אור ברסלב

שלמי תודה (שוע)· הרב שלמה דאנה

יו"ד

או"ח

סימן סה

סעיף י"א שולח וכו' ואם נותנה לו בפני ישראל וכו' עיין בהטור שכתב וז"ל ואם אינו נותנו לגוי בפנ"י יכול ליתנה לו בין אם היא שלמה או חתוכה ואם נותנה לו בפנ"י לא יתננה לו כשהיא חתוכה וכו' והב"ח פירש דנותנה לו בסתם דאין בסתם משים גניבת דעת ולא חיישינן נמי לשמא יתננה לו בפנ"י אבל אם נותנה לו בפנ"י אסור אפי' מכרו או נתנו בסתם דיש לחוש בחתוכה שמא סבור ישראל וכו' יע"ש ועיין בהב"ח לקמן שכתב לדעת ר"ת דהא דחיישינן לשמא יתננה לו בפנ"י משים דגניבת דעת אסור ויסבור הישראל שכשרה היא דאל"כ גניבת דעת אסיר יע"ש וא"כ לכאורא קשה דכיון דהכא מיירי בנתנו לו בסתם דליכא איסור גניבת דעת א"כ הו"ל להתיר אפי' ליתנו בפנ"י דלא חיישינן שיקנה הישראל דמימר אמר דאיסור הוא והא דנתנו לו בסתם משום דליכא בסתם משום גניבת דעת ול"ק דלא כ"כ הב"ח אלא בחששא דשמא יתננו בפנ"י דלא חיישינן אי מותר לגנוב דעת משום דכיון דחששא רחוקה היא דמימר אמר דלגנוב דעתו אמר לכך לא חיישינן היכא שלא נתנו בפנ"י שמא יתננו בפנ"י ויקנה ממנו אבל היכא דנותנו בפנ"י בהא חיישינן דיקנה הישראל ממנו ולא אסיק אדעתיה דלהטעותו הוא אומר כן וכן מבואר בהב"ח לקמן עמ"ש הטור דאפי' להסוברים דבמתנה ליכא משים גניבת דעת מ"מ ליתנו בפנ"י אסור יע"ש והיינו מטעמא דכתיבנא ולדעת הטור צ"ל הא דהביא הגמ' מדאיקפד שמואל דגניבת דעת אפי' של גוי אסור דקים ליה להגמ' דהמעשה היה שלא בפנ"י וע"ש בהתוס' אבל מדברי התוס' בד"ה אביי נראה מר"ת דלא כהב"ח שכתב דאפי' יהא מותר לגנוב דעת הגוי מ"מ לא מסיק אדעתיה שלהטעותו אימר כן יהא דדייק מדאיקפד שמואל יודע היה שמואל שבצנעה נתן לו וכו' הרי מבואר בהדיא דלאו הא בהא תליא ודלא כמ"ש הב"ח לקמן ובדעת הרמב"ם נלע"ד כמ"ש הרשב"א בחידושיו ובת"ה דלא חיישינן להך חששא דשמא יתננו בפנ"י דליתא וליכא למיסר אלא במוכר לו בפנ"י ומפרש לו שהיא כשרה יע"ש וכ"כ המע"מ יע"ש ולכך לא אסר הרמב"ם אלא היכא שנותנו לו בפנ"י ומפרש לו שהיא כשרה וכמ"ש הה"מ אבל שלא בפנ"י אף במפרש לו שהיא כשרה מותר ואע"ג דאכתי איכא משום גניבת דעת י"ל דמיירי בענין דליכא גניבת דעת שלא אמר לו בפירוש שמנוקדת היא וע"ש בהלח"מ ז"ל ושו"ר שכ"כ מו"ה עה"ש ז"ל יע"ש שהביא ראיה מהתוספתא ולע"ד ל"מ דלדעת הטור נמי א"ש דהתוספתא מיירי בנתנו לו בסתם ולא אמר שכשרה היא ולהכי קתני המוכר ירך מחותכת לעכו"ם א"צ להפריש ממנה גיד הנשה דליכא משים גניבת דעת בסתם ולהכי לא חיישינן לשמא יתננה בפנ"י דלתרתי לא חיישינן כיון דליכא גניבת דעת יסביר ישראל שלהטעותו נתן לו בסתם ובלבד שלא ימכרנה לו בפנ"י דהשתא איכא למיחש שיקנה הישראל ממנו ולא מסיק אדעתיה שלהטעותו הוא נותן לו בסתם וכמו שכן מוכרח הוא בדברי הטור כאן ולקמן וכמ"ש הב"ח ועיין למהרש"ל ביש"ש אבל לדעת התוס' דלא מחלקי בין מפרש לסתם דבמכירה אסור קשה ההיא דתוספתא דאמאי א"צ להפריש ממנה גיד הנשה והא אסור משים גניבת דעת ואמאי לא חיישינן לשמא יתננו בפנ"י ולזה י"ל דהברייתא מיירי במקום שמכריזין והכריזו ולהכי לא חיישינן אבל אם נותנה לו בפנ"י חיישינן ועיין להרשב"א מ"ש משם הרמב"ן אבל אכתי תיפק"ל דאסיר משים גניבת דעת וצ"ע ואי גרסינן הנותן א"ש והיא ראיה לדברי הטור בסי' קי"ז שכתב דאף להסוברים דבמתנה וכו' מ"מ אסור ליתנה בפנ"י יע"ש בב"ח ובט"ז ז"ל:

והנה התוס' בד"ה שריפה כתבו דלא חיישינן שמא ימכרנו בפנ"י דלא יקנה הישראל דחייש דלגנוב דעתו של גוי אומר כן יע"ש ובד"ה אמר וכו' חילקו בין מתנה למכר לענין דלא חיישינן שמא יתננה בפנ"י משים דבאיטליז טובא ישראל קיימי וכו' והקשה מו"ה עה"ש כיון דס"ל דבמתנה ליכא ג"ד מה"ט נמי לא חיישינן שמא יקנה ישראל דחייש דלגנוב דעתו של גוי אימר כן משא"כ במכר דאסור לגנוב דעתו יע"ש ולעד"נ דלפמ"ש מהרש"א שם דבסתם אף אי מיתר לגנוב דעת לא חייש ישראל דלגנוב דעתו אומר כן דא"כ למה לא פירש לו בהדיא ומדלא פירש מוכח דלא נחית לגניבת דעת ומנתן לו סתמא יסבור הישראל שכשרה היא יע"ש וא"כ י"ל דהתוס' דחיק"ל לאוקמי ברייתא דוקא במפרש אלא מיירי אף בסתמא ולכך הוק"ל דלמה א"צ ליטול והלא איכא למיחש לשמא יתננה בפנ"י ויסבור הישראל שכשרה היא ולא חייש ישראל דלגנוב דעתו של גוי אומר כן כיון דנתן לו בסתם ולכך כתבו משום דלא שכיחי ישראל טובא וכו':

סימן סו

סעיף ב' דם וכו' אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבין עליו הנה דעת מרן מבוארת דדם שעל החלמון הוא אסור מה"ת וכמ"ש הפר"ח וכמ"ש לקמן בס"ד אבל דעת רש"י לא נתבאר איזהו דם שאסור מה"ת והנה מפשט דברי התוס' משמע דלועי"ל דם שעל הקשר אף שלא נתפזר חוץ לקשר אסור מה"ת וכ"כ הרא"ש בהדיא דדם שעל הקשר אסור מה"ת יע"ש אבל הרשב"א בחידושיו ובת"ה כתב דאינו אסור מה"ת אלא כשנמצא בקשר של חלבון ונתפשט חוצה לו או בקשר של חלמון שמוכח שהתחיל הולד להתרקם ודם עוף הוא וה"ט דמפלגינן בין דם על הקשר לבד לנתפשט חוצה לו משים דזה התחיל להתרקם ואסור מה"ת ולכך כל הביצה כולה אסורה דשדא תיכלא בכולה משא"כ כשנמצא על הקשר לבד דאינו אסיר אלא מדרבנן לכך אוכל את השאר וכתב דלפ"ז יש לאסור בשנמצא חוץ לקשר דכיון בשנמצא על הקשר אינו אלא מדרבנן הילכך כשנמצא על החלבון לבד לא שנא יע"ש במה שהביא דברי ספר התרומה שנראה שמסכים עם התרומה ובאמת הוא קשה שהרי בספר התרומה מבואר בהדיא דשעל הקשר אסור מה"ת וצ"ל דאינו מסכים עמו אלא לענין שיש דם שאסור מה"ת ולאפוקי מהרא"ה דס"ל דליכא דם ביצים שאסור מה"ת אבל באיזה ענין הוא אסור מה"ת פליג בזה עם התרומה והב"ח כתב דדעת התוס' היא כדעת הרשב"א דאף לועי"ל דם שעל הקשר אינו אסור אלא מדרבנן ואינו אסור מה"ת אלא כשנתפשט חוצה לו ובחוץ לקשר נמי אסור מדרבנן ומ"ש התוס' דם שחוץ לקשר הכל אסירה וכו' חוזר על ב' התירוצים יע"ש והנה אם נאמר דס"ל להתוס' דדם שעל הקשר לבד אסור מה"ת וכדעת התרומה י"ל דברי התוס' דלתירוץ ראשון י"ל דחוץ לקשר הוא חמור יותר ואסרינן כל הביצה משא"כ בשנמצא בקשר וכמ"ש ה' עצמי לקמן משא"כ לתירוץ ב' דדם שעל הקשר אסור מה"ת ובחוץ לקשר אינו אסור אלא מדרבנן ובהכי מיירי ההיא דכריתות ק"ל שפיר לפירש"י דאיך אפשר להחמיר בחוץ לקשר שאינו אסור אלא מדרבנן יותר מעל הקשר שאסור מה"ת והב"ח משים שכתב דדעת התוס' אף לתירוץ ב' דם שעל הקשר אינו אסור אלא מדרבנן א"כ ע"כ אין לפרש דברי התוס' כן דא"כ גם לתירוץ ב' י"ל דדם שעל הקשר חמור יותר אלא ע"כ דס"ל מסברא דאין להחמיר לאסור כל הביצה בחוץ לקשר יותר מעל הקשר וא"כ לפ"ז תקשה גם לתירוץ הראשון אלא עכ"ל שדבריהם קאי לב' התירוצים ומה שהכריחו להב"ח לפרש כן דברי התוס' נלע"ד משום דאזיל לשיטתו שהוכיח מדברי רש"י דבחוץ לקשר אסור ואף לפי תירוץ הב' צ"ל דאסור מדרבנן וא"כ אם נפרש דברי התוס' שעל הקשר אסור מה"ת א"כ מנ"ל לומר מדעתנו שחוץ לקשר אסיר כיון דלא הוזכרה בגמרא הך גזירה ועיין בב"י לכך הוכרח לומר דלתירוץ ב' נמי דם שעל הקשר אינו אסיר אלא מדרבנן והילכך בנמצא בחלבון לבד נמי לא שנא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו יע"ש אבל אין הדברים מוכרחים די"ל דאף דדם שעל הקשר אסור מה"ת יש לגזור בחוץ לקשר דהרי בספר התרומה כתב דדם שעל הקשר אסיר מה"ת ואפי"ה כתב דדם שחוץ לקשר נמי אסור מדרבנן יע"ש וא"כ יש לפרש דברי התוס' כדכתיבנא לענ"ד ושו"ר למו"ה עה"ש שפירש דברי התוס' מעין פירוש זה יע"ש והנה לפי דברי הרשב"א בחידושיו שהבאתי מבואר דהא דאסור בחוץ לקשר היינו משום דדם שעל הקשר גופיה אינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה דיש דם שאסור מה"ת וכמ"ש בת"ה מה"ט נמי יש לגזור בחוץ לקשר יע"ש ולפ"ז קשה על מ"ש מרן הב"י ז"ל דהטור ס"ל כמ"ש הרשב"א דכיון דאיכא איסור דאורייתא בדם ביצים גזרינן גם בחוץ לקשר יע"ש והלא לפי שיטת הטור דס"ל דדם שעל הקשר אסור מה"ת א"כ מהיכ"ת למיגזר בחוץ לקשר כיון דבגמרא לא הוזכרה הך גזירה והרשב"א דכתב כן משים דבגמרא הוזכרה הך גזירה בדם שעל הקשר ולכך כתב דבחוץ לקשר נמי לא שנא ודוחק לומר דלא ס"ל כהרא"ש אביו אלא ס"ל דדם שעל הקשר אסור מדרבנן ואינו אסיר מה"ת אלא בנתפשט חוץ לקשר ויותר נראה דס"ל להטור כמ"ש התרומה דאף דום שעל הקשר אסיר מה"ת מ"מ בדם שחוץ לקשר גזרינן וכמו שיראה המעיין שם איך שיהיה דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דלהרשב"א דבמקום שאוסר כל הביצה הוא דאסור מה"ת משא"כ בדם שעל הקשר לבד אבל הרא"ש והתרומה ס"ל דלאו הא בהא תליא דדם שעל הקשר הגם דאינו אוסר כל הביצה מ"מ אסור מה"ת ועיין להפר"ח שכללא כייל כל שיש טפת דם במקום שאוסר כל הביצה מיקרי מרוקם האפרוח וחייבין עליו יע"ש בס"ק ו' והוא לשיטת מרן שפסק כהרי"ף וסיעתו דבכל מקום בחלבון זורק את הדם ובחלמון כל הביצה אסורה וע"כ הא דבחלבון זורק את הדם מדרבנן דאל"כ במאי מוקמת ההיא דכריתות וכמ"ש המ"ז וא"כ הכלל שכתב הפר"ח הוא אמת ויציב לדעת מרן והפר"ח קאי על דעת מרן כנלע"ד ועיין להמ"ז ז"ל:

סימן סח

סעיף ב' הניחו וכו' ואם לאו אסור המוח והקרום הנה מדברי התוס' משמע דאין המוח אסור אלא משום הקרום שיש בו דם והמוח מתבשל בדם יע"ש משמע דס"ל שאין דם במוח עצמו וכן דעת הרא"ש והר"ן והסמ"ג והתרומה וכמ"ש מו"ה בעה"ש יע"ש וז"ל הרשב"א בת"ה והיכא דאישתלי והפכיה קרומא הוא דאסור באכילה אבל כולי רישא שרי באכילה משמע דליכא איסורא אלא משום קרום המוח דאית ביה שורייקי דדמא וכו' והמוח מתבשל בתוכו וכו' משמע דס"ל דאין אסור אלא משים הקרום אבל המוח עצמו אין בו דם אבל קשה לפ"ז מ"ש אח"כ דבבשול צריך ס' כנגד כל המוח ולכאורא י"ל דס"ל דהאש מפליט מן המוח כמו שמפליט ממוח שבעצמות ואין אסור המוח אלא משום הקרום דאית ביה שורייקי דדמא ואינו יוצא ע"י צלייה והמוח מתבשל בתוכו ומשו"ה בבשול צריך ס' כנגד המוח ושו"ר במ"ה שכתב דיש דם במוח עצמו אלא שהקדירה מפסקת יע"ש ולפ"ז קשה מ"ש בתחלת דבריו על כה"ג יע"ש ושו"ר בס' בעי חיי שהאריך והסכים דלכ"ע יש דם במוח וצריך ס' כנגד המוח וה"ט דבצלייה הראש מותר משום דהקדירה או הקרום מפסיק ובסתירת דברי הרשב"א יע"ש מ"ש ולפ"ז מ"ש הש"ך לקמן בסי' ע"א סק"ח דאם בשר שנמלח ופלט כל דמו וצירו נמלח עם הראש שלם דאע"ג דל"ל ביה כבולעו כך פולטו מותר משום דעצם מפסיק בין הדם לבשר יע"ש אמת ויציב דהא הרשב"א במ"ה תנא דמסייע ליה וליתא להשגת ה' חות דעת שם יע"ש:

סימן עג

סעיף א' הכבד וכו' ובדיעבד וכו' שפולטת ואינה בולעת וכו' הנה מפשט הסוגיא משמע שאף אם נתבשל עם בשר נבלה אינה נאסרת וכמ"ש רש"י יע"ש וכתב הרשב"א ואע"פ ששומן הנבלה מסחרך מ"מ כבדא שיעא ולא בלעה א"נ כיון דטריד למפלט דם בשפע אינו בולע אפי' שמנונית יע"ש וראיתי להפר"ח וז"ל מ"ש דכבדא שיעא ל"נ מדאמרינן בש"ס אי חלא אסיר איהו נמי אסיר כי היכי דפלט הדר בלע ולא אמרינן דאע"ג דחלא אסיר איהו שרי משום דשיע יע"ש ולע"ד י"ל דהא מלתא דכבדא שיע לא ברירא ליה להגמרא אלא הגמ' קאמר לדחייה בעלמא דאפשר דמתניתין משום שמנוניתא וס"ל לתנא דמתניתין דשיעא ולא בלעה גם שמנוניתא אבל אי אמרינן דמתניתין משים דמא אז לא אמרינן דשיעא וטעמא דמתניתין משום דטרודה לפלוט וכמו שכן דעת כמה מהראשונים גבי לב דאע"ג דהגמרא קאמר דלב שיט היינו לדחייה בעלמא אבל למסקנא לא אמרינן כן יע"ש בסי' ע"ב ולפ"ז א"ש דברי הגמ' דקאמר אי חלא אסיר איהו נמי אסיר משום דלדידהו נמי מספק"ל וכמ"ש התוס' ולפי הצד שנאמר דמתניתין משום דמא לא אמרינן כבדא שיעא ואי לאו משום דטרודה לפלוט הוה בלעה גם דמא וא"כ גבי חלא דאינה טרודה לפלוט שפיר בלעה וא"כ איהו אסיר מספיקא ושו"ר דליתא לתירוץ זה דמדברי ת"ה משמע דהגמ' פשיט"ל להאי סברא ולא בדרך דחייה דאל"כ לוקמה בשלא נמלחה כמו שיראה המעיין שם:

סעיף ג' בהגהה וי"א דאין צריך לצלי שום חתיכה כלל זו היא דעת ר"י שהביא הטור דס"ל דלאוכלו צלי אין צריך שום חתיכה וטעמא רבא איכא במלתא וכמ"ש מרן בב"י דכשאוכלו צלי דם שלא נפלט ממנו הוי דם האברים שלא פירש ושרי ולדם שבסמפונות ליכא למיחש דכיון דצלול היא נורא מישב שייב ליה אבל כי מטוי ליה לקדרה איכא למיחש שמא לא יפלט ממנו כל דמו בצלייה וכשיבשל אותו יפלטנו ולכך צריך לקורעו כדי שיפלט כל דמו בצלייה יע"ש ולפ"ז לכאורא י"ל דמ"ש רמ"א לעיל דגם בצלי צריך חתוך היינו כשבא לבשלו אחר הצלייה ומטעם שכתב מרן וכ"כ המ"י בכלל כ"ד יע"ש אלא דק"ל ע"ז מ"ש לעיל ומ"מ אם לא עשה כן נוטל הסמפונות לאחר צלייה ומבשלה דלמאי מהני נטילת הסמפונות והא דצריך קריעה משום דם הכבד אבל משום דם הסמפונות יוצא כולו ע"י צלייה לפי דעה זו א"כ נטילת הסמפונות אינה מעלה ואינה מורדת ותמיה לי על הט"ז דדחה פירוש זה ממשמעות הלשון דלע"ד דברי תימה הם וכמ"ש וצ"ל דהגהה לעיל אזיל בשיטת מי שסובר דהא דצריך קריעה משום דם שבסמפונות ועיין בב"י ולכך כתב ואם לא עשה כן נוטל הסמפונות וכו' וגם לצלי צריך חתיכה לפי דעה זו דבדם הסמפונות ליכא לפלוגי בין צלייה בין בשיל לאחר צלייה וכ"ה דעת רש"י שכתב הא דצריך קריעה משום דם הסמפונות וכתב דלצלותו מיירי יע"ש והיינו אפילו לאוכלו צלי צריך קריעה דממ"נ דאי נפלט כל דמו בצלייה א"כ גם לקדרה שרי ואי לא נפלט כ"ד גם לאוכלו צלי אסור דדם כנוס ועומד הוא אלא ע"כ דס"ל לרש"י דגם לאוכלו צלי צריך קריעה משים דם הסמפינות דס"ל דאינו יוצא כ"ד ע"י צלייה ודלא כמ"ש הב"ח בדעת רש"י וזו היא שיטת ההגהה לעיל וכאן אזיל בשיטת ר"י וכן היא דעת הסמ"ק ועיין בהפר"ח מ"ש בדעת מרן:

סימן פד

סעיף א' שרצים וכו' עיין להט"ז מה שפירש לדעת הרמב"ם דלא פליגי ת"ק ור"י אלא בחריצין שאין זוחלין דלת"ק שרי ולר"י אסור כיון שהם גדילים מאד ואין דומין לכלי יע"ש ולפ"ז ע"כ דתנא דבי מתתיה כת"ק וכ"כ ה' פ"מ במ"ז יע"ש ולפ"ז ע"כ דגריס בגמ' ואימא איפכא את"ק ברישא דשמעתא ודלא כרש"י שם ופריך הגמ' אמאי דקאמר ומאי מיעט מיעט בורות דמשמע הא חריצין אף שאין זוחלין אסור לזה פריך ואימא איפכא ע"ז משני כתנא דרבי מחתיה ונ"ל דגירסת הרמב"ם כן ומשו"ה הכריחו לפרש כן והגמ' ס"ל כיון דת"ק ס"ל כללא בתרא דיקא א"כ ממעט נמי חריצין שאין זוחלין וכתנא דרבי מתתיה וע"ש למהרש"א בתוס' ד"ה במים:

סעיף ה' תולעים וכו' וחזרו עיין להט"ז מה שהקשה דזה הפך מסעיף ג' ולפמ"ש הפ"ת דדעת מרן דפירשו מקצתן לאייר שרי ודלא כפר"ח וע"ש א"ש דהכא שאני דלא חיישינן לאחר שפירשו מחירן יחזרו לחורן דאין דרך דלאחר שיצאו מחורן יחזרו אבל הכא דרך הוא ששורצין בארץ וחוזרין וברור:

סימן פז

סעיף א' כתיב בתירה וכו' ואחד לאיסור אכילה ואחר לא"ה וכו' הנה הכנה"ג הביא בשם הרא"ם שהקשה ל"ל ג"פ ל"ת תיפ"ל מל"ת כל תועבה ותירץ דאצטריך למלקות דל"ת כל תועבה הוי לאי שבכללות וה' קהל יהודה הקשה עליו דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין לוקין על הנאה ל"ל חד על הנאה יע"ש ונלע"ד דהרא"ם מעולם לא ק"ל על הנאה משום דאי לאי קרא הוה ילפינן מג"ש דטרפה וכמו דס"ל לר"ש בפרק כ"ה אבל לאחר העיון נ"ל דליתא דאם אית ליה ג"ש ל"ל חדא על אכילה אלא ע"כ לא קיבלה מרבו ושוב מצאתי להשע"ה בה' יסוה"ת שתירץ כן:

והנה ה' המגיה בס' מש"ל בפ"ה מה' יסיה"ת הקשה על הלח"מ שנתן טעם להרמב"ם דס"ל דאין לוקין על הנאה משים דאתי באא"ע מגמרא דשבועות יע"ש וחזי הוית לה' שופריה דיעקב שתירץ דשאני התם שהאיסור מפורש מקרא דלא תשבעו בשמי לשקר שפיר מייתינן למלקות באא"ע ועפ"ז י"ל קושיית העולם מגמרא דבב"ק דף מ"א שהקשה הגמרא התם אי נמי נכתוב רחמנא לא יהנה לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין לוקין על הנאה להכי כתב רחמנא לא יאכל כי היכי דליהוי באא"ע ואין לוקין עליו ולפ"ד א"ש דכיון דאית לן ל"ת כל תועבה שפיר מייתינן למלקות באא"ע אבל מן הרמב"ם דס"ל דאין לוקין על הנאה מוכח דלא ס"ל כן ולכאורא קשה על ה' שופריה דיעקב מן הרמב"ם וי"ל ופשוט:

הגה המש"ל נסתפק אם אכל בב"ח אי חייב שתי מלקיות או לא ופשט דאינו חייב אלא אחת ועיין בה' המגיה מה שפשט מההיא דכריתות ונ"ל דאין הנדון דומה לראיה דהמש"ל לא נסתפק אלא בב"ח דאיכא תרי לאיי: והנה ראיתי לה' גור אריה בקידושין שכתב דהנאה משמע אפי' שלא כדרך הנאתי ולכאורא קשה עליו מגמ' דבב"ק דף מ"א דקאמר א"נ נכתוב רחמנא לא יהנה והא איכא למימר להכי כתב רחמנא בלשון אכילה כי היכי דלישתרי בשלא כדרך הנאתו ואפשר לתרץ דהכא כיון דעיקר קרא לא אתא אלא להנאה ולא לאכילה כאלו כתוב הנאה בפירוש וכמ"ש ה' הנז' בחידושיו בב"ק דף מ"א:

הנה ה' מחב"ר הביא קושיא של ה' זה ינחמנו על הר"ן והתוס' בנדרים דכתבו אהא דתניא רבי יאשיה אוסר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב ויבשלו את הפסח באש כמשפט דלאו ראיה גמורה משום דבנדרים הלך אחר לשון בנ"א והקשה ה' הנז' דא"כ כי קאמר לימא בהא קמיפלגי דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה ואי אמרת הלך אחר לשין תורה אמאי אין ראיה עכתד"ק ונלע"ד לתרץ עפמ"ש ה' פרי תאר בסעיף ג' בתוך דבריו והרי לך לשונו שבתי וראיתי דהנהו טעמא דובשלת ויבשלו מכיפיה מיבריך במה שדקדק לומר באש כמשפט הרי זה מורה דבשול זה באש פי' על האש כדרך הצלייה כמשפט האמור בתורה כי אם צלי אש הרי דהכתוב דקדק בלשונו שהבשול זה צלי והוא לצד דבשול אין במשמעותו צלי וא"ש וכמבואר ובזה ניחא שהביא סוף הקרא:

סימן צח

ז"ל הטור אר"י כל איסורין שבתורה בס' וכו' וכ"כ א"א הרא"ש וכתב הב"י דהטור מספק"ל בדעת הרא"ש אם בעי אומן או לא יע"ש והא דמספק"ל בדעת הרא"ש אם בעי אומן או לא ולא מספק"ל אם בעינן מסל"ת באומן משום דכתב הרא"ש נחתום גוי א"כ משמע דאפי' באומן בעינן מסל"ת אבל מספק"ל בדעת הרא"ש אם הרא"ש דכתב נחתום גוי ר"ל דבעינן תרתי או הרא"ש נחית לומר דאפי' באומן בעינן מסל"ת ואה"נ באינו אימן נמי מהני ולפי הצד שנאמר בדעת הרא"ש דאפי' באינו אומן מהני עכ"ל הא דקאמר הגמ' קפילא פירושו כמו שפירש לדעת הרמב"ם אבל התה"ד הבין בדברי הטור דלשיטת אביו בעינן תרתי:

והנה יש להביא ראיה דטעם שאינו נרגש לסתם בני אדם לא הוי טעם מהא דפליגי לעיל אי יש בגידין בנ"ט או לאו והקשה הרשב"א ז"ל וכי פליגי במציאות ותירץ דאיכא טעם כל דהו ופליגי אי חשיב טעם אי לא ופסקינן הלכתא אין בגידין נ"ט אלמא דטעם כל דהו לא הוי טעם ובזה י"ל קושיית הפלתי על הש"ך ודו"ק:

סימן קא

סעיף א' חתיכה וכו' כיון שאם תתבטל וכו' כתב הפ"ת דוקא אם אחר הבטול מותרת באכילה אבל חתיכת בב"ח שנתערבה בחתיכות נבלה דאפי' לאחר הבטול אסירה באכילה בטיל יע"ש טעמו ויש להביא ראיה לדבריו ממ"ש התוס' בחולין דף ק' דפירשו כוונת הגמ' דע"ז אי דבר שבמנין קחשיב ליתני חתיכת נבלה ואי משום דתנא ליה התם א"כ לא ליתני חתיכת נבלה וקשה דאימא דאתא לאשמעינן דאף חתיכת בב"ח שנתערבה בנבלה דאפי' שלאחר הבטול עדיין היא אסורה באכילה אפי"ה ל"ב אבל לפ"ד הפ"ת א"ש ולפ"ד א"ש נמי מה שהקשה הגאון הפלתי דאימא דלכך הדר תני בב"ח לאשמעינן דאע"ג דאסור בהנאה ל"ב כיון שאם תתבטל תהיה מותרת ולפ"ד ה' הנז' א"ש דס"ל להגמרא מסברא דדבר שהוא אסור באכילה ל"מ ראויה להתכבד וע"כ ה"ט דנבלה משם דלאחר הבטול מותרת באכילה א"כ בב"ח נמי ל"ב מהאי טעמא א"כ לא ליתני בב"ח וראיתי למו"ר שלחנו של אברהם זיע"א דדבריו לא יכונו למ"ש התוס' בחולין דחשיבה ר"ל אם ר"ל בפני גוים יע"ש ואפשר לענ"ד לדחות דלא כתבו אלא לס"ד אבל לפי מסקנתם שכתבו שהדבר תלוי בלאחר בטול אה"נ דחזרו מסברתם ואי משום מ"ש התוס' דה"ט דחטאת דבטלה דכהנים אין מחזיקין טובה זל"ז ולא כתבו משום דאין ראויין אלא לזכרי כהונה וכמ"ש באמת הרשב"א בת"ה משמע דס"ל דלא בעינן ראוי לכל אדם ג"ז ליתא דשאני דבר הראוי לכהנים מדבר שאינו ראוי אלא לעכו"ם אבל מדברי הרוקח מוכח דס"ל דדבר הראוי לעכו"ם מיקרי ר"ל ולא בטלה יע"ש ואח"כ ראיתי לה' נודע ביהודה ביו"ד שהביא דברי התוס' ודחה כמ"ש יע"ש ודעתו נוטה דבטלה וכן הסכים ה' עה"ש ז"ל:

שם בהגהה ואפי' אינה אסורה אלא מדרבנן וכו' כ"כ הב"י משם הרמב"ם ז"ל ועיין להכ"מ שם ולהב"ח ולהכנה"ג שכתב דהר"מ ס"ל דדוקא באכילה הוא דאסור מדאורייתא אבל בהנאה מדבריהם הוא דאסור יע"ש והקשה העה"ש ז"ל דאמאי לא ילפינן ק"ו משלא נעבדה בה עבירה יע"ש ואפשר לתרץ דשאני חש"ב דלית בהו לאו אלא לאו הבא מכלל עשה מיהו ק"ל דאמאי לא אסרינן מלא תאכל כל תועבה כמ"ש בחולין דף קט"ו ולפמ"ש התוס' ורש"י דדוקא היכא דניכר האיסור הוא דאסרינן מל"ת כל תועבה א"ש וראיתי להשע"ה בה' מאכלות אסורות שהקשה כן ותירץ היכא דאין האיסור בא אלא מכלל עשה לא אסרינן מל"ת כ"ת יע"ש:

והנה ראיתי למורי הרב שלחנו של אברהם ז"ל שהכריח מדברי התוס' בע"ז דדבר שהוא אסור מדבריהם בטל מדהקשו שם א"כ לא ליתני חתיכת בב"ח ואי ס"ל כהר"מ מאי קושיא נימא דאתא לאשמעינן אף בב"ח של עוף ל"ב אלא ע"כ ס"ל דבטיל ודחה לזה דזה שמעינן מיי"נ דמיירי בסתם יינם יעש"ב ולענ"ד עדיין יש להוכיח משום דהתם תירצו דהא דהדר תנא יי"נ משים דהכא עיקר ולפ"ז קשה מאי פריך נימא דאתא לאשמעינן אף בב"ח של עוף ומיי"נ ליכא למשמע מידי משום דהכא עיקר אלא ע"כ לומר דס"ל דבטיל ודוקא יי"נ משים חומרא דיי"נ וכמ"ש במש"כ ז"ל וכן דעת הרמב"ן הביאו העה"ש ז"ל או דס"ל בכל איסור דדבריהם אמרינן חה"ל ול"פ ושאני בב"ח של עוף וכמ"ש הפ"ת ועיין בפלתי וס"ל דל"א חנ"נ באיסור דדבריהם ועיין בהפ"ת שכתב דבב"ח של עוף בטיל והביא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל ועיין מה שדחה מוה"ר ז"ל ועיין בפלתי ותמצא שדברי הפ"ת שרירים וקיימים הם:

סעיף ב' אין וכו' אבל אם נאסרה וכו' כתב הט"ז גבינה של חלב טריפה הוי חתיכה הר"ל יע"ש ועיין במוה"ר מה שהביא דברי הרשב"א ז"ל ומה שדחה ולענ"ד י"ל דמיירי בגבינה גדולה שאינה ר"ל וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף ק"ד דבעינן חתיכה בינונית לא גדולה הרבה ולא קטנה הרבה:

סימן קב

סעיף א' בהגהה מיהו אם לבנו וכו' וז"ל מרן בש"ע א"ח סי' תקי"ג ביצה שנולדה ביו"ט שנתבשלה בשוגג עם בשר ותבשיל אם יש ס' כנגדו הכל מותר חוץ מן הביצה אבל אם לבנו בו התבשיל וכייצא בזה מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל מ"כ והנה פשט דברי מרן משמע דלאו מטעם דשיל"מ אלא משום דמידי דעביד לטעמא ולחזיתא לא בטיל וכן הבין הפר"ח בס"ק ה' יע"ש וכן הוא במרדכי בריש ביצה שכתב וז"ל כתב אבי"ה קבלתי מרבותי שאם בשלו מאכל בביצה שנולדה ביו"ט אסור ולא משערינן בס' חדא דלחזותא ולטעמא עבידא ותו דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל עכ"ל משמע דטעמא קמא לאו משים דשיל"מ הוא אבל מדברי מרן בב"י א"ח סי' הנז' לכאורא נראה שלא הבין כן שכתב אדברי המרדכי וז"ל ונראה שמטעם זה כתב הרא"ש בתשובה הרוטב שנתקן ביו"ט בביצה בת יומא אסיר דבשיל"מ הוא ולא בטיל ע"כ נראה מדבריו דאבי"ה נמי מטעם דשיל"מ היא אלא שי"ל דכוונת הב"י היא דמטעם שכתב האבי"ה דביצה מיקרי לטעמא עבידא כתב הרא"ש דלא בטילה אע"ג דהוי א"מ כיון דלטעמא עבידא הוי מב"מ וכמ"ש התוס' בסוף ביצה אלא שהרא"ש אינו איסר מטעם זה לחודיה אלא מטעם דשיל"מ ועיין להפר"ח מה שדחה לדברי אבי"ה וכ"ה דעת הרא"ש אבל לאבי"ה ס"ל מטעם זה לחודיה לא בטיל ואין אנו צריכין לטעם דשיל"מ וכ"נ שהבין כן המ"א בדברי מרן שכתב שם וז"ל מידי דלחזותא וטעמא עביד משמע דאם אינו ניכר במראה אלא בטעם בטיל אע"פ שבא לתקן הקדירה כגון מים ומלח בעיסה בטיל כמ"ש הרב"י בשם ת"ה שדייק כן מראבי"ה וכ"מ ביו"ד סי' ק"ב דדוקא כשמלאו בתרנגולת דניכר במראה אז אינו בטיל יע"ש הרי דס"ל דמרן ס"ל דמיקרי א"מ כראבי"ה ואינו אסיר אלא מטעם חזותא דמלתא היא ואף בשאר איסורים אסור אלא דלכאורא קשה דא"כ ל"ל למינקט תרתי תיפק"ל דמטעם חזיתא לחודיה אסור ואפשר דס"ל ל להמ"א דמרן לא אסר אלא בצירוף הני תרתי וכ"כ הפ"ת יע"ש אבל הפר"ח לא הבין כן אלא דמרן או או קאמר ומכל טעם לחודיה אסיר וכמו שיראה המעיין שם אבל מדברי הט"ז נראה שלא הבין כן שכתב וז"ל ואע"ג דביו"ד סי' ק"ב כתב דבאינו מינו לא איכפת לן בדשיל"מ כאן שהוא לטעמא וחזותא היה מינו יע"ש הרי מבואר דס"ל דמרן מטעם דשיל"מ אתי עלה דאל"כ לק"מ אלא דק"ל דא"כ חזותא ל"ל תיפק"ל כיון דלטעמא עביד הוה מינו וכמ"ש התוס' בסוף ביצה ולענין מינו אינה מעלה ואינה מורדת ולכאורא יש ליישב דמרן ס"ל דטעמו בטיל ולכך הוצרך לחזיתא כי היכי דליהוי כממשו וכמ"ש בד"מ שם ובת"ח הביאו הש"ך בסק"ט אלא דמדברי הט"ז כאן בסק"ט נראה דדבר דעביד לטעמא מיקרי ממשו של איסור ועוד לפי מה שהוכיח המ"א מדברי מרן דס"ל דאף טעמו לא בטיל וכן הסכימו כל האחרונים א"א לפרש כן ובאמת דברי הט"ז כאן תמוהים דטעם זה לא מהני אלא לענין דליהוי כמינו אבל דליהוי כממשו של איסור זו לא שמענו ועיין בד"מ א"ח שמבואר כן וכבר תמה עליו המ"ז יע"ש ושו"ר להפלתי בסק"ג שכתב דמטעם חזותא ג"כ מיקרי מינו יע"ש מלתא בטעמא ולפ"ז נתיישבו דברי הט"ז דכוונת מרן לומר דמהני תרי טעמי מיקרי מב"מ ונלע"ד הא דלא פירש הפר"ח דברי מרן כן וכמו שפירשם ה' הנז' משים דס"ל דמשום חזיתא לא מיקרי מב"מ דזו לא שמענו משים פוסק וכן מוכחין דברי הד"מ בא"ח דחזותא לא מהני אלא דליהוי כממשי של איסור ולא דליהוי מינו ומשי"ה הוצרך לומר שם דה"ט דמיקרי מינו משים דלטעמא עביד וכמ"ש התוס' יע"ש ול"ל דמרן נקט חזותא משום דליהוי כממשו דאל"כ טעמא בטיל גם בדשיל"מ דזה ליתא דכבר הוכיחו הש"ך והפר"ח והמ"א שם דטעמא נמי לא בטיל וא"כ עכ"ל דכוונת מרן משום טעמא או חזיתא לא בטלי אף בשאר איסורין ולאו משים דשיל"מ כנלע"ד ודלא כה' הפלתי שהשיג על הפר"ח בהבנת מרן דדברי ד"מ בא"ח מוכחי דמשום חזותא לא מיקרי מב"מ כמו שיראה המעיין שם והש"ך כתב עמ"ש ההגהה מיהו אם לבנו בו וכו' כיון דלחזותא עביד לא בטיל ועמ"ש ההגהה או נתנו בקדירה כתב הטעם דכל שנותנין זב"ז לתקן מיקרי מב"מ וכו' יע"ש והנה פשט דבריו משמע דגבי לבנו בו מאכל טעמא משום חזותא לחוד ל"ב ולאו משום דשיל"מ דלא כתב דמיקרי מב"מ אלא גבי נתנו בקדירה ולא ביאר כן גבי לבנו ול"ל דס"ל דמשום חזותא נמי מיקרי מב"מ וכמ"ש הפלתי דא"כ הי"ל לבאר כן ומדלא ביאר כן משמע דמשום חזותא לחוד אסור ולאו משים דשיל"מ וכן הבין כן הש"ד אלא דא"כ קשה גבי נתנו בקדירה נמי למה לא פירש משום דמידי דעביד לטעמא לא בטיל ואפשר דס"ל כמ"ש הפר"ח דליתא לטעם זה יע"ש ומשו"ה פירש משום דדשיל"מ הוא דמיקרי מב"מ אלא דאכתי ק"ל דא"כ מאי ק"ל להש"ך בסק"ט מההיא דלבנו והא התם לאו משום דשיל"מ נגעו בה אלא משום חזיתא דמלתא היא ויותר נלע"ד לומר דכוונת ההגהה היא משים דשיל"מ ומשום חזותא וטעמא קאסר וחזותא כי היכי דליהוי כממשו של איסור וטעמא כי היכי דליהוי כמב"מ וכמו שמבואר בד"מ א"ח ובת"ח והש"ך לאו לפרש דברי ההגהה כתב כן אלא דינא קא משתעי דבלבנו בו מאכל אף בשאר איסורין אסור משום דמידי דעביד לחזותא לא בטיל וגבי נתנו בקדירה לתקן כתב הטעם משום דשיל"מ ונ"מ אף שאינו ניכר במראה אסור משים דשיל"מ דגבי טעמא נמי לא בטיל וכמי שהוכיח לקמן וכיון דעשוי לתקן הקדירה מיקרי מב"מ ועיין להפ"מ בש"ד ולא רצה לומר משום דטעמא ל"ב גם בשאר איסורין משום דס"ל כהפר"ח דאם אינו נרגש טעם הביצה בטיל יע"ש ומשו"ה אין לאסור אלא משים דשיל"מ כנלע"ד נכון בכוונת הש"ך בס"ד:

סעיף ד' בהגהה ויש חולקים כתב הש"ך בס"ק י"ד ולפ"ז הא די"א בא"ח סי' תמ"ז דחמץ בפסח יבש ביבש חד בתרי בטיל היינו שלא במינו דאלו במינו הו"ל דשיל"מ יע"ש ולכאורא קשה הא בפסח אסור אף שלא במינו וכמ"ש הרמב"ם בפט"ו משים חומרא דחמץ וצ"ל דלא החמירו אלא בלח ולא ביבש וראיתי לה' ש"ד שכתב דמיירי קודם פסח יע"ש וצ"ע דא"כ מ"ט די"א קמא שכתבו דלא בטיל והא דשיל"מ דלא בטיל דוקא מב"מ ולא מבשא"מ ובתוך הפסח משום חומרא שהחמירו הוא דאסרו אף שלא במינו ומרן שם פסק בסתם דחמץ שנתערב קודם פסח בס' יע"ש וצ"ע:

סימן רעה

סעיף א' פרשה וכו' וכן אם הפסיק והניח פנוי במקום שאין פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה פסולה הרמב"ם בפ"ח וכן הסכימו רוב הפוסקים אמנם אם היה במקום הפנוי נקב כשיעור פרשה יש להסתפק בזה כיון שא"א לכתוב בו ומדברי הרשב"ץ בח"א סי' קמ"ט נראה שגם בנקב צריך ליזהר שלא להיות כשיעור פרשה יע"ש אבל מדברי מהרלב"ח בסי' ב' נראה דבנקב אפי' יש נקב כשיעור פרשה כשר וכן ראיתי לה' בית דוד שדקדק מדברי מהרלב"ח כמ"ש וע"ש בסי' קל"ה וע"ש שהביא ראיה מדברי הרשב"ץ בס' קע"ו הביאו מרן בבד"ה בסי' רע"ו ולע"ד דמדברי הרשב"ץ בסי' קמ"ט אין נראה כן שכתב וז"ל ואע"פ שמקום הנקב נשאר פנוי מה בכך והלא אם לא היה נקוב ונשאר חלק אין ס"ת נפסל בכך כיון שאין שם כשיעור פרשה וכו' יע"ש הרי מבואר דאם ניקב כשיעור כרבה פסול ויש לדחוק בדבריו דמכ"ש קמייתי וכמ"ש מהרלב"ח יע"ש ולדינא הסכמת רוב האחרונים להקל וכמ"ש ה' גן המלך סי"ג וה' יד אהרן בסי' ל"ב וה' בית דוד בסי' הנז' ועיין בפתחי תשובה ולפ"ז נראה דה"ה היכא דנקרעה היריעה:

סימן רעו

סעיף ב' אע"פ וכו' צ"ל שכותב לשם קדושת השם וכו' אבל הב"ח כתב דבדיעבד אם לא אמר אלא חישב סגי במחשבה ולא מיפסל והביא ראיה מדאיתא בפרק הבונה ופרק הניזקין דף נ"ד ע"ב היה צריך לכתוב השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר"י מכלל דבנתכיון לכתוב השם וכתב השם א"צ להעברת קולמוס ולקדשו דבמה שנתכוון לקדשו במחשבתו די בכך בדיעבד יע"ש ולע"ד עדיין קשה ולדידיה מי ניחא דאכתי לאשמעינן בכתב סתם ולא נתכוון לקדש השם אפי' במחשבתו דצריך העברת קולמוס וכ"ש בנתכוון לכתוב יהודה דצריך העברת קולמוס אלא עכ"ל כמ"ש הט"ז דאתא לאשמעינן דאף בטעות גדול כזה מהני העברת קולמוס יע"ש ועוד לפמ"ש הרדב"ז בח"א סי' ע"ו דבכתב השם סתם בלא כוונה נתקדש ממילא ואסור למוחקו מפני שכתיבת האותיות מוליך אותן לקדושתן ומהני העברת קולמוס אף לרבנן והיינו דלא פליגי אלא בנתכוון לכתוב יהודה יע"ש אזדא לה ראיית הב"ח והנה מדברי הרב מבואר דאף בנתקדש ואסור למוחקו מ"מ יכול להעביר קולמוס ולית ביה איסור מחיקה אבל הרשב"ץ בח"א בסי' קכ"ז כתב דבהעברת הקולמוס אסור משים מוחק והא דאר"י התם מעביר עליו קולמוס ומקדשי היינו משים דכיון דשלא לשמן נכתבו לית בהו קדושה כלל ומותר למוחקן יע"ש ואהובי כנפשי וידי"ן החו"ש ח"ק כמה"ר רבי שמואל מאני נר"ו אמר דעפי"ד הרשב"ץ יש לדחות דהנה מבואר מדברי הרדב"ז דאף בכתבו סתם דפסיל לס"ת מ"מ נתקדש השם לענין שאסור למוחקו וע"ע להבר"י בסעיף ט' ולפ"ז אזדא לה ראיית הב"ח דבנתכוון לכתוב השם וכתב השם אינו יכול להעביר קולמוס דהוי מוחק את השם עכ"ד ונכון הוא והנה בהא מלתא דחדית לן הרדב"ז דבסתם נמי אסור למחוק הנה הרשב"ץ בריש סי' קע"ו הוא חולק עליו בזה שכתב שאין השם מתקדש אלא א"כ נתכוון הכותב לקדשו אבל כתבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש ומותר למוחקו וכמו שמבואר שם ודברי הרדב"ז הם תנא דמסייע להפר"ח בפ"ו מהלכות יסוה"ת והביאו הבר"י לקמן יע"ש ועיין לה' בית יהודה בח"ב סי' מ' ומה שהביא ראיה הט"ז דמדנקט תנא דבר זה אצל אזכרות כגון שצריך לכתוב אמר ונתכוון לכתוב יאמר ודילג היו"ד דצריך להעביר עליו קולמוס לקדשו אלא ודאי דבזה א"צ להעביר קולמוס משא"כ באזכרות דחמירי טפי וצריך אמירה בפירוש כשמעביר עליו קולמוס יע"ש לע"ד י"ל דאתא לאשמעינן רבותא דאפי' באזכרות מתיר ר"י להעביר עליהם קולמוס ואע"ג דהוי מוחק את השם מ"מ כיין שלא נכתבו לשמן מותר למוחקן וכמ"ש הרשב"ץ בסי' צ"ז יע"ש ועוד י"ל דאתא לאשמעינן רבותא לרבנן דאין זה מן המובחר ומותר למוחקן ודלא כהרדב"ז בסי' הנז' שנסתפק דאפשר דאין זה מן המובחר אבל אסור וכ"ה בהדיא במ"ס בפ"ה וכמ"ש ה' בית יהודה בסי' נ"א מהירושלמי ואח"כ ראיתי לה' כסא רחמים במסכת סופרים שדחה כן יע"ש ומדברי הב"ח נראה דבין לכתיבת ס"ת ובין לשמות סגי במחשבה ודלא כרמ"א בהגהה בסי' ל"ב כשמחשב שכותב האזכרות לשמן סגי הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו יע"ש דמשמע דאם לא הוציא בתחלת הכתיבה שכותב לשם קדושת ס"ת או תפלין פסול אבל לפ"ד הב"ח דאע"ג דלא הוציא גם בתחלת הכתיבה בפיו כשר בדיעבד וכמו שמבואר בדבריו ולפ"ז דברי הש"ך בסעיף א' אינם מדוקדקים כמו שיראה המעיין שם וע"ע לה' נקודת הכסף מה שהאריך בזה:

וראיתי לה' בית יהודה ביו"ד סי' ג' שהאריך בפלוגתא דרבוותא בענין אי כתיבת ס"ת וכתיבת האזכרות סתמן לשמן אי לא והביא דברי התוס' בע"ז דף כ"ו שכתבו דסתם ס"ת לאו לשמן וצריך לפרש בתחלת הכתיבה שכותב לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה והקשו שם כיון דסתמא לאו לשמן קאי א"כ אמאי אצטריך בפ' השולח למעוטי עכו"ם משום כל שישנו תיפק"ל דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ותירצו וז"ל י"ל דתני עכו"ם אגב אשה וקטן דה"נ תנא מין דבלאו קרא פסול משום דמחשבתו לעכו"ם והקשה הרב שם דא"כ מנ"ל להש"ס בפ' השולח דהך חנא ס"ל דכתבו כותי יגנז דילמא ישרף דומיא דמין דתני בהדה וכמ"ד דסתם מחשבת טכו"ם לעכו"ם יע"ש ולעד"נ דל"ק דודאי דכוונת הגמ' דמייתי להאי חנא דקשירה אינו אלא לומר טעמא דפסול משום דס"ל כהאי תנא דדריש כל שישנו בקשירה וכו' אבל במאי דאמר יגנז י"ל בפשיט דס"ל כחכמים דר"א ולכך לא ישרף וכמו שכן הקשו התיס' שם דהומ"ל דרשב"ג היא דבעי כתיבה לשמה אלא מייתי תנא דאיירי בה בהדיא יע"ש הרי מבואר בהדיא דלא צריך הגמרא לאתויי האי תנא אלא לענין הפסול ולא לענין גניזה ולכך כתבו דהומ"ל דרשב"ג היא דבעי לשמו ולכך פסול וטעמא דיגנז משום דס"ל כחכמים דר"א אלא דמייתי חנא דאיירי בה בהדיא ר"ל בכתיבה משא"כ רשב"ג דלא מיירי אלא בעיבוד וכמ"ש שם מהרש"א יע"ש והמרדכי בס"פ התכלת תירץ לקושיא זו של החוס' דהאי תנא סבר לא בעינן כתיבה לשמן והקשה ה' הנז' דכיון דלא קי"ל כהך תנא דאנן כתיבה לשמה בעינן א"כ איך פסקו הפוסקים להך ברייתא דקשירה וכ"ת דפסקו כרשב"ג הא רשב"ג נמי לית ליה הך דרשא דקשירה וכמ"ש מהרש"א שם יע"ש ולעד"נ לפמ"ש ה' שם בשיטת הר' אלחנן דגר שחזר לסורו מחמת יראה מיקרי ישנו בקשירה א"כ י"ל דפסקו הפוסקים כרשב"ג דבעינן כתיבה לשמה ורשב"ג נמי אית ליה דרשא דקשירה ושאני גר שחזר לסורו מחמת יראה מיקרי ישנו בקשירה וההיא דתני התם ס"ת שכתבו כותי קורין בו מיירי נמי בגר שחזר לסורו ודלא כמהרש"א שם וכ"כ הריטב"א שם דההיא ברייתא דקורין בו מיירי בגר יע"ש ומה שתורץ הרב שם דכי לית ליה לרשב"ג דרשא דקשירה היינו דוקא גבי עכו"ם משום דאם ירצה יבא להתגייר ויקשור יע"ש ק"ל דהא מייתו הפוסקים דישראל מומר ומסור דפסולים והתם ע"כ דמפסלי מטעמא דקשירה דהא בני לשמן ואע"ג דאם ירצה יחזור בחשובה ויקשור ומומר ודאי לא מיפסל מטעם שלא לשמו וכמו שמבואר בדברי התוס' דפרק התכלת לכן נ"ל פשיט כמ"ש וכמ"ש הריטב"א וכ"כ המרדכי בסיף הלכות קטנות ועיין להפר"ח בס' מים חיים בחידושיו לגיטין יע"ש ואחר כתבי ראיתי למו"ה בס' עה"ש שכתב כמ"ש ושלי"ת:

עוד כתב המרדכי וז"ל ועוד תירץ הר' אלחנן דתורה סתמא לשמה קיימא ומה שמדקדק מההיא דהנזקין מדלא קאמר כתבתים שלא לשמן דהא גבי גט וכו' עי' שם והקשה עליו ה' הנז' דאמאי לא מייתי ראיה מריש זבחים דאיתא התם הכי וכו' וכן קשה לסברא א' שהביא המרדכי שהביאו ראיה מדקדוק הלשון ובריש זבחים דחו אותי הדקדוק יע"ש ולע"ד יש ליישב די"ל דאה"נ דמצינו התנא אינו מדקדק בזה אבל הכא דאם איתא דלא מיפסל אלא בשלא לשמו בפירוש א"כ אמאי קאמר ההוא דאתא לא כתבתים לשמן דודאי דרך בני אדם לדקדק בזה כשבאין לשאול הוראה אלא ודאי דסתמא נמי פסול ולכך א"ש הא דקאמ' לא כתבסים לשמן ומה שהקשה עוד הרב הנז' על הר' אלחנן מהא דפריך ורשב"ג עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי וכמו שהקשו התוס' שם יע"ש מ"ש וחבירי הנז' אמר דעפ"ד יתורץ באופן אחר דבלא"ה צריכין להאי תירוצא משום דאכתי תקשה מעבוד וכמ"ש התו' שם ואף שכתב מהר"ם שם דמעבוד ל"ק די"ל דנתנו לו קלפים מעובדים לשמן מ"מ דוחק הוא ומשו"ה מוקי לה בגר שחזר לסורו דהשתא א"ש בפשיטות:

והא"ח הביאו מרן הב"י בסי' ל"ב כתב וז"ל כשכותב א' מהאוכרות צריך שיכיון לכתיב אותם לשם ה' אלהי ישראל ושיוציא בשפתיו ואם לא עשה כן פסול ולפי דעת בעל התרומה א"ל שיאמר בפירוש אלא בתחלת הכתיבה אבל מחשבה ודאי בעי על כל שם ושם וכן דעת הרמב"ם ז"ל ועי' למרן הב"י מה שהקשה עליו שם ועי' להרב הנז' מה שיישב יעש"ב ולע"ד קשה דמהיכן למד מסה"ת דבאזכרות נמי סגי באמירה דתחלת הכתיבה ואף על גב דבס"ת קי"יל דבאמירה דבהתחלה סגי י"ל דגבי אזכרות בעי אמירה מל כל אזכרה דהא השתא נמי גבי אמירה דהתחלת הכתיבה דבס"ת סגי באמירה זו וא"צ תו לא דבור ולא מחשבה וכמ"ש מרן בב"י יע"ש ואלו גבי אזכרה בעי מחשבה על כל איכרה א"כ גבי דבור נימא הכי דבעי אמירה בפירוש על כל אזכרה ומה שכ' שם בדעת הרמב"ם לע"ד אחר המחילה לא הבנתו וכי משום דאזכרות חמירי טפי מס"ת לא יזכיר דין ס"ת ע"כ נראה עיקר כמ"ש ה' קרית ספר בפ' א' מהל' תפלין דהרמב"ם ס"ל דס"ת לשמו קאי וגבי אזכרו' דוק' הוא דכתב הרמב"ם דבעי כוונה יע"ש ועי' לה' דבר שמואל סי' ע"ו ולע"ד אפ' ליישב דמ"ש א"ח וכן דעת הרמב"ם קאי למ"ש דבכל שם ושם סגי במחשבה לזה כתב דכן דעת הרמב"ם דא"צ לומר בפירוש והוא ממ"ש הרמב"ם בפ"א וז"ל הכותב ס"ת וכו' ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסילים יע"ש מדכתב לא היתה לו כוינה משמע הא אם היתה לו כוונה כשר מדלא הזכיר האמירה משמע דהדבר תלוי בכוונה ראם כוין אע"פ שלא אמר כשר והן בע"תה ראיתי לה' יד אהרן בסי' ל"ב שכ"כ ועיין להט"ז ולפ"ד אפ' ליישב נמי קצת קושיא הא' שהביא הב"י ז"ל שם כמו שיראה המעיין שם:

סעיף ב' בהנהה כתב שם אלהים אחרים לשם קדושה אינו פסול וכו' מקור דברים אלו הם מהרשב"ץ בתשיבה סי' קע"ז הביאה מרן בב"י ובב"ה וז"ל אם נחכוון לקדש שם שאינו קדיש כמו עד האלהים יבא דבר שניהם או הארצית האל וכיוצא מסתברא דלא מהניא כוונה דידיה לקדושינהו דהו"ל כמתפיס בעלי מומין למזבח דלא מקדשי יע"ש הנה מבואר בדבריו דלאו דוק' שם אלהים אחרים אלא כל שם שאינו קדוש אף דנתכוון לקדשו אינו קדוש וכ"ה מבואר בבדק הבית וא"כ מיש רמ"א שם אלהים אחרים לאו דוקא אבל בשה"ג בס"פ שבועת העדות שכתב סופר שטעה וכתב שני אלהים שצריכים להיות חיל וטעה וכתבן לשם קדושת השם חייל עליהם קדושה לענין מחיקה ולענין פסול ס"ת יעי' שם וראיתי לה' בעי חיי ביו"ד שהקשה על הרשב"ץ מדאיתא במ"ס בפ"ה היה צריך לכחיב יהודה ונתכוין וכתב את השם אע"ג שכתב בו דל"ת מחטבו וכותב יהודה אחר:

סעיף י"א נדבקה אות לחברתה באותיות השם יש לו לגרדו כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ג' והמרדכי בשם ר"י וז"ל ואור"י שאם הדביק אות שם יכול למחוק אע"פ דאזהרה למוחק מלא תעשון כן הא תקון הוא ושרי וראיה דאמר במ"ס וכו' ה"נ כוונתי לתקן ושרי יע"ש וראיתי לה' שה"ג בס"פ שה"ע שכתב שאין בדבוק איסור מחיקה כלל כיין שאין נוגע באותיות השם יע"ש ולפ"ז ע"כ הא דהיצרך ר"י להתיר משום מתקן משום דס"ל דגם בהפרדת הדבוק א"א לצמצם שלא יגע בגוף האות של שם וכמ"ש ה' זרע אמת בחיו"ד סימן קכ"ד יע"ש אלא שהקשה עפ"ז על מה שנסתפק מהריא"ס באות ה"א דדביק דוביק לגגה כחוט השערה וכ"ע קרו לה ה"א אי מותר למחוק רגל הה"א דלא דמי לנפלה טפת דיו דהתם בטלה צורת האות אבל הכא כ"ע קרו לה ה"א וכמ"ש בב"י והקשה עליו ה' הנז' דדבריו הם הפך דברי ר"י שהביאו המרדכי דמתיר להפריד אותיות השם שנדבקו כיון דכוונתו לתקן אע"ג דכ"ע קרו להני אותיות למה שהם עם כי נדבקו יע"ש ונלע"ד דשאני הדבוק דבמחיקה עצמה הוא מתקן משא"כ בנדון מהריא"ס וכן מבואר חילוק זה בדבריו שכ' ומאחר שנתחייב מאי נ"מ במה שמתקן אח"כ יע"ש הרי מבואר דעיקר האיסור משים שהתקון בא אחר כך וכן מבואר בה' שה"ג בס"פ שה"ש חילוק זה אלא שמבואר בדבריו שם דהפרדת הדבוק לאו מטעם תקון הוא דשרי דבלא"ה לא מיקרי מוחק כיון שאינו נוגע באותיות השם וע"ש ונ"ל דזו היא כוונת מהר"ם פאדווא בסי' פ' שהק' על מה שנסתפק התה"ד בנגיעת רגלי הההי"ן של שם והביאו מרן יע"ש מר"י שכתב דאם הדביק אותיות של שם יכול להפרידן ולכאורא מאי קושיא הא התם שאני דאינו נוגע באותיות של שם אלא כוונתו כמו שהקשה ה' הנז' אבל מ"מ ל"ק וכמ"ש שוב ראיתי להר' הנז' בתשובה אחרת שחילק כמו שכתבנו יע"ש ועי' למהר"י הלוי סי' פ"א ועוד ראיתי להרב הנז' בסימן קכ"ו שהקשה על מהריא"ס שמוקים לההיא דמ"ס בבטלה צורת האות וע"כ יכול לגוררה דאם כן למה הוצרך למ"ס להתיר מטעם מתקן תיפק"ל דאינו מוחק אות מהשם אלא מה שאינו אית יע"ש ונעלם ממנו מ"ש השה"ג בס"פ שה"ע שכת' דאצטריך משים דהו"א כי היכי דאשכחן במחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס חייב ה"ה מוחק אחר מוחק יעש"ב:

תוכן העניינים

שלמי תודה (שוע)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה