שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
יורה דעה · סימן ב
דין א' א' שחיטת נכרי נבלה הרמב"ם בפ"ד מהל' מ"א כ' דלוקה ונ"ל מוקרא לך והרא"ש כ' דנ"ל מוזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול וכ' הט"ז דנ"מ לגר תושב אי מדאוריתא או מדרבנן ע"ש ומר"ן בכ"מ בפ"ב מהלכות א"ה הביא תוספתא דדריש מוזבחת ואכלת ונדחק ליישב דברי הר"מ ע"ש ונ"ל במאי דאיתא בחולין דט"ז ע"כ דר"יש ס"ל דקרא דכי ירחק בא להתיר בשר תאוה ובשר נחירה לא אשתרי כלל ור"עק ס"ל דקרא לאסור בשר נחירה ובשר תאוה לא איתסר כלל והק' התוספות נימא דמר א"ח ומר א"ח ול"פ ונראה דר"יש ס"ל בשר תאוה נאסר להם א"כ איכא לאוקומי קרא דכי ירחק דמייתי קרא לדרשא דתוספתא ומאי דתלי ליה בכי ירחק משום דכיון דבשר תאוה נאסר לא משכחת זביחה בחולין בבקר וצאן אלא בכי ירחק דהיינו כשיכנסו לארץ ולעולם דעיקר קרא לדרשא דתוספתא דאי להתיר בשר תאוה לחוד אמאי כתיב זביחה ודלא כפרש"י שכתב דלר"יש אורחא דקרא וא"כ לר"יש ע"כ בשר נחירה לא אשתרי דמהיכא מפיק ליה אבל לר"עק ל"ל דרשא דתוס' וע"כ דריש קרא דכי ירחק לבשר נחירה ובשר תאוה לא איתסר כלל דמהיכא מפיק ליה הא כיון דל"ל דרשא תוספתא ע"כ למדרש קרא לבשר נחירה וכיון דע"כ לאוקומי לבשר נחירה תו לא אייתר למדרש בשר תאוה ולר"עק נכרי נ"ל מוקרא לך וא"כ התוספתא מיתוקמא כר"יש והר"ם פ' כר"עק דבשר נחירה אשתרי להם כמ"ש בפ"ד מה' שחיטה לכך כ' דנכרי נ"ל מוקרא לך הן אמת דפ' הר"ם תמוהים דפ' לתרוויהו נגד הסוגיא ועיין שם בחי' ומ"מ כיון דפ' דבשר נחירה אשתרי להו תו לית לן למדרש דרשא דתוס' ובלא"ה י"ל קושי' התוס' ע"ד ואופן שכתבנו ולא ע"פ דרשא דתוס' אלא ע"פ דרשא שהביא רש"י וזבחת למעוטי גיזה אלא דדבריו תמוהים עיין שם במהרש"א ולדעת הרא"ש והתוס' דנ"ל מוזבחת ואכלת ק' הא מבע"ל קרא לדרשא דר"עק וקי"ל הלכה כר"עק מחבירו וצ"ל מדסמיך וזבחת לכי ירחק נ"ל בשר נחירה ומדסמיך וזבחת לואכלת נ"ל לשחי' גוי ומן האמור י"ל דלהר"מ דנ"ל מוקרא לך לא אסיר מדאוריתא אלא גוי עע"ז כמ"ש מר"ן בכ"מ ומ"ש הש"ך מגמ' דמכם ולא כלכם ההיא אליבא דר"יש אבל לר"עק דקי"ל כוותיה לא אסיר מדאוריתא אלא הוי עע"ז ובלא"ה מה שהוכיח הש"ך מגמ' דמכם ולא כלכם להוציא את המומר והיינו מומר לכל התורה חוץ מע"ז וחלול שבת כ"ש גוי שאינו עע"ז ע"ש אינו מוכרח שהרי ישראל עע"ז שחי' אסורה כע"א ואלו גוי לא אמרי' לע"א אלא דוקא במין האדוק בע"ז הוא דאמרי' בפ"ק דחולין די"ג השתא מין ישראל וכו' דגוי מבעיא וכמ"ש התוס' שם וא"כ י"ל אע"ג דשחיטת ישראל מומר לכל התורה חוץ מב' אלו אסורה מן התורה דגוי אינו אלא מדרבנן ולאו כ"ש הוא והפר"ח דחה דהגמ' שם לא מיירי במומר לכל התו' חוץ מב' אלו אלא במומר אפי' לב' אלו ע"ש ואינו נכון ראי מומר דרישא במומר אפילו לב' אלו אם כן בכדי נקטא לרישא שהרי אפילו במומר לא' מב' אלו לבד סגי כדקתני סיפא אלא ע"כ דרישא במומר לכל התו' חוץ מב' אלו ובהכי ניחא מ"ש מהרש"א שם במ"ב ליפרוך מסיפא אי מיירי במומ' לכל מאי האי דקתני מנסך וכו' ע"ש די"ל דמומר דסיפא חוץ משני אלו וליכא למפרק אלא דהיינו רישא וע"ש בחי' ועמ"ש סי' קי"ט דין ה' ע"ש גם מ"ש הפר"ח אמ"ש הש"ך דכ"מ מדברי הר"מ בה' א"ה דאדרב' מוכח להפך כבר הש"ך בס' הארוך ביאר דבריו מיהו מ"ש דלפ"ד הכ"מ וגירסתו בדברי הר"מ השמיט הר"מ דין הכותי ע"ש כבר כתבו בפ"ב מה' א"ה בהדיא ע"ש ועמ"ש הר"מ שחי' נכרי נבלה ולוקה עליה כ' הפר"ח דהמלקות נפ"ל מפן דפן אינו אלא לא תעשה וכ"נ מדברי הר"מ ברפי"א מה' מ"א ע"ש. ונראה דאף דהר"ם הביא שם בדין ב' קרא דלא ידבק היינו לענין לאסור בכ"ש דכיון דאסור משום לתא דע"ז אסור בכ"ש במו ע"ז אבל עיקר קרא דלא ידבק בע"ז עצמה הוא דכתי' והר"מ שם פ' דיין אסור מדאתקש לזבח אבל מ"מ מלקות לא שמענו אפילו בזבח וכמ"ש הכ"מ וע"כ דנ"ל מפן ואע"ג דא"צ קרא לישראל שזבח בביתו של גוי כדאי' בע"ז ד"ח תרוויהו ש"מ כמ"ש הפ"ת אבל אין לומר דהתם אסמכתא בעלמא וליכא איסור דאוריתא ליתא דודאי איסורא דאוריתא. הוא כמ"ש הריטב"א בחי' שם וכ"נ מהגמרא שם ע"ש והרב מגילת אסתר במצוה קצ"ד כתב דטעמו של הר"מ משום דלא ענש אא"כ הזהיר ע"ש ודלא כהפר"ח ואני תמיה ע"ד הפר"ח דאם איתא דנ"ל מפן ואכלת למאי דקי"ל כר"א דכ"מ שנא' לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ליתסר שחיטת נכרי בהנאה ולמה כתב שחיטת נכרי נבלה ועוד תקשי לר"א ממתני' ד דשחיטת נכרי נבלה גם בפרק כ"ש דף כ"ג דקאמר מאי בינייהו לימא דאיכא בינייהו הא וע"ש בתוס'. והפר"ח ברפ"ז מה' עכ"ום הקש' אמ"ש התוס' בקמא דתקרובת ע"ז אינה אסורה בהנאה מ"הת דכיון דנפ"ל מויאכלו ליתסר בהנאה כיון דקי"ל כר"א ע"ש וכבר תפסו עליו דויאכלו אינו לאו ולא דמי ללא תאכלו וכמ"ש התוספות בפרק כ"ש ע"ש ומ"מ הכא בקרא דפן דהוי כאלו כתיב פן ואכלת הוי לאו ממש ועוד ליתסר בהנא' מלא תאכל כל תועבה ועיין להשע"ה הלכות אישות די"ד ע"ד ולטעם שכתב הפר"ח דאהדריה לאיסור נבלה ניחא דבנבלה גלי קרא דשריא בהנאה מיהו דמי לפסולי המוקדשין דהתם לא הותר כלל וכן הק' הר' בכור שור ע"ד הפר"ח וכה"ג כתבו התוס' בביצה די"ב ע"א בד"ה השוחט ועיין בתוס' ע"א דס"ז סד"ה אמר גם לפי מ"ש התוס' בחולין דצ"ח בד"ה רבא דדוקא בפס"המ דבאומרו תזבח הוי כאלו. אמר גיזה לא התרתי לך ליתא לדברי הפר"ח ועיין בחולין די"ג ע"ב בד"ה תקרובת וע"ש בחי' וכ' ה' בכור שור דהר"מ דפ' נבלה היינו מס' אי דאוריתא או דרבנן כמ"ש בה' א"ה ומ"ש לוקה היינו משום תקרובת ע"ז דסתם מחשבת גוים לע"ז במין הא' כמ"ש הר"מ בפ"ה ע"ש ואינו נראה דא"כ אפילו עע"ז אם אינו ממין שכ' הר"מ בפי"ה לא הוי אלא מדרבנן והר"מ לא כתב דגדר גדרו אלא בגוי שאינו עע"ז מיהו מה שדחה שם מדפריך הגמ' בדקכ"א לא ליבעי הכשר והוכיח דבדבר שטומאתו מדרבנן לא מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה מגמ' דקפ"ט ע"א ע"ש אינו מוכרח דהגמ' הק' ע"פ טומאתו לאו דאוריתא דאי דאוריתא מצינו לאוכלין וכו' וברייתא קתני מה זרעים שאין סופו לטמא טומאה חמורה אבל אי דרבנן ניחא דברייתא דמה זרעים אקרא קאי ולעולם אפי' בטומאה דרבנן קרי ביה סופו לטמא טומאה חמורה וכצ"ל לדברי הר"מ דאלת"ה נוקמה לברייתא דשונין בגוי שאינו עע"ז ומאי פריך הגמרא ועיין במאי דמשני הגמ' הוא ויכול לגוררו ולהתוס' שם:
ב' דין ב' אפילו נשבע וכו' כתב הרשב"א הטעם משום דכבר מושבע עליו מה"ס וכ' התב"ש אע"ג דבלא"ה קי"ל בח"מ סימן. ל"ד דאוכל נבלות פסול לעדות ולשבועה הכא מיירי בגוונא דלא לקי כגון אוכל פחות מכשיעור ע"ש ולפ"ז ס"ל להרשב"א דח"ש מיקרי מושבע ועומד מה"ס וכ"כ בתשו' סי' תרי"ו אבל התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ג בד"ה דמוקי צדדו בזה ע"ש וראיתי להפ"מ בפתיחתו לה' שחי' שורש ב' שיצא לידון בדבר חדש דלפמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ד בד"ה האוכל דוזבחת ואכלת הוא עשה בשאינה זבוחה א"כ כיון דאי' איסור עשה אפילו בח"ש איכא עשה דהא לא כתיב אכילה ומאי דכתיב ואכלת הוא אכילה דרשות ולא אמרי' אכילה כזית אלא באכילה דצווי וכיון דאי' איסור עשה אין שבועה חלה עליו כמ"ש התוס' שם אבל לפמ"ש בשם ריב"א דוזבחת לאו עשה הוא השבועה חלה עליו ועפ"ז תמה על הר"מ דבה"ש כ' דוזבחת מ"ע ובה' שבועות כ' דשבועה חלה על ח"ש נבלה ע"ש ותמהני דלפ"ד גם לר"ל דס"ל ח"ש מותר מ"הת מודה בח"ש דנבלה דאיכא עשה דוזבחת לחד תי' דהתו' דוזבחת עשה וא"כ היכי מוקי ר"ל מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות בח"ש הא בח"ש דנבלה אין שבועה חלה עליו ולא הו"ל לאוקומא אלא שלא כדר"ה אלא ע"כ כיון דדרשי' ומה שאין אתה זובח אין אתה אוכל הוי כמו לשון צווי גם מה שצידד שם דליכא עשה שאינה זבוחה בעוף דהא וזבחת מבקרך כתיב ע"ש ליתא דגמ' ערוכה היא בחולין דף פ"ו דגבי עוף נמי אמרי' בחייה בחזקת איסור עומדת והיינו איסור דשאינה זבוחה כמ"ש התוס' בכ"מ והקשה הט"ז אמאי קי"ל בח"מ סימן ל"ד דאינו נפסל לעדות אלא בעבירה שיש בה מלקות הא אפי' בעבירה שאין בה מלקות עבר השבוע' דה"ס ועובר על השבועה פסול לעדות ע"ש ולפמ"ש הש"ך סקי"ט דבאיסורין לא שאני לן בין להבא לשעבר אבל גבי ממון שאני לן ין להבא לשעבר ניחא מיהו אכתי קשה בדברי הר"מ דס"ל גם בממון לא שאני לן בין להבא לשעבר כמ"ש בב"י שם בח"מ סי' ל"ד ופ' דבעי' עבירה שיש בה להש"ך מלקות ועיין בנקה"כ ע"ש:
כתב הפ"ת סי' קי"ט אע"ג דקי"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא היינו משום דסבר דלא עבר אמאי דמושבע מה"ס דניתן להשבון ע"ש ואינו נראה כן ממ"ש התוס' בפ"ק דמציעא ד"ה דה"ט דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא משום דשבועה חמורה ואי איתא אפילו כי הדדי נינהו שאני ממונא דניתן להשבון ועוד שכתב שם דגזלן פסול לשבועה מדאוריתא משום דכבר עבר ע"ש והא אפילו גזל מ"מ בידו להשיב אלא ע"כ לא אמרי' בידו להשיב והוי חשוד אשבועתא וע"ש בדברי רש"י בד"ו מ"ש בדברי אביי ע"ש:
ג' דין ד' נאמן לומר מומחה שחט לי הסכמת האחרונים שצ"ל מומחה פלוני כמ"ש הרשב"א במ"ה ומשום דעבידא לאגלויי ומהני טעמא דעבידא לאגלויי אפילו באיסור תורה ע"ש וכ"נ מהגמרא בבכורות דל"ו דאמרינן אף אנן נמי תנינא הראיתי בכור וכו' ומסיק דטעמא משום דעבידא לאגלויי וכן נראה ממ"ש הר"מ בפי"ב מהלכות גירושין דין ט"ו ע"ש ועיין בב"י סקי"ט ובמ"ש שם:
ד' דין ה' מומר להכעיס וכו' בע"ז דף כ"ו איפליגו ר"א ורבינא במומר להכעיס אי הוי מין או מומר ופ' הר"מ בהלכות רוצח פ"ד כמ"ד מין א"כ שחי' כגוי כמ"ש מר"ן וזה נרא' דעת התוס' והרא"ש בפ"ק דחולין ד"ג ע"ב שכ' דמומר א"נ להכעיס לאו בר זביחה הוא ודינו כגוי ע"ש והיינו דפ' כמ"ד מין הוא ואע"ג דקי"ל כל היכא דפליגי ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל כדאיתא בפ' כ"צ ש"ה דר"י ור"א ס"ל כמ"ד מין הוא כמ"ש מר"ן בכ"מ שם והרא"ה בב"ה ד"ט פסק כמ"ד מומר הוי מיהו דוקא שאכל שלא לתיאבון אלא להנאת עצמו שביק היתרא ואכיל איסורא אבל להכעיס ממש כגון דאכל מידי דל"ל הנאה מיניה ודאי מין הוא לכ"ע ע"ש וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם דלהכעיס ממש לכ"ע מין הוא ע"ש ובהכי ניחא מ"ש התוס' שם למ"ד מומר הוי מברייתא דהוריות דאיזהו מומר וכו' דההיא מיירי באכל מידי דל"ל הנאה מיניה דלכ"ע מין הוא וניחא לפ"ז מה שק' למ"ש הר"ן הביאו מר"ן בב"י דלהכעיס ממש שחיטתו כגוי והיכא דלא לתיאבון ולא להכעיס בעע"ג סגי ע"ש דא"כ מאי פריך הגמרא מברייתא דמורידין אברייתא דכל אבידת אחיך נוקמא חדא לתיאבון וחדא לא לתיאבון ולא להכעיס ועפ"ה ניחא דכיון דבלא לתיאבון ולא להכעיס פליגי ר"א ורבינא משני שפיר דקסבר מין הוא דהיינו כמ"ד אפי' בכה"ג מין הוא אבל הרשב"א במ"ה דחה דלהכעיס ממש קאמר והוכיח כן מן הסוגיא ע"ש וס"ל דבדיעבד בעע"ג שחיט' כשרה ע"ש והיינו דפ' כמ"ד מומר הוא והפר"ח סי' קי"ט כ' דל"פ ר"א ורבינא אלא בלהכעיס ממש אבל לא לתיאבון ולא להכעיס לכ"ע מומר הוי ע"ש וק' דא"כ מאי פריך מברייתא דכל אבידת אחיך נוקמא ההיא דמורידין בלא לתיאבון ולא להכעיס כיון דמ"מ דינו חלוק ממומר לתיאבון דהא אי לאו ברייתא דכל אבידת אחיך הוה ניחא ליה ההיא דמורידין אפילו במומר לתיאבון והפ"ת כתב דאפי' דהר"מ פ' דהוי מין אינו מוכרח שיהיה לענין שחי' אלא לענין מורידין ע"ש ולכאורה כ"נ ממ"ש התוס' בחולין ד"ד ע"ב בד"ה מומר שכ' דההיא דלקמן בתמיד ע"ש מוכח דההיא דהוריות באינו תמיד ולא לענין שחי' אמנם כבר כתב מהרש"א בדי"א ע"ב בד"ה שחי' דלא כ"כ אלא לרב ענן אכל למאי דאיתותב אה"ן דאפי' לענין שחי' ע"ש ועיין בחי' שהוכחתי דלפי מ"ש התוספות ההיא דלקמן בתמיד ההיא דהוריות נמי בתמיד מיירי עש"ב:
כתב הב"ח דמומר להכעיס לא הוי אלא מדרבנן דמ"הת בר זביחה הוא ע"ש וכ"כ הר"ן בפ' השולח משם אחרים דמדרבנן הוא דהוי לאו בר קשירה גבי תפלין וכ' שם דמדברי הר"מ ורש"י נראה דמדאורית' הוא ע"ש ומעתה מ"ש הר"ן כאן הוא לדעת הר"ם ורש"י והש"ך והפר"ח תמהו ע"ד הב"ח ע"ש גם מדברי הר"ן שם נר' דלהכעיס אפילו באינו אוכל נבלות אלא מומר באחת מכל העבירות וכ"כ מר"ן בב"י בא"ח סימן ט"ל ועיין להפ"ת והמג"א שם הוכיח כהרשב"א דהוי מומר מדלא אוקמוה בדף ה' ברייתא דקתני חוץ ממומר במומר להכעיס אלא ע"כ דהוי מומר ושחי' כשרה ע"ש ונראה דאינו מוכרח דלמ"ד מין הוא מין מיקרי ולא מומר שהרי כ' התוס' בסוף ד"ד דלרב ענן מודה בעובד תמיד והשת' מאי פריך מבריי' נוקמה בעובד תמיד אלא ע"כ דא"כ לא היו קורין לו מומר אלא מין ומאי דפריך לר"ע ולרבא מברייתא דאפי' ערל ואפילו ישראל מומר ולא מוקמי לה במומר להכעיס אין להוכיח דלהכעיס הוי מין די"ל למ"ד מומר הוי מאי דקתני ערל היינו מבעט במצוה זו דהוי להכעיס בערלות והיינו שפירש"י ערל היינו מבעט דלמ"ד מומר הוי קאמר אבל למ"ד מין הוי ע"כ דלא מיירי בהכי ופריך שפיר הגמרא דאי רישא מיירי באינו מבעט וסיפא אתא לאשמועינן אפי' מבעט א"כ בערלות גופה הו"ל לפלוגי:
ה' משמע מדברי מר"ן בש"ע דאפי' אינו אוכל נבלות אלא דמומר להכעיס בדבר אחד שחיט' פסולה וכ"כ בר"מ בפ"ד מה"ש ד"ח בדעת הר"מ שכ' לדעת הר"מ דסובר דמומר לדבר אחד בודק סכין ונותן לו נ"ל מבריית' דאפי' ערל ואפי' ישראל מומר ומוקי לה במומר אוכל נבלות לתיאבון ודומיא דידה בערל וס"ל דמומר לערלות היינו שאינו רוצה להצטער ולא כפירש"י דהיינו במבעט דא"כ הוי אפיקורוס ושחי' פסולה ע"ש ולפ"ז צ"ל מומר לערלות לא חמיר משאר מומרין וכ"כ מהר"ץ בתשו' סי' מ"ג ע"ש אבל לפי מ"ש הרשב"א בתשובותיו ח"א סימן ס"ד דערל חמור משאר מומרין אין ראיה משם לדינו של הר"מ דילמא שאני ערלה דחמיר' לכך בעי בדיקת סכין וממ"ש בגמרא אי מומר לד"א היינו מומר לערלות משמע דכי הדדי נינהו ונ"ל דלזה כיון מר"ן בב"י שכ' מ"ש בגמ' דמומר לערלות כמו מומר לד"א ע"ש דבא לשלול דלא אמרינן ערלה חמירא ובעי בדיקת סכין לכ"ע וכמ"ש הרשב"א ודלא כהכנ"הג הגהב"י אות כ"ד שתמה עליו דבפירושא אתמר כן בגמ' ע"ש ומ"ש מר"ן בב"י דמתו אחיו מחמ' מילה היינו בישראל גמור נ"מ אפילו לדעת הר"מ שלא יהיה צריך לבדוק סכין וליתן לו ועיין להפ"ת ולהרשב"א ח"א סימן ת"ל ותרפ"ו שנראה מדבריו דמומר להכעיס בדבר א' אינו שוה לשאר מומרי' לתיאבון כיון שהוא לדבר א' ועיין להש"ך והפר"ח סי' קי"ט סקט"ו ובמ"ש שם:
ו' לחלל שבת בפרהסיא כ' הב"הי דבעינן שיחלל כמה פעמי' בפרהסיא בפני עשרה ע"ש וכבר נתבאר בסימן י"א דדעת הר"מ והרשב"א והטור ומר"ן בש"ע דאפי' בפ"א הוי מומר וכ"כ הש"ך סימן זה סקי"ז ומ"ש דבעי עשרה איברא שכ"כ הרשב"א בתשוב' הביאו מר"ן בב"י סימן קי"ט והיא ל'ו נדפסה בתשובות הרשב"א כתב אשורית סימן קע"ט מיהו אין משם ראיה שהרי הרשב"א מהסו' דבפ"א הוי מומר כמו שנת' וע"כ דהתם הקל ביי"ן דרבנן וכ"כ התב"ש סי"א סקי"ב וא"ב לכך הקל גם לענין עשרה וכבר כתבתי בסי' י"א דהדבר תלוי בפלוגתא דהר"מ והתוס' ועמ"ש הת"בש סי' זה סקכ"ז והוא תימא ועיין להכנ"הג אות ח"י שכ' דוקא עשרה ישראלים מסוגיא דפרק בן סורר ומורה וחלק על הדרישה ומכל מקום לא בעי' אלא שידעו כו עשרה כמ"ש הש"ך סי' קכ"ז מהגמ' עיין שם ועיין בס' חמרא וחיי בגמ' שם משם המאירי שצדד בזה:
ז' כתב הב"הי אפי' חלל שבת באיסור דרבנן והוכיח כן מסוגיא דפרק הדר דס"ט ע"ש ואינו מוכרח וכבר חלק עליו הפר"ח בק"א ופ"ה התב"ש דדוקא חלל שבת במלאכה דאוריתא הוא דשחיטתו פסולה ע"ש:
ח' או שהוא מומר לעכ"ום דינו כנכרי כתב מר"ן בב"י ריש סי' זה דמבו' בגמ' דמומר לע"ז דינו כנכרי ושריא בהנאה והכנ"הג בהגב"י כתב אינו מבואר בגמרא מיהו ב"מ מדברי רי"ו והר"ן ועיין מ"ש רש"י די"ג ע"ב גבי שחיט' מין דמין חמור ממומר לע"ז דנראה דשחיטת מומר לע"ז לא אסיר בהנאה כמו מין מיהו י"ל דכ"כ דלא תקשה לרב ענן דס"ל דמומר לע"ז שחיטתו כשרה אבל למאי דאיתותב רב ענן אה"נ דשוין הן אבל מדברי התו' שם אין נר' בן שכ' דמין נכרי דוקא חמור אבל במומר ישראל חמור ושחיטתו לע"ז ע"ש במהרש"א ומהר"ם מוכח דס"ל להתוס' דאסורה בהנאה אבל מדברי התוס' בע"ז דכ"ו ע"ב בד"ה איזהו מבואר דדוקא בכומר וכן כתב הרשב"א ד"ד ע"ב ועמ"ש בחי' בדי"ג ע"ב בדברי התוס' שם:
ט' דין ו' ולהרמב"ם צריך מ"ש דעיכוב יש בדבר וכתב בדרישא דההיא דאבדו או נגנבו גדייו דסי' א' דכשר התם אינו מוחזק בכך אלא שבפעם הזאת גנב עיין שם מ"ש דלא אמרינן כיון דחשוד לגנוב למלאות תאותו גם אם לא מצא סכין בדוק או אם יודע הלכו' שחי' ואוכל למלאות תאותו דא"כ הוי כאוכל נבלות לתיאבון דאף בפ"א צריך בדיקה כמ"ש מר"ן בב"י וכ"נ ממ"ש הרשב"א בת"ה ד"ו ע"א שכ' הדעת נוטה דבמומר לאכול נבלות לא אמרינן רו"מ אש"מ הן אבל בחשוד באחד מן העבירות אמרינן רו"מ א"ש מומחין הן ע"ש ואי איתא דחשוד על הגנבה הוי כחשוד על הנבלה תק"ל מברייתא דאבדו או נגנבו גדייו דאמרינן עלה בגמרא רו"מ א"ש מומחין הן ועיין להרב תורת יקותיאל סק"ה ועיין להרב קול אליהו ח"י סי' ד' שכתב בשוחט גנב דפסול לשחי' דהו"ל כמו חשוד לאכול נבלה והוי כחשוד לאותו דבר כיון דחשוד למלאות תאותו ועיין להע"הש:
י' הגה מיהו אם הוא פסול וכו' כ"כ מר"ן בב"י בדע' הר"מ ומ"ש בכ"מ הוא בשאר עבירות ועיין להש"ך והפר"ח והמש"ל בפ"ג מהל' שגגות הוכיח מדברי הר"מ בה"ש דל"מ מומר אלא בג"פ ועפ"ז כתב לתרץ קו' התוס' בשבועות גבי טימא עצמו במזיד לדעת הר"מ והוכיח עוד כן ממ"ש הר"מ בפ"ג מהל' מע"הק ע"ש ולפ"ד מרן בב"י שנייא ההיא דטימא עצמו במזיד שהוא באותו דבר עצמו ובכה"ג לא בעי הר"מ גבי שחי' גופה ג"פ אלא אפילו בפ"א:
י"א דין ט' שחיטתן אסורה כתב הרשב"א בת"ה דאפילו חותך כזית בשר ונותן ל"מ והש"ך כתב בדעת הר"מ דמהני דקי"ל כרשב"ג ע"ש וכ"נ ממ"ש הר"מ בפ"ו מה' עבדים דין ו' כל שטר שיש עליו עד אחד כותי פסול חוץ מגטי נשים ע"ש ולת"ק כיון דכתיבה אפי' בשאר שטרות כשר כדאי' בפ"ק דגטין ד"י ע"ש אלא ע"כ דס"ל ה' כרשב"ג ובגמרא דאוקמוה כר"ג ה"ה דהומ"ל כרשב"ג ועיין להרשב"א בחי' שם ודלא כהפר"ח. ורי"ו כ' דחותך כזית בשר ל"מ גבי צדוקי כך מוכח בחולין ע"ש ונ"ל דראייתו מדאוקמוה אביי ורבא בריש חולין מתני' בכותי ומדלא אוקמוה בצדוקי דאתיא אפילו כמ"ד גירי אריות וגם כרבנן דרשב"ג וגם מדאמרינן התם דהנך אמוראי לא אוקמוה כאביי ורבא קסברי גרי אריות ואמאי לא אוקמוה בצדוקי אלא ע"כ בדיעבד פסולה בלא עע"ג ועיין להכנ"הג:
י"ב ואחרים עע"ג כן לשון הר"מ אא"כ שחט לפנינו וכ' הכנ"הג הג"הט אות כ' דס"ל יוצא ונכנס ל"מ אלא גבי כותי דכדיעבד מותר אפילו אינו יוצא ונכנס אבל הכא דבדיעבד אסור לא שרי' יוצא ונכנס עש"ב וגם גבי יין בדיעבד מותר כמ"ש התוספות בד"ג בד"ה אבל ע"ש ונ"ל שזה דעת ריב"א שהביא מר"ן בב"י סי' ס"ט גבי גוי משמש בבית ישראל שכ' דל"מ יוצא ונכנס גבי הדחה שאחר המליחה דס"ל דגבי הדחה כיון דבדיעבד ל"מ דסל"ת אינו נאמן כמ"ש מרן שם וכיון שכן ל"מ יוצא ונכנס משא"כ גבי כותי וגבי יין וא"צ למ"ש מרן בב"י שם ועמ"ש שם כ' הרשב"א דמהני גבי צדוקי עע"ג כמו כותי קודם גזרה והרא"ם ח"ב סי' ט' דחה דאינך אמוראי אליבא דרשב"ג אבל לת"ק דרשב"ג ל"מ עע"ג ע"ש ובגמ' ד"ה ע"ב איתא אי בשאין ישראל עע"ג למימרא בעי וכתב הרשב"א דה"פ דאי גזרו שאין מועיל חותך כזית בשר הא בלא"ה קי"ל כת"ק דרשב"ג. ע"ש ואי איתא לדברי הרא"ם הא מ"מ מינה שמעינן דישראל עע"ג ל"מ מיהו לפירש"י צ"ל כדברי הרא"ם דאי לאו הכי קשיא אפירש"י דנימא דגזרו דל"מ חתיכת בשר אלא ע"כ דאי גזרו הכי מינה שמעי' דישראל עע"ג ל"מ וכ"ה הרא"ם שם מדברי רש"י בד"ג גבי אוקמתא דאביי דלרבנן לא מהני עע"ג ע"ש ומ"מ אין ראיה משם אלא לענין לכתחי' וכצ"ל במ"ש רש"י בההיא דר"י אבל משחי' כותי דמיירי בחותך בשר לחד פי' ע"ש וקאמ' בגמ' עלה לישני כאן בישראל עע"ג:
י"ג דין י' בחצי קנה וכו' דוקא בפסולים דלאו משום ע"ז אבל במומר לע"ז להסו' דשחי' לע"ז ואסורה בהנאה או בכומר לע"ז לכ"ע אפילו שחט קצת מן הקנה שאינו עושה נבלה אסורה אפי' בהנאה כן הוכיח הפר"ח סי' ה' סק"ז ע"ש: