שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
יורה דעה
סימן א
א' מותר ליתן לו לכתחי' לשחוט והיינו על סמך שיבדקנו אח"ך ולא חיישי' דילמא משתלי ואכיל בלי בדיקה כ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה ד"ו אבל מדברי התוס' ד"ג ע"ב בד"ה בודק נראה דאפילו היכא דאם לא בדק בשר אין לשחוט לכתחי' על סמך הבדיקה ממ"ש דטעמא דכותי לא יהבי' לכתחי' לשחוט דחיישי' דילמא משתלי ולא בדיק אח"כ והם עצמם כתבו שם בסע"א דכותי ששחט בינו לבין עצמו אי לא חתך כזית בשר ונתן לו שרי ע"ש הרי אע"פ דאם בדק כשר מ"מ לכתחי' לא שרי לן על סמך הבדיקה ומעתה מ"ש התוס' שם בד"ה רוב דאפי' לכתחי' שוחטין היינו דא"צ לבדוק אחר השחיטה ודלא במרן בב"י שכ' דמ"ש לכתחי' היינו על סמך הבדיקה שאח"ך ע"ש וכ"נ דעת הר"מ דאפי' היכא דאם לא בדק כשר מ"מ לכתחי' אין מתירין לו לשחוט ע"ס הבדיקה שאח"כ מדלא הזכיר בפ"ד גבי רוב מצויין אצל שחי' מומחין הן אלא דין דיעבד משמע דלכתחי' אין שוחטין ולפ"ז מה שהוכיח הרשב"א בת"ה ממ"ש הר"מ שם בדין י"ד והוא מומחה דגבי מומר לא אמרי' רו"מ אש"מ הן ע"ש אינו מוכרח דמ"ש הר"מ והוא מומחה משום דמיירי בדין לכתחי' וכן בנשים ועבדים וע"ש בדין ט"ו ועיין להרב תורת יקותיאל סימן ב' סק"ה ובמ"ש התוס' גבי כותי חיישי' דילמא אשתלי כמו חש"ו וכ' מהר"ם מלובלין דתרי מילי קאמרי דילמא אשתלי ומשום חשש הרואין דגבי חש"ו כ' חשש הרואין ע"ש ועין להב"ח סי' ב' סק"ג מ"ש בשם הר"ן ולהפ"ח שם ע"ש:
ב' אבל אם הוא לפנינו צריך לבודקו כ"ד הרי"ף והרשב"א הר"ן אבל הרא"ה בס' ב"ה ד"ו כ' דאין צריך לבודקו אפילו אם הוא לפנינו אלא ממדת חסידות דס"ל מאי דאמרי' רו"מ א"ש מומחין הן הוא רוב גמור עד שהמיעוט נחשב מיעוט' דמיעוטא וזה דעת התוס' בפ"ג דבכורות:
ד"ך ע"ב בד"ה חלב שכתבו דה"ט דלא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה משום דרו"מ א"ש מומחין רוב גמור והוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא ע"ש ועפ"ז ניחא מאי דאמרי' רו"מ א"ש מומחין הן אע"ג דתלוי במעשה וברפ"ג דבכורות אמרי' בגמ' דלא אזלינן בתר רובא היכא דרובא תלוי במעשה והיינו משום דהוי רוב גמור ולא דמי לשאר רובי ועיין להרב קול אליהו ח"א חי"ד סי' א' ולהמח"א בליקוטי הר"מ הל' יבום. ומ"ש שם גבי פרה אדומה אמאי לא אמרי' סמוך כבר נרגש מזה מהרש"א בדי"א בד"ה מנא ועמ"ש שם ועיין להרשב"א במ"ה ד"ז ע"ב ע"ש:
ג' הגה עד ששחט ג"פ בפני חכם בגמ' ד"ג ע"ב א"י בד"א בשחט לפנינו ב' וג"פ כ' הריטב"א בחי' נקט ב' וג' כדאמרי אינשי כדאי' בפ' מפנין א"נ משום פלוגתא דר' ורשב"ג אי בתרי הוי חזקה או בתלת וקי"ל כל האיסורין בתרי זמני הוי חזקה ע"כ לפ"ז הכא בתרי זמני סגי ועיין לה' בית הלל ולה' בר"י בא"הע סי' ט' אות ז':
ד' גם הכלים וכו' עמ"ש בר"י ק"ה ולהכנ"הג סי' מ"ד הגהב"י אות י"ט ולהע"הש סימן מ"א אות ו':
ה' דין ג' אפילו. אמר ברי לי ששחטתי יפה הטעם דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה כ"ד הריטב"א בחי' ד"ג והר"ן בחי' די"ב וכ' שם דרש"י חולק ע"ז:
ו' יכולין ליתן לו וכו' כ"ד הרשב"א בת"הא וכ' מרן בב"ה שכ"נ מדברי רש"י ע"ש והא' דאמרי' בגמרא באוקמתא דרבינא אי דאיתיה קמן לבדקיה ומשני דליתיה קמן וקתני אם שחט דיעבד דוקא י"ל דדוקא בדלא ידעי' אי ידע או לא לכתחי' לא ישחוט שמא לא ישגיח עליו בטוב דמסיק אדעתיה דאפשר דידע אבל כשיודע בו שאינו יודע שוחט לכתחי' וכ"כ ה' פלתי סק"י אבל מ"ש בסק"ט דקאי אם שחטו על חש"ו ליתא דא"כ מאי פריך הגמ' באוקמתא דאביי אלא אכותי הא אמרת רישא אפי' לכתחי' פירש"י והכא קתני דיעבד נימא לשון דיעבד קאי אחש"ו והש"ך כ' ראיה להמחמירים מהגמ' הלזו וכ' ומיהו מן הסתם שאינו יודע אם יודע נראה דמותר ליתן לו לכתחילה לשחוט אם אחרים עע"ג ע"ש ותמהני דמהגמ' שהביא ממנה ראיה מוכרחת דאפי' מן הסתם דוקא דיעבד דבהכי מיירי התם מיהו מה שתמה ה' פלתי על הש"ך דבלא"ה רו"מ א"ש מומחין הן ול"ל עע"ג ע"ש י"ל דנ"מ לישראל מומר דבעי' שיודעין בו שהוא מומחה כמ"ש מרן סי' ב' דין ב' ובכ"הג אם עע"ג שרי אפי' לכתחי' אפי' למ"ש דכשאינו יודע בו אם יודע ה' שחיטה חיישי' פן לא ישגיח עליו בטוב היינו בישראל כשר אבל במומר ודאי ישגיחו עליו ולא יסמכו עליו שיודע ומן האמור מה שהוכיח ה' פלתי בסי' ב' סק"ג דרו"מ א"ש מומחין הן אפי' במומר מדלא אוקי ר"א סיפא דעע"ג בסתמא דאינו מומחה ע"ש י"ל דא"כ אפי' לכתחי' ואמאי קתני אם שחטו ועיין בתשו' הרא"ם ח"ב סי' ט' ע"ש:
ז' דין ד' אם אבדו גדייו וכו' כ' הב"ח דאפי' ברוב ישראל וגם רוב אותו השוק יש' לא התירו אלא בנמצא בשוק אבל בנשלחו ביד גוי לשוחטן ל"מ רוב ישראל דשמא הגוי שחטן שהרי הוא בידו וכ"כ רש"י בתשו' לאסור העופות שהובאו ביד גוי בלא סימן כמ"ש המרדכי בפ"ק דחולין ע"ש וז"ל המרדכי שם ע"ד העופות שהובאו ביד גוי שחוטין בלא סי' אין ראיה להתיר שמה שנחלקו באבדו גדייו וכו' לא נחלקו אלא במקום שהטבחי' רובן ישראל וכו' ואחרי שידענו שיש הרבה אומות שוחטין ואין שחי' ישראל ניכרת לא חלקו וכו' ע"כ מתבאר להדיא דדוקא בלא רוב טבחי ישראל אבל ברוב טבחי ישראל שרי אע"פ דבידו הוא וכ"כ הפרישה סי' קי"ח דדוקא בלא רוב טבחי ישראל הוא דאסר המרדכי ע"ש:
גם לפמ"ש הב"ח גופיה בסי' קי"ח בק"א דדוקא באבדו גדייו דמכירן הוא דשרי אבל בשולח ביד גוי דאינו מכירן אסור ע"ש א"כ כל היכא דמכירן מותר לשלוח ביד גוי לשחוט ונראה לפ"ז היכא דמכירן אפילו בלא רוב טבחים ישראל שרי ולא אוקמוה בגמ' בפ' א"מ דכ"ד ברוב טבחי ישראל אלא במצא שחוט דאינו שלו ואינו מכירו ועפ"ז ל"ק מ"ש הש"ך בסי' קי"ח סקכ"ה על הב"ח ע"ש ועפ"ז א"ש מאי דאי' למידק בגמ' דמייתי רו"מ א"ש מומחין הן מברייתא דאבדו גדייו וכו' נימא דכ"ע לא אמרי' רו"מ א"ש מומחין הן וברייתא ברוב טבחי ישראל כדקאמר בפ' א"מ ורוב טבחי ישראל ודאי מומחין הן ועפ"ה ניחא דגמ' דפ' א"מ במצא מיירי דאינן שלו ואינו מכירן אבל ברייתא מדקתני גדייו שהם שלו ולא אשמועי' ריבותא אפילו במצא משמ' בלא רוב טבחי ישראל ומשום דמכירן הוא והא דקאמר בגמ' בשחי' כר"ח היינו דלא חיישי' שמא נתנבלו והשליכן כדס"ל לר"י ובהכי ניחא מ"ש התוס' בד"ג לרבינא דלא ס"ל רו"מ א"ש מומחי' הן מברייתא דאבדו גדייו די"ל דרבינא מוקי לה ברוב טבחי ישראל וגדייו לאו דוקא ועיין לה' פלתי מיהו קשה בגמ' שם דאמרי' מי לא תניא מצא תרנגולת וכו' והשתא נוקמ' ברוב טבחי ישראל וי"ל דהגמ' סובר מדקתני תו בבא דשלוחו דל"צ ע"כ לאשמועי' אפילו בלא רוב טבחי יש' והתוס' שם כ' דבבא דשלוחו לאשמועי' אפילו שחט שלא ברשות דהלך השליח ומצא שחוט ע"ש ואין נראה כן מדברי רש"י שפי' הלך הבע"הב וכן נראה להדיא ממ"ש הר"מ בפ"ד ד"ז שכ' ואינו יודע אם שולחו שחטו ע"ש מיהו קשה לאיזה צורך הביא הר"מ דין השליח הא מדין אבדו גדייו דדין ח' שמעי' הכל ונ"ל דס"ל דדוקא נתן רשות לשלוחו לשחוט דא"י למי' אחר שמע ושחט והוי שחט ברשות אבל בשוחט שלא ברשות לא אמרי' רו"מ א"ש מומחין הן הפך דעת התוס' ודייקא נמי דלא כתב בדין ח' נגנבו דדוקא אבדו דהשוחט סבר נתייאשו הבעלים ועיין להש"ך סי' ב' סקי"ח ודייק נמי מ"ש בגמ' א"נ שמע וכו' אך ק' לפ"ז מאי קאמר בגמ' מי לא תניא וכו' נוקמה לדר"ן בראה א' ששחט בהמה שלו והוא לא נתן רשות לשום אדם לשחוט והוי שחט שלא ברשות ובזה ל"א רו"מ א"ש מ"ה ועו"ק ברפ"ק דאמרי' כולהו כרבינא לא אמרי' רוב מצויין וכו' נוקמה למתני' בשוחט בהמה שאינה שלו ולכך בעי' עע"ג ועו"ק דהגמ' דפריך מי לא תניא אמאי לא פריך מר"ן גופיה בבעיא דלקמן ולשי' התוס' ניחא דבעי לאתויי אפילו שלא ברשות מדקתני בבא דשליח:
ח' כתב הב"ח אסור לשלוח ביד קטן תרנגול לשחוט כמו דלא התירו לטבול כלי ע"י קטן ע"ש ואין זה הכרח דשאני גבי טבילה דאי' למי' דלא הטבילה כלל אבל הכא הרי שחוטה לפנינו ולא חיישי' שמא הוא שחטה ורצ"ל לדעת הטור שסובר דקטן שיודע לאמן ידיו ומומחה שחי' כשירה כמ"ש הט"ז סקט"ו ומ"ש מהגמ' ליתא וכבר הש"ך בס' הארוך דחהו מהלכה וכ' שכן הסכים רש"ל דמותר לשלוח ע"י קטן לשחוט:
ט' בין שמצאם בשוק כ"ד התוס' והרשב"א והר"ן דמצאו בשוק דינו כמו אשפה שבבית דלא כהר"מ ודעת ריא"ז הביאו הש"הג דשוק דומה לבית ממש ע"ש נראה דדעתו דהגמ' בפ' א"מ מוקי פלוגתייהו ברו"מ א"ש כדסק"ד דגמ' בחולין ולר"י אפילו בבית אוסר ולכך קאמר בשחי' כר"ח אבל למסקנא דחולין דבבית כ"ע שרי ההוא עובדא דפ' א"מ ככ"ע אתיא והתוס' בחולין שכ' בשוק נמי פליגי באו לאפוקי סברת ריא"ז דאי לאפוקי דלא נימא בשוק כ"ע אסור הי"ל להוכיח מברייתא דמצא תרנגולת בשוק וכו' דהוי דלא כמאן ודברי הכ"מ בפ"ד דין ח' קשים מברייתא הלזו:
יו"ד כתב הט"ז דהא דלא אסרי' הכא משום בשר שנתעלם מ"ה דמיירי במכירו והטור שכ' מצא בהמה שחוטה אזיל לטעמיה בסימן ס"ג דברוב ישראל שרי וכ"כ בדרישה ואני תמיה דבריית' ערוכה היא בגמ' דפריך מינה לר"ן מי לא תניא מצא תרנגולת שחוטה בשוק מותרת וק' להסו' דאפילו רוב ישראל אשמ"ה אסור מברייתא הלזו גם הגמ' בפ' ג"ה אמאי לא פריך לרב וצ"ל דס"ל דבבהמה שלימה לא חיישי' ברוב ישראל כיון דליכא חשש אלא מהעורבים ובהמה שלימה לא יביאו כמ"ש הש"ך סי' ס"ג סק"ו בשם הת"ח וה"ה תרנגולת שלימה מיהו לשי' הרא"ש בפ' ג"ה דס"ל דאפי' בבהמה שלימה ק' מהך ברייתא ועיין בחי' שם בפ' ג"ה:
י"א דין ה' אפי' אחרים עע"ג כ' המרדכי יש שר"ל דוקא אחרים רואין אבל עע"ג ומלמדין אותו אפילו לכתחי' שוחטין כדאשכחן גבי גט ולא נ"ל דא"כ מאי פריך גבי כותי הא אמרת רישא אפי' לכתחי' נוקמה בעע"ג אלא ל"ש ע"כ ומדברי התוס' בדי"ב ע"ב בד"ה מאן וכו' שהקשו הא בני כוונה נינהו בעע"ג כמו גט ומדלא הוק"ל אמתני' גופה דלכתחי' לא מ"ש מגט משמע דס"ל דשאני שחיטה דבקל ישהה או ידרוס ול"ד לגט וא"כ לא חילקו בתירוצם בין רואין לעע"ג אלא לעניין כוונה ולמסקנא דלא בעי כוונה אין חילוק בין רואין לעע"ג דבכולהו לא ישחוט לכתחי' מיהו י"ל אע"ג דבס"ד לא הוק"ל אמתני' גופה משום דשחי' שאני מ"מ כי נחתי לפלוגי בין רואין לעע"ג י"ל דגט ושחי' דין א' להם ובעע"ג לכתחי' שוחטי' כמו גט וכ"נ מדהקשו בריש חולין אפרש"י דאין מוסרין לכתחי' אפי' בעע"ג הא מסיפא שמעי' לה ואי איתא נימא דרישא אשמועי' אפי' עע"ג ממש אלא ע"כ דס"ל בעע"ג ממש קושטא הוא דשוחטין לכתחי' דכיון דמהני מלמדין אותם לענין כוונה מהני נמי לענין לכתחילה וגם המרדכי נראה דלא יחלוק ע"ז אלא דכיון דלא מהני לענין לכתחילה ל"מ נמי לענין כוונה ובקושיית התוספות י"ל דשאני גט דמוכחא מילתא כמ"ש התוספ' ז"ל בס"ד גבי סוטה אבל שחיטה דמיא לחליצה דל"מ שוטה ומאי דקאמר הגמרא מאן תנא דלא בעי כוונה משוטה דייק ועיין להב"ח ולהכנ"הג ועיין להרשב"א בתשו' ח"ג סימן כ"ו ע"ש והר"ש בפ"ק דידים כתב דחש"ו בני כוונה נינהו אפי' למאן דבעי כוונת נותן ונוטל ע"ש נר' לדעתו דבנטילה לא בעיא כוונה לשם נטילה המכשרת לאכילה אלא נטילה בעלמא וכמו שחיטה דמכוין לחתיכת בשר בעלמא ובפרק השוחט דל"א אמרינן דחש"ו בני כוונת חתיכת בשר בעלמא וע"ש בתוס' ועיין להרב בית הלל:
י"ב דין י"ד עד אחד בהכחשה כ"כ מוהרי"ק אבל מהריב"ל ח"א סימן נ"ד ומהרש"ל והב"ח כ' דאסורה לכל לפמ"ש הריטב"א הביאו הנ"י בפ' האשה רבה דכי אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים דוקא בעדות אשה דבעינן ב' עדים אבל בשאר איסורין דע"א נאמן הרי לא האמינתו כ"כ וכ"נ מדברי רש"י שם דפ"ח ע"ב בד"ה הרי ע"ש ונראה דאפי' לדברי הריטב"א מקום יש לקיים דינו של מהרי"ק דהתוס' בריש גיטין כ' דמאי דמהני בשחי' ע"א אע"פ דאתחזק אי משום דבידו הוא ושם כ' לחד תי' דנדה דנ"ל מקרא דנאמנת משום דבידה היא וא"כ בשחיטה דנאמן משום דבידו מקרא וספרה לה נפיק וכבר הוכיח הש"ך סי' קכ"ז מגמ' דפ' ע"ע דמודה הנ"י בדבר דנ"ל מקרא ע"ש ועיין לה' שבות יעקב ח"ג סי' מ"ג:
י"ג והעד עצמו מותר וכו' מהרי"ק כתב הטעם דברבר התלוי בדעת אחרים דבידו לחזור בתשו' לא אמרינן שויה אנפשיה ח"ד ע"ש ומדלא כ' שמא עשה תשו' מוכח דאפי' בס' איסור אמרי' שויה אנפשיה ח"ד גם מהרד"ך סוף בית א' שכתב גבי שבויה להתיר היינו משום דשבויה דרבנן כמבו' בדבריו ע"ש ועיין לה' חק"ל סי' ג' שדבריו תמוהים גם מה שהוכיח דאפי' בס' איסור אמרי ש"א ח"ד מגמ' דפ"ק דכתובות ד"ט האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסר' עליו דמוקי באשת כהן או באשת ישראל וקבל אביה קידושין פחות מג"ש ע"ש מחלוקת באשת ישראל אין ראיה כלל דכבר כ' התו' שם בד"ה ואבע"א דרובא ברצון כיון דליכא קלא ודוקא ס"ס הוא דחשיב ס' ואדרבה מזה הטעם הוא שכתבו התוספו' דרובא עדיף ולא סגי להו למי' כי הדדי נינהו וע"ש במהר"ם שיף וגם מחלוקת אשת כהן י"ל דחזקת הגוף עדיפא וכ"מ ממ"ש התוספות בד"ה לא וכו' לשון אדרבה ועפ"ז י"ל גם מה שהוכיח ר' שם מסוגיא הלזו דגם באיסור דרבנן אמרי' ש"נ ח"ד להסו' ס"ד לחומרא מדרבנן ע"ש:
סימן ב
דין א' א' שחיטת נכרי נבלה הרמב"ם בפ"ד מהל' מ"א כ' דלוקה ונ"ל מוקרא לך והרא"ש כ' דנ"ל מוזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול וכ' הט"ז דנ"מ לגר תושב אי מדאוריתא או מדרבנן ע"ש ומר"ן בכ"מ בפ"ב מהלכות א"ה הביא תוספתא דדריש מוזבחת ואכלת ונדחק ליישב דברי הר"מ ע"ש ונ"ל במאי דאיתא בחולין דט"ז ע"כ דר"יש ס"ל דקרא דכי ירחק בא להתיר בשר תאוה ובשר נחירה לא אשתרי כלל ור"עק ס"ל דקרא לאסור בשר נחירה ובשר תאוה לא איתסר כלל והק' התוספות נימא דמר א"ח ומר א"ח ול"פ ונראה דר"יש ס"ל בשר תאוה נאסר להם א"כ איכא לאוקומי קרא דכי ירחק דמייתי קרא לדרשא דתוספתא ומאי דתלי ליה בכי ירחק משום דכיון דבשר תאוה נאסר לא משכחת זביחה בחולין בבקר וצאן אלא בכי ירחק דהיינו כשיכנסו לארץ ולעולם דעיקר קרא לדרשא דתוספתא דאי להתיר בשר תאוה לחוד אמאי כתיב זביחה ודלא כפרש"י שכתב דלר"יש אורחא דקרא וא"כ לר"יש ע"כ בשר נחירה לא אשתרי דמהיכא מפיק ליה אבל לר"עק ל"ל דרשא דתוס' וע"כ דריש קרא דכי ירחק לבשר נחירה ובשר תאוה לא איתסר כלל דמהיכא מפיק ליה הא כיון דל"ל דרשא תוספתא ע"כ למדרש קרא לבשר נחירה וכיון דע"כ לאוקומי לבשר נחירה תו לא אייתר למדרש בשר תאוה ולר"עק נכרי נ"ל מוקרא לך וא"כ התוספתא מיתוקמא כר"יש והר"ם פ' כר"עק דבשר נחירה אשתרי להם כמ"ש בפ"ד מה' שחיטה לכך כ' דנכרי נ"ל מוקרא לך הן אמת דפ' הר"ם תמוהים דפ' לתרוויהו נגד הסוגיא ועיין שם בחי' ומ"מ כיון דפ' דבשר נחירה אשתרי להו תו לית לן למדרש דרשא דתוס' ובלא"ה י"ל קושי' התוס' ע"ד ואופן שכתבנו ולא ע"פ דרשא דתוס' אלא ע"פ דרשא שהביא רש"י וזבחת למעוטי גיזה אלא דדבריו תמוהים עיין שם במהרש"א ולדעת הרא"ש והתוס' דנ"ל מוזבחת ואכלת ק' הא מבע"ל קרא לדרשא דר"עק וקי"ל הלכה כר"עק מחבירו וצ"ל מדסמיך וזבחת לכי ירחק נ"ל בשר נחירה ומדסמיך וזבחת לואכלת נ"ל לשחי' גוי ומן האמור י"ל דלהר"מ דנ"ל מוקרא לך לא אסיר מדאוריתא אלא גוי עע"ז כמ"ש מר"ן בכ"מ ומ"ש הש"ך מגמ' דמכם ולא כלכם ההיא אליבא דר"יש אבל לר"עק דקי"ל כוותיה לא אסיר מדאוריתא אלא הוי עע"ז ובלא"ה מה שהוכיח הש"ך מגמ' דמכם ולא כלכם להוציא את המומר והיינו מומר לכל התורה חוץ מע"ז וחלול שבת כ"ש גוי שאינו עע"ז ע"ש אינו מוכרח שהרי ישראל עע"ז שחי' אסורה כע"א ואלו גוי לא אמרי' לע"א אלא דוקא במין האדוק בע"ז הוא דאמרי' בפ"ק דחולין די"ג השתא מין ישראל וכו' דגוי מבעיא וכמ"ש התוס' שם וא"כ י"ל אע"ג דשחיטת ישראל מומר לכל התורה חוץ מב' אלו אסורה מן התורה דגוי אינו אלא מדרבנן ולאו כ"ש הוא והפר"ח דחה דהגמ' שם לא מיירי במומר לכל התו' חוץ מב' אלו אלא במומר אפי' לב' אלו ע"ש ואינו נכון ראי מומר דרישא במומר אפילו לב' אלו אם כן בכדי נקטא לרישא שהרי אפילו במומר לא' מב' אלו לבד סגי כדקתני סיפא אלא ע"כ דרישא במומר לכל התו' חוץ מב' אלו ובהכי ניחא מ"ש מהרש"א שם במ"ב ליפרוך מסיפא אי מיירי במומ' לכל מאי האי דקתני מנסך וכו' ע"ש די"ל דמומר דסיפא חוץ משני אלו וליכא למפרק אלא דהיינו רישא וע"ש בחי' ועמ"ש סי' קי"ט דין ה' ע"ש גם מ"ש הפר"ח אמ"ש הש"ך דכ"מ מדברי הר"מ בה' א"ה דאדרב' מוכח להפך כבר הש"ך בס' הארוך ביאר דבריו מיהו מ"ש דלפ"ד הכ"מ וגירסתו בדברי הר"מ השמיט הר"מ דין הכותי ע"ש כבר כתבו בפ"ב מה' א"ה בהדיא ע"ש ועמ"ש הר"מ שחי' נכרי נבלה ולוקה עליה כ' הפר"ח דהמלקות נפ"ל מפן דפן אינו אלא לא תעשה וכ"נ מדברי הר"מ ברפי"א מה' מ"א ע"ש. ונראה דאף דהר"ם הביא שם בדין ב' קרא דלא ידבק היינו לענין לאסור בכ"ש דכיון דאסור משום לתא דע"ז אסור בכ"ש במו ע"ז אבל עיקר קרא דלא ידבק בע"ז עצמה הוא דכתי' והר"מ שם פ' דיין אסור מדאתקש לזבח אבל מ"מ מלקות לא שמענו אפילו בזבח וכמ"ש הכ"מ וע"כ דנ"ל מפן ואע"ג דא"צ קרא לישראל שזבח בביתו של גוי כדאי' בע"ז ד"ח תרוויהו ש"מ כמ"ש הפ"ת אבל אין לומר דהתם אסמכתא בעלמא וליכא איסור דאוריתא ליתא דודאי איסורא דאוריתא. הוא כמ"ש הריטב"א בחי' שם וכ"נ מהגמרא שם ע"ש והרב מגילת אסתר במצוה קצ"ד כתב דטעמו של הר"מ משום דלא ענש אא"כ הזהיר ע"ש ודלא כהפר"ח ואני תמיה ע"ד הפר"ח דאם איתא דנ"ל מפן ואכלת למאי דקי"ל כר"א דכ"מ שנא' לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ליתסר שחיטת נכרי בהנאה ולמה כתב שחיטת נכרי נבלה ועוד תקשי לר"א ממתני' ד דשחיטת נכרי נבלה גם בפרק כ"ש דף כ"ג דקאמר מאי בינייהו לימא דאיכא בינייהו הא וע"ש בתוס'. והפר"ח ברפ"ז מה' עכ"ום הקש' אמ"ש התוס' בקמא דתקרובת ע"ז אינה אסורה בהנאה מ"הת דכיון דנפ"ל מויאכלו ליתסר בהנאה כיון דקי"ל כר"א ע"ש וכבר תפסו עליו דויאכלו אינו לאו ולא דמי ללא תאכלו וכמ"ש התוספות בפרק כ"ש ע"ש ומ"מ הכא בקרא דפן דהוי כאלו כתיב פן ואכלת הוי לאו ממש ועוד ליתסר בהנא' מלא תאכל כל תועבה ועיין להשע"ה הלכות אישות די"ד ע"ד ולטעם שכתב הפר"ח דאהדריה לאיסור נבלה ניחא דבנבלה גלי קרא דשריא בהנאה מיהו דמי לפסולי המוקדשין דהתם לא הותר כלל וכן הק' הר' בכור שור ע"ד הפר"ח וכה"ג כתבו התוס' בביצה די"ב ע"א בד"ה השוחט ועיין בתוס' ע"א דס"ז סד"ה אמר גם לפי מ"ש התוס' בחולין דצ"ח בד"ה רבא דדוקא בפס"המ דבאומרו תזבח הוי כאלו. אמר גיזה לא התרתי לך ליתא לדברי הפר"ח ועיין בחולין די"ג ע"ב בד"ה תקרובת וע"ש בחי' וכ' ה' בכור שור דהר"מ דפ' נבלה היינו מס' אי דאוריתא או דרבנן כמ"ש בה' א"ה ומ"ש לוקה היינו משום תקרובת ע"ז דסתם מחשבת גוים לע"ז במין הא' כמ"ש הר"מ בפ"ה ע"ש ואינו נראה דא"כ אפילו עע"ז אם אינו ממין שכ' הר"מ בפי"ה לא הוי אלא מדרבנן והר"מ לא כתב דגדר גדרו אלא בגוי שאינו עע"ז מיהו מה שדחה שם מדפריך הגמ' בדקכ"א לא ליבעי הכשר והוכיח דבדבר שטומאתו מדרבנן לא מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה מגמ' דקפ"ט ע"א ע"ש אינו מוכרח דהגמ' הק' ע"פ טומאתו לאו דאוריתא דאי דאוריתא מצינו לאוכלין וכו' וברייתא קתני מה זרעים שאין סופו לטמא טומאה חמורה אבל אי דרבנן ניחא דברייתא דמה זרעים אקרא קאי ולעולם אפי' בטומאה דרבנן קרי ביה סופו לטמא טומאה חמורה וכצ"ל לדברי הר"מ דאלת"ה נוקמה לברייתא דשונין בגוי שאינו עע"ז ומאי פריך הגמרא ועיין במאי דמשני הגמ' הוא ויכול לגוררו ולהתוס' שם:
ב' דין ב' אפילו נשבע וכו' כתב הרשב"א הטעם משום דכבר מושבע עליו מה"ס וכ' התב"ש אע"ג דבלא"ה קי"ל בח"מ סימן. ל"ד דאוכל נבלות פסול לעדות ולשבועה הכא מיירי בגוונא דלא לקי כגון אוכל פחות מכשיעור ע"ש ולפ"ז ס"ל להרשב"א דח"ש מיקרי מושבע ועומד מה"ס וכ"כ בתשו' סי' תרי"ו אבל התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ג בד"ה דמוקי צדדו בזה ע"ש וראיתי להפ"מ בפתיחתו לה' שחי' שורש ב' שיצא לידון בדבר חדש דלפמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ד בד"ה האוכל דוזבחת ואכלת הוא עשה בשאינה זבוחה א"כ כיון דאי' איסור עשה אפילו בח"ש איכא עשה דהא לא כתיב אכילה ומאי דכתיב ואכלת הוא אכילה דרשות ולא אמרי' אכילה כזית אלא באכילה דצווי וכיון דאי' איסור עשה אין שבועה חלה עליו כמ"ש התוס' שם אבל לפמ"ש בשם ריב"א דוזבחת לאו עשה הוא השבועה חלה עליו ועפ"ז תמה על הר"מ דבה"ש כ' דוזבחת מ"ע ובה' שבועות כ' דשבועה חלה על ח"ש נבלה ע"ש ותמהני דלפ"ד גם לר"ל דס"ל ח"ש מותר מ"הת מודה בח"ש דנבלה דאיכא עשה דוזבחת לחד תי' דהתו' דוזבחת עשה וא"כ היכי מוקי ר"ל מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות בח"ש הא בח"ש דנבלה אין שבועה חלה עליו ולא הו"ל לאוקומא אלא שלא כדר"ה אלא ע"כ כיון דדרשי' ומה שאין אתה זובח אין אתה אוכל הוי כמו לשון צווי גם מה שצידד שם דליכא עשה שאינה זבוחה בעוף דהא וזבחת מבקרך כתיב ע"ש ליתא דגמ' ערוכה היא בחולין דף פ"ו דגבי עוף נמי אמרי' בחייה בחזקת איסור עומדת והיינו איסור דשאינה זבוחה כמ"ש התוס' בכ"מ והקשה הט"ז אמאי קי"ל בח"מ סימן ל"ד דאינו נפסל לעדות אלא בעבירה שיש בה מלקות הא אפי' בעבירה שאין בה מלקות עבר השבוע' דה"ס ועובר על השבועה פסול לעדות ע"ש ולפמ"ש הש"ך סקי"ט דבאיסורין לא שאני לן בין להבא לשעבר אבל גבי ממון שאני לן ין להבא לשעבר ניחא מיהו אכתי קשה בדברי הר"מ דס"ל גם בממון לא שאני לן בין להבא לשעבר כמ"ש בב"י שם בח"מ סי' ל"ד ופ' דבעי' עבירה שיש בה להש"ך מלקות ועיין בנקה"כ ע"ש:
כתב הפ"ת סי' קי"ט אע"ג דקי"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא היינו משום דסבר דלא עבר אמאי דמושבע מה"ס דניתן להשבון ע"ש ואינו נראה כן ממ"ש התוס' בפ"ק דמציעא ד"ה דה"ט דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא משום דשבועה חמורה ואי איתא אפילו כי הדדי נינהו שאני ממונא דניתן להשבון ועוד שכתב שם דגזלן פסול לשבועה מדאוריתא משום דכבר עבר ע"ש והא אפילו גזל מ"מ בידו להשיב אלא ע"כ לא אמרי' בידו להשיב והוי חשוד אשבועתא וע"ש בדברי רש"י בד"ו מ"ש בדברי אביי ע"ש:
ג' דין ד' נאמן לומר מומחה שחט לי הסכמת האחרונים שצ"ל מומחה פלוני כמ"ש הרשב"א במ"ה ומשום דעבידא לאגלויי ומהני טעמא דעבידא לאגלויי אפילו באיסור תורה ע"ש וכ"נ מהגמרא בבכורות דל"ו דאמרינן אף אנן נמי תנינא הראיתי בכור וכו' ומסיק דטעמא משום דעבידא לאגלויי וכן נראה ממ"ש הר"מ בפי"ב מהלכות גירושין דין ט"ו ע"ש ועיין בב"י סקי"ט ובמ"ש שם:
ד' דין ה' מומר להכעיס וכו' בע"ז דף כ"ו איפליגו ר"א ורבינא במומר להכעיס אי הוי מין או מומר ופ' הר"מ בהלכות רוצח פ"ד כמ"ד מין א"כ שחי' כגוי כמ"ש מר"ן וזה נרא' דעת התוס' והרא"ש בפ"ק דחולין ד"ג ע"ב שכ' דמומר א"נ להכעיס לאו בר זביחה הוא ודינו כגוי ע"ש והיינו דפ' כמ"ד מין הוא ואע"ג דקי"ל כל היכא דפליגי ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל כדאיתא בפ' כ"צ ש"ה דר"י ור"א ס"ל כמ"ד מין הוא כמ"ש מר"ן בכ"מ שם והרא"ה בב"ה ד"ט פסק כמ"ד מומר הוי מיהו דוקא שאכל שלא לתיאבון אלא להנאת עצמו שביק היתרא ואכיל איסורא אבל להכעיס ממש כגון דאכל מידי דל"ל הנאה מיניה ודאי מין הוא לכ"ע ע"ש וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם דלהכעיס ממש לכ"ע מין הוא ע"ש ובהכי ניחא מ"ש התוס' שם למ"ד מומר הוי מברייתא דהוריות דאיזהו מומר וכו' דההיא מיירי באכל מידי דל"ל הנאה מיניה דלכ"ע מין הוא וניחא לפ"ז מה שק' למ"ש הר"ן הביאו מר"ן בב"י דלהכעיס ממש שחיטתו כגוי והיכא דלא לתיאבון ולא להכעיס בעע"ג סגי ע"ש דא"כ מאי פריך הגמרא מברייתא דמורידין אברייתא דכל אבידת אחיך נוקמא חדא לתיאבון וחדא לא לתיאבון ולא להכעיס ועפ"ה ניחא דכיון דבלא לתיאבון ולא להכעיס פליגי ר"א ורבינא משני שפיר דקסבר מין הוא דהיינו כמ"ד אפי' בכה"ג מין הוא אבל הרשב"א במ"ה דחה דלהכעיס ממש קאמר והוכיח כן מן הסוגיא ע"ש וס"ל דבדיעבד בעע"ג שחיט' כשרה ע"ש והיינו דפ' כמ"ד מומר הוא והפר"ח סי' קי"ט כ' דל"פ ר"א ורבינא אלא בלהכעיס ממש אבל לא לתיאבון ולא להכעיס לכ"ע מומר הוי ע"ש וק' דא"כ מאי פריך מברייתא דכל אבידת אחיך נוקמא ההיא דמורידין בלא לתיאבון ולא להכעיס כיון דמ"מ דינו חלוק ממומר לתיאבון דהא אי לאו ברייתא דכל אבידת אחיך הוה ניחא ליה ההיא דמורידין אפילו במומר לתיאבון והפ"ת כתב דאפי' דהר"מ פ' דהוי מין אינו מוכרח שיהיה לענין שחי' אלא לענין מורידין ע"ש ולכאורה כ"נ ממ"ש התוס' בחולין ד"ד ע"ב בד"ה מומר שכ' דההיא דלקמן בתמיד ע"ש מוכח דההיא דהוריות באינו תמיד ולא לענין שחי' אמנם כבר כתב מהרש"א בדי"א ע"ב בד"ה שחי' דלא כ"כ אלא לרב ענן אכל למאי דאיתותב אה"ן דאפי' לענין שחי' ע"ש ועיין בחי' שהוכחתי דלפי מ"ש התוספות ההיא דלקמן בתמיד ההיא דהוריות נמי בתמיד מיירי עש"ב:
כתב הב"ח דמומר להכעיס לא הוי אלא מדרבנן דמ"הת בר זביחה הוא ע"ש וכ"כ הר"ן בפ' השולח משם אחרים דמדרבנן הוא דהוי לאו בר קשירה גבי תפלין וכ' שם דמדברי הר"מ ורש"י נראה דמדאורית' הוא ע"ש ומעתה מ"ש הר"ן כאן הוא לדעת הר"ם ורש"י והש"ך והפר"ח תמהו ע"ד הב"ח ע"ש גם מדברי הר"ן שם נר' דלהכעיס אפילו באינו אוכל נבלות אלא מומר באחת מכל העבירות וכ"כ מר"ן בב"י בא"ח סימן ט"ל ועיין להפ"ת והמג"א שם הוכיח כהרשב"א דהוי מומר מדלא אוקמוה בדף ה' ברייתא דקתני חוץ ממומר במומר להכעיס אלא ע"כ דהוי מומר ושחי' כשרה ע"ש ונראה דאינו מוכרח דלמ"ד מין הוא מין מיקרי ולא מומר שהרי כ' התוס' בסוף ד"ד דלרב ענן מודה בעובד תמיד והשת' מאי פריך מבריי' נוקמה בעובד תמיד אלא ע"כ דא"כ לא היו קורין לו מומר אלא מין ומאי דפריך לר"ע ולרבא מברייתא דאפי' ערל ואפילו ישראל מומר ולא מוקמי לה במומר להכעיס אין להוכיח דלהכעיס הוי מין די"ל למ"ד מומר הוי מאי דקתני ערל היינו מבעט במצוה זו דהוי להכעיס בערלות והיינו שפירש"י ערל היינו מבעט דלמ"ד מומר הוי קאמר אבל למ"ד מין הוי ע"כ דלא מיירי בהכי ופריך שפיר הגמרא דאי רישא מיירי באינו מבעט וסיפא אתא לאשמועינן אפי' מבעט א"כ בערלות גופה הו"ל לפלוגי:
ה' משמע מדברי מר"ן בש"ע דאפי' אינו אוכל נבלות אלא דמומר להכעיס בדבר אחד שחיט' פסולה וכ"כ בר"מ בפ"ד מה"ש ד"ח בדעת הר"מ שכ' לדעת הר"מ דסובר דמומר לדבר אחד בודק סכין ונותן לו נ"ל מבריית' דאפי' ערל ואפי' ישראל מומר ומוקי לה במומר אוכל נבלות לתיאבון ודומיא דידה בערל וס"ל דמומר לערלות היינו שאינו רוצה להצטער ולא כפירש"י דהיינו במבעט דא"כ הוי אפיקורוס ושחי' פסולה ע"ש ולפ"ז צ"ל מומר לערלות לא חמיר משאר מומרין וכ"כ מהר"ץ בתשו' סי' מ"ג ע"ש אבל לפי מ"ש הרשב"א בתשובותיו ח"א סימן ס"ד דערל חמור משאר מומרין אין ראיה משם לדינו של הר"מ דילמא שאני ערלה דחמיר' לכך בעי בדיקת סכין וממ"ש בגמרא אי מומר לד"א היינו מומר לערלות משמע דכי הדדי נינהו ונ"ל דלזה כיון מר"ן בב"י שכ' מ"ש בגמ' דמומר לערלות כמו מומר לד"א ע"ש דבא לשלול דלא אמרינן ערלה חמירא ובעי בדיקת סכין לכ"ע וכמ"ש הרשב"א ודלא כהכנ"הג הגהב"י אות כ"ד שתמה עליו דבפירושא אתמר כן בגמ' ע"ש ומ"ש מר"ן בב"י דמתו אחיו מחמ' מילה היינו בישראל גמור נ"מ אפילו לדעת הר"מ שלא יהיה צריך לבדוק סכין וליתן לו ועיין להפ"ת ולהרשב"א ח"א סימן ת"ל ותרפ"ו שנראה מדבריו דמומר להכעיס בדבר א' אינו שוה לשאר מומרי' לתיאבון כיון שהוא לדבר א' ועיין להש"ך והפר"ח סי' קי"ט סקט"ו ובמ"ש שם:
ו' לחלל שבת בפרהסיא כ' הב"הי דבעינן שיחלל כמה פעמי' בפרהסיא בפני עשרה ע"ש וכבר נתבאר בסימן י"א דדעת הר"מ והרשב"א והטור ומר"ן בש"ע דאפי' בפ"א הוי מומר וכ"כ הש"ך סימן זה סקי"ז ומ"ש דבעי עשרה איברא שכ"כ הרשב"א בתשוב' הביאו מר"ן בב"י סימן קי"ט והיא ל'ו נדפסה בתשובות הרשב"א כתב אשורית סימן קע"ט מיהו אין משם ראיה שהרי הרשב"א מהסו' דבפ"א הוי מומר כמו שנת' וע"כ דהתם הקל ביי"ן דרבנן וכ"כ התב"ש סי"א סקי"ב וא"ב לכך הקל גם לענין עשרה וכבר כתבתי בסי' י"א דהדבר תלוי בפלוגתא דהר"מ והתוס' ועמ"ש הת"בש סי' זה סקכ"ז והוא תימא ועיין להכנ"הג אות ח"י שכ' דוקא עשרה ישראלים מסוגיא דפרק בן סורר ומורה וחלק על הדרישה ומכל מקום לא בעי' אלא שידעו כו עשרה כמ"ש הש"ך סי' קכ"ז מהגמ' עיין שם ועיין בס' חמרא וחיי בגמ' שם משם המאירי שצדד בזה:
ז' כתב הב"הי אפי' חלל שבת באיסור דרבנן והוכיח כן מסוגיא דפרק הדר דס"ט ע"ש ואינו מוכרח וכבר חלק עליו הפר"ח בק"א ופ"ה התב"ש דדוקא חלל שבת במלאכה דאוריתא הוא דשחיטתו פסולה ע"ש:
ח' או שהוא מומר לעכ"ום דינו כנכרי כתב מר"ן בב"י ריש סי' זה דמבו' בגמ' דמומר לע"ז דינו כנכרי ושריא בהנאה והכנ"הג בהגב"י כתב אינו מבואר בגמרא מיהו ב"מ מדברי רי"ו והר"ן ועיין מ"ש רש"י די"ג ע"ב גבי שחיט' מין דמין חמור ממומר לע"ז דנראה דשחיטת מומר לע"ז לא אסיר בהנאה כמו מין מיהו י"ל דכ"כ דלא תקשה לרב ענן דס"ל דמומר לע"ז שחיטתו כשרה אבל למאי דאיתותב רב ענן אה"נ דשוין הן אבל מדברי התו' שם אין נר' בן שכ' דמין נכרי דוקא חמור אבל במומר ישראל חמור ושחיטתו לע"ז ע"ש במהרש"א ומהר"ם מוכח דס"ל להתוס' דאסורה בהנאה אבל מדברי התוס' בע"ז דכ"ו ע"ב בד"ה איזהו מבואר דדוקא בכומר וכן כתב הרשב"א ד"ד ע"ב ועמ"ש בחי' בדי"ג ע"ב בדברי התוס' שם:
ט' דין ו' ולהרמב"ם צריך מ"ש דעיכוב יש בדבר וכתב בדרישא דההיא דאבדו או נגנבו גדייו דסי' א' דכשר התם אינו מוחזק בכך אלא שבפעם הזאת גנב עיין שם מ"ש דלא אמרינן כיון דחשוד לגנוב למלאות תאותו גם אם לא מצא סכין בדוק או אם יודע הלכו' שחי' ואוכל למלאות תאותו דא"כ הוי כאוכל נבלות לתיאבון דאף בפ"א צריך בדיקה כמ"ש מר"ן בב"י וכ"נ ממ"ש הרשב"א בת"ה ד"ו ע"א שכ' הדעת נוטה דבמומר לאכול נבלות לא אמרינן רו"מ אש"מ הן אבל בחשוד באחד מן העבירות אמרינן רו"מ א"ש מומחין הן ע"ש ואי איתא דחשוד על הגנבה הוי כחשוד על הנבלה תק"ל מברייתא דאבדו או נגנבו גדייו דאמרינן עלה בגמרא רו"מ א"ש מומחין הן ועיין להרב תורת יקותיאל סק"ה ועיין להרב קול אליהו ח"י סי' ד' שכתב בשוחט גנב דפסול לשחי' דהו"ל כמו חשוד לאכול נבלה והוי כחשוד לאותו דבר כיון דחשוד למלאות תאותו ועיין להע"הש:
י' הגה מיהו אם הוא פסול וכו' כ"כ מר"ן בב"י בדע' הר"מ ומ"ש בכ"מ הוא בשאר עבירות ועיין להש"ך והפר"ח והמש"ל בפ"ג מהל' שגגות הוכיח מדברי הר"מ בה"ש דל"מ מומר אלא בג"פ ועפ"ז כתב לתרץ קו' התוס' בשבועות גבי טימא עצמו במזיד לדעת הר"מ והוכיח עוד כן ממ"ש הר"מ בפ"ג מהל' מע"הק ע"ש ולפ"ד מרן בב"י שנייא ההיא דטימא עצמו במזיד שהוא באותו דבר עצמו ובכה"ג לא בעי הר"מ גבי שחי' גופה ג"פ אלא אפילו בפ"א:
י"א דין ט' שחיטתן אסורה כתב הרשב"א בת"ה דאפילו חותך כזית בשר ונותן ל"מ והש"ך כתב בדעת הר"מ דמהני דקי"ל כרשב"ג ע"ש וכ"נ ממ"ש הר"מ בפ"ו מה' עבדים דין ו' כל שטר שיש עליו עד אחד כותי פסול חוץ מגטי נשים ע"ש ולת"ק כיון דכתיבה אפי' בשאר שטרות כשר כדאי' בפ"ק דגטין ד"י ע"ש אלא ע"כ דס"ל ה' כרשב"ג ובגמרא דאוקמוה כר"ג ה"ה דהומ"ל כרשב"ג ועיין להרשב"א בחי' שם ודלא כהפר"ח. ורי"ו כ' דחותך כזית בשר ל"מ גבי צדוקי כך מוכח בחולין ע"ש ונ"ל דראייתו מדאוקמוה אביי ורבא בריש חולין מתני' בכותי ומדלא אוקמוה בצדוקי דאתיא אפילו כמ"ד גירי אריות וגם כרבנן דרשב"ג וגם מדאמרינן התם דהנך אמוראי לא אוקמוה כאביי ורבא קסברי גרי אריות ואמאי לא אוקמוה בצדוקי אלא ע"כ בדיעבד פסולה בלא עע"ג ועיין להכנ"הג:
י"ב ואחרים עע"ג כן לשון הר"מ אא"כ שחט לפנינו וכ' הכנ"הג הג"הט אות כ' דס"ל יוצא ונכנס ל"מ אלא גבי כותי דכדיעבד מותר אפילו אינו יוצא ונכנס אבל הכא דבדיעבד אסור לא שרי' יוצא ונכנס עש"ב וגם גבי יין בדיעבד מותר כמ"ש התוספות בד"ג בד"ה אבל ע"ש ונ"ל שזה דעת ריב"א שהביא מר"ן בב"י סי' ס"ט גבי גוי משמש בבית ישראל שכ' דל"מ יוצא ונכנס גבי הדחה שאחר המליחה דס"ל דגבי הדחה כיון דבדיעבד ל"מ דסל"ת אינו נאמן כמ"ש מרן שם וכיון שכן ל"מ יוצא ונכנס משא"כ גבי כותי וגבי יין וא"צ למ"ש מרן בב"י שם ועמ"ש שם כ' הרשב"א דמהני גבי צדוקי עע"ג כמו כותי קודם גזרה והרא"ם ח"ב סי' ט' דחה דאינך אמוראי אליבא דרשב"ג אבל לת"ק דרשב"ג ל"מ עע"ג ע"ש ובגמ' ד"ה ע"ב איתא אי בשאין ישראל עע"ג למימרא בעי וכתב הרשב"א דה"פ דאי גזרו שאין מועיל חותך כזית בשר הא בלא"ה קי"ל כת"ק דרשב"ג. ע"ש ואי איתא לדברי הרא"ם הא מ"מ מינה שמעינן דישראל עע"ג ל"מ מיהו לפירש"י צ"ל כדברי הרא"ם דאי לאו הכי קשיא אפירש"י דנימא דגזרו דל"מ חתיכת בשר אלא ע"כ דאי גזרו הכי מינה שמעי' דישראל עע"ג ל"מ וכ"ה הרא"ם שם מדברי רש"י בד"ג גבי אוקמתא דאביי דלרבנן לא מהני עע"ג ע"ש ומ"מ אין ראיה משם אלא לענין לכתחי' וכצ"ל במ"ש רש"י בההיא דר"י אבל משחי' כותי דמיירי בחותך בשר לחד פי' ע"ש וקאמ' בגמ' עלה לישני כאן בישראל עע"ג:
י"ג דין י' בחצי קנה וכו' דוקא בפסולים דלאו משום ע"ז אבל במומר לע"ז להסו' דשחי' לע"ז ואסורה בהנאה או בכומר לע"ז לכ"ע אפילו שחט קצת מן הקנה שאינו עושה נבלה אסורה אפי' בהנאה כן הוכיח הפר"ח סי' ה' סק"ז ע"ש:
סימן ג
א' דין א' בחיקו או בידו וכו' כ"ד הרא"ש אבל הרשב"א בת"ה כתב דכשרה דהוי כהפילה מידו אלא דלמעשה חשש להחמיר ע"ש וכ"נ דעת התוספ' בסנהדרין דע"ז ע"א בד"ה סוף דנפלה כמו הפילה שכ' דסוגיא דחולין כמ"ד אשו משום ממונו אבל למ"ד אשו משום חציו נפלה כמו הפילה ע"ש ור"ל דלמ"ד אשו משום חציו לא דייק הא הפילה אלא אפילו פסולה לתנא דמתניתין דפוסל נפלה ומוקי למתני' כרבנן דר"נ אבל לר"ן דמכשיר בהפילה מכשיר גם בנפלה וקי"ל כר"נ מיהו נראה דדוקא בנפלה מידו אבל נפלה מן הגג פסולה דבעינן כח גברא ולא שייך בזה חציו גם נראה מדבריהם דגרסי במשנה נפלה מידו ע"ש נקטי' דדעת התוס' כדעת הרשב"א להלכה ומעתה מ"ש הכנ"הג בהגהב"י דמדברי התוספות מש' סברה חדשה דאפילו נפלה מעצמה כשרה ע"ש ליתא מיהו דברי התוספ' תמוהים טובא דר"י הוא דס"ל אשו משום חציו ולפ"ד התוספ' לר"י מתני' לאו דוקא ואפילו הפילה הוא פסולה וא"כ מאי פריך הגמ' בפרק השוחט דל"א אר"י דאמר נדה שנאנסה וטבלה דפסולה דבחולין בעי כוונה ממתניתין דקתני דוקא נפלה ור"י ס"ל הלכה כסתם משנה והא לר"י מתני' ל"ד ואפילו הפילה פסולה והו"ל להגמ' לאקשויי ממתני' דריש חולין דחש"ו דמוקמי' כר"ן דלא בעי כוונה ולשנויי סתמא אחרינא אשכח ההיא דנפלה דלדידיה נפלה והפילה כי הדדי נינהו ועוד דרבא בקמא דכ"ב אמר קרא ומתנית' מסייע לר"י וא"כ ס"ל כר"י דאשו משום חציו ועוד דביבמות פ' בכל מילי כר"י לבד מתלת ואיהו גופיה הוא דדייק הא הפילה ומוקי לה כר"נ וצ"ע ועיין בגמ' דחולין דט"ז דרמי כריתות אהדדי ומשני הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא וברש"י שם:
הכנ"הג בהג"הט תמה על הטור אמאי לא אשמועי' רבותא אפי' לאו בני דעה דבגמ' מאריך להו ע"ש וכבר כ' הטור בסי' כ' דבחש"ו באחרים עומדים ע"ג כשרה ומינה שמעי' דאפי' לאו בני דעה לא בעי' כוונה:
ב' כתב מהרש"ל ביש"ש בפ"ב דחולין סימן י"ב דוקא בסתם הוא דכשר' אבל אם נתכוון לנחור ולעקור ולא לשחוט ושחט כהלכתו שחיט' פסולה לכ"ע עיין שם ועיין בא"ח סימן קנ"ח ד"ז ולהמג"א סי' קנ"ט סקכ"ה ע"ש:
סימן ד
א' דין א' השוחט לשם עכ"ום כ' התב"ש אפילו במחשבה בעלמא פסולה כמו בקדשים דבמחשבה סגי כמו שנראה ממ"ש הר"מ רפי"ד מהלכות פסולי המוקדשין עיין שם ומדברי התוספות בחולין דט"ל בד"ה אלא נראה שאין ללמוד מקדשים לענין מחשבה ע"ש ומ"מ נ"ל דבשוחט חט לעכ"ום אפילו במחשבה פוסל מדאמרינן בפ"ק דחולין די"ג אמתני' דשחי' נכרי נבלה איסורי הנאה לא מתני' דלא בר"א ואי איתא נוקמה אפי' כר"א ומתני' מיירי באחרים עע"ג כדפירש"י ומיירי שרואין אותו שלא דבר כלל אלא ע"כ במחשבה בעלמא מיתסר ומאי דאמרי' בגמ' בד"מ באומר בגמר זביחה הוא עובדה ל"ד אלא אפילו במחשבה סגי וכן ראיתי לה' פלתי שכתב דבשחי' גופה אפי' במחשבה בעלמא מיתסר ע"ש וראיתי לה' שמחת יו"ט סי' ל"ו שהוכיח דבעי' דיבור דאל"ה היכי יליף ר"י ממחשבה דפנים שאין הכל הולך אלא אחר העובד ניפרוך מה לפנים שכן בעי דיבור ועל פי זה הק' במאי דקאמר שחטה ואחר כך חישב עליה לא אמרו בו לא איסור ולא היתר משום פלוגת' דרבנן ורשב"ג הא מדלא מוקי פלוגתייהו בדלא ידעי' אי צווח מעיקרא כדמוקי לה בירוש' מוכח דס"ל להגמרא אי לא ידעי' אפי' רבנן מודו וע"כ מיירי בדידעי' דלא דיבר וא"כ בשחט ואח"כ חישב מיירי בדידעי' דלא דיבר והשתא אפילו לרשב"ג דא דאמרי' הוכיח סופו על תחיל' לא מיתסר דאפילו חישב מ"מ כשלא דיבר לא מיפסל עש"ב ונ"ל די"ל דמאי דלא אמרו איסור לאו משו' כבודן דרבנן דבשחט ואח"כ חישב מיירי בדלא ידעי' ובה"ג אפי' רבנן מודו דהוכיח סופו על תחי' אלא מאי דלא אמרו איסור משום די"ל דאפילו רשב"ג מודה בשחט ואח"כ חישב דשרי משום דאוקמי' לגברא בחזקת כשרות והשתא הוא דחישב וכמו שדחו שם בגמ' כי מוקמי' משום כבודו דר"א ע"ש בפלרש"י וכה"ג ב' הרשב"א בחי' שם אמאי דמוקי בגמ' משום דרשב"א דגטין ע"ש והכי ניחא מ"ש השיו"ט על ס' הסמ"ע וע"ש בחידושי' בגמר' ומ"מ נראה עיקר דבשחי' גופה אפילו במחשבה בלא דיבור מיתסר כמ"ש ה' פלתי דכה"ג לא לא ילפינן חוץ מפנים אבל אין לומר דבפנים גופיה כה"ג במחשבה סגי ולא כ' התוספות בעי דיבור אלא במחשבת פגול שהיא מעבודה לעבודה אבל במחשבה שלא לשמו שהיא בעבודה גופה במחשבה סגי הא ליתא שהרי התוס' בדט"ל בד"ה אלא לא הוק"ל אלא אי אמרי' בפיגול במחשבה בעלמא ואי איתא במחשבה שלא לשמו שהיא בעבודה גופה סגי במחשבה אכתי קשה נימא דר"י יליף ממחשבה שלא לשמו וזביחה דע"א מ"ל בדיבור אלא ע"כ אי בפיגול בעי דיבור גם מחשבה שלא לשמו דבאותה עבודה בעי דיבור ומדברי התוס' בד"מ ע"א בד"ה לפני שכ' דשוחט לפני ע"ז אע"פ שלא פירש עיין שם אין להוכיח כלום דכיון שהוא לפני ע"ז מוכחא מילתא דלע"ז שחיט ואפילו אי בעלמא בעי דיבור בכה"ג דמוכחא מילתא לא בעי דיבור:
ב' דין ב' שחט סתם ואח"כ חישב וכו' כ"כ הטור מש' אע"פ שלא חישב בשעת זריקה וכ"נ מפ'רשי במעשה דקסרין שכ' חישב לזרוק והתוס' בד"ה ע"כ נקטו זרק הוא ע"פ התוספות שהביאו בדיבור הקודם מ"מ משמע דאפילו לא חישב בזריקה מהני וכ"כ מר"ן בב"י ותמה ע"ד רי"ו שכתב דבעינן חישב בזריקה ע"ש ועיין להרב שיו"ט סימן ל"ו:
ג' כתב רי"ו דוקא באכילה הוא דמיתסר והקשה מר"ן בב"י אמאי לא מיתסר בהנאה הא ס' זבחי מתים הוא וכ"מ ממ"ש הר"מ בפ"ב מה"ש ע"ש ונ"ל לש דתקרובת ע"ז אינה אסורה מ"הת אלא באכילה אבל בהנאה לא מיתסרא אלא מדרבנן ואם כן לגבי הנאה הוי ס' דרבנן דאזלינן לקולא ועיין להתוס' בקמא דע"ב ע"ב שנסתפקו בזה ע"ש אבל הר"מ לשיטתי' אזיל דמש' מדבריו בפ"ז מה' ע"א דתקרובת ע"א אסורה בהנאה מ"הת מיהו ק' דמתבאר מדברי הרשב"א בחי' לקידושין דנ"ח דתקרובת ע"ז אפי' באכילה מדרבנן הוא דמתסר וקרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ במעשה קיסרין כיון דמספק"ל אי הלכתא כרבנן או כרשב"ג אמאי לא אזלי' לקולא במילי דרבנן אך בלא"ה הרשב"א פ' ה' כרבנן כמ"ש מרן בב"י בח"מ סי' רמ"ה וע"כ אע"פ דה' כרבנן מ"מ חכמים דקסרין רצו לחלוק כבוד לרשב"ג ולא מדינא ורי"ו סובר כיון דאסרו באכילה די אבל לגבי הנאה אוקמוה אדיניה וכ"כ מהרש"ל ביש"ש דדוקא באכילה אסור וכ"כ האחרונים דלא כהפר"ח וק"ל לדעת הרשב"א הלזו דתקרובת ע"ז לא אסירה אפי' באכילה אלא מדרבנן מדפדיך הגמ' בפ"ב דחולין ד"מ לר"ה דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה מברייתא דהשוחט חטאת וכו' ואי איתא דכיון דחתך סי' א' אסרה אידך מחתך בבשר הוא אש"ח לא לחייב ע"ש ומאי פריך הא ר"ה מדרבנן הוא דאסרה לדעת הרשב"א וא"כ מדאורייתא שחי' היא ולכך מחייב אש"ח וצ"ל דס"ל כיון דרבנן עשאוהו כעפר לא מקרי שחי' אפי' לגבי מילי דאורייתא וכ"הג צדד המש"ל בה"ת ע"ש וא"ש לפ"ז מאי דק"ל אמ"ש המח"א בנימוקיו על הר"ן בע"ז דנ"ג דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה הוא מדרבנן ע"ש וא"כ מאי פריך הגמ' לר"ה ועפ"ה ניחא ועפ"ד המח"א ניחא מ"ש הצ"ק בתמורה דכ"ט ע"א ע"ש ועפי"ה ניחא מ"ש ה' פלתי מאי פריך הגמ' מהשוחט חטאת נוקמה בשוחט להר דמותרת ועובדה בסייף ע"ש די"ל דמ"מ מדרבנן פסולה כדתנן השוחט לשם הרים שחיטתו פסולה והיינו פסולה דרבנן כמ"ש רש"י שם בגמ' וגם ממתני' דפ' כיסוי הדם דפ"ה דפטרה מכסוי שוחט לע"ז י"ל דס"ל כמ"ש הרמב"ן בחי' שם מהא דפריך וס' ר"ש חש"ב דאורייתא דכיון דמדרבנן אסור עקרו ד"ת בשוא"ת ע"ש אך ק"ל לדברי הרמב"ן מגמ' שם דכ"ז ע"ב ודפ"ו דמתבאר שם דלמ"ד א"ש לעוף מ"ה נוחר ומעקר חייב לכסות אע"פ דמדרבנן מיהא בעי' שחי':
ד' דין ג' ואם ישראל חשב שיזרוק העכ"ום וכו' כ"כ הרשב"א בת"ה והרא"ה בד"ה חלק עליו בד"ז ואין להקשו' ע"ד הרשב"א מגמ' בפ' ד"מ דאמרי' מודה ר"ל דבד קטלא הוא דאינו מוכרח דבההוא גוונא דפליגי קאמר דנהי דפלוגתייהו מיירי בחישב ישראל שיזרוק העכ"ום דאל"ה הוי שחי' מומר כמ"ש הרשב"א בת"ה שם מ"מ קאמר הגמ' דמודה ר"ל ביש' שחישב מעבודה לעבודה דבר קטלא הוא ומ"ש הש"ך מתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' קי"ט י"ל דבשחי' הוי כמו ג"פ דכיון דבמשהו ששחט לשם ע"א חייב כמ"ש הכנ"הג הג"הט אות ב' א"כ הוי כל השחי' כמו כמה פעמים וכ"הג ב' הב"ש בא"הע סי' קכ"ד ועיין להרשב"א בחי' בדי"ג ע"ש:
ה' דין ד' לא כיוין אלא לצערו כ"כ הר"מ בפ"כ מה"ש וכ"ד הראב"ד ב"ד בפ"ח מה' עכ"ום והרשב"א בת"ה בד"י והרא"ש ורש"י ל"פ כהינך אמוראי דפליגי אר"ה וס"ל דבישראל אמרי' לצעורי מכוין אבל דעת הר"מ בב"ה דאין אדם אוסר דש"ש אפילו גוי ע"ש וכ"נ דעת הר"ן בס"פ השוחט שכ' סתם אין אדם אוסר דבר ש"ש וכ"ד בעל ה"ג בה' יי"ן דקכ"א ע"ג שכתב דהלכתא כריב"ב וריב"ב משום דקמו להו ר"ן ור"י ור"ע כוותיה ובה' שחי' דקכ"ז ע"א כ' בבהמת חבירו רבוצה ושחטה לפני ע"ז לאו כלום הוא שאין אדם אוסר דש"ש ואפילו למ"ד אוסר ה"מ גוי. ע"ש נראה דדעתו דאין אדם אוסר אפילו גוי אלא לרווחא דמילתא קאמר ואפי' למ"ד אוסר וכו' וכ' כהנך אמוראי דפליגי אר"ה וס"ל דהנך אמוראי ס"ל דאינו אוסר ומ"ש ואפי' למ"ד אוסר וכו' מילתא באפי נפשה ודלא כדמשמע מפרש"י ובהכי ניחא מ"ש מהרש"א בתוס' בד"ה לפני דלפמ"ש דר"ה מיירי ביש' מומר א"כ אמאי איפליגו עליה הנך אמוראי הא הם מודים ביש' מומר כדמוכח בגמ' ע"ש ועפ"ה י"ל דס"ל להתוס' דקושטא הוא דס"ל אינו אוסר אפי' גוי ומ"ש ואפי' למ"ד אוסר מילתא באפי נפשה קאמרי אמנם מדברי התוספות בד"ה ר"ן נר' דפ' כפרש"י ע"ש וא"כ צ"ל דמ"ש בד"ה בפני א"נ וכו' היינו לס"ד דפליגי בכותי אבל למסקנא צ"ל כתי' הא' והראב"ד בפ"ח מה' עכ"ום כ' דקי"ל אדם אוסר דש"ש כר"ה מיהו דוקא בגוי וכו' ע"ש נרא' דס"ל דהנך אמוראי פליגי אר"ה בתרתי דר"ה ס"ל אדם אוסר אפי' יש' והנך אמוראי ס"ל אין אדם אוסר אפי' כותי ופליגי תו דאפי' לא"י תנא דס"ל אוסר דוקא גוי דלא כר"ה דס"ל דמ"ד אוסר אפי' יש' ופ' כר"ה דאדם אוסר דלא כהנך אמוראי דס"ל אין אדם אוסר מיהו דוקא בגוי דלא כר"ה בהא מילתא ועיין למרן בכ"מ אבל הר"מ ס"ל דאינו אוסר דפ' כהנך אמוראי בכל מיהו בה' שחי' חילק בין גוי ליש' ועכ"ל דבה' ע"א סמך אמ"ש בה"ש כמ"ש מרן בכ"מ וניחא מ"ש בפ"ד מה' שגגות שחט בהמת קדשי' בחוץ לע"ז ולא אמר בגמר זביחה הוא עובדה א"ח משום ש"ח דכיון ששחט סי' אסרה ע"ש נר' דס"ל דכיון דטעמא דיש' לא אסר משום דאמ' לצעורי מכוין בבהמת קדשי' לא שייך לצעורי והלח"מ שם כ' אע"פ דאינו אוסר דבר שאינו שלו מ"מ בחטאת דקנייה לכפרה שלו מיקרי ע"ש והוא דוחק דהר"מ דנקט בהמת קדשים סתם ולא חטאת ולא פ' כריה"ג דק"ק ממון הדיוט וקשה בדברי הר"מ דא"כ הגמרא דזבחי' דקי"ד דמוקי לה כריה"ג אתיא אפילו כרבנן כמ"ש התוס' בחולין בד"ה כיון והר"מ בפ"ד מה' א"מ פ' דאין מוקצה אחר הקדש ועיין להמש"ל בפ"ד מה' מעילה ד"ח. ועפ"ה דר"ן דקאמר ואפילו למ"ד וכו' מילתא באפי נפשה אבל מיהו ס"ל אינו אוסר ניחא מאי דק' לר"ן דפריך לר"ה מבריית' דהשוחט וכו' דתקשי ליה לדידיה הא איהו מודה היכא דליכא לצעורי אוסר והכא בהמה דידיה היא ול"ל לצעורי ועפ"ה ניחא ולפירש"י והתוס' צ"ל דר"ן דס"ל אוסר היכא דליכא לצעורי דוקא במעשה רבה כמו מנסך אבל סי' א' דמעשה זוטא הוא אינו אוסר וא"כ למאי דקי"ל כר"ן דוקא במעשה רבה אבל מדברי הר"מ בפ"ב והרשב"א בתה"א נר' דאפילו במעשה זוטא אוסר והיינו משום דלדידהו ר"ן ס"ל אינו אוסר אבל לרש"י והתוס' עכ"ל דוקא במעשה רבה כמו שנת' והש"ך סק"ו כ' דאוסר אפי' במעשה כ"ד במ"ש בסימן קמ"ה וכ"כ הכנ"הג הג"הט אות ח' ע"ש ולפי מה שנת' הדבר במחלוקת הוא שנוי והרז"ה בס' המאור כ' דקי"ל כר"ה דאוסר אבל בישראל קי"ל לצעורי ע"ש וע"כ דלא ס"ל כרש"י והתוס' דר"ן ס"ל אוסר דא"כ הלכתא כר"ן בכולא מילתא:
והנה הרשב"א במ"ה הוכיח דקי"ל אדם אושר ממאי דאסיקנא בפ' הערל דלית הילכתא כר"י ור"ש דאמרי גבי כלאים אין אדם אוסר ע"ש נר' מדבריו דשחי' וכלאים כי הדדי נינהו וא"כ לר"י ור"ש דאמרי גבי כלאים אין אדם אוסר גם בשחי' ס"ל אין אדם אוסר וק"ל מדאמרי' בפ' מרובה ד"מ מאן חכמים ר"ש דאמ' שחי' שאינה ראויה ל"ש שחי' וקאמר בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחי' שאינה ראויה היא והיינו משום דאדם אוסר וכמ"ש רש"י והתוס' שם והשת' הא ר"ש גופיה ס"ל דאין אדם אוסר וצ"ל דדוקא גבי כלאים הוא דס"ל דאין אדם אוסר משום דכתי' כרמך ולא של אחרים כמ"ש הרב במס' כלאים בפ"ז והרשב"א מייתי ראיה במכ"ש ולפ"ז ניחא דלא הוי פלוגת' דתנאי דהיא גופה פלוגת' דאמוראי ועיין להרא"ה בב"ה שם מ"ש בס"ד ועיין להתי"ט בפ"ב דחולין מ"ח שנראה מדבריו דשחי' וכלאים שוים לכ"ע והוא תימה ועיין להחזו"ן במס' תמורה דקס"ד ע"ש:
והנה בתשו' מהר"י מינץ הובאה בתשו' הרא"ם ח"ב סי' ל"ח כ' שהתוס' תמהו על ה"ג דס"ל אפילו גוי אינו אוסר א"כ איך נאסר היין במגע נכרי ותי' דאפ' דמדרבנן אוסר בהנאה והביא ממ"ש המרדכי דבנכרי דידעי' ביה דלא נגע בכוונת ניסוך אלא לצעורי מותר והוכיח מדבריו דס"ל כס' ה"ג דאי אדם אוסר לא היינו מתירים בנתכוון להכעיס ואין לפ' לצעורי מכוין כדי שיסבור הישראל שנסכו אבל אין דעתו לנסך דדוקא ביש' אמרי' הכי בספ"ב דחולין ע"כ ור"ל דאי אדם אוסר מדאורייתא לא היו מתירים בנתכוון להכעיס שהכוונה היא שהוא נתכוון לנסך כדי לצער יש' דס"ס כיוין לנסך דכיון שהוא גוי ודאי כיוין לנסך דלא אמרי' נתכוון לצעורי ולא לנסך כלל אלא בישראל אבל לעולם כיוין לנסך אלא ע"כ אין אוסר מדאורייתא דפ' כהנך אמוראי דפליגי אר"ה וס"ל דהנך אמוראי מודו דמדרבנן וכיון שהוא מדרבנן לא החמירו בלהכעיס ול"ק מ"ש עליו ה' כנ"הג וכ"כ הלבוש דהא דאוסר דבר שאינו ע"י מעשה הוא מדרבנן והיינו דפ' כאינך אמוראי אבל לר"ה מודה דמדאורייתא הוא ול"ק מ"ש עליו התב"ש וכן מ"ש רש"י בע"א דנ"ד דמדרבנן הוא מודה דלר"ה מדאורייתא אוסר ועיין מ"ש בדין ב':
ו' כתב הר"ן בספ"ב דחולין אפי' למ"ד אינו אוסר היינו בהנאה אבל באכילה אסור דאינו אוסר ואינו מתירה והוי כלא נשחטה דהוי נבלה וכ"ד הרא"ה בב"ה די"א והב"ח תמה דא"כ מאי פריך הגמ' ממתני' דב' אוחזין הא לא תנן זבחי מתים אלא פסולה ע"ש ונראה דלא ק' דמתני' קתני לשם הר אבל לגדא דהר הוי זבחי מתים וכמ"ש בגמ' שם ואי איתא דאינו אוסר ליתני אפי' לגדא דהר לא הוי אלא פסולה וכ"מ להדיא בדברי הרא"ה ועיין למהרש"א בתוס' בד"ה לאו והרשב"א במ"ה חלק על הרא"ה והוכיח מדפריך מהשוחט בשבת ע"ש ועיין להד"מ ולה' פלתי ומן האמור מתנח לן דברי התוס' בדי"ד ע"א בד"ה השוחט שהוכיחו דבפ"א לא הוי מומר ממאי דאוקמה ההיא דב' אוחזין ביש' מומר והשתא בלא לשום א' מכל אלו פסול דשחי' מומר היא ע"ש וק' אמאי לא הוכיחו מגמ' דלעיל מינה דפריך לר"ן מב' אוחזין לס"ד ומאי פריך הא אע"ג דלא מתסר מ"מ חייב מיתה כדאי' בסנהדרין וא"כ הו"ל שחי' מומר ועפ"ה ניחא דפריך מדיוקא הא לגדא דהר הוי זבחי מתים ואי אינו אוסר הא שחי' מומר לא מיתסרא אלא באכילה ובמסקנא דאמרי לצעורי ולא כיוין לעבוד בלא"ה ניחא שהרי אינו חייב מיתה אבל ממאי דאוקמה ביש' מומר מוכח שפיר דבלא א' מכל אלו הוי מומר ולא ניחא להו למי' דעיקר מתני' משום דיוקא לבד אתי ולשי' הר"מ דבפ"א הוי מומר ס"ל דעיקרא משום דיוקא וראיתי להר"ן בחי' שם שהק' במאי דפריך לר"ן בס"ד נוקמה משום דהוי מומר ע"ש הרי דלא ניחא ליה למי' דפריך מדקתני הר ולא גדא דהר וכמ"ש א"כ הד"ק הב"מ לדוכתה ע"ד הר"ן ז"ל:
ז' כתב הד"מ בפ"י מה' ט"מ אין עושה בית הפרס בשדה של אחרים ע"ש והתם לא שייך מילתא דלצעורי וצ"ל דכיון דבית הפרס דרבנן מתחי' לא גזרו בשל אחרים ועיין למהרלנ"ח סימן ס"ח ע"ש ואין ללמוד מכאן דבאיסור דרבנן אינו אוסר לכ"ע די"ל דוקא בית הפרס דמעיקרא כך גזרו כמ"ש הר"מ בפי' המש' בפי"ז דאהלות ע"ש והחזו"ן בתמורה דקס"ג הוכיח מגמ' דמנחות די"ט דבכל אי' דרבנן אין אדם אוסר ותמה עפ"ז על הר"מ שכ' בספ"ב מה"ש ב' ששחטו א' לשם דבר שנידר ונידב וא' לשם דבר כשר שחי' פסולה אם היה שותף והתם פסול מדרבנן כמ"ש מר"ן בב"י בסי' ה' ע"ש ואפ"ה אם היה שותף אוסר גם חלק חבירו שאינו שלו ע"ש ולפמ"ש הב"הי בס"ב דמומר דשחיט פסול אפי' פיסולי דרבנן ניחא כיון דאוסר חלקו הו"ל מומר ושחי' מומר פסולה והר"מ ס"ל אפי' פ"א הוי מומר כמ"ש מדבריו בספ"א מה"ש ע"ש מיהו כבר הפר"ח בק"א דחה דברי הב"הי ולכן נר' עיקר דאפי' באיסורי דרבנן אדם אוסר ע"י מעשה ול"ד לההיא דמנחות ונ"ל דאיה לזה מהגמ' דפריך הר"ן ממתני' דב' אוחזין ואי איתא דבאי' דרבנן לכ"ע אינו אוסר אמאי לא פריך אלא לר"ן והא התם אי' דרבנן הוא אפי' מתני' דהר כמ"ש רש"י בד"מ ע"א אלא ע"כ דלר"ה אפי' באיסורי דרבנן אדם אוסר:
ח' כתב בש"הג בפ' ר"יש כלי ב"הכנ שבאו ליד גוים ונשתמשו בהם לע"ז ואח"כ באו ליד היהודים אסורים לגבוה אע"ג דקי"ל אין אדם אוסר מ"מ לגבוה אסורים כמו כלים דאחז ע"ש נר' דהיינו בלא מעשה כמו כלים דאחז אבל במעשה כבר נת' דעת רוב הפו' דאדם אוסר אפי' להדיוט בגוי ועיין להרז"ה בס"פ השוחט ולהרב כנ"הג הג"הט אות ט' מיהו ק"ל כיון דלגבוה לכ"ע אסור א"כ דפריך ר"ן לר"ה ממתני' דהשוחט חטאת וכו' אפי' לדידיה קשה דהא לגבוה לכ"ע אסירה וכיון ששחט סי' א' למה איתסרא לגבוה ואינו ראוי לפתח אהל מועד ולא מחייב אש"ח ועיין להר"מ בפ"ד מה' שגגות ועו"ק מאי פריך הגמ' בזבחים דקי"ד אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר וכו' והא לגבוה אוסר מיהו לפמ"ש רש"י בע"ז בפ"י רי"ש דכלים דאחז לא אסרי אלא מדרבנן ניחא דמדאורייתא ראוי לבוא לפתח אהל מועד ולכך מחייב אש"ח ועמש"ל אות ג':
ט' י"א שאוסר גם חלק חבירו. כ' התוס' בד"ה ת"ש דהטעם משום דאוסר חלקו גם חלק חבירו נאסר שהרי מעורב בחלקו ע"ש ולפ"ז אם הוא שותף באבר ידוע דחלקו ניכר בפ"ע אינו אוסר חלק חבירו מיהו נראה דלא כ"כ התוס' אלא במאי דמשני הגמ' הב"ע כשיש לו שותפו' מהא דפריך לר"נ בס"ר דסובר אינו אוסר אפי' נכרי אבל למאי דמסיק דר"נ דוקא ביש' משום דלצעורי מכוין א"כ כשהוא שותף כיון דאוסר חלקו אגלאי מילתא דלאו לצעורי ולכך אוסר ח' חבירו וא"צ לטעמא דמעורב וכ"נ מדברי הר"מ וכל הפו' דאין הטעם דמעורב חלקו בחלק חבירו ועיין להתוס' בד"ה בישראל ולפ"ז להסו' דאפי' נכרי אינו אוסר י"ל דטעמא משום תערובת ויש מקום לומר דאם שותף בחלק ידוע אינו אוסר חלק חבירו:
סימן ה
דין א' אחד השוחט לשם קדשים. מדברי הטור נר' דהטעם משום שמא הקדישו עכשיו וכמ"ש מרן בב"י ולפ"ז אסורה אפילו בהנאה ומתני' דקתני פסולה משום דבעי למתני ור"ש מכשיר וכ"הג כ' התוספו' דל"ח בד"ה פסולה ועיין למהרש"א במ"ב ובגמ' דקאמר בבע"מ מידע ידיע מ"ש דטעמה מפני מראית העין היינו בבע"מ דליכא איסורא מדינא וגם בריש' אם ידעי' בבירור שלא הקדישו מיתסר מיהא מפני מראית העין וי"ל דמש"ה תנן לשון פסולה משום דמיירי גם בידע בבירור שלא הקדישה ודלא כהפ"ת שב' לדעת הטור שאם ידעינן שלא הקדישה כשרה ועיין להכנ"הג וכ"ז לדעת הטור אבל כל הא' כתבו דטעמא דמתני' משום מראית העין לבד ולא משום חשש הקדש:
סימן ו
א' דין א' הג"ה ואמר ברי לי וכו' נראה דבכ"הג אפי' אין בו שיעור שחי' דהיינו ב' צווארים כשר באומר ברי לי שלא נגעתי בפגימה וכ"כ הפר"ח סק"ו באומר ברי לי שלא ניתק והתב"ש סק"ז כ' מיהו דוקא בא' אבל בב' פגימות פסולה בדיעבד ואם יש בין ב' הפגימות ב' צוארים כשרה באומר ברי לי ע"ש ומ"ש בשמ"ח דין ג' ונשאר בו שיעור שחי' ל"ד:
ב' דין ב' אפילו אם בטלו כ"ד הרי"ף והר"מ והרשב"א בחי' ובתה"א וכ"כ הרא"ה בב"ה להלכה והרמב"ן במלחמו' וכ' דדוקא בסכין דדרכה בכך הוא דאמרי' בגמ' שאני סכין דמבטיל ליה אבל צור ודומה לו אפי' לא ביטלו דינו כמו שביטלו ע"ש וכ"ד התוס' שם בד"ה תלוש ע"ש במהרש"א וכ"נ מגמ' במעילה ד"ך אמתני' דבנאה בתוך ביתו דמוקי לה בהניחה ע"פ ארובה וקאמר לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה ואי איתא נוקמה למתני' בלא ביטלה ע"פ ארובה ולא תסייע ליה לרב אלא ע"כ דבשאר דברים זולת הסכין לא שני לן בין ביטלו ללא ביטלו וזה נד' דעת הרמ"ה שהביא הטור א"הע סי' קכ"ד דנר' מדבריו דתלוש ולבסוף חיברו אפי' לא ביטלו הוי כמחובר לענין גט ע"ש דס"ל דבעיא דרבא אפי' לא ביטלו ושאני סכין כמ"ש הרמב"ן וס"ל דלא נפשטה הבעיא ונקטי' לחומרא אפי' לא ביטלו ול"ק מ"ש מרן בב"י שם ע"ש אבל הרמב"ן ס"ל כיון דאמרי' דיקא נמי פשיטותא היא כמ"ש במלחמו' וכ"נ מדברי התוס' בד"ה תלוש דנראה מדבריהם דהוה ניחא אי לא ידע רבא הברייתו' וק' דמ"מ אמאי לא פשיט הגמ' בעיא דרבא מהברייתו' אלא ע"כ דס"ל דבלא"ה נפשטה מדקאמר דיקא נמי אבל דעת הרז"ה והרא"ש ורי"ו כ' דבבטלו דינו כמחובר ובלא ביטלו שחי' כשרה וס"ל דהבעיא בביטלו ולא נפשטה הבעיא ונקטי' לחומרא והתוס' בגיטין ד"ד ע"א בד"ה עד דאוקמוה מתני' דהתם בדאשרוש ולא אוקמוה בביטלו כ"כ להצד דביטלו הוי תלוש דלא תפשוט ממתני' דהתם ולעולם דנקטי לחומרא ובביטלו הוי מחובר ועיין לה' בני יעקב דקכ"ג ע"ג ע"ש והב"ח בק"א כ' דמדרבנן הוא דפסלי בתלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעיקרו ע"ש וליתא דהר"מ בפ"ה מהל' מעילה פ' דהוי מחובר לענין מעילה ולא מעל וכ' הכ"מ שם דדוקא גבי ע"ז החמירו דהוי כתלוש ע"ש ועיין להלח"מ בפ"ו מה' ערכין וכבר החזו"ן שם כתב משם מהרי"ק דרוקא בע"ז משום דכתי' אלהיהם על ההרים דומיא דהר ובזרעים כתיב כלי ע"ש והתב"ש כ' ע"ד הב"ח ז"ל דא"כ לא אשתמיט לשום א' לומר טעמיה דהרי"ף והר"מ משום דהוי ס' דרבנן ולקולא והפ"מ כ' דש"ה דאתחזק איסורא אלא הכא בס' דדינא כ' הכנ"הג סי' ח"י וכ"ה בשם ת"י דלא שייכא חזקה בס' דדינא ע"ש וכ"כ המש"ל בפ"ו מה' עדות דין ז' ע"ש אבל הר"ן בהלכות בפ"ק דקידושין גבי נתנה היא ואמר הוא ס' הוא וחיישי' מדרבנן נר' מדבריו דאפי' בס' דדינא אמרי' אוקמיה אחזקתיה ועיין בס' משמרות כהונה בחולין דקי"ט:
ג' והוא שלא נשרש וכו' אחר שביטלו. כ' הט"ז ל"ד אלא כיון שנשרש אע"פ שלא ביטלו וכ"כ מרן בב"י בא"הע סי' קכ"ד גבי גט ומ"ש מדבריו דגט ושחיטה דין א' להם ממה שתמה ע"ד הרמ"ה דס"ל אפי' לא ביטלו פסול מהגמ' דחולין ע"ש אבל הרשב"א כ' בחי' וכת"ה דאפי' בביטלו שחי' כשרה וגבי גט כ' בב"י שם בשמו דבביטלו הוי מחובר ועיין להב"הי ועיין בפרישה סק"ח שנראה מדבריו דבהשריש נמי בעי ביטלו:
ד' דין ד' בדבר התלוש וכו'. כ' הש"ך דבא לאשמועי' דאפילו בדבר התלוש וצואר בהמה למטה לכתחי' לא ע"ש והוא נגד הגמ' דאמר במחובר בצואר בהמה למטה אפי' לכתחי' שרי לטעמא דדרסה וכבר הושג מהפר"ח. ונ"ל דמ"ש הש"ך לכתחי' לא לאו מטעם דרסה שלא כ"כ אלא בתי' הא' אלא דטעמא דכיון דנעוץ בקורה אתי למחלפי במחובר וגזרי נעוץ בקורה אטו מחובר כמו דגזרי' תלוש ולבסו' חברו וכ"הג כ' הב"ח בס"סי זה בשן מחובר בלחי תלוש לכתחי' לא דמחלף במחובר ע"ש שכ"כ בפי' השגת הטור על הר"מ וההיא בריית' דמכשר לכתחי' כר"ח וקצת ראיה מדפריך בגמ' והתניא בין במחובר אי ר' אפי' דיעבד ולא מוקי לה במחובר דקתני לאו בקרקע אלא בקורה דהא לא קתני מחובר לקרקע כדקתני ברייתא דמוכני אלא ע"כ לר' אפי' בקורה לכתחי' לא עוד כ' הש"ך דמוכח בגמ' וכו' דתלוש בידו וצואר בהמה למעלה בדיעבד כשרה אבל לא לכתחי' ע"ש והשיגו הפר"ח דבגמ' אמרי' תלוש אפי' צואר בהמה למעלה שוחט לכתחי' באוקמתא דר"ז ע"ש וכבר התב"ש כ' דלאוקמתא דר"פ כולה ברייתא בעוף אבל בבהמה לכתחי' לא אפי' בתלוש כשצואר בהמה למע' ולמפסל לגמרי לא דרב ענן לא קבע דבריו אלא אמחובר ע"ש והתוס' בד"ה תלוש כ' דרבא מוקי מתני כר"ח ולכתחי' לא שמא ידרוס ובריית' בעוף ע"ש ואם כוונתם דלכתחי' לא היינו בצואר בהמה למעלה וכמ"ש בתי' הב' וכ"מ מפשט דבריהם דפי' דמתני' לא ישתנה לפי ב' התי' א"כ יש להוכיח דלא כהש"ך דאי אפילו בתלוש ביד לכתחי' לא בצואר בהמה למעלה אמאי קתני מתני' צור או קנה אפי' סכין נמי וצ"ל לפ"ד הש"ך דמ"ש התוס' בתי' הא' לכתחי' לא היינו אפי' בצואר בהמה למטה וא"כ מתני' דקתני צור או קנה לאשמועי' אפי' בצואר בהמה למטה וזה סיוע לדברי התב"ש במ"ש בישוב דברי הש"ך בדברי מור"ם ע"ש ונ"ל דע"ד התוס' הללו כוין הכנ"הג במ"ש בשם התוס' דבמחובר אפי' צואר בהמה למטה חיישי' שמא ידרוס ועיין להע"הש שתמה ע"ד ע"ש ומה שהוכיח דלא כהש"ך ממה שלא תי' התוס' דמתני' בתלוש ביד דחיישי' לכתחי' שמא ידרוס ליתא דא"כ אמאי לא קתני מתני' סכין נקטי' דדברי הש"ך נכונים וכ"כ רי"ו הביאו התב"ש ע"ש:
סימן ח
א' דין א' במה אורך הסכין ב"ש כ' הרי"ף איכא מ"ד ה"מ בעוף אבל בבהמה לא ע"ש והיינו משום דבבהמה בעי' מלא צואר חוץ לצואר וכ"מ בהג"א והרמב"ן בחי' וכ' הפ"ת דה"ד לכתחי' אבל בדיעבד מותר ונסתייע מדברי הגהות אלפאסי ע"ש וכ"נ מדברי המרדכי שהביא מרן בב"י ר"סי כ"ד ומל' הרשב"א בת"ה וכ"נ מהגמ' די"ב דפריך גבי זרק סכין והא בעי הולכה והובאה ומשני כשהלכה ובאה ע"ש בפירש"י והשתא מאי דוחקיה לאוקומה בעוף לוקמה ביש מלא צואר חוץ לצואר וא"ש אפי' בבהמה אלא ע"כ בדיעבד שרי והתם בזרק בדיעבד מיירי ועיין להב"ח:
ב' בהגה שנא' ושחטתם בזה. ה"א במד"ר סוף פ' קדושים וע"ש במ"כ:
סימן י
א' דין א' מותר לשחוט מש' אפילו לכתחי' אבל לשון הר"מ בפ"ז מה' ע"א אם שחט וכו' גם השמיט אוקמתות הגמ' דחדשה ולבנה ונ"ל דהנה י"ל מאי פריך הגמ' ות"ל משום שמנונית נוקמה בסתם כלים דקי"ל סתם כלים אב"י והוי נט"לפ דשרי ואפי' בסכין כמו שנראה מדברי התוס' בד"ה השוחט וצ"ל דפריך אלישנא דר"נ דאמר מותר לשחוט מש' לכתחי' ונט"לפ בדיעבד הוא דשרי והשתא א"ש דהר"מ דנקט לישנא דדיעבד א"צ ללבנה וחדשה דעיקר חידוש' דר"נ הוא דלא הוי מתקן אבל דין דלכתחי' ודיעבד כבר מפו' במקומו מיהו מרן בכ"מ בפי"ז מה' מ"א דין ח"י כ' בדעת הר"מ דלא ס"ל סתם כלי אב"י דלא כהרשב"א בדעת הר"מ וא"כ עדיין לא נתיישב מאי דהשמיט חדשה ולבנה ואפילו לדברי הרשב"א בדעת הר"מ קשה הא סתם סכין שמנונית ע"ג כמו שנר' מדברי רש"י בשמעת' דסכין של נכרים וכ"נ מדברי התוס' שם בד"ה והלכתא שכ' אבל בסכין של נכרים מתוך שחותכין בה איסור תמיד נדבק בו השמנונית ע"ש והיי' השמנונית שע"ג הסכין דהא בצונן מיירי ואע"פ שהתוס' סוף ע"א נקטו לישנא דבליעה ע"כ דל"ד ולפ"ז שמעתא דסכין של נכרים א"צ לאוקומה ביודעין שהיא ב"י ומ"ש התוס' בד"ה השוחט וכו' ביודעין שהיא ב"י לא כ"כ אלא לפר"ת בד"ה והלכתא ועפי"ז ניחא מ"ש רש"י גבי סכין של טרפה לחלק בין בשר שהוא רך לסכין שהוא קשה ע"ש וק' דבסכין של נכרים אע"פ שהבשר רך הסכין קשה ואינה פולטת כמו שאין בולעת. ועפ"ה ניחא דסכין שמנונית ע"ג וא"צ לפליטה ולפ"ז התוס' בד"ה השוחט דלא ס"ל סתם סכין שמנונית ע"ג ע"כ דלא ס"ל כחילוק רש"י ועיין למהר"ם שם בד"ה אגב ולמהרש"א במ"ב שם ע"ש ובדברי הרא"ש ק' שכתב לחלק בין בשר לסכין כפירש"י גבי סכין טרפה ובסכין של נכרים כ' ביודעין בו שהיא ב"י ולפי מה שנת' ק' טובא ועיין למהרש"א במ"ב בס"ד ומה שהק' ע"ד מהר"ם דלכתחי' לא ע"ש אינו מוכרח די"ל דדוקא בקליפה חיישי' שמא לא יקלוף אבל בהדחה בלא"ה דרכם להדיח הבשר ועיין למהרש"א גבי סכין של ע"א בד"ה ות"ל ע"ש וליישב דברי הרא"ש נר' דס"ל כמ"ש הרשב"א במ"ה דאפי' אי שמנונית ע"ג גם השמנונית נפגם מכח הברזל ע"ש ולכך מוקי לה ביודעין בו שהוא ב"י אע"פ דס"ל דסתם סכין שמנוני' ע"ג באופן דדעת התוס' ורש"י והרא"ש דסתם סכין שמנוני' ע"ג וכ"ד הרשב"א בחי' שם וכ"נ דעת הר"מ לפ"ד הרשב"א בדעתו דסתם כלי שאינו ב"י והוא ממ"ש בפי"ז ד"ז גבי סכין ש"ג אם שחט בה בלי שום תי' מדיח דפ' כמ"ד מדיח וק' מ"ט דמ"ד קולף וע"כ משום שמנוני' שע"ג וכ"ה הש"ך סק"ו מדברי מרן בש"ע והדר ק"ל בדברי הר"מ וצ"ל דס"ל בסכין של ע"א מסתמא מקנחין אותו תמיד כיון שהוא דרך עבודה ודמי לסכין של חנוני דלא אמרי' שמנוני' ע"ג כמ"ש הרשב"א בחי' וכ"נ ממ"ש מרן בש"ע כאן גם סכין של גוים מדיח ואם קלף ה"ז משובח ומור"ם הגיה דצריך לקלוף ובסי' קמ"ב כתב השוחט בסכין של ע"ז מותר מש' בלא שום תי' ומור"ם לא הגיה כלום וע"כ משום דמסתמא מקנחין אותו תמיד הנה נת' דעת רש"י והתוס' והרשב"א והר"מ ומרן בש"ע דסתם סכין שמנוני' ע"ג ומ"מ אינו אוסר השמנוני' שע"ג אלא כדי קליפה שאין בו כח להתפשט יותר מכ"ק וכ"כ הב"ח והש"ך בסי' צ"ד סקכ"ח בדעת מרן בש"ע וכ"ה הפר"ח שם ותנא דמסייע להו הרשב"א בחי' בשמעת' דסכין ש"ג שהק' למ"ד בה"ש רותח אמאי סגי ליה בקליפה הא שמנונית דאיסו' מפעפע ותי' לחד תי' דשמנונית שע"ג אינו שומן ודי אם תדינהו כחלב כחוש ומש' אפי' אין כאן ס' לבטלו ודלא כהט"ז סקי"ג ע"ש:
סימן יא
א' דין א' ואם שחט שחי' כשרה. ב' הכנ"הג אם שחט בלילה בלא נר כלל שחי' כשרה דלא כרמ"א ע"ש וכ"נ מדברי התוס' בביצה ד"ו א' בד"ה וכי ע"ש. ונר' דבעל קובץ קטן שהביא ה' בית יעקב סי' כ"ו ס"ל כס' הדמש"א ול"ק מ"ש עליו ה' שם וה' בית יעקב כ' בכוונתו כגון שתפס הקנה ושחט החצי וכבה הנר דס"ד דהוי כלכתחי' כיון דלא מיפסל אם ישהה עד שידליק הנר קמ"ל דהוי כדיעבד ע"ש ואינו נ"ל דכיון דלא מיפסל בשהייתו הוי כלכתחי' לגבי הגמר אע"פ שהתחיל לשחוט וכיוצא לזה ב' הא"וה כלל ל"ה דין ג' אם תחב כף של בשר ב"י בקדרה חולבת שאב"י יזהר לכתחי' לערות התבשיל מיד אחר תחיבת הכף ואל יניחנו אפ' להצטנן בקדרה של חלב אע"פ שאב"י דהא נט"לפ אסור לכתחי' ע"כ הרי אע"פ שהתבשיל התחיל להתבשל הגמר הוי כלכתחי' ה"נ דכוותה אע"פ שהתחיל לשחוט כיון דלא מיפסל בשהייתו הגמר הוי כלכתחי':
ב' דין ב' השוחט בשבת אע"פ שאלו היה במזיד וכו'. כן לשון הטור וכ' מרן בב"י דבמזיד הוי שחי' מומר וכ"נ מדברי הר"מ ע"ש ונ"ל דבפ"א הוי מומר וכ"כ הרשב"א בחי' ואע"ג דבאותה שחי' עצמה אין לפוסלו אלא מכאן ולהבא כבר ביאר הר"מ שם בפי' המש' דמששחט קצת סי' הוי מומר וכי גמר השחי' הוי שחי' מומר ע"ש ואע"ג דמחלל שבת דוקא בפהרסייא הוא דהוי מומר כדתניא בד"ה וכמש"ל בסי' ב' י"ל דל"מ למתני מזיד ובצנעא משום דאין אדם מע"ר וע"כ דאי' עדים וב' עדים והוא הוי ג' וס"ל דכ"הג הוי פהרסייא מיהו ק' במאי דפריך הגמ' ונוקמה במזיד וכר"מ מוכח דמיתוקמא שפיר מתני' במזיד וי"ל דהמקש' לא אסיק אדעתיה בריית' דמחלל שבת בפהרסייא שחי' פסולה כמו דלא ידע רב ענן שם בריש חולין ההיא ברייתא ועיין בפ' הדר דס"ט דאמרי' האי תנא חמירא ליה שבת כע"ז ע"ש וה' פלתי תי' במ"ש התוס' בד"ה ונסבין דמיירי בעבר ומלחה א"נ באומצה וכי פריך לוקמה במזיד ור"מ ע"כ לא מיירי בעבר ומלחה דאע"ג דמליחת בשר בשבת היא מלאכה דרבנן הא בפ' הניזקין ר"מ קניס אפי' בדרבנן ועכ"ל כתי' הב' דחזי לאומצא וא"כ ע"כ בעוף מיירי דלא חזי לאומצא בלא מליחה אלא בשר עוף דרכיך וא"כ פריך לוקמה במזיד ומשכחת דלא הוי מומר דהיה חצי קנה פגום והוסיף כ"ש דהשת' הוי באותה שחי' עצמה הוא דהוי מומר ולא מפסל אלא מכאן ולהבא עש"ב וק' שהרי דעת הר"מ בפ"ו מה' מ"א דין י"ב דדם האברים שלא פי' אסור ואסור באומצא מיהו בזה י"ל דהרי ס"ל להר"מ דע"י חלטה בחומץ מותר ושרי לעשו' בשבת כמ"ש המג"א סימן שכ"א סק"ו וס"ל לה' דע"י חלטה בחומץ לא חזי לאומצא אלא בשר עוף ול"ד למליחה ועיין להרשב"א בחי' בפ' מפנין דקכ"ח ע"א ע"ש מיהו ק' דבביצה די"ז ע"ב מתב' דאפי' לר"מ המעשר בשבת שרי אפי' במזיד היכא דל"ל פירי אחריני משום ענג שבת וההיא דהמעשר ר"מ היא ע"ש בפירש"י ועיין ביש"ש שם וא"כ מיתוקמא שפיר לר"מ בעבר ומלחה נקטי' דדעת הר"מ והרשב"א בחי' והטור ומרן בש"ע דבמזי' שחי' פסולה דאפי' בפ"א הוי מומר אבל התוס' כ' דמתני' בצינעא א"נ בפ"א לא הוי מומר ע"ש ונר' דס"ל דאפ' דמיירי בעדים מ"מ לא הוי פרהסיא אלא בעשרה ועיין בגיטין בפ' השולח ולתי' הב' דבפ"א לא הוי מומר ומ"ש דאפי' בע"ז לא הוי מומר בפ"א אין להק' מאי פריך בד"ה לרב ענן מברייתא דקרבן נימא דר"ע בפ"ג מיירי די"ל דא"כ לא הוה קרי ליה מומר ועוד דיליף מאחאב דכמה פעמים עע"ז ואע"ג דכתבו התוס' בס"ד ד' דר"ע מיירי באינו עובד תמיד מ"מ ע"כ דכמה פעמים עבד דהא יליף מאחאב ועיין להב"ח ודע דלדעת הר"מ מאי דקתני ברייתא מומר לנסך ולחלל שבת אפי' בפ"א קרי ליה שפיר מומר וא"ש לפ"ז מ"ש מרן בב"י בסימן ב' לדעת הר"מ דא"נ אפי' בפ"א בודק סכין ונותן לו ורבא בגמ' קאמר מומר א"נ בודק וכו' ועיין להש"ך שם:
עוד הק' הפלתי ע"ד הר"מ דבמזיד הוי מומר בפ"א מדאמרי' מרי' בפ' מרובה דע"ג ע"א לרבנן דפטרי בטובח ע"י אחר בשבת משום דשחי' שא"ר ל"ש שחיטה דס"ל כר"י הסנדלר ע"ש וע"כ במזיד מיירי דבמזיד הוא דאסור אפי' לאחרים וא"כ בלא"ה הוי שחי' מומר ע"ש וכן י"ל מהא דפריך התם למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן ע"ש ונ"ל דל"ק דודאי מודה הר"מ דדוקא בפרהסי' כדקתני בבריית' מחלל שבת בפרהסי' אלא דס"ל דהכא ע"כ בעדים כמש"ל וא"כ התם בצינעא מיירי וגבי ממון מיירי התם וא"כ אפי' שחט לבדו ולא ידעי' אי שוגג או מזיד א"ל אייתי ראיה שהיה שוגג וטול ולכך פטרי רבנן כיון דס"ל שחי' ש"ר ל"ש שחי' ולר"מ חייב דאפי' במזיד הא ס"ל שמה שחי' ואע"ג דאם תפס ל"מ מיניה מ"מ שפיר קאמר חכמים פוטרין שהרי מעיקרא ס"ד לאוקומא משום קי"ל בדרבה מיניה ואע"ג דאם תפס ל"מ מיניה מיהו אכתי ק' משוחט לע"ז דפטרי רבנן שם משום שחי' שא"ר אמאי מחייב ר"מ הא הוי שחי' מומר דבע"ז אפי' בצינעא הוי מומר כמתבאר מדברי התוס' שהוכיחו דבפ"א לא הוי מומר מדר"ל ומב' אוחזין ולא מוקי לה בצינעא כמ"ש ה' בכור שור שם ועיין להכנ"הג סי' ב' ומ"ש עוד ה' פלתי מכותב גט בשבת עמש"ל סי' קס"א:
סימן יג
דין א' בהמה חיה ועוף טעונין שחי'. דעת כל הפו' דיש שחי' לעוף מ"הת זולת דעת מהר"ם הביאו הרא"ש. בפ"ב דיומא שמן הראוי לומר. לגוי לנחור עוף לחולה ולא לשחוט דאין שחי' לעוף מ"הת ע"ש וכ"ד ר"י הביאו בס' בשמים ראש סי' ק"ז ועיין לה' כנ"הג בהגב"י אות ב' ע"ש:
ב' דין ב' אם הפריס ע"ג קרקע וכו'. ואפי' בדיעבד אסור כ"נ ממ"ש הרא"ש אי דרס וכו' וכ"נ ממ"ש הטור לשו' פיסול ואע"פ שהתוס' ר"פ השוחט כ' לשון פיסול אלכתחי' התם בלא שחט הוורידין דיעבד נמי לא יצלה אלא אם צלה הוא דכ' דשרי וכ"נ מדברי הראשוני' שהביאו ראיה דטריפו' אינו פוסל מההוא רובא ואי אמרת דלכתחי' הוא דלא נימא דההוא רובא כדיעבד דמי דלא אפשר בע"א וכ"הג כ' הראשונים גבי שחי' הוורידין דלא תיקשה מעובדא דגמ' דנ"ט בההוא דהוה מסמס קועיה דמא ע"ש וכ"ד הפר"ח ודלא כהט"ז:
סימן יד
א' דין ג' ואם יצא חציו וכו'. כ' הפר"ח סק"ז :
אם הרוב בפנים וכי שדינן הוי רוב בחוץ בהא ודאי דשדי' בתר רובא דתמן בפנים ולא איבע"ל אלא בחציו ע"ש ועמ"ש בחידושי' בחולין ד"ע ע"ש:
סימן טו
א' דין ב' ולא חיישי' שמא נתרסקו וכו'. כ"כ כל הפו' אבל הרא"ש בפ"ק דביצה כ' דבעי' הפריס ע"ג קרקע דאל"ה חיישי' לריסוק איברים והוא תימא דהא קי"ל כר"ן בפ' א"ט דלא חיישי' לר"א והט"ז כ' דר"נ מיירי דילדה לפנינו אבל אי לא ילדה בפנינו חיישי' שמא נפלה מבית הרחם לארץ ע"ש ולא הוי ס"ס שמא לא נפלה ואת"ל נפלה שמא לא נתרסקו דס"ס דשם א' הם אבל מהרש"ל ביש"ש בפ' א"ט תי' דהרא"ש מיירי דלא ידעי' שכלו. חדשיו דאינו ברי ור"ן מיירי בכלו חדשיו ע"ש וק' לישתרי מס"ס ס' כלו ואת"ל לא כלו שמא לא נתרסקו ולא הוי שם א' דהס' הא' מוציאו מכלל נפל והס' הב' מוציאו מריסוק גם לפי מ"ש הנה"כ ע"ד הט"ז בסק"ד דאי לא כלו חדשיו בודאי לא יעברו לו ק' ימים א"כ כיון שעברו עליו ח' ימים בודאי כלו חדשיו מיהו דברי הנקה"כ תמוהים דבשבת דקל"ה כ' התוס' דרשב"ג מיירי אפילו בודאי לא כלו וקאמר ח"י בבהמה וכ"כ המש"ל בה' א"מ וכ"כ ה"ה בפ"א מה' יבום ד"ה ועיין מהרש"א בפ"ק דביצה בד"ו בד"ה וכי וכ"כ הפריש' בסי' י"ג דאפילו ודאי לא כלו חדשיו אי עברו עליו ח"י יצא מכלל נפל ועיין להתב"ש שם סקט"ו ולהשע"ה בה' יו"ט דל"ד ע"ד ע"ש ובדברי הרא"ש נ"ל דכיון דבלא ידעי' שכלו חדשיו בעי ח"י וכיון שעברו ח"י ולא עמד הוי ריעותא ולכך בעי' הפריס ע"ג קרקע ואפי' בידעי' שכלו אי עברו ח"י ולא עמד נר' דבעי' הפריס כיון דאי' ריעותא :
ב' דין ג' אין סומכין על העכ"ום וכו'. התוס' בבכורות ד"ך ובנדה דמ"ד כתב דמדאורייתא אזלי' בתר רוב וולדות דאינם נפל ומאי דאמרי' הא לא שהה ספיקא הוי הוא מדרבנן ע"ש והטעם דאין סומכין על העכ"ום כ' בס' בשמים ראש סי' כ"ט משום דאין עכ"ום נאמן אלא בעבידא לאגלויי וכ"כ הריב"ש סי' תל"ג ובדאורייתא אפילו בעבידא לאגלויי לא מהימן ודוקא בדבר שאין בידו לגלותו כגון שבויה וכיוצא אבל בטעימת קפילא דבידו לברר מהימן אפי' בדאורייתא כמ"ש הש"ך סי' צ"ח סק"ב ועיין להרב המגיה שם בס' ב"ר ועיין לה' פלתי ומדברי הר"מ בפ"ד מה' מ"א ד"ד נר' דכל שלא שהה ס' דאורית' הוא אלא שאין לוקין עליו ועיין לה' הלכו' יו"ט דקי"א ע"א שנעלם ממנו דד"ז במחלוקת הוא שנוי ועיין לה' נ"ב במ"ב חיו"ד סי' ו' שכ' דמשום דהוי דרבנן הוא שכתב הט"ז להתיר מכח ס"ס דאל"ה אסור משום דאיתחזק איסורא ועמש"ל סי' ק"י ד"ט וכמ"ש הט"ז דהוי דשיל"מ עיין להב"ד שם שכתב דלא הוי דבר שיש. לו מתירין ממש שאפשר שימות ועיין לה' כ"ד שם ולה' פרי תבואה בתשו' ד"מ והנמשך ע"ש:
כתב ה' לבושי שרד דפ"ח ע"ב עגל בתוך ח"י אם אינו רוצה להפסיד החלב היונק ישחטנו וימכרנו לגוי אבל אסור לנוחרו דשמא בר קיימא הוא ואסור לעשות סחורה בנבלות ולא הוי כנזדמנו ע"ש. ומור"ם בהגהה סי' כ"ז כ' בס' טרפה ימיתנו וימכרנו לנכרי ע"ש הרי דס"ל דהוי כנזדמנו ואפ' דהכא. שאני דיכול להשהותו ח"י דזמן מועט הוא ולא חיישי' לתקלה כמ"ש הש"ך שם סקמ"ז ע"ש ובלא"ה. הדין דין אמת כיון דרובא בני קיימא הם לדעת התוס' ובמ"ש ה' שם ועמ"ש בסי' קי"ז:
סימן יח
א' דין ד' ואמר ברי לי וכו' שחי' פסולה הטעם משום דמילתא דלא רמיא עליה לא יהיב דעתו כ' הפ"ת נר' דאם יש עדים ואמרו ברי להו כשרה ודוקא איהו הוא דלא רמי אנפשיה והפ"מ נסתפק בע"א אי. מהני ע"ש ונ"ל להוכיח דלא מהני מדאמרי' בפ"ק דחולין די"ב אר"נ ראה א' ששחט אם ראהו מתחי' וע"ס מותר ופריך הגמ' אי ידע דגמיר וכו' ע"ש הסוגיא וא"א לוקמה דבשעה ששחט לא היה יודע בו אי גמיר ואחר השחי' נודע לו דלא גמיר וקמ"ל אע"פ שבשעה ששחט י"ל דלא יהיב דעתיה דסמיך על רוב מצויין א"ש מומחי' הן אפ"ה אם ראהו מתחילה ועד סוף ולא אמרינן בע"א לא יהיב דעתו דהא ר"ן ראהו קאמר משמע אפי' אחד אלא ע"כ דס"ל להגמ' דלא מהני אפי' ע"א כיון שבשעה ששחט היה בדעתו שזה מן רו"מ א"ש וגם בב' עדים נ"ל דל"מ מדאמרי' בד"ג ע"ב באוקמתא דרבינא דליתיה קמן דלבדקיה דמשמע הא בדקניה אח"כ ואשתכח דלא גמיר לא מהני אחרים רואין אותו ואע"ג דרבינא לית ליה רו"מ א"ש מומחין הן כדאיתא התם מ"מ ס"ל להגמ' כיון דלא ידעי הרואין שהשוחט לא גמיר לא יהבי דעתייהו. מיהו התוס' שם הקשו מההיא דר"נ דפריך הגמ' אי ידע דלא גמיר פשי' ע"ש ואי איתא לא מק' מדי דש"ה דידע דלא גמיר אלא ע"כ דס"ל להתוס' כיון דלית ליה לרבינא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הוי כידע דלא גמיר דיהיב דעתיה מספק ומקשה שפיר ועיין להרב פלתי סימן א' סק"י:
ב' דין ה' סכין שיש בה וכו' אפילו הם. מסוכסכות כ"כ רש"י וכל הראשונים דברייתא דסכין שיש בה פגימות הרבה במסוכסכת מיירי דאי באוגרת אפי' בא' אבל הרב העיטור הביאו הטור מפ"ל באוגרת וכתב מרן בב"י דלפי"ז הברייתא לא זו אף זו קתני ונ"ל שזה דעת הר"מ בפ' ד' מה"ש שהשמיט ד"ז דפגימות הרבה דמפ"ל באוגרת וכיון דפ' אפי' בא' די אבל במסוכסכת משמע מהך ברייתא דאפילו בפגימות הרבה כשרה ואידחיה מימרא דר"י דאמר לא הכשירו בה' אלא לטומאת נבילה מכח הך ברייתא וא"צ למ"ש הלח"מ שם:
ג' דין י"ב אם נאבד שחי' כשרה הרא"ה בב"ה דף ה' והר"ן והרמב"ן הביאו הרשב"א בחידושיו שם כתבו דלר"ה נאבדה פסולה ולמאי דקי"ל כר"ח כשרה אבל הרז"ה בס' המאור בפ"ק גבי ישראל מומר דאמרינן בודק סכין ונותן לו כתב יש אומרים דקיימא לן נאבדה פסולה והרב כנסת הגדולה באות ח"י כתב שכ"ד הראב"ד ב"ד ועיין מ"ש בהגהת ב"י אות מ' ועיין להרב נודע ביהודה חיו"ד סימן ו' ע"ש:
ד' דין י"ד אבל טבח וכו'. כ"כ הרשב"א בת"ה והביאו הב"י וכ"נ דעת רש"י בפ"ק ד"ח ע"ב בר"ה אחד וכו' שכ' פעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה מש' דהשתא דתיקנו ג' כלים לא יבוא לידי אי' אם שחט בלא בדיקה דמוקמי' ליה אחזקתיה ולא חיישי' שמא נפגם מעצמו ומ"מ כ' האחרונים דוקא יום או יומים הוא דל"ח שמא נפגם מעצמו אבל מדברי הר"ן שם שהק' ע"ד רש"י הא כל שעה שישחוט צריך בדיקה ואם לא בדק שחי' פסולה דעשוי ליפגם מעצמו ע"ש מש' דאפי' לזמן מועט חיישינ' שמא נפגם מעצמו ועיין להב"ח והפר"ת: