שלמי תודה (שוע)· הרב שלמה דאנה
יו"ד · סימן פז
סעיף א' כתיב בתירה וכו' ואחד לאיסור אכילה ואחר לא"ה וכו' הנה הכנה"ג הביא בשם הרא"ם שהקשה ל"ל ג"פ ל"ת תיפ"ל מל"ת כל תועבה ותירץ דאצטריך למלקות דל"ת כל תועבה הוי לאי שבכללות וה' קהל יהודה הקשה עליו דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין לוקין על הנאה ל"ל חד על הנאה יע"ש ונלע"ד דהרא"ם מעולם לא ק"ל על הנאה משום דאי לאי קרא הוה ילפינן מג"ש דטרפה וכמו דס"ל לר"ש בפרק כ"ה אבל לאחר העיון נ"ל דליתא דאם אית ליה ג"ש ל"ל חדא על אכילה אלא ע"כ לא קיבלה מרבו ושוב מצאתי להשע"ה בה' יסוה"ת שתירץ כן:
והנה ה' המגיה בס' מש"ל בפ"ה מה' יסיה"ת הקשה על הלח"מ שנתן טעם להרמב"ם דס"ל דאין לוקין על הנאה משים דאתי באא"ע מגמרא דשבועות יע"ש וחזי הוית לה' שופריה דיעקב שתירץ דשאני התם שהאיסור מפורש מקרא דלא תשבעו בשמי לשקר שפיר מייתינן למלקות באא"ע ועפ"ז י"ל קושיית העולם מגמרא דבב"ק דף מ"א שהקשה הגמרא התם אי נמי נכתוב רחמנא לא יהנה לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין לוקין על הנאה להכי כתב רחמנא לא יאכל כי היכי דליהוי באא"ע ואין לוקין עליו ולפ"ד א"ש דכיון דאית לן ל"ת כל תועבה שפיר מייתינן למלקות באא"ע אבל מן הרמב"ם דס"ל דאין לוקין על הנאה מוכח דלא ס"ל כן ולכאורא קשה על ה' שופריה דיעקב מן הרמב"ם וי"ל ופשוט:
הגה המש"ל נסתפק אם אכל בב"ח אי חייב שתי מלקיות או לא ופשט דאינו חייב אלא אחת ועיין בה' המגיה מה שפשט מההיא דכריתות ונ"ל דאין הנדון דומה לראיה דהמש"ל לא נסתפק אלא בב"ח דאיכא תרי לאיי: והנה ראיתי לה' גור אריה בקידושין שכתב דהנאה משמע אפי' שלא כדרך הנאתי ולכאורא קשה עליו מגמ' דבב"ק דף מ"א דקאמר א"נ נכתוב רחמנא לא יהנה והא איכא למימר להכי כתב רחמנא בלשון אכילה כי היכי דלישתרי בשלא כדרך הנאתו ואפשר לתרץ דהכא כיון דעיקר קרא לא אתא אלא להנאה ולא לאכילה כאלו כתוב הנאה בפירוש וכמ"ש ה' הנז' בחידושיו בב"ק דף מ"א:
הנה ה' מחב"ר הביא קושיא של ה' זה ינחמנו על הר"ן והתוס' בנדרים דכתבו אהא דתניא רבי יאשיה אוסר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב ויבשלו את הפסח באש כמשפט דלאו ראיה גמורה משום דבנדרים הלך אחר לשון בנ"א והקשה ה' הנז' דא"כ כי קאמר לימא בהא קמיפלגי דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה ואי אמרת הלך אחר לשין תורה אמאי אין ראיה עכתד"ק ונלע"ד לתרץ עפמ"ש ה' פרי תאר בסעיף ג' בתוך דבריו והרי לך לשונו שבתי וראיתי דהנהו טעמא דובשלת ויבשלו מכיפיה מיבריך במה שדקדק לומר באש כמשפט הרי זה מורה דבשול זה באש פי' על האש כדרך הצלייה כמשפט האמור בתורה כי אם צלי אש הרי דהכתוב דקדק בלשונו שהבשול זה צלי והוא לצד דבשול אין במשמעותו צלי וא"ש וכמבואר ובזה ניחא שהביא סוף הקרא: