שלמי תודה (שוע)· הרב שלמה דאנה
או"ח
סימן א
לרבי שלמה דנה ז"ל:
בע"ה התחלתי אותם ביום ט"ו טבת בשנת התול"ב עם אחי וריעי החו"ש השקדן בתורה כמה"ר רבי מרדכי מאזוז נר"ו הקב"ה יעזרנו על דבר כבוד שמו כיר"א ליקב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו וכו':
שלמי תודה על או"ח סימן א:
סעיף ה' טוב לומר וכו' ופרשת עולה וכו' וחטאת ואשם עיין מה שהקשה המג"א ז"ל ומה שתירץ וראיתי בספר חמד משה שהקשה דהניחא לדעת מרן שפסק דאפי' אחר אשם תלוי לא יאמר יה"ר אבל לדעת הטור דכתב שיאמר יה"ר אחר אשם א"כ הו"ל להקדים אשם לעולה וכו' יע"ש ולענ"ד נר' דלק"מ דמ"מ העולה מכפרת יותר משום שאין לך אדם שאינו עובר בעשה אבל החטאת והאשם הם בספק ולכך יש להקדים העולה שהיא בודאי ודברינו מבוארים הם בדברי המג"א ועי' לה' מחצית השקל ז"ל:
סעיף ז' כשיסיים פרשת עולה יאמר יר"מ וכו' הנה משמע מדברי מרן אחר אשם אפי' אשם תלוי לא יאמר ור"מ מדלא כתב אלא עולה ומנחה ושלמים ולטעמיה אזיל שפסק ביו"ד כרבנן וכמ"ש הש"ך שם וכ"כ ה' ע"ת כאן וכ"מ מדבריו בב"י וז"ל אבל אשם אע"פ שאינו בא בנדבה כיון דתנן בפ"ו דכריתות ר"א אימר מתנדב אדם אשם תלוי כבא בנדבה דמי ואע"ג דחכמים פליגי עליה כיון דבבא בן בוטא הוה עביד כי אמר יה"ר כאלו הקרבתי אשם שפיר וכו' יע"ש וביאור דבריו דאע"ג דחכמים פליגי עליה והו"ל למיפסק הלכתא כחכמים מ"מ כיון דבבא בן בוטא הוה עביד בה עובדא קי"ל כוותיה וכי אמר ור"מ שיהא זה חשוב כאלו הקרבתי אשם שפיר דמי ולא הוי כחולין. בעזרה דלא יהא אלא עשה מעשה ממש וברור הוא וכ"כ הפר"ח ביו"ד סימן ה' דה"ט דפסק הטור כר"א משים דמעשה רב ואף על גב שמרן שם נתן טעם אחר לפסק הטור מ"מ כאן נראה לו טעם אחר ואם כן לפי מה שביארנו בכונת דבריו מינה נשמע דלפי מה שפסק מרן בש"ע יו"ד כרבנן אפי' אחר אשם תלוי לא יאמר יה"ר וזהו כונת המג"א שכתב ומשמע מדברי הרב"י דאפי' אחר אשם תלוי לא יאמר והר"מ יע"ש ועי' למהר"א ישראל בספר כסא אליהו שהשיג עליו ולפמ"ש דברי ה' מג"א טעמם ונמוקם עמם ופירוש זה מוכרח הוא בב"י דאם כונתו דאף ע"ג דקי"ל כרבנן מ"מ לענין יה"ר סמכינן אר"א דעבד עובדא אכתי למאי הוצרך לזה והלא הטור פסק ביו"ד כרבנן אלא ע"כ דכונתו כמו שכתבנו ודו"ק:
ז"ל הטור יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'. והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך וכו' עי' בב"י וב"ח ולע"ד דכונת הטוא דק"ל דהא קל כנשר ורץ וכו' הם לענין סור מרע ועז כנמר הוא לענין ועשה טוב א"כ הו"ל לומר תחלה סור מרע ואח"כ ועשה טוב דכך הוא הסדר הנאות ותירץ מפני שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לכך התחיל בו:
סימן ב
סעיף ד' ינעול מנעל ימין תחלה וכו' הנה מרן המחבר פסק כהטור שפסק כרנב"י שירא שמים יוצא ידי שתיהן אבל לענין חליצה אע"ג דרבינו הטור השמיטו וכתב מרן דס"ל דאין קפידא מ"מ רבינו פסק כרבינו יונה שתפס הברייתא כפשטה שחולץ שמאל תחלה שזהו כבודה של ימין וכמו שפירש רש"י ולא חיישינן לדר"י דאמר כתפלין כך מנעלים דאין חשיבות התפלין אלא בקשירה וכמ"ש בב"י משם התוס' יע"ש אבל שאר הפוסקים השמיטו דין זה וכתב מרן בב"י דטעמם דס"ל הלכה כר"י דאמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד מדאמר רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד משמע דכוותיה ס"ל וכיון דר"א דבתראה הוא ס"ל כוותיה הכי נקטינן יע"ש וע"כ דהני פוסקים לא מפרשי דעבד כמר עבד משים כיון דפליגי דעבד כמר או כמר עבד דליתא להאי פירושא וכמ"ש שם מהרש"א ז"ל אלא ע"כ דמפרשי כפירוש התוס' דר"י אם ירצה קאמר והברייתא נמי כן אמנם אכתי תקשה קושיית התוס' ול"ל כתירוצם דא"כ אמאי השמיטו דין של התוס' ואפשר שיתרצו בקושיית התוס' דר"י שהקפיד על רב שמן משום דר"י כיון שהוא חידש דין זה דיכול לנעול של שמאל תחלה לכך נהג בעצמו לעשות מעשה ולהורות הלכה לרבים דיכול לנעול של שמאל תחלה ונהג בעצמו לעולם לנעול שמאל תחלה ולכך הקפיד על רב שמן וראיתי להב"ח שנתקשה בזה יע"ש וכתב דהני פוסקים ס"ל כר"א דס"ל דאין להקפיד ופליג אברייתא ור"י יע"ש ולע"ד נראה דאין צריך לזה דאפשר דר"א סובר דהברייתא אם ירצה קאמר דלא תימא כתפלין כך מנעלים וצריך לנעול שמאל תחלה אלא אם ירצה נועל של ימין תחלה ואם ירצה נועל של שמאל דכל חד אית ביה חשיבות וראיתי להב"י שכתב דלדעת רנב"י ס"ל דלא הקפיד ר"י אלא בקשירה יע"ש בתירוץ הראשון ותמיה לי דא"כ אמאי הקפיד ר"י על רב שמן ואח"כ ראיתי מ"ש הרב אליה רבא יע"ש:
והנה בהא דהשמיט הטור דין החליצה ומנעלים שלנו כתב הט"ז הטעם דס"ל להטור דהלכה כר"י דיעשה כמו שירצה רק כיון שאפשר לקיים ידי שניהם יעשה מצוה מן המובחר אבל במקום שא"א לצאת ידי שתיהם יעשה כמי שירצה יע"ש וק"ל דהא חשיבות התפלין הוא בקשירה א"כ במנעלים שלנו כשנועל של ימין נפקינן ידי שניהם ועכצ"ל דהטור יפרש דירא שמים יוצא ידי שתיהם לאו משים דחשיבות התפלין הוא בקשירה אלא דהטור יפרש דירא שמים יוצא ידי שתיהם דיחשוש לדעת שניהם ועושה המצוה כדי לחוש לדעת שניהם וכיון שכן במנעלים שלנו שאין בהם קשירה אי אפשר לצאת ידי שתיהם ולכך יעשה כמו שירצה כנ"ל בדעת הט"ז וכן ראיתי לה' מטה יהודה שפ רש כן יע"ש ולולי דמסתפינא אפשר לומר דרנב"י סבר דאע"ג דר"י אמר כתפלין כך מנעלים מה תפלין בשמאל כך מנעלים בשמאל ועיין בהלבוש הטעם אמנם מודה ר"י דהיכא דאפשר לתת חשיבות לימין ולשמאל כגון במנעלים שיש בהם קשירה עבדינן חשיבות לתרוייהו ואין צריך לתת חשיבות לשמאל בנעילה ובקשירה אמנם במנעלים שאין בהם קשירה צריך לנעול של שמאל תחלה משום דצריך להיות המנעלים כתפלין ולכך א"ש מאי דקאמר הגמ' דירא שמים יוצא ידי שתיהם משים דר"י בעצמו מודה הכא ואין אנו צריכין לדברי הב"י והא דהקפיד ר"י על רב שמן אפשר לומר דההוא מעשה דר"י במנעל שאין בו קשירה ולפ"ז א"ש דברי הטור על נכון לפ"ד הט"ז כנ"ל נכון בס"ד: סעיף ו' אסיר לילך בקומה זקופה וכו' כתב הטור וז"ל ויקום וילך בכפיפת קומה כדאיתא בפרק קמא דקידושין אמר ריב"ל אסור לילך בקומה זקופה שנאמר מלא כל הארץ כבודו ויכסה ראשי כדאיתא נמי התם רב הונא לא הוה אזיל ארבע אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי עכ"ל והקשה הב"ח דהול"ל מעיקרא ויכסה ראשו ואח"כ יאמר ויקום וילך בכפיפת קומה וכו' יע"ש ולע"ד נראה דפירוש דברי הטור כך ויקום וילך בכפיפת קומה משום דמלא כל הארץ כבידו ומהאי טעמא נמי לא ילך בגילוי הראש נישום דמלא כל הארץ כבודו ושכינה למעלה מראשו ועיין בלבוש שכתב כמו שכתבתי וידי"ן הח"ש השקדן בתורה רבי מרדכי מאזיג' נר"ו תירץ כיון דאיסור קומה זקופה אפי' בפחות מד"א לכך הקדימו ונכון הוא:
סימן ד
סעיף י"ג אם היה ניעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל וכו' ראיתי בספר ע"ת שכתב אם טינף ידיו בלילה צריך ליטול ולברך יע"ש ולע"ד נראה דלפי מ"ש המג"א בסעיף א' וז"ל דלפי מאי דקי"ל אפי' עשה צרכיו ועומד להתפלל אינו מברך ענ"י ובבקר מברכין צ"ל הטעם כמ"ש הרשב"א דבבקר נעשה כבריה חדשה וכו' יע"ש א"כ נראה דאפי' טינף ידיו בלילה יש להסתפק לדעת הרשב"א דשמא אינו מברך כיון דעיקר התקנה משום בריה חדשה ובניעור כל הלילה ליכא משים בריה חדשה ואף דלפי מ"ש הט"ז בסי' ז' סעיף א' יש להסתפק בנדון דידן דשמא אינו מברך כיון דלא ישן כלל וע"ע לה' פרי צדיק שדחה דברי הט"ז ובאמת אני תמיה על הע"ת דהוא בעצמו כתב לקמן בסי' ז' דמרן המחבר ס"ל דטעם הרשב"א עיקר ומה שהכריח ה' אליה רבא ז"ל דמרן ס"ל דטעם הרא"ש עיקר דאל"כ אפי' בניעור כל הלילה ראוי לברך וכמ"ש בב"י דלטעם הרשב"א מברך דלא פליג רבנן יע"ש לא ידעתי היכן מצא כן בב"י דהא הב"י לא כתב אלא בדרך אפשר אבל מ"מ עד ין ספק הוא אבל הב"י וכמו שיראה המעיין שם ומה שהכריח עוד דא"כ הו"ל לאחשובי ספק זה אי אף בניעור כל הלילה שייך טעם דבריה חדשה או לא יע"ש אונה ראיה וכמ"ש המג"א דזהו בעצמו שכתב בש"ע אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל ואדרבה לדידיה תקשה דדמאי כתב בש"ע להתפלל והלא לשיטת הרא"ש פשיט"ל דאינו צריך ליטול להתפלל וכמו שדייק בב"י מלשון הרא"ש יע"ש ולא הו"ל למינקט אלא כמו בסעיף שאחר זה אלא ע"כ כמ"ש המג"א ולפ"ז נראה אפי' בטינף ידיו יטול בלא ברכה כנלע"ד: והנה לפי הסוברים דס"ל דבניעור כל הלילה א"צ נטילה יש ליישב בזה קושיית התוס' בסוטה דף ט"ל ד"ה כל על רש"י שכתב אמר לי רבי אם נטל ידיו שחרית ונטהר א"צ ליטול כשעולה לדוכן וע"ז הקשו התוס' דא"כ אמאי נקט כהן לנשיאות כפים תיפק"ל משום ד"ת דצריך ליטול ידיו יע"ש ועיין לקמן בב"י מה שתירץ ולפ"ז א"ש דנ"מ לניעור כל הלילה דללמוד א"צ ליטול אבל לנשיאות כפים צריך ליטול ובזה י"ל קושיית המג"א שם בסעיף ט' יע"ש אמנם עדיין ספק אצלי בדין זה והנה האחרונים לקמן לא ראיתי מי שדיבר בענין זה אבל ראיתי בספר אחד זה שמו כף החיים להרה"ג מהר"ח פאלאג'י זצוק"ל והוא כולל דינים ומוסרים ע"ד מורה באצבע ושם ראיתי בסי' ט"ו אות ס"ז שכתב משם ה' פתח הדביר אם הכהן היה. ניעור בלילה ולא אמר בשחרית ענ"י יברך בשעת נט"י לברכת כהנים יע"ש והספר הזה שהביאו איננו עמדי ובזה מיושבת קושיית המג"א על נכון דמרן בא להורות לנו דין זה ושלי"ת שנתכוונתי לדעת גדולים וה' יאיר עינינו בתורתו תורת חיים:
סעיף כ"ב אם אין לו מים יקנח וכו' ויברך על נקיות ידים וכו' אם אין לו מים וקינח ידיו בצרור ובירך על נקיות ידים אם נזדמן לו מים אח"כ אינו מברך על נטילת ידים כ"כ ה' אליה רבא לקמן בסי' קנ"ח יע"ש:
סימן ז
סעיף א' כל היום וכו' מברך אשר יצר ולא ענ"י הנה מרן המחבר פסק כדעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דדוקא בשחר תקנו משום דנעשה כבריה חדשה וכמ"ש מהר"י אבוהב משם ר"ת וכמו שכתיב בב"י אבל בטור איתא ב' דעות וז"ל י"א שלקטנים מברך אשר יצר ולגדולים ענ"י וי"א שבין לקטנים ובין לגדולים מברך ענ"י ואשר יצר ומרן ב"י פירש דפלוגתייהו בלא שפשף אבל אם שפשף כיון דצריך ליטול ידיו צריך לברך ענ"י כמו לגדולים יע"ש וכך הסכים הב"ח כפירוש זה וכתב דאין לפרש דאף בשפשף אע"פ שצריך ליטול ידיו אינו טעון ברכה מידי דהוה אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דא"כ אף בגדולים לא היה צריך לברך ענ"י וכמ"ש מהרי"א משם ר"ת יע"ש ותמיה לי דהא מרן בב"י כתב משם הסמ"ק ור"ת פוסק שהיוצא להשתין אין צריך ליטול ידיו אם לא שפשף והלכך אפי' שפשף אין טעון ברכה יע"ש משמע מדבריו דאם אמרינן דאפי' לא שפשף טעון נטילה אז טעון ברכה והכא שאני דבלא שפשף אין טעון נטילה א"כ י"ל כיון דע"כ הני י"א ס"ל דבגדולים אפי' לא שפשף טעון נטילה לכך יש לברך אבל בקטנים דאין טעונים נעילה בלא שפשף לכך אפי' בשפשף אינו טעון נטילה וכן משמע מר"ת דלא כתב דין זה אלא ביוצא להשתין וכן ראיתי להדרישה שפירש כן יע"ש אמנם ק"ל לפ"ז דברי ר"ת סתרי אהדדי דהכא כתב דדוקא ביוצא להשתין הוא דאינו טעון ברכה משום דבלא שפשף אינו טעון נטילה. משמע הא בגדולים צריך לברך וכמ"ש הדרישה ומהרי"א כתב משמו שאין לברך ענ"י אלא בבקר יע"ש וצ"ע:
והנה כתב מרן בב"י וז"ל ונראה שע"פ סברא זאת כתב רבינו בסי' תע"ג גבי נט"י לטיבול בלילי פסחים והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב עון שיסך עצמו וישפשף משמע דה"ק יסך רגליו או יטיל מים וישפשף דאלו לסברא שניה אפי' לא שפשף נמי טעון נטילה וכו' יע"ש ולקמן הקשה דלפ"ד הרא"ש דאין מברך אלא אם רוצה להתפלל לא תיקן כלום יע"ש ולע"ד אפשר לומר ע"פ מ"ש ה' מחזיק ברכה בסי' זה משם הפר"ח דבס"ס יברך א"כ א"ש דכשיסך וישפשף איכא ס"ס דשמא כדעת הגאונים ואת"ל כדעת מהר"ם מרנטבורק ז"ל שמא הילכתא כדעת הי"א דכשיסך וישפשף יברך ענ"י וכ"ש דהכא לא נהירא להטור סברת מהר"ם וכן דעת הגאונים דאפי' למאן דסובר דאפי' למ"ד דאפי' בס"ס אין לברך מודה הכא דיש לברך וכמו שכתבנו וכמ"ש ה' מחזיק ברכה בנדון שלו ואע"ג דאינו דומה לנדון שלנו מ"מ י"ל כן כנ"ל נכון ואח"כ ראיתי שנתכוונתי לדעת קדוש הוא הרב פרי צדיק ז"ל בחי' לסי' זה שכ"כ שלי"ת וה' ינחנו בדרך אמת: וראיתי בדרישה שהקשה על פי' מרן הב"י דאם כפי דבריו א"כ לדעת הי"א אפ' בלא שפשף צריך לברך ענ"י וכי חמור הדיוט מן הקודש דאפי' לעבודה אפי' נטילה לא בעי יע"ש זו כבר תירצה הב"ח וכ"כ הת"י ביומא וכמו שהביאם מו"ה ערך השלחן ז"ל ומה שהקשה עוד דא"כ לפי הי"א הראשונים מודים דבשפשף בעי לברך ענ"י א"כ אדמיפלגי בין קטנים לגדולים ליפלוג וליתני בדידה י"ל דניח"ל לפלוגי בדידה בלא שפשף וכמ"ש הב"ח ומה שהקשה עוד למה כתב רבינו שלקטנים מברך אשר יצר ולא ענ"י עדיפא הי"ל למינקט ואפי' נטילה לא בעי אפשר לומר הא דלא כתבו דלא בעי נטילה משום דמ"מ צריך נטילה משים הכון וכמ"ש בב"י וכמ"ש בש"ע ולכך לא כתבו אלא דלא מברך ענ"י ומה שהקשה עוד דהא מהרי"א כתב דכל היכא שתמצא בדברי הפוסקים שאמרו לברך ענ"י לקטנים בשפשף ואלו לדברי הב"י י"א מיירי בלא שפשף יע"ש לעד"נ דזה מיקרי מפורש כיון שי"א שאין מברך מיירי בלא שפשף וכמ"ש בדברי המנהיג שהביאם הב"י א"כ ע"כ י"א דמברך מיירי אף בלא שפשף דאל"כ מאי בינייהו ואע"ג שהוא מפרש דברי המנהיג דאף בשפשף לא מברך מ"מ פשט דבריו לא משמע כן ומרן הבין כפשט הדברים כנלע"ד ליישב דברי מרן ז"ל ודו"ק בכל זה:
סימן ח
סעיף ט' קודם שיברך יעיין בחוטי הציצית וכו' הב"ח כתב כיון דהחזקה דהכא אינה ממילא אלא תליא במעשה האדם שתיקן הציצית לא סמכינן אחזקה דשמא נתקלקל אח"כ וכדמסיק רבינא בבכורות גבי רובא וכ"ש גבי חזקה יע"ש ולע"ד לא הבנתי דשאני התם דהרוב הוא שמתעברות ויולדות וא"כ כיון דתליא במעשה דהרבעה א"כ מאן לימא לן שנרבעה כדי שנאמר שזאת הבהמה מהרוב שמתעברות ויולדות אבל הכא שהוחזק בכשרות שתיקנו הציצית מהיכ"ת לומר שנפסק אח"כ ואח"כ ראיתי להמ"א שכתב דש"ה דאיכא ס"ס וראיתי לה' מחצית השקל שהכניס מ"ש בדברי המ"א ואין זה במשמעות דברי המ"א ולפמ"ש א"ש מה שהקשה מו"ר ה' שלחנו של אברהם ביו"ד סי' א' אהא דקי"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין והא רוב דתלוי במעשה דלימוד הוא יע"ש וכמבואר ודו"ק ואחר כמה שנים ראיתי שנתכוונתי בזה לדעת קדיש הרב הפלתי ביו"ד סימן א' יע"ש עוד כתב הב"ח אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע ומצאו במקום שהניחו אין צריך לבודקי דזה ודאי בחזקת בדוק הוא וכמו הראש לגבי סכין של שחיטה ועיין ביו"ד סי' י"ט עכ"ל וק"ל דהא לא שרינן אלא בדיעבד ונאבד אבל לכתחלה לא שרינן בלא בדיקה וראיתי לה' מחצית השקל שכתב דשאני התם דאיכא חזקה איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת יע"ש וק"ל דא"כ מאי ראיה מייתי לעיל מרוב מצויין אצל שחיטה מומחין דאי איכא לפנינו צריך לבודקו אימא דשאני התם דאיכא חזקת איסור דבהמה וצ"ע ואפשר לחלק בין פגימת הסכין דבקל היא נפגמת משא"כ בציצית ולכך הכא שרי אף לכתחלה כיון דמצאו במקומו: מ"ב סעיף ט' קודם שיברך ועיין בחיטי הציצית וכו' כתב הב"ח דמדינא אין לסמוך על החזקה לגבי ציצית דכיון דתליא במעשה האדם שתיקן הציצית לא סמכינן אחזקה דשמא נתקלקל אח"כ וכמ"ש רבינא בבכורות בר"פ הלוקח בהמה לענין רובא וכ"ש לענין חזקה דעדיפא מרובא והביא עוד ראיה מדאיתא ביו"ד סי' א' דאי איתיה קמן צריך למבדקיה ולא סמכינן ארובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם והייני משים דהחזקה אינה ממילא אלא ע"י שלמד הלכות שחיטה ושמא שכח יע"ש והנה מה שהביא ראיה מההיא דבכ רית אינה ענין לכאן דשאני התם דאיכא למימר דאימור לא נרבעה כיון דמעשה דהרבעה תלוי במעשה אבל הכא דנתברר לן שתיקן הציצית מהיכ"ת שנאמר דשמא נתקלקל אח"כ ולא ניזל בתר חזקה שנתבררה לנו שהוא כשר ועיין להמ"א שמבואר חילוק זה בדבריו אבל לא היה צריך לומר דהתם משום ס"ס כמו שיראה המעיין שם ולפמ"ש י"ל מה שהביא עוד מיו"ד וכמו שמבואר ועוד לפמ"ש הר' עצמו שם ביו"ד דה"ט דצריך למבדקיה משום דכיון דאיכא חזקה כנגדו דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הלכך לא סמכינן ארובא היכא דאפשר לברורי ועוד מיעוט המצוי ששוחטין ואינם יודעים הלכות שחיטה יע"ש וכ"כ הרשב"א בת"ה משם הרמב"ן יע"ש ליכא ראיה כלל והמ"א כתב דחייב לבודקן מט"א דאין סומכין על החזקות במקום שיכול לברר כדאיתא ביו"ד סי' א' יע"ש הנה לפמ"ש הרמב"ן ליכא ראיה כלל יע"ש בב"ה ובמ"ה והרב מחצית השקל הקשה על המ"א מדכתב לקמן סי' תל"ז דהתם משים דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכן בית כל השנה בחזקת חמץ ולכך לא סמכינן אחזקה יע"ש וא"כ הא ל"ד אלא לבהמה דלא בדקינן לה מכל הטרפות וסמכינן אחזקה אע"ג דאיתא קמן ותירץ דהתם שאני משים דרובא דבהמות כשרות אבל הכא דליכא רובא אלא חזקה אע"ג דליכא חזקה כנגדה שסותרת אותה מ"מ לא סמכינן עלה היכא דאפשר לברורי יע"ש וק"ל דא"כ מאי ק"ל להמ"א לקמן משרפות דלא בדקינן דאימא דשאני התם דרוב הוא ולכך סמכינן עליה אפי' היכא דאפשר לברורי אבל גבי בית דליכא אלא חזקה דבדוקה היא הילכך היכא דאפשר לברורי לא סמכינן עלה וכן תירץ הפר"ח שם בעיקר הקושיא יע"ש ואפשר לומר דהמ"א ס"ל דהאי חזקה דבדוק עדיפא מרובא וכמו שהכריח מו"ה עה"ש ז"ל שם ולכך ק"ל שפיר מטרפית דלא בדקינן ליה אבל הכא גבי ציצית ליכא אלא חזקה ולכך לא סמכינן אחזקה היכא דאפשר לברורי:
סעיף י"ב אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבין בציצית עיין להרב אליה רבא לקמן בסי' י"ד שכתב דהטעם הוא כיון דקי"ל חובת עלית לכן כל הבגדים חייבין בציצית אבל למ"ד חובת גברא מבואר במנחות דף מ"א דאין חייבין כל הבגדים יע"ש ולא ידעתי מאי קאמר דהא מרן פסק לקמן בסי' י"ט דציצית חיבת גברא ואפי"ה פסק הכא דין זה ומ"ש דבגמ' משמע דלמ"ד חובת גברא אינו חייב בכל הבגדים לא ידעתי מהיכן הוציא דין זה מגמ' ועיינתי שם ולא מצאתי שום רמז מזה והב"ח כתב ג"כ זה פשוט ממאי דקי"ל דציצית חובת טלית הוא וכו' יעוי' שם ויש לפרש דבריו דמאי דקאמר דחובת טלית הוא לאפוקי חובת הגוף כמו תפלין וכמ"ש בגמ' שם וכמו שפירש המ"א בסי' י"ז סעי' ב' דברי ההגהה שם יע"ש ועיין להרב ע"ת בסעיף ד' ובסעיף י"ד שלכאור' דבריו סתרי אהדדי ולפמ"ש בכונת הב"ח א"ש די"ל דברי הע"ת כמו שכתבתי אבל בדברי ה' אליה רבא א"א לפרש כן וצ"ע:
שם ואם מפסיק ביניהם צריך לברך כתב המג"א פי' אם סח ביניהם וכמ"ש בס' י"ג והרא"ש לשיטתיה אזיל ביו"ד סי' י"ט דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק וה"ה כאן אבל להפוסקים שם דא"צ לברך ה"ה כאן עי' שם אבל מרן ביו"ד כתב דהרא"ש מספק"ל בזה יע"ש ולפ"ז מ"ש הרא"ש הובא בב"י וז"ל אבל אם מתעטף בהם בזא"ז בלי הפסק מברך ברכה א' על שתיהן עכ"ל דמשמע הא אם הפסיק צריך לברך שתי ברכות היינו אם הפסיק בהילוך או בהפסק גדול דלכ"ע צריך לברך ומרן המחבר דנר' מדבריו בסי"ג דשיחה הוי הפסק לאו מהרא"ש דהכא יליף לה אלא סמיך אהנך רביותא דס"ל דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק וכמ"ש שם בדברי הטור דאע"ג דהרא"ש מסופק מ"מ פסק הטור דצריך לחזיר ולברך מאחר שכמה גדולים סוברים כן וכו' יע"ש וכמו שכן פסק סברא זו ביו"ד בסתם יע"ש והכא אזיל לשיטתיה ביו"ד ודלא כהט"ז שם שכתב דבדברי מרן אין הכרע כמאן ס"ל דמדבריו כאן נר' שס"ל כסברא שהביא ביו"ד בסתם ועיין למו"ה בספר עה"ש בהשמטות ועיין לה' ש"ך שם שכתב דהסכמת האחרונים דאם סח צריך לברך וע"ע בנקודות הכסף ועי' לה' תבואות שור מ"ש בזה יע"ש וה' מג"א כתב דאם סח הסכמת האחרונים דא"צ לברך וכבר נתעוררו בדבריו האחרונים וכתבו דט"ס הוא וצ"ל דצריך לברך:
סימן ט
סעיף א' אין וכו' או של צמר רחלים וכו' וה"ה צמר אילים וכמ"ש בירושלמי שהביאו מרן בב"י וכ' הרב אליה רבא ולהרא"ש בפ"ב דבכורות אף צמר רחל בת רחל בת עז וצמר עז בת עז בת רחל וכן צמר רחל בת עז בת רחל יע"ש ולפענ"ד לא הבנתי דבריו דלמה חלה דין זה בהרא"ש והלא איתא התם בגמ' אר"פ הכל מודים שצמרו פסול לתכלת שנאמר לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה הרי מוכח בהדיא דאף למ"ד דמיחייב בבכורה מודה לענין תכלת שצמרו פסול משום דבעינן דומיא דפשתן שלא נשתנה וכמ"ש שם רש"י יע"ש אמנם לכאורא לפ"ז קשה אמאי הרמב"ם בהלכות ציצית וכן בהל' כלאים פי' ובהל' ט"צ פי"ג לא כתב אלא רחל בת עז ולא כתב כל הני פרטי ואפשר שסמך על המבין כיון דטעמ' דכולהו משו' דבעי' דומיא דפשתן שלא נשתנה א"כ אף בהני פרטי פסולים לענין ציצית ואינם נקראים צמר לענין כלאים ולענין ט"צ ועי' להלח"מ בפ"ב מהלכות בכורות יע"ש ואח"כ ראיתי לה' מעדני מלך בדברי חמודות שכתב דהרמב"ם שכ' בהל' ציצית רחל בת עז צמרה פסול לציצית לשיטתיה אזיל וכו' יע"ש הרי דס"ל דלענין פסול ציצית תליא במחלוקת וכמ"ש הר' אליה רבא אבל מדברי הלח"מ נראה כמו שכתבתי יע"ש ואח"ז ראיתי בכי"ק לה' המובהק ח"ק עולם כמהר"ש טייב זצוק"ל שתמה על ה' א"ר מגמ' הנז' אבל לא העיר בכל זה וצ"ע:
סעיף ב' ציצית של פשתים או של צמר רחלים פוטרים בכל מיני בגדים וכו' הנה מדברי מרן המחבר ורמ"א נראה דצמר או פשתים אף בשלא במינם ודלא כהר"ם שכתב משם הגמ' בפ"ג דאין פוטרין אלא דוקא יחדו ובלא"ה למרן שפסק דשאר בגדים מדרבנן ודאי דכל אחד לבדו פוטר וכמו שמבואר בגמ' והר"ם לשיטתיה אזיל שפסק כמ"ד דחייבין מה"ת וכמ"ש הב"ח אלא גם לרמ"א שס"ל דשאר בגדים מה"ת לא סבר כהר"ם מדלא הגיה על מרן והיינו משים דסברא יחידאה היא דמסתמות כל:
הפוסקים לא משמע כן וכמ"ש מרן בב"י ועפ"ד הר"ם אפשר ליישב קושיית התוס' במנחות דף מ"א בד"ה אין פוטר בה אלא מינה וז"ל ופירש בקונטרס אם אדומה היא יטיל בה שני חוטים אדומים ותימה מידי צבעא קגרים יע"ש ובסה"ד כתבו ומה דפירש בשיראים לא דק דהא אמרינן דצמר ופשתים פוטרים בהם יע"ש ולפ"ד הר"ם י"ל דמיירי בשיראים ותנא דבריית' סבר כאידך תנא דר"י דס"ל דשאר בגדים חייבים מה"ת ולהכי קתני דאין פוטר בה אלא מינה דצמר לבדו או פשתים אינם פוטרי' אלא דוקא יחדו ויחדו לאו משום גזירה דכסות לילה וכמ"ש בגמ' ושאר מינים אינם פוטרים אלא במינם:
סעיף ו' י"א שאין לעשות טלית של פשתן וכו' הנה מבואר בב"י טעם המחלוקת דהגאונים סברי שאין לציצית של פשתן עיקר מה"ת וכמו שהביאו מפ"ק דיבמות עי' בב"י ור"ת ס"ל דאסור להטיל ציצית של פשתי' בטלית של פשתן משום גזירה דכסות לילה אבל הרי"ף והרמב"ם ורש"י התירו שסברי דלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב ועוד כתב הרא"ש דאף לפי' ר"ת אין לאוסרו בזה"ז דעיקר טעם האיסו' הוא דילמ' אתי למירמי ביה תכלת שהוא עיקר המצוה ובכסות לילה או אם יקרע סדינו הו"ל כלאים שלא במקום מצוה אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל וכו' יע"ש בב"י באורך בכל זה ומעתה אני הצעיר תמיה על הלבוש שכתב וז"ל אבל טלית של פשתן לא יעשה כלל מפני שי"א שאסור לעשות שים ציצית בטלית של פשתן בזה"ז כמו שיתבאר וי"א שאפילו בזמן שהיה התכלת לא היו מתירין לעשות שום ציצית בטלית של פשתן וכו' וכ"ש בזה"ז שאין לנו תכלת ואעפ"כ נוהגין לעשות רוב הציצית מצמר ואם יעשום בבגד של פשתן הו"ל כלאים ממש וכו' יע"ש ולפענ"ד לא הבנתי דבריו דמאן הנהו י"א וי"א דהא מאן דאסר אסר בין בזמן הזה בין בזמן התכלת ומאן דמתיר נמי מתיר בכל זמן ועוד מאי האי דכתב וכל שכן בזה"ז אדרבה בזה"ז הסברא נוטה יותר להתיר מבזמן התכלת כיון שעתה אין לנו תכלת ולא שייך למיטעי לעשות כלאים ממש דבהא לא טעו אינשי וכמ"ש הרא"ש ז"ל שהבאתי בתשובה ולא מצינו בפוסקים מי שמחמיר בזה"ז יותר מבזמן התכלת וכמו שמבוא' בפוסקי' שהביאם מרן ב"י יע"ש וכעת צ"ע וה' יאיר עיני להבין דברי חכמים וחידתם:
סימן י
סעיף ו' אין כופלין וכו' זהו כסברת ר"ש שפוטר וכהרמב"ם שפסק כר"ש וס"ל הא דפוטר היינו על הכפולים אבל על הפשוטים חייב להטיל וכמ"ש מרן בב"י אבל הנמק"י כתב ור"ש פוטר דהו"ל כבגד שאינו ראוי ללבישה יע"ש משמע הא דפוטר אף מעל הפשוטים משום דאין עליו תורת מלבוש ומרן המחבר פסק כהרמב"ם ז"ל שכן משמע פשט דברי הרמב"ם ול"ק מה שהקשה הט"ז יע"ש והנמק"י כתב שם דהלכה כר"ש ותמיה לי עליו דלפי' שפירש שר"ש פוטר לגמרי א"כ היכי פסק כר"ש דהא מהגמ' מוכח דלא כר"ש דא"כ למה א"ל לאו היינו כנף דכתיב באורייתא תיפק"ל דלאו בגד הוא ולמה שדייה ועוד דמסיים הגמ' בהאי עובדא איכסי גלימא אחריתי אמ"ל מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית הוא זיל רמי לה ואי כר"ש אמאי א"ל זיל רמי לה והלא פטירה היא לגמרי דאינה ראויה ללבישה אלא ע"כ דסברי דלא כר"ש אלא כרבנן וא"כ היכי פסק כר"ש והלא מהגמ' מוכח דלא כוותיה ולכאורא י"ל לפמ"ש הט"ז דר"ש דפוטר לגמרי היינו בטלית שהיא ארוכה כשתים וכופל הטלית ע"פ ההכרח אבל היכא שראוי ללובשו בלא כפילה אלא כפלו מרצון בזה חייב להטיל עכ"פ בפשיט א"כ י"ל דההוא עובדא מיירי שכופלו מרצין וא"ש דברי הגמ' אף אליבא דר"ש אבל מ"מ קשה מנ"ל למיפסק כר"ש והלא יחיד ורבים הלכה כרבים כיון דאין הכרע בדברי הגמ' כמאן ס"ל ואף הרמב"ם לא פסק כר"ש אלא משום דסוגיא דשמעתא אזלה כוותיה אבל להנמק"י קשה וכמ"ש ואח"כ ראיתי להרדב"ז סי' ש"א רס"ט שכתב וז"ל וכתב בנמק"י ור"ש פוטר דהו"ל כבגד שאינו ראוי ללבישה והלכתא כוותיה ולא סבירא לן האי פסקא דיחיד ורבים הלכה כרבים וכו' ותו דמייתינן עלה עובדא רבה בר רב הונא איקלע לגבי רבא בר יצחק חזייה דהוה מכסי בטלית כפולה ורמי ליה חוטא דתכלתא אכפלים אפשיט קם חוטא על רישיה אמר ליה היינו כנף בתמיהא וכו' משמע דלא הוה קשה ליה אלא משים דרמי חוטא דתכלתא בכפלים אבל אי הוה רמי ליה בכנפי הכסות לא הוה קשה ואי איתא דהלכה כר"ש בכל גוונא היתה פטורה וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ציצית אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפות כשהיא כפולה אלא א"כ תפרה כולה ואפי' מרוח אחת משמע דארבע קציתיה שלא במקום כפילה מטילין והיינו כת"ק דברייתא ואפשר שהוא ט"ס בלשון נ"י עכ"ל וראיתי להבר"י ז"ל שכתב עליו וז"ל ודבריו קשים דמהרמב"ם מוכח דפסק כר"ש וכן מוכח מההוא עובדא וכמ"ש מרן והגמ' באורך וכו' עכ"ד יע"ש ולא הבנתי דבריו דלפי פירוש הנמק"י ע"כ הרמב"ם לא פסק כר"ש דהא ר"ש פוטר לגמרי ומדברי הרמב"ם משמע דחייב להטיל בפשוטים וא"כ ע"כ הרמב"ם פסק כת"ק וס"ל דחייבת היינו בפשוטים ועוד מאי קאמר וכן מוכח מהגמ' והלא אדרבה דלפי' הנמק"י מההוא עובדא משמע דלא כר"ש וכל הפוסקים שפסקו כר"ש היינו משום דס"ל דר"ש דפוטר היינו אכפלים אבל על הפשיטים חייב וא"כ ההוא עובדא משמע כוותיה דר"ש טפי מת"ק ולכך פסקו כר"ש ואפשר דכוונת הבר"י דמהרמב"ם מוכח דפסק כר"ש דאל"כ הו"ל למיפסק בהדיא דטלית כפולה חייבת בפשוטים ולא למיתני דברי הגמ' בדיוק ולכותבו בשלילה אלא ע"כ דפסק כר"ש וס"ל דר"ש לא פטר אלא בכפולים אבל בפשוטים חייב ודלא כהרדב"ז אבל בהשגותיו על הנמק"י נ"ל עיקר כהרדב"ז שט"ס נפל בהנמק"י וכמ"ש כנלע"ד בוכוח עם חבירי התו"ש הי"ו ודו"ק בכל זה:
שם בהגהה וקודם שחתך הראשונות פסול בכל ענין כתב מרן בב"י וז"ל ואפשר דאפי' לא פסקינהו לבתראי כשרה בקמאי וכן יש לדקדק מלשון רש"י שכתוב בספרים דידן הטיל למוטלת כשרה בהני בתראי ואע"פ דהדר פסקינהו לקמאי משמע בדלא פסקינהו לקמאי דיש להכשיר יותר ומיהו נראה דהיינו דוקא היכא דלא נתכוון להוסיף אבל אם נתכוון להוסיף פסולה כל היכא דקיימי לתרוייהו וכו' יע"ש ולפ"ז מ"ש רש"י ואע"ג דהדר ופסקינהו לקמאי דמשמע דבדלא פסקינהו לקמאי יש להכשיר יותר היינו בנתכוון לבטל וס"ל לרש"י כמ"ש מרן לשיטת הרא"ש דרבא ס"ל בין נתכוון לבטל בין נתכוון להוסיף כפרה משים דכיון דאי היה מכוין לאוסיפי לא חשיב מעשה כי לא מכיון לאוסופי אלא לבטולי נמי לא חשיב מעשה ורש"י שכתב ואע"ג היינו אליבא דרבא דס"ל דר"ז מיירי בכל גוונא וס"ל לרש"י דהלכה כרבא ומשו"ה סתם וכתב כך ועיין לה' פרי צדיק שנתעורר בזה ולפמ"ש לק"מ ולפ"ז א"ש דברי מרן בדקדוק שכתב בסיף דבריו ולענין הלכה נראה דאע"ג דהרא"ש כרש"י וכו' יע"ש ולכאורא לענין פסקא רש"י לא מצינו שפסק כרבא או כר"פ ולפי הפשט כוונת הב"י אפירושא דשמעתא שהרא"ש כרש"י וכ"כ ה' מטה יוסף יע"ש ולפמ"ש א"ש דמדברי רש"י נראה שפסק כרבא וכשיטת הרא"ש ועיין לה' לשין למידים שכתב כמ"ש דרש"י אזיל בשיטת הרא"ש יע"ש ושלי"ת שנתכוונתי לדעת גדולים ועתה נשאר לנו לבאר דברי רש"י שכתב בדף מ"א בד"ה חדא זמנא וז"ל לעיל הטיל למוטלת כשרה וכיון דמתכשרה בהנך בתראי וכ"ש בקמאי אי הוה פסיק לבתראי פשיטא דאין בה משים כלאים דהא כולה ציצית מיקרו ולכאורא לפמ"ש מרן בדעת רש"י א"כ סותר דידיה אדידיה ולכאורא י"ל דק"ל לרש"י דמאי ק"ל להגמ' והא אמרה חדא זמנא דאימא דמיירי הכא בנתכוין להוסיף דשניהם פסילים ואפי"ה לית ביה משים כלאים לזה כתב רש"י דמהתם נמי שמעינן זה כיון דאי פסוק חד כשר באידך א"כ פשיטא דלית ביה משים כלאים ואכתי יש להשיב על זה קצת ואין להאריך כעת ועיין לה' לשון למודים מ"ש בזה ומה שהקשה שם לשיטת הרא"ש דס"ל דבדקיימי תרוייהו פסולים א"כ היכי אמרינן אין בה משום כלאים דע"כ מיירי בדלא פסקינהו דאי בדפסקינהו פשיטא וע"ש ל"ק דאע"ג דתרוייהו פסילים דכיון דאי פסקינהו לחד כשר באידך א"כ כולה שם ציצית מיקרו וכלאים בציצית לגמרי אישתרו וכמו שכן היא הפשט של רש"י וכ"כ ה' שאגת אריה בסי' ל' ומו"ה ערך השלחן יע"ש ופשיט:
והנה ראיתי להב"ח שכתב וז"ל ולפ"ז נקטינן להלכתא וכו' אבל בלא פסקינהו כל עיקר פסולה כמ"ש:
התוס' והרא"ש בר"פ התכלת דאע"ג דאי רמי חוטין הרבה לית ביה משום בל תוסיף היינו דוקא כשהכל בכרך אחד אבל בשני כרכים פשיטא דאית ביה משום בל תוסיף והיינו הך דהנחנקין דאם הוסיף בחיטין פסול עכ"ד יע"ש ותמיה לי דהא התוס' והרא"ש הכריחו מההיא דהנחנקין דאם הוסיף חוטין בכרך אחד פסיל ואדרבה התוס' כתבו שם הא דלא אוקמה בהטיל למוטלת משום דכשרה היא יע"ש וצ"ע:
סימן יא
סעיף א' החוטין וכו' ואם לא היו טווין לשמן פסולים זהו דעת הרי"ף והרא"ש וכתב מרן בב"י שכן היא דעת הרמב"ם ומ"ש הרמב"ם אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה צ"ל דלאו בטווית חוטין קאמר אלא בנתינת החוטין ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר והביא ראיה מדאמרינן בהתכלת אר"י א"ר ציצית שעשאה עכו"ם פסולה ואם איתא מאי איריא שעשאה עכו"ם אפי' עשאה ישראל שלא לשמה אלא ודאי לא מימעט אלא עכו"ם אבל עשאה ישראל שלא בכונה כשרה עכ"ד יע"ש והרב ב"ח השיג עליו דלדעת הרמב"ם דבעכו"ם אפי' ישראל עומד ע"ג פסול א"כ איכא למימר דקרא אתא לישראל הע"ג דפסול יע"ש ולא הבנתי דבריו דהא הרמב"ם כ' בפ"א מהל' תפלין כל דבר שצריך לשמו הכותי פסיל ואפי' אמר לו ישראל לעשות לשמו מפני שהכותי על דעת עצמו הוא עושה יע"ש וא"כ אי בעשייה בעינן נמי לשמו ל"ל קרא למעוטי עכו"ם תיפק"ל דאפילו עשה ישראל שלא לשמו פסול ועכו"ם נמי אפי' ישראל עע"ג על דעת עצמו הוא עושה ועי' להרמב"ן במלחמות בפ"ק דסוכה דהוא תנא דמסייע למרן הב"י וה' הגדול המג"ן הביאו הבר"י וכן ה' אליה רבא לקמן בסי' י"ד כתבו שהרמב"ם פסק כרב ולהכי לא כתב ואם טוואן שלא לשמן פסול כמ"ש בהלכות תפלין לענין עיבוד ולא כתב אלא צריכין פי' לכתחלה דסבר דמ"ש רב כשרה היינו דיעבד אבל לכתחלה צריך עכת"ד ועש"ב וק"ל דהא הרמב"ם כתב בפ' ב' מהל' ציצית התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה יע"ש והתוס' כת' בפ' התכלת דף מ"ב ד"ה עד ובפ' נגמר הדין דמאן דאית ליה דטויה כשרה ה"ה צביעה וצ"ל לדברי הרב הנז' דהרמב"ם ס"ל דצביעה חמורה מטויה כנ"ל ליישב בדוחק:
שם בהגהה וי"מ אפילו לנפצן לשמן מה שהקשה הרב יד אהרן דא"כ אמאי לא אמר בעירובין מ"ש לשונות דאמר אדעתא דגלימא נפציה דניפוץ קודם צביעה ע"ש ל"ק דהתם קאמר לשונות פסולים משמע אפי' בדיעבד ומור"ם לא קאמר אלא לכתחלה וכמ"ש בדרישה יע"ש:
סעיף ב' וצריכין שזירה ושיהיו שזורין לשמן כ' המ"א ואפי' בדיעבד פסולין ועי' מ"ש עליו הרב אליה רבא ז"ל ולע"ד אפשר להביא קצת ראיה לדברי המ"א מדברי הרא"ש שכתב בסדר עשיית הציצית וז"ל כ' בעל העטור ומסתברא אם טוואן עכו"ם ושזרן ישרא' לשמן כשרים ולא מסתבר לי דהא אמר שמואל מן הסיסין פסולה וסיסין היינו פקעיות שנטוו שלא לשמן וסתם פקעיות אינן שזורין וצריך לשזורן לציצית ופסולין משי' שנטוו שלא לשמן ואינו מועיל להן אם שוזרן לשמן עכ"ד ואי ס"ל:
להרא"ש דשזירה אינה מעכבת בדיעבד א"כ י"ל דמיירי בהיכא שלא שזרן לשמן דמשים שזירה כשר בדיעבד אבל משום טויה שלא לשמה פסול בדיעבד אבל אי אמרינן כמ"ש המ"א דפסול בדיעבד א"כ ל"ל דמיירי הכא בשזרן שלא לשמן א"כ תיפק"ל דפסול משום שזירה אלא ע"כ דמיירי בששזרן לשמן ושפיר מייתי הרא"ש ראיה לדבריו וי"ל קצת:
והנה ראיתי לה' הגדול מוה"ר חיד"א זיע"א בס' הבהיר ברכ"י שכתב משם רבינו ישעיה הראשון ז"ל וז"ל ומאי דק"ל למר דאמרינן בספרי דחוטי הציצית צריכין שיהיו שזורין ויליף ג"ש תכלת תכלת ממשכן וקשיא לך אם כן מה להלן ששה אף כאן ששה הא אמרינן בריש יבמות האי גדילים לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה אמרה תורה עשה גדיל ופותליהו מתוכו פי' הני ארבע חוטין וכשמכניסין במקום נקב הכנף ומשולשלין מכאן ומכאן יהיו ח' וכיון דמקרא ילפינן היכי מצי למילף ג"ש שיהיו ששה עכ"ל ולענ"ד דבריו דמ"ח נילף דכל התוס' יהיה שזור על ששה דאה"נ דשמונה חוטין בעינן כדכתיב בקרא גדילים אבל מ"מ כל חוט יהיה שזור על ששה וצ"ע:
סעיף ה' והטעם משום ביזוי מצוה אכל הרז"ה בפ"ק דסוכה כתב הטעם משום דבעינן הכנף מין כנף ומינים אלו אין ראוי לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר יע"ש וכתב מו"ה הגדול ערך השולחן וז"ל ולפ"ז היה מקים ליישב מ"ש התוס' במנחות דף ט"ל ע"כ ד"ה אף יע"ש ומיהו י"ל דלא ניח"ל בזה מפני מ"ש בפ"ק דיבמות לתנא דבי רבי ישמעאל סד"א הכנף מין כנף דעביד צמר לצמר ופשתים לפשתים וכו' יע"ש דמשמע שאין למעט מכנף פסולת הצמר דא"כ הא אצטריך להא ואין למעט מינים צמר לפשתים כיון דסתם בגד צמר ופשתים ואמר רחמנא עביד להו תכלת וכו' יע"ש ולא ידעתי במאי ניח"ל בזה דהא אכתי עדיין תקשה לפמ"ש התוס' בר"פ התכלת דאף ר"י דריש הכנף מין הכנף להקדים לבן לתכלת יע"ש א"כ אכתי תקשה מגמרא דיבמות אלא ע"כ לומר דהתם כיון דעדיין לא ידעינן דאתי עשה ודחי ל"ת אלא מהכא לכך דחי הגמ' דמנ"ל ללמוד דין זה דחידוש היא דאתי עשה ודחי ל"ת וא"כ אף דסתם בגד צמר ופשתים כיון דכתיב הכנף מין כנף הו"א דתכלת לא קאי אלא אצמר ולא להוציא מכאן דאתי עשה ודחי ל"ת כיון דלא ידעינן זה משום מקום והתוס' דלא ניח"ל בזה משום דכיון דלא הוזכרה דרשא זו בשום מקום בגמרא אין להם לבדות דרשא זו מלבם והראשונים שכתבו דרשא זו היינו משום דמפרשי דמ"ש רב עשאה מן הקוצין וכו' היינו מטעם זו משום דס"ל דעשייה שלא בכוונה כשרה ולהכי הוכרחו לפרש דברי רב מטעם זה וכמו שכן מבואר בדברי הרז"ה והמלחמות שם אבל התוס' דמפרשי דברי רב משום עשייה שלא לשמה א"כ אין להם לבדות דרשא זו מלבם ולפמ"ש מדברי התוס' דכ"ע דרשי הכנף מין כנף ולא פליג תנא דבי רבי ישמעאל אלא אהא דמרבה שאר מינים א"כ טעם שכתב הרז"ה א"ש אף לדידן דקי"ל כתנא דבי רבי ישמעאל ור"נ דכל המינים הוו דרבנן ולא דרשי הכנף מין כנף וכמ"ש המג"א ודלא כמו"ה עה"ש ז"ל יע"ש וצ"ע בכל זה לעת הפנאי ודו"ק:
סעיף ו' אם עשאם מצמר גזול פסילים וכו' כתב מרן בב"י וז"ל ובנ"י כתוב בה"צ דלא מיפסל אלא כשגזל חיטין ממש אבל גזל צמר ועשאו חוטין כשרה דקני ביאוש ושינוי הגוף והרמב"ם שכתב פסול אפשר דמיירי קודם יאוש א"נ אפי' אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו עכ"ל ולכאורא מפשט דבריו משמע דלפי תי' הא' ס"ל דאע"ג דהוי שינוי מעשה גמור כיון דקודם יאוש מיירי ל"ק דבעינן יאוש ושינוי הגוף אבל זה א"א דהא הרמב"ם בפ"ב מהלכות גזילה כתב ואם נשתנית ביד הגזלן אע"פ שעדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה קנאה בשינוי וכו' יע"ש אלא ודאי צ"ל דאף לפי תירוץ הראשון ס"ל למרן דשינוי החוזר לברייתו הוא אלא דלפי תי' א' ס"ל דלאחר יאוש קני אע"ג דהוי שינוי החוזר לברייתו ובתירוץ הב' חידש לן אע"ג דמיירי לאחר יאוש ל"ק כיון דהוי שינוי גרוע ובזה אפשר ליישב קושית מהרש"א בקמא דף ס"ז בתוספות ד"ה מעיקרא שכתבו וז"ל ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו על ידי שאלה וכו' והקשה מהרש"א נימא כיון דהוי עם יאוש קני אף בחוזר לברייתו יע"ש ולפמ"ש מרן א"ש דאיכא למימר דהתוס' ס"ל כמ"ש הרמב"ם דשינוי החוזר לברייתו ל"ק אף עם יאוש אבל ראיתי דזה ליתא דהא כתב הטור בח"מ סי' שנ"ג ואם יש עם היאוש שינוי השם אפי' הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה וכתב שם מרן הב"י וז"ל כ"כ הרא"ש בפרק מרובה והוא מדברי התוס' שם דף ס"ו שכתבו אהא דקאמר התם מי איכא למ"ד שינוי מעשה ל"ק ולא בעי לאוקומי בשינוי החוזר לברייתו דאיכא למ"ד דל"ק דרב יוסף לא פליג ארבה אלא ביאוש לחודיה אבל שינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו דאיירי ביה רבה כדפי' לעיל לא פליג עליה וע"ש הרי דהטור ס"ל בדעת התוס' דשינוי החוזר לברייתו עם יאוש קני ובזה עמדה ונצבה קושיית מהרש"א דהתוס' דבריהם סתרי אהדדי אבל אכתי לענ"ד לא הבנתי דברי מרן דהתוס' התם מיירי אף בשינוי מעשה לחוד דקני דר"י לא פליג עליה דרבה דבשינוי מעשה אף בחוזר לברייתו קני אבל לדידן דקי"ל דבשינוי החוזר לברייתו ל"ק מנ"ל דעם יאוש קנה ועוד למה נקט הטור דבריו בשינוי השם כיון דאף בשינוי מעשה דינא הכי ולולי דברי מרן אפשר לע"ד לומר דלמדו דין זה מדברי התוס' בסוכה דף ל' דשינוי השם החוזר עם יאוש קני אע"ג דשינוי מעשה החוזר אפי' עם יאוש ל"ק בשינוי השם קני ובזה א"ש דברי הטור שכתב דוקא שינוי השם דשינוי מעשה כה"ג ל"ק ואח"כ ראיתי לה' כפו"ת שם שכתב כן יע"ש ועיון להט"ז מה שתמה על מרן ועיין להמח"א בהלכות גזילה סי' כ"ט מ"ש שם:
והנה ראיתי לה' הנז' שם שנסתפק במי שגזל צמר ועשאו חוטין ואח"כ נתייאשו הבעלים ומכרו הגזלן לאחר אם יוצא בהם הלוקח ידי חובת ציצית כיון דקנאו ביאוש ושינוי רשות או דילמא אפי"ה לענין ציצית פסול כיון דבשעת הטויה היה גזול יע"ש ולע"ד נראה דקרא דועשו להם דממעטינן מיניה גזול לא איירי אלא בתליה ולא בטויה וכמ"ש מרן בש"ע לקמן בסי' י"ד דעשאו עכו"ם פסול ואלו הכא בסעיף ב' גבי טויה כתב ואם טוואן עכו"ם וישראל עע"ג להרא"ש כשר אלא עכצ"ל דה"ט דקרא דממעטינן מיניה עכו"ם לא מיירי אלא בתליה אבל הכא גבי טויה דפיסולה דעכו"ם משום שלא לשמו הוא ולכך בישראל עע"ג להרא"ש כשר וכמ"ש שם הלבוש מלתא בטעמא יע"ש וכ"כ הט"ז שם והמ"א וכל האחרונים שם יע"ע וכיון שכן הכא גבי גזילה כיון דבשעת תליה נפיק מידי גזל אע"ג דבשעת טויה היה גזול לית לן בה דקרא לא קפיד אלא גבי תליה דקרא דלהם גבי ועשו כתיב כנלע"ד כעת:
סעיף י"ד יקח וכו' ויקשור וכו' איתא בגמרא ואמר רבא קשר עליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מאי אצטריך למישרי סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חיבור יע"ש וק"ל לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דבתוכף שחי תכיפות הוי חיבור אף בלא, קשר וכמ"ש בטיו"ד סי' ש' א"כ מנ"ל דבעינן קשר אימא דבעינן שני נקבים דהוי שתי תכיפות ומשו"ה אצטריך קרא למישרי סדין בציצית ולעולם לא בעינן קשר וי"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש כמ"ש התוס' שם דלא מפיק אלא מגדיל יע"ש ואח"כ ראיתי לה' חמד משה שנתקשה בזה ומה שתירץ לפום ריהטא דבריו אינם מובנים לע"ד יע"ש והנה רש"י שם פירש דקשר עליון הוא הלמ"מ וראיתי לה' משבצות זהב שהקשה דמנ"ל לרש"י דהלמ"מ הוא ולא פירש כפשוטו דמה"ת הוא מדאצטריך למישרי סדין בציצית ותירץ דק"ל לרש"י דמנ"ל דבעינן קשר אימא דבעינן שתי תכיפות דהוי חיבור ולא קשר לזה כתב רש"י דקשר הלמ"מ הוא ורבא בא להביא רמז מקרא יע"ש ולפ"ז ניחא מה שהקשינו להרמב"ם ז"ל ולע"ד אפשר לומר דק"ל לרש"י קושיית התוס' שם מגמרא דיבמות ולזה כתב רש"י דקשר הלמ"מ הוא ורבא בא להביא רמז מקרא ולפ"ז שפיר פריך הגמ' ביבמות דכלאים מדתנא דר"י שמעינן דבגדיהם צמר ופשתים ומהלמ"מ שמעינן דבעי קשר וא"כ ל"ל צמר ופשתים להתיר כלאים כנלע"ד נכון בכוונת רש"י ובזה אפשר לתרץ קושיית מהרש"א משם הרב פורת יוסף ביבמות דף ו' ד"ה טעמא דאפשר דהתוס' שם אזלי בשיטת רש"י דקר הלמ"מ הוא אבל זה דוחק דהתוס' שם ביבמות דף ד' בד"ה ואמר ובמנחות נראה דלא ס"ל כרש"י דאל"כ ל"ק קושייתם יע"ש וכמו שכתבנו ואחר העיון ראיתי דעדיין צריכין אנו לדברי ה' משבצות זהב ז"ל דאכתי תקשה דצ"ל הילכתא והא בלא"ה מקרא שמעינן לה דבעינן קשר אלא ע"כ דאי מקרא הי"א דבעינן שתי תכיפות ולא קשר וכמ"ש הרב הנז' וכן מבואר בדברי הרב שם אבל מ"מ מה שכתבנו ליישב קושיית התוס' א"ש ובקשר עליון הביאו התוס' שם ב' פירושים שי"א שקשר עליין הוא שלאחר הגדיל וי"א שקשר עליון הוא סמיך לכנף אבל קשר שאחר הגדיל כיון שרחוק מן הטלית משים ההוא לא הוי כלאים יע"ש וזהו לע"ד כוונת הלבוש בסיף סי' זה שהביא י"א שקשר העליון הוא סמוך לכנף די"א אלו הוא ל"א של התוס' יע"ש שמבואר מדבריהם דקשר עליון הוא סמוך לכנף ממש ודלא כמ"ש ה' א"ר די"א שהביא היינו מ"ש הב"י בדעת הרמב"ם אלא נראה עיקר כמו שכתבתי בס"ד:
שם עד שישלים לחמשה קשרים וכו' עיין להרדב"ז בסי' שני אלפים של"ג מה שנתן טעם לזה:
סימן יב
סעיף א' אם וכו' ולר"ת לא מכשירין אלא בנשתיירו שני חוטין שלמים וכו' כתב הע"ת וז"ל טעמו דס"ל דבעינן שישתיירו שני חיטין שלמים שהוא הלבן דתכלת אינו מעכב את הלבן וכו' יע"ש ותמיה לי דלמה תלה דין זה בתכלת אינו מעכב את הלבן והלא אף לרבי דס"ל דמעכבין זא"ז דינא הכי ס"ל הכי וכמבואר בגמ' ואפשר לומר דהיינו הך דקאמר וכמו שמפרש בגמ' מתניתין דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן אליבא דרבי ודו"ק:
שם אם לא דקדק וכו' כתב הע"ת דלפמ"ש הרמב"ם דאין לחוטי הענף מנין מן התורה יש להקל דספיתא דרבנן לקולא יע"ש ולפמ"ש האחרונים דכל דאתיא מדרשא הרמב"ם קרי לה ד"ס והכי כוונתו כאן גם להרמב"ם אין להקל ולשון זה של הע"ת מגומגם מאד ועי' להרב מאמר מרדכי מה שהגיה בלשונו ולע"ד עדיין צ"ע כמו שיראה המעיין:
סימן יג
סעיף ב' אם היא וכו' מותר לצאת בה לרשות הרבים כתב הרדב"ז בסימן תשט"ז וכ"ת דחיישינן שמא מיפסק חוט א' בעודו בר"ה חששא רחוקה היא ואפי' נפסק אין חייב לפושטו בשוק דגדול כבוד הבריות ע"ש וכתב עליו מו"ה עה"ש וז"ל ולפי גירסת התוספו' בשבת דף ס"א גבי תפלין דאין יוצאין בו אפילו למ"ד שבת זמן תפלין דילמא מיפסק ואתי לאתויי ד"א בר"ה ע"ש הכא נמי הו"ל למיחש גבי ציצית ומ"ש הרא"ש דלא חיישינן כ"כ דאף אם יפסקו אין נפסלין מיד היינו משו' דס"ל דלא מיפסלי אלא עד שיפסקו כולן אבל לדידן חיישי' דאפי' בחוט א' נפסל ועוד קשה דלא סרי משום כבוד הבריות אלא בכרמלית דרבנן ולא בר"ה ע"ש ולא ידעתי מאי קאמר דליק חישינן והא מרן לעיל פסק כהרא"ש ועוד י"ל דהרדב"ז ס"ל כהרא"ש ומה שהקשה עוד דלא שרינן אלא בכרמלית י"ל דהרדב"ז ס"ל דליכא ר"ה בזה"ו וכ"נ מדבריו בסו' תרי"ח יע"ש:
שם בין טלית קטן וכו' כתב הר' פ"ת ראפילו באותם מינים דחיובא דציצית ליכא בהו רק מדרבנן דאפי"ה מופר לצאת בהם לר"ה יע"ש טעמו והוכיח כן מדברי הרמב"ם יע"ש וכ"נ עוד מדברי רבינו ישעיה הראשון הביאו הבר"י בסי' ומו"ה עה"ש לקמן בסימן ש"א אות י"ב ועי' למהר"ם מינץ בסי' ע"ח וק"י יע"ש:
סעיף ג' בהגהה ואפילי וכו' ודוקא בשבת דאסיר למשות ציצית יכו' והיינו כמ"ש המרדכי בשם ר"י הובא בב"י כיון דמ"ע אינה אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו משו"ה אינו עובר על הלבישה בשבת כ שא"א לעשות ציצית אבל בחול דעובר על עשה להטיי בו ציצית אינו יכול ללובשו בלא ציצית וה' ט"ו כתב הא דתלה הטעם משים כביד הבריות אף ע"ג דר"י בלא"ה התירו מטעם הנז' משים כיון שיש במרדכי מי שחילק על ר"י הכריע רמ"א כר"י משים כביר הבריות ומשים כביד הבריות לחוד לא סגי דאין זה ביוש כ"כ וכמ"ש בב"י יע"ש וק"ל למה היצרך לומר משים דאין זה ביוש כ"כ תיפק"ל משים דלא דחינן שים מצוה דאוריית' מפני כבוד הבריות וכמ"ש בדרכי משה יע"ש וי"ל דהט"ז ס"ל כמ"ש המ"א דודאי מפני כבוד הבריות דחינן אפי' עשה דאורייתא בשב ואל תעשה ושאני הכא דלא הוי בזיון גדול ומשי"ה דוקא בשבת ולא בחול וכמו שכן חילקו התוס' בשבועות דף ל' יע"ש וזהו ג"כ כונת הט"ז שק"ל תפק"ל משים כבוד הבריות ואע"ג דאיכא עשה דאורייתא מ"מ הכא דהוי בשיא"ת דחינן ליה מפני כבוד הבריות ואהא תירץ דאין זה ביוש כ"כ וכיון דלא הוי ביוש כ"כ לא דחינן עשה דאורייתא אפילו בשוא"ת ולכך דוקא בשבת הוא דמותר ללובשו בלא ציצית מפני כבוד הבריות כיון דאינו עובר על עשה דלבישה אבל בחול לא והמ"א כ' על דברי ההגהה ואע"ג דציצית מ"ע דאורייתא ואיסור דאורייתא לא דחינן מפני כבוד הבריות מ"מ שרי וכולי עי' שם והא דלא הקשה אדברי מרן שכתב לא יסירנו מעליו דגדול כבוד הבריות משום די"ל דס"ל דאף עשה דאוריית' דחינן משום דהוי בשוא"ת וכמו שכן הקשה ה' מ"א ז"ל לקמן ואה"נ דאפי' בחול שרי והא דנקט שבת לרבותא דאע"ג דיש ג"כ איסור שבת א"צ לפושטו וכמ"ש הרב לקמן אבל בהגהה ל"ל הכי דא"כ אמאי אסר בחול ולכך הקשה המ"א שפיר דא"כ מ"ט דבשבת מותר ועי' לה' תוספת שבת בהגהותיו לסי' זה שנתקשה בזה יע"ש ואש מ"ש:
והגה ראיחי לה' חמד משה שהביא מ"ש התוס' בשבת דף:
קל"א ד"ה לא לכל דבציצית אין במצותן דחיית שבת וכתב הרב הנז' וז"ל ולפ"ד אם יש לו ציצית מוכנים מותר לתלותן בשבת והקשה הא קשר עליון דאירייתא ולפי דעת הפוסקים דצריך שני קשרים זעג"ז הוה ודאי של קיימא ולמה אין במצותן דחיית שבת עי' שם ולא ידעתי מאי קאמר דהא ודאי התיספות שכתבו אין במצותן דחיית שבת לא קאי אתליה דהתליה מכשירין היא ולא עיקר המצוה וכמ"ש שם רש"י בד"ה למעוטי יע"ש ומ"ש התוס' א במצותן דחיית שבת היינו דעיקר המציה היא לאחר שיטיל הציצית בבגד וילבשנו וכשהוא ליבש הטלית בציצית אז הוא מקיים מצות ציצית ואין כאן דחיית שבת בזה ועי' להתוס' ביבמות דף צ' כנ"ל ברור ופשיט בס"ד:
סימן יד
סעיף א' ציצית וכו' האשה כשרה לעשותן כתב הט"ז והא דנשים שלנו טוות ציצית זה מותר אסי' לר"ת:
דדוקא אתליה בבגד הוא דקפיד וזו מלתא אחריתא וכ"כ הגה"מ הביאו הב"י ואף ע"ג דטעמא דר"ת משום דאמרינן כל שישנו בלבישה ישנו בעשיה ודאי דכונת ר"ת לאו דדרשינן נמי הכא מהיקשא דלא תלבש לגדילים תעשה כל שישנו בלבישה ישנו בעשיה דהא האי קרא לא מיירי בלבישת ציצית וכמ"ש התוס' במנחות ועיד ר"ת כ' ג"כ דכל מציה שאין האשה חייבת בה אינה יכולה לעשית וכמ"ש הרא"ש בגיטין והתם ליכא היקשא לזידרש הכי אלא ע"כ דכונת ר"ת למו בעלמ' דילפי' מתפלין דכל שאינו בלבישה אינו בעשיה ומשו"ה כתב הט"ז דטוות ציצית אף לר"ת דלא ילפינן מהתם אלא תליה כמו כתיבה דתפלין אבל דבר אחר לא ועי' לקמן סי' ט"ל ועי' לה' משבצות זהב שנתקשה בדברי הט"ז והניח הדבר בצ"ע ולפמ"ש א"ש:
סעיף ג' שאלה כשהיא מציייצת וכו' עיין מה שהקשה הט"ז מלולב דקי"ל דאינו יוצא בשאיל והר' אליה רבא כתב דעיקר טעמא דהרא"ש משום דמיעוט דכסותך כתיב בעשיית הציצית דפטיר לעשית בו ציצית אבל בשכבר נעשה בו ודאי יוצא בו ובזה מתרץ קושיית הרב ט"ז יע"ש ובזה ניחא מה שהיה קשה אצלי עמ"ש הרא"ש בריש הלכות ציצית וז"ל ומה שמת עטפין באשכנו בטלית של אחר כדי להפטר מן הברכה משום טלית שאילה נראה לי דטועים הם וכו' אבל השואל טלית מצוייצת צריך לברך וכו' יע"ש ולכאורא לפי הטעם שכ' הרא"ש בפכ"ה דגמר ומקני לו לשים מתנה יע"ש אם כן הכא אמאי טועים הם כיון שהשואלים אין כונתם לקנות ואדרב' הם רוצים שלא לקנות כרי להפטר מן הברכה וכן ראיתי לה' מחצית השקל ז"ל שתמה כן על הרא"ש יע"ש אבל לפמ"ש ה' אליה רבא ניחא וכן מבואר בדברי הרא"ש שם שלא הביא אלא טעם זה יע"ש:
סימן טו
סעיף א' מותר להתיר וכו' ובבריית' איתא התם ובלבד שלא תהא מופסקת ועיין למרן בב"י שתמה על הרמב"ם והטור ורבינו ירוחם שלא כתבו דין זה ע"ש וראיתי בדרישה שכתב דהטור והרמב"ם ס ס"ל דאתא למעוטי היכא דנפסקו שני ראשן ואין בכל א' כרי עניבה ובצירוף שניהם יש כרי עניבה וס"ל דבכנף א' הטלית כשר דמצרפינן לשניהם אבל לקיבען לכתחלה בכנף שני לא ולהכי ל הביאו דין זה משום דס"ל דאף בכנף א' לא מצרפינן יע"ש ותמיה לי כיון דמצינו דברייתא ס"ל דבכנף אחד מצרפינן א"כ היכי פסק הרמב"ם דבכנף א' לא מצרפי' כל כמה דלא מצינו בגמ' מי שחולק על בריית' זו וי"ל דהרמב"ם אית ליה כגירסת רבינו ישעיה הראשון שגריס ובלבד שתהיה מו נסקת וכמ"ש בשיורי ברכה ומפרש כמו שפירש ר"י שצריך לפסיק החיטין קודם תלייתן וכבר הביא הרמב"ם דין זה בפ"א יע"ש ואח"כ ראיתי למי"ה בס' ווי העמודים סי' י"ג שכ"כ יע"ש:
סעיף ב' אינו יכול ליקח וכו' וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה כתב המ"א דעיקר הטעם משים תעשה ולא מן העשוי והא דהוצרך לטעם זה משום דלא תקשה מדקי"ל דנקרע לג' יתפור לז"א דכנף זה לא היה מנגד זה בשעת עשייה א"כ הוי תחלת עשייתו כפי בפיסול משא"כ בנקרע יע"ש וכ"כ רבינו ישעיה הראשון הביאו מו"ה עה"ש דאף בנקרע לגמרי כשהיא חוץ לג' יתפור ושאני ההיא דאמה על אמה דהוי ממקום אחר ולפ"ז בטליתות שנחלקו לגמרי מותר לחברן ואין צריך להתיר שום ציצית מהם ואף שאין בהם שיעיר מ"מ כשמחברן למלתא קמייתא הדרי ודלא כהט"ז דס"ל שצריך להתיר ציצית של א' מהם וכ"נ מדברי מהר"ם מינץ בסי' י"ג וכמ"ש ה' אליה רבא ודלא כהב"ח דמדמי ההיא דנקרע לגמרי לדין שלא יביא אמה על אמה דהחילוק ברור וכמ"ש רבינו ישעיה וכן מסיק להלכה מו"ה בס' ווי העמודים בסי' י"ז וחזר וכתבו בשיורי עה"ש אשר בסוף ספר חקת הפסח ומה שהקשה מו"ה הנז' ממ"ש מרן הב"י בסי' כ"ג דלמ"ד דנתבטל הציצית בקשירה כשחוזר ומתירו הו"ל תעשה ולא מן העשוי עיין מ"ש המ"א שם והיכא שהוא מטלית אחר מסיק הט"ז והמ"א דכשר ונראה מדברי המ"א בסעיף ד' דאף אם הוא מחתיכה אחרת אם יש בו כשיעור אין צריך להתיר הציציות ואם אין בו כשיעור צריך להתיר הציציות אבל מ"מ לא מפסיל מטעם הב"ח משים דכשתופר נעשה בגד א' ועיין במפרשי המ"א:
סעיף ה' אם נקרע וכו' איכא לספוקי כתב המ"א דמ"ש ב"י לכולהו פירושי היינו לנ"י והרא"ש אבל לרש"י תפירה הוי חיבור ע"ש ואע"ג דלרש"י בלא"ה יש לאסור מטעם גזירה מ"מ נ"מ לטלית של צמר וכמ"ש בסעיף ד' אם אינו רוצה לתפור מאותו המין ופשוט ועיין לה' דגול מרבבה שהניח בצ"ע:
סימן יז
סעיף ב' נשים ועבדים פטורים וכו' עיין למ"ש התוס' במנחות דף מ"ג ומ"ש הרב יד אהרן ועיין להתוס' בערכין דף ב' וביבמות דף ד' ולהר"ן בפ"ק דקידושין ועיין לחידושנו שם בפרק התכלת שביארתי דברי התוס' באר היטב בס"ד:
שם בהגהה ומ"מ וכו' אך מחזי כיוהרא ולכן אין להן ללבוש ציצית אבל אם לבשו אין מוחין בידן עיין מה שהקשה ה' יד אהרן מפרק המוציא תפלין ולפמ"ש לק"מ ועיין להר"ן בפ"ק דקידושין:
סימן יח
סעיף א' לילה וכו' להרמב"ם כל מה שלובש בלילה פטור וכו' ומדברי רש"י במנחות דף מ' ע"ב בד"ה רבי זירא שכתב שמא יתכסה בו בלילה משמע דס"ל כהרמב"ם אבל הב"ח הסכים דברי רש"י להרא"ש יע"ש ולפ"ד א"ש מה שהקשה השע"ה בה' ציצית דדברי רש"י דמנחות סתרי למ"ש בשבת דף כ"ז ובזבחים דף י"ח יע"ש ולפמ"ש הב"ח א"ש:
סימן כ
סעיף א' הלוקח וכו' אבל אם לקח מעכו"ם שאינו תגר פסולה מרן בב"י הביא משם מהרי"א שהקשה על זה דדוקא גבי תכלת ניחוש לקלא אילן משום דתכלת דמיו יקרים מזייף אבל בלבן דל"ל הכי לא יע"ש ומדברי רש"י אין נראה כן דכתב פסולה דשמא הוא צבעה ושלא לשמה נעשית הרי דמפרש הטעם משום שלא לשמה ולפי האי טעמא ודאי אף בלבן דינא הכי ועיין למרן כנראה מדבריו שמסתפק בדברי רש"י וצ"ע ועוד כתב מהרי"א והנה לפי סברת בעל העטור הוא חולק על זה שהיא סובר שהעכו"ם יכיל לעשות ציצית וכתב עליו מרן בב"י דאינו נראה דלא מכשיר אלא בתלייה אבל טויית החוטין או שזירתן מודה דבעינן לשמה וגוים לאו בני לשמן נינהו ע"ש וראיתי למו"ה עה"ש ז"ל שתמה עליו דהא רב לא בעי טוייה לשמה וגוי כשר לעשות ציצית וא"כ עכ"ל דס"ל דברייתא לא מיירי אלא בתכלת דוקא דחיישינן לקלא אילן אלא דאנן קי"ל דבעינן טוייה לשמה ע"ש ולא ידעתי מאי קאמר דשפיר מתמה מרן אמהרי"א דאע"ג דבעל העטור ס"ל דבעשיה כשרה מ"מ בטוייה ס"ל לבעל העטור דבעינן לשמה ושלא לשמה פסול וכמ"ש מרן בב"י לעיל בסי' י"א שכתב הרא"ש משם בעל העטור כן וא"כ לשיטת שמואל דקי"ל כוותיה יש לפרש הברייתא אף בלבן ומטעם שלא לשמה כנ"ל פשיט והנה לכאורא יש להוכיח מדברי מרן הנז' דדעתו דאם לא היו שזורין לשמן פסילים וכמ"ש המ"א לעיל בסי' י"א ויש לדחות ועיין במ"ש לעיל:
סימן כא
סעיף א' חוטי וכו' אבל כ"ז שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם וכו' וכמ"ש בשאלותיו הביאו הטור וז"ל אסור לבני ישראל למיעבד צורכיהון במידי דעביד למיפק ביה ידי חיבת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר ביה מדעם אי נמי הושענא לארוחי בה ואתרוג דמצוה למיכליה וכו' יע"ש וכתב מהרי"א פי' אע"ג דמן הדין הוא שאם האתרוג גדול שיכול לאכול ממנו ובתנאי שישאר בו כביצה אין לעשות זה יע"ש וכוונתי היא דק"ל דל"ל הטעם דאסיר משום בזיון תיפק"ל משים דחסר פסול לז"כ דמיירי בגדול דמצד הדין דחסר ליכא כיון שישאר בו כביצה אבל מ"מ אין לעשות זה משים בזיון וכך הוא בהדיא בדרישה יע"ש ועיין לה' מאמר מרדכי מה שתמה על הדרישה ולא ידעתי מאי קאמר מר:
סימן כב
סעיף א' קנה טלית וכו' דלא גרע מכלים חדשים ז"ל המ"א ז"ל אבל אינו מברך שהחיינו על המצוה כיון דאינו בא מזמן לזמן וק"ק דביו"ד סי' כ"ח כתיב בהגהה דמברך שהחיינו על הכסוי ובסי' רס"ה ס"ז כתב דמברך שהחיינו במילה ופדיון הבן יע"ש ולכאורא קשה מאי קושיא מכסוי דשאני החם משום דבפעם ראשונה שכסה לכך מברך והתם אינו מברך בכל כסוי וכן מפדיון הבן ומילה ל"ק מטעם זה ונ"ל דכוונתו כמו שהקשה הש"ך שם דמ"ש דבכסוי מברך בפעם א' שמכסה משא"כ בציצית ותפלין סתמו דבריהם דמשמע אף בפעם א' אינו מברך ותירץ משים דהנהו לא שכיחי כ"כ וצ"ל דכסוי כיון דשכיח יותר ממילה לכך אינו מברך אלא בפעם א' ועיין לה' אשל אברהם:
סימן כה
סעיף א' אחר שלבש וכו' כדי שלא יעבור על המצות וכ"ה בנ"י ואע"ג דס"ל דציצית הוי תדיר וצ"ל דס"ל דאין מעבירין דוחה לתדיר וכתב ע"ז מו"ה עה"ש ז"ל דאין זה סוחר למ"ש רמ"א בסימן תרפ"ד דהמתחיל לקרות בשל חניכה צריך להפסיק וכו' משום דאין מעבירין אינו דוחה לתדיר די"ל דתפלין מקודש ואהני אין מעבירין לשוויה מקודש עדיף מתדיר ושוב הקשה ע"ז מדאיבע"ל במנחות דף מ"ט מקודש עדיף או תדיר עדיף ופסק הרמב"ם בה' תו"מ פ"ח דאיזה שירצה יקריב ואע"ג דאיכא אין מעבירין במקודש יע"ש ולע"ד יש לחלק דשאני התם לבטולי הא מקמי הא אמרינן דאיזה שירצה יקריב ולא אזלינן בתר המוקדם אבל היכא דעבדינן תרוייהו אזלינן בתר המוקדם ולכך הכא דמיירי לענין להקדים אהני הא דאין מעבירין לשיויה מקודש עדיף מתדיר ושו"ר לה' למידי ה' בלמוד כ"ב שכ' כמ"ש יע"ש ועוד י"ל דע"כ לא איבע"ל התם אלא בתמידין ומוספין דתרוייהו קדושים קדושת הגוף אלא שהמוספין יש בהן תוספת קדושה מצד עיצומו של יום שהיום יום טוב הוא וכמ"ש רש"י שם ולכך מיבע"ל דדילמא תדיר עדיף ואף לגבי מקודש ואין מעבירין כיון שהתדיר עצמו יש בו קדושה מצד עצמו משא"כ הכא תפלין לגבי ציצית כיון שתפלין תשמישי קדישה הן וציצית תשמישי מצוה משו"ה ס"ל להנ"י דאע"ג דתדיר עדיף אתני אין מעבירין לשיויה מקודש עדיף מתדיר ועיין להמ"א לקמן בסי' כ"ח ובזה ניחא מ"ש ה' בית הלל ביו"ד סי' רפ"ה דאם אין ידו משגת לקנית ציצית ותפלין יקנה תפלין משים דזה תשמישי מצוה וזה תשמישי קדישה יע"ש ולכאורא הא הציצית תדירי ותדיר ומקודש בעיא היא וכמ"ש ופסק הרמב"ם דאיזה שירצה יעשה ולפמ"ש א"ש ועוד י"ל ובעיקר תירוצו של מו"ה הנז' יש להעיר דאמאי לא אמרינן התם נמי דאהני פרסומי ניסא עם אין מעבירין לשיויה עדיף מתדיר דהרי מצינו דלענין לבטולי הא מקמי הא עדיף פרסומי ניסא לגבי תדיר ממקודש לגבי תדיר דהרי בשבת דף פשיט רבא דנ"ח וקידוש היום פרסומי ניסא עדיף ואף דקידוש היום תדיר הוא מ"מ פרסומי ניסא עדיף ואלו במנחות דף מ"ט איבע"ל גבי צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהן קודם וכן ראיתי למו"ה שם שהוכיח כמ"ש וא"כ כיון שלגבי מקודש אהני הא דאין מעבירין לשיויה מקודש עדיף מתדיר א"כ כ"ש התם גבי קריאת חנוכה שיש לנו לומר כן ועיין בתוס' שבת שם ועיין להמ"א לקמן וי"ל ולעיקר קושיית מו"ה י"ל ע"ד מ"ש הרב ויתיישב הכל דשאני הכא דתפלין לגבי ציצית יש לו מעלה על הציצית שהוא תיבת הגוף ומטעם זה כתבו האחרונים דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפלין תפלין קודם משים שחובת הגוף הוא ולכך הכא לענין קדימה מקדמינן לתדיר כיון דאפשר לקיומי תרוייהו אבל כי איכא אין מעבירין עם חובת הגוף אז מקדמינן לתפלין שהוא חיבת הגוף ואין מעבירין ועדיף מתדיר:
והנה ראיתי למרן בב"י שכתב דאע"ג דגבי תפלין קי"ל דאם פגע בשל ראש יסלקנו ויניח תפלין של יד דשאני התם דכתיב והיה לאות על ידכה והדר והיו לטוטפת ודרשינן כל זמן שבין עיניך יהיו שתים ומשו"ה מיטב שיעבור על המצוה משיעבור אמאי דכתיב דאורייתא וכו' יע"ש והרב ארעא דרבנן באית א' רצה להוכיח דאין מעבירין מדרבנן דאי מדאורייתא מאי אולמיה האי מהאי ודחה משום דש"ה דאיכא תרתי דכתיב והיה לאות והדר והיו לטוטפת ודרשינן נמי כל זמן שבין עיניך יהיו שתים יע"ש ולע"ד דלכך הביא מרן תרי דרשות לרמוז לתירוץ הרב הנז' ועיין בה' אליה רבא לקמן בסי' כ"ח סק"ג שדקדק כן מדברי הלבוש כמו שדקדקתי מדברי מרן יע"ש ועוד י"ל דשאני הכא דאיכפל זה בתורה כמה פעמים וע"ד מ"ש כל מי שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשה ועיין להרמב"ם בפ"ה מהלכות מעה"ק שמבואר שם שס"ל דאין מעבירין מדאורייתא וע"ש להלח"מ ושו"ר בספר בשמים ראש בסי' פ"ד בהגהת כסא דהרסנא שהקשה אמ"ש בגמ' דקושר של יד תחלה משים דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת והא בפרק כל התדיר משמע דמקודש קדים אף שהאחר מוקדם בתורה ותירץ משום דהכא איכפל כמה זימני לאקדומי יע"ש ודון מינה ואוקי באתרין והרי הוא כמ"ש וראיתי לה' ערפא דארעא שתירץ וז"ל ולע"ד נראה דאע"ג דהוי דאורייתא היינו לכתחלה אבל אם כבר התחיל במצוה השנית אין לזלזל בה לדחותה בידים דאיסורא דעביד בדיחוי הראשונה עבוד ולכך אצטריך קרא בתפלין דאעפ"כ ידחה של ראש וכו' יע"ש ונלע"ד דכוונתו דבלא"ה קשה ל"ל קרא להקדים תפלין של יד לתפלין של ראש תיפ"ל משום דאין מעבירין בידו פגע ברישא וצריך לתרץ משים דאי משים אין מעבירין היכא דפגע בשל ראש יניח משים כיון דפגע בה הו"ל כאלו התחיל בה ואין לזלזל בה לדחותה בידים ואיסורא דעביד עביד ולכך אצטריך קרא דאפי' אם פגע בה ידחה של ראש וא"כ אף דקי"ל אין מעבירין מדאוריית' שאני הכא דגלי קרא כנ"ל בכוונתו אבל לשיני אינו מכוון ומ"מ תירוץ זה נותן ליאמר לדחות ראיית ה' ארעא דרבנן ועיין לה' יעיר אזן באות א' אבל הט"א במגילה דף ו' הוכיח דאף אם התחיל במצוה השנית שייך אין מעבירין לא' ועפ"ז הקשה דגבי תפלין ל"ל קרא יע"ש אבל מדברי המג"א בס"ק י"ט משמע דס"ל דאפי' בהא איכא אין מעבירין ויש לדחות דמ"מ לכתחלה לא יעשה דנראה כמעביר על המצות ובהא אף הט"א מודה דלא יעשה כן לכתחלה כנלע"ד ועיין בה' אליה רבא לקמן בסי' כ"ח ולמו"ה בס' ווי העמודים בסי' ט"ו סעיף מ"א: כתבו האחרונים דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפלין דתפלין קודמין משום דחיבת הגוף הם וכן קי"ל לקמן בס"ס לח' דתפלין קודמין למזוזה מה"ט והיינו משים דמזוזה אם לא ידור בבית אינו חייב לעולם במזוזה אבל בתפלין לעולם חייב ודלא כב"ה ביו"ד סי' רפ"ה שהבין בדרך אחר דליתא וכמו שיראה המעיין שם ומו"ה עה"ש הקשה מדכתב הרמב"ם בתשובה לחכמי לוניל הובא בכ"מ בפ"א מה' תפלין דה"ט דמזוזה א"צ עיבוד לשמה משום דאינה מצוה אלא מפני הבית ואם אין בית אין מזוזה אבל תפלין וס"ת חובת הגוף התדירה וע"ש והקשה מו"ה הנז' דהא גבי ציצית קי"ל דבעי טוויה לשמה ואע"ג דלאו חובת הגוף הוא אלא ע"כ משים ששקולה ככל המצות יע"ש ולא הבנתי קושייתו דמנ"ל דשקולה כחובת הגוף דאה"נ דעדיף ממזוזה ולכך הרמב"ם כיון שלא הוזכר בגמרא דצריכה עיבוד כתב דא"צ עיבוד דלא מצי למילף מס"ת ומזוזה דשאני התם דחובת הגוף היא ומציצית לא מצי למילף דשאני התם דשקולה ככל המצות ועדיף ממזוזה שאינה חובת הגוף ואינה שקולה ככל המצות אבל אה"נ לענין אם אין ידו משגת תפלין קודמין לציצית משים דחובת הגוף עדיף משקילה כנגד כל המצות כנ"ל פשוט:
סעיף ה' בהגהה וי"א לברך וכו' על מצות תפלין הט"ז האריך להוכיח דשתי מצות הן והקשה על התוס' בפ' הקומץ דף ל"ו בד"ה סח שכתבו ושמא שאני תפלין שמצוה אחת הן אבל התם שאם ירצה ישחוט וכו' הרי דחשבו להי מצוה אחת יע"ש מה שתירץ וה' לבושי השרד כתב דבלא"ה קשה על דברי התוס' אלו דאיך כתבו דשאני תפלין שמצוה אחת הן הא אדרבה במצוה אחת מסתבר טפי דשיחה אינה הפסיק כמו בתקיעות יע"ש ולא ידעתי מאי קאמר מר דהתוס' החם לא קאי לענין ברכה אלא לענין שחוזר עליה מעורכי המלחמה לזה כתבו דשאני תפלין דחוזר מעורכי המלחמה משום דמצוה אחת ולהכי אסור לסוח אבל גבי שחיטה דאם ירצה לא ישחוט כשסח אינו חוזר מעורכי המלחמה ותדע דהכי הוא שאם כוונת התוס' לענין ברכה מה זה שכתבו ומיהו מסתברא כיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת אין לו לדבר כדי שיהיה זקוק לברכה שניה ואי מיירי לענין ברכה הא לפי דחייתם אינו חוזר ומברך אלא ע"כ לענין שחוזר עליה מעורכי המלחמה ולענין איסור מסתבר יותר במצוה אחת לאיסור וכמ"ש הרי"ף בסוף ר"ה יע"ש אבל קושיא זאת יש להקשות על הרא"ש בחולין שכתב גם לענין ברכה חילוק זה ובתירוץ הרב מיתרצה קושיא זאת וע"ש לה' מעדני מלך:
סעיף יו"ד אם סח וכו' לא יפסיק לענות וכו' ואם פסק וענה כתב הט"ז דאין חוזר ומברך וכמ"ש בב"י בשם המרדכי דאין הפסק אחרי שצורך הוא לו אבל המ"א וה' א"ר פסקו דצריך לברך יע"ש ולכאורא דאף להט"ז דאינו חוזר ומברך היינו דוקא בקדיש וקדושה דהא עיקר שורש דין זה הוא מהמרדכי והמרדכי לא כתב אלא קדיש וברכו אבל אמן דשאר ברכות לא מצינו דלא הוי הפסק אבל ראיתי לה' מורה באצבע בס' קשר גודל שכתב סתם אם הפסיק בין יד לראש בעניית אמן בדיעבד א"צ לחזור ולברך ומדסתם משמע דאפי' הפסיק בעניית אמן דשאר ברכות וצ"ע ובתפלין דרש"י ור"ת כתב המ"א דמותר לענות קדיש וקדושה וכ"כ ה' דרכי נועם בסי' יו"ד וה' פנים מאירות בסי' נ"ח וכך אסיק להלכה הבר"י לקמן בסי' ל"א ודלא כה' א"ר יע"ש:
סעיף י"ב מי וכו' ובתחלת ההדוק נפסק הקשר וכו' אינו צריך לחזיר ולברך כתב הע"ת הטעם דהקשר לא הוי הפסק וכן מוכח מתוס' בפרק הקומץ מדלא דחו דברי רבינו אליהו דלפ"ד הקשר הוי הפסק יע"ש ולענ"ד אינה ראיה לרבינו אליהו דס"ל דקשירה היא מעיקר המצוה והא דכתיב וקשרתם היא על הקשירה שקושרין בכל יום וכמ"ש התוס' שם לכך לא היי הפסק אבל לדידן דס"ל דעיקר המצוה היא ההדוק והא דכתיב וקשרתם הוא ההדוק אה"נ דקשר הוי הפסק ועיין למהרימ"ט בסי' ז' ולה' בית דוד בסי' י"ב והנה מדברי המ"א בס"ק כ"ה נראה דס"ל דלדידן דאין מברכין בנשמטו ממקומן ה"ה בהותר אפי' אחר הנחת הראש דאין מברך אבל בנפסק הקשר לאחר הנחת הראש אינו מבואר במ"א מה דינו אבל מ"מ הדעת נוטה דאינו מברך לדידן וכמ"ש מדברי המ"א בס"ק כ"ג:
סימן כו
סעיף א' אם אין לו וכו' שכל אחת מצוה בפ"ע כתב הע"ת אינו ברור דהא חכלת ולבן מצוה אחת הן וקי"ל דאין מעכבין זא"ז יע"ש ולא ראה מ"ש הרמב"ן בשורש ט' דשאני התם שזה מעשה אחד לבישת התכלת והלבן ועיין במגילת אסתר שם וע"ע להרמב"ם שם במצוה י"ג וי"ד וע"ע להריב"ש בתשובה סי' קל"ז:
שם וה"ה אם יש לו שתיהם ויש לו שים אונס וכו' ז"ל הטור ואפי' אם יש לו שתיהם וכו' כגון שצריך לצאת לדרך וכו' והקשה מרן הב"י דמאי אפי' דהא בגמ' משמע איפכא דיותר מסתבר לעכב כשאין לו יותר מכשיש לו יע"ש וי"ל דהגמ' מיירי כשיש לו אונס גדול כגון יש לו מכה בכל זרועו דאינו יכול להניח של יד ולהכי כשיש לו שתיהם עדיף מכשאין לו אבל הטור דכתב ואפי' מיירי כשרוצה לצאת לדרך דכיון שיש לו שתיהם דלכאורא מכח איחור דרכו לא יבטל ממצות תפלין וכמ"ש המג"א קמ"ל דמניח אחת ועיין לה' פו"ד שתירץ כעין זה ומדבריו נראה דאפי' אם מבטל אחת לגמרי מפני איחור דרכו לא מעכב ודלא כהמג"א יעיש:
סימן כז
סעיף א' מקים הנחתן של יד בזרוע שמאל וכו' עיין להע"ת שדבריו תמוהים שלא ראה בגמרא מאן דדריש הא לא דריש הא יע"ש:
סעיף יו"ד צריך וכו' שנראה כעין דל"ת לצד חוץ כתב המג"א מכאן משמע שאין עושין דל"ת אלא מצד א' דלא כמו שנוהגים קצת לעשות ב' דלתי"ן משני צדדים יע"ש ואשתמטיה לה' מ"ש מרן בס"ס ל"ב דאין קפידא בדבר וכ"כ ה' א"ח יע"ש ושוב ראיתי מ"ש המ"א לקמן יע"ש:
סימן ל
סעיף ב' אסור להניח תפלין בלילה וכו' וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפלין אלא שפסק כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין שכתב יכל המניח תפלין אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה הזאת וגו' מימים ימימה וכתב מרן בכ"מ דה"ט דפסק הרמב"ם כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין דכיון דחזנא דברייתא קמייתא דאפליגו בה רבי יעקב וחכמים כולהו ס"ל דלאו זמן תפלין כוותייהו נקטינן דאין הלכה כרע"ק מחביריו יע"ש ויש להבין דלשיטת הרמב"ם במאי פליגי תנאי דת"ק אמר משתשקע החמה ור"י אמר עד שתכלה רגל מן השיק וחכ"א עד זמן שינה אי פליגי לענין איסור מדרבנן ממש א"כ איך סתם הרמב"ם וכתב אפי' אם הן עליו כל הלילה מיתר וכמאן פסק והלא לכל חד אית ליה שיעור לזמן ההיתר ומכאן ואילך אסור ולכאורא י"ל דהרמב"ם ס"ל דפליגי לענין מורין ואין מורין דת"ק ס"ל משתשקע החמה אין מורין ור"י ס"ל משתכלה רגל מן השוק וחכ"א מזמן שינה ואילך אין מורין והרמב"ם פסק כת"ק דס"ל משתשקע החמה ואילך אין מורין והא דפריך הגמ' התם והא ר"ח ורבה בר הונא מצלו באורתא צ"ל דה"פ דמסתמא הוו מצלו בפני רבים והיו כמורין וכמ"ש המ"א בס"ק ג' ובס"ק ו' יע"ש ומשים דר"א ס"ל כת"ק פסק כן אבל מ"מ לא נחה דעתי בזה הפירוש דדוחק גדול הוא וכמו שיראה המעיין ולא שקטתי ולא נחתי עד שראיתי לה' פ"מ בספר מ"ז שכתב שלמד מדברי המרדכי דהאי עד זמן שינה שאמרו חכמים היינו עד זמן שרוצה לישן דאז בהכרח מסירן שאסור לישן בהם שינת קבע יע"ש ובזה א"ש דברי הרמב"ם דלעולם פליגתא דתנאי לענין איסור והיתר ופסק כחכמים דאמרי, עד זמן שינה וכל הלילה מותר וכמו שפסק המרדכי אבל לענין היראה אין מורין משתשקע החמה וכדמוכח מעובדא דר"א אבל ק"ל בדברי מרן הכ"מ ממ"ש כאן בב"י דה"ט דהרמב"ם שהשמיט דין יוצא לדרך משום דס"ל דאתיא כמ"ד דלילה זמן תפלין יכיון שהיא פוסק כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין בטלה לה מהלכה לפי דעתו יע"ש וא"כ איך כתב דכולהו דתנאי דברייתא ס"ל דלילה לאו זמן תפלין והלא מרישא דברייתא מוכח איפכא וצ"ל דתרי תנאי ורישא דברייתא כרע"ק וסיפא כריה"ג ודוחק ולילי דמסתפינא אמינא דכולהו תנאי דהתם ס"ל דלילה זמן תפלין וכדמוכח מההיא דמשכים לצאת וכמ"ש מרן בב"י ז"ל והא דפסק כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין משום דר"א ור"י דפליגי התם אי עובר בעשה או בלאי משמע דס"ל דלילה לאו זמן תפלין וכ"כ הרדב"ז בח"ג סי' תק"ן ועוד אביי בספ"ק די"ט משמע דס"ל דלאו זמן תפלין וכמ"ש התוס' שם ודלא כהטור ועוד י"ל דס"ל כמ"ש הרשב"א בסוכה ד' מ"ו דרבנן דרבי דהתם ס"ל דלילה לאי זמן תפלין ופסק כותייהו וכיון דמצינו דרוב האמוראים ס"ל כן לכך פסק כותייהו וכי היכי דלא תקשה הלכתא אהלכתא י"ל דרב אשי לא איירי אלא בחליצה אבל בהנחה מודה דעובר בלאו:
וראיתי להרדב"ז בסימן תק"ן שכתב דה"ט דהרמב"ם לא מנה לאו זה במנין המצות משים דכבר כ' בשורש ט' שכל דבר שבא דרך אסמכת' אין ראוי למנותו והכא אסמכת' בעלמ' הוא דפשטיה דקרא בפסח מיירי אלא שריה"ג דריש ליה נמי למאי דסליק מיניה והיה לך לאות וגו' יע"ש והקשה אלי החו"ש רבי יצחק כהן נר"ו דא"כ אמאי לא פריך הגמ' בעירובין דף צ"ו ואלא הא דתנן הפסח והמילה מ"ע לימא דלא כרע"ק ואמאי לא פריך דלא אתיא נמי כריה"ג ולע"ד י"ל דכונת הגמרא להקשות לימא מתניתין דלא כרע"ק ותקשה רישא וסיפא אהדדי דהא התם מוקמינן לה כרע"ק וכמו שכן הקשו התוס' בר"ה דף ו' וראיתי לה' שאגת אריה בסי' מ"ג שהקשה על הרמב"ם בפ' י"ט מה"ס שמנה כל הלאוין שלוקין ולא מנה לאו זה ובפ"ג דמכות גבי הא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין פריך וליחשוב נמי קוצץ בהרתו ואזהרתיה מהכא השמר בנגע הצרעת וכן פסק הרמב"ם ברפ"י מהל' ט"צ דלוקין על לאו זה יע"ש ונעלם ממנו תשובת הרדב"ז הנז' ובלא"ה נלע"ד ליישב דשאני הכא דעיקר קרא דושמרת הוא בעשה שישמור להניח תפלין אלא מדכתיב מימים ימימה דרשי' ליה נמי ללאו אבל גבי קרא דהשמר בנגע הצרעת עיקרו הוא לאו שישמר מלקיץ את הבהרת וכמ"ש השע"ה בה' תפלין יע"ש:
סימן לב
סעיף ו' אין צריך לשרטט וכו' וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה"ת וז"ל הלכה למשה מסיני שאין כותבין ס"ת או מזוזה אלא בשרטוט אבל תפלין אינן צריכין שרטוט לפי שהן מחיפין ונראה מדבריו שאפי' שיטה עליונה א"צ לשרטט ומרן בכ"מ בפ"ז הקשה דכיון שפסק שם כל כתבי הקודש אין כותבין אותן אלא בשרטוט א"כ היאך אמרו דהלכתא תפלין אין צריכין שרטוט וכי תפלין מגרע גרעי יע"ש מה שנדחק לתרץ ולע"ד נראה דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' בסוטה דף י"ז דהא דתפלין אין צריכין שרטוט הוא מהלמ"מ יע"ש ואע"ג דהתוס' כתבו דהלכתא גמירי לה דאין יכול לשרטט מ"מ התוס' שם הוו מצו למימר דהלכתא הוא דאין צריכין והא דלא כתבו כן משום דאכתי תקשה מאי פריך והא בעיא שרטוט נימא במשרטטי וכמו שהקשו התוס' שם ולא סבירא להו דנקרא הדיוט וכמ"ש הטור ולכך הוצרכו לומר דהלכתא גמירי דאין לשרטט אבל הרמב"ם ס"ל דהלכתא היא דאין צריכין שרטוט וכמו שכן משמעות לשין הגמ' דקאמר לא בעו שרטוט והגמ' דפריך והא בעי שרטוט ולא משני במשרטטי משום דנקרא הדיוט וכמ"ש התוס' שם ואח"כ ראיתי למו"ה בס' ווי העמודים שתירץ כן וע"ש ועוד נראה לענ"ד דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הר"ן במגילה וה' המאירי בפרק היה קירא ובגיטין דף ו' וז"ל ואין אלו ראיות דלעולם כל כתבי הקודש צריכין שרטוט בכל השיטות והלכתא דמזוזה אצטריכא ליה משום דכי בעינן שרטוט ה"מ במה שניתן לקרות בו כדי שלא יתערבב הקורא בקריאתו הלכך מדינא מזוזה ותפלין שאין קורין בהן כל עיקר א"צ שרטוט אלא דאתי הלכתא לאצרוכי שרטוט במזוזה ותפלין בדינייהו קיימי וכו' יע"ש ונ"ל פשוט שזהו דעת הרמב"ם וכמבואר: אבל מרן בכ"מ תירץ הא דאמרינן תפלין לא בעו שרטוט היינו מדין קדושת תפלין ונ"מ אי בעי לכתוב שיטות קצרות מג' תיבות לא בעי שרטוט אבל ס"ת בעי שרטוט מדין קדושת ס"ת יע"ש ולפ"ד י"ל מה שהקשה הרב שיורי ברכה בסימן תרצ"א עמ"ש א"ח והכל בו בשרטוט שיטה א' במגילה סגי אבל בס"ת צריך שרטוט בכל השיטות דאם כן אמאי אצטריך ואמת דהוי כאמתה של תורה הא כל כתבי הקודש בעו שרטוט שיטה א' יע"ש ולפי האמור א"ש דאצטריך קרא לומר דמדין קדושת המגילה צריך שרטוט כמו בס"ת ועל פי דברי מרן נמי יתיישב מה שהקשו התוס' בסוטה דל"ל למילף גבי סוטה דנקראת ספר תיפק"ל דבלא"ה אסור לכתוב שום פסיק בלא שרטוט יע"ש ולפי"ה א"ש דאי לאו ספר הו"א דרשאי לכתוב שיטות קצרות בלא שרטוט ולהכי אצטריך ספר:
והנה כרגע בא לידי ס' ישועות יעקב שהקשה עמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' ס"ת וז"ל ס' תורה שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה והא בגמ' פריך הא מורידין עושין והא בעיא שרטוט ומשני דסבר לה כר"י דתו"מ אין צריכין שרטוט וכיון דהרמב"ם פסק דמזוזה צריכה שרטוט ל"ל טעמא דאין מורידין תיפק"ל דצריכה שרטוט וכמו שפריך בגמ' וע"ש ונ"ל דס"ל כמ"ש ספר התרומה דאם ירצה לשרטט הרשות בידו והא דפריך בגמ' הא מורידין וכו' ולא משני במשרטטי י"ל כיון דמשכח תנאי במזוזה מייתי להו יע"ש ועי' להב"ח ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם דהוצרך לטעם זה אף במשרטטי ובדברי ס' התרומה יש לדחות מה שהביא ראיה מו"ה עה"ש סי' תרצ"א למה שנסתפקו התוס' בסוטה אי מהני שרטוט לאחר הכתיבה דאי מהני שרטוט לאחר הכתיבה מאי פריך הא מורידין עושין וכו' אימא דנקט האי טעמא לומר דאפי' ישרטט לאחר הכתיבה לא מהני יע"ש די"ל כיון דמשכח תנאי ממזוזה מייתי להו עוד הקשה הר' שיורי ברכה דכאמתה של תורה משמע דהויא כס"ת ממש ותירץ מו"ה הנז' שם דמשום דנקראת אגרת מקלינן בה לענין שרטוט שאין צריך לשרטט אלא שיטה א' והא דלא ילפינן מדנקראת ספר משום דהו"א דכיון דנקראת אגרת א"צ שרטוט כלל יע"ש ולעד"נ דאפ' דאי לאי דילפינן שרטוט מאמת לא היה מוקמינן דנקראת ספר אלא לענין שרטוט ולא לענין התפירה כיון שהוא דבר חוץ מגופה לגמרי אבל השתא דדרשי' שרטוט מאמת א"כ אייתר ספר למילף שצריך לתפור בגידין והנה ראיתי לה' מנחת כהן שהקשה על תירוץ מרן הכ"מ א"כ מאי פריך הא מורידין עושין והא בעי שרטוט ומאי פריך והלא בתפלין בעי שרטוט כשכותב ד' תיבות בשורה א' יע"ש ולע"ד י"ל כיין דמעצם קדושת תפלין א"צ שרטוט אבל מזוזה מצד עצם קדושת המזוזה צריכה שרטוט לא מהני שרטוט דתפלין למזוזה וכמ"ש ה' ב"ח לדעת הטור ואף ע"ג דיש לחלק דלא כתב הב"ח אלא לדעת הטו' דא"ץ שרטוט כלל מ"מ דברים אלו ניתנו ליאמר לדעת הרמב"ם כפי דברי הב"ח: סעיף ח' צריך הקלף וכו' וצריך שיהיה מעובד לשמו כתב מרן הב"י שכן הסכמת כל הפוסקים ודלא כרש"י שכתב דרבא דאמר הזמנה לאי מלתא סבר כת"ק דאמר ואע"פ שלא עבדן לשמן דהזמנה לאו מלת' ולא איכפת לן בה וכמ"ש התוס' שם תקשה לר"ת דקי"ל בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קי"ל כרשב"ג כדמוכח מההוא דאתא לקמיה דר' אבהו וכו' ואין לחלק בין עור של תפלין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפלין הלמ"מ וכו' וכמ"ש התוס' שם יע"ש וה' יד אהרן הקשה דכיון דהתוס' גרסי תפלין יש להן בדיקה ואין נקחין אלא מן המומחה שידעו שצריכין עיבוד לשמה א"כ מה להם להקשות משי"ן של תפלין תקשה להו מברייתא זו דצריכין עיבור לשמן יע"ש ול"ק די"ל דה"ט דאין נקחין אלא מן המומחה לאו משום עור הבתים אלא משים דחיישינן על הקלף שמא לא עבדו לשמן ובודאי הקלף בתפלין דינו כמו גויל לס"ת ועי' להרמב"ן בפ"ק דסיכה ועוד י"ל דה"ט משום דגנאי לסותרן וכמו שפירשו התוספו' שם ולפי טעם זה ליכא לאוכוחי מידי מבריית' אי בעי עיבוד לשמו או לא: