אור ברסלב
שמחת הרגל על הגדה של פסח מגיד › ארמי אבד אבי

שמחת הרגל על הגדה של פסח· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

מגיד · ארמי אבד אבי

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

פסקה ב

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.

צא ולמד וכו'. ראיתי להרב הגדול מהר"י חאגי"ז זלה"ה בהלכות קטנות ח"ב סימן י"ט שנשאל איך ולמה היה שונא לבן את כל יוצאי ירכו ויאמר להשמידם והשיב דבק היה בע"ז שלו ובקש לעקור מתוכו כל שרש דבר נמצא בו מרשימו של אברהם שעבד את ה' וזהו על דרך שאומרים שיורד דבר קדוש למקום שאינו לשידבקו בו ניצוצות הקדושה כך סבר להפך שיבא מזרעו של אברהם וילקט כל כיוצא בו שנשאר במשפחתו ואח"ך יעקרם לבן וישאר הוא לאלהיו עכ"ל והנה נודע מ"ש המפרשים דפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולהחיות הבנות כדי שינשאו בנות ישראל למצריים כיון שאין זכרים עכ"ד ואפשר שכונתו שהזכרים המצריים ישאבו ניצוצות הקדושה מבנות ישראל ויקחו ניצוצות הקדושה מהם: ולכן היה רוצה שאם יש רשימו מהקדושה במשפחתו ילקטנו זרעו של אברהם ויעקרהו וישאר הוא וביתו בלי קדושה כלל וז"ש צא ולמד פקח עיניך רשעת לבן שפרעה לא גזר אלא על הזכרים וניחא ליה שזכרי מצרים הם יקחו חלק קדושה ולבן בקש לעקור את הכל שלא ישאר רשימו דאברהם במשפחתו ובא וראה עד היכן הגיע רשעותו ולבן ופרעה לא עלתה להם כי עמנו אל וכמו שאמר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו כל אחד במחשבת פגול לפי טומאו והקב"ה הצילנו מידם:

ויתכן לפרש מ"ש שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו וכו' צא ולמד וכו' כי הנה ישראל יושבי חשך הגלות בצר להם ממצוקותיהם בכל הצדדין והאופנים וגם אם הם מחבבין את ישראל הן בעון חוללנו ויתערבו וכו' וכמעט זה קשה יותר מהצד האחר לצודד נפשים ויעש באושים והוא גלות הנפש ונמצא שבכל אופן עומדים עלינו לכלותנו עומדים תדיר ולא פסיק שאם מכבידים עולם בעלילות' דא עקא שמתוך הטרוף אין לך בטול תורה ומצות יותר מזה ואם מחבבים דין גרמא להמון ישראל לפרוק עול ויתערבו וכו' ולכן אמר מילתא פסיקתא עומדים עלינו לכלותנו. וע"ז הביא ראיה צא ולמד מה בקש לבן הארמי וכו' שם רמז דאמר לו הקב"ה השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע ואמרו רז"ל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים ומזה תשכיל שהם עומדים עלינו לכלותנו על דרך שכתבנו:

פסקה ג

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.

וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור. אפשר דבא לישב חקירה אח' דכמה תירוצים נאמרו למצוא חשבון קץ שנה החסרים מגלות מצרים שלא ישבו אלא רד"ו ואעיקרא איך אמרו דישבו רד"ו והלא כל אותם שנים שחי יעקב אע"ה בארץ מצרים היה כמלך ולא היה לו בכל ימי חייו חיים טובים בהשקט ושלוה כאותם שנים וכן כל ימי השבטים לא התחיל הגלות כמשז"ל והיו שקטים ושנאנים מסובין אתכא אין מחסור כל דבר הלזה יקרא גלות לז"א וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור כי כל שלות העה"ז והעושר והכבוד כקש נחשבו תחת לאיש משכיל ק"ו לבחיר שבאבות ושבטי יה ואלמלא גזרת ה' כשראו יוסף ופסק הרעב היו חוזרים לארץ כנען רק דהיו אנוסים על פי הדיבור ושפיר נחשב גלות כיון כי כל ישעם לגור בארץ כנען ונתעכבו במצרים בדב' ה' על כרח' א"כ שפיר עולים השנים אלו שחיו יעקב אע"ה והשבטי' משני הגלות:

וַיָּגָר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן.

ויגר שם מלמד וכו'. אפשר דמשו' דס"ד דעלה במחשבה בתחיל' ירידתו להשתק' ולסיבות חזר ונעשה גר לז"א שלא ירד להשתקע כלומר שתחילת מחשבתו בירידה לא היה אלא לגור והיינו לקיים דבר ה' שיגלו למצרים לא זולת ולהכי נחשב הכל משני הגלו' כדאמרן ודייק לה מקרא דהול"ל וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם דהכי הוה א"ש סדר הכתוב ומדשינה וכתב וירד מצרימה ויגר שם וסמך הגרות לירידה בא ללמוד שמעת תחילת ירידתו ויגר שם וז"ש מלמד שלא ירד להשתקע כלומר לא יקשה בעיניך שינוי הכתוב דהו"ל לומר וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם דהכתוב בשינוי זה מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם:

פסקה ד

בִּמְתֵי מְעָט - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרַיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.

במתי מעט כמו שנא' וכו'. אפשר לומר דזה נמשך מהקודם דדריש דסמיך ויגר שם לוירד מצרימה ללמד שלא ירד וכו' ומפני דס"ד לומר דהכתוב קושט' קאמר וירד מצרימה יעקב אבינו ויגר שם הוא וביתו ואח"כ שם במצרים היו במתי מעט אבל הירידה לא היתה במתי מעט עד שתקשה דהול"ל וירד מצרימה במתי מעט לז"א שהעיקר כדאמרן דהרי פירוש במתי מעט הוא שירדו במתי מעט כמו שנאמר בע' נפש ירדו אבותיך וכו' ומוכרח דכוונת הכתוב לומר וירד מצרימה במתי מעט אלא דשינה ללמד שלא ירד להשתקע אלא לגור והכוונה לקיים גזרתו יתב' כי גר יהיה זרעך וא"כ דין הוא שיעלה לחשבון הגזרה מעת ירידתם למצרים כמש"ל:

ואפשר לרמוז וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט וכו' במה שנודע מגורי האר"י זצ"ל דגלות מצרים מפני זרעו של אדה"ר שיצא ק"ל שנה על ידי קרי וירדה השכינה עמהם לברר ואחר כך פרו ורבו ישראל ונתקנו ניצוצות הקרי וזה שאמר וירד מצרימה ורמז דהשכינה עמהם כי מצרי"מה גימטריא שכינה ויגר שם בעבור מתי מעט רמז לניצוצי קרי אדה"ר שהנפשות נתמעטו על ידי הקרי ולכן נקט לשון מתים ועל כן נגזור גלות ת"ל שנה כי נפ"ש גימט' ת"ל כי על ידי הקרי נפש הוא חובל ויען כל ישראל נפש אחד נגזור גלות ת"ל שנה גימטריא נפש. ואחר כך על ידי הגלות והשעבוד נתברר הטוב ואותן הנפשות נתקנו והיו ששים רבוא ישראל וז"ש ויהי שם לגוי גדול עצום ורב ששם נתקנו ונעשו גוי גדול ועצום:

פסקה ה

וַיְהִי שָׁם לְגוֹי - מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.

ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינין שם. אפשר דכונתו משום דתיבת גדול יש בו שני פירושים שהוא גדול בכמות או באיכות וכמו שנתבאר לפי קצורנו מ"ש פ"ק דבתרא גדול יהיה כבוד הבית חד אמר בבנין וחד אמר בשנים דפליגי בפירוש גדול הנאמר שם אם הוא בכמות או באיכות. והכא פשטיה דקרא בכמות וכמ"ש ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול. אך קשיא ליה תיבת שם דיותרת היא דהול"ל ויגר שם במתי מעט ויהי לגוי גדול לז"א מלמד שהיו ישראל מצויינין שם דמלבד פשטיה דקרא כי גדלו בכמות עוד הוסיף ללמד ויהי שם לגוי גדול באיכות וזהו רמז תיבת שם לומר דאף בארץ שביים היו מצויינין וגדולים בכמות ואיכות אי נמי דגדול בכמות שמעינן מדקאמר ועצום וכמו שאמר בסמוך ועצום כמו שנא' ובנ"י פרו וכו' ולכן פירש גדול באיכות והרשב"ץ פירש מצויינין שהיו גדורים בעריות. ולפי זה מדוקדק תיבת שם דכתיב ויהי שם לגוי גדול כי השב"ח השביח ואהדרי"ה קרא לזרע ישראל אשר בארץ לא מטוהרה ערות הארץ היו גדורים בעריות וז"ש ויהי שם במצרים ערות הארץ לגוי גדול שגדרו עצמם וכבשו יצרם והוא שבח גדול:

גָּדוֹל, עָצוּם - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

וירבו ויעצמו במאד מאד. פירש הרב הגדול בדורו מהר"ם ן' חביב זלה"ה דכונת הכתוב הכי ובני ישראל פרו וישרצו וכו' וכי תימא זה הצער נוסף על כל רעתם דבגלותם ודלותם בארץ שביים ריבוי כזה מוציא האדם מדעתו כי מאין להם לחם לפי הטף ואף השמלה ויוסיף מכאו' על מכאוב' כי ילדיהם אל אל ישועו ואת פת רוצי"ם לז"א במאד מאד כלומר שהיה להם ממון הרבה כמ"ש בכל מאדך בכל ממונך וז"ש במאד מאד כלומר ברוב ממון וכיון שהיו עשירים ודאי היו שמחים ביוצאי חלציה' אלו דברי הרב זלה"ה. ואני ברגליו אעבורה לפרש סיום הכתוב ותמלא הארץ אותם במ"ש פ"ק דסוטה דף י"א שהיו יולדות בשדה ונזונין שם ונבלעים בקרקע והיו חורשים עליהם כמש"ה על גבי חרשו חורשים ואח"כ באים עדרים עדרים לבתיהם וז"ש הכתוב ובני ישראל פרו וישרצו וכו' וכי תאמרו הן הנה היו לבני ישראל לפוקה ולמכשול כי לא די להם רוב צערם ויגונם ויאנחו בני ישראל על העבודה ועוד יוסיפו צרה משנה שברון שבר על שבר יחדיו ידובקו ותבחר מחנק נפשם בריבוי הבנים לז"א במאד מאד שהיה להם ממון מאד כי ברכם אלהים בעושר כמ"ש הרב הנזכר. ועוד אחרת ותמלא הארץ אותם רמז דברי הש"ס שהיו יולדות בשדה ומניחין אותם שם תבלעמו ארץ ונזונין וז"ש ותמלא הארץ אותם שלא הי"ל טורח רק מניחין אותם על פני השדה וה' עמהם לזונם ולגדלם ויהי לנ"ס:

פסקה ו

וָרָב - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה.

ורב כמ"ש ואעבור וכו'. כן היא נסחת רבינו האר"י זצ"ל. וראוי להבין אומרו בדמיך חיי וכו' ורז"ל פירשו דם פסח ודם מילה והלא מראש אבא לדקדק תיבת חיי כי האף אמנם כי על ידי דם פסח ודם מילה נגאלו עדיין צריך לדקדק בעצם תיבת חיי והן קדם אציגה נא מאמרם ז"ל במכילת' פ' בא וז"ל והיה לכם למשמרת מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים היה ר' מתיא בן חרש אומר ואעבור עליך ואראך מתבוסס"ת בדמיך והנה עתך עת דודים הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל בניו ולא היה להם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ערום מכל המצות נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך לכך הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים שאין נוטלין שכר אלא על המעשה ר' אליעזר הקפר ברבי אומר וכי לא היה בידם של ישראל ד' מצות שאין כל העולם כדאי בהם שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע ולא שנו שמם ולא שנו לשונם וכו' ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז וכו' אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות עכ"ל:

והיה טרם נדקדק בדברי המאמר כדחזי אעלה על אר"ש להבין במאי פליגי ר' מתיא בן חרש ור' אליעזר הקפר ויראה דפליגי הני תנאי בפלוגתא דחכמי צרפת והרמב"ן אם עד שלא נתנה תורה היה לאבות וזרעם דין ישראל או דין ב"נ דרבי מתיא בן חרש סבר כדעת חכמי צרפת דעד קבלת ישראל התורה בהר סיני היה להם דין ב"נ ובן נח אין מחשבה טובה שלו מצטרפת למעשה כמו שכתוב התוס' פ"ק דקדושין ומפני זה אמר שלא היה להם מצות שיגאלו שאין נוטלין שכר אלא על המעשה כלומר דישראל בו בפרק עד שלא נתנה תורה דינם כבן נח ואין נוטלין שכר אלא על המעשה לאפוקי מחשבה טובה דאינה מצטרפת למעשה ואם כן לא הוה בידייהו שום מעשה ומשו"ה נצטוו דם פסח ודם מילה. ור' אלעזר הקפר שכנגדו חלוק עליו וסבר כדעת הרמב"ן דמעת שנימול אברהם היה לו ולזרעו דין ישראל גמור לקולא ולחומרא ולכל דבר וא"כ כבר היה בידם שהיו גדורים בעריות ולא שינו שמם ולא שינו לשונם ולא היה בהם לשון הרע והגם דכל הני שב ואל תעשה נינהו כיון שדינם כדין ישראל גמור הרי אמרו ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ומחשבה טובה בישראל מצטרפת למעשה וא"כ נמצא שהם מלאים מצות וראיתי בספר גור אריה חדש פ' בא שנזדמן לי לשעה שדקדק מאי שיאטייהו דהני תרי מצות פסח ומילה ועוד איך תירץ למה הקדים לקיחתו ד' ימים ורז"ל אמרו בשעה שאמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל שישחטו הפסח א"ל רבש"ע דבר זה איך יכולים לעשות שהצאן אלהיהם של מצרים וכו' א"ל חייך אין ישראל יוצאים מכאן עד שישחטו הפסח לעיניהם שאודיעם שאין אלהי עכו"ם כלום ויש לדקדק איך אמר משה דבר זה איך יכולים לעשו' כיון שהוא אמר ויהי ודאי הוא ישמור ישראל שלא ירעו להם ועוד למה אין יכולים לצאת עד שישחטו הפסח לעיניהם ופירש הרב הנז' במשז"ל גבי שמואל שאמר איך אלך וכו' דהיכא דקביע הזיקא שאני ועוד אמרו בש"ס דקמאי מתרחיש להו ניסא דמסרי נפשיהו על קדושת ה' ובזה א"ש דמשה אמר להקב"ה איך יכולים וכו' משום דשכיח היזיקא והשיבו אין יוצאין מכאן וכו' משום דצריכים נסים ונפלאות וזה אינו נעשה עד שישחטו הפסח לעיניהם והיא מסירת נפשם על קדושת השם ובזה יובן מאמר ר' מתיא הנז' דסבר דהיו צריכים למסור נפשם לגמרי ולכן צוה פסח ומילה וקי"ל דפסח אין שוחטין על החולה ואין שוחטים לערלים וידוע דכאב המילה ג' ימים לפי זה שחטוהו ביום ד' אך יש לחקור דהיו יכולים ליקח הפסח ביום ד' אחר כאב המילה אבל לפי האמור שיש במצות אלו מסירה על קדושת השם וגבי אנשי שכם כשלקחו דינה צוו בני יעקב אותם שימולו וביום הג' באו בני יעקב אליהם והרגום לפ"ז הכא היה מסירת נפש על קדושת השם לגמרי יתר מאד כשלקחו הפסח ואח"ך מלו והיה הפסח קשור בכרעי המטה ד' ימים וישראל היו כואבים במילה ובזה יתבאר מאמר ר' מתיא הנז' דנתן להם מצות פסח ומילה שהוא מסירתם על קדוש השם והקדימו ד' ימים כדי שיהא המסירת נפש יותר לפיכך הקדימו ד' ימים זהו תורף דבריו ע"ש באורך:

ועל פי דרכו אפשר לישב המאמר הנז' באופן זה כי הן קדם לשאו"ל הגיע מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים ולשון מפני מה רגילי בעלי הפרשי"ם לדקדק דהול"ל למה כגון הכא לימא למה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו וכו' כי באומרו מפני מה מורה דעלה על לב איזה טעמים לדבר ורצונו לדעת טעם כעיקר. ואפשר משום דיש לומר דהני ד' ימים לתקן מה שפגמו בארבעה חלוקי גוף נפש רוח נשמה והיו נרג"ן מפריד אלו"ף בתעותם אחר גלולי מצרים לעבוד ע"ז ופגעו בד' עולמות אבי"ע או הני ד' ימים שיכונו ליחד ארבע אותיות השם המיוחד שפגמו בו ועל זה שאל מפני מה הקדים לקיחתו וכו' להורות כי יש ויש לחקירה זו דברים שבלב אבל לא הויין דברים המתישבים על הלב. ועל כן בא דבר ר' מתיא בן חרש דבר דבור על אופניו דמוכרח היה הדבר בדקדוק ללקחו ד' ימים קודם למסור נפשם על קדושת השם וצריך שימולו ויעברו ג' ימים לשחוט הפסח כדי שיתרפאו שאין שוחטין על החולים ונמצאו ד' ימים מוכרחים דלא סגי בלאו הכי. ור' אלעזר הקפר סבר שכבר היו בידם מצות עצומות וד' ימים לפי שהיו שטופין בע"ז והוי כעובר על המצות ופורק עול ומפר ברית ומגלה פנים שהם ד' עונות ועל ידי ד' ימים שמסרו עצמן על קדושת השם נתכפרו להם ד' עונות אלו:

והרי הוא כמבוא"ר לפי האמור מאמר פסיקתא רבתי דף כ"ט ע"ג דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה והלא אינו יפה אלא מן הדיר ואתה אומר מבעשור אלא מלמד שהיו קשורים בכרעי המטה מבעשור והיו המצריים נכנסים ורואים אותם ונפשם פורחות מעליהם עכ"ל ועם הקודם מבואר דטעם לקיחתו מבעשור כדי שימסרו נפשם על קדוש השם שהם כואבים במילה והיו המצרים רואים אותם ונפשם של ישראל פורחות מעליהם ומסרו נפשם על קדושת השם ואמטו להכי הקדים לקיחתו ד' ימים כדי שימסרו נפשם למות בהיותם כואבים במילה כמדובר. וכתבו משם הרב מהר"ם אלשיך זלה"ה כי כל מצוה אשר יעשה אותה האדם מתקדש באבר ההוא אשר בו יעשה המצוה ההיא או האבר אשר רומזות אליה המצוה ההיא כי רמ"ח מצות עשה כנגד אברי האדם רמ"ח אבל המוסר עצמו על קידוש השם מתקדש בכל גופו כי במסירת נפשו מתקדש כל גופו בבת אחת. והשתא ישראל במצרים היו עע"ז ופגמו בכל הגוף ונקראו בחייהם מתים ואף שהיה באונס מ"מ להיות העע"ז כופר בכל התורה נפגמו בכל גופם והיו נקראים מתים ולכן רצה הקב"ה לזכות את ישראל ונתן להם דם פסח ודם מילה כדי שימסרו נפשם על קדושת השם ועל ידי זה נתקדש כל גופם בבת אחת וחיו ולא ימותו וז"ש ואעבור עליך וכו' ואומר לך בדמיך שהם דם פסח ודם מילה חיי שיתקדש כל גופכם בפעם אחת וחיו תמורת מה שנקראו לשעבר על שעבדו ע"ז מתים ויכון מאוד אומרו בדמיך חיי וממוצא דבר נתבאר (א) טעם לאשר נצטוו בדם פסח ודם מילה כי בזה מסרו עצמם על קידוש ה' ותקנו כל גופם:

(ב) אמנם לדקדק לשון חכמים שאמרו בכל המדרשים דם פסח ודם מילה ויש להרגיש דהול"ל דם מילה ודם פסח אי בעית אימא דהכי הוה עובדא דנימולו ואח"ך שחטו הפסח ואי בעית אימא דמילה היתה לראש פינה ואברהם אע"ה נצטווה בה הוא וזרעו ומצות פסח חדשה ממש. אבל אפשר שכיונו רז"ל בזה לרמוז מ"ש בש"ר דהרבה לא היו רוצין לימול וקרא הקב"ה לד' רוחות ונשבו בג"ע ומשם הלכו הרוחות ונדבקו בפסח ונכנסו כלן למשה רבינו ע"ה לאכול הפסח אמר להם אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים מיד נתנו עצמן ומלו ונתערבו דם פסח ודם מילה הה"ד בדמיך חיי עכ"ל ולרמוז דהיו הרבה שלא מלו מקודם אלא אח"ך על ידי ריח ג"ע שדבק בפסח לז"א דם פסח ודם מילה וזהו הכפל וא"ל בדמיך חיי ציווי ראשון למול ולעשות הפסח וא"ל בדמיך חיי פעם שנית אחר שחיטה כאמור:

(ג) ואפשר עוד לומר בטעם שנצטוו על הפסח ועל המילה מלבד טעם הפשוט דמילה היו חייבים שנצטוה בה אברהם אע"ה לו ולזרעו וכתיב אם לא בריתי וכו' והוא במ"ש הרב עמודיה שבעה עמוד א' סימן ד' משם פליאה דבהמות חיות ועופות עשה ה' הבדל ביניהם בצורתם איזה אסור איזה מותר אך במין האדם לא עשה הבדל ביניהם לכך ציוה לאאע"ה המילה להיות הבדל ביניהם ולא עשה הבדל בשינוי צורתם שלא יאמרו ח"ו שתי רשויות יש ובזה פירש הרב הנז' כמה ענינים דהמילה יורה יורה אלהותו ואחדותו יתברך עש"ב איכו השתא הנה נכון לומר דלזה נצטוו בפסח ומילה יען היו גוי מקרב גוי הללו עע"ז ולכן נצטוו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה ושחטו הפסח לשום אלהיהם של מצרים לשמה ולבזיון וכדי שלא ליתן פתחון פה דח"ו יש שתי רשויות פועל הטוב וכו' לזה נצטוו לימול דממה שלא יש הבדל בצורה כמו הבהמות חיות ועופות רק המילה משם מוכח אלהותו יתברך וזהו ואומר לך בדמיך חיי:

(ד) ועוד טעם כעיקר בהקדמה שוגר"ת ומשוגר"ת אשר כמה זימנין דמשכחת שפתנו אתנו קורין ומקרין הקדמה זו והוא דיצאו לפני זמנם מסיבת קושי השעבוד אשר הוא יתעלה העריך קושיו למשך שארית חשבון ימי שני גלותם ואולם התינח אם יש לנו דין בנים אז יעלה ויראה קושי השעבוד לתשלום הזמן ואמרו בזהר דאי נטרין ברית אינון בנין והנה כי כן לכך נצטוו בפסח משום אפרושי מע"ז כי איככה יחשבו כבן בהיותם עע"ז והגם דנקראו בנים משחיתים לר' מאיר מ"מ לפי חיבת הבן עלה יעלה קושי השעבוד במספר שנים רבות ולהכי הופרשו מע"ז ואתיא דם דם למרס בדם האהבה וזאת תורת העולה לחשבון גדול קושי השעבוד ונצטוו במילה דבברית איקרון בנין ואותה אנחנו מבקשים לצאת לפני הזמן וגם הוא רמז פסח ומילה פסח לשון דילוג שדלג על הקץ מסיבת היותם בנים שהמילה הוראה על זה:

(ה) ויראה עוד טעם אחר במה שנודע שע"י המילה נעשה קדש וכמ"ש אשר קדש ידיד זה יצחק שנימול לשמנה שנעשה מרכבה לשכינה והוא מוכתב למלכות חתום בחותמו שדי מלבר הוי"ה מלגיו וכמו שהאריכו דורשי רשומות כמה מעלות מבא בדמים למולות. וכתבו המפרשים טעם לצאתם טרם מלאת זמן ת' שנה כי נתקדשו במה שהוכנו לקבל התורה וקי"ל דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואף אנו נאמר דנצטוו לימול להתקדש במילה והקדש מפקיע מידי שעבוד ופסח לפרוש מע"ז ולהתקדש בכל גופם כמש"ל ומילה להיות נחתמין ונכתבין לחיים למלכות שמים ובזה אלים לאפקועי שעבודייהו ונפקי בריש גלי:

(ו) וירצה עוד טעם אחר למצות פסח ומילה במה שנודע מרז"ל והמפרשים ונתבאר אצלנו בכמה דוכתי דיש ויכוח בין אומות העולם לישראל דאו"ה סברי מעשה שמים עדיף אז יאמרו בגוים אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה. כל קבל דנא יאמר נא ישראל מעשה אדם עדיף וה' חפץ למען צדקו לזכות את בריותיו לשרש אחר הע"ז. והוא הטעם למצות המילה דלא נברא האדם מהול דמעשה אדם עדיף. אי לזאת ציוה ה' על פסח ומילה דהפסח הוא משום אפרושי מע"ז וכמ"ש משכו ידיכם מע"ז וכדי שלא יאמרו מעשה שמים עדיף ואם אין הקב"ה חפץ בע"ז למה אינו מבטלה אי לזאת נצטוו בזאת הברית וממיל"ה רווחא דמעשה אדם עדיף. ובזה אפשר לפרש מאמרם ז"ל בשעה שיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה ויש להבין מה ראו על ככה בצאת ישראל ממצרים לכרות ברית זה אמנם אפשר דעד האידנא הוה ס"ד דישראל דמעשה שמים עדיף ולכן ידיהם אסורות וסוגרו דלתים כי מאנו עשות צדקה וחסד בטענה אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו מפרנסן דמעשה שמים עדיף אבל עתה דמן השמים עוררום דמעשה אדם עדיף ועל כן נצטוו בפסח ומילה כמו שנאמר פשטה הוראה דמעשה אדם עדיף ושמים לו זכ"ו זכיה מעליא לאבד ע"ז ולמול עת הזמיר הגיע וכרות עמו הברית לעשות חסד זה עם זה דמעשה אדם עדיף ויחשבה לו צדקה כפשוטו ותרגומו:

(ז) ואחשבה דבלבד טעם פסח ומילה הנגלות לנו והטעמים אמורים ישנו בנותן טעם מחודש ונקדים אשר עין רואה ואזן שומעת וגם במכתב לא' קדוש וז"ל אמרו בש"ר אנכי ה' אלהיך על מנת כן הוצאתיך ממצרים ויש לדקדק דזה הפך מ"ש רז"ל מכאן מודעא רבא לאוריתא והרשב"א כ' דמש"ה נענשו דמתנת הארץ נתנה על תנאי וכו' וצריכין אנו למודע"י היכן מצינו בתורה תנאי זה דה' נשבע לאבות לתת להם ולזרעם את הארץ ולא התנה בזה כלל ומהר"ם אלשיך תירץ דה' לא נתנה לאבות בלשון ירושה אלא בלשון מתנה ומתנה יש לה הפסק ויכול לומר אחריך לפלוני ואין זה טעם מספיק דכ"ז שישראל חיים לא מהני לישנא דאחריך ואי נתנה להם לזמן היינו קושיין דהיכן פירש להם כן ועוד דכתיב פ' לך לך ונתתי לך ולזרעך אחריך וכו' לאחוזת עולם. אמנם אפשר דשם רמזו התנאי דסמיך ליה והייתי להם לאלהים והיינו לומר דעל תנאי זה אני נותן את הארץ בתנאי שאני להם לאלהים וכיוצא בזה אמרו רז"ל וזה הדבר אשר מל יהושע וכו' אך קשה דזה היה במילה וכבר קנה אברהם אע"ה את הארץ כדכתיב קום התהלך בארץ ובין הבתרים נשבע ה' דכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית ושם לא פירש מזה התנאי ואין לאחר קנין ושבועה כלום. ותו קשה דאף אם נאמר דבין הבתרים נתנה על תנאי למה הוצרך לומר במילה פעם אחרת ונתתי לך ולזרעך אחריך והרי רז"ל נתנו טעם למה נזכר יציאת מצרים כמה פעמים ונראה במ"ש בכתובות דף מ"ד אמר רב נחמן שתי שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון אי אוסיף ליה דקלא לתוספת כתביה אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי והנה במעמד בין הבתרים נתן ה' את הארץ ע"מ שיהיו בגלות ת' שנה כמ"ש כי גר יהיה זרעך וכו' אמנם בעת המילה חזר ונתן הארץ לאברהם אע"ה ולא הזכיר תנאי זה דגלות ונתן לו הארץ בנחלה מיהו הזכיר לו תנאי אחר דהיינו והייתי להם לאלהים והכונה אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי. והנה בטעם יציאת מצרים קודם זמנם אמרו רז"ל בזכות בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה דאף דהיו גוי מקרב גוי מה אלו אף אלו הי' מפני שהיו חושבין לסבול צרת השעבוד של ת' שנה אבל ראו עתה שזה קשה מאד ולכן חזרו וקבלו התנאי האחר של המילה שהתנה והייתי להם לאלהים בלי שום שעבוד עד כאן לשון אחד קדוש הבא לידי ככתבו וכלשונו בלי תוספת ומגרעת:

ועל פי זה אפשר לפרש כונת הכתוב פ' שמות נלכה דרך שלשת ימים ונזבחה לה' אלהינו. ויש להעיר מה זו שאלה זה דרכם דרך שלשת ימים והיה להם לשאול כי רצונם בלכתם ילכו הליכה בלא חזרה אמנם אפשר לומר במה שנחלקו הראשונים בהך שמעתא דכתובות הנז' בהאי דאמרינן אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי דלרש"י והרי"ף אם כתב תוספת בשני דאמרינן אי בעי בהאי גבי וכו' לא שיהיו שניהם קיימין אלא אם רצה בשטר הראשון יגבה השדה בלא הדקל ואם ירצה בשטר השני יגבה בו הדקל. אמנם הרא"ש וסיעתו סברי דלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוספת הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר השני כמבואר מחלוקותם באורך בפסקי הרא"ש שם. והשתא לפי האמור דמעמד בין הבתרים וציווי המילה הם כב' שטרות במתנת הארץ אשר במעמד בין הבתרים נתן הארץ על תנאי להשתעבד ת' שנה ותו לא. ובשעת ציווי המילה נתן הארץ לקבל אלהותו א"כ לדעת רש"י והרי"ף בתשובה הדבר תלוי ברצון ישראל אי בעו גבו הארץ בשטר מעמד בין הבתרים ויקיימו תנאי עבדות ת' שנה ואי בעו גבו הארץ בשטר שעת המילה ויקיימו תנאי קבלת אלהותו ופטירי מהגלות. אמנם לדעת הרא"ש וסיעתו שני השטרות קיימין ואיתיה להא ואיתיה להא דאיתיה לגלות ואיתיה לקבלת עול מלכות שמים: ואפשר דישראל בפרק יציאת מצרים נפשם אוותה ויעש לגבות בשטר המילה דהיינו בתנאי קבלת עול מלכותו ויהיו פטורים מהגלות אשר הוא תנאי שטר מעמד בין הבתרים וכדעת רש"י והרי"ף וה' ית' ברוב רחמיו קבל כוונתם וביטל השעבוד והגלות כיון שנתרצו לקבל תנאי שטר השני וכדעת רש"י והרי"ף. ובזה אפשר לתת טוב טעם למה שהוא ית' חיובא רמי לספר ביצ"מ ובכל יום איש ישראל מעלה בזכור"ו יצ"מ כל הימים לרבות הלילות יען יצ"מ פנת יקרת יסוד מוסד הדת כי כצאת ישראל ממצרים בטולי בטלוה לשטר מעמד בין הבתרים ורצו לקיים שטר קבלת אלהותו יתברך הנאמר בעת המילה ועל זה חובת גברא לספר ביצ"מ אשר יצאו ביד חזקה לפני זמנם ולזכור יצ"מ תדיר אשר ממוצא דבר נבין כי נתרצינו וקיימנו השטר השני של שעת המילה וקבלנו אלהותו ית' וזהו הטעם שבכל מקום כתיב בדבר ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים וכיוצא ואשר על זה במעשה העגל מרתח קא רתח לומר שחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים כי ביצ"מ נתרצו לגבות הארץ בשטר שעת המילה בתנאי קבלת אלהותו ולבטל שטר מעמד בין הבתרים. והוא טעם אומרו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ולא אמר אשר בראתיך (מלבד הטעם שאמרו ז"ל) כי ביצ"מ תוך זמנם מורה ובא לקבלת אלהותו ולקיים השטר השני של שעת המילה:

ואפשר לומר כי בחכמה שאלו על זאת נלכה נא דרך שלשת ימים כי כבר אמרנו דדעת ישראל שרצו לגבות הארץ בשטר השני של שעת המילה ולבטל שטר מעמד בין הבתרים וליפטר מהגלות וכדעת הרי"ף ורש"י. אבל כבר ידעו דאכתי יש לדון דדילמא הלכה כסברת הרא"ש דשני שטרות קיימין ואכתי חייבים גלות אף שמקבלי' אלהותו ית' לזה שאלו ללכת דרך שלשה ימים לצאת מרשות פרעה שלא יהיה מוחזק בהם ואח"כ בהיותם רחוקים ודל מיניהו חזקת פרעה כשהם במדבר הרי הם לעצמם ומצו אמרי קים לן דדינא הוא דאי בעי בשני גבי ובטל הראשון שהוא דעת רש"י והרי"ף ולאו עבדי פרעה אנן אלא אנחנו עבדי ה' ושטר בין הבתרים חלף הלך וזו היא המצאת הליכת דרך שלשת ימים כדי שיהיו הם רשאין ומוחזקים כמדובר:

ואל זה אביט דאפשר לפרש בזה סדרן של כתובים ויכוח משה רע"ה עם ה' פ' שמות ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכו' ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. ורז"ל אמרו אהיה אשר אהיה אהיה עמם בצרה זו אהיה עמם בשעבוד מלכיות אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו א"ל יפה אמרת כה תאמר וכו'. ויש לחקור דהנה הכא ה' יודיע דרכיו למשה דישתעבדו בשעבוד מלכיות והרי ארז"ל חרות על הלוחות חירות משעבוד מלכיות והתירוץ פשוט דלאחר שעשו העגל ונשתברו הלוחות נגזר שעבוד מלכיות והוא אשר רמז לו ה' אהיה אשר אהיה אמנם על פי דרכנו אפשר לתת טעם למה בתחילה היו מוצלים ישראל משעבוד מלכיות ואחר העגל נזורו אחור ונגזר עליהם גליות ונראה דמתחלה רצה הקב"ה להציל ישראל מגליות בטענה דבשטר המילה לא הוזכרו גליות ואי בעי בהאי גבי וכדעת הרי"ף ורש"י דביטל שני את הראשון ויצאו ממצרים עפ"י שטר שעת המילה שיקבלו עול מלכותו והיא שעמדה לישראל לצאת מגלות מצרים אמנם כאשר עוננו ענו בנו יעשו עגל בחורב אז הקב"ה שהוא המוחזק תפס לו השיטה בסברא אחרת שהוא דעת הרא"ש וסיעתו דשתי השטרות קיימין וחייבין גלות וקבלת אלהותו ולתוספת כתביה והייתי להם לאלהים ולא נתבטל תנאי הגלות הכתוב בשטר הראשון. ובזה נבא אל הביאור דזו היתה כונת מרע"ה באומרו וכי אוציא את בני ישראל ממצרים כלומר איך אפשר להוציאם בתוך זמנם וכמו שארז"ל במדרשים שזו היתה טענת מרע"ה והשיבו הוא ית' וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהי' וכו' כלומר עתה יחזרו בהם מהשטר מעמד בין הבתרים ויקיימו שטר שעת המילה שמתנת הארץ לעבוד לאלהים ותו לא וביטל שני את הראשון וכל זה רמז הוא ית' באומרו בהוציאך וגו' תעבדון וגו' אמנם לאשר גלוי לפניו ית' שעתידין לחטוא בעגל ואז ידונם דשני השטרות קיימין כדעת הרא"ש ואכתי פשו ד' מלכיות הטמין ברמז הוא ית' למשה אהיה אשר אהיה אהיה עמם בשעבוד מלכיות כלומר הגם כי עתה אל מוציאם לבטל שטר הראשון מ"מ כשהם יבטלו השני אני אקיים שניהם כסברת האומר דלא בטל שני הראשון. ויאמר משה רבש"ע וכו' כלומר מאחר דהם סוברים עתה דנתבטל השטר הראשון והוי כדעת הרי"ף ורש"י אין להזכיר שעבוד מלכיות ולבשרם שעתידין לבטל השני ואתה אז תתפוס לקיים שתיהן. כי הם בחיריים ואין לתת להם אצבע בין שיניהם. וא"ל הקב"ה יפה אמרת וכך היה דעתי מתחלה רק שגליתי לך אשר יהיה:

ובלכתך בדר"ך הזה אתה תבא"ר פסוקי וארא וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריה' אשר גרו בה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וכו' לכן אמור לבני ישראל והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וכו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והבאתי אתכם אל הארץ וגו' ולא נאריך בדקדוקים אמנם אפשר לי לפרשם כפי דרכנו והכונה וגם הקימותי וגו' לתת להם וגו' רמז לתנאי בין הבתרים כי גר יהיה זרעך וז"ש ארץ מגוריהם אשר גרו בה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' כלומר אנכי הרואה דלא אפשר להו למיקם בגלות ויש לחוש שיטמעו ח"ו. לכן אמור לבני ישראל אני ה' שם של רחמים מלמדכם להועיל לבחור השטר השני של שעת המילה וז"ש והוצאתי וכו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים כתנאי השטר השני של המילה והיינו כדעת רש"י והרי"ף דביטל שני את הראשון ה"נ נתבטל הגלות. וכלפי דיש לדון דשניהם קיימין זו היא מדת רחמיו דתפש סברא זו וז"ש וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וכו' כלומר הלא תדעו כי אני ה' מדת רחמים שבשביל שאני אלהיכם אני מוציא אתכם וכו' והבאתי אתכם אל הארץ וכו' כתנאי השטר השני. והיה מקום לדון כסברא אחרת דשתי השטרות קיימין ובחימה שפוכה אמלוך עליכם וגם שתהיו בגלות אך זו מדת רחמים לרחם עליכם לבטל שטר הראשון ולקיים השני ובקבלת עול מלכותי תהיו נקיים מהגלות. ועם זה יובנו פסוקי פ' נצבים ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וכו' ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים וילכו ויעבדו וכו' וישליכם אל ארץ אחרת וכו' הכונה דמרתח קרתח שהוא ית' ריחם עלינו והוציאנו ממצרים וביטל הגליות וקיים השטר השני ועל דבר זה נכרת ברית לעבוד ה' כתנאי שעת המילה וילכו ויעבדו וכו' לכן חרה אפו ותפס הסברא אחרת דשתי השטרות קיימין וישליכם וכו':

וכיוצא בזה יש לפרש פסוקי שופטים סי' ו' אנכי העלתי אתכם ממצרים וכו' ואומרה לכם אני ה' אלהיכם וכו' ולא שמעתם בקולי וכו' וכן פסוקי מלכים א' סי' ט' ואמרו על אשר עזבו את ה' אלהיהם אשר הוציא את אבותם מארץ מצרים ויחזיקו באלהים אחרים וכו' וכן כמה וכמה פסוקים אחרים דכוותיהו והם מבוארים על פי הקדמתנו ובמקומות אחרים נכתוב עוד על פי הקדמה הלזו בס"ד:

ויתכן שזהו כוונת מאמרם ז"ל פ"ק דברכות דבר נא באזני העם וכו' בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ודשו ביה רבים. ולפי דרכנו אפשר דהנה יש מקום לומר דהת' שנה מתחילים מלידת יצחק וזהו כי גר יהיה זרעך והגרות נתקיים ביצחק ויעקב אבותינו הקדושים והעבדות נתקיים בזרע ישראל אחרי כן שנפטרו כל השבטים ע"ה. אמנם לפום מאי דקי"ל ארץ ישראל מוחזקת נפל פיתא בבירא דאמר רחמנא כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ויצחק ויעקב אבותינו כל ימי היותם על אדמת הקודש לא סלקי שני גרותם לחשבון הת' שנה דהם ישבו בארצם והגרות בארץ לא להם ונמצא כי לא התחילה הגזירה רק מירידת יעקב אע"ה וזרעו למצרים ולא ישבו בין גרות ועבדות כי אם רד"ו שנה אלא שהקב"ה ריחם על זרע ישראל חוטר מזרע קדושיו. ורמז להם שיבטלו שטר מעמד בין הבתרים ויהיו מקיים שטר שעת המילה דהתנאי הוא קבלת אלהותו לבד ויפטרו מן הגלות וככל אשר דברנו ולפי זה תו ליכא ואח"כ יצאו דכבר בטולי בטלוה לשטר מעמד בין הבתרים ושם נאמר ואח"כ יצאו ונמצא דהקב"ה הוא פטור מזה. אמנם באהבתו ובחמלתו לאברהם רחימא שלא יאמר אותו צדיק כבר נשלמו הת' שנה וז"ש ועבדום וענו אותם קיים בהם כלומר ביורדי מצרים אבל הגרות נתקיים מלידת יצחק ויצחק ויעקב והשבטים עד שלא באו לארץ מצרים נתקיים בהם גרות ונמצא שנשלמו ת' שנה הנמנים מלידת יצחק ולפי זה הנה מקום ללו"ן דאחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם והגם שאין האמת כן דהגרות לא נתקיים רק במצרים וטעם יציאתם כי נתבטל שטר בין הבתרים מ"מ כדי שלא יאמר וכו' שאלו וכו':

וחזרנו לענין ראשון למאי דאתאן עלה כל שישנו בנותן טעם למה שנצטוינו מבא בדמים דם פסח ודם מילה ולפי האמור הנה אמת נכון דכיון דעיקר יציאתם לפני זמנם היינו כי נתבטל שטר בין הבתרים ורצונם לקיים שטר שעת המילה אשר התנה בקבלת אלהותו יתברך לכן האי דישנא להאי פרדישנא הוא אמר ויהי הוא ציוה משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה ושחטו הפסח לבטל אלוה של מצרים וגם דם הברית מוכרח מאוד כי עתה באים מכח שטר המילה וצריכים לימול לקיים שטר המילה. ובזה יובן מאמרם ז"ל והבאתיו לעיל אמר הקב"ה למשה חייך שאין יוצאין מכאן עד שישחטו הפסח לעיניהם שאודיעם שאין אלהי מצרים כלום דעיקר יציאתם תלוי בקיום שטר המילה ושם נאמר תנאי קבלת אלהותו א"כ מפקנא לית להו עד אשר ישחטו הפסח ויודיעו למצרים שאין אלהיהם כלום וישראל קבלו על עצמם לעבוד ה' כתנאי המילה ונתבטל תנאי בין הבתרים של הגלות וזה ידעו מצרים במאי דניידי מע"ז ושחטו אלהיהם וישראל עובד ה' למען ישמעו טעם יציאתם וידעו כי כל דרכיו ית' משפט צדק:

ואחשבה לדעת כי בזה יובן פסקת עבדים היינו דלעיל הכונה עבדים וכו' ויוציאנו ה' אלהינו דייקא דקבלנו אלהותו ובעבור זה דרצינו בשטר שעת המילה בתנאי קבלת אלהותו וביטלנו שטר מעמד בין הבתרים שהוא בתנאי שטר הגלות וז"ש ויוציאנו ה' אלהינו דייקא מאחר שקבלנו עול מלכותו הוציאנו ביד חזקה דפרעה היה רוצה שנשלים ת' שנה ולא דעת ולא תבונה בו שבטלנו תנאי הגלות ולזה הוצרך יד חזקה וזרוע נטויה וכבר רמז לו משה בשם ה' שלח את עמי ויעבדוני כלומר עתה רצו לקיים השטר השני והם קבלו אלהותי ולכן שלח עמי דייקא ויעבדוני דייקא אבל יפול בזה ספק עצום דהתינח אם ישראל היו מקיימין תנאם לעבוד ה' אז ניחא לעשות זכר ליצ"מ אמנם הן בעון חוללנו בעגל ואח"כ הרבינו לפשוע עד אשר חרה אפו בו יתבר' ותפס השיטה דשתי השטרו' קיימין ונתחייבנו תרתי לעבוד עבודתו וגלה ישראל מעל אדמתו ונשתעבדנו בשעבוד מלכיות וא"כ מה מקום זכר לדבר יציאת מצרים ולכל מצות הלילה הלא נסע יתרם כי קלקלנו דרכינו וחזר הגלות ושעבוד מלכיות לכן השיב בעצם באמרו ואלו לא הוציא הקב"ה וכו' כלומר הגם דחזר שעבוד מלכיות מ"מ אלו לא הוציא וכו' עדיין וכו' כי ח"ו היינו נשקעים בן' ש"ט ולא היה תקומה ונמצא דאכתי יצ"מ בתוקפה דאלמלא דיצאנו ממצרים בו בפרק הן גוענו אבדנו ולכל הדברות חובת גברא לקיים כל דבר מצות הלילה הזו. ולפי האמור מדוקדק קראין דאתאן עליה ואומר לך בדמיך חיי דכבר כתבנו דה' לו ציוה למשה רבינו ע"ה לאמר לישראל שיבטלו שטר בין הבתרים דשם תנאי הגלות וכתורה יעשו שהוא תנאי שטר השני וז"ש ואומר לך בדמיך חיי אומר דייקא שהוא ברחמיו א"ל שיקיימו שטר שני וזה ע"י דם פסח ודם מילה:

רבבה כצמח השדה נתתיך וכו'. אפשר לפרש בפסוק במשז"ל בחולין דף ס' דנאמר למינהו באילנות ונשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו' ע"ש גם כתבו המפרשים דביזת מצרים סהדא רבא שלא שלטו בנשותיהם ע"ד שאמר הכתוב הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים. עוד כתבו מרבני אשכנז דטעם יצ"מ ע"י משה ואהרן ולא על ידו ית' לפי שכאשר נעשה הנס על ידו ית' ככבוש ירחו אז השלל קדש לה' כאשר כן היה בירחו וע"כ רצה הקב"ה שיזכו ישראל בביזת מצרים לכן שלח משה ואהרן להוציאם ולא היה על ידו ית' כי אם מכת בכורות לפי שצריך להבחין וכו' ובזה יתבאר רבבה כצמח השדה נתתיך שם רמז שהיו גדורים בעריות כצמח השדה שיצאו למיניהם. וכי תימא מאן מוכח אז יאמרו בגוים אם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ"ש לז"א ותבואי בעדי עדיים כלומר שזכו לביזת מצרים וביזת הים וזהו בעדי עדיים כלומר שתי ביזות דלקיים הבטחתו ית' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול תיסגי בחד ונתקיימה בביזת הים כמש"ל אך ביזת מצרים זאת היתה סימנ' מילתא שלא שלטו בנשותיהם וזהו בעדי עדיים שממה שהיו שתי ביזות מינה ילפינן שהיו גדורים בעריות ע"ד אבימלך שנתן אלף כסף לשרה לעדות שלא נגע בה וזהו טעם שדיך נכונו דהוא רמז למשה ואהרן כמשז"ל אשר משה ואהרן נכונו להוציאם ולא הוציאם הוא יתברך בכבודו אף כי ושערך צמח שהגיע הקץ כמשז"ל משום דאם אל מוציאם ממצרים על ידו היה השלל קדש והכא צריך כי הם יקחו השלל לשתי סיבות אחת שהיו עניים וערומים מכל טוב ועוד שזה עדות דלא שלטו בנשים וז"ש ואת ערום ועריה כלומר הוכרח הדבר להיות ע"י משה ואהרן אשר רמז באומרו שדים נכונו כי שתים הנה קוראותיך ערום וצריך לממון. אע"ג דבמ"א פירשנו דהיו עשירים ידוע דשתי הסברות יש להם סמך מרז"ל והמפרשים והדרשה תדרש לכל צד לפי הענין ואתיא כחד מאן דאמר הכי. ועוד ועריה שהיו או' ששלטו בנשיהם ושתים זו הן הנה היו בדבר ה' אשר שדים נכונו משה ואהרן להוציאם על ידם:

ועוד יראה לפרש סדרן של כתובי"ם הללו וכה תוארם ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבא בברית אותך נאם ה' ותהיי לי. ולמראה עינים הני קראי כפולים ומכופלים ויתר דקדוקים המורגשים. וע"פ קצת הקדמות שנתבארו לעיל וקצתן שיתבארו בתוך דברינו יראה לפרש באופן זה. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כלומר צער"ך כעדר העזי"ם כי עזה כמות צער מתחולל בעבודה קשה אימתני ותקיפא ואומר לך בדמיך חיי דם פסח ודם מילה פסח משום אפרושי מע"ז ומילה אומר לדבק דבקים בה' נטרין ברית ואינון בנין ומאחר שהם בני אל חי דין הוא שקושי השעבוד יעלה ברא"ש לחשבון תשלום הת' שנה וכמו שנתבאר לעיל דבהיות דין בנים לישראל דין הוא לחשב הקושי בדקדוק עצום והוא יוסיף במספר שנים הנותרות וזה בדמיך חיי מן הגלות דשבי כלהו איתנהו ביה ובחיים הם קרוים מתים ועוד שהיה שוחט התינוקות וכיוצא והשתא בדמיך חיי דקושי השעבוד משלים. ומשום כי גברו דרכיו ית' וה' חפץ למען צדקו שלא יהיה פתחון פה דמי מפיס דקושי השעבוד יעלה להשלים הת' שנה והוא מילתא דלית ליה שעורא מפורסם לכל מראה עינים לזה אמור זימנא אוחרי ואומר לך בדמיך חיי והיינו דם פסח ודם מילה עצמם כלומר שיש בהן בנותן טעם אחר להוציאם עתה דע"י הפסח פירשו מע"ז וע"י המילה הוקדשו לשמים קודש ישראל לה' והקדש מפקיע מידי שעבוד כמש"ל וא"כ חיי מן הגלות אכן להיות דעדיין יש מקום להרהר ח"ו דכיון דזכו מצרים בישראל והם תחת רשותם והיה ע"פ גזירתו יתברך לא נאה כל כך למלך הכבוד למעבד טצדקי להפקיע שעבודם אשר הוא ית' גזר עליהם ומעיקרא הכל גלוי לפניו ויודע שעתידין לימול והדבר יצא מפי המלך ת' שנים לז"א רבבה כצמח השדה נתתיך רמז בזה שהם רבים ומשום מצוה דרבים דחינן ועבדום וענו אותם וכדאמרינן פ' שלשה שאכלו דר' אליעזר לא מצא עשרה ושחרר עבדו להשלים עשרה ופריך והכתיב לעולם בהם תעבודו ומשני מצוה דרבים שאני וכי היכי דמשום מצוה דרבים נדחה לעולם בהם תעבודו הכא נמי אתיא מצוה דרבים שהיו נטמעים ודחי גזרת ועבדום וענו אותם והיינו דקאמר רבבה כצמח השדה שהם רבים ונדחה ועבדום. אלא דעדין יש לפקפק דלעולם בהם תעבודו קל והוי מדרבנן למאן דאמר משא"כ ועבדום הוא מדאורייתא ואימור דלא דחי ליה מצוה דרבים על כן בא דברו ותרבי שהיו יולדות ששה בכרס א' והיו ה' פעמים ששים רבוא ומתו ד' חלקים בחשך כמשז"ל ובכן לך תעלה החשבון מדוקדק דנשתעבדו פ"ו שנה וחמשה פעמים פ"ו הם ת"ל וסליק חושבנא שפיר דת"ל שני עבדות לששים רבוא עבדוהו ה' פעמים ס' רבוא בפ"ו שנה וזה רמז ותרבי. וכי תאמרו סוף סוף התאומים חלשים בטבעם ומה גם ששה משמותם תחת הכר"ס האחד יעבר חלושי"ם ומה דמות יערוך ס' רבוא בריאים וטובים לחלוש"י צבא נצבים על המלאכה דאי ל"ה עבדי חלשי ומלאכתם נעשית למקוטעים קרעים קרעים מעט מעט ורעים לזה אמר ותגדלי שהיו גדולים בכח ועוצם כמ"ש השר מהר"י אבארבאניל בפי' ויעצמו במאד מאד שהיו עצומים בכח ולא נדמו לתאומים וזהו ותגדלי ומאחר שכן שלימת עבידתא וא"כ צריך שהקב"ה בחסדו יקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וכן הוות להו ותבואי בעדי עדיים. וזה כונת מאמרם פ"ק דסוטה אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים כלומר דלא אפשר שיזכו לאחרי כן יצאו וכו' הרומז בעדי עדיים כיון שיצאו כמה שני טובא לפני הזמן אך אז תקר"א בעדרי עדרים הרומז לריבוים המשלים הזמן כאמור ואז קום קרא בעדי עדיים שזכו לרכוש גדול מן הדין. והרי הם מן המוכן שני שדיך משה ואהרן על הגאולה וזהו שדים נכונו כי ושערך זמן גאולה כמשז"ל צמח. ומה שהוצרכתי להני טעמי ולבקש חשבונות רבים הטעם ואת ערום בלי מצות ועריה היא קליפת מצרים ערות הארץ קמה וגם נצבה לבלע ולהשחית זרע ישראל שהיו נטמעי' ח"ו לכן ואעבור עליך לישנא דאקדומי מל' ויעבור אחימעץ וכמ"ש עובר לעשייתן וזהו ואעבור עליך ואקדים הזמן שהרואה אומר וחמושים עלו בני ישראל חומש הוא שנשתעבדו ועד פ"ו באו. אך בעצם ואראך והנה עתך עת דודים שהריבוי שוייה עת הגאולה במספר במפקד ת"ל שנה ונמצאו תרתי דסתרן היו לאחדים שתים כהלכתן דהיה קודם שילום הגזרה במספר שנים דהלא מזער הם והגיע הזמן כאשר נעריך ה' פעמים ששים רבוא כי פ"ו שני עבדות' יעלו ת"ל והוא על דרך שפירש הרב פרשת דרכים בעתה אחישנה ע"ש. ואפרוש כנפי עליך ירמוז לסברת הרא"ש שכתבנו לעיל בההיא דשני שטרות דסבר דשניהם קיימין ולפ"ז גם ישראל חייבין בתנאי שטר מעמד בין הבתרים שהוא הגלות וכבר נתקיים כמ"ש והנה עתך עת דודים וכמו שתרגם יונתן מטא זמן פורקנכון ומעתה צריך לקיים תנאי שטר המילה לקבל אלהותו וז"ש והנה עתך על זמן הגאולה וגם עת דודים כחתן לקראת כלה לקיים עול אלהותו יתברך בתנאי השני ושעתא קיימא ליך מעת לעת הגאולה ועת זיווג ולכך נקט הכל בלשון נקבה כי מעמד הר סיני המשילו רז"ל כעין קדושי חתן לכלה וכמשז"ל לך אל העם וקדשת"ם לשון קדושין. וז"ש ואפרוש כנפי עליך ופרשת כנפיך על אמתך ובהגיע תור הקדושין נמחלו עונותיהם וכמשז"ל שחתן וכלה מתכפרין עונותיהם וזהו ואכסה ערותך וכמו שתרגם יונתן ואעדי חוביכון ואבא בברית אתך הוא ברית המילה אשר כרת את אברהם ותהיי לי וכל מקום שנאמר לי הוא לעולם כמשז"ל ובכן מעתה בין שתהיו ב"ח בין שתהיו בגלות אתם לי דשני השטרות קיימין כדעת הרא"ש:

ועתה נחזור לדברי המגיד והנה ראיתי דנסחת מהר"י אברבאניל לעיל היא ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינין שם גדול ועצום כמו שנאמר ובני ישראל פרו וגו'. ואפשר דהמגיד רצה לדרוש הפסוק הזה לרמוז טעמי יצ"מ קודם זמנם והוא כמערכה אל הדרוש למאי דכתיב אח"כ ונצעק וכו' וישמע וכו' ולכן דרש ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינין שם שהיו פרושים וניכרים הן עם אחד לבלתי היות שם ערוב ילדי זנונים משאר אומות דזה יסוד מוסד ממנו פנה פנת יקרת לטעם יציאתם מסיבת ריבויים כמשז"ל ואם רוח זנונים בקרבם והיינו רביתייה"ו ילידי פשע זנ"י בישי מהיכא תיתי שהריבוי לעזר ולהועיל ומגרעות נתן ארבע חלוקי שעבודם אי לזאת מראש מקדם כתוב הדר הוא ויהי שם לגוי מצויינין וניכרין ובגוים לא יתחשב כלו זרע אמת זרע קדש ישראל. והראיה לזה גדול כמ"ש ובני ישראל פרו וישרצו שהיו יולדות ששה בכרס אחד כמשז"ל על פסוק זה ומכאן ראיה שאין בם תערובת המינים והם נטעי נעמנים כי האף אמנם הבא על הערוה יוליד בן פריץ דעולם כמנהגו נוהג אך לא עביד ניסא לשקרי ואם היו יולדת בי"ת ישראל כאורח כל ארעא היה מקום לס"ד דשמא נזוני"ן בזרוע ושלטו בנשיהם אבל מאחר דהוי גוי גדול שלא בדרך טבע ששה משמותם כר"ס מצפון בא ודאי קדושים הם דלא עביד ניסא לשקרי. ומאחר שכן דין הוא שריבויים יגרע שני עבודתם ולדקדק בחשבון דלא נגזר ת' שנה אלא על ס' רבוא וה' פעמים ס' רבוא שעבדו פ"ו שנה הם ת"ל וכי תאמרו מאי אהני ריבויים ודקדוק חשבון הלזה מאחר דהיו תאומים ששה בכרס אחד והם חלושים ולא דמו לבנים היו לאחדים בריאים וטובים לכך אמר ועצום כי עמצו בכחן והם רבים ועצומים ובעלי כח למעבד עבידתא שפירתא תאו"ם אל תאו"ם קורא הבה נלבנה לבנים ככל אשר יושת בכח גדול וביד חזקה ודין הוא שיעלה לחשבון ריבויים והמלאכה היתה דיים. ואחר זה המגיד הביא פ' יחזקאל ההוא אמר ורב כמ"ש ואעבור עליך וכו' רבבה וכו' דשם מפורשים טעמי יצ"מ ואביזריהו ככל אשר דברנו:

פסקה ז

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וירעו וכו' אפשר לפרש בכתוב נושא משך הכתוב הקודם אשר פירשנו ויהי שם לגוי גדול עצום שרמז הכתוב טעם צאתם לפני הזמן מחמת ריבויים כמש"ל. ואמר ורב הכונה טעם אחר שהיו רבים ואתיא מצוה דרבים ודחי גזרת ועבדום כההיא דר' אליעזר כמש"ל והיינו דקאמר ורב שהיו רבים וירעו אותנו מלשון רעים וחטאי' שהשתדלו שנהיה רעים וחטאים זהו וירעו שנעשינו רעי' וחטאים וירד ירדנו בתחילה לש"ט עד שהיינו נטמעים ובכן

(א) יעלה פירוש הכתוב וירעו כאמור ועי"ז אתיא מצוה דרבים שלא נאבד ליטמע בן' ש"ט ומפקא מגזרת ועבדום כמש"ל ודין גרמא להוציאנו לפני הזמן. ויענונו כמ"ש המפרשים בטעם יציאת מצרים מדין צער בעלי חיים וזה כוון באומרו ויענונו כמו צע"ר בנפשנו וימררו את חיינו וזה יספיק לגאלנו כי צער בע"ח דאורייתא. ויתנו עלינו עבודה קשה כמשמעו טעם כעיקר מקושי השעבוד הא גופא קשיא בעבודת פרך וזו היא שקשה היא העולה להשלים ת' שנה כמש"ל ובכן ונצעק וכו' וישמע וכו':

(ב) ויבא פירוש הכתוב באופן אחר כמשז"ל בתחיל' בפה רך ולבסוף בפרך הוא הדבר אשר דיבר הכתוב ברשעותן של מצרים וז"ש וירעו מלשון רעים אהובים על דרך שדרשו בזהר חדש ובנביאי אל תרעו מלשון אהוב וריע ע"ש אף אנו נאמר וירעו אותנו המצריים שנעשו רעים אהובים בפה רך א' בפה ושבע ושבעים תועבות בלבם לב האבן וישראל קדושים מטוב טבעם חשבו כי בפיהם נכונה ונתפתו אחרי חלקלקות לשונם ונלכדו שאח"ך שעבדום בפרד על כרחם שלא בטובתם וז"ש בתחילה וירעו אהבה ורעות ובסוף ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה:

(ג) ויגיע לפרש עוד וירעו אותנו המצרים ואם נפשך לומר מה מקום ללו"ן על המצרים וגזרת מלך היא ועבדום וענו אותם. לז"א הט אזנך ושמע דרחמנא אמר ועבדום וענו אותם כלומר במה שהעבידום ענו אותם לעבוד עבודתם והקדים העבדות לעינוי להורות דהעבדות בא קודם ומכחו העינוי מסיבת העבדות. אבל הן ברשען לא כן עשו. רק ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה בא ללמד שעשו עינוי נפרד מהעבדות כי הם סברו דועינו אותם דאמר ה' היינו פרישות דרך ארץ דאיקרי עינוי וכמ"ש המגיד וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ ויענונו. ולפי דעתם יוצא זנב כבר נתקיים העינוי בזה ואם כן תו ליכא עינוי מצד העבדות. והם כרב פשעיהם ויתנו עלינו עבודה קשה דיש בה עינוי. לכן אמרתי וירעו אותנו המצרים מדעתם ומעצמם וה' לא ציוה וזה אפשר כונת הכתוב ויפר את עמו מאד ויעצימהו מצריו הכונה ויפר את עמו שהיו פרים ורבים ומחשבת פגול של מצרים משום אפרושי זה דרכם לא הועילה דנשים צדקניות ה' עזרן לפרות ולרבות כמ"ש פ"ק דסוטה. וזה היה מצריו כלומר מסיבת צריו שהכבידו עבודתם ועינו' בעבודה א"כ ועינו אותם הוא מסיבת העבדות וכפשטיה דקרא דכתיב אחר עבדות לומר שהעינוי מצד העבדות ואינו נפרד וא"כ מאין הרגלים לפרישות דרך ארץ ותיסגי בחד לכן ויפר את עמו ובזה פירש הרב דת ודין וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ע"ש:

וכזאת וכזאת יש לפרש וכאשר יענו אותו שנטלו ממונם ונעשו עניים כעצת איוב טול ממוניהון ושלוט על גופיהון בפולחנ' קשיא כמ"ש בזהר הקדוש פ' בא דף ל"ג א"כ כיון שנעשים עניים וסברו וענו אותם לשון עניות א"כ אין מקום לפרש וענו אותם בפרישות דרך ארץ וז"ש וכאשר יענו אותו מלשון עניות כן ירבה וכן יפרוץ דאין מקום עוד לומר ועינו אותם בפרישות דרך ארץ וזה מעין דוגמא שפירש הרב דת ודין וז"ש ויענונו שעשאונו עניים וא"כ הרי נתקיים וענו אותם מלשון עניות ואין לך עינוי גדול מזה שהעניות מר ממות וכמ"ש כי על זה בחרת מעוני וכמו שאז"ל על פסוק זה ולא די להם בעניות אלא ויתנו עלינו עבודה קשה שהוא עינוי אחר וא"כ יפה אמרתי וירעו אותנו המצרים שהם בעלילותם ובתועבות' הרעו לנו מדעתם ורצונם:

(ד) ויראה לפרש עוד במשז"ל שהשתדלולהחטיאם וללמדם מעשיהם הרעים לעבוד ע"ז וכיוצא ודין גרמ"א שיכלו לשלוט בהם ולענותם והוא על דרך הסט"א שמפתה לחטוא ואחר החטא הוא עצמו קטיגורו בשמים ולא יזוזו משם עד דאתער דינא עליה כמ"ש בזהר הקדוש וז"ש הכא להגיד רשעותם וחטאת' של מצריים כי היו דוגמת הצר הצורר על הארץ הוא שטן הוא יצה"ר שהוא מכשילו בחטא ואח"כ משתדל להביא הרעה עליו ומבקש להמיתו וז"ש וירעו אותנו המצרים לנו לא נאמר אלא אותנו שעשו אותנו רעים וחטאים והם פתונו לעזוב דרך אבותינו הקדושים דרכה של תורה ולעשות כמעשיהם וכאשר שמענום ויענונו שלטו בנו ויתנו עלינו עבודה קשה:

(ה) וירצה מהכא שמעינן לפרושי קראין במ"ש הרב עיר בנימין פ"ק דסוטה במאי דאתמר התם א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן אשר עבדו בהם בפרך שהיו מחליפין מלאכת האנשים למלאכת נשים ומלאכת נשים לאנשים ולמ"ד בפה רך הכא ודאי בפריכא ופירש הרב הנז' דזו עצת חטאין להכשיל ישראל בזנות כי אלהינו שונא זימה לכן העמידו האנשים ללמדן מלאכה לנשים והנשי' לאנשים כדי להרגיל' לעבירה ותמן תנינן לא ילמד רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים וכו' וכאן הוצרך האיש ללמד מלאכתו לנשים ואשה יודעת מלאכה מלמדת לאנשים ולמ"ד תחילה היה בפה רך ולבסוף בפירכא הכא ודאי בפרכא כי א"א להיות כאן בפה רך שנתרצו ישראל לזה דישראל קדושים עכ"ד ואז"ל ועוצם עיניו מראות ברע שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. ולפי מה שדרש המגיד ורב כמו שנאמר רבבה כצמח השדה פירשנו כדשאים שעשו למיניהם ולא נתערבו וז"ש ורבב' כצמח השדה נפרדים שלא חטאנו. וכמ"ש ויהי שם לגוי גדול דלא התעם רוח זנונים והיו שומרי משמרת הטהרה. אף כי וירעו אותנו שעשו אותנו רעים להסתכל בנשים כדי ללמדם וללמוד מהן שזה גורם לבא לידי עברה וכמ"ש לא ילמד רווק וכו'. ועוד זאת ויענונו פרישות דרך ארץ והן הכנות לחטוא ובזה לא היה בפה רך כי אם בפירכא כמ"ש בש"ס וזהו ויתנו עלינו עבודה קשה כי בנפשנו היתה זו להתערב בנשים ולראותם ושלא לחטוא. וזוהי סיבה ונצעק וכו' וישמע וכו' והוא אומרו וירא את עניינו זו פרישות דרך ארץ ואת עמלנו ר"ל מלאכתנו שהחליפה בשל נשים ושל נשים בשלנו להחטיאנו ואת לחצנו כי זה היה בפירכא ודאי:

(ו) וישמע עלי בא"ר הכתוב הלזה במ"ש רבינו בחיי דנשתעבדו במצרים לפי שהיו צר"י עי"ן גימט' ת"ל כי למדו מהמצריים מקור סט"א והדקדוק אשר אין שם נדיבות כלל וגם רע עין גי' ת' כמ"ש ועבדום וענו אותם ת' שנה ומשו"ה נפלו בידם של המצריים על דרך ותמוגגנו ביד עונינו וז"ש וירעו אותנו המצרים שאנחנו בני אברהם אע"ה ראש לנדיבים אשר מילא העולם חסד וירדנו מצרים דיישנא אמצרי כי כשמם כן הם צר"י עי"ן בין המצרים בצר להם ויד עניי ואביון לא החזיקו והן בעון חוללנו וגם היינו אנחנו כמונו כמוה' רע עין וז"ש וירעו אותנו המצרים כי למדונו רעי עין ועי"ז לקינו על ידיהם ויענונו וכו':

(ז) ויפקד פי הבא"ר במ"ש בילקוט בהעלותך על פסוק רע בעיני ה' אין רע אלא ע"ז וידוע שישראל עבדו ע"ז מתוך האונס כמו שהשיב הקב"ה לשר מצרים שיצא לטעו"ן טעון דישראל עבדו ע"ז דמה שעבדו ישראל ע"ז היה מתוך האונס והטירוף וזה מורה שיש לנו דין ב"נ דקי"ל שאינו מוזהר על קדושת ה' וכפ"ז לא קנה אברהם אע"ה הארץ בהלוך דאין ב"נ קונה בחזקה וארץ ישראל אינה מוחזקת וארץ ישראל שפיר קרינן בה ארץ לא להם וא"כ נבא לחשבון הת' שנה משנולד יצחק שהיו יצחק ויעקב ושבטי יה גרים בארץ כנען וז"ש וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים לעבוד ע"ז אך ע"י אונס והוא אומרו ויענונו שאנסונו לעבוד ע"ז ונקיים אנחנו דיש לנו דין ב"נ דאינו מחויב למסור נפשו על קדושת השם ולפ"ז הגרות התחיל מיצחק ובנו נתקיים העבדות וזהו שאמר ויתנו עלינו עבודה קשה מכלל דעל האחרים היה גזרת הגרות ובהכי סלקי ת' שנה. ונצעק אל ה' אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב שהם היו התחלת הגרות וישמע ה' את קולנו כי בא מועד ונשלמו ארבע מאות שנה. ועתה נבא לדברי המגיד:

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.

וירעו אותנו המצרים כמו שנאמר הבה נתחכמה וכו'. יש לדקדק דהאי קרא דמייתי הוא מחשבתם אשר חשבו פן ירבה וכו' ואין זה פירוש וירעו. ויראה דהמגיד דקדק בכתוב דקאמר וירעו אותנו המצרים דעל עיקר הרעה של שעבוד מצרים אין על המצריים אשם דכך היתה גזרת ה'. אי לזאת מגיד דבריו וירעו כמו שנאמר הבה נתחכמה וכו' הכונה דאם המצרים היו מכוונים לקיים גזרת ה' או אם היו מעשיהם סתומים לא נתיחס הענין להם אבל בפירושא אתמר דאדרבא כונת המצרים נגד ה' וכמשז"ל פ"ק דסוטה הבה נתחכמה לו להם מיבעי ליה אלא נתחכם למושיען של ישראל וכו'. ומכאן מפורש מעשה ארץ מצרים כי לא לקיים גזרת ה' דאדרבא מתוך ומחמס יגאל נפשם כן טמאו מתו"ך שהותר"ה הבער"ה באחת יבערו ויכסלו להתחכם על מושיען של ישראל ומעתה שפיר קרינן וירעו אותנו המצרים כי הן ברשען נצבו עלינו ולא לקיים גזרתו וזהו שאמר המגיד וירעו כמ"ש הבה נתחכמה לו דמפורש יוצא מן הכתוב הזה דכונתן להרע לא זולת דכתיב נתחכמה לו למושיען של ישראל:

ובאופן אחר אפשר דהמגיד דקדק דהול"ל ויענו אותנו המצרים והאי וירעו למה לי כיון דמה שהרעו לנו הוא העינוי. ובאומרו ויענו אותנו המצרים מה חסר המקרא אי לזאת מגיד משנה וירעו כמו שנאמר הבה נתחכמה. והענין דאמרו רז"ל דבעכו"ם מחשבה רעה הקדוש ב"ה מצרפה למעשה ומחשבה טובה אינה מצרפה למעשה ובישראל מחשבה טובה הקדוש ב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואפשר שזה כוונת הכתוב פ' בא וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו ופירש"י אף ההליכ' מנה הכתוב ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה. ואפשר דלפי שעד עתה היו עע"ז לא היתה מחשבה טובה של ישראל נחשבת למעשה כדין ישראל אך עתה שנצטוו משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה ונצטוו לימול וקבלו הכל בשמחה. השמיענו הכתוב כי גברו רחמיו להחשיבם תכף כדין ישראל והמחשבה וגם ההליכה והמעשה הכל נחשב להם כעשיה. וזהו תיבות כן עשו הנראין יתרות. אך אמנם כונת הכתוב לומר דהמחשבה והליכה כן עשו הכל נחשב עשיה. כל קבל דנא זה רמז הכתוב וירעו אותנו דמחשבתם לרעה נחשבת למעשה וקורא אני וירעו על המחשבה ויענונו הוא המעשה והכל מצטרף לרעה וז"ש המגיד וירעו אותנו כמ"ש הבה נתחכמה לו שהיא מחשבתם הרעה לבד ומעלה עליהם הכתוב בעבור מחשבתם כאלו הרעו לנו וז"ש וירעו אותנו המצרים על המחשבה ויענונו על מעשה דמחשבה ומעשה מצטרפי בעכו"ם:

פסקה ח

וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה. אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.

ויענונו כמה שנאמר וישימו עליו וגו'. יש להרגיש קצת דזיל קרי בי רב הוא ומאי אתא לאשמועינן ואפשר במ"ש פ"ק דסוטה וישימו עליו עליהם מיבעי לי' תנא משום ר' אלעזר בר' שמעון אמרו מלמד שהביאו מלבן ותלו לו לפרעה בצוארו וכל אחד מישראל שאמר להם אסטניס אני א"ל כלום אתה אסטניס יותר מפרעה למען ענותו ענותם מיבעי ליה למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל. והשתא אפשר דק"ל למגיד דהכתוב הזה דקאמר וירעו אותנו המצרים ויענונו תלה הקלקלה במצרים ואלו מהכתוב שהביא בסמוך ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו נראה דשרש פורה ראש היה פרעה כי הוא אמר הבה נתחכמה והוא הגוזר כל הגזירות והול"ל וירע לנו פרעה וליחס הכל לפרעה לא למצרים. לכן בא המגיד גלה סודו דגם המצריים השחיתו התעיבו עד שזלזלו במלך להרע לישראל. וכמש"ה וישימו עליו לפרעה למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל א"כ שפיר קאמר וירעו אותנו המצרים ויענונו וזה דבר המגיד ויענונו כמ"ש וישימו עליו וכו' למען ענותו:

ובאופן אחר אפשר דק"ל למגיד דהול"ל וירעו אותנו המצרי' בעינוי ועבודה קשה ולזה דריש ויענונו כי כל ישעם וחפצם לענות את ישראל דוקא ולא שהוצרכו לבנות ערים והיו מוכרחים להשתמש בישראל אלא כל עצמם לענותם ולז"א ויענונו כמ"ש וישימו וכו' למען ענותו וכו' ולפי פשוטו למען ענותו קאי לישראל והכי קאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו למדנו שתכלית כוונתם היה למען ענותו ושפיר קאמר ויענונו להשמיענו דכונתם לענות דוקא ובהכי ניחא דהול"ל וירעו אותנו המצרי' ויתנו עלינו עבודה קשה וממילא ידענו שהיו מעונים אך הכתוב מודיענו שכל כונתם היה לענותם וז"ש ויענונו. ואחר זמן רב נזדמן לי ספר צפנת פענח למהרימ"ט זלה"ה וראיתי להרב בריש פרש' שמות דברים מסכימים למה שכתבנו ושם דקדק דהגזרה היתה ועבדום וענו אותם כי מסיבת העבדות נולד העינוי אך המצרים ויענונו וכדי לענותנו ויתנו עלינו עבודה קשה שהיו מבקשים כל עבודה קשה ונותנים עליהם וזהו וישימו עליו שרי מסים למען ענותו שיכולין היו לקצוב עליהם תוכן לבנים ודיו אלא ששמו עליהם בריונים קשים לבקש איזה דרך יתענו וזהו ויבן ערי מסכנות פתום ורעמסס שלא היה להם תועלת רק להכאיבן בעינוי מבלי הנאה. זהו תורף דברי הרב זלה"ה. ואפשר לומר דהמגיד ק"ל דהול"ל ויתנו עלינו עבודה קשה ויענונו כמ"ש ועבדום וענו אותם ולז"א כמ"ש וישימו עליו וכו' למען ענותו וכו' דתכליתם היה לענותם דוקא וכאמור:

ועוד אפשר לומר בכונת הכתוב במה שראיתי בס' כתנת יוסף הנדפס מחדש להגאון מהר"א ברודא וחתנו זלה"ה פ' בשלח שכתב וז"ל איתא בפוסקים הנותן שום דבר לפועל לתקנו ונאבד הפועל פטור. ופסק בעיר שושן דאין בעל הבית משלם שכר לפועל וישראל נטלו שכר עבודה מפתום ורעמסס ופתום פי תהום וכו' לפ"ז אין להם שכר עבודה אך הפוסקים הקשו דאמרינן אין נשבעין על ההקדש ופריך והתניא נתנו בני העיר שקלים לשליח ונאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברים. (אבל עד שלא נתנו) [ואם לאו] נשבעין לבני העיר. ומשני נשבעין ליטול שכרן. ותירצו שאני התם דשליח עביד שליחותיה דבע"ה שאין מחויב לתרום עוד (דאין) [דהא] תורמין על האבוד. ולפ"ז יש להם שכר עבודה. ואי משום שנבלע הא נתקיים מחשבת מצרים שהיה לענותם עכ"ד. ואמרו פ"ק דסוטה ערי מסכנות שממסכנות את בעליהם ופי' רש"י לחד לישנא וינצלו את מצרים וז"ש וישימו עליו על ישראל כפשטיה דקרא למען ענותו דוקא שכונתם לענותן לבד ולכן הם ערי מסכנות שנטלו שכרן כפירש"י לחד לישנא אף שהם פיתום פי תהום בולעו רעמסס ראשון ראשון מתרוסס אין נגרע שכרן כי כונתם לענותם ונעשית רצונם ובדין הוא שיטלו שכרן ולזה נקראו ערי מסכנות לרמוז שמן הדין חייבין לשלם שכרן וטורח פעולתם משלם:

פסקה ט

וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.

ויתנו עלינו עבודה קשה כמ"ש ויעבדו וכו'. אפשר דק"ל דהול"ל ויענונו בעבודה קשה. לז"א כמ"ש ויעבידו בפרך בתחילה בפה רך ולבסוף בפרך. ונמצא דישראל גרמו לעצמם דאם בתחילה כשאמרו בפה רך לא שמעו אליהם כמו שעשו שבט לוי לא היו נלכדים וז"ש ויתנו עלינו בשבילנו שנתרצנו בתחלה ושפיר קאמר המגיד כמ"ש ויעבידו וכו' בפרך ואז"ל בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך וזה רמז תיבת עלינו כלומר מסיבתינו כאמור:

פסקה יא

וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

ונצעק וכו'. אפשר לפרש הני קראי וירעו וכו' ונצעק וכו' בהקדים מ"ש במס' עירובין ריש דף ס"ה אמר רב ששת משום ר"א ב"ע יכולני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר לכן שמעי זאת עניה ושכורת וכו'. מיתיבי שכור מקחו מקח וכו' הרי הוא כפקח לכל דבר אלא שפטור מן התפלה מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה. וכתב הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ בספר סמיכת חכמים דף נ"ט בשם הגאון זקנו שדקדק דהא יכולני לפטור מן הדין קאמר ואיך משני דיכולני לפטור הוא מדין תפלה. ועוד דקדק דקדוקים אחרים ופירש במ"ש שם בעירובין דף מ"א ת"ר שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואלו הן עכו"ם ורוח רעה ודקדוקי עניות. למאי נפקא מינה למבעי רחמי עלייהו וא"כ נמצא דהעניות מעביר האדם על דעת קונו ופטור דהוי אנוס רק חייב שלא התפלל על זה וכמו שאמר למבעי רחמי עלייהו. והשתא היינו דקאמר יכולני לפטור את כל העולם כלו מן הדין ר"ל מכל דין שבעולם כפשט ומשמעות סתמות לשונו דהרי הם עניים וכמ"ש שמעו זאת עניה. וכי תימא ס"ס הו"ל למבעי רחמי לכן אמר ושכורת וכו' ושכור פטור מתפלה. וזהו כוונת הש"ס דקאמר מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה כלומר וכיון שפטור מדין תפלה פטור מן הכל מסיבת העניות דהוא אנוס אלא דהעני הו"ל למבעי רחמי וכיון שהוא שכור פטור וא"כ פטור בין מדין תפלה בין מדין אחר זהו תורף דבריו בקצור ע"ש באורך בטוב טעם ודעת. ובזה נבא לביאור הני קראי וירעו אותנו המצרים שעשונו רעים וחטאים שלימדונו מעשיהם אבל פטורים אנו מן הכל בין מדין תפלה בין משאר דינים דהא ויענונו שעשאונו עניים ודקדוקי עניות מעבירים את האדם מדעת קונו ואנוס הוא ופטור. ואם כה יאמר אכתי חייב דהו"ל למבעי רחמי לז"א ויתנו עלינו עבודה קשה ואנו בגלות ונחשבים לשכורים ושכור פטור מהתפלה ונמצא נקיים אנחנו מן הכל. ובא וראה כי עם היות דאנו פטורים מתפלה עם כל זה ונצעק אל וכו' ויען היינו פטורים גם מתפלה ועם כל זה צעקנו תפלתינו עשתה פירות לעורר הרחמים אף שהיינו גוי מקרב גוי וישמע ה' את קולנו קול תפלה אף אם לא היה צעקה ולא בשביל זכותנו ומעשנו הטובים רק וירא את עניינו שאנו עניים ועניות מעביר האדם על דעת קונו ואנו אנוסים וכי תימא שהי"ל להתפלל ואת עמלנו ואת לחצנו שהיינו בגלות ואנו שכורים ופטורים מתפלה ק"ו בלחץ גדול אשר מצרים לוחצים ועם כל זה צעקנו מה שלא היינו חייבים על כן בעל הרחמים שמע את קולנו קול תפלה ומה גם צעקה היא העולה לפני כסא כבודו:

ועם הקודם מבואר אצלנו פסוקי שמות ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו וכו'. הכוונה ראה ראיתי את עני עמי שהם עניים מרודים ודקדוקי עניות מעבירין את האדם מדעת קונו ואנוסים נינהו. וגם אשר במצרים בגלות קשה והם שיכורים ופטורים גם מתפלה ובכל זאת הן עומדין להתפלל ויצעקו בצר להם אי לזאת כדאי הם ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו שעשו מילתא דלא מחייבי וארד להצילו מיד מצרים:

ועוד אני מדבר בקראין וירא את ענינו וכו' והן קדם אמינא מילתא לפרש פסוק ראה ראיתי את עני עמי וכו' באופן אחר במה שידוע דקושי השעבוד השלים שנות מספר הנותרים מגזירת ת' שנה וכמשז"ל. ואם מצרים נתנו יד לט"עון טע"ון כי כה אמר ה' ועבדום וענו אותם והאי דקאמר וענו אותם היינו קושי השעבוד אשר נעשה בהם וגזירת עלאה מטת עלייהו ומאין הרגלים דקושי השעבוד השלים מאחר שכך נגזרה גזרה וענו אותם. דבריהם לעו כי הנה הם תפשו השיטה דמאמר וענו אותם היינו למשויינהו עניי כעצת איוב שאמר טול ממוניהון ומאחר כי וענו אותם קיימוהו בנטילת ממון שלהם עד היותם עניים א"כ לדידהו קושי השעבוד מפי העליון לא תצא דאין כאן אלא ועבדום ובכן קושי השעבוד שלא נגזר עליהם השלים החשבון והוא אומרו ראה ראיתי שתי ראיות את עני עמי שהם עניים וכבר בזה נתקיים לדעתם של המצריים גופם וענו אותם וא"כ קושי השעבוד לא נגזר עליהם ועל כן את צעקתם שמעתי מפני נוגשיו בקושי השעבוד וא"כ דין הוא דקושי השעבוד השלים וארד להצילו:

והיינו קראין וישמע ה' את קולנו ואל תתמה כי שמע ה' קודם הזמן דהטעם הוא וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ וא"כ סברי הנה אלה רשעים המצריי' דוענו אותם היינו ענוי מדרך ארץ דאקרי ענוי. ואף גם זאת ואת עמלנו ממונינו שלקחו וא"כ קא מפרשי וענו אותם לעשותם עניים וזה עינוי אחר. אדהכי והכי נתפרסם דוענו אותם לא קאי על קושי השעבוד וה' לא ציוה. א"כ ואת לחצנו היינו קושי השעבוד זה השלים הת' שנה ועל דבר זה ויוציאנו ה':

ויראה לפרש עוד במ"ש הרב סמיכת חכמים דף ל"ד ע"ד דיש שתי דעות להיות שכר בעולם הזה אחד כששואל כעני בתורת צדקה אז הנה השמים לא ז"כו מתנת חנם חן וחסד. וזאת שנית דשכר מצות האב על הבן כי הבן אוכל משכר אביו בעה"ז דשכר מצות בהאי עלמא ליכא לבעל המצוה בעה"ז והאריך בזה במשנה סוף מציעא ומ"ש שם בגמרא אמרוה קמיה שבור מלכא ואמר אפיריון נמטייה לר"ש ע"ש באורך. ואפשר זהו שאמר ונצעק אל ה' אלהי אבותינו בטענת אבותינו שיתן לנו משכרם בהאי עלמא ויגאלנו. וזהו שרמז ונצעק אל ה' מדת רחמים שירחם עלינו מצד שהוא אלהי אבותינו והם עשו מצותיו ועבדוהו כל ימיהם בלב שלם ונמטיי לן אפיריון וחסד ה' מעולם וצדק"תו לבני בנים. האמנם וישמע ה' קולנו וירא את ענינו כלומר דאין זה דהבנים אוכלים בשכר אבותם אלא כשאוחזים מעשה אבותם בידיהם והם צדיקים ואף דשכר מצות דידהו הרי הוא בבל יאכל בעה"ז נזונים בשכר מצות אביהם לא כן אנו שהיינו גוי מקרב גוי לא יאבה להאכילנו שכר מצות אבות רק שהיינו עניים וכמי שנותן צדקה לעני וז"ש וירא את ענינו עניותינו ויחלץ עני בעוניו:

פסקה יב

וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.

ונצעק אל ה' אלהי אבותינו כמו שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וכו'. אמרתי להסמיך בדברי המגיד ענין נאה שראיתי בס' לב אריה פ' וארא משם הרב המקובל מהר"ר אלחנן ז"ל דישראל היו ראוים להיות בגלות מצרים ת"ל שנה כנגד חמשה פעמים אלהים שהם גימטרי' ת"ל וצפה והביט שלא יוכלו לסבול ישראל גלות המר ויהיו נשקעים ח"ו שם על כן רחם עליהם ולא היו בשעבוד קשה כי אם פ"ו שנה גימטריא אלהים פעם אחת ונשארו ד' פעמים אלהים גימטריא שמ"ד ובזה פירש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה ר"ל שסברו שיהיו ת"ל גימטריא מקצ"ר אבל הם לא ידעו שהקל מעליהם ולא היו שני גלותם אלא רוח גימטריא רד"ו בין הכל ומקושי השעבוד פ"ו שנה כמנין עבוד"ה עם הכולל שהיא היתה קשה. ובזה פירש ותעל שועתם אל האלהים וכו' וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים וכו' וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים שיש כאן חמשה אלהים והראשון כתוב האלהים והכונה ותעל שועתם אל ה' אלהים פירוש אל חמשה אלהים שצריכין לישב כנגדן בגלות ת"ל שנה שאינם יכולים לסבול וזהו אל ה' אלהים ר"ל חמשה פעמים אלהים גימטריא ת"ל וברחמיו נתמתקו ד' אלהים הכתובים אח"ך ויאמר ה' ברחמים ראה ראיתי וכו' לכה ואשלחך וכו' ואז"ל אם אין אתה גואלן אין אחר גואלן כי שני גלותם הנשארים גימטריא שמ"ד ואתה שמך מש"ה מהקדושה בתוספת אחד על שמ"ד ואתה דוקא גואלן וז"ש וזה לך האו"ת כי אנכי שלחתיך ר"ל האות היתר על שמ"ד ובזה פירש משם מהר"ר וואלף שזהו ד' לשונות של גאולה וכנגדן ד' כוסות כנגד ד' פעמים אלהים שהיו צריכין לישב וניצולו כי כו"ס גימטריא אלהים והוא ז"ל סיים דד' אלהים נעשו רחמים ונתהפכו להויות ולכן תקנו ד' כוסות כי כו"ס גימטריא אלהים ונתהפכו לרחמים ד' הויות זהו תורף דבריו ע"ש באורך:

ובראשית מאמר שכתוב בפסוק ולא שמעו אל משה מקצר רוח דמנין מקצ"ר ת"ל נעשה רוח גימ' רד"ו אינו מובן כי רוח גימט' רי"ד. אך יש לקיים דבריו כמ"ש בפרקי ר' אליעזר דת"ל שנה נגזר עליהם והיו רט"ו כי חמשה שנים לפני בא יעקב אע"ה למצרים נולדו מנשה ואפרים והם רט"ו ויען נשתעבדו בם בלילות באו חשבון הלילות כימים והם ת"ל. ובצירוף השתי הקדמות הללו אפשר לרמוז בכתוב הנז' בסגנון זה כי הנה מתרי טעמי תפרה ישע ישועת ישראל ראשון הוא כי זכות משה רבינו ע"ה אלים לאפקועי שמ"ד שנים הנותרים כי לא היו אלא פ"ו שנים בשעבוד קשה ומשה רבינו ע"ה בעל הש"ס הוא גימטרי' שמ"ה כמנין שמו שהיה לו תוספת חלק אחד בקדושה וביטל שמ"ד שני גלות הנותרים. והשני שהלילות שנשתעבדו נחשבו כימים והם ת"ל. ופירוש הענין שאם יטעון הטוען כי אינו בא למנין רק פ"ו שנה של השעבוד הקשה שנשתעבדו מלידת מרים ונשארו שמ"ד. צא תאמר לו הנה הגואל נפיש זכותיה ומש"ה על"ה למספר שמ"ה לבטל שמ"ד. ואם כה יאמר האומר דנחשב מלידת מנשה ואפרים וירידת יעקב למצרים והם רט"ו ואכתי פשו רט"ו אף אתה אמור לו הלילות נחשבו ימים ונעשה ת"ל. באופן דממה נפשך הגיעה השעה לגאול ישראל. אך בטעם זה של לילות יש לפקפק דדוקא בעבד עברי אינו עובד בלילה דכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד אבל ישראל הם ביד עכו"ם וכל עבודתם היא עבודה קשה דוקא לענותם שהיו בונים פיתום ורעמסס ורואים בעיניהם דלא יצלח בנין זה שפי תהום בולעו וראשון ראשון מתרוסס ועכ"ז תכבד העבודה ולהני רשיעי איך נבא בטענה משום לא תעבוד בו עבודת עבד ולהחשיב הלילות והלא הגוים האלה עושין בדמן של ישראל שחוק לבלתי תועלת כלל רק לענותם ועד אשר נראה שעבוד הלילות הביטה וראה שעבוד הימים שלא לבד מעבידים אותם עבודת עבד אלא דעושים משפטים וגזרות חדשות אשר עדיין לא נראה שמץ מנהו כעבודת עבד. וז"ש ולא שמעו אל משה ור"ל כדרך לא שמיע לי לא סבירא לי כלומר טענת שם מש"ה גי' אחד יתר להצילם לא שמעו ולא סברי אל מש"ה דמשה רבינו זה שמו מורה על גאולתם. וגם הטענה אחרת דמקצ"ר גימ' ת"ל נעשו רוח וגימטריא רט"ו עם הכולל בעבור הלילות לא קבלו בטענת ומעבודה קשה שהם נתונים נתונים המה ביד עכו"ם המעבידים אותם העבודה קשה יותר מעבודת עבד ומי שם פה לומר דלא הי"ל לשעבד הלילות באופן דגם שניהם רמז מש"ה ולילות לא נכנסו באזניהן: [ואחר זמן רב ראיתי מ"ש בס' בני יצחק סוף פ' וארא משם הרב מגלה עמוקות ע"ש:]

ולפי העלות דברי הרב הנזכר בפסוק ותעל שועתם וכו' יש מקום להסמיך זה בדברי המגיד שאמר ונצעק וכו' כמו שנאמר ותעל שועתם וכו' רצה בזה לפרש שטעם צעקתם היא על דבר חמשה פעמים אלהים גימטריא ת"ל וזהו שועתם אל ה' אלהים כמ"ש הרב הנזכר דלא יכלו לסבול עוד וז"ש וישמע ה' את קולנו כמו שנאמר וישמע אלהים וכו' וירא את עניינו כמו שנאמר וירא אלהים וכו' הכונה דבהאי קרא כתובים ד' אלהים גי' שמ"ד שני הגלות הנותרים אשר נהפכו אלהים לרחמים שם הויה וז"ש המגיד וישמע ה' דייקא מדת רחמים. כמ"ש וישמע אלהים וכו' כי אלהים נהפך לרחמים שם הויה ברוך הוא וגאלם:

ודרך דרש אני אדרוש דאהניא להו לבטל שני הגלות הנותרים גי' ד' אלהים על ארבעת רבעיהם ארבע חלוקי כפרה כתיב בהו בעבור ארבעה דברים עצומים שהיו בישראל שלא שינו שמם שלא שינו לשונם והיו גדורים בעריות ולא היה בהם דלטורין. דשנה אחת קודם נאמר שישאלו ממצרים ולא נודע. והני ארבעה כפרו על ארבעה פעמים פ"ו גימטרי' אלהים שהיו צריכין לישב. וזה רמז הכתוב ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וצעקתם על הני שני ד"פ אלהים שאינם יכולים לסבול. וישמע ה' את קולנו דייקא הקול קול יעקב שלא שינו לשונם וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ והיה להם לעינוי לפי שהיו גדורים בעריות דאי לאו אינו ענוי דמלו כריסייהו זנ"י בישי. ואת עמלנו ממונינו שם רמז שלא היה בהם דלטורין והוא על שם סוף ביזת מצרים שהיה עמלם וממונם ולא נמצא מי שגילה רז זה. ואת לחצנו תוקף השעבוד דזה מורה דלא שינו שמם שאם ח"ו היה איזה מומרים שנשתנו שמם כשם העכו"ם לא נשתעבדו אך עם בני ישראל כלם היו משועבדים ובעבור ד' עיקרים גדולים ועצומים אשר בישראל נתמתקו ד' אלהים והיו רחמים שמות הויה וד' גאולות:

ואפשר עוד לרמוז בפסוק ותעל שועתם וכו'. דיתכן כי ההמון הישראלי מרוב צרתם לא ידעו ולא יבינו כי נגזר עליהם ת"ל שנה נגד ה' פעמים אלהים וכיוצא רק יודעים היו כי הגזרה ת"ל שנה וכבר עברו פ"ו שנה מקושי השעבוד וז"ש ויאנחו בני ישראל מן העבודה כלומר ה' עבודה ר"ל ה' פעמים פ"ו גי' עבוד"ה עם הכולל ויצעקו כי כשל כח הסבל. והוא יתברך שמע צעקתם אף שהם לא ידעו שהם נגד ה' אלהים הוא ברחמיו קבל שועתם וכתיב ותעל שועתם אל ה' אלהים גי' ת"ל. מן ה' עבודה שצעקו ישראל על ה"פ עבודה כי לא ידעו מהו הרמז וישמע וכו' שמיתק ד' אלהים והיו לרחמים כו"ס ישועות כאמור:

תוכן העניינים

שמחת הרגל על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה