק לא נעבר דמות דיוקנו וכאשר קפץ ידו מלתת צדקה סר כרגע דיוקנו ושלטו בו כל החיות כי בכל עת אשר החיות בעין יראו דמות אדם מורא יעלה עליהם ויראו מגשת אליו דכתיב ומוראכם וחתכם אמור מעתה זאת היתה לרז"ל במימר קדישין ראויים היו ישראל ללקות במכת הערוב דמאחר דלא עשו צדקה צלם דמות תבניתם העדיו מינייהו וכך היא המדה שמי שסר דיוקנו מעליו החיות שולטים בו ובכן ישראל היו נכונים ומזומנים בדין ערובא שישלטו בהם החיות על שהיו צרי עין ולא עשו צדקה אך נכנסו המצריים תחתיהם יען שמהם למדו להיות צרי עין כמ"ש ויתערבו בגוים וכו'. ויומתק בזה מאמרם ז"ל במדרש אבכיר כשיצאו ישראל ממצרים כרתו לעשות חסד זה עם זה אשר יקשה מאי שיאטיה לכרות ברית זה בצאתם ממצרים אמנם יען ישראל קדושים המה ראו דסיבת שעבוד' על אשר מנעו צדקה וחסד על דבר זה נכרת ברית לגמול חסד זה עם זה הן הן הדברים אשר ראו עיני בכתב מפרש מידי אביר עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה:
הוא הדבר אשר דיבר המגיד הא לחמא עניא זכר לאבותינו אוכלי לחם העצבים בארץ מצרים ורמז שאכלו לחם עוני על אשר לא נתנו לחם לעני והיו צרי עין מדה כנגד מדה ודין גרמא זה שבתם בארעא דמצרים וז"ש הא לחמא עניא זכר די אכלו אבהתנא מדה כנגד מדה שמנעו לחם מהעני וזה בא להם בארעא דמצרים שמהם למדו אי לזאת כל דכפין ייתי ויכול כדרך טוב עין ונדיב נדיבות אשר פתחו פתוח לרוחה. ואמר ייתי וייכול לרמוז מ"ש בסוטה דף ל"ח כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו שנאמר אל תלחם וכו' כי כמו שער בנפשו ופירש מהרש"א באגדתיה שהאוכל מצרי עין לא יטעם לחם וטעם אכילה אלא טעם מר ע"ש באורך ולזה אמר ייתי ויכול שיטעם טעם אכילה לאפוקי מצרי עין אשר האוכל מפתם אינו טועם טעם אכילה כי בטוב לב גם עינים קראתי למאהבי הם יאכלו בלחמי כי הלא נגד עיני מה הגיע לאבותינו על שהיו צרי עין וכרות הברית ולגמול חסד זאת היתה לי ויהי נא פי שנים קורא בגרון כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח. ומזה ימשך השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל וכו' כי בזכות הצדקה מתקרבת הגאולה כמשז"ל:
ועל דרך האמת אפשר לרמוז במ"ש מהר"ם קורדובירו זצ"ל דמצוה הם אותיות השם המיוחד ב"ה אותיות ו"ה נגלות ואותיות י"ה הם מ"צ באתב"ש והיו לאחדים מצוה ובזוהר פ' ויצא אמרו כד בעא קב"ה לקרבא לון לגבוה יהב לון אתר דלחם עני מאן עני דא דוד מלכא והאי לחם עני אקרי מצה נוקבא בלי דכורא מסכנותא הוי התקריבו לגבי מצה בקדמיתא כיון דקריבו יתר עייל לן קב"ה בדרגין אחרנין ואתחבר דכורא בנוקבא וכדין מצה אתקרי מצוה ע"ש באורך ובס' זקן אהרן כרגע נראה לי והאריך שם ואנן בעניותין נימא בה מילתא באופן אחר ממה שכתב הרב הנ"ז ע"ש הכונה ה"א לחמא עניא כלומר ה"א אחרונה שבשם הא תתאה מלכות שמים לחמא עניא בחינת דוד דלית לה מגרמא כלום די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים דשם לא זכו אלא למצה נוקבא בלי דכורא כמ"ש בזוהר: כל דכפין ייתי וייכול שהוא מצוה שאח"כ זכינו למצוה דאתחבר דכורא עמה ולכך עתה אנו עושים מצוה וכל המצות הם ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ואפשר כי לזה מצוה אותיות ו"ה נגלות כי אותה אנו מבקשים ע"י עשיית המצוה יחוד קבה"ו ויען זהו ע"י מוחין דאו"א והם בהעלם לכך אותיות י"ה באו בהעלם באת"בש מ"ץ וכמש"ה הנסתרות לה' אלהי"נו אוא"י ו"ה נגלות לנו וכו' לעשות את כל דברי התור"ה הזא"ת שבכל התורה והמצוה צריך כונה זו ליחדם בדחילו ורחימו ויתר על כן במצות הצדקה שעיקרה וכללה ופרטה היא ליחד קבה"ו כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל ולכן אנו אומרים כל דכפין לזכות למצו"ה דכורא בנוקבא. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל דהמצות הם משפטי אלהי ארץ וצד מה הן נגרע במעשה המצוה בהיותנו בגלות שעיקר המצוה בארץ ישראל וז"ש השתא הכא עבדי לומר כי יש גלות לנפש ג"כ שאין אנו יכולים לקיים המצות וגם מה שאנו מקיימים אינן כתקנן שהמקום גורם לשנה הבאה בארעא דישראל ונקיים המצות כתקנן וכמשפטן ועוד נהיה בני חורין שיהיה השם שלם וכסאו שלם ונהיה בני חורין ממקום החירות שלא ישלטו בנו הקליפות כלל שהשם שלם וכסאו שלם ושם ציוה את הברכה שפע רב:
ודרך רמז אפשר לרמוז הא לחמא עניא עניא גי' ס"מ לבטלו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים מקור הטומאה ערות הארץ וציונו לאכול מצה לבטל ס"מ כשמכניסנו תחת רשות השכינה והיא לחם עני עני גימ' ס"מ עם הכולל ונקרא מצה באותיות מ"ץ לבטל ס"מ כי כן מ"ץ גי' ס"מ עם הכולל ונתחבר ה' עם מ"ץ ונעשה מצה כי ניצולנו ממנו שנכנסנו תחת רשות השכינה שהיא ה' שבתיבת מצה. כל דכפין שהיצה"ר לוהט ולוחם בו ע"ד אם רעב שונאך האכילהו לחם דדרשוהו רז"ל על היצה"ר ולכן אמר ייתי וייכול מצה שהיא מבטלת יצה"ר ס"מ וכל גונדא דיליה. כל דצריך שהוא צדיק אבל לא יבצר מאיזה חטא קל כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וצריך סעד לתומכו ייתי ויפסח כל חוקות הפסח בפרטי פרטות לא יראה ולא ימצא ופשפוש ובדיקה וביטול וביעור ויעשה כל זה כלפי היצה"ר שאור שבעיסה ובודאי אם כה יעשה ביום טהרתו ומצא גאולתו ויהיה ניצול מהיצה"ר והנה ה' נצב עליו לשומרו. ואם ככה נעשה לשום לבנו לינצל מהיצה"ר השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל שנעלה לקיים המצות בפלטין של מלך ואז ודאי נוכל לומר השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין ויגאלנו גאולת עולם שהכל תלוי בתשובה כמשז"ל:
ואני שמעתי בשם הרב החסיד מהר"ר שבתי הלוי ידיע גאואל זלה"ה שהיה מפרש במשז"ל גלתה יהודה מעוני על שלא קיימו לחם עוני ואידך אמר על שבטלו הצדקה והמעשרות וז"ש הא לחמא עניא ואנו מקיימי' מצות לחם עוני כל דכפין וכו' ואנו מקיימים מצות הצדקה השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל דשם נהיגי המעשרות ואנו מקבלים כשנהיה בארץ לקיים כל מצות הארץ שמיטה ומעשרות וכיוצא ומאחר שכן שאנו מתקנים מה שקלקלנו ומקיימים המצוות שבעבורם גלינו מארצנו א"כ יש מקוה לישראל על זאת השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין ותפרה ישע ישועת ישראל: [עתה ראיתי בספר שבלי הלקט כ"י שדרך בתחילת דרך זה ומטי בה משם אחיו הרב בנימין]:
ומהר"ד אבודרהם פירש כל דכפין כל מי שהרעיב עצמו ערב פסח ייתי וייכול ולפי דרכו יש לפרש כל דצריך ייתי ויפסח במ"ש דהאסטניס מתענה ערב פסח וכמ"ש בירושלמי דרבי הוה מתענה דאלו אכיל ביממא לית אכיל בליליא כנגד זה אמר כל דצריך ירצה אף שאמרתי כל דכפין כל מי שהרעיב עצמו לאו למעוטי אתינא אלא כל דצריך כל מי שצריך להתענות שהוא אסטניס או שהוא בכור ייתי ויפסח:
הני ארבע בעיי דבע' מיני' הבן חכם ויאמר אבי מה נשתנה צריכים פירוש לצדד צדדי כל בעיא על מה אדניה הטבעו. כל קבל דנא תיתי בקל תשובת אביו באומרו עבדים וכו' למען תהיה תשובה מספק' לשאלת בנו. ואנן בעניותין נפרשם כל שאלה ותשובתה לפי קצורנו:
הנה תבענ"ה שפתיו ושאל"ו בראש על עסקי הטבולים ואפשר לפרש במ"ש הרב פרי חדש סי' תע"ג דין ו' וז"ל רשב"ם ורש"י פירשו דטיבול ראשון הוי היכרא לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם סעודה וכן כתב הרוקח סי' רפ"ג והוסיף עוד דישיבו זכר לתחילת השעבוד לקושש קש לתבן ויש מי שכתב שישיבו דהוי דרך חירות כדרך בני חורין שמטבלין קודם סעודה להמשיך תאות המאכל עכ"ל וזהו כונת שאלת בן חכם שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת קודם סעודה כי בשגם זימנין דמשכחת לתת טב"ל בנעימה היינו בתוך הסעודה אבל קודם הסעודה אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים קודם הסעודה והיינו דפתח ואמר מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות כונתו דודאי לא איתי אינש דכל הלילות כלן שוין וקצב אחת לכולנה אין זה כי אם בימי החול מתנהג באופן אחד ובלילי שבתות וי"ט באופן אחר. ולא עוד אלא גם בימי החול עצמן אין לילה דומה לחבירתה שמתנהג בלילה כפי מצב בריאות גופו וכפי מעשיו ביום אם לטוב או למוטב אם הרויח או הפסיד וכיוצ' וגם בלילי שבתות וי"ט יש ויש שינוי לפי מעמד ומושב הלילה ההוא ומזגו ושמחת לבו. וזה לא נעלם ממנו היות שינוי בלילות מזו לזו אך מצאה הקפידה שמשונה לילה זו מכל הלילות אף מלילות המשונות דהגם שיהיה איזה שינוי באותו הלילה לטובה או להפך ניכר טעם השינוי. אבל זו הלילה משונה מהכל וכגון דברוב הלילות אין כאן טיבול כלל ויקרה לפעמים שיטבלו בתוך הסעודה אך זה שינוי נפלא מאין כמוהו בשום לילה לטבל קודם הסעודה ולא סגי בפעם אחת אלא אמור בכפילא והלילה הזה שתי פעמים קודם סעודה:
ויהי כמשי"ב עבדים היינו וכו' כלומר שמע נא בן יאי"ר לכך היו הטבולים קודם הסעודה להורות כי אין הטבולים לצורך הסעודה רק יש בהם רמז הרומז אחד לזכר תחילת השעבוד לקושש קש וזאת שני' זכר לחירות כדרך בני חורין שמטבלין קודם להמשיך תאות המאכל והיינו דקאמר עבדים היינו וכו' ויוציאנו וכו'.
מה נשתנה
פסקה ב
מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּעַם אֶחָת, וְהַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ אוֹ מַצָּה, וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, וְהַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָנו מְסֻבִּין.
ואשר לשאו"ל הגיע שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ וכו' אפשר לפרש במאי דקי"ל דחמץ בפסח איסורו במשהו אך בע"פ משש שעות ולמעלה אף דאסור מן התורה בטל בס' כשאר איסורים כמו שפסק מרן סימן תמ"ו וכתב הרא"ש דהטעם שאסור במשהו היינו משום דלא בדיל' אינשי מיני'. וכאן הבן שואל חקירת חכם דמטעם דלא בדילי אינשי מיני' הי"ל לאסור גם משש שעות ולמעלה במשהו ומה זה הי' דאיסור משהו (אינו) עד תחילת הלילה וז"ש שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה ואין אנו בדלים מן החמץ וא"כ מה טעם והלילה הזה כלו מצה דוקא כלו דייקא דאף משהו אוסר והיינו דוקא בלילה הזה לאפוקי ע"פ משש שעות ולמעלה והלא טעם לא בדילי שרמז באומרו בכל הלילות שייך גם משש שעות ולמעלה. והיתה התשובה עבדים היינו וכו' ואלו לא הוציא וכו' הכונה במ"ש המפרשים אמור רבנן בטעמא על איסור משהו דרך דרש דישראל היו נטמעים בקליפות מצרים ערות הארץ במ"ט שערי טומאה ואלו היו שוהים עוד רגע לא היה ח"ו תקומה כי היו נכנסים בן' שערי טומאה ולרמוז כי כמו רגע היו בסכנה עצומה לכן אסרו החמץ במשהו ואל זה רמז עבדים וכו' ואלו לא הוציא וכו' כלומר אשכילך ואורך טעם משהו משום דעבדי' וכו' וכמו רגע היה בינם למות להשתקע שם לגמרי ודין גרמא דאסרו משהו ולכן בתחילת הלילה זימניה כי בו בפרק היינו בסכנה ומשהו הפריד המות אי לזאת דוקא מתחיל איסור משהו מתחילת הלילה שם רמז דבלילה היה הדבר הזה דהיו בסכנה כי כפסע בינינו ובין המות ויוציאנו ה' וכו':
עוד שאל שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות וכו' ואפשר דכונת שאלתו היתה מאחר דעבדינן זכר לעבדות באכילת מצה וזכר לטיט וקש ותבן שידינו היו מלוכלכות בו אנו עושים חרוסת וכיוצא א"כ איפה אמאי אצטריך לעשות זכר לקושי השעבוד באכילת מרור זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה וזה עוצם שאלתו ששאל והלילה הזה מרור מה אכפת לן למהדר אמרירתא על כן בא דברו עבדים היינו וכו' והענין במ"ש המפרשים ואסמכוהו על דברי רז"ל בנותן טעם לחקירה מפורסמת ביציאת מצרים דלא היו במצרים אלא רד"ו שנה וגזרת ה' היתה ארבע מאות שנה וניחא להו דקושי השעבוד אשר מררו את חייהם השלים השעור כי אשר היו עובדים בת' שנה עבדו זה השיעור בשני גלותם כי האף אמנם שיעור הזמן שהיו במצרים לא היה כי אם רד"ו שנה מ"מ עבדו שיעור עבדות ת' שנה והדבר הזה מהר"ש יפה יחסו לרז"ל בש"ר פט"ו ע"ש:
ונתבאר אצלנו על פי זה מאמרם בש"ר פט"ו ועברתי בארץ מצרים א"ר שמעון גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום ע"ז במקום טנופת במקום טומאה בשביל לגאלם משל לכהן שנפלה תרומתו בבית הקברות אמר מה אעשה לטמא עצמי אי אפשר מוטב לי לטמא עצמי פ"א וחוזר ומטהר ולא לאבד תרומתי כך ישראל הם תרומות של הקב"ה והם בבית הקברות אמר הקב"ה איך אני גואלם להניחם א"א מוטב לירד ולהצילם וכו' והקשה הרב מהר"ש יפה צ"ע כי אין המשל דומה לנמשל דהכהן לא יוכל להציל תרומתו מבלתי שיטמא עצמו אבל הקב"ה יוציאם במסות ובאותות ובמופתים ולא יכנס ותירץ דעל מכת בכורות קאמר וכו' ע"ש.
אמנם על פי דרכנו אפשר לומר לפי טעם האמור דעיקר היציאה לפני זמנם ה"ט משום קושי השעבוד אבל עדיין אין הדבר מתקיים עד אשר נדע אם ישראל דין בנים יש להם וכמ"ש המפרשים ז"ל דאם ישראל יש להם דין בנים דינא הוא דקושי השעבוד יבא חשבון ויעלה למספר שנים הבאות וכמ"ש פ"ק דבתרא במשל האב שכעס על בנו דאכתי חביבותיה גביה והמטיב עמו עושה נחת רוח לאביו והן לו יהי דאמר רחמנא ועבדום וענו אותם מיהו לא ניחא ליה להעביד הבן יקיר קדש ישראל בפרך בשעבוד קשה ומר ודינא היא דקושי השעבוד יעלה לחשבון גדול. אבל אם יש לישראל דין עבדים קושי השעבוד לא יוסיף כח להצלתם לפני זמנם כי מי שנתכעס על עבדו כל המקניטו ומעבידו עושה נחת לאדונו ונוקם נקמתו ומאחר שכן נמצא דטענת קושי השעבוד מוטלת בספק עד אשר נכריע דחביבין ישראל שנקראו בנים למקום.
והנה כתבו' התוס' בסנהדרין דף ל"ט בההיא דכי קבריה למשה במאי טביל דלא קאמר איך נטמא דדין בנים יש לנו וכהן מטמא לבנו אמור מעתה כך עלה במחשבה לפניו יתברך להראות לכל צבא השמים וכל בעלי הדין כי כל דרכיו משפט להוציא את ישראל לפני זמנם כי קושי השעבוד הנה צור"ף לתשלום הזמן ולכן כביכול ירד למצרים המלאה גלולים להציל בנו קדש ישראל ראשית תבואתו דומה לכהן שנפלה תרומתו בבית הקברות ודינ' הוא דכהן מטמא לבנו. ונתפרסם בשמים כי ישראל בני אל חי: ומאחר שכן יסכר פי המקטרגים על ישראל שלא השלימו זמן גלותם כי המה ראו דכביכול מחזיק להו בני ובודאי הא קשי"א והא פי"רוקא דקושי השעבוד פורק הן מיד מצרים ואחשבי' רחמנא ויפרקינן:
והנה כתבו רבני אשכנז בהא דכתבו התוספות שנטמא מדין בנים דזה מגודל ענותנותו יתברך שרצה לנהוג כדין כהן הדיוט שמטמא לבניו משא"כ דין כהן גדול. והוא הדבר דאתמר בי מדרש' ומדרש זה עלה כלו בדקדוק אר"ש גדולה חיבתן של ישראל שנגלה וכו' כלומר דעם היות שנקראו בנים למקום עוד הוסיף אהבה וגדולה חיבתן לאשויי נפשיה כהדיוט ח"ו דדוקא כהן הדיוט מטמא לבנו ועל דרך נסתר המשילו לכהן שנפלה תרומתו וכו' והמשל דומה לנמשל דגם הכא לא היה מציאות לגאלם קודם זמנם כי אם בזאת שנכנס למצרים בעבורם והורה בזה לכל פמלי' של מעלה היות להם דין בנים וכיון שכן קושי השעבוד משלים וז"ש אמר הקב"ה איך אני גואלם כלומר באיזה טענה אני יכול לגאלם לפני זמנם אם לא להודיע שהם בנים ובזה הנה מקום לגאלם מסיבת קושי השעבוד וכי תימא ישבו עד ת' שנה לז"א להניחם אי אפשר כי יכנסו' לן' ש"ט ויהיו נטמעים וא"כ מוטב לי לירד וכו' כי זהו רצונו יתברך לפרסם כי כל דרכיו משפט למען דעת כל פמליות של מעלה כי משפטיו עם ישראל על דבר אמת ובדין הוא עושה בכל מכל:
ואפשר לומר בזה טעם לקריאת הפטרת היתה עלי בשבת חול המועד של פסח זאת אומרת ענין המתים שהחיה ה' יתברך בימי יחזקאל כי נודע מ"ש הרב פרשת דרכים שמענין תחיית המתים למדנו שיש לנו דין בנים אף שאין אנו ח"ו צדיקים כסברת ר' מאיר פ"ק דקדושין כי הנה מפתח תחיית המתים בידו יתברך דוקא ואיך מטמא להחיות מתים כביכול אלא מוכרח לומר כמ"ש התוס' דהכהן מטמ' לבנו ועל כן המתים שהחיה יחזקאל היו רשעי ישראל כמשז"ל להורות שאף אם הם רשעים דין בנים להם והאריך הרב בענין זה בדברי' הראוים אליו עש"ב ויאירו עיניך גם כתבו המפרשי' דמשמירת שבת מוכח דיש לנו דין בנים כי יום השבת כביכול הוא מרומים הכתיב מנוחה לעצמו ואיך ילוד אשה יעשה כמעשהו ממנו לשבת בשבת הלא המשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה אלא מוכרח שישראל יש לנו דין בנים ומאב לבן אין קפידא אך צוררים עכו"ם ששבת חייב מיתה. הנה כי כן עיניך תחזינה מישרים כי יציאת מצרים לא היתה אלא בדין בנים כמו שנאמר ושבת ותחיי' המתים מדין בנים ובכן עלו זה בקשר אמיץ במעמד שלשתן יצ"מ ושבת ותחיית המתים רוח אחד להם וא"כ נאה מאד יפטי"רו בשפה ברורה הפטרה זו בשבת של פסח. ואתיא מכללא אתא לנחומיה כי אז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל והן בעון יצאו מה שיצאו הנסני"ם נראו בארץ ואנחנו לא נושענו על כן מפטירין הפטרה זו להוכיח דאף אם רשעים בניו הם כאמור וזו נחמה גדולה בגלות החיל הזה המר והארוך להודיע ולהודע כי בכל אופן אנו בניו יתברך ונצפה לישועתו ישוב ירחמנו כרחב אב על בנים:
ומכללן של דברים אמורים אתה הראת לדעת כי יציאת מצרים בעת וזמן שיצאו ברד"ו שנה היה סיבה אשר מררו את חיי אבותנו בקושי שעבוד' ומתוך צרה ריוח כי צדיק הוא ה' באשר הוא ש"ם מר למתוק כי הקושי סמוך ומשלים ת' שנה. ועל כן אנו עושים דבר פרטי לזכר קושי השעבוד ומהדרינן אמרירתא יען הוא יסוד פנת יקרת חירותנו ומבלעדו הן גוענו אבדנו שנות עולמים בעמקי מים הזדונים כי היינו נכנסים בן' ש"ט. וזהו תשובת עבדים היינו וכו' ויוציאנו ה' אלהינו משם הוא בכבודו ובעצמו הוציאנו משם ארץ טמאה והלא תשכיל איך היתה הזאת בעבור כבודו בארץ מלאה גילולים אלא טעמו שהוציאנו ביד חזקה ובזרוע הנטויה לפני הזמן מטעם קושי השעבוד ולכך הוציאנו ה' בעצמו להראות דדין בנים יש לנו וכהן מטמא לבנו ולזה קושי השעבוד יעלה ברא"ש להשלים ת' שנה. ואם תאמר עוד ישבו ישראל ת' שנה בפועל לז"א ואלו לא הוציא וכו' והיו נשקעים בן' ש"ט כמבואר ובכן חכם בני אתה השואל מ"ט דמרירתא הבן בחכמה ולך תעלה תשובות נצחת את כל ונוכחת:
ולפתור שאלת חכם אשר שאל שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבים וכו' אפשר במאי דתנן ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב וכתבו התוספות ואפי' עני וכו' דס"ד דהסבת עני לא חשיבא הסבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות י"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני שבישראל פי' אפילו עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך. והרב בני חיי הקשה בליקוטיו לפירוש י"מ דא"כ מאי פריך הש"ס מאי איריא ע"פ אפילו ע"ש וי"ט נמי לימא דנקט ע"פ משום דבעי למתני ואפי' עני וכו' עש"ב ולק"מ דאי לא נחית תנא לאשמועינן אלא הא דעני ליתני הכי ע"פ סמוך למנחה אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שתחשך ואז לא הוה קשיא לן מאי איריא ע"פ אבל השתא דקתני ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפי' עני מוכח דאף לשאר בני אדם איכא רבותא ולהכי פריך מאי איריא ע"פ וכו' והנה רש"י ורשב"ם פירשו כפירוש ראשון של תוס' ולפ"ז אפשר דזו כונת השאלה שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין ולא קפדינן אהסבה אך הלילה הזו כלנו מסובין אף העני שמעולם לא הסב והסב' דידיה לא חשיבא הלילה הזו הוא מסב וזהו כלנ"ו מסובין ושתים זו תרי תמיהי חדא על קפידת אהסיבה אף לדידן ותו דגם מי שלא הסב מימיו והסבה דידיה מגן שויא אמאי מסב. ועל זה באה תשובת עבדים היינו וכו' ויוציאנו וכו' ולהורות דרך חירות אנו מסובין ואדרבא להיות כי בכל ימי שנה אין אנו מסובין יצדק טפי לעשות דבר פרטי הלילה לזכור חירותינו וגם העני אשר לא נסתה כף רגלו בהסבה חיובא רמיא עליה להורות חירות כי גם הוא ישראל ונשמת שדי בקרבו ישים אור"בו כמלך במסיבו ושמח בלבו:
ואבא היום לפרש כל השאלות על ארבע במתן אחד דידענו דהטבולים סימני חירות ואכילת מצה מורה עבדות כמש"ל והמרור כשמו כן הוא מורה עבדות והסבה מורה חירות וזהו סדר הלילה הזו דהסבה איתא בתרי כסי קמאי ותרי כסי בתראי וכבר ידע הבן החכם דסימני עבדות וחירות עבדינן זכר למה שהיינו עבדים במצרים והוציאנו ה' לחירות אך שאול שאל העמק שאלה בסדר זכרונות אלו כי הסימנים האלו שלא כסדרן דהו"ל לעשות בתחילה סימני עבדות ואחרי כן סימני חירות דהיינו לאכול מצה ומרור המורים על העבדות ואחרי כן זכר לחירות נעשה טיבולים והסבה וזהו כונת הבן החכם שאלה בסדר הענינים כי באו מעורבים ומבולבלים וע"ז השיב עבדים וכו' והענין שאמרו רז"ל דד' גלות נגזרו בין הבתרים כמו שדרשו על פסוק והנה אימה חשכה וכו' והוצרך הקב"ה להוציאנו ממצרים ושוב בגליות אחרות נשלמו הת' שנה כמ"ש המפרשים וכתב הרמ"ע ושאר מפרשי' דז"ש וגם את הגוי אשר יעבודו וכו' ע"ש וז"ש עבדים היינו וכו' ויוציאנו ביד חזקה קודם זמננו והטעם כי אלו לא הוציא וכו' היינו נאבדים בשערי מות ש"ט. ומזה תשכיל כי הכל בא בסדר נכון ומדוקדק. תרי כסי קמאי במסבה וטיבולי' זכר לחירות וגאולת מצרים כליל התקדש חג ואחריה' יסעו מצה ומרור זכר לעבדות ושתי חרבנות ושעבוד ד' מלכיות ועד אחרון הסבה בתרי כסי בתראי והלל הגדול זכר לחירות העתיד כי יום יום נצפים לישועתו תפרה ישע ישועת ישראל עם נושע בה' תשועת עולמים במהרה בימינו אמן:
עבדים היינו
פסקה ב
עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, עֲדַיִן אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
אפשר לדקדק אומרו לפרעה במצרים במשז"ל דישראל במצרים היו עובדי ע"ז וכמו שפירש מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק וימררו את חייהם בעבודה קשה כי חייהם היא נשמתם והמה מרו ועצבו את רוח קדשם בעבודה קשה ע"ז להטעותם בגלוליהם והוא אצלנו כונת הכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה כי במה שהיו נטמעים בע"ז קצר קצר מן המצר רוחם ונפשם הטהורה כל שרשם וגזעם הקדוש נכוץ ונצטמק בגלולי מצרים ולכן לא היה בהם הכנת קדושה לשמוע למשה רבינו ע"ה וז"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח הוא נפשם ורוחם הקדוש שנתקצר בגלולי העמים ומעבודה קשה ע"ז שהי' עובדים אמנם כבר נודע שהיה באונס כמשז"ל. אך אם היות שהיו אנוסים יען שלא מסרו עצמם על קדוש ה' לא היו ראוים לנס וכמ"ש פ"ג דתענית קמאי דמסרי נפשיהו על קדוש ה' מתרחי' להו ניסא וזהו הפלא העצום ביצ"מ שהיו גוי מקרב גוי עובדי ע"ז ונעשה להם נסים ונפלאות וכמ"ש המפרשים ונתבאר אצלנו כי זהו כונת הכתוב או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים וכו' שהכונה דמלבד הנפלאות מצד עצמן ואיכותן עוד פלא מצורף להם כי מי שאינו מוסר עצמו על קדוש ה' אינו ראוי לעשות לו נס וזהו הפלא שישראל במצרים עע"ז וזכו לכל הנסים וז"ש או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי שהיה עובד ע"ז כמותם וזהו פלא על פלא לקחת גוי עובד ע"ז במסות באותו' וכו' הפך הנהוג דמי שאינו מוסר עצמו על ק"ה אין עושים לו נס. והנה אמרו רז"ל על פסוק והנה מצרים נוסע אחריהם שהיה שר של מצרים וז"ש עבדים היינו לפרעה במצרים כלומר בצירוף השר שלו שהיינו עע"ז וזהו במצרים שהיינו עע"ז ועם כל זה שלא מסרנו עצמנו על קדושת השם ויוציאנו ה' אלהינו ביד חזקה ובזרוע נטויה כלומר בנסים באותות ובמופתים וזה פלא על כל הפלאות דלא מתרחיש ניסא אלא למאן דמסר נפשיה על קדושת השם ועם ה' החסד:
ואפילו כלנו חכמים וכו' פיר' הרב מהר"י דוד זלה"ה במ"ש שטעם יצ"מ באותו פרק לפני זמנם משום שאם היו שוהים עוד רגע היו נכנסי' בשער החמשים של הטומאה וח"ו לא היה להם תקומה לצאת משם לעולם והטעם כי משה רבינו גואל ישראל השגתו היתה במ"ט שערי קדושה ולעומתם תקיף חיליה להעלות ישראל ממ"ט שערי טומאה אבל אם ח"ו עיילי בשער החמשים לא הי"ל תקומה כי משה רבינו אין ידו משגת לשער ן' של הקדושה שיהיה לו עזר כנגדו: וכתבו גורי האר"י זצ"ל דר' עקיבא השיג שער הנ' א"כ אפוא החכם בחכמתו אשר עלה והשיג לשער נ' של הקדושה כה יאמר מה לי ולכם בסיפור יצ"מ כי הגם שהיו נכנסים בשער הן' שערי טומאה גברא דכוותי הש"ג ישי"ג בקדושה לשער הן' והצל יציל ישראל מנ' שערי טומאה. לז"א ואפילו כלנו חכמים כלנו נבונים בשערי בינה כלנו יודעים את התורה כלה בשלימות כלומר גם שער הן' עם כל זה מצוה עלינו לספר ביצ"מ ומייתי שפיר מעשה רב מגדולי ישראל ומכללם ר' עקיבא שזכה לשער הן' והיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה ע"כ דברי הרב מהר"ר יוסף דוד זלה"ה:
ועל פי זה שמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שהיה מפרש מאמרם ז"ל שלח נא ביד תשלח ביד ר"ע והוא תמוה דמאי שיאטיה דר"ע:
אמנם נודע מרז"ל דמשה רבי' יצא לטעון שלא הגיע זמן גאולה וכאשר ראה כי לפי מצבם לא היה יכולים לשהות כי היו נכנסים בשער הן' מהסט"א ושוב לא היה יכולת בידו להוציאם על זה נתחכם משה רבינו לומר שלח נא ביד ר' עקיבא כי שיח וכי שיג לו בשער הן' וישראל ישלימו ת' שנה ואף שיכנסו בשער הן' מש"ט יבא נא ר"ע ויגאלם וכלומר דסמוך קצת לזמן הקץ יולד ר"ע ובמספ' שנים יעלה וישיג שער הן' ויכול להוציא' זהו תורף מה ששמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה על פי הקדמה האמורה. ואפשר לרמוז כי ר"ת שלח נא ביד תשלח הוא נשבת והוא ר"ת ן' שערי בינה ת' כלומר שישארו ת' שנה ומי שישיג ן' שערי בינה שהוא ר' עקיבא יכול להוציאם ורמוז בס"ת שלח נא ביד אחד ר"ל ר"ע שימסור נפשו באחד כמ"ש סוף ברכות:
וזהו אצלי ההדיוט כונת מאמרם ז"ל בילקוט ישעיה רמז תנ"ב כל יקר ראתה עינו זה ר' עקיבא רמזו שרבי עקיבא השיג לשער הן' וזהו כ"ל גימטריא ן' רומז לשער הן' בקדושה יקר ששער הן' יקר שאף משה רבינו לא השיגו ור' עקיבא כ"ל יקר ראתה עינו גם שער הן' ואחר כמה שנים ראיתי שכיונתי לדעת גורי האר"י זצ"ל בזה: עלץ לבי בה'.
ויתכן לפרש אומרו מצוה עלינו לספר ביצ"מ וכל המרבה וכו' במה שחקרו הראשונים מ"ט אין אנו מברכין על סיפור יצ"מ דהוא מצות עשה. ותירצו שכבר נפטרנו בקדוש שאנו מזכירין יצ"מ. ועוד שהיא מצוה שאין לה גבול ושיעור ואפשר שז"ש מצוה עלינו לספר ביצ"מ וכי תאמרו מאחר שהיא מצוה למה אין אנו מברכין עליה ככל מצות עשה על כן בא דברו ואמר וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח כלומר משובח הוא דהוי לפי שהוא ענף מצוה אך עיקר המצוה כבר יצאנו י"ח אמירת הקדוש. ואחר הקדוש הוא להרבות במצוה והוא משובח אבל כבר יצא י"ח בקדוש ומשו"ה אין אנו מברכין ועוד אפשר לומר דמ"ש וכל המרבה וכו' רמז תירוץ שני שהוא מצוה שאין לה שיעור וגבול והיינו דקאמר וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח כלומ' שמצות זו אין לה קצבה וכל דאת מרבה לספר הוא בכלל מצות סיפור יצ"מ ומשום הכי לא תיקון ברכה על ההגדה ומייתי ראיה ממעשה השלימים הרי שהיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה ונגזלה שנתם עד שבאו תלמידי' ואמרו הגיע זמן ק"ש ואם לאו לא הפסיקו אלמא מצות סיפור זה אין לו קצבה ומשו"ה לא תקון ברכה:
ואפשר לתת טעם אחר למה שלא תקנו ברכה במ"ע דספור יצ"מ במ"ש הרב דבר משה ח"ג סי' ו' דטעם שאין מברכין על ברכת המזון משום דעיקר הברכות תקנום להודיע כי מעשה המצוה נעשה לשם שמים כמ"ש רבינו נסים תלמיד הרמב"ן בדרשותיו בטעם ברכות התורה ולזה ברכת המזון אינה טעונה ברכה לפניה דהיא גופה תשיב אמריה להודות לה' ואין צריך ראיה וידיעה בתחילה כי מצוה זו היא לשמה זהו תורף דבריו ואף אנו נאמר לפי טעם זה דמשו' הכי לא תקון לברך על ההגדה דקריאתה זו הלילא שבחים שנשבחו לשמן וכל הדברים אידי ואידי בהוד"אה להודות שם ה' והא תו למה לי לברך להודי' כי נעשה לשם שמי' וברכת מגילה יש לישב ועיין מ"ש הרא"ש בתשובותיו כלל כ"ד סי' ב' ודוק היטב בדבריו:
ועוד אפשר לומר במ"ש ריש פ"ב דביצה ר' אליעזר אומר אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם והשתא לר"י דסבר בעלמא חלקהו יאמר האומר דגם בליל התקדש חג הפסח כן הדבר בחלקות ישית חציו לה' בסיפור יצ"מ וחציו באכילה ושתיה לכבוד הלילה הזה ליל שמורים וזוהי מצותה. לזה בא ללמד דשניא הא דידן דלכ"ע כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח המרבה רובא דרובא בסיפור יצ"מ ומעט מזער באכילה שתיה ושינה. ומייתי ראיה מעשה רב הני תנאי ומכללם ר' יהושע דסבר בעלמא חלקהו קבע עצמו בינ"ן של קדושים לספר ביצ"מ כל אותו הלילה כולה כמות שהיא כליל לה' שמעינן מינה דהמרבה בכבוד שמים בלילה הזו הרי זה משובח:
והראשונים פירשו במ"ש רבינו יונה והרא"ה בההיא דסיימתינהו לשבחי דמארך דלא אמרן אלא בתוארי' כגון ההיא דאתמר על ההיא דקאמר האמיץ העזוז הגבור וכו' אבל להזכיר נפלאותיו יתברך שרי ואריך וכמ"ש מרן בבית יוסף א"ח סי' קי"ג וז"ש וכל המרבה לספר ביציאת מצרי' הרי זה משובח זה משובח ואין אחר משובח והוא המרבה בתוארים כי מגרעות נתן ועליו נאמר סיימתינהו וכו' זהו תורף דבריהם:
גם אני אבחר דרכם ונדקדק לדרכנו אומרו וכל המרבה וכו' ונקדים מ"ש הרב הלכות קטנות בראשון סי' רס"א וז"ל מרבה בשבחי המקום דנעקר מן העולם וכי חתים דוד הע"ה ספרו ולא שבק חיי לכל בריה לשבח כפי כחו. תשובה דעתי הוא זה דכשמדבר לנכח אין להרבות יותר ממה שבא בכתובים שהם השיגו השבחים כוללים שראוי לשבח בהן הבורא יתברך אבל אנן הדיוטות אנן ואין בנו כח לדבר בפני המלך אבל שלא לנכח מותר עכ"ל וזאת מצאנו בבראשית רבה הובא בילקוט תהלים מזמור ס"ז ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך ואומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואפשר דכשהוא מספר עזוזו ונפלאותיו שרי לנכח הגם כי אנן יד עניי והדיוטות אנן. ואותה שאמרו רז"ל ומ"ש הרב הלכו' קטנו' היינו בתוארי' וחילוק זה הוא על דרך חילוק רבינו יונה והרא"ה ז"ל הנז':
ובזה אפשר לפרש כי גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו. הכוונה גדול ה' וכו' ולגדולתו אין חקר ומזה נשמע דאסור להרבות בתוארים דמאחר שלגדולתו אין חקר איכא משום סיימתינהו וכו' אבל עם כל זה דור לדור ישבח וכו' לא מיבעיא בדור הזה דאיכא נביאי ובעלי רוח הקודש היודעים לשבח כראוי אלא אפי' דור לדור לרמז לדורות אחרונים אשר נסתם כל חזון והדיוטות נינהו עם כל זה ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו דלהרבות בשבח אופן הנס שרי ומצוה בו ולא מיבעיא שלא לנכח אלא גם לנכח כאומרו מעשיך וגבורתיך לנכח שרי אף לדעת הרב הלק"ט דחמור לנכח מטעם מדבר לפני המלך דכיון שהוא סיפור הנס לית לן בה כמה דאמרן. ואפשר דזה רמז המגיד באומרו וכל המרבה לספר ביציאת מצרים וכו' הכל לאתויי לדור אחרון ואפילו לנכח הרי זה משובח דבסיפור נס הכל שרי ושבחו רבנן:
מעשה שהיה בבני ברק
פסקה א
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.
מעשה רב מהני תנאי היושבים ראשונה במלכות מספרים תהלות ה' בליל התקדש חג יעורר לב העיני בשר לו יאזור חיל בליל הקדוש הזה ואמץ את לבבו לב טהור לעמוד על המשמר לקול הסיפור ירחיב פיו יצלח דברו להודיע לבני ביתו ואביזרייהו הסמוכים על שלחנו כאשר תשיג ידו להלל ולשבח לה' ברמזי טעמי יצ"מ וכיוצא כי הוא מצוה גדולה עד מאד וישא ק"ו מהשלמים האלה היודעים כל התורה כמעט ונגזלה שנת' לספר ביצ"מ עד זמן ק"ש של שחרית:
ומ"ש מסובין בבני ברק מהר"י אבראבאנל פירש דהוו כלי מילת והשיגוהו דהוא שם מקום ונזכר ביהושע ויהוד ובני ברק וגת רימון ופ"ג דסנהדרין דף ל"ב הלך אחר רבי עקיבא לבני ברק. וגם אני מצאתי בשבת דף מ' ובכתובות דף קי"א ובתרא דף קנ"ד הזכירו בש"ס אתרא דשמיה בני ברק. ופ' הנזיקין ופ' חלק מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק ע"ש:
וראיתי בסוף ס' פני שלמה שפירש משם הרב מהר"ם גאלנטי ז"ל מ"ש תלמידיהם הגיע זמן ק"ש של שחרית שהם רצו לתקן קושיא אחת דכיון דקי"ל דמי שעוסק בתורה פטור מק"ש ומתפלה כמ"ש על רשב"י א"כ מאי אכפת להו אם הגיע זמן ק"ש לז"א של שחרית דלכ"ע מזכירין בה יצ"מ דדוקא בשל ערבית לא היו מזכירין עד שבא בן זומא וא"כ מאחר שאתם מספרים ביצ"מ קראו ק"ש שבה תספרו ג"כ יצ"מ ותצאו אגב זה מק"ש עכ"ד וכד הוינא טליא הקשתי עליו דהתנן פ"ק דשבת מפסיקין לק"ש ולא לתפלה ואוקמ' בש"ס כגון רשב"י דפוסק לק"ש וכתבו התוס' דההיא דאמרינן בעובדא דרשב"י פ' במה מדליקין לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק"ש הרי מפורש בגמרין דגם רשב"י מפסיק לק"ש ואיך קאמר דמי שעוסק בתורה פטור אף מק"ש כרשב"י. איברא דבירושלמי מוכח דרשב"י סבר דפטור אף מק"ש דהאי שינון והאי שינון ויש להעמיד דברי הרב כירושלמי אכן אכתי לא איפרק מחולשא דאשכחן דרשב"י לביש ומכסי ומצלי ולפחו' אודי לי מיהת דמפסיק לק"ש. וצריך לומר דמחמיר על עצמו או לא עביד עובדא כוותיה כמ"ש בירושלמי ריש ברכות לענין ספיחים אלא דמ"מ הדרשא תדרש לדעת רשב"י דירושלמי לענין דינא:
ואפשר לומר במ"ש פ' הישן במדות הקדושות של ר' אליעזר הגדול שאחת מהן שלא היה ממעמידי בית המדרש. ובזה פירשו המפרשים מ"ש פ"ב דביצה גבי ר' אליעזר שהיה יושב ודורש בי"ט וכו' התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתכרכמו פניהם ואמר להם לא לכם אני אומר וכו' דנסתפקו דילמא היה רוצה שיקומו כי מדתו שלא לצאת מבית המדרש עד שיעמדו אחרים ויצאו כמו שכתבנו שם בקונטריס פתח עינים בס"ד. והשתא בהאי עובדא דר' אליעזר וחביריו היו יושבים ומספרים ביצ"מ ומר' אליעזר אין כל כך ראיה כי מדתו שלא לצאת מבית המדרש עד שיעמדו אחרים ואף דעל הרוב האי עובדא לא הוה בבית המדרש מ"מ לר' אליעזר שהיה נזהר בבית המדרש ה"ה בליל קדוש כזה דלא היה פוסק עד שיפסקו חביריו אכן הראיה היא מהתנאים חביריו גדולי עולם דהם ידעו מדתו של ר' אליעזר ויום יום בבית המדרש על עומדם יעמודו טרם ר' אליעזר דגם הלילה הזו היה להם להתנהג כן אלא מוכח דכך היה רצונם של כל התנאים להמשיך הועד הקדוש משיכה מדרבנן כל אותו הלילה ותלמידיהם היו מסופקין אם כלם עתה רצו להתנהג כמדת ר' אליעזר שלא להפסיק מעצמם ומצפים התעוררו' אחרים או דילמא לרוב חשקם ודבקותם בסתרי תורה כי גדולי"ם מעשי ה' ביצ"מ צר להם מי שיגרום להפסיקם ולכן נתחכמו לומר להם רבותנו הגיע זמן ק"ש של שחרית כלומר אנחנו אומרים לכם דבריב סתומים שאנו מודיעים הגיע ק"ש של שחרית והבחירה בידכם ככל אשר תאוה נפשכם גם זה כונת אומרו עד שבאו וכו' כלומר לא תימא דאשר נמשכו בלימוד זה היינו להיות ר' אליעזר ראש הועד הקדוש הזה ומדתו שלא להפסיק מעצמו ונמשכו אחריו אבל לא משום כי הזמן גורם לספר כ"כ ביצ"מ לזה אמר עד שבאו וכו' ק"ש של שחרית כלומר דבזמן אחר ר' אליעזר כשבא אחר להפסיק ולעורר לקום בזמן הראוי גם הוא ניחא ליה ונותן יד שיקומו ואחריהם יצא הוא כמדתו. אך הלילה הזו אף שלא יבצר אחד עוררם לקום ולישן לא השגיחו עליו כלל עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זק"ש של שחרית ומהאי טעמא הפסיקו אבל לאחרים שעוררום להפסק לא פנו אליהם ואומרו עד שבאו תלמידיהם וכו' גם כן יורה דתלמידיהם הלכו מקודם לישן איזה שעות והתחילו ועמדו והם ישבו לספר ביצ"מ עד שבאו תלמידיהם שקמו משנתם וחזרו אצלם או אפשר כי להיותם עוסקים בדברים העומדים ברומו של עולם גדולי הקדש וגדו"לי גדול"ין גדול ה' ומהולל מאוד לא רצו שתלמידיהם יהיו שם אותה הלילה ושלחום על פני חוץ עד שבאו ביום:
ויתכן שגם תלמידיהם במאמרם גם הם דברו ברמז הנוגע ליצ"מ בצד מה לילך בדרכם דרך הקדש והענין דאמרו רז"ל שליל התקדש חג במצרים היתה מאירה כשמש וכ' בשו"ת יד אליהו סי' נ"א דכיון דהיתה מאירה כשמש כל הדינים הנוהגים ביום נוהגים בלילה ההיא ולילה כיום הואיל דנהורא עמה שרא ע"ש מיהו נראה דלענין ק"ש של יום לא נפיק בלילה לומר ק"ש בסוף הלילה כיון שהיא מאירה כשמש ויכולים לעשות הדינים הנוהגים ביום דהא ק"ש תלו בזמן קימה והוא יום ממש וזה כיונו לומר ק"ש של שחרית כלומר הוא זמן קימה ביום שהוא זמן ק"ש של שחרית שאף בליל יצ"מ שהיתה מאירה כשמש ומשו"ה מלו בלילה אף דאין מלין בלילה למ"ד וכמ"ש הרב יד אליהו סי' נ"א הנז' מ"מ ק"ש של שחרית הוי דוקא ביום ועתה הגיע זמנה דהוא יום ונמצא דיש בכלל דבריהם איזה רמז בצד מה ליצ"מ:
ואפשר לומר עוד דכונת אמרו וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח היינו לרבות אפילו כהנים ולויים דאמרו רז"ל דשבט לוי לא נשתעבדו אפ"ה חייבים לספר ביצ"מ ככל חוקת הפסח אשר נצטוו וז"ש וכל המרבה הכל לאתויי כהנים ולויים דלא נשתעבדו ודרך צחות אפשר תיבת וכל ר"ת ואפילו כהן לוי המרבה לספר וכו'. ויש בזה טעם לשבח דהן לו יהי שלא נשתעבדו והיו ברשות עצמן מ"מ לא היו יכולין לצאת. והגדיל ה' לעשות שיצאו עם ישראל ביד רמה ועוד דאם ח"ו ישראל היו שוהים עוד רגע היו נטמעים ונכנסים בן' ש"ט והיו נאבדים ואפשר שיגיע גם אליהם הפגם שילכו אחר הרוב דומה למ"ש בזהר על עון העגל דאף דיהושע לא נמצא בעגל מ"מ כיון שהיה הפגם הגיע גם ליהושע. וא"כ גם שבט לוי הכהנים הלויים שוין לישראל בכללי ופרטי מצות הלילה הקדושה הזו ומייתי ראיה לזה מעשה בר"א ורבי יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה כלומר הבט ימין וראה הני תנאי רובם כהני ולויי כי ר' יהושע הוא ר' יהושע ן' חנניא שהיה לוי ור' אלעזר בן עזריה ור' טרפון היו כהנים ואם כן היא ראיה גמורה למה שאמרתי וכל המרבה וכו' לרבות כהנים ולויים דהשלמים האלה איכא בינייהו כהני ולויי והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה:
וכשהרציתי הני מילי מחיי"ם לפני מי שגדול כה ענני דכן פירש הוא נר"ו והוסיף נפך שפי"ר שהוא פירש וכל המרבה לרבות כהנים ולויים וגרים וזרעם דהוה ס"ד דשבט לוי לא נשתעבדו ולא עליהם יהיה גודל החיוב והשבח לספר ביצ"מ וגם גרים וזרעם לא נשתעבדו ולא היו מעיקרא ביצ"מ לז"א וכל המרבה וכו' לרבויינהו ומייתי הך עובדא דאיכא כהני ולויי כאמור גם אשו"ר נלוה עמם אי"שור גיורא ר' עקיבא בא מזרע גרים ואפ"ה הרבו לספר יצ"מ:
[אחורי תרעא: ולפי מה שכתב רבינו בחיי דר' אליעזר הגדול היה מזרעו של משה רבינו ע"ה א"כ היה לוי ובהכי אתי שפיר דכל השלמים הללו היו כהני' ולויים ור' עקיבא בן גרים והיה עולה על הדעת דפטירי ככתוב לפנים.]
איברא דהרב ס' יוחסין כתב על דברי רבינו בחיי דאולי מצד האם וכן ראיתי שכתב הגאון הרמ"ע במאמר חקור דין ח"ב פט"ו דר' אליעזר הגדול היה מבני בנותיו של משה רבינו ע"ה ע"ש ואני בעניי נראה לי דמקור דברי רבינו בחיי הם ממדרש רבתי בדעות במדבר רבה פ' ט' ומתלמודא דבני מערבא פ"ג דסוטה דאמר התם דשאלה מטרונה את ר' אליעזר ולא השיבה. ואמר לו הורקנוס בנו כי בעבור זה אבד שלש מאות כור מעשר שהיתה אותה מטרונא נותנת לו אלמא שהיה לוי והגם דבס' ידי משה פירוש המדרש ובס' קרבן העדה פירשו שהיה כהן ע"ש טפי ניחא לומר שהיה לוי כמ"ש רבינו בחיי ומה גם דאמרו רז"ל דמשה רבינו ע"ה התפלל שיצא מחלציו:
וצופה הייתי בס' סדר הדורות דף ע"ח שהביא פירוש הרב ידי משה ותמה דלדבריו איך לא מנאוהו גבי כהנים ותו אטו מטרונא היא הנותנת מעשר ע"ש והא לא קשיא דמטרונא לאו דוקא אלא הרונה גברא אשה גדולה ושר"ת טעם וכזה ראיתי להרב קרבן העדה שפירש אשה חשובה:]
אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֵּיךָ יְמֵי חַיֵּיךָ הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֵּיךָ הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֵּיךָ הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֵּיךָ לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ.
לפי הנראה דהמגיד קבע משנה זו משום מאמר ר' אלעזר ן' עזריה ובן זומא ויש לדקדק דלא היה לו להביא דברי חכמים ותו דמה נעשה בסבר' ראב"ע ובן זומא במקום דרבים פליגי עלה הן אמת דהרמב"ם בריש ה' ק"ש כתב ומצוה להזכיר יצ"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מא"מ כל ימי חייך עכ"ל וכתב הרב לחם משנה דפסק כבן זומא וכן כתב הרב תוספת יום טוב ע"ש ובספר לחם יהודה להרב מהר"י עאייאש פי' יותר וז"ל ומ"ש כל ימי חייך ר"ל ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות ופסק כבן זומא דראב"ע קאי כוותיה דאלו לרבנן אין מזכירין בלילה דמלת כל לאתויי לימות המשיח עכ"ל הא למדת דסברת ראב"ע ובן זומא הלכתא היא וניחא דהמגיד מייתי לה כי דבריהם צדקו לפום דינא אבל מאי דדייקינן בקמייתא דאמאי מייתי לדבריהם דרבנן עתה יקשה יותר דלא הו"ל לאתויינהו דלאו הלכתא נינהו:
ותו יש להעיר דאיך פסק הרמב"ם כבן זומא ומ"ש מהר"י עאיי"אש דראב"ע קאי כוותיה ק' עליו איך נתפייס בזה דמה יושיענו דראב"ע קאי כותיה באתרא דאיכא רבים לוחמים רבנן דפליגי עלה. וטפי הול"ל דפסק כת"ק דקאמר מזכירין יצ"מ בלילות אלא דגם זה אינו מיושב דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אמנם אין צורך לכל זה דכך נקבעה הלכה וכל ישראל קורין בק"ש של לילה ויאמר כבן זומא ומה צורך לטעמים בזה ולפסקי הלכו' בדבר השגור בפי כל ישראל וכן הרי"ף והרא"ש בהלכותיהם לא הזכירו משנ' זו דכבר כל ישראל נהגו הכי ובודאי הוא כבן זומא דלא מסתבר כמ"ש הראב"ד ז"ל דכבר היו קורין תמיד ויאמר בק"ש של לילה אלא דהוו סברי דהיא מדרבנן וראב"ע קאמר מן התורה דכבר הרשב"א ז"ל בחידושיו דחה דבריו ונמצא דפסק הרמב"ם מחוור ומלובן. אך עדיין איתיה לדוקיין דאמאי המגיד הביא דברי חכמים:
ונהירנא כד הוינא טליא זוטר ובציר שאמרתי בזה דפלוגתא דבן זומא וחכמים לאו לענין מזכירין יצ"מ בלילות דבהא כ"ע מודו כי פליגו לימות המשיח ורבנן דדרשי ימי חייך העה"ז כונתם ימים ולילות דהעה"ז כולל ימים ולילות שהם חיי העה"ז בכללו וריבויא דכל דריש לימות המשיח אבל בן זומא סובר דכל לרבות הלילות וימי המשיח ליתנהו בזכירה. ולפ"ז יפה עשה המגיד לאתויי לדברי חכמים דגם הם ס"ל דמזכירין יצ"מ בלילות. ואחר כמה שנים הגיע לידי ס' יבין שמועה להרשב"ץ שנדפס בליורנו ושם בפירוש ההגדה בסוף מאמר חמץ כתב כי אין חולק על ראב"ע ואין לפרש לא זכיתי לא נצחתי כי סברת חכמים שבכלל ימי החיים הם הימים והלילות ע"ש שש אנכי אשר כוונתי לדעת גדול ואפשר לומר שגם כוונת הרמב"ם לסתום בהביאו קרא דלמען תזכור את יום צאתך מא"מ כל ימי חייך סתם היינו דבין אם נפרש כבן זומא או כרבנן הלילות בכלל ולכן הביאו בסתם ומעתה אין אנו צריכים לדברי הראב"ד והרשב"א. ועיין מ"ש הרב פני יהושע בשיטתו ולא זכר שר מ"ש הרשב"א בחידושיו ואין להאריך כאן:
ואפשר לומר כי כוונת ר' אלעזר בן עזריה באמרו הנשגב הזה להראות במופ' כי דבר תורה אין מי שיוציאנו לאור כי אם האיש שקבל חלק ההו' מסיני ובלעדו אין לחכם שבחכמים להוציאו לאור וז"ש הרי אני כבן שבעים שנה לפי פשוטו שנתיגע הרבה מאד בלימוד והתיש כחו עד אשר ידמה לזקן כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה. ולפי מדרשו שפרשו בש"ס דאהדרו ליה תמניסר דרי חיורי ולפי סודו שהיה גלגול שמואל הנביא שחי נ"ב שנה וההיא שעתא הוה בר תמניסר דהוו להו שבעין כמ"ש האר"י זצ"ל וזה כוונתו שחכם כמותו אשר יגע מאד בתורה וגברא דאתרחיש ליה ניסא דאהדרו ליה תמניסר דרי חיורי ואהניא ליה קמרא לשוויי נשיא וגדולה מכפרת וגם אשר בקרבו ישים או"ר ב"ו נשמ' שמואל הנביא השקול כמשה ואהרן ואחר כל השבח הזה לא זכה לחידוש זה עד שדרשה בן זומא שהיה תלמיד דן לפניהם והרי זה בא ללמד שדבר אשר הוא חלק תלמיד בתורה אי אפשר לאחר לאמרו כי הוא חלקו:
ואני שמעתי מגדול אחד שפירש שכוונת המגיד אשר נטע משנה זו כאן היתה הכוונה להביא ראיה למאי דקאמר ואפילו כלנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר וכו' וכבר הביא מעשה בר' אליעזר וכו' שחכמי ישראל מגדולי הסנהדרין עשו תורת סיפור יצ"מ קבע כל הלילה כמות שהיא. וזאת שנית כי הנה חכמים אומרים כל להביא לימות המשיח והרי לימות המשיח מלאה הארץ דעה ועם כל זה הכתוב קבעו חובה לזכור יצ"מ ומינה נלמוד דגם בגלות החיל הזה אפילו כלנו חכמים מצוה עלינו לספר ביצ"מ והם ראיות שתים כהלכתן לקיים דבריו ויושר אמריו ע"כ שמעתי:
ויראה לפרש דברי ר' אלעזר בן עזריה הללו וטרם כל אקדים משז"ל בזהר הקדוש פ' בא דף ל"ח ע"א על ליל הפסח ביציאת מצרים וז"ל ותנא הוה נהיר ליליא כיומ' דתקופה דתמוז וחמא כל עמא דינוי דקב"ה הה"ד ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה עכ"ל ובס' נחלת יעקב ואבני שהם פ' בא כתב וז"ל אמרו רז"ל תנא באותו חצי לילה נעשה נס והחמה היתה זורחת כיום עכ"ל ולא מצאתי לשון זה במדרשים אשר אתי ומלשון הזהר משמע קצת דכל הלילה האירה הארץ מכבודה גם ממ"ש הרב יד אליהו בשו"ת סי' נ"א דכיון דאותו הלילה כיום יאיר והוה ליה כמו יום לכל דינים שבתורה ואתי שפיר שנמולו בלילה ההיא אף למ"ד שאין מלין בלילה זו אינה בכלל עכ"ל מוכח דכל הלילה היתה מאירה דהא נמולו קודם אכילת הפסח ועיין במדרש חזית פסוק נרדי נתן ריחו ובש"ר סוף פ' בא ע"ש. ונהירנא שראיתי במפרשים שפירשו דמנ"ל לרז"ל דאותה הלילה היתה מאירה וניחא להו דאמרו בב"ר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה דגבי האור כתיב ויקרא אלהים לאור יום אך גבי חשך לא כתיב קרא אלהים והכא כתיב ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה הזה לה' דהזכיר שם המיוחד על הלילה להכי אמרו שהלילה הזו האירה כשמש ולכן כתיב הוא הלילה הזה לה' כדכתיב ויקרא אלהים לאור יום. ובזה שמעתי משם הרב המופלא מהר"ח אלפאנדארי זלה"ה שפירש כוונת הכתוב לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש הכונה לך יום היום מתיחס אליך כי שמש ומגן ה' אלהים וכתיב ויקרא אלהים לאור יום וזהו לך יום שמצינו שמיחד שמו על יום ומכלל דדוקא גבי אורה נזכר שמו יתברך אך בחשך אין כבודו ליחסו אליו יתברך וליחד שמו עליו וכדילפינן מדכתיב ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה כמ"ש בב"ר. והשתא אמר אף לך לילה כלו' מצינו לילה אחת שנתיחסה אליך והיא ליל הפסח שיצאו ישראל ממצרים דכתיב ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה הזה לה' וכי תימא מאי שנא לילה זו לז"א אתה הכינות מאור ושמש כלומר אותה הלילה היתה מאירה כשמש ולכך נתיחסה לה' וזהו אף לך לילה אחת היתה ופרסמה הכתוב ע"כ שמעתי ואחר זמן רב כרגע נראה לי ס' דת ודין ובס' משפטים כתב דרך זה משם המפרשים ע"ש:
וזה אצלנו כונת הכתוב גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה והזכיר הכתוב הזה הזהר הקדוש בענין זה כמש"ל הכונה גם חשך לא יחשיך ממך ואינו מתיחס אליך כי אין ליחד שמו על הרעה. אמנם כאשר לילה כיום יאיר כליל פסח מצרי' שהיתה מאירה כשמש אז כחשכה כאורה שקולים להתיחס אליך דכתיב הוא הלילה הזה לה' וזהו כחשכה כאורה כלו' כחשכה שהוא הלילה כאורה שהוא היום שקולים הם להתיחס אליך מאחר שהלילה הזו מאירה ונהורא עמיה חזרה הלילה להיות כיום וזהו כחשכה כאורה. ועוד אפשר לרמוז דמצינו בליל הקדוש הזה פסח מצרים דעל ידי שהיתה מאירה כשמש נהגו בה מצות הלילה דהיינו אכילת הפסח דאינו נאכל אלא בלילה וכיוצא בה ומצות היום כגון מילה שאינה נוהגת בלילה למ"ד וכמ"ש הרב יד אליהו ונמצאת לילה זו בשתים עלתה לה והוכשרה למצות היום ולמצות הלילה וז"ש ולילה כיום יאיר כשהלילה כיום יאיר כגון ליל פסח מצרים אז לענין דינא כחשכה כאורה כמו שנוהגין בה מצות הלילה כך נוהגין בה מצות היום והלילה אמ"ר מושבח ועומד אמיר"ה לגבוה. ולפי משז"ל בשוחר טוב מזמור צ"ב דאדה"ר במ"ש שהתחיל החושך לבא התחיל אדם טופח על פניו וכו' שנאמר אך חשך ישופני. אפשר שזה כוונת אדה"ר באומרו אך חשך ישופני ונתן טעם למה נתיראתי לפי שידעתי שגם חושך לא יחשיך ממך. וגם ליל שבת ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה דליל שבת בראשית היתה מאירה כמשז"ל שם בשוחר טוב וזהו טעם שנתפחדתי שכבר עברו יום הששי וליל שבת ויום שבת ולא ראיתי חושך וסברתי שהחשיך העולם בעבור שחטאתי עד שנשתלח לו עמוד האש כמז"ל שם בש"ט:
ואולם במקראי קדש לך יום אף לך לילה הנזכר והנמשכים יראה לומר בסגנון אחר ולא תעזוב נפשי לשאו"ל לדעת לעות מדוע עשה ה' ככה ויאר את הלילה כצאת השמש בגבורתו ואין ספק כי רבו כמו רבו טעמי תרוצי על רזא דנא ולנו בעניותנו אפשר במה שפי' הרב עמודיה שבעה בראש העמו' מאמר הכתוב וידע' היום והשבות אל לבבך וכו' דמהשמש יש להכריע נגד ג' סברות הכופרים כי מהשמש ניכר שיש מניע כמו שאדם יודע שהולך שיש לו מניע כך מהשמש ניכר שיש לו מניע וז"ש וידעת היום הוא השמש והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל וזהו לאפוקי הפלוסופים הטפשים שהם כופרים בעיקר ונגד הכת שאומרת שאינו משגיח בתחתוני' השמש מעור עיניה' שבראו יוצר הכל להאיר על הארץ וז"ש ועל הארץ מתחת שהוא משגיח על הארץ. וכלפי האומרים כי פועל הטוב אינו פועל הרע השמש מחי להו אמוחא כי השמש מיבש הלח ומתיך היבש והקשה והן פעולות הפכיות אלא שמשתנה הענין כפי המקבלים וכן הוא כביכול שאין רע יורד מלמעלה אך הוא רע מצד המקבלים וז"ש אין עוד זהו תורף דברי הרב הנז'. וזה אפשר רמוז אומרם פני משה כפני חמה דמשה רבינו ע"ה היה מלמד לישראל אשר היו בארץ מצרים גוי מקרב גוי וכבר כתבו המפרשים שפרעה היה כופר בכל אלו הכפירות ולכן הוצרך משה רבינו ע"ה להאיר את ישראל בסברות האלו ולהסיר כל סיגי טומאת מצרים אשר בקרבו ולכן פני משה כפני חמה דהשמש מאמת דג' דעות ואמונות רעות הנז' הבל המה והכופרים על שלשה פשעי בל חזו שמש ועל דרך זה פירש הרב הנז' אותה שאמרו מרגלי' טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שהיה קורא בגרון וכל חולה הנפש היה מתרפא ואח"כ תלאה בגלגל חמה דהשמש יוכיח ויכריע כל דבריו ע"ש באורך:
ואפשר כי היינו טעמא אשר רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולפני צאתם מעבדות מצרים אשר נטמעו גופם ונפשם בע"ז ואמונות רעות האמורות האלהים עשה שיראו מלפניו העיר ממזר"ח שמש וליל התקדש חג מאיר עינים כשמש בצהרים בלילה ההוא נדדה חשכה ליהודים היתה אורה לעוררם שיהיה לטוטפות בין עיניהם כשמש יצא על הארץ המכחיש שלשה אמונות רעות כוזבות למען ישמעו ולמען ילמדו כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד והיו נכונים לקבל אלהותו יתברך ומצותיו ותורותיו ינצורו וזה בכלל טעמי זכירת יציאת מצרים דאתא שמשא ליסד יסוד מוסד אלהותו יתברך:
ומעתה יתבארו הכתובים הנז' הכונה ואלהים מלכי מקדם לאפוקי הכופרים בעיקר פועל ישועות דהישועות טובות הנה לאחד ורעות לשכנגדו א"כ הכל אחד רק דהענין משתנה כפי המקבלים ומצדם ומחמתם הוא רע וזה לעק"ר מספח"ת האומרים פועל הטוב אינו פועל הרע. בקרב הארץ נגד האומרים שאינו משגיח בתחתונים. והראיה אתה פוררת וכו' שהם מכות אשר הוכו פרעה ומצרים וקריעת ים סוף. וכבר אמרו שאם ארסטו הרשע היה נמצא במצרים ועיניו רואות נפלאות בארץ חם היה מודה בחידוש העולם ולכן הזכיר נסים ונפלאות הללו כי הם עדים נאמנים כי ה' הוא האלהים. אתה בקעת מעין ונחל אתה הובשת נהרות איתן שהם דברים הפכיים להורות דפועל הטוב הוא פועל הרע כי ה' אחד. ואמר לך יום השמש אשר עשית הוא מגיד האמת אף לך לילה ליל פסח מצרים היא מגדת אמיתת אלהותו. ונתן טעם אתה הכינות מאור ושמש שניכר שיש לו מניע אתה הצבת כל גבולות ארץ שאתה משגיח בתחתוני' קיץ וחורף אתה יצרתם והם הפכיים המשתנים מצד המקבלים ומעמדם בארץ ההוא כנודע דיתרבה החום או הקרירו' לפי מעמד מדרגת הארץ ההיא היושבים בה וכל זה נלמד מהשמש. העם ההולכים בחשך ראו אור גדול שהיתה הלילה מאירה כשמש להאיר עיניהם בקבלת אלהותו יתברך כדבר האמור:
אמנם המפרשים יש בהן בנותן טעם לאשר הוא יתברך הגדיל לעשות שהלילה ההיא היתה מאירה כשמש שהטעם הוא כי רז"ל אמרו שהטעם שיצאו ברד"ו שנה היינו משום ששעבדו בהם בלילות וא"כ גם הלילות באו בחשבון והו"ל כאלו ישבו ת"ל שנה דהגזרה לא היתה רק לשעבדם בימים כמשפט העבדים לעבוד ביום אבל בלילה שם ינוחו יגיעי כח ולאשר הרעו לשעבדם גם בלילות מן הדין הוא שהלילות ישלימו המנין ולהורות זה עשה ה' שהלילה הזו האירה כשמש להודיע לכל כי צדיק הוא יתברך וצדק דינו להוציאם בחצי זמנם כי הלילות ששעבדום נחשבו לימים. זהו תורף דבריהם כפי הרשום בזכרוני. והנה דברי רז"ל הללו שהלילות נחשבו ועלו למנין שרשן הם מפרקי ר' אליעזר פ' מ"ח בויכוח ראב"ע עם ר' אלעזר בן ערך וריב"ז ואמרו שם רד"ו ישבו ישראל במצרים וה' שנים עד שלא בא יעקב למצרים נולדו מנשה ואפרים הם רט"ו שנה ימים והלילות הם ת"ל:
ומתוך כל האמור הבה נא אב' לרמוז כל האמור במקראי קדש פ' בא כה תוארה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה ויהי מקץ ת"ל שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח וכו'. ויש לדקדק דלפום ריהטא מאמר ויהי בעצם היום הזה נראה יתר ואפילו אם נאמר שבא להודיע דכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כלל כמשז"ל תיבת ויהי אינה מדוקדקת. ועוד סמיכות ליל שמורים וכמה כפלים יש בו. ועוד להבין סמיכות פרשת זאת חקת הפסח הנאמרת ביום י"ד ואיחר' הכתוב עד כאן. אמנם על פי כל האמור אפשר שהכתוב רמז כל אשר דברנו. הנה אמר ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ת"ל שנה לאפוקי מה ששינו הזקנים לתלמי וכתבו במצרים ושאר ארצות והכתוב צווח במצרים כלומר לא תחשוב שמנין שני השעבוד נמנים מגזרת בין בתרים ומשנולד יצחק כי שנות מספר חיי האבות יעלו לחשבון אין זאת כי מצרים לחוד הוא מקום הגלות ובמצרים ישבו ת"ל שנה. והשתא הכתוב עצמו מקשה ויהי מקץ ת"ל שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וכו' כלומר עין רוא' תרתי דסתרין ראה אתה אומר אלי העל כל החשבון במצרים וא"כ ויהי מקץ ת"ל שנה ואני רואה ויהי בעצם היום הזה שהוא מחצית ת"ל יצאו וכו'. לז"א ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. כלומר כבר ידעת דאין ליחד שמו על הרעה כדכתיב ולחשך קרא לילה וא"כ איך אנו אומרים ליל שמורים הוא לה' ומיחד ה' המיוחד על ליל שמורים אלא מוכרח שאותו הלילה היתה מאיר' כשמש והטעם להודיע כי הלילות נחשבו כימים וידעו כל צבא השמים כי הדין דין אמת ומעתה ממילא רווחא שישבו ת"ל ויצאו ברט"ו וז"ש ליל שמורים הוא לה' להוציא' מארץ מצרים לפני זמנם ולהורות דנשים לילות כימים בחשבון ועוד יש טעם אחר שהאיר הקב"ה הלילה ההיא להרחיק' מג' אמונות כוזבות הנז' וז"ש הוא הלילה הזה לה' שמורי' לכל בני ישראל לדורותם למען ידעו הם ובניהם לדור אחרון בנים יולדו אמיתת אלהותו יתברך ולהתרחק מהאמונות הרעות כמש"ל וסמיך פ' חקת הפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו והצורך היה למולם למקצת' בליל' כמשז"ל ויקש' כי אין מלין בלילה אך במה שהקדים ליל שמורים הוא לה' שהיתה מאירה כיום ינוח לנו שיכולים לקיים בה גם המצות הנוהגות ביום כמש"ל והוא חקת הפסח דעושים תרתי מילי בשעה אחת אוכלים הפסח ומחשיבין אותו לילה ומלין ומחשבי' יום כחשכה כאורה כי ליל שמורים לה' מאיר ובא כצאת השמש בגבורתו:
וזהו טוב טעם על אשר היתה מכת בכורות בחצות הלילה דוקא ולא קודם ולא אח"ך וגם היות' בליל' אמנם הכל לרמוז הטעם שיוצאים בחצי זמנם וידעו בשמי' ממעל ועל הארץ מתחת כי צדיק הוא ה' אלהינו אל אמונה ואין עול כי כל דרכיו משפט צדקו יחדיו שמה שהוציאנו בחצי הזמן היה מטעם שהמצריים הרשיעו בעלילותם ותועבותם עברו חק הפרו ברית כי העבדים עובדי' ביום והלילה מתוקה שנת העובד לנוח מיגיעו ולהחליף כח לשוב לעבוד ביום. אך צוררים הנה אלה רשעים בקשו לקעקע ביצתן של ישראל עדי אובד וגם בלילות היו משעבדין בהם ולכן דינא הוא שהלילות יחשבו אף הם ונגרעו שני גלותם על כן היתה המכה אחרונה הנאמרה ראשונה אימתני ותקיפא מכת בכורות בחצות הלילה ממש שם רמז דמה שהיה הגלות בחצות הלילה הוא הגורם ששעבדום בלילות ולכך היה חצות שני גלותם:
ואל זה אביט מאמרם ז"ל על פסוק ויהי בחצי הלילה דפליגי בה חד אמר יוצרו חלקו וחד אמר יודע עתותיו ושעותיו חלקו וכבר נשאל הגאון הרדב"ז זלה"ה בתשובותיו המודפסות סימן תתי"ד לבאר מחלקותם והשיב הרב ז"ל שיש קושיא בכתוב דאי אפשר לצמצם חצי הליל' ולא חצי היום שהרי הגלגל חוזר תמיד וכהרף עין נוטה מחצות ולא יספיק אדם לומר עתה הוא חצות לילה עד שכבר עבר חצות וא"כ קשיא להו מי חלקו תנא קמא סבר יוצרו יש בידו לחלקו והרי הגלגל בידו כחומר ביד היוצר והעמיד הגלגל כל דהוא כדי שיכירו העולם שהיא מחלק חציו האחרון מחציו הראשון ותנא בתרא סבר שאין צריכי' לנס אלא גלגל כמנהגו נוהג וחוזר אלא יודע שעותיו ועתותיו חלקו וצמצם חצי הלילה ממש ובאותו רגע הכה כל בכור דרגע הוי כמימריה ואע"ג דאנן אי אפשר לן לצמצם הוא יתברך שמו יודע לצמצם ולכוין הנקודה אשר היא בחצי הלילה ובאותה נקודה הכה אותם עכ"ל הרדב"ז ז"ל:
ועדיין צריכים אנו למודע"י מה הכרח יש לכל אחד לסבור סברתו ובמאי עיקר פלוגתייהו ומאי איכפ' לן בזה ויראה דפליגי אי טעם יצ"מ לפני הזמן הוא משו' דהלילות נחשבו ימים ורט"ו שנה עלו זה כפלים ת"ל שנה וכדאמרן. או הטעם משום קושי השעבוד כמש"ל והנה לטעם דהלילות באו חשבון הוא טעם מבואר נגלה חשבון ברור וכתבנו דלזה היה מכת בכורות בחצי הלילה כדאמר' בסמוך אך לטעם קושי השעבוד לא נתגלה אלא בכללו' אבל דקדוק החשבון קושי השעבוד שבכל יום כמה עולה לפי שיעור כל יום אלו דברים שאין להם שיעור גלוי וידוע כי אין יום דומה לחבירו וכמה שינויים יש במספר שני עבודתם והכל גלוי לו יתברך בדקדוק חשבון והוא היודע ועד כי נשלמו ת' שנה ולזה פליגי דמ"ד יוצרו חלקו סבר שהטעם שיצאו טרם מלאת ת' שנה היה מחמ' שעבוד הלילות וזה טעם נגלה בכלל ופרט ולהכי היתה מכת בכורות בחצות להודיע לכל ענין הלילות ומאח' שכן הלא טוב לומר יוצרו חלקו והעמיד הגלגל שיכירו בחלוק' וידעו הבין שהטעם שיצאו בחצות זמנם משום הלילות. אך מ"ד יודע שעותיו ועתותיו חלקו סבר דהטעם משום קושי השעבוד ורמז רמז שכשם שהוא יתברך יודע לצמצ' ולכוין נקודת חצות לילה כן הוא ידע דשיעור קושי השעבוד משלים לחצי זמנם:
ולבא אל מבוקשנו בביאור דברי ראב"ע נקדים מ"ש המפרשים ז"ל במ"ש הזהר דאדם הראשון נתן לדוד הע"ה שבעים שנה מחייו וגם מבואר שם דאברהם אע"ה ויעקב אע"ה ויוסף הצדיק נתנו לדוד הע"ה שבעי' שנה ולפי זה היה ראוי שיחיה ק"מ שנה אמנם יען דוד הע"ה לא טעם טעם מית"ה לדוד בשנו"תו ולא טעים טעמא דמותא ואיקרי חי א"כ מדת ימיו עולים לו בכפילו כי לא נהג כדרך בני אדם והוא לא שונ"ה וחי אקרי גם בלילה לא שכב לבו והיו חייו בין ימים ולילות ק"ם שנה ע"כ שמעתי משם המפרשים. ובזה רגיל אני לפרש כונת הכתוב יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי תפלה לאל חיי דאיכא למידק מה טעם קאמ' לשון זה תפלה לאל חיי אמנם בזהר הקדוש פירשו יומם יצוה ה' חסדו שנמשך עליו חוט של חסד והטעם לפי שקם בחצות ובלילה שירו עמי עש"ב והשתא דוד הע"ה בהאי פחדא הוה יתיב דנהי דזוכה לחוט של חסד וכמ' מעלות בלימודו בלילה אך יש לחוש דזה נחשב לו שחי ק"ם שנה ולא יהיה אלא ע' וז"ש תפלה לאל חיי כלומר מסדר צלותא בעד החיים דחייו לא יגרעו בעבור זה:
אמור מעתה דאפשר דמאותו ויכוח אשר ראב"ע ור"א ן' ערך וריב"ז על עומדם יעמדו בטעם יצ"מ כמבואר בפרקי ר' אליעזר פ' מ"ח הנז' סבר וקביל ר' אלעזר בן עזריה כי טעם זה דנחשבו הלילות טעם כעיק' דאוריתא ואמיתות הענין אבל האיכא כמה רבנן בדור שהוא נתמנה נשיא הלא הוו אזלי בשיטה זו וכל חד מינייהו מלכי עשה לו מטעמים כאשר אהב וכמו שהן עוד היום עין רואה ואזן שומעת כמה וכמה טעמים שונים אמור רבנן בטעמא למה שלא השלימו ת' שנה במצרים ולכן פתח ר' אלעזר בן עזריה ואמר הרי אני כבן שבעים שנה כלומר כדוד הע"ה אשר חי ע' שנה ורצונו כי הוא עומד בטעם יצ"מ כענין בן ע' שנה שהוא דוד הע"ה אשר היה לו לחיות ק"ם שנה כי ע' נתונים נתונים המה לו מאדם הראשון ועוד ע' מהאבות וסבר ראב"ע שהטעם שלא חי אלא ע' שנה היינו משום דלא ישן והלילות נחשבו לו כימים ולהיות כי גם בענין דוד הע"ה אינו מוכרח טעם זה ויש לומר כמה טעמים דשנו' אדה"ר נפגמו ועל כן הוצרכו האבות ויוסף הצדיק לוותר מחייהם וכיוצא. לז"א ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות ושתאמר מלשון את ה' האמרת וה' האמירך שהוא לשון שבח והכונה לא זכיתי שתשתבח יצ"מ בעבור הלילות כי הן הן הגורמים לצאתם בחצי זמנם ואתי כמאן דמפרש ולא זכיתי ולא נצחתי כמ"ש בהא זכינהו רבנן וכונתו לא נצחתי לרבנן שכלם יסכימו לשבח יצ"מ בעבור הלילות כי רבנן טובא נטו לטעמים אחרים עד שדרשה בן זומא דרחמנא אמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לרבות הלילות ומה טעם יש לזכור יצ"מ בלילו' אלא מוכח דעיקר טעם יצ"מ דהלילות נחשבו כימים ומשו"ה חיובא רמיא לזכור יצ"מ בלילות להודיע שהוא עיקר הטעם ואחר זמן רב ראיתי בס' לב אריה פ' בא קצת מהאמור הנה נגע זה מעט ממ"ש בסגנון אחר ע"ש ודוק:
ואפשר לפרש פלוגתא דבן זומא ורבנן כי בן זומא סבר דטעם זכירת יצ"מ עיקרה אתא לנחומי ישראל כי כימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות בכל צרותינו וגליותנו וכמו שכתב מז"ה זלה"ה בחסד לאברהם עין הקור' נהר נ"ו וז"ל טעם שנשתעבדו ישראל במצרים הוא שגלוי לפניו יתברך שעתידין ישראל להשתעבד בד' מלכיות וכדי שלא יתיאשו מתשועת ה' גם הם גם האומות שמשעבדי' בהם ויאמרו דהשר שלהם אמיץ וחזק ואי אפשר להוציא' משם לכן גזרה חכמתו יתברך להשתעבד במצרים שהיא שניה לארץ ישראל ואין מושלים בה אלא רהב וס"מ שכל השרים של ע' אומות הם תחת ממשלתם ואם הם לא יכלו לעמוד כנגד ישראל כ"ש שאר האומות והשרים וכו' ע"ש ובזה יראה לפרש פ' הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים הכונה הודו לה' כי טוב ומטובו שהחסד שעושה הוא לעולם כי גאלנו ממצרים שהיו מושלי' בה ראשית השרים וזה חסד לישב דעתנו שיגאלנו גם מד' מלכיות כאמור וזהו יאמרו גאולי ה' אשר גאל' מיד צר במצרים וזה אות לד' מלכיות ולעת"ל שיקבצם ממזרח וכו' ואמר קבצם שדיבורו של הקב"ה כמעשה וכמ"ש בזהר הקדוש על פסוק ואשים את הריו שממה וכן אמרו בש"ט על פסוק זה וז"ש כי לעולם חסדו שהחסד שעושה הוא עושה אותו באופן שיהיה חסד לעולם כמו יצ"מ שהוא אות לד' מלכיות:
וסבר בן זומא שזהו טעם מצות זכירת יצ"מ לישב דעתנו שיגאלנו מכל צרה ומכל גלות ולכן הוא חיוב גם בלילות לרמוז שהוא אות לגליות הדומות ללילות כי ישראל הלך חשכים בחשכת הגלות משים לילות כימים חשך ולא אור. ולפ"ז לעת"ל לימות המשיח אין עוד צורך לזכור יצ"מ דמידי הוא טעמא לישב דעתנו על שעבוד מלכיות הא כבר גאלנו ובא המשיח ותו למה לי מאי דהוה הוה. אבל רבנן סברי דטעם זכירת יצ"מ לזכור חסדי ה' אשר לא היינו ראוים וכמעט גוענו אבדנו ונטמענו בן' ש"ט ורבו רחמיו להוציאנו מכח מקום החירות ן' שערי בינה וגם בימות המשיח אתיא זכירה לחסדי ה' ביצ"מ וימות המשיח: