שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
אורח חיים
סימן ס
דין ד' וי"א שצריכות כוונה וכן הלכה המ"צ ח"ב סי' ס"ב הקשה ע"ד הרא"ש בפ"ק דברכות די"א דנר' מדבריו דס"ל מצות אצ"כ היפך ממ"ש בכ"מ וכ' דס"ל להרא"ש דיש לחלק בין מצות דאורייתא למצות דרבנן דמצות דאורייתא צ"כ ומצות דרבנן אצ"כ והביאו המג"א ע"ש וכן הוכיח הב"ח בסי' תע"ה מדברי הרא"ש בר"ה ע"ש וכ"כ הפר"ח כסי' תפ"ט לדעת מרן בש"ע ע"ש אבל מדברי התוס' בפ' ע"פ דקט"ו ע"א בד"ה מתקיף מוכח דס"ל דאפי' במצות דרבנן צ"כ שכ' דקי"ל מצ"כ כר"ח וכסתמא דתלמודא שם מדהוצרך לפ' כר"ח דלא כאבוה דשמואל דאמר כפאו ואכל מצה יצא ע"ש הרי דאפי' במרור בז"הז דרבנן ס"ל. מצ"כ וק' ע"ד המ"צ בדעת הרא"ש מה יענה לקושי' התוס' אמאי הוצרך הגמ' לפ' כר"ח הא כבר יצא י"ח מרור והיכי תיסק אדעתין שיברך אח"כ וי"ל דס"ל להרא"ש כמ"ש הג"א בפ"ק דחולין ובפ"ק דברכות דמ"ש כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן היינו לכתחילה אבל אם לא בירך עו"ל מברך אח"כ ומהני למה שכבר אכל דלא כס' הרמב"ם בפי"א מה' ברכות ע"ש וא"כ י"ל דאפי' שכבר יצא י"ח מרור יכול לברך על מה שאכל ועיין לה' פלתי סי' י"ט שהוכיח מדברי התוס' הללו דס"ל כהר"מ דלא כהג"א וכן ראיתי לה' שאגת אריה סי' כ"ו שהוכיח כדעת הג"א ממ"ש רוב הפו' דמצות אצ"כ גבי אכילה היפך ממה שנר' מסוגיא דפסחים הלזו אלא ע"כ דס"ל דיכול לברך אח"כ ע"ש ובשיירי כנ"הג סי' תל"ב כ' דמ"ש הג"א דיברך אח"כ היינו כל שהתחיל. ועדין לא גמר המצוה אבל אם גמרה מודה דאינו מברך אח"כ ע"ש ותמהני דא"כ אפי' בברכת הנהנין דינא הכי דכל עוד שלא גמר מברך והג"א שם מחלק בין ברכת המצות לברכת הנהנין ע"ש אלא ע"כ דבברכת המצות אפי' גמרה מברך לדעת הג"א ועיין להט"ז סי' קנ"ח סקי"ב ונר' שזה דעת מהר"ש שהביא המג"א סי' רס"ג סקי"א גבי הדלקת נר שבת ול"ק מ"ש עליו המג"א שם ומיהו ק' ע"ד המ"צ דמדברי הרא"ש בפ"ק דברכות גבי נקט כסא דשיכרא נר' דאפי' במצות דרבנן צ"כ ע"ש בראיותיו ועוד דנראה ברור דגם לדעת הג"א בעי' שיברך אח"כ תכף בלי שום הפסק וכמו שכן הוא לדעת הר"מ ברבר שצריך לברך אח"כ כגון ס' טרפה שיברך על השחי' אחר שיבדוק דבעי' שלא יהיה שום הפסק כמ"ש רמ"א כהג"הה בי"ד סי' י"ט ע"ש וזוהי שק' ע"ד הש"א דנר' מסוף דבריו שם דדברי מור"ם בהגה"ה שם אזלי בשי' הג"א ע"ש דמתבאר להדיא דבעי' שלא יפסיק בנתים וא"כ אכתי ק' לדעת רוב הפו' דמצות אצ"כ מסוגיא דפסחים הלזו שהרי הפסק רב יש בין טיבול א' לטיבול ב' ועו"ק מסוגיא הלזו לדעת הר"מ בפ"ו מה' ח"ומ דפ' כפאו ואכל מצה יצא וע"ש לה"ה ובה' ברכות פ' דאינו מברך אחר העשייה וא"כ קשיא מסוגיא דפסחים הלזו אמאי הוצרך לפ' כר"ח וכמ"ש התוס' ע"כ נ"ל דמ"ש ר"ח אחר שמילא כריסו וכו' ומה שהוצרך הגמ' לפ' כר"ח משום דנ"מ אפי' אם כוין שלא לצאת דלכ"ע אינו יוצא י"ח בע"כ כמ"ש התוס' בסוכה דט"ל וא"ש גם דברי המ"צ אבל דעת הרא"ה הביאו מרן בב"י סי' תקפ"ט דא דאפי' מכוין שלא לצאת יוצא בע"כ וכנ"ל מגמ' ר"פ המוצא תפילין דצ"ה דאמרינן ת"ק ס"ל מצות אצ"כ ואי איתא יכוין שלא לצאת ויוציא. יותר מזוג זוג מיהו י"ל כיון דסתם בני אדם אין בקיאין לא שייך לכוין שלא לצאת כמ"ש התוס' שם בסוכה דט"ל לישב ההיא דסוף פירקא ע"ש לא פלוג רבנן ועמ"ש בזה בספרי הקטן משמרות כהונה בחולין דל"א ע"א עש"ב והמג"א סי' תפ"ט סק"ז כ' דמרן אזיל לשי' מצ"כ וא"כ יאמר אין אני מכוין ע"ש ולפמ"ש כאן לחלק בין דאוריתא לדרבנן הול"ל יכוין שלא לצאת דהא ספירה בז"הז דרבנן לדעת רוב הפו' כמ"ש מרן בב"י והביאו המג"א שם סק"ד וע"ש בסק"ח ועיין להפר"ח כאן ובסי' תע"ה:
סימן סז
דין ח' ס' קרא ק"ש עיין להמג"א ועיין למהר"ש חיון בתשו' סי' ע"ב:
סימן פט
דין א' שגג או עבר כ"ה ל' הר"מ וכ' מרן בב"י דלדעתו אפי' עבר במזיד ולא התפלל קודם ד' שעות מתפלל אחר ד' שעות עד חצות ע"ש אבל מדברי התוס' בר"פ תפלת השחר בד"ה אבע"ל עד ועד בכלל נר' להדיא דאם עבר במזיד אינו מתפלל אחר ד' שעות ואמרי' עכר יומו בטל קרבנו כמו אם במזיד לא התפלל עד שהגיע זמן תפלת המנחה ע"ש ומהרש"א בריש ההוא פרקא אהא דפריך כגמ' עד חצות ותו לא והאר"י טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים דקשה נוקמא למתני' במזיד דאינו מתפלל מנחה ב' אבל קודם חצות אפי' במזיד מתפלל ע"ש ולדעת הר"מ לק"מ דאי הוה משני הכי הוה משמע דלר"י דפליג ואמר עד ד' שעות אם ביטל במזיד לא יתפלל אחר ד' שעות והא ליתא דאפי' לר"י יכול להתפלל עד חצות וע"כ משני הגמ' דעד חצות שכר תפלה בזמנה יהיב ליה והיינו דאיכא. בין ר"י לרבנן ואפי' לדעת. התוס' י"ל קושי' מהרש"א דלא כ' התוס' דאם עבר במזיד לא יתפלל אחר ד' שעות אלא למסקנא דהפסיד שכר תפלה בזמנה אבל לס"ד דגמ' ס"ל דמאי דאמר ר"י מתפלל מנחה שתים ולא הפסיד שכר תפלה בזמנה וכיון דלא הפסיד כלום לא קנסו ואפי' במזיד מתפלל מנחה ב':
סימן קח
דין ח' מפני שסבור וכו' הנ"י בפ"ב דקמא גבי ץ אשו משו' חציו למד מדברי הרמ"ק שכ' לחלק בין אשו דמחייב בד' דברים למ"ד משום חציו בין הא דאמרי' בסוף ההוא פרקא נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' דפטור מד' דברים דמדבריו יש ללמוד דמי שעדיין לא התפלל וסבור שעדין ישאר זמן וכו' דמתפלל ערבות ב' וכ' הנ"י מיהו גבי תפלה נר' דהוי פושע כיון שאמרו חז"ל לא יעמוד לפני הספר סמוך למנחה הוי פושע ע"ש ומרן פ' כדבריו הראשונים. ונר' דה"ה כשהיה סבור שאותו עת שהוא עומד בו עוד היום גדול ונמצא שטעה באותו עת עצמו דקושטא דלא נשאר זמן דהוי אנוס ומתפלל ב' דאע"ג דל"ד לנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' מ"מ דמי לנתכוון לזרוק ב' ונמצא שהוא ד' דפליגי אביי ורבא וקי"ל כרבא דגם בזה פטור דהוי אונס וע"ש בתוס' בס"ב דקמא ע"ש:
דין י"ח מתפלל במ"ש שתים אם שכח רצה בב"המ שחרית ולא נזכר עד שחשיכה ועדין לא נתעכל המזון אינו חוזר ומברך ב"המ לכ"ע ול"ד לתפלה ה' בשמים ראש סי' פ"ז ע"ש וכ"נ ברור לדעת מרן בש"ע שב' דמתפלל אותה בתורת נדבה וא"כ בב"המ ודאי לא יחזור ויברך:
סימן קלח
ולא יתחיל בפ' וכו' בפ' פנחס בקריאת הג' דמנחת שבת וב' וה' יש פסקא באמצע פסוק נ"ל דחצי הפסוק מצ"ט לב' פסוקים שאחריו לענין זה דאין מתחילין בפ' בפחות מג' פסוקים וראיה לזה מגמ' בס"פ בני העיר דפליגי רב ושמואל בפ' של ר"ת ושמואל ס"ל פוסק הפ' לשנים הרי דמהני חצי הפסוק לכל מילי ואפי' רב ל"פ עליה אלא מטעמא דאין יכול לפסוק פסוקא דלא פסקיה מרע"ה כנ"ל:
סימן קנח
דין ב' פחות מכביצה יטול ולא יברך כ"כ מרן בב"י משם הרוקח וביאר טעמו דמספק"ל כיון דלאו בר קבולי טומאה א"ד לא פלוג רבנן ע"ש משמע דאי בד קבולי טומאה יטול ויברך ומדברי התוס' בסוכה בפ' הישן דכ"ו ע"ב בד"ה נטלו משמע דאפי' אי כ"ש מקבל טומאה לא גזרו רבנן לאצרוכי נטילה גבי חולין אלא בכביצה שהוא דרך אכילה וגם מטמא אחרים והוא ממ"ש אפירש"י דנטלו במפה משום נקיות ולא נהירא דהא ר"צ כהן הוה ואוכל על טהרת תרומה וכ' עושה ג' בתרומה דאפי' כ"ש מקבל טומאה ע"כ משמע דוקא דאוכל עט"ת הא חולין דעלמא. א"צ נטילה דאי איתא דחולין בעלמא צריך נטי' ל"ל טעמא דאוכל עט"ת הא מדינא צריך נטילה אלא דהקילו במפה לאוכלי תרומה והגמ' בסו"פ אין דורשין דפריך אמתני' דנוטלין ידים לחולין ממתניתין דהתרומה והבכורים טעונים נטי' אבל. לא במעשר ולא משני דבפחות מכביצה מיירי דבחולין א"צ נטילה משום דא"כ אפי' נטילה לא בעי דבמפה סגי כההוא דר"צ אלא ע"כ בכביצה מיירי דבעי נטילה גם בתרומה כדאי' בגמ' שם בסוכה וע"ש בתוס' ומעתה אפי' אי ס"ל להרוקח אוכל בכ"ש מקבל טומאה מ"מ י"ל דמספק"ל אי גזרו נטי' בפחות מכביצה כיון דמקבל טומאה א"ד לא גזרו אלא בכביצה שהוא דרך אכילה ומטמא אחרים ויפה פ' מרן בש"ע כס' הרוקח אעפ"י שרבו הסו' דאוכל כ"ש מקבל טו' וה' דברי אמת בקו' דצ"ז ע"ב תמה על ד"ז למה לא יברך כיון שרוב הפו' ס"ל דמקבל טו' בכ"ש זולתי דעת הרשב"א ע"ש ונעלם ממנו דברי התוס' הללו גם נעלם ממנו דהרז"ה בפ' המצניע דצ"א גבי בעיא דזרק ככר של תרומה לבית ס"ל כס' הרשב"א דמקבל טו' בכ"ש:
דין ד' ששמן וכו' מרן בב"י העתיק שמן זית משמע דשאר שמנים לא הוו משקין ועיין לה' ד"א בקו' דצ"ז ע"ב דמישב עפי"ז מתני' דפ"ג דט"י משנה ה' ועיין במתני' דפ"ו דמכשירין מ"ד ולהחז"ון שם:
כתב הר"מ בפט"ז מה' ט"א דין ד' אם נתערבו מים כ"ש עם שאר משקין הוו הכל משקין ומכשירין ומטמאין ואם נתערב דבש או חלב עם שאר משקין הולכין אחר הרוב והראב"ד השיג מהתוס' והא"ר כ' דסמך על התוס' שמצא דקתני ראב"י אומר ציר שנפל לתוכו מים כ"ש טמא ודבש וחלב הולכין אחר הרוב ונתישב לו ע"פ דין הציר שכ' הר"מ בתחילה ע"ש ותמהני דתוס' הלזו שמצא הובאה בגמ' בבכורות דכ"ג ובמתני' שם ואמרי' עלה בגמ' ז"א מערבין מחצה בציר ע"ש מוכח להדיא דמים בעו רובא אפילו נפלו המים לפנינו ועיין למרן בכ"מ שכ' דגם הרמב"ם בהכי מיירי וישב סיבא דברייתא ע"ש מיהו מדין נתערב מים כ"ש עם שאר משקין לא משמע כן:.
סימן קנט
דין ב' אבל אם נוטלין דרך הנקב שרי כיון שמחזיק וכו' כ"ד הרא"ש והטור אבל הסמ"ג והסמ"ק ס"ל דדוקא. במוציא משקה אבל בכ"מ נפסל הכלי והת"הד נסתפק כדעת הר"מ ומרן בב"י ובכ"מ בפ"ו מה"ב דין י"א כ' בפשי' בדעת הר"מ דבנשאר מחזיק רביעית אפילו בכ"מ עדין מקבל טו' דלא גרע משבר הכלי ע"ש. ותמהני דמגמ' ס"פ המצניע נר' דלענין טו' נטהר הכלי אפילו נשאר למטה מחזיק רביעית דאי' התם מודה ר"ש בניקב כדי טהרתו ופריך ע"ז ומסיק אלא אי איתמר הכי איתמר ומודה ר"ש בניקב למטה מרביעית מוכח להדיא דבכדי טהרתו דקאמר מעיקרא היינו למעלה מרביעית ודוחק לחלק בין מיוחד לאוכלין דשיעורו בזיתים לבין מיוחד למשקין וגם אין זה ענין לשבר כלי די"ל בין כלי שניקב לשבר כלי דכה"ג חילקו התוס' בסו"פ המצניע גבי גסטרא ע"ש. והנה התוס' שם בד"ה צ"פ כ' בשם ר"י דרבא דבעי רובא בצ"פ בניקב למעלה מרביעית מיירי ע"ש וא"כ כיון דמימרא דרבא בהכי. מיירי א"כ מאי דאמר נמי רבא בכ"מ מיירי נמי בניקב למעלה מרביעית ומשמע דבניקב למטה נמי לענין טו' דינו שוה לניקב למעלה מדכ' לענין צ"פ למטה דינו בכ"מ ור"ל כמו לענין טו' וכן ראיתי למרן. בב"י סי' ר"א בשם התוס' דפ' המצניע דלמטה מרביעית בעי' כ"מ ע"ש שכ"ב לישב מ"ש התוס' בתמורה די"ב לישנא דכ"מ ונ"ל דר"ל דמדלא כ' התוס' שם בניקב בשוליו דלא בעי' כ"מ משמע דס"ל דלמטה נמי בעי' כ"מ כס' התוס' בפ' המצניע ומ"מ סדעת. הסמ"ק צ"ל דס"ל בניקב למטה בעי' כ"מ כס' התוס' אבל בניקב למעלה ס"ל אפילו בכ"מ לא מיפסל דלא כס' התוס' בזה דלדברי התוס' למטה ולמעלה דין אחד להם לענין טו' כנ"ל ול"ש זמ"ש ע"ד הסמ"ק ה' עצי אלמוגים סוף ד"ז ע"ש:
דין ה' כלי שתחילת תיקונו כך וכו' הרא"ש הוכיח ד"ז ממתני' דטיטרוס דקי"ל כר' דמטמא משום דתחילת תיקונו כך ולפמ"ש הר"ש שם משם הערוך והראב"ד ז"ל בפי"ח דמיירי בנקבים שלמטה הם כמלא מחט אין ראיה משם דהתם מיירי בפחות מכ"מ ולפ"ז נר' דפלוגתא דתנאי גבי טיטרוס תליא בפלוגתא דתנאי בתוס' שהביא בפ"ד דמקוואות מ"ה דראב"י ס"ל דלמטה בשוליה אפילו ניקב כמלא מחט נפסל הכלי ות"ק ס"ל דאפילו בשוליה בעי' שיעורא בשפופרת הנוד גבי מקוה ע"ש איברא דבדברי הר"ש במתני' דטיטרוס יש בו מן הקושי שאחר שהביא דברי הערוך דבמלא מחט מיירי סמוך ונראה כ' לישנא דכ"מ וביותר ק' בדברי הרע"ב ע"ש ומכח זה נר' דמלא מחט וכ"מ חד שיעורא הוא מיהו לפ"ז ל"ק מ"ש מרן בב"י בי"ד סימן ר"א ע"ד התוס' דתמורה שהבאתי לעיל ועיין בנדה דמ"ט ומ"מ ד"ז דטיטרוס אם נקוב בכ"מ מידי פלוגתא לא נפקא אבל כלי שעיקר תיקונו כך לא מקבל אלא ע"י סמיכה דכשר מוסכם וכמו שהוכיח הרא"ש ממתניתין דשולי קורפיות ע"ש ומ"מ נר' דדוקא אם הוא מקבל אלא דאינו מקבל אלא ע"י סמיכה אבל כלי שתחילת תיקונו כך דיש לו נקב למטה מהפה ולמעלה מהנקב לאו בר קבלה כלל אין ליטול ממנו דרך הפה וכמ"ש הט"ז סק"ו ועיין לה' בית דוד סי' ע"ב:
כתב המג"א אם ניקב כלי ותחב בו ד"א וסתמו כשר ועיין להט"ז סי' זה בד"ה ולענין ועמ"ש בחידושי' במס' כלים בפ"ג מ"ג והחזו"ן שם נסתפק בכלי מתכות שניקב ודבקו בדבק כמו שנוהגין אם כשר לנט"י ע"ש:
דין ז' מפני שהם שאובין ב"כ הרא"ש והתוס' אבל הראב"ד בפ"ו מה"ב ס"ל דשאובים כשרין לנט"י וכ"נ דעת רש"י שכ' טעמא. דל"מ טבילה בו מפני שאין בו שיעור מקוה ע"ש מיהו י"ל שכ' טעם זה כדי לפסול אפילו שופך חוץ לצנור דאיכא המשבה ולא פסיל אלא משום דאין בו שיעור מקוה וראיתי לה' עצי אלמוגים שהק' ע"ד הרא"ש הללו דפיסולם משום שאובין דהיכי כ' בסמוך לגי' הרי"ף באי בזיע דוולא ולפ"ז אין מטבילין בו דלא הוי חיבור דאכתי הוו שאובים דלא בטיל שם כלי ממנו אפי' כי ניקב בכ"מ דהרי אפילו לענין מקוה לדעת הרא"ש ניקב בשוליו מבטיל ליה מתורת כלי ולא הוו שאובים ואי הנקב מצדו א"כ יכול ליטול דרך הנקב כיון דיש שיעור הכלי מהנקב ולמטה לדעת הרא"ש עש"כ ול"ק די"ל דמיירי דניקב מצדו למטה משיעור רביעית דגבי מקוה בעי' בשפ"ה ובניקב למעלה מרביעית אפי' כשפ"ה לא מבטיל ליה מתורת כלי כמו שמתבאר בדברי הטור סי' ר"א והוא מהחרס שהביא הר"ש בפ"ד דמקוואות ע"פי פי' הר"ש שם ע"ש וא"כ הכא מיירי בניקב מצדו למטה משיעור רביעית דגבי מקוה בעי' כשפ"ה ושפיר כ' הרא"ש לד' הרי"ף אין מטבילין בו דלא הוי חיבור דשוה נט"י למקוה לענין זה:
דין ח' נוטל בלא ברכה עמ"ש המג"א ועיין רס"י קס"ד ולהב"ח שם:
דין י"ג ולכתחילה יתכוין הנוטל לנטילה כן דעת הר"מ והרא"ה דדוקא לכתחילה אבל הרשב"א בת"ה הוכיח מהתוס' דגם לחולין בעי' כוונה ומתני' רגל שנתלש לנגיעה דחולין מיירי אבל לאכילה בעי' כוונה וכ' היש"ש בפ' כ"ה סי' כ"ד דסוגיא דספ"ב דחגיגה בנגיעה מיירי וכ"מ הסוגיא ע"ש ותמהני דא"כ אמאי לא מוקי בגמ' ברייתא דקתני לא נתכוון ידיו טמאות לחולין ולאכילה ולימא הא והא בחולין כאן לנגיעה באן לאכילה ועוד לפ"ד מאי פריק בגמ' ממתני' דטבל לחולין הוחזק לחולין הא מתני' מיירי לאכילה בדמוקי רישא דמתני' שם גם מ"ש היש"ש שם לחלק בין טבילה לנטילה אין נר' כן מהסוגיא אלא דלחולין בין נטילה בין טבילה לא בעי כוונה וכ"כ הר"מ בפי"ג מה' אבות הטו' דין ב' ע"ש וכ"נ. מדברי התוס' שם בד"ה כאן לחולין שכ' כיון שנטל ידיו לחולין לא פסיל תרומה דע"כ לנגיעה דתרומה קאמרי וס"ל דמתניתין דקתני הוחזק לחולין אסור בתרומה לאכילה מיירי וכמ"ש מהרש"א שם וקאמר בגמ' לחולין ל"ב כוונה אלמא אפי' לאכילה ל"ב כוונה ולדעת הרשב"א ק' קושי' התוס' והתוס' שהביא הרשב"א י"ל דבתרומה מיירי ע"ש בדברי הר"ש במס' ידים ועיין להתוס' בפ' ע"פ דקט"ו בד"ה כל ובד"ה אסוחי ולמהרש"א שם :
דין ט"ז ושאובה שהמשיכוה כולה גם להר"מ מטבילין בו כ"כ מרן בב"י לדעת הר"מ ע"ש ועיין לה' דהרי אמת בקונט' דט"ו ע"א שאסף וקיבץ להקת נביאים כמדתו לכל רוח שחולקין עד"ז והכריח דגם דעת הרמב"ם כן דלא כפ' מרן ע"ש:
דין ב' או שחפן מהם בחפניו וכו' כ' רי"ו והובא בב"י שנר' מדברי התוס' שאפילו הדיח בהם ידיו כשרין וכ"ש אם חפן וכו' ע"ש ונר' דנתכוון ע"ד התוס' בסוטה דט"ו. ע"ב בד"ה מה שב' וכשהוא מדיח וכו' אלמא דלא חשיבי מלאכה הדחת ידים וגריס בתחי' דבריהם אפילו אם קידש בהם שלא יצק מן הדדין דהיינו בתוכו כמ"ש מהרש"א ז"ל שם ע"ש אבל לגי' מהרש"ל ז"ל שם שיצק מן הדדין נר' דעת התוס' דדוקא שחפן מהם לחוץ כדעת הר"מ. והרשב"א ז"ל ולדעת הסו' שדוקא חפן מהם בידיו אבל אי מדיח ידיו בהם הוי בעשה בהם מלאכה מאי דקאמר. בגמ' שם מה מים שלא נעשה בהם מלאכה ע"כ צ"ל דפשיט"ל להגמ' דאין מקדשין. בתוך הכיור אלא ממנו ומאי דאיבע"ל. בגמ' כזבחים דכ"א איפשי' בגמ'. דסוטה דאל"ה כיון דבעיא היא מאי קאמר שלא נעשתה בהם מלאכה ולפ"ז מיושב שפיר דעת הסו' לעיל סי' קמ"ו דלא מהני לנט"י לשפשף ידיו בתוך הכלי דלא כדעת בעה"ג ומה יענו לראייתו דמדאיבע"ל גבי כיור משום דכתיב ממנו משמע דבעלמא מהני והב"ח בסי' קמ"ו ב' דמבע"ל. גבי כיור וה"ה לנט"י ולפי המסקנא דגבי כיור ה"ה לנט"י ע"ש. והוא תימה דהא לא נפשטה הבעיא ופי' הר"מ בספק וא"ב גבי נטי' דספק דרבנן אזלי' לקולא וכבר ראיתי שתמה עליו ובזה הע"א בסי' קנ"ט ועפי"ה י"ל דהסו' דל"מ שפשוף בתוך הכלי ס"ל דהדיח ידיו בהם הוי מלאכה וא"כ נפשטה בגמ' דסוטה דל"מ גבי כיור וה"ה לנטי' דחד דינא אית להו כמ"ש הב"ח מיהו ק"ל לדעת הכ"מ דס"ל דהדיח ידיו בהם הוי מלאכה כמ"ש מרן בב"י אמאי פ' בבעיא דכיור דאם עבד לא חילל כיון דע"כ צ"ל דנפשטה הבעיא בגמ' דסוטה דקאמר מה מים לא נעשתה בהם מלאכה דמי לא עסקי' דקידש ידיו בתוך הכיור להצד דמהני והיכי יליף רי"ש בגמ' מה מים וכו' אלא ע"כ דפשיט"ל דל"מ כ' המג"א נ"ל דאם חזרו לברייתן כשרין מגמ' דסוטה דט"ו ור"ל מדאיבע"ל התם נתאבמו והחזירן לכבשונות מהו ולא איפשי' והר"מ פ' לקולא משום דס"ל דלא פסילי אלא מדרבנן כמ"ש התוס' שם וכ"כ המש"ל וא"כ גבי נט"י דרבנן נמי אזלי' לקולא והע"א דחה ראייתו דהחזרת כבשונות שאני דפנ"ח באו לכאן כמ"ש התוס' בזבחים דצ"ו וכ"ש לדעת הר"מ דמפ"ל בחדש ונתאכם ע"י אורך הזמן דליכא אלא משום דמיחזי כישן ע"ש והוא תימה דא"כ מאי פשיט מהפשיל בהם קופתו נימא דהחזרת כבשונות שאני:
כתב המג"א איתא בגמ' דגיטין דשקל בגופן מקרי מלאכה ומשמע דבכנגדן לא הוי. מלאכה ועיין לה' ברכ"י ועמ"ש ע"ד בחידושי' מס' פרה פ"ז מ"ב ומ"ג ע"ש:
דין ח' טעם פיסול חמי טבריה מפני שהם מרים כ"כ הרי"ף והרשב"א וכ' מרן בב"י דכ"פ הרמב"ם דהטעם מפני שאין ראויין לשתיית בהמה ובב"מ כ' בדעת הר"מ שאין ראויין לשתייה מחמת חמימותן ואפי' נצטננו פסולין כיון דכבר נפסלו ע"ש וא"כ לא נ"מ מידי בין אין ראויין מחמת מרירות לאין ראויין מחמת חמימותן ועיין בב"י מה שצדד בדעת רש"י:
דין ט' מים מלוחים כ' הרדב"ז והובא במג"א מי הים כשרין לנטי' אם מרתיחין אותם ועמ"ש ע"ז בחידושי במס' פרה פ"ח מ"ח ועיין להרב משאת משה חי"ד סי' כ' ע"ש:
דין י"ב אלא במים כ"ד הראב"ד אבל דעת רש"י דמפ' כשרין לנט"י דלא כהט"ז וכבר תמה עליו הא"ר ע"ש והע"א כ' דלא כ"כ רש"י אלא לר"א אבל לרבנן דוקא במים עש"ב וליתא דא"כ גם לבעל ה"ג י"ל כן ורש"י כ' טעמא דרב משום הפסד אוכלין וע"כ דס"ל דלא מסתבר דפליגי בתרתי:
דין י"ג שניהם טהורות אעפי' שפיחת וכו' כן דעת הרא"ש והטור אבל הר"מ פי' מאי דקתני מי רביעית לב' דוקא במים שניים אבל במים ראשונים לא ולדעתו דלא הוזכרו מים שניים אלא לתרומה א"כ האי דינא דשיורי טהרה ליתיה בחולין וק"ל מגמ' רפ"ב דגיטין גבי בעיא דאילפא דבעי אי ידים טהורות לחצאין ע"ש בגמ' וי"ל ועיין להר"ש בפ"ק דידים:
סימן קסא
דין א' חוצץ בנטילה הס"הת כ' בשם י"מ דאין חציצה בנט"י לחולין אפי' לאכילה והובא בב"י והע"ה תמה על ס' הלזו דבלא"ה הנטילה פסולה דאין המים שניים מטהרין אלא המים שע"ג היד ולא המים שע"ג דבר החוצץ כדתנן בפ"ב דידים גבי צרור וקיסם וא"כ חוזרין המים שע"ג דבר החוצץ ומטמאי הידים עש"ב ולק"מ דנ"מ אם שפך רביעית בב"א על הידים דלא נטמאו המים כמ"ש הטור סי' קס"ב גבי רטיה:
סימן קסב
דין ד' שפך מים על ידו א' וכו' כ' היש"ש בפ' כ"ה סי' ל"ג היכא שנטל מים ראשונים ע"ז וע"ז ולא נטל מים שניים ושפשפם זו בזו א"צ לנגב דהידים כבר נטהרו ומים טמאים הוא שנתערבו ז"בז וסגי כשנותן עליהם מ"ש לטהרם ע"ש ומדברי הב"ח סימן קס"ה והמג"א שם סק"ג והט"ז סק"ב אין נראה כן אלא דבכל גונא צריך לנגב תחי':
סימן קסז
דין ב' אם בירך על הפת בורא מ"מ נר' קצת מדברי התוס' בברכות דף מ"ב דיצא שב' פרפרת היא פת צנומה דמברך במ"מ ואשמועי' דלא פיטר פת ע"ש משמע דוקא משום דלא חשיבי פרפרת לפטור הפת אבל אם בירך על הפת לחודיה במ"מ יצא אך מדברי מהרש"ך ח"א סי' קס"ג נר' דלא יצא שכ' דאם לא היה דעתו לאכול מפת הבאה בכסנין אלא מעט ובירך במ"מ ואח"כ נמלך לאכול הרבה א"צ לברך המוציא כיון שבמה שרוצ' לאכול עתה לבדו אין בו שיעור קביעות סעודה משמע דאם יש במה שרוצה לאכול שיעור קביעות סעודה יברך המוציא אע"פ שכבר בירך במ"מ וכ"כ המג"א סי' קס"ח דאם יש במה שרוצה לאכול שיעור קביעות סעוד' מברך המוציא ע"ש מתבאר מזה דאם בירך ע"הפ במ"מ לא יצא וכ"כ ה' בית יאודה ח"א סי' דלא יצא כדמוכח מפת הבאה בכסנין ע"ש ואפשר דכוין למ"ש ועיין להברכ"י ולה' קול אליהו ח"א חא"ח סי' י"ב:
סימן קסח
דין יו"ד אין בו כזית אע"פי שנר' וכו' כ"ד הרא"ש והטור אבל דעת רש"י והמרדכי דאפי' בנתבשל בעי' תרתי לטיבותא אין בו כזית ואין בו תוריתא דנהמא וכדעת הר"מ לפי' מ"ש רבוותא הובאו בב"י אבל הב"י פי' בדעת הר"מ בנתבשל בעי' תרתי לגריעותא יש בו כזית ותוריתא דנהמא ותמהני דבגמ' בפ' כ"מ דל"ח ע"ב פליגי ר"מ ור"י במבושל שלא נימוח לר"מ יוצא בו י"ח מצה ולר"י אינו יוצא בו ומסיק בגמ' דטעמא דר"י. משום דבעי' טעם מצה וליכא ומשמע דמיירי אפי' לית ביה תוריתא דנהמא אלא נימוס ואי איתא דבלית תוריתא דנהמא אפי' בכזית מברכין במ"מ בלאו האי טעמא דבעי' טעם מצה אינו יוצא כיון דלא מברך המוציא כמתבאר בסוגיא הלזו דחביצה דכל שאין מברכין המוציא אינו יוצא בו י"ח מצה אלא ע"כ ביש בו כזית אפי' לית ביה תוריתא דנהמ' מברך המוציא לכ"ע וע"כ העיקר בדעת הר"מ כמ"ש רבוותא הובאו בב"י וכדעת רש"י והמרדכי דלא כפי הש"ע ועיין להמג"א סק"ל:
סימן קעד
יין פוער כל משקין כ' המרדכי בפ' כ"מ דבעי' שיהיו לפניו בשעה שבירך ע"ש נראה דלא מהני בכה"ג אתכא דבע"הב סמבי' דלא נאמר כן אלא גבי היסח הדעת בסי' קע"ט אבל בכ"הג דאפילו נתכוון בעי' שיהיו לפניו מאי מהני דעתו של בע"הב וכן בדין בירך על פירות הארץ וכוין לפטור פירות האילן דבעי' שיהיו לפניו כדאי' בסי' ר"ו ולא מהני דעתו של בע"הב כנ"ל ברור:
סימן קעה
דין ח' עמ"ש הברכ"י אות ג' ועיין להרב בית יהודה ח"א סי' נ"ג ע"ש:
סימן קפח
דין יו"ד כיון דהתחלת הסעודה כ' המג"א דאם התפלל ערבית או הבדיל אינו אומר דצה והחליצנו וע"ש להא"ר ועיין בס' בשמים ראש סימן פ"ז בהגהת ב"ד ע"ש:
סימן קצד
דין ב' אע"פי שאינו בא. המג"א הביא מחלוקת הרי"ף והרמב"ן אי ג' ברכות של כ"המז מעכבות ז"אז או לא ע"ש ועיין בס"הק משמרות כהונה בברכות ד"ק ע"ב בד"ה נשים מה שהוכחתי בזה מדברי התוס' שם ע"ש:
סימן רב
דין ה' קטנים מברך בורא פ"הע. כ"כ הטור וכ' מרן בב"י אע"פי שהרא"ש מגמגם בזה דבריו נוטין דמברך בפ"הע ע"ש ותמהני דאפילו למסקנתו בפ"הא הוא דמברך דהא מדמי להו לעלי קפריסין ולגבי בפ"הא הוא דמפלגי' בין מעשר לברכה וכ"כ הרשב"א בחי' שם דלגבי בפ"הע ערלה ומעשר וברכה שוין ע"ש שהוכיח כן מהג"מ וכ"מ לפי גי' בעל ה"ג שהביא הרא"ש והתוס' שם גבי קפריסין דכ"הג לא מברך אלא בפ"הא:
דין ו' ועל הקפריסין בפ"הא כ' המג"א דקליפה של הפרי מברך בפ"הע ול"ד לקפריסין כדתניא קליפי רמון והגרעין חייב בערלה וכ' התוס' מכאן דעל הגרעין מברך בפ"הע וא"כ ה"ה לקליפה ע"ש ותמהני דלא כ"כ התוס' אלא בגרעין משום דס"ל דדרשא דאת פריו דדרשי' הטפל לפריו אלא לקליפי רמון אבל גרעין פירא הוא ונטעי אדעתא דהכי וא"כ שאני ערלה דאיכא רבוי וכ"מ מדברי הרא"ש שכתב דקליפה דרשי' מאת פריו אבל גרעין מדחייבין בערלה אלמא פירא הוא ומכאן יש ללמוד דעל הגרעין וכו' ע"ש וכ"נ מדברי הטור גבי גרעין וכ"כ הלבוש שם גבי גרעין ועיין להא"ר סק"ו ע"כ נר' עיקר דעל הקליפות מרוקחים אינו מברך אלא בפ"הא וכ"כ הט"ז סי' ר"ד סקע"ו ולמד מדין קפריסין שו"ר לה' כ"מ ח"א סי' ס"ה שכ"כ אלא דאתי עלה מטעם דהן פירא מצד עצמן וראויין לאכילה ונטעי אינשי אדעתא דהכי ע"ש:
סימן רד
דין ה' נתן ג' מדות מים ונמצא ד' כ"ה בגמ' בפ' המוכר פירות דצ"ו לענין ברכה ובפ"ב דע"ז גבי ב' כוסות שמזגן ונתערב מוכח דיין לא בטיל אלא אחר בששה וכ' הרשב"א בת"ה דק"ן דיש לחלק בין תרומה לברכה אבל בדקמ"א כ' דוקא בשמרים דכבר ניטל כחם הוא דבעי' רמא תלת ומצא ד' אבל ביין לא בטיל אלא חד בששה חלקים וזה דעת האגור הובא בב"י שכ' יין מתבטל בששה חלקים מים ע"ש והיינו ביין ממש אבל בשמרים גמרא ערוכה היא בפ' המוכר פירות דבעי' על חד תלת ודברי מור"ם בהגה שהעתיק דברי האגור ע"ד מרן בש"ע דבשמרים מיירי צ"ע:
סימן רח
דין ב' אפילו עירב עמהם דבש הרבה וכו'. כתב הט"ז דוקא ה' מיני דגן אבל כשאר דברים אזלי' בתר רובא וכדאמרי' גבי אורז ע"ש וכ"כ המג"א סי' ר"א סקכ"ה אך מרן בב"י שם לא נחית לחילוק כמ"ש המ"א שם:
דין ט"ז דברכת היין פוטרת וכו' כ"כ הרא"ש והביאו הטור ועיין בב"י וכן ראיתי שכ"כ ה"ר יונה בפ' כ"מ גבי דברים הבאין לאחר סעודה ע"ש:
דין י"ז שאם אכל דייסא אין ב"המז פוטרתה. ד"ז הביא בב"י מהר"י אבל הרא"ש גבי דברים הבאין שלא מחמת סעודה כ' בהדיא דב"המז פוטרתה וכ"פ כס' פאר הגולה ע"ש:
סימן רי
דין א' האוכל פחות מכזית וכו' כ' המג"א אמרי' ביומא ציר שע"ג ירק מצט' וה"ה בפת השרוי במשקה או ביין וכ"מ בתוס' זבחים דק"ט ע"א ע"ש הנה התוס' שם כ' דמתני' דחמשה דברים בערלה מצט' לענין אכילה מתניא וחלב ויין מצט' בשורה פתו ביין דשיעורא כמו אכילה בכזית ע"ש ואני תמיה ע"ד טובא חדא דבקדשים היתה מצט' לאיסור לכ"ע כמו שמתבאר מהגמ' בנזיר דל"ו ע"ב ע"ש וא"כ מאי איריא חמשה דברים וצ"ל רנ"מ אם אכלן בזאח"ז דלא אמרי' ה"מל אלא באכלן בב"א כדמשני הגמ' שם אהא דתניא ל איסורי נזיר מצט' זע"ז ע"ש וא"כ הו"ל להגמ' לאקשויי ולתרץ כן אמתני' דה' דברים בלאו הך ברייתא ועוד ק' דלפ"ד דשרה פתו ביין הוי כמו אכילה ע"כ דמתניתין דנזיר דל"ד דקתני משנה א' עד שישתה רביעית רעק"א אפילו שרה פתו ל"פ ר"עק אלא אשורה פתו אבל בשתייה לחודא מודה דברביעית דאי פליג אשתייה לא הול"ל שרה פתו דהיא אכילה ובגמ' שם דל"ה מוכח דפליג ר"עק אפילו אשתייה דהוי בכזית דקאמר טעמא רר"עק דיליף שתייה מאכילה וע"ש תוס' דל"ד בד"ה נזיר וא"כ מוכח מכאן דשרה פתו ביין הוי כמו שתייה וכ"נ מדברי הר"מ בפ"ה מה' נזירות דין ה' וז"ל וכן אם שרה פתו ביין והיה רביעית מן היין בכדי אכילת פרס מן הפת ואכל כדי אכילת פרס מהפת שנמצא ששתה רביעית יין ה"ז לוקה ע"כ מוכח מכאן דאע"ג דשיעור אכילה בנזיר בכזית כמ"ש שם אם שרה פתו ביין שיעורו ברביעית דלא כהתוס' גם מ"ש המג"א דציר שע"ג בשר מצט' ולמד כן מגמ' דיומא גבי יו"הכ ליתא דשאני יו"הכ דתליא ביתובי דעתא כמ"ש רש"י כחולין דק"ך ועיין לה' בני חיי סי' ר"ד ולה' חוות יאיר סימן ק"ס ע"ש:
סימן ריא
דין ה' דוקא שעשה מהם תבשיל נר' דזה דעת רש"י שכ' זיתים ותמרים קודמין לתאנים ורמונים ולא כ' קודמין לשעורה וגפן משום דס"ל דחטה ושעורה דקרא כתבשיל מיירי דברכתו במ"מ וברכת במ"מ קודמת וגפן כולל היין וברכת בפ"הג קודמת לבפ"הע אבל התוס' דנר' מדבריהם דזית קודם לשעורה ס"ל דמיירי קרא בכוסס ולפ"ז כולהו מודו דראשון. שבשני קודם לשני שבראשון ועיין בשיירי כנ"הג:
סימן ריח
דין ד' וכל יוצאי חלציו וכו' כ"כ הטור בשם י"א וכ"נ מהגמ' ס"פ הספינה דצ"א ע"א דקאמר היינו אור כשדים וכו' ולמאי נ"מ איתמר הך מילתא ע"כ לברך שעשה נסים לאבותינו כדפי' רשב"ם שם הרי דמברכין על נס שנעשה לאברהם אע"ה:
סימן רמו
דין ה' ואם יעבור ויעשה תהיה אחריותו עליו הקשה ה' תוס' שבת הא אסמכתא היא וקי"ל דלא קניא ע"ש ולפי מה שראיתי בס' צמח דוד למהרי"ד בסוף הס' שכ' אסמכתא ל"ק נר' מדברי רש"י בשבועות דמ"ו ע"א דמדרבנן הוא אבל מדאורייתא קניא י"ל כיון דמדאורייתא לאו בהמתו היא אינו מצווה על שביתתה דכה"ג כ' המרדכי והגה"מי הובאו בב"י סי' ש"ה דבמלאכה דרבנן אינו מצווה על שביתת בהמתו וכן הסכים המג"א שם ע"ש ה"נ י"ל בבהמתו דרבנן ומלאכה דאורייתא דגבי בהמה העמידו חכמים על ד"ת מיהו אין מדברי רש"י שם ראיה כלל דדוקא בפיסול עדות ושבועה הוא דהוי מדרבנן משום דלא פיסלה תורה אלא עד חמס דהיינו גזל ממש כמ"ש דש"י בפ' ש"הע ד"ל ע"א גבי מאי דאמרי' אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי א"נ דוקא משחק בקוביא. דלא הוי אסמכתא גמורה כדאי' בסנהדרין דכ"ד ע"ב אבל אסמכתא גמורה ולענין קנין י"ל דמדאורייתא לא קניא:
דין ג' שאדם מצווה על שביתת בהמתו. כ' הג"א שכירות קניא לחומרא הביאו המג"א ודוקא בשכר חמור לבדו אבל אם שכר העכ"ום שיוליכנו למקום פ' ולא שכר דוקא חמור זה אינו מצווה ע"ש כ"כ המג"א ר"סי רס"ו ומדברי הרשב"א בחי' ר"פ מי שהחשיך נר' דלא קניא כלל דלא כהג"א דפריך הגמ' והלא מחמר כ' דהומ"ל והלא מצווה ע"ש אלא משום די"ל בבהמה שאינה שלו ושכירות לא קניא ע"ש:
סימן רמח
דין א' בהג"ה ואפילו אין בגובה המים י"ט. כ"כ מהרי"קו ומרן בב"י חולק בזה וכ' דלדעת הרי"ף דהטעם משום עונג דוקא ביטול עונג התירו אבל היכא דאיכא איסור תחומין אפילו בשני וג' אסור ממה שהק' הרי"ף אטעם דר"ח דפי' משום תחומין דא"כ מתחלת השבת ליתסר משמע דהיכא דאיכא איסור לא התירו ע"ש ולפ"ד היכא דאיכא איסוד תחומין אפילו לדבר מצוה אסור שהרי הרי"ף הקשה עוד על ר"ח א"כ לד"מ ליתסר ועפי"ז יש לקיים דינו של הרשב"א ח"א סי' ק"א שכ' דלפי טעם הרז"ה בספינה דמשום כמתנה לחלל שבת אין למול גר בחמישי בשבת משום דאתי לחלל שבת דמרחיצין את הקטן בג' והש"ך סימן רס"ו והמג"א סי' של"ט תמהו דהא בספינה גופא לר"מ שרי ע"ש ומן האמור דינו אמת לדעת הרי"ף דלא התירו לר"מ אלא ביטול עונג אבל היכא דאיכא איסורא לא התירו אפילו לר"מ ומה שהק' הש"ך ממתני' דקטן נימול לשמנה וכו' דאי איתא מ"ל י"ג ע"ש. תי' הרב יד אהרן כאן דמתני' בפלוגתא לא קמיירי דהא דמרחיצין ביום הג' מתני' היא שם והיא סברת ראב"ע אבל רבנן פליגי התם ע"ש. וליתא דמפירש"י שם בגמ' מתבאר דל"פ רבנן וראב"ע אלא בשני אבל בג' כ"ע מודו דמרחיצין ע"ש ועיין להמג"א בסי' שאח"ז סק"ה:
דין ב' מקרקע הספינה וכו' והב"ח הוכיח מדברי התוס' והר"מ דאפי' הספינה משוקעת שרי וכ"נ מדברי הרשב"א בחי' שם ד"ק ע"ב ע"ש ולהמג"א סק"ז:
אם מותר לעבור בספינה תוך התחום לד"מ עיין למהר"ש יונה סי' נ"א ולהרב נתיב חיים ושם נחלקו הרב ובנו אם יש בה גוים ובלא"ה הולכת בשביל הגוים ע"ש. וה' אליה רבה סק"ח הסכים דשרי:
סימן רמט
דין ב' מט' שעות ולמעלה וכ"נ מגמ' בפ' ע"פ דאיבעיא לה מנחה קטנה ומשום מצה או מנחה גדולה משום פסח ע"ש משמע דמשום כדי שיאכל לתיאבון סגי במנחה קטנה ודברי הב"י כאן צ"ע מסוגיא הלזו:
סימן רנב
דין ט' בהג"ה וכ"מ שיש לחוש להשמעת קול עמ"ש המג"א ס"ק וסי' שכ"ח סקנ"ג גבי עלוקה ודבר המושך ליחה ע"ש:
סימן רנג
דין א' בהג"ה ואם החזירם ישראל וכו' ואפילו בשוגג כמ"ש המג"א ולפי מ"ש הרמב"ן בליקוטיו בר"פ מי שהוציאוהו בפירות שיצאו וחזרו דלא הפסידו. מקומן דל"ד למבשל משום דלא נהנה דאם לא יצאו לא היתה חזרה ע"ש ה"נ שרי אפילו במזיד שהדי לא נהנה בחזרה דכבר היו בשבת על האש ועמ"ש בסי' ת"ק :
הב"י בס"סי זה נר' דנסתפק אם נעשה תבשיל לצורך מחר אם דינו כקדרה חייתא ובסימן רנ"ד כ' משם המרדכי בר"פ במה טומנין דכ' בהדיא דשרי וכ' עליו דאין כן דעת כל המפ' וכ"כ המג"א שם סק"כ דחיישי' שמא ימלך:
דין ב' ודוקא ע"ג כירה כ' מרן בב"י דעל אויר הכירה ע"ג מקרי ושרי ושכ"נ דעת רש"י ע"ש וכ"נ מדברי התוס' ר"פ כירה שהק' איך שרי להחזיר קדירה ע"ג כירה הא אהל הוא ע"ש ולא שייך אהל אלא על אוירה ולא על דופנה וכ"ד מרן בש"ע כמ"ש המג"א:
בהגה ודוקא שהתבשיל נתבשל כ"צ משמע דבנתבשל כמב"ד אסוד להחזירו וכ"כ בב"י לאסור דשייך בישול בכמב"ד ע"ש ומדברי ה"ה בפ"ג אין נר' כן שעמ"ש הר"מ דשרי להחזירו כ' דאם לא הגיע למב"ד אסור הא אם הגיע למב"ד שרי והרמב"ם הוא סובר דשייך בישול בבישול כמב"ד כמו שנראה מדבריו בפ"ט וכמ"ש מרן בב"י סי' שי"ח ע"ש:
סימן רנד
דין ד' סביב הקדרה היינו ע"ג גחלים כמ"ש המג"א ודלא כה' מנחת כהן ש"ע פ"ה שכ' דדעת מרן כי"א שכ' בר"סי רנ"ג ע"ש ועיין לה' מטה יהודה סק"ב.
דין ה' אם בשוגג אם אין לו מה יאכל משמע דבמזיד אפילו אין לו מה יאכל אסור ואפי' לאחרים שאין להם מה יאכלו אסור ואפי' למ"ש המג"א סי' ת"ה דין י"ד דבאיסורי דרבנן ואין לו מה יאכל שרי ואפי' במזיד:
ה"ד. בעיקרו דרבנן אבל הכא עיקרו דאורייתא אם נעשה בשבת וכן בדין ג' נר' דאפילו לאחרים אסור ול"ד לפירות שבאו מחוץ לתחום דתחומין דרבנן
סימן רסא
דין ב' ג' מילין ורביע סתם כס' ר"ת בפ' ב"מ דב' שקועות הם וכן הסכים בס' מבוא השמש והפר"ח בקונט' כי שמש שבס' שמן למאור והרב בית דוד ה' פסח סי' רי"ט דלא כמהר"ם אלשקר סי' צ"ו וה' בית יהודה במנהגים בדיני מילה בשם רבו כ' מעת שק"הח עד צאת הכוכבים בכלל בי"הש ועפי"ז כתב דחצי שעה קודם קריאת הקורא הנק' אלמג"רב וחצי שעה לאחריו נכנס בגדר בי"הש ע"ש ואזיל כשי' הגאונים אבל לדעת. מרן והנמשכים אחריו ליתנהו להני מילי. שו"ר לה' בית יהודה ח"כ סי' נ"ז שכ' דהמנהג שנהגו הוא לחומרא לבד אבל לדינא ודאי דהעיקר כפי' מרן:
סימן רסד
דין ב' ע"ג גמי וקש וכו' כ' מרן בב"י דאפילו לדעת רש"י מותר לכרוך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאינו ראוי להדלקה כלל דליכא למגזר דילמא אתי לאדלוקי בעיניה כיון שאינו ראוי להדלקה ולא אסרו אלא ע"ג דבר הראוי להדלקה ע"ש וזה נ"ל דעת התוס' ר"פ ב"מ בד"ה ותנא וכו' שכ' דהוסיפו הטעם. משום דאין מושכין ותנא דמתני' פסיל להו משום דכויץ דק' מאי נ"מ דפסולין מה"ט או מה"ט ומאי הוסיפו אלא דכוונתם דנ"מ לברך וע"ש כמהרש"א ז"ל:
סימן רסה
דין ג' אין נותנין כלי וכו' כ' הג"א דמותר ליתן כלי תחת הנר לקבל השעוה דיכול לנערו ודוקא שמן אסור דאם מנערו מפסיד השמן וכ' מרן בב"י דזהו לדעת בע"הת שהביא הטור סי' ש"ט דמניחו להסירו אחר שעה הוי כשוכח אבל לדעת החולקים נעשה בסיס לדבר האיסור והמג"א תמה דאפילו להחולקים דוקא בהניחו והיה שם בי"הש אבל בשבת. לכ"ע לא מיתסר אלא בהניחו אדעתא להניחו לכל השבת כמו שליפי זוטרי דסי' רס"ו ע"ש ונ"ל מדברי התוס' בפ' כירה דמ"ד ע"ב בד"ה יש עליה וכו' דאפי' במניחו בשבת להסירו אחר שעה אסור לנערו שכ' דבמניח מיירי דאלו בשוכח שרי לנערו וא"ת ליפשוט מהכא דאין מוקצה לחצי שבת וי"ל דמיירי במניחו להסירו אחר שעה דהוי כגמרו בידי אדם ע"ש הרי דאפי' במניחו להסירו אחר שעה אסור לנערו ולא הוי כשוכח ואפי' במניחו בשבת דבהכי מיירי שם וההיא דשליפי זוטרי דבר"פ מי שהחשיך י"ל משום הפסד ממון התירו הניעור ולא התירו טלטול גמור ועיין במהרש"א במ"ש בדברי התוס' הללו ועיין להרב תוספת שבת.
סימן רסו
דין ב' משום מחמר כ' הר"ן בב"ק דע"א איסור מחמר איתיה אפילו בבהמה דלאו דידיה והביאו המג"א וכ"כ הרשב"א בר"פ מי שהחשיך וכ"נ מדברי התו' כיומא דס"ו שהק' איך מביא לשון של זהורית קשור בשעיר הא מחמר הוא ע"ש ושעיר של קדש הוא אך מדברי הג"א בב"ק דע"א נר' דדוקא בבהמה דידיה שכ' וז"ל וכן אם שכר בהמה וחמר אחריה חייב דשכירות קניא קצת ע"ש ועיין להמג"א סי' רמ"ו וכ"נ קצת מגמ' דפסחים דס"ו שלא הקשו בגמ' והרי מחמר אלא אחר דמוקי לה דמביאה חולין בעזרה ומקדישן ע"ש גם הא"ר הביא שהלח"מ חולק על הר"ן בד"ז ע"ש:
סימן רסח
דין ג' הו"ל התחיל בשל חול הת"הד למד ד"ז ממ"ש ראבי"ה גבי ספירת העומר והביאו הטור סי' תפ"ט ע"ש והוא תימה דהמרדכי בפ"ב דמגילה הביא דברי ראבי"ה וכ' הטעם משום דספירה דאורייתא וכיון דבעיא ולא איפשי' בספ"ק דברכות ס"ד לחומרא אבל כאן דרבנן הוא וי"ל דהתה"ד הביא מאורחות חיים שכ"כ בשם ראבי"ה ובא"ח בה' ספירה מבואר דס"ל ספירה דרבנן א"כ ע"כ דס"ל כטעמיה דראבי"ה דלא. בהמרדכי ועיין להא"ר סי' ר"ט: :
דין ו' שאם החליף של מוסף כ' המח"כ דאם בשבת וחה"מ לא הזכיר של שבת אלא בחתימה יצא כיון דקי"ל דאם החליף אפילו בתפלת. מוסף עש"ב. וכ"כ המג"א בסי' תפ"ט דאם חתם מקדש יש' והזמנים אפילו לא הזכיר יו"ט באמצע התפלה יצא:
סימן רעא
דין ה' החוזר ומברך תחילה בפ"הג כ"כ הר"מ בפ"ה מה"כ וכ' בב"י דלדעתו בפורס מפה ומקדש נמי צריך לברך בפ"הג אבל בש"ע דין ד' פ' דאין צריך לברך על יין דקידוש וכאן פ' דבהב לן ונבריך צריך לברך וכ' הלח"מ דהטעם דלא אסח אדעתיה אלא מיין דקודם קידוש אבל איין של קידוש לא אסח דעתיה וכ"כ המג"א וק"ל מגמ' כפ' ע"פ דק"ג ע"א דרבא פריך אכסא קמא ואכסא דברכתא וקאמר אנא עבדי כתלמידי דרב דאמרי הב לן ונבריך והדר אמרי הב לן ונשתה וא"ל כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למשתי ואי איתא מהיכא למד לברך אכסא דברכתא הא אפילו דאסחו דעתייהו איין שלפני ב"המז מ"מ מכסא דברכתא לא אסחו דעתייהו כמו דלא אסח דעתיה מיין דקידוש ועוד דמהרי"קו שורש צ"ו למד מדברי הר"מ הללו דצריך לברך על כוס של הבדלה באמצע הסעודה במקום שצריך להפסיק כמו ודאי חשיכה ע"ש ואי איתא הא לא אסח דעתיה מיין של הבדלה כמו קידוש ועיין להע"ש והט"ז:
בהגה אבל בהבדלה וכו' המג"א משם תשו' מהר"ם כ' דיבדיל ואח"כ יברך המוציא דל"ד לגבילי לתורי דהתם איסורא דאורייתא ע"ש ומדברי התוס' בפ' ע"פ דק"ו ע"ב בד"ה מקדש נראה דאפילו באיסורא דרבנן לא הוי הפסק ודמי לגבילי לתורי ע"ש:
דין ח' אם לא קידש וכו' בין במזיד בגמ' בפ' ע"פ דק"ו איתא דיש לו תשלומין ודעת הר"מ אפילו במזיד יש לו תשלומין אבל דעת רע"ם הביאו הטור דדוקא בשוגג ואונס וכ"נ דעת התוס' שם דק"א בד"ה ובקידושא שכ' דאין לו תשלומין וע"כ במזיד קאמרי וס"ל דהתם לא הוי אונס דהי"ל ליתן דעתם שלא לאחר:
סימן רעג
דין ה' ודוקא אכל לחם או שתה יין וכו'. וכ"נ מדברי התוס' בסוכה דז"ך בד"ה אי בעי וכו' שכ' דביו"ט אין חייב לאכול פת ואם טעה א"ח ע"ש ואי איתא הא חייב לאכול משום קידוש אלא ע"כ דס"ל כדעת הגאונים הללו וכ"נ מדברי הרשב"א בחי' בפ' ג' שאכלו דמ"ט ועיין לא' תוס' שבת שהוכיח מדברי הרשב"א בפ' אלו דברים דס"ל דבעי' לחם דוקא כדעת הר"י שהביא המג"א סי' קפ"ח ע"ש ונ"ל דאפילו לדעת הגאונים הללו דוקא יין אבל פירות אפילו מז' המינין ל"מ וכן ראיתי להת"ש שכ' דתמרים ל"מ דלא סעדי והוי כמו שכר דל"מ אע"פי שהוא חמר מדינה ועיין לה' ברכ"י:
סימן רעה
דין א' וכן בנר של שעוה מבואר בב"י דהטעם. הוא שמא ימחוט ראש הפתילה אבל שמא ליכא בנר של שעוה ועיין בטור סי' תר"פ ודלא כהפר"ח בתשו' סי' ט' ועיין להא"ר ולהרב בתי כהונה סימן ח"י:
סימן רצט
דין א' א"צ להפסיק הרי"ף מפ' מ"ש בגמ' דשבת קובעת לקידוש היינו אפילו בס' חשיכה וכ' הסמ"ג בדעת הרי"ף דמ"ש נמי בגמ' אבל הבדלה אינה קובעת דוקא בס' חשיכה אבל ודאי חשיכה קובעת אפילו להבדלה וזהו דעת י"א שכ' מרן בש"ע אבל הרא"ש הביא דעת העיטור דבודאי חשיכה קובעת אפילו להבדלה ודחאה מהלכה משמע דס"ל דגם דעת הרי"ף דבהבדלה אינה קובעת אפילו בודאי חשיכה והרז"ה הק' הא קידוש ילפי' ממעשר ובמעשר גופיה אינו קובע אלא בודאי חשיכה כדתניא חשיכה ה"ז לא יגמור משמע דוקא חשיכה ודאי והר"ן כ' שאינו מוכרח ע"ש וכ"נ ממתני' דנדרים דע"ו ע"ב דקתני מפר עד שתחשך והיינו עד ס' חשיכה דודאי בס' חשיכה אינו יכול להפר דס' דאורייתא הוא ולחומרא ועיין להר"מ בפי' המשנה ברפ"ד דדמאי:
סימן שא
דין מ"ד לובש כל מה שיכול וכו' עמ"ש מרן בב"י בשם הר"ן ופ' בש"ע סי' של"ד דין ו' ועמ"ש שם:
סימן שה
דין ו' והחלב עצמו אסור מבואר בכלבו ובטור דהטעם משום גזירת משקין שזבו ולא כ' משום מוקצה דס"ל דחלב לא הוי מוקצה בדעת הרמב"ן והכלבו עצמו הביא מחלוקת בזה והובאו בב"י סימן תק"ה ומ"מ לכ"ע אסור משום גזירת. משקין שזבו ואיכא למידק מדאמרי' בפ' חבית דקמ"ר חולב אדם עז לתוך הקדירה ונחלקו הראשונים אי דוקא ביו"ט או אפילו בשבת והשתא נגזור משום משקין שזבו וצ"ל דל"ג אלא היכא דאם נעשית אותה החליבה ע"י ישראל היתה באיסור אז אפילו נעשית ע"י גוי אסורה אבל אם החליבה נעשית בהיתר ע"י ישראל לא גזרו ולכן בחולב לתוך האוכל לדעת הר"מ דאסור אינו אסור אלא משום מוקצה ולא משום גזירת משקין שזבו מיהו ק"ל ממ"ש הרשב"א בתשו' ח"ה סי' רכ"ו והובא בב"י סי' תק"ה בגוי החולב ביו"ט וישראל רואהו אם מותר באכילה והשיב שמותר ואין בו משום מוקצה. ע"ש ואמאי לא מיתסר משום משקין שזבו שהרי הרשב"א עצמו בחי' בפ' כל כתבי דקכ"ב בגוי שליקט עשבים לבהמתו דמאכיל אחריו ישראל הקשה אמאי לא גזרי' משום משקין שזבו ותי' דבמידי דלא אתי אלא ע"י מעשה כגון ליקוט עשבים ל"ג אבל במידי דאיתיה ממילא אפילו נעשה ע"י גוי גזרי' ע"ש והשתא ק' אמאי בתשו' התיר חלב. שחלבו גוי ליתסר משום משקין שזבו דחולב איתיה נמי ממילא כמ"ש בפ' חבית גבי חולב דמטמא לרצן ושלא לרצון ע"ש בתוס' ובדברי הראשונים ונ"ל דס"ל דיש לחלק בין שבת ליו"ט דבשבת גזרי' משום משקין שזבו בחולב אבל ביו"ט כיון דהותר בו א"נ במירי דמתקלקל אם עשאו מעי"ט א"כ מן הדין הי"ל להתיר אפילו ע"י ישראל כיון דחלב אם חלבו מעי"ט מתקלקל כמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' חבית ולהכי אע"פ דמחמירין לחלוב לתוך הכלי מ"מ ע"י גוי לא גזרו משום משקין שזבו ואע"ג דבריש ביצה גזרי' משום משקין שזבו אפילו ביו"ט התם מיירי בסחיטת פירות דאם עשאו מעי"ט אינו מתקלקל כמ"ש הסמ"ג לאוין ס"ה אבל גבי חליבה יש לחלק בין יו"ט לשבת ובזה ניחא מ"ש הרי"ף בפ' חבית דאיכא מ"ד דההיא דסוחט אשכול ביו"ט מיירי ולא בשבת וק' מ"ש יו"ט משבת ועפי"ה ניחא דהאי מ"ד שהביא הרי"ף ס"ל דאפילו גבי סחיטה מתקלקל אם עשאו מעי"ט וזה בע"הג שהביא השה"ג בפ' חבית שהתיר סחיטה בי"וט ע"י ישראל ע"ש באופן דגם החליבה נר' דיש לחלק בין יו"ט לשבת וכן ראיתי למהרש"ל בתשו' סי' ע"ה וביש"ש ריש ביצה סי א' שכ' חולב ע"י גוי בשבת גזרי' משום משקין שזבו וביו"ט ל"ג ע"ש ועיין להפר"ח סי' תק"ה נקטי' שדברי מהרש"ל מוכרחי' לדעת הרשב"א ונקטי' כדעת הרשב"א והכלבו והטור דחלב שחלבו גוי ממשקין שזבו אסור וכ"נ דעת התו' ריש ביצה שהקשו למ"ל טעמא דמוקצה לקמן ת"ל משום גזירת פירות הנושרין ע"ש ואי איתא הא אצט' טעמא דמוקצה לאסור אם נעשה ע"י גוי אלא ע"כ דאפי' ע"י גוי גזרו אך ראיתי להר"ב בש"מ שם שתי' לקושי' התוס' דאצט' לטעם מוקצה לאסור אם נעשה ע"י גוי ע"ש המתבאר מדבריו דבדבר הנעשה על ידי גוי לא גזרו משום משקין שזבו באופן שד"ז במחלוקת הוא שנוי ומ"מ לענין הלכה נקטי' כדעת הרשב"א והתוס' והכלבו והטור דכולהו ס"ל דאפילו דבר הנעשה ע"י גוי גזרי' משום משקין שזבו ובר מן דין חלב הנחלב ע"י גוי אסור משום מוקצה לפי מה שכ' בש"ע בסי' תק"ה דחלב מוקצה הוא ואפי' ביו"ט מוקצה אם הבהמה עומדת לחליבה ונ"מ נמי דאסור אפילו בטלטול דמשום. משקין שזבו לא אסיר אלא באכילה כמ"ש התוס' בפ' חבית ועיין להשע"ה ח"א די"ט ע"ד ע"ש נקטי' דחלבשנחלב ע"י גוי בשבת אסור משום מוקצה ומשום משקין שזבו וביו"ט לא אסיר אלא משום מוקצה ולפ"ז אם חולב הגוי בבהמת עצמו מותר החלב דקי"ל דאין הכנה לגוי ועיין להכ"הג בשיירי סי' תק"ה בהגהת ב"י אות ואם נחלב בשבת כתב מהרש"ל שם דאסור ביו"ט שלאחריו משום הכנה ע"ש ונ"ל דד"ז תלוי בפלוגתא דאיפליגו רבוותא בעגל שנולד בשבת אם אסור ביו"ט שלאחריו כמ"ש בסימן תצ"ח דלהסו' דאסור אע"פ שאם נולד ביו"ט שני ודאי דה"נ אסור אמנם להסו' דשרי הכא. יש להתיר דלהטעם שכ' הרא"ש בביצה ד"ו דבעגל לא שייכא הכנה משום דאינו מתקן כלום בלידתו גם כאן גבי חלב הכי הוא מ"ל קודם שחי' מ"ל אחר שחי' גם טעם שכ' הרשב"א שם שייך גם כאן וא"כ לפי מה שפי' מרן בש"ע דשרי גבי. עגל ה"נ שרי גבי חלב ועיין למהרש"ל בפ"ק דביצה סי' ג' והפר"ח שהסכימו. דלא שייכא הכנה במידי דאם נעשה ביו"ט שרי שהביא ראיה מדברי התוס' בריש ביצה ד"ד בד"ה אלא ע"ש אמת שכ"כ התוס' לחד תי' אבל לאידך תי' אינו מוכרח ומה שהביא מדברי התוס' בד"פ המביא אינו ענין לזה ע"ש:.
סימן שו
דין ד' דאין אחריות שבת עליו כ' הר"ן בפ' השואל. דפטור מגניבה ואבידה משמע דש"ח מיהא הוי הא"ר וכ"כ הר"ן בנדרים דל"ז להדיא דש"ח מיהא הוי מיהו מדברי התוס' בפ' הזהב דז"ן ע"ב בד"ה ש"ח משמע דפטור אפילו מפשיעה ממ"ש מדפריך לקמן וכו' ולא משני. כשפשע ואם איתא אי מיירי כשפשע ברישא אמאי אין אחריות:
שבת עליו אלא ע"כ דס"ל להתוס' דאפילו ש"ח. לא הוי אך י"ל דגם דעת התוס' דש"ח מיהא הוי אלא דהתם שאני דמיירי בקדשים לפירש"י או בקרקעות לפי' הר"ב במקו' שם וכ"נ דמפ"ל המרדכי שהביא הט"ז סי' תקפ"ה סק"ז ול"ק מ"ש עליו ע"ש וכיון דהקדשות וקרקעות נימעיטו משמירה ס"ל להתוס' דאמעיטו מכל דין שמירה דהיינו אינו נשבע ואינו משלם וש"ח פשיטא דפטור מפשיעה דכל עצמו אינו. מתחייב אלא בפשיעה ומעטיה קרא אלא דבש"ש הוה ס"ד דמוקמי' למיעוטא מגניבה ואבידה וש"ח מיהא הוי ע"ז הביאו ראיה דאפילו ש"ש פטור מפשיעה מדלא אוקמא שפשע ורישא דש"ח הוא פטור אפילו מפשיעה דמיעטיה קרא והתוס' הכי קאמר נד' דש"ח פטור מסברא וא"צ שום ראיה ואח"כ חידשו דאפי' בש"ש וע"ז הוא שהביאו ראיה וטעמא משום דכי מיעטיה מבל דין שמירה מיעטיה אבל מידי דלא מיעטיה קרא אה"נ דשומר חנם מיהא הוי וכ"נ מדקי"ל בח"מ סי' שמ"ג דש"ש לזמן ועבר הזמן ולא החזירו כל עוד שלא החזירו הוי ש"ח וכ"ש כאן דאחר השבת חוזר להיות עליו ש"ש ועיין להריטב"א בש"ס בפ' השואל דפ"א ועיין למהרש"ך ח"ב סי' ת"ך שכתב דש"ח לזמן ועבר הזמן פטור מפשיעה ולה' מח"א בה' שומרים סי' י"ט ע"ש וראיתי להרב בש"מ שפי' ע"ד התוס' ואין ראייתם דאיה דמדקתני נותנין לו ש"ש לפי' אחריות שבת עליו מוכח דמשום דנותנין לו ש"ש הוא דאחריותו עליו ואי בפשיעה אפילו אין נותנין לו ש"ש חייב דש"ח מיהא הוי ולפי מ"ש בכוונתם ראייתם נכונה ועיין למהר"א ששון סי' ע"ג ע"ש:
סימן שז
דין ה' ויש אוסרין עיין להמג"א מ"ש מדאמרי' בעירובין דצ"א דבשעת הסכנה היו מעלין ס"ת מחצר לגג ע"ש וי"ל דש"ה דשעת סכנה היה והיו מבטלין בכל שבת שהרי אמרי' שם דפ"ו ע"כ שכחו ולא הביאו ס"ת ופירשו סדינין משמע דאסור להביאו בלא פרישת סדינין כ' הגה"מר בשם ראבי"ה דאפילו באיסור דאורייתא היכא דאפשר. לישראל לעשות כגון ע"י בורגלין שרי וכ' מרן בב"י דנר' דדוקא משום מצוה ע"ש וכ"נ מדאמרי' בר"פ מי שהחשיך דטעמא דהתירו לו משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואם איתא בלא"ה שרי והא"ר הוכיח כן ממתני' דמילא מים להשקות בהמתו ולפי מ"ש הט"ז דדוקא אם יש לו בני אדם אין ראיות אלו מכריחות כ' הט"ז דמחיצה של כ"א מועלת להוציא מר"הי לר"הר וכ"נ מדברי רש"י דמ"ד ע"ב.
דין י"ב ואפילו לעיין בלא קריאה עיין למרן בב"י ועיין לה' שאלת יעב"ץ ח"א סימן קס"ב:
סימן שי
דין ב' ועדיין לא השרישו וכו' ודוקא בלא נתכוון לזורעם אבל בנתכוון לזרועה אפילו לא השרישו אסור כמ"ש התוס' והר"ן והרשב"א בחי' ברכות ד"ן ע"ב וכ' מרן בסי' של"ו ע"ש וכ"כ הפרישה:
דין ג' בין באיסור אכילה כ' מהרש"ל בתשו' סימן מ' דלמ"ד אין מוקצה לחצי שבת אפילו לא חזרו ונראו כיון דלא הוקצה בי"הש ואע"פי שהוקצה בשבת שרי אפילו בשעת הקצאתו והוכיח כן מדברי התוס' בפ"ק דחולין דט"ו בד"ה כגון ע"ש ועיין בחידושי' שם שכתבתי לדחות ראיה זו ע"ש ומדברי התוס' בפ' כירה דמ"ג בד"ה עודן נר' דבעי' הדר אחזו שכ' דהסוגיא שם אזלא כמ"ד אין מוקצה לחצי שבת ואמרי' התם דבעודן עליו אסור ואם איתא אמאי אסור בעודן עליו אי משום טלטול דאפרוח הא אפשר ליה ע"י ניעור כדאמרי' בדקמ"ב באבן שע"פ החבית וליכא אלא משום דנעשה בסיס לדבר האסור דחבית גופה אסור לטלטלה כמ"ש רש"י וכן יש להוכיח מדברי התוס' שם דמ"ד בד"ה יש עליה וכ"נ ממ"ש המג"א סי' תמ"ו דבי"ד שחל בשבת אסור לטלטל החמץ אחר שעה ה' ועמ"ש בסימן תע"א וסי' תרנ"א:
סימן שיג
דין ג' אם יש להם ציר וכו' כ' מרן בב"י דדוקא שאינו מכניס בציר אבל במכניס בציר אסור מידי דהוה אתריסר חנויות בסי' תקי"ט ע"ש ומדברי רש"י בעירובין דק"א אין נר' כן שהק' על המפ' משום חופה אמאי שרי לרבא בהיה להם ציר הא כיון דאין להם עתה חופר הוא ע"ש ואם איתא לדברי מרן אמאי לא הק' גם לאביי דכיון דאינו מכנים בציר הוי חופר אלא ע"כ דלאביי אפילו מכניסי בציר ומיירי בציר באמצע דשרי גבי תריסר חנויות כמ"ש בסי' תקי"ט:
סימן שיד
דין א' אבל אם היא שלימה וכו' להסיר המגופה הדבוקה בחבית כתב מהרמ"א ז"ל בס' מש"דר דשרי והוכיח כן מדברי הר"ן ורש"י בפ' חבית דקמ"ו ע"א בד"ה מיפתח ע"ש וטפי הי"ל להוכיח ממ"ש רש"י במתני' שם בד"ה אין נוקבין וכו' אלא נוטל כולו ע' ש ומ"מ י"ל דהתם מיירי במוסתקי דכל הסוגיא שם מיירי בהכי כמ"ש התוס' שם ולכך. שרי להסיר המגופה דאינו מכוין לעשות כלי אבל בחבית שלימה י"ל דאסור ומ"מ נר' עיקר דשרי להסיר המגופה דהוי כנקב ישן דמותר לנוקבו אפילו בברזא כדלקמן:
סימן שטו
דין א' בהגה אם לא שהיה פרוש מבע"י טפח כ"כ המרדכי בפ' כידה דאפילו במחיצה המתרת מותר בתוספת עראי וכ"כ המג"א ר"סי שי"ג דמט"ז מותר לסתום החלון בשבת אפילו אחר שמת המת דלא כה' מהר"י הלוי יע"ש ונ"ל ראיה מגמ' בסוכה דכ"ג דאמרי' זמנין דמוקי ליה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמייתא כיוצא ולאו אדעתיה והיינו דאינו נותן לב לתקנה כדפירש"י ואם איתא למ"ל למי' לאו אדעתיה הא אפילו יודע בו אינו יכול לתקנה דמחיצה המתרת היא וימנע משמחת יו"ט כדפירש"י לעיל גבי שמא תמות ושמא תברח אלא ע"כ דאפילו במחיצה המתרת שרי תוספת אהל וראיתי בס' גור אריה יהודה חא"ח סי' י"ד שהוכיח דלא כהמרדכי וכל ראיותיו לא מכריעין כלל ומה שהוכיח מגמ' דעירובין דלא משוי תרווייהו בדופן ג' וכאן שנפלה כולה וכאן שנפלה מקצתה אלא ע"כ אפילו תוספת אסור ע"ש לא היא דברייתא דמתיר קתני עושה חבירו דופן ולא בנפילה מיירי וכבר הוכחתי שדברי המרדכי עיקר במ"ש המג"א ודלא כמהר"י הלוי:
סימן שטז
דין ד' כי היכי דלא להוי פ"ר כ' המג"א אע"ג דאין במינו ניצוד ולא. הוי אלא מדרבנן אסור בפ"ר ע"ש והת"הד סי' ס"ד וס"ו הוכיח דפ"ר באיסור דרבנן שרי ממ"ש המרדכי בפ' הזורק דשרי לשפוך מים בר"הי אע"פי שיוצאים לר"הר דקי"ל כל"ב בעירובין דפ"ח דמותר לשפוך ע"ש ונראה דכל זה הוא לשי' רש"י והתוס' שם דס"ל דאפילו לל"ב לא שרי אלא באין מתכוין ונר' דהכרחם הוא משום דהוק"ל מההיא דחצר שאין בה ד"א ע"ש בפירש"י אבל לדעת הר"מ בפט"ו דס"ל דאפילו במתכוין שיצאו לר"הר מותר דלא גזרו כחו בכרמלית ועיין לה"ה שם בראש הפ' וכ"כ הריטב"א בחי' שם בשם רבותיו אין, ללמוד משם כלל ולדידהו צ"ל דההיא דחצר שאין בה ד"א שאני שיוצאין לר"הר שהיא דאורייתא ועוד אפילו לדעת רש"י והתוס' אין ללמוד שאר איסורי דרבנן מכחו בכרמלית כמ"ש הריטב"א בחי' שם ועיין להמג"א סי' שי"ד איברא שד"ז דפ"ר באיסורי דרבנן פלוגתא דרבוותא הוא דהר"ב בש"מ בפ"ק דכתובות בסוגיא דהם מפקדי או מחבר כ' בשם שיטה ישנה דבא"ד לא מיתסר אפילו פ"ד וכ"כ המאירי בפ"ב דשבת דכ"ב ע"ב מהספדפ ובפ' נידה גבי מיחם שפנהו ובפ' כ"ג דע"ה. ובפ' הבונה דק"ג וכ"נ דעת הרמ"ך שהביא מרן בכ"מ בפי"ב מה' שבת דין ב' ע"ש וכל קבל דנא נר' מדברי התוס' בפ' הבונה רק"ב בד"ה דקעביד הפ"ר אפילו בא"ד אסור וכ"כ הרשב"א בחי' בפ' כל כתבי דק"ך בההיא דנר שאחורי הפתח דמכאן ככ' שאפילו סא"ד דאסור פ"ר ע"ש וכ"נ מדברי רש"י בסוכה דל"ג ע"ב שכ' דגורר אסור בפ"ר אע"ג דגרירא הוא מדרבנן דחורש כלאחר יד הוא בפ' כירה דמ"ו ומ"ש רש"י" מלאכה גמורה היינו ר"ל אפילו אי הוי מלאכה גמורה וכ"נ מדברי ס' התרומה שהביא הטור סי' שי"ו ועיין בב"י שם ובפסקי התוס' בפ' כירה הביאו ד"ז הבע"הת ע"ש וכ"נ מדברי התוס' בפ' כירה גבי מיחם שכ' דלא הוי פ"ר ומשמע דלכל הגי' כ"כ אפילו להגו' דצירוף דרבנן וכנ"ל מגמ' בפ"ק דכתובות ד"ו ע"ב דאמרי' מאן חכמים ר"ש ופריך יהא מודה ר"ש בפ"ר ע"ש ומאי פריך נימא דמאן דמוקי חכמים ר"ש ס"ל דם מיפקד פקיד ומקלקל הוא אצל הפתח כמו שצדד הגמ' שם בראש הסוגיא ולא אסיר אלא מדרבנן אלא ע"כ בפ"ד אפילו בא"דר אסור הן אמת שלפי מ"ש מהרש"ל שם ד"ד ע"ב בתוס' בד"ה את"ל דס"ל להתוס' דכל מקלקל באדם חייב לר"ש ע"ש אין מהגמ' הלזו ראיה מיהו דברי מהרש"ל תמוהים וע"ש במהרש"א ולהר"ב בש"מ שם באופן שדעת רש"י והתוס' וס' התרומה והרשב"א דפ"ר אפילו בא"דר אסור וכ"כ מרן בש"ע כאן וראיתי לה' בית יהודה ח"ב בראש הס' שכ'. דמדברי התוס' בפסחים דס"ה ע"א בד"ה המכבה נר' דפ"ר אפילו בא"דה אסיר ע"ש והיינו ממ"ש דמיירי בשאינו פ"ר מדשרי ר"ש אע"ג דמלאכה שאצ"ל היא וכבר כ' המאירי בפ' ב"מ דאין ללמוד שאר א"ד ממלאכה שאצ"ל משום דאי צריכה הוי איסורא דאורייתא ועיין לה' בתי כהונה ח"א בקונט' ב"ד דפ"ג ולה' טל אורות במלאכת הצד ועיין להלבוש ס"סי שכ"ח:
סימן שיז
דין ג' אבל אין פותחין אותו מחדש דמתקן מנא. ב"כ רש"י דחייב משום מכה בפטיש ואין בו משום קורע דבעי' קורע ע"מ לתפור אע"ג דאינו דרך השחתה וכ"כ הריטב"א הביאו הכ"מ בפי' והע"ש כתב דחייב משום קורע כיון דאינו דרך השחתה ודייק לה מדכ' הר"מ דין פותח בית הצואר גבי דין קורע כ"כ ה' מרכבת המשנה בדעת הר"מ ועיין להמג"א והגו"ר בחא"ח סי' י"ז וי"ח כ' מסברא דנפשיה דחייב משום קורע והוכיח מקריעת הנייר ע"ש גם הפר"ח בי"ד סי' קי"ח ב' אותם העושים חותם התנור בנייר וקורעין הנייר וכן הפותחים חותם האגרות איסור תורה עבדי דאין זה מקלקל אלא מתקן והביא ראיה ממ"ש הר"מ בקריעת הנייר ע"ש ונ"ל ראיה לד"ז מגמ' בעירובין דל,ד ע"ב דפריך אמתני' דנתנו במגדל הוא במקום אחד ועירובו במקום א' ומאי פריך הא ליכא איסורא דאורייתא דבעי'. סותר ע"מ לבנות במקומו בנין טוב ממנו וכל דבר שהוא. משום אבן שבו ל"ג בי"הש וקנין העירוב הוא בי"הש אלא ע"כ הא מיבעי' ע"מ לבנות הוא משום דסתירה גופא קלקול הוא אבל היכא דמתקן בסתירה זאת חייב ולא בעי' ע"מ לבנות וה"נ בקורע ע"מ לתפור דכוותה וכ"נ דברי התוס' שם דכ"הג אסור מדאורייתא ומתני דשובר אדםד את החבית מיירי במוסרתקי לכו"ע גם מדברי רש"י בסוף הסוגיא בר"ה ובעי' סכינא וכו' שכ' דהא פתיחת דלת בעלמא היא משמע דאי סותר ממש אסור מדאורייתא מיהו ק"ק במ"ש רש"י בתחילה לישנא דמקלקל ע"ש וכיוצא בזה יש להוכיח מגמ' דביצה דל"ז דפריך והא קסתר אהלא וא"א דאיסורו מדרבנן נימא דשרי משום שמחת יו"ט דכוותה איתא שם בגמ' דביצה ועיין לה' זרע אמת חא"ח סי' ל"ז ע"ש וראיתי לה' טל אורות במלאכת התופר שהאריך הרבה לדחות דברי הפר"ח וכתב שד"ז תלוי במחלוקת ר"י ור"ש במלאכה שאצ"ל כמו שנראה מדברי רש"ז והתוס' בשבת דק"ו עש"ב וליתא דא"ל מאי פריך בגמ' דעירובין הוא במקום א' וכו' נוקמא כר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל וה"ל מקלקל ור"א לטעמיה דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב עליה כדמוכח. ממתני' דפ' המצניע דצ"ד הנוטל צפורניו וכו' ע"ש בתוס' וכן יש להוכיח מגמ' דביצה דפריך והא סתר אהלא ועוד מאי פריך על מילתיה דשמואל מברייתא כיון דפלוגתא דתנאי הוא :
בהגה ואין חילוק בתפירה בין ש"ק וכו'. הגו"ר כלל ג' סי' י"ז הוכיח ד"ז ממתניתין סוף כלאים דקתני אותות הכובסין יש בהם משום כלאים אפילו שאינו ש"ק וכלאים ושבת כי הדדי כדמוכח מסיפא דההיא מתני' וגם הוכיח מסיפא גופה דקתני ב' תכיפות חיבור ויש בהם משום כלאים והשומטה. בשבת חייב ומשמע דבנושא אחד מיירי הרי דאע"פי שעתיד לשומטן משום כלאים חייב בשבת וע"כ משום דבתפירה אין חילוק ע"ש ונ"ל רל"מ כלל דמדקתני חיבור משמע אפילו להזאה מדלא קתני חיבור לטומאה כדתנן גבי שלל הכובסין וכ"נ מדברי הר"ש והר"ב דחיבור ואינה חיבור דההיא מתני' דסוף כלאים לענין הזאה נמי מתנייא ואי בנושא אחד מיירי הא תניא בשבת דמ"ח בגד התפור בכלאים אינו חיבור להזאה וע"ש בתוס' בד"ה אי חיבור אלא ע"כ דחיבור דקתני לאו בכלאים מיירי וה"נ השומטה חייב לאו בכלאים מיירי וא"כ שמעי' דכלאים אפילו אינו ש"ק ואינו כמו שבת ורישא דמתני' לא תנן אלא כלאים ואין ללמוד משם לשבת וכ"מ מדברי הר"מ דבה' כלאים כ' ב' תכיפות בלא קשר או תכיפה וקשר הוי כלאים ובה' שבת כתב דל"מ אלא ב' תכיפות וקשר ועיין להט"ז בי"ד סימן ש' ולה' חוות יאיר סי' קמ"ג ע"ש ומ"מ לדינא יש להחמיר בסברא הלזו דאין חילוק בתפירה בין ש"ק לאינו ש"ק שכ"נ דעת ד"פ שהביא הטור סי' ש"מ כמ"ש הגו"ר שם ע"ש ואע"ג דקשירה ותפירה תרוויהו ילפי' ממשכן שכן תופרי יריעות וכו' מ"מ בתפירה סברא הוא מ"ל תפירה ש"ק לאינה ש"ק כיוצא בזה כ' התוס' בפ' כ"ג דע"ה ע"ש::
כתב הכלבו הביאו הב"י כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אע"פי שהוא קשרו ע"מ להתירו בו ביום אסור הילכך וכו' וקשר רצועות המכנסיים מותר לפי שסופו להתירו כשיכבסו המכנסיים וכ' מרן בב"י וזה שלא כדעת התרומה שכ' הטור לאסור רצועות של אבנט ע"ש ונ"ל די"ל דל"פ והכלבו לא התירואלא בעל דעת להתירו בו ביום ומשום דלכאורה איכא למיחש לשמא ימלך ומבטלו לזה כ' דבע"כ להתירו כשיכבסו וס"ל דלא חיישי אלא לשמא ימלך ויבטלו שם לעולם דאיכא חיוב חטאת אבל ליכא למיחש לשמא יבטלו ז' ימים כיון דאפילו מבטלו ליכא חיוב חטאת וראיה למ"ש בפי' דברי הכלבו שהרי דעת הכלבו דלא שרי אלא בקשר ע"מ להתירו בו ביום כמ"ש מרן גופיה בב"י לעיל מזה ועיקר דברי הכלבו דכיון דלפעמים מבטלו אפילו נתכוון להתירו בו ביום אסור כ"נ מדברי הרי"ף בפ' לולב הגזול שכ' ביו"ט אינו קושרו אלא עונבו או באגודה של ורק ע"ש משמע אבל לקושרו ע"מ להתירו לא אישתרי וכנ"ל מגמ' דעירובין דצ"ז דקאמר חדשות שאינן מקושרות ופריך לענביה מיענב ע"ש ואם איתא יקשרנו ע"מ להתירו. בו ביום וראיתי לה'. ישועות יעקב אא"ח. סי' י"ג שהק' בגמ' דשבת דקל"א ע"א דאמרי' ומודה ר"א שאם צייץ טליתו בשבת חייב חטאת ומהדר טעמא מאי ע"ש והשתא נימא דטעמא משום דאפשר בהיתר לקושרו ע"מ להתירו ביומיה ותי' דמגו דהוי קשר לענין ציצית הוי קשר לענין שבת ועוד תי' דכיון שאינו מתירו. אלא כדי שלא. יעבור איסור שבת אסור עש"ב ודון מינה ואוקי באתרין ונר' דמדברי הכלבו הללו יש ללמוד דאם קשרו ע"מ להתירו בו ביום ולא התירו אסור דלא אזלי' בתר מחשבתו וכ"נ מדברי רש"י בשבת דקי"ב בד"ה קושרין ע"ש ועמ"ש בסי' שי"ט גבי בורר:
סימן שיח
א דין א' המבשל בשבת כ"ד הר"מ והרי"ף דקי"ל כר"י וכ' התוס' בחולין משום דסתמא דמתני' שם כוותיה ע"ש וסתמא דתרומות ל"מ די"ל כמ"ש הר"מ בפי' המשנה שם ע"ש והרשב"א בחי' שם בחולין פ' הלכה כר"י ואפי' דרב מורה כר"מ היינו משום דס"ל ר"מ ור"י לית הילכתא כר"י דמטין איתמר בעירובין דמ"ו אבל אנן קי"ל כר"י דאמר הלכה איתמר ע"ש וראיתי למהר"א מווילנא שתמה דליתא התם הכי אלא דרב ל"ל הני כללי ור"י אית ליה ופלוגתא דמטין אמוראי אחריני הוא דאפליגו ואדרבא בפ' הכותב דפ"ד איתא דר"י ס"ל מטין איתמר ע"ש ונ"ל דסוגיא דהתם דאמרי' רב ל"ל הני כללי אזלא למ"ד הלכה איתמר אבל למ"ד מטין איתמר י"ל דגם רב אית ליה הני כללי אלא משום דמטין איתמר ולא דרשי' בפרקא אצט"ל למפסק בהנך מתנייתא דמייתו התם הלכה כר"י למדרש בפרקא וא"כ רב לכל היותר ס"ל מטין איתמר ולא הלכה אבל לפום הך סוגיא דאזלא כמ"ד הלכה איתמר ורב ל"ל הני כללי מסיק התם דר"י אית ליה הני כללו וא"כ ר"י ס"ל הלכה לפום הך סוגיא והך שינוייא דפ' הכותב למ"ד מטין איתמר אזלא דלהך מ"ד רב ור"י ל"פ וכולהו א"ל הני כללי ומטין איתמר ושיעור דברי הרשב"א כך דרב דמורי כר"מ משום דלכל היותר ס"ל מטין אבל אנן ס"ל כר"י דהלכה איתמר לפום סוגיא דעירובין ואפילו לפ"ד מטין י"ל דגם ר"י ס"ל מטין מ"מ אנן קי"ל כמ"ד הלכה איתמר משום דאזלא הך סוגיא דעירובין אליביה מיהו ק' ע"ד הרשב"א שכ' דרב דדריש כר"מ משום דס"ל מטין איתמר והא למ"ד מטין איתמר אורויי מורי כר"י והוא אורי כר"מ ועיין להריטב"א בחי' שם גם י"לד דבגמ' אמרי' אליבא דר"י מ"ד ה"מ במתני' אבל בברייתא לא קמ"ל ולפ"ד הרשב"א היינו ר"ל קמ"ל אפי' בברייתא שהרי פלוגתא דהמבשל בברייתא הוא דנשנית וק' מנ"ל להגמ' דלקושטא הוא אפילו בברייתא אימא דוקא במשוי הוא דהלכה בר"י אבל בברייתא לא איתמר הך כללא ולכך אצט"ל לר"י לפ' בהך פלוגתא דמייתי התם הלכה כר"י אלא עכ"ל דהגמ' ר"ל קמ"ל בהך ברייתא לחודא הלכה כר"י אע"ג דלישנא דגמ' דחוק לפ"ז מ"מ בע"כ צ"ל כן וכן יראה מפירש"י דוק ותשכח:
ב כתב הריטב"א בחי' ר"פ מי שהוציאוהו והרשב"א בחי' בפ' ר"א דמילה דוקא במבשל דעושה מעשה בגופן אבל בהוצאה לא מיתסר ע"ש והרמב"ן בס' הלקוטות בחי' בר"פ מי שהוציאוהו חילק בענין אחר דשאני פירות שיצאו וחזרו דלא נהנה כלל במעשה שבת דאלו לא יצאו לא היו צריכין להחזיר'. ע"ש והא"ר בסי' זה העמיס חילוק זה באיסורי דרבנן בדברי התוס' שם והר"מ בפ"ו מה' שבת כתב כדברי הרשב"א והריטב"א גבי שוגג ע"ש ועמ"ש בזה בסימן ת"ה:
ג כתב הרדב"ז ח"ב סי' רי"ג דבר הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום מבשל בשבת ללקות עליו ואינו אסור אלא מדרבנן תדע שהרי דבר המבושל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום מבשל וכ"ש דבר הנאכל כמות שהוא חי ע"ש ודבריו שגבו. ממני שהרי כ' הר"מ בפ"ט מה' שבת המחמם את המים חייב משום מבשל ע"ש וכן ביצה שנאכלת חיה אמרי' בפ' כירה דל"ח גלגל חייב חטאת ועיין להפר"ח בי"ד סימן ס"ח ע"ש:
ד ישראל אחד נתן במזיד ביצים בתוך קדירתו של של חבירו ונתבשלו הביצים עצמן ודאי אסורין אבל התבשיל נ"ל דשרי אע"ג דדבר שיל"מ הוא ולא בטיל מ"מ לא מיתסר התבשיל דכיון שהיא אינה קלופה אינה. נותנת טעם דמיא דביעי מיא בעלמא הוא ודמי לביצת נבילה וטריפה דאינה אוסרת התבשיל אם אינה קלופה ודוקא ביצה שיש בה אפרוח או דם הוא דאוסרת כדאי' בפ' ג"ה דצ"ח ובטוש"ע י"ר סי' פ"ו ע"ש אחז"ר ראיתי להמג"א סי' תקי"ג סק"ה שכ' בביצה שנולדה ביו"ט דאם אינה קלופה ונתבשלה עם ביצים אינה אוסרת דמיא דביעי מיא בעלמא הוא ע"ש שב"ב משם הכלבו ות"ח:
סימן שיט
א דין א' בהגה ואפילו אחרים אוכלין עמו שרי ב' הברב"י דל"ד. אוכלין עמו אלא אפילו בירר לצורך אחרים לבד שרי שהרי התוס' כ' דבורר ומניח היינו לצורך אחרים משמע לצורך אחרים. לבד ע"ש ויש לדחות דברייתא קתני בורר ואוכל בורר ומניח ויש לפ' דחדא מילתא קתני בורר ואוכל הוא בורר ומניח אצל אחרים דהו"ל אוכל הוא עמהם מיהו יש להוכיח כן ממ"ש התוס' שם בד"ה ולא ידענא וז"ל אבל אין לפ' מה שלא ביררם בשעה שהניחם לפניהם וכו' דהא לכ"ע שרי אוכל מתוך פסולת לאלתר ע"ש ואם איתא נימא דהס' הוא אי שרי לאלתר לצורך אחרים דר"פ שדא קמייהו ולא אכל עמהם אלא ע"כ דס"ל דאפילו לצורך אחרים לבד שרי אוכל מתוך פסולת לאלתר ולכך הוכרח לפ' דעל מה שלא ביררם תחילה קודם שהביאם קאמר ולא ידענא וכו' מיהו לדעת רי"ו הביאו מרן בב"י דכל שבורר לצורך סעודה א' הבאה אפילו בורר מתחי' היום אחר סעודת שחרית לצורך סעודה ג' מקרי לאלתר ושרי ע"ש א"א לפ' בפי' התוס' דעל מה שלא בירהם קודם שהביאם שהרי מקרי לאלתר וע"כ לפ' כפי' שדחו התוס' וס"ל דהס' הוא אם לצורך אחרים לבד שרי או עד שיאכל עמהם דודאי כשאוכל עמהם שרי כדקתני בורר ומניח באופן דבשאינו אוכל עמהם פלוגתא דרבוותא ולכך נקט מור"ם אוכלין עמו גם בתשו' מהר"י אבולעפיא ז"ל הובאה בתשו' מהריט"ץ סימן ר"ג הוכיח. מדברי רש"י דדוקא אוכל עמהם ומהריט"ץ חלק כ' דכ"ע מודו בזה ע"ש ולפי מ"ש ד"ז לא נפיק מפלוגתא:
ב עוד בהגה מן העלין המעופשין כתב המג"א דאפילו ראויין ע"י הדחק אסור כמ"ש בסי' תרי"א וע"פי רש"י בס"פ אלו קשרים שכ' דהאיסור הוא משום הכנה ולכך לא התירו אלא ביו"הכ שחל בחול משמע דליכא בורר בנאכלין ע"י הדחק ועיין להמג"א בסי' תרי"א ועמ"ש הברכ"י כאן :
ג כתב הלבוש דאם בירר לצורך אותה. סעודה ושייר חייב למפרע וכ"נ ממ"ש מרן בב"י בכוונת רי"ו והמי"ט הביאו הא"ר חלק בד"ז והקמ"ר בפ"ח מה"ש וה' טל אורות במלאכת הבורר נסתפקו בזה ועיין בדברי התוס' שהבאתי באות א':
דין ד' בהגה ואפילו האוכל מרובה. הטור חולק בזה וס"ל דבכ"הג שרי פסולת מתוך אוכל כמו ביו"ט סי' תק"ה ע"ש וכנ"ל מדברי הרשב"א בס' ע"הק בדיני ברירה שכ' דה"ט דבנפה אסור ביו"ט משום דבשבת חייב חטאת וכל דבשבת חייב ביו"ט אסור ע"ש ואם איתא הרי פסולת מתוך אוכל דבשבת חייב וביו"ט שרי אלא ע"כ רס"ל דשאר אמוראי פליגי אדחזקיה וס"ל דאפילו פסולת מתוך אוכל ל"מ בורר ופ' כוותייהו ועיין לה"ה בפ"ג מה' יו"ט מיהו ק"ל דהרי בר"פ תולין אמרי' אם שימר חייב ותנן התם נותנין לתלויה ביו"ט הרי אע"ג דבשבת חייב ביו"ט שרי ועיין להרשב"א בחי' שם ע"ש:
סימן שכ
דין א' ואם למשקין אסור וכו' וה"ה בסתמא נמי אסור דסתמא למשקין ב"מ בר"פ חבית וע"ש בתוס' בד"ה שמשך ובד"ה תותים:
הג"ה ובמקום שנהגו וכו' והיינו משום דקי"ל כרבנן בפ' חבית דפליגי אר"א במקיים קוצים בכרם וס"ל דרבנן ל"פ אלא דלא אסיר לכל העולם אבל. למקום שנהגו מודה דאסיר ועב"י ונ"ל דזהו דעת התוס' שם דצ"ב ע"א שהק' אהא דאמרי' אנשי הוצל בטלה דעתן דמ"ש ממקיים קוצים וכו' ומאי קושיא הא רבנן פליגי אר"א וקי"ל כרבנן אלא ע"כ דס"ל דרבנן מודו במקום שנהגו ועיקר קושייתם אהא דאמרי' התם אחד מאנשי הוצל וכו' בטלה דעתו וע"ש במהרש"א ועיין להרשב"א בחי' בפ' חבית ולהריטב"א בחי' בעירובין דכ"ח שכ' ג' חילוקי דינין במנהגים ועיין להמג"א:
בהגה אבל מותר למצוץ וכו' הט"ז דימה מלאכת הדש למלאכת הבורר לענין דלאלתר שרי וכ"נ ממ"ש מור"ם בד"מ בסי' תרי"א משם מהר"א מפראג ועיין לה' תוס' שבת מ"ש ע"ד הט"ז ע"ש:
דין י"ח הוי פ"ר דלא ניחא ליה ומותר כ"ד בעל העיטור והביא ראיות והתוספות וכל הראשונים דחו ראיותיו דאפי' לא ניחא ליה אסור ומ"מ חיובא ליכא ועפי"ז נ"ל מ"ש הר"מ בפ"ב מה' עיו"הכ גבי כ"ג איסטניס מחמין לו חמין לפי שאין שבות במקדש ותמה ה' בית יהודה ח"ב בראש הס' דכיון דפ' כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר אין כאן אפילו שבות ובסוגיא דיומא מוקמי' לה כר"י ובפ' כ"ב מה"ש פ' כאוקמתא דר"א בפ' כירה גבי מיחם שפינהו עש"ב ועפי"ה ניחא די"ל דס"ל דצירוף עששית הוי פ"ר ול"ד לצירוף כלי ואביי דאוקמה ביומא כר"י מקמי דשמע מרבא דמודה ר"ש בפ"ר וכה"ג משני הגמ' בפ' ר"א דמילה דקל"ב וס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה מדרבנן הוא דאסיר והאי לא ניחא ליה כמ"ש המאירי בפ"ב דשבת דצירוף הוי פ"ר דלא ניחא ליה ע"ש איברא דאין זה נכון דפ"ר דלא ניחא ליה דשרי מדאורייתא היינו לר"ש דפוטר מלאכה שאצ"ל אבל לר"י דמחייב במלאכה שאצ"ל גם פ"ר דלא נ"ל אסור מדאורייתא כמו שמתבאר מדברי התוס' בפ' הבונה דק"ג והר"מ פ' כר"י במלאכה שאצ"ל ע"ב נ"ל בסגנון אחר דס"ל דצירוף עששית מדרבנן כמ"ש ה"ה בפי"ב מה"ש דין ב' וס"ל פ"ר באיסורי דרבנן אסור דלא כמ"ש הת"הד סי' ס"ד וס"ו ועמש"ל סי' שי"ו והנה ה' המאירי בפ"ב דשבת דכ"ב מהס' אחר שהביא סברת העי העיטור משם חכמי פרובינצא כ' וז"ל ומ"מ בפ' כ"ג לא יראה כן אלא כשהמלאכה הנגררת קשה ליה הא אם אינו קשה ליה וגם אינו מקפיד בה ר"ל שאינו צריך לה פטור אבל אסור עכ"ד ונר' שכוין למאי דאמרי' בדע"ה גבי צד חלזון דכמה דאית ביה נשמה ניחא ליה דנר' דדוקא אי המלאכה הנגררת קשה ליה וכ"כ רש"י שם מיהו ק' דהתם לענין חיוב חטאת מתנייה ונימא דפטור אבל אסור ומנ"לן דשרי לגמרי וי"ל דהמאירי הוק"ל מה שהק' מהרש"א בתוס' שם דאמאי נקט הגמ' ניחא ליה טפי לא הול"ל אלא דלא ניחא ליה במלאכה הנגררת ומכח קו' זו סובר המאירי דהגמ' נקט רבותא טפי מילתא דשרי לגמרי דהיינו דקשה ליה אבל אי לא ניחא ליה לבד פטור אבל אסור ועמ"ש עוד המאירי בס"פ הבונה ועפי"ז י"ל מ"ש רש"י שם וכי אמרי' מודה ר"ש בפ"ר היינו דלא איכפת ליה והקשו התוס' מההיא דקעביד בארעא דחבריה ע"ש ועפי"ד המאירי י"ל דמ"ש רש"י ומודה ר"ש וכו' היינו דאסור מיהא מדרבנן ועפי"ה צדקו המג"א כאן סקכ"א וה' בתי כהונה ח"א סי' י"ח שכ' דבפ"ר דלא ניחא ליה לכ"ע ליכא חיובא ע"ש ולכאורה דברי רש"י הללו תיובתייהו ועפ"ה ניחא ועפי"ד המאירי דבקשה לו המלאכה הנגררת שרי לגמרי אזדא לה מ"ש ה' בתי כהונה ח"א בלשונות הר"מ בפ"ה מה' נזירות דפ' דנזיר חופף באדמה אינו לוקה אע"ג דפ"ר הוא וכ' דס"ל כדעת החולקים על בעל העיטור דפ"ר דלא נ"ל אסור מדרבנן דהשרת שער לא נ"ל דכל עצמו לגדל פרע הוא צריך ע"ש ועפי"ה ליתא דכיון דקשה לו שרי לגמרי איברא דסברא זו של המאירי לאו כ"ע מודו בה דמדברי התוס' בפ' הבונה דק"ג אין נר' כן שאחר שהביאו ס' העיטור כ' דמט"ז התיר ה' פקק החבית כיון דאזיל לאיבוד ואח"כ סתרו ס' העיטור דנר' דמעתה אסור פקק החבית ואם איתא הא בקשה ליה שרי לגמרי והכא אזיל לאיבוד גם מדברי הרא"ש בפ' כל כתבי דק"ך גבי נר שע"ג טבלא ובדקי' גבי סירוס אין נר' כן. ובפ"ר דלא נ"ל ואיסורא דרבנן כ' ה' בתי כהונה ח"א בחלק כ"ד דפ"ג וה' בית יהודה ח"ב בראשו דמותר לכ"ע ע"ש ונעלם מהם שכ"כ התוס' בפ' הבונה גבי דקעביד בארעא דחבריה בס"הד שכ' ההיא דממעטין שאני דהוי מדרבנן ולא ניחא ליה והרא"ש שלא דחה כן י"ל דס"ל דתיקון לולב דאורייתא כמ"ש המאירי בפ"ב דשבת דכ"ב וע"ש בהמאירי דמסיק דפ"ר דלא נ"ל ואיסורא דרבנן שרי לגמרי ע"ש:
סימן שכא
דין ב' אין עושין מי מלח הרבה כ' הא"ר דאז אסור אפילו נותן לתוך התבשיל ואפילו לאותה סעודה ע"ש ונר' דהטעם משום דבשעת עשייה נר' כעושה לתת לתוך הכבשים וכ"נ מדברי רש"י והר"ן והמאירי בחי' לחד פי' שכ' אבל לתת שמן לתוך מי מלח אסור דמשעה שנתן מים או מלח נר' כמעבד וכ"נ מדברי הט"ז סי' שי"ט ודלא כה' תוספת שבת ואם במי מלח מרובים נתן שמן קודם שיתן המים על המלח כ' הא"ר דאסור וכ"נ דעת הרי"ף שהביא הבעיא והפשי' דאתמר בגמ' אליבא דר"י והוא פ' כרבנן והיינו משום דס"ל דודאי הבעיין ידע סיפא דמתני' ולהצד דר"י להתיר סיפא רבנן קאמרי לה אבל אי ר"י לאסור סיפא כפשטא דר"י קא"ל וזהו מאי דפשיט הגמ' מסיפא משום דפשטא דמילתא דר"י קא"ל ואז לרבנן אסור ומשום דנ"מ לרבנן לכך הביא הבעייא אבל הע"ש חילק והתיר בנותן שמן בתחילה וה' תוספת שבת הביא הגה"מי דל"פ רבנן בהא ע"ש:
סימן שכג
דין ז' מותר להטביל וכו'. נ"ל ראיה מהגמ' בשבת דנ"ד ע"ב דאהא דהיתה בהמתו טעונה כלי זכוכית פריך והתנן נוטל כלים הניטלין ומדלא אוקמוה בכלים חדשי' דבעו טבילה דלא חזו ליה בשבת מוכח דמותר להטביל כלי חדש בשבת:
סימן שכו
דין א' הגה או שאר איברים. כ' המ"ב סימן ד' דחמין שהוחמו ביו"ט דוקא פניו שרי אבל חמין שהוחמו מע"ש או יו"ט אפילו שאר איברים שרי ע"ש ואני תמיה ע"ז דא"כ בגמ' דט"ל דפריך אמעשה דחמי טבריה במ"ע וכו' ודחיק לאוקומא כר"י הו"ל לאוקומא בשאר איברים דבהוחמו מע"ש שרי ובחמין שהוחמו ביו"ט אסור וב"ה לא שרו אלא פניו אלא ע"כ דס"ל להגמ' דב"ה דשרו אפילו שאר איברים ועיין להרב יד אהרן:
דין ז' הרוחץ בנהר וכו' היינו בדיעבד אבל לכתחי' אסור לרחוץ בנהר שמא לא ינגב יפה ובסי' ש"א דין מ"ט שכ' רוחץ ידיו לכתחי' ומנגב היינו משום דדבר מועט לא גזרי' ועיין בב"י סי' ש"א מה שלמד מדברי רי"ו ע"ש ועיין להשיירי כנ"הג שדבריו תמוהים ולה' יד אהרן ע"ש:
סימן שכח
דין י"ד שוחטין לו. כ' הרשב"א ח"א סי' תרפ"ט דשבת הותרה אצל חולה ומ"מ אם יש בשר נבילה מזומן אין שוחטין לו ועיין למרן בב"י וביומא די"ז ע"ב ע"ש:
דין י"ז ודברי הס' ה"ג וכו'. כ"ד הרמב"ן בחי' בע"א דכ"ח והרשב"א בפ' מפנין דקכ"ז והריטב"א בחי' כתובות ד"ס שהוכיחו מההיא דיונק וע"ש בתוס':
דין כ"ה ע"ג כלי מותר כ' בש"ל הביאו הב"י דוקא פירשה מאליה אבל הפרישה במזיד אסור וכ' מרן ואיני יודע מה חילוק יש וכו' ע"ש ומדברי רש"י שם נר' כדעת ש"ל וכ"כ הר"ן שם בהדיא לישב הברייתא עם המש' ע"ש אבל הר"מ בפי' המש' כתב בהדיא דע"ג כלי מותר אפילו הפרישה במזיד. וכתב רש"י בפ"ב דעירובין דחזרת רטיה משום ממרח ואין בה משום שחיקת סמ' כיון דעשויה מאתמול ובביצה די"א פ' משום שחיקת סמ' וכ' הת"ש דשם בביצה קאי על המקדש אמאי בתחי' אסור כיון שאין שבות במקדש ולהכי כ' דבתחי' איכא נמי משום שחיקת סמ' והוא תרי שבותי וגזרו במקדש ע"ש. ועפי"ד נוחין אצלי דברי התוס' במגילה ד"ד שכ' דר"י אית ליה שמא יעביר ומק' ע"ד התוס' א"כ בביצה די"ח אמאי לא סגי ר"י בשמא יעביר ועפי"ה ניחא דר"י הוסיף שבות אחר כדי לאסור אפילו במקדש מיהו מדברי התוס' שם בעירובין שכ' לחד תי' דחזרת רטיה איכ' נמי משום שחיקת סמ' ע"כ אין שבות במקדש אפילו תרי שבותי לפום ס"ד דגמ' בביצה:
סימן של
דין ג' נקר' יולדת עמ"ש ה' יהונתן ז"ל בה' נדה סי' קצ"ד דין א' ע"ש:
דין ה' היושבת על המשבר וכו' אע"ג דקי"ל דנעקר הוולד ואין גידולו ממנה ומתני' דקתני בן יום א' נוחל ומנחיל אבל עובר לא מילתא דפסיקא נקט ואה"נ דביושבת על המשבר אפילו עובר מנחיל ונוחל כ"כ התוס' בבתרא דקמ"ב ע"ש ומשמע דבן יום א' אפילו לא ידעי' דכלו חדשיו נוחל ומנחיל דאל"ה לאו מילתא פסיקא ודלא כדעת הראב"ד בפ"א מה' נחלות ע"ש והר"מ שם ס"ל דבן יום אחד אפילו ידעי' דלא כלו חדשיו נוחל ע"ש ולפי מ"ש התוס' בפ' אין מעמידין ד"ט ע"א בד"ה סבר דבכלו חדשיו פסק גידולו מאמו ע"ש ה"נ נוחל ומנחיל אם ידעי' דכלו חדשיו וא"כ יושבת על המשבר ע"כ דלא ידעי' דכלו חדשיו דבכלו חדשיו לחודא בלא משבר סגי ודלא כהמג"א סקט"ו כ' דיושבת על המשבר בכלו חדשיו מיירי ועיין להרב אליה רבה: