שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
יורה דעה · סימן א
א' מותר ליתן לו לכתחי' לשחוט והיינו על סמך שיבדקנו אח"ך ולא חיישי' דילמא משתלי ואכיל בלי בדיקה כ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה ד"ו אבל מדברי התוס' ד"ג ע"ב בד"ה בודק נראה דאפילו היכא דאם לא בדק בשר אין לשחוט לכתחי' על סמך הבדיקה ממ"ש דטעמא דכותי לא יהבי' לכתחי' לשחוט דחיישי' דילמא משתלי ולא בדיק אח"כ והם עצמם כתבו שם בסע"א דכותי ששחט בינו לבין עצמו אי לא חתך כזית בשר ונתן לו שרי ע"ש הרי אע"פ דאם בדק כשר מ"מ לכתחי' לא שרי לן על סמך הבדיקה ומעתה מ"ש התוס' שם בד"ה רוב דאפי' לכתחי' שוחטין היינו דא"צ לבדוק אחר השחיטה ודלא במרן בב"י שכ' דמ"ש לכתחי' היינו על סמך הבדיקה שאח"ך ע"ש וכ"נ דעת הר"מ דאפי' היכא דאם לא בדק כשר מ"מ לכתחי' אין מתירין לו לשחוט ע"ס הבדיקה שאח"כ מדלא הזכיר בפ"ד גבי רוב מצויין אצל שחי' מומחין הן אלא דין דיעבד משמע דלכתחי' אין שוחטין ולפ"ז מה שהוכיח הרשב"א בת"ה ממ"ש הר"מ שם בדין י"ד והוא מומחה דגבי מומר לא אמרי' רו"מ אש"מ הן ע"ש אינו מוכרח דמ"ש הר"מ והוא מומחה משום דמיירי בדין לכתחי' וכן בנשים ועבדים וע"ש בדין ט"ו ועיין להרב תורת יקותיאל סימן ב' סק"ה ובמ"ש התוס' גבי כותי חיישי' דילמא אשתלי כמו חש"ו וכ' מהר"ם מלובלין דתרי מילי קאמרי דילמא אשתלי ומשום חשש הרואין דגבי חש"ו כ' חשש הרואין ע"ש ועין להב"ח סי' ב' סק"ג מ"ש בשם הר"ן ולהפ"ח שם ע"ש:
ב' אבל אם הוא לפנינו צריך לבודקו כ"ד הרי"ף והרשב"א הר"ן אבל הרא"ה בס' ב"ה ד"ו כ' דאין צריך לבודקו אפילו אם הוא לפנינו אלא ממדת חסידות דס"ל מאי דאמרי' רו"מ א"ש מומחין הן הוא רוב גמור עד שהמיעוט נחשב מיעוט' דמיעוטא וזה דעת התוס' בפ"ג דבכורות:
ד"ך ע"ב בד"ה חלב שכתבו דה"ט דלא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה משום דרו"מ א"ש מומחין רוב גמור והוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא ע"ש ועפ"ז ניחא מאי דאמרי' רו"מ א"ש מומחין הן אע"ג דתלוי במעשה וברפ"ג דבכורות אמרי' בגמ' דלא אזלינן בתר רובא היכא דרובא תלוי במעשה והיינו משום דהוי רוב גמור ולא דמי לשאר רובי ועיין להרב קול אליהו ח"א חי"ד סי' א' ולהמח"א בליקוטי הר"מ הל' יבום. ומ"ש שם גבי פרה אדומה אמאי לא אמרי' סמוך כבר נרגש מזה מהרש"א בדי"א בד"ה מנא ועמ"ש שם ועיין להרשב"א במ"ה ד"ז ע"ב ע"ש:
ג' הגה עד ששחט ג"פ בפני חכם בגמ' ד"ג ע"ב א"י בד"א בשחט לפנינו ב' וג"פ כ' הריטב"א בחי' נקט ב' וג' כדאמרי אינשי כדאי' בפ' מפנין א"נ משום פלוגתא דר' ורשב"ג אי בתרי הוי חזקה או בתלת וקי"ל כל האיסורין בתרי זמני הוי חזקה ע"כ לפ"ז הכא בתרי זמני סגי ועיין לה' בית הלל ולה' בר"י בא"הע סי' ט' אות ז':
ד' גם הכלים וכו' עמ"ש בר"י ק"ה ולהכנ"הג סי' מ"ד הגהב"י אות י"ט ולהע"הש סימן מ"א אות ו':
ה' דין ג' אפילו. אמר ברי לי ששחטתי יפה הטעם דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה כ"ד הריטב"א בחי' ד"ג והר"ן בחי' די"ב וכ' שם דרש"י חולק ע"ז:
ו' יכולין ליתן לו וכו' כ"ד הרשב"א בת"הא וכ' מרן בב"ה שכ"נ מדברי רש"י ע"ש והא' דאמרי' בגמרא באוקמתא דרבינא אי דאיתיה קמן לבדקיה ומשני דליתיה קמן וקתני אם שחט דיעבד דוקא י"ל דדוקא בדלא ידעי' אי ידע או לא לכתחי' לא ישחוט שמא לא ישגיח עליו בטוב דמסיק אדעתיה דאפשר דידע אבל כשיודע בו שאינו יודע שוחט לכתחי' וכ"כ ה' פלתי סק"י אבל מ"ש בסק"ט דקאי אם שחטו על חש"ו ליתא דא"כ מאי פריך הגמ' באוקמתא דאביי אלא אכותי הא אמרת רישא אפי' לכתחי' פירש"י והכא קתני דיעבד נימא לשון דיעבד קאי אחש"ו והש"ך כ' ראיה להמחמירים מהגמ' הלזו וכ' ומיהו מן הסתם שאינו יודע אם יודע נראה דמותר ליתן לו לכתחילה לשחוט אם אחרים עע"ג ע"ש ותמהני דמהגמ' שהביא ממנה ראיה מוכרחת דאפי' מן הסתם דוקא דיעבד דבהכי מיירי התם מיהו מה שתמה ה' פלתי על הש"ך דבלא"ה רו"מ א"ש מומחין הן ול"ל עע"ג ע"ש י"ל דנ"מ לישראל מומר דבעי' שיודעין בו שהוא מומחה כמ"ש מרן סי' ב' דין ב' ובכ"הג אם עע"ג שרי אפי' לכתחי' אפי' למ"ש דכשאינו יודע בו אם יודע ה' שחיטה חיישי' פן לא ישגיח עליו בטוב היינו בישראל כשר אבל במומר ודאי ישגיחו עליו ולא יסמכו עליו שיודע ומן האמור מה שהוכיח ה' פלתי בסי' ב' סק"ג דרו"מ א"ש מומחין הן אפי' במומר מדלא אוקי ר"א סיפא דעע"ג בסתמא דאינו מומחה ע"ש י"ל דא"כ אפי' לכתחי' ואמאי קתני אם שחטו ועיין בתשו' הרא"ם ח"ב סי' ט' ע"ש:
ז' דין ד' אם אבדו גדייו וכו' כ' הב"ח דאפי' ברוב ישראל וגם רוב אותו השוק יש' לא התירו אלא בנמצא בשוק אבל בנשלחו ביד גוי לשוחטן ל"מ רוב ישראל דשמא הגוי שחטן שהרי הוא בידו וכ"כ רש"י בתשו' לאסור העופות שהובאו ביד גוי בלא סימן כמ"ש המרדכי בפ"ק דחולין ע"ש וז"ל המרדכי שם ע"ד העופות שהובאו ביד גוי שחוטין בלא סי' אין ראיה להתיר שמה שנחלקו באבדו גדייו וכו' לא נחלקו אלא במקום שהטבחי' רובן ישראל וכו' ואחרי שידענו שיש הרבה אומות שוחטין ואין שחי' ישראל ניכרת לא חלקו וכו' ע"כ מתבאר להדיא דדוקא בלא רוב טבחי ישראל אבל ברוב טבחי ישראל שרי אע"פ דבידו הוא וכ"כ הפרישה סי' קי"ח דדוקא בלא רוב טבחי ישראל הוא דאסר המרדכי ע"ש:
גם לפמ"ש הב"ח גופיה בסי' קי"ח בק"א דדוקא באבדו גדייו דמכירן הוא דשרי אבל בשולח ביד גוי דאינו מכירן אסור ע"ש א"כ כל היכא דמכירן מותר לשלוח ביד גוי לשחוט ונראה לפ"ז היכא דמכירן אפילו בלא רוב טבחים ישראל שרי ולא אוקמוה בגמ' בפ' א"מ דכ"ד ברוב טבחי ישראל אלא במצא שחוט דאינו שלו ואינו מכירו ועפ"ז ל"ק מ"ש הש"ך בסי' קי"ח סקכ"ה על הב"ח ע"ש ועפ"ז א"ש מאי דאי' למידק בגמ' דמייתי רו"מ א"ש מומחין הן מברייתא דאבדו גדייו וכו' נימא דכ"ע לא אמרי' רו"מ א"ש מומחין הן וברייתא ברוב טבחי ישראל כדקאמר בפ' א"מ ורוב טבחי ישראל ודאי מומחין הן ועפ"ה ניחא דגמ' דפ' א"מ במצא מיירי דאינן שלו ואינו מכירן אבל ברייתא מדקתני גדייו שהם שלו ולא אשמועי' ריבותא אפילו במצא משמ' בלא רוב טבחי ישראל ומשום דמכירן הוא והא דקאמר בגמ' בשחי' כר"ח היינו דלא חיישי' שמא נתנבלו והשליכן כדס"ל לר"י ובהכי ניחא מ"ש התוס' בד"ג לרבינא דלא ס"ל רו"מ א"ש מומחי' הן מברייתא דאבדו גדייו די"ל דרבינא מוקי לה ברוב טבחי ישראל וגדייו לאו דוקא ועיין לה' פלתי מיהו קשה בגמ' שם דאמרי' מי לא תניא מצא תרנגולת וכו' והשתא נוקמ' ברוב טבחי ישראל וי"ל דהגמ' סובר מדקתני תו בבא דשלוחו דל"צ ע"כ לאשמועי' אפילו בלא רוב טבחי יש' והתוס' שם כ' דבבא דשלוחו לאשמועי' אפילו שחט שלא ברשות דהלך השליח ומצא שחוט ע"ש ואין נראה כן מדברי רש"י שפי' הלך הבע"הב וכן נראה להדיא ממ"ש הר"מ בפ"ד ד"ז שכ' ואינו יודע אם שולחו שחטו ע"ש מיהו קשה לאיזה צורך הביא הר"מ דין השליח הא מדין אבדו גדייו דדין ח' שמעי' הכל ונ"ל דס"ל דדוקא נתן רשות לשלוחו לשחוט דא"י למי' אחר שמע ושחט והוי שחט ברשות אבל בשוחט שלא ברשות לא אמרי' רו"מ א"ש מומחין הן הפך דעת התוס' ודייקא נמי דלא כתב בדין ח' נגנבו דדוקא אבדו דהשוחט סבר נתייאשו הבעלים ועיין להש"ך סי' ב' סקי"ח ודייק נמי מ"ש בגמ' א"נ שמע וכו' אך ק' לפ"ז מאי קאמר בגמ' מי לא תניא וכו' נוקמה לדר"ן בראה א' ששחט בהמה שלו והוא לא נתן רשות לשום אדם לשחוט והוי שחט שלא ברשות ובזה ל"א רו"מ א"ש מ"ה ועו"ק ברפ"ק דאמרי' כולהו כרבינא לא אמרי' רוב מצויין וכו' נוקמה למתני' בשוחט בהמה שאינה שלו ולכך בעי' עע"ג ועו"ק דהגמ' דפריך מי לא תניא אמאי לא פריך מר"ן גופיה בבעיא דלקמן ולשי' התוס' ניחא דבעי לאתויי אפילו שלא ברשות מדקתני בבא דשליח:
ח' כתב הב"ח אסור לשלוח ביד קטן תרנגול לשחוט כמו דלא התירו לטבול כלי ע"י קטן ע"ש ואין זה הכרח דשאני גבי טבילה דאי' למי' דלא הטבילה כלל אבל הכא הרי שחוטה לפנינו ולא חיישי' שמא הוא שחטה ורצ"ל לדעת הטור שסובר דקטן שיודע לאמן ידיו ומומחה שחי' כשירה כמ"ש הט"ז סקט"ו ומ"ש מהגמ' ליתא וכבר הש"ך בס' הארוך דחהו מהלכה וכ' שכן הסכים רש"ל דמותר לשלוח ע"י קטן לשחוט:
ט' בין שמצאם בשוק כ"ד התוס' והרשב"א והר"ן דמצאו בשוק דינו כמו אשפה שבבית דלא כהר"מ ודעת ריא"ז הביאו הש"הג דשוק דומה לבית ממש ע"ש נראה דדעתו דהגמ' בפ' א"מ מוקי פלוגתייהו ברו"מ א"ש כדסק"ד דגמ' בחולין ולר"י אפילו בבית אוסר ולכך קאמר בשחי' כר"ח אבל למסקנא דחולין דבבית כ"ע שרי ההוא עובדא דפ' א"מ ככ"ע אתיא והתוס' בחולין שכ' בשוק נמי פליגי באו לאפוקי סברת ריא"ז דאי לאפוקי דלא נימא בשוק כ"ע אסור הי"ל להוכיח מברייתא דמצא תרנגולת בשוק וכו' דהוי דלא כמאן ודברי הכ"מ בפ"ד דין ח' קשים מברייתא הלזו:
יו"ד כתב הט"ז דהא דלא אסרי' הכא משום בשר שנתעלם מ"ה דמיירי במכירו והטור שכ' מצא בהמה שחוטה אזיל לטעמיה בסימן ס"ג דברוב ישראל שרי וכ"כ בדרישה ואני תמיה דבריית' ערוכה היא בגמ' דפריך מינה לר"ן מי לא תניא מצא תרנגולת שחוטה בשוק מותרת וק' להסו' דאפילו רוב ישראל אשמ"ה אסור מברייתא הלזו גם הגמ' בפ' ג"ה אמאי לא פריך לרב וצ"ל דס"ל דבבהמה שלימה לא חיישי' ברוב ישראל כיון דליכא חשש אלא מהעורבים ובהמה שלימה לא יביאו כמ"ש הש"ך סי' ס"ג סק"ו בשם הת"ח וה"ה תרנגולת שלימה מיהו לשי' הרא"ש בפ' ג"ה דס"ל דאפי' בבהמה שלימה ק' מהך ברייתא ועיין בחי' שם בפ' ג"ה:
י"א דין ה' אפי' אחרים עע"ג כ' המרדכי יש שר"ל דוקא אחרים רואין אבל עע"ג ומלמדין אותו אפילו לכתחי' שוחטין כדאשכחן גבי גט ולא נ"ל דא"כ מאי פריך גבי כותי הא אמרת רישא אפי' לכתחי' נוקמה בעע"ג אלא ל"ש ע"כ ומדברי התוס' בדי"ב ע"ב בד"ה מאן וכו' שהקשו הא בני כוונה נינהו בעע"ג כמו גט ומדלא הוק"ל אמתני' גופה דלכתחי' לא מ"ש מגט משמע דס"ל דשאני שחיטה דבקל ישהה או ידרוס ול"ד לגט וא"כ לא חילקו בתירוצם בין רואין לעע"ג אלא לעניין כוונה ולמסקנא דלא בעי כוונה אין חילוק בין רואין לעע"ג דבכולהו לא ישחוט לכתחי' מיהו י"ל אע"ג דבס"ד לא הוק"ל אמתני' גופה משום דשחי' שאני מ"מ כי נחתי לפלוגי בין רואין לעע"ג י"ל דגט ושחי' דין א' להם ובעע"ג לכתחי' שוחטי' כמו גט וכ"נ מדהקשו בריש חולין אפרש"י דאין מוסרין לכתחי' אפי' בעע"ג הא מסיפא שמעי' לה ואי איתא נימא דרישא אשמועי' אפי' עע"ג ממש אלא ע"כ דס"ל בעע"ג ממש קושטא הוא דשוחטין לכתחי' דכיון דמהני מלמדין אותם לענין כוונה מהני נמי לענין לכתחילה וגם המרדכי נראה דלא יחלוק ע"ז אלא דכיון דלא מהני לענין לכתחילה ל"מ נמי לענין כוונה ובקושיית התוספות י"ל דשאני גט דמוכחא מילתא כמ"ש התוספ' ז"ל בס"ד גבי סוטה אבל שחיטה דמיא לחליצה דל"מ שוטה ומאי דקאמר הגמרא מאן תנא דלא בעי כוונה משוטה דייק ועיין להב"ח ולהכנ"הג ועיין להרשב"א בתשו' ח"ג סימן כ"ו ע"ש והר"ש בפ"ק דידים כתב דחש"ו בני כוונה נינהו אפי' למאן דבעי כוונת נותן ונוטל ע"ש נר' לדעתו דבנטילה לא בעיא כוונה לשם נטילה המכשרת לאכילה אלא נטילה בעלמא וכמו שחיטה דמכוין לחתיכת בשר בעלמא ובפרק השוחט דל"א אמרינן דחש"ו בני כוונת חתיכת בשר בעלמא וע"ש בתוס' ועיין להרב בית הלל:
י"ב דין י"ד עד אחד בהכחשה כ"כ מוהרי"ק אבל מהריב"ל ח"א סימן נ"ד ומהרש"ל והב"ח כ' דאסורה לכל לפמ"ש הריטב"א הביאו הנ"י בפ' האשה רבה דכי אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים דוקא בעדות אשה דבעינן ב' עדים אבל בשאר איסורין דע"א נאמן הרי לא האמינתו כ"כ וכ"נ מדברי רש"י שם דפ"ח ע"ב בד"ה הרי ע"ש ונראה דאפי' לדברי הריטב"א מקום יש לקיים דינו של מהרי"ק דהתוס' בריש גיטין כ' דמאי דמהני בשחי' ע"א אע"פ דאתחזק אי משום דבידו הוא ושם כ' לחד תי' דנדה דנ"ל מקרא דנאמנת משום דבידה היא וא"כ בשחיטה דנאמן משום דבידו מקרא וספרה לה נפיק וכבר הוכיח הש"ך סי' קכ"ז מגמ' דפ' ע"ע דמודה הנ"י בדבר דנ"ל מקרא ע"ש ועיין לה' שבות יעקב ח"ג סי' מ"ג:
י"ג והעד עצמו מותר וכו' מהרי"ק כתב הטעם דברבר התלוי בדעת אחרים דבידו לחזור בתשו' לא אמרינן שויה אנפשיה ח"ד ע"ש ומדלא כ' שמא עשה תשו' מוכח דאפי' בס' איסור אמרי' שויה אנפשיה ח"ד גם מהרד"ך סוף בית א' שכתב גבי שבויה להתיר היינו משום דשבויה דרבנן כמבו' בדבריו ע"ש ועיין לה' חק"ל סי' ג' שדבריו תמוהים גם מה שהוכיח דאפי' בס' איסור אמרי ש"א ח"ד מגמ' דפ"ק דכתובות ד"ט האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסר' עליו דמוקי באשת כהן או באשת ישראל וקבל אביה קידושין פחות מג"ש ע"ש מחלוקת באשת ישראל אין ראיה כלל דכבר כ' התו' שם בד"ה ואבע"א דרובא ברצון כיון דליכא קלא ודוקא ס"ס הוא דחשיב ס' ואדרבה מזה הטעם הוא שכתבו התוספו' דרובא עדיף ולא סגי להו למי' כי הדדי נינהו וע"ש במהר"ם שיף וגם מחלוקת אשת כהן י"ל דחזקת הגוף עדיפא וכ"מ ממ"ש התוספות בד"ה לא וכו' לשון אדרבה ועפ"ז י"ל גם מה שהוכיח ר' שם מסוגיא הלזו דגם באיסור דרבנן אמרי' ש"נ ח"ד להסו' ס"ד לחומרא מדרבנן ע"ש: