שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
אבן העזר · סימן יז
דיני עיגונא
א' ע"א שהיה בשעת ההריגה והעיד שמת פ' אי בעי שיאמר קברתיו וכן גוי מסל"ת הת"הד בפסקיו סי' רכ"ג בדין גוי מסל"ת כתב וז"ל מה שכתבת דהר"מ מצריך מת וקברתיו כמ"ש בתרי דוכתי בספרו דוכתא קמייתא מ"ש הר"מ בפי"ג דין י"ט בע"א במלחמה או שנטבע בים ומת דבעי' שיאמר וקברתיו יפה השיבך מהרז"ק דהתם לא איירי אלא כגון שנטבע בים וכה"ג דרגילין למי' בהו בדדמי ואפילו אם נפשך לומר דה"נ ראוהו מגוייד ואיכא למי' בהו בדדמי מ"מ י"ל דהר"מ מיירי באותן שראו הטביעה דאמרי טפי בדדמי כמ"ש האשירי בפ' האשה בתרא ועובדא דידן לא ראהו הנפח בשעת ההריגה אלא אח"כ עכ"ד ונר' דד"ז דאם לא היה בשעת ההריגה א"צ קברתיו יש ללמדו ממתני' דפ' בתרא דת"ק דקתני אפילו ראהו מגוייד אין מעידין עד שתצא נפשו משמע דאם מעידין שיצאה נפשו סגי אפילו בלא קברתיו ואע"ג דהתם מיירי בב' עדים מ"מ הרי דעת הרי"ף דאפילו בב' עדים אמרי בדדמי וכמ"ש גבי בעיא דע"א במלחמה ועיין לה"ה שם בדין י"ט ע"ש וגם בהיה בשעת ההריגה יש להוכיח דבמת סגי מגמ' דפ' כיצד דכ"ה ע"ב דאיתא שם א"ל לר"י מעשה בלסטיס א אחד שיצא ליהרג במגיזת קפוטקיא א"ל אמרו לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה בכניסתי ללוד והשיאו את אשתו א"ל משם ראיה באומר אני הייתי עם הורגיו הרי אפילו במת לחוד השיאו את אשתו אע"פ שהיה בשעת ההריגה ונראה דלא כ"כ הת"הד לקושטא דמילתא כמו שנראה מלשונו שכ' ואם נפשך לומר וכו' ומצאתי למהר"ם לובלין סי' ו' שכ"כ דלרווחא דמילתא שכ"כ הת"הד והוכיח מתשו' המימוני דבמת סגי אפילו שהיה בשעת ההריגה ע"ש נקטינן דבמת סגי וא"צ קברתיו אפילו היה בהריגה ועיין למרן בב"י בדין י"ט בשם מהר"י סאגיס במ"ש ליישב דברי הר"מ בתשו' ע"ש:
ב' ה' נשים שאין מעידין לה שמת בעלה שחזקתן ששונאות זא"ז אם נתבטל דבר הגורם השנאה אי כשרות או לא. הנה הר"מ בפ"ז מה' גירושין ד"ג כתב ואלו הן נשים שחזקתן ששונאות זא"ז חמותה ובת חמותה וצרתה אפילו היתה צרתה נשואה לאחר ויבמתה ע"ש הרי אפילו נשואה לאחר דכבר חלף הלך לו דבר הגורם השנאה אכתי בפיסולה קיימא מחמת שנאה הקודמת ואכתי יש לצדד ולומר דדוקא בצרתה דצערא דגופא הוא אבל חמותה אפילו היתה חמותה נאמנת להעיר לה על בעלה האחר שמת וכה"ג כ' רש"י בפ' האשה שלום דקי"ז ע"א ע"ש וכ"נ קצת ממה שלא השמיענו הר"מ ד"ז אלא בצרתה ונ"ל כן מהגמרא שם בפ' האשה שלום דבעי למפשט חמותה הבאה לאחר מכאן דפסולה דמסקא אדעתא להבא מדתנן מת בעלי ואח"כ מת חמי חמותה אסור' דמסקא אדעת' להבא ואי איתא דבכולהו ה' נשים פסולות מחמת שנאה הקודמת היכי בעי למפשט מינה חמותה הבאה לאחר מכאן דמסקא אדעתא נימא ש"ה דמשום שנאה הקודמת היא ולא משום דמסקא אדעתא אלא ע"כ דחמותה לא מפסלא משום שנאה הקודמת ולהכי התוס' בד"ה לאו לא הקשו אמתני' גופה וארישא דמתני' דקתני תנשא צרתה ע"ש שו"ר דאין זה הכרח די"ל דזהו מאי דדחי הגמ' ש"ה דרגש לה צערא ד"ל שנאה הקודמת וכדפי' רש"י שנאה ישנה היא ועיין להמש"ל בפי"ב מ"ש בפי' הגמ' ע"ש והריטב"א בחי' כתב דרגש לה צערא היינו דמהר יבא ובכה"ג מסקא אדעתא ע"ש ולפ"ז אין לפסול משום שנאה הקודמת אלא בצרתה וראיתי. למרן בכ"מ בפ' י"ב דין י"ו שכתב מ"ש עדיין קיים וכו' ללמדנו שאם מת נאמנת להעיד ע"ש ואשארא קאי אבל צרתה כתב הר"מ להדיא דאינה נאמנת ועיין להב"ש סקי"ג ומדברי התוס' בדקי"ט ע"ב בד"ה מ"ט נראה דחמותה ל"מ משום שנאה הקודמת דאל"ה לא מק' מידי ממת בעלי נימא דבעלה מת וחמיה לא מת דהשתא לא מקלקלא עצמה אלא ע"כ דאי מת בעלה תו לא הוי חמותה ונאמנת וע"ש במהרש"א דמה שהוכיח מסוגיא דלעיל כבר נתבאר. נקטי' דבצרתה וכן ביבמתה דמיפסלא משום שנאה הקודמת וכמ"ש הר"מ ופ' מרן בסי' קמ"א אבל בשאר ג' נשים ע"פ מה שנתבאר יש להקל בדבר. ובעיקר ד"ז שכתב הר"מ דצרתה מיפסלא אפילו נשואה עיין לה"ה ולהכ"מ ונ"ל דלמד הר"מ ד"ז מהא דאמרי בגמ' דת"ק וליחוש דילמא בגיטא אתי וא"א דכי לא הוי השתא צרתה מעידה מאי פריך הא אתיא בגיטא תו לא הוי צרתה ואין לומר ש"ה דמסקא אדעתא שיחזירנה דמ"מ לוקמה בכהן דכי אתא בגיטא לא יחזירנה עוד:
ג' בה' נשים הללו אי כשרות במסל"ת. מהראנ"ח ח"א סי' כ"ג הוכיח מדפריך הגמ' סוף יבמות אמתני' דשמע קול איש פ' מת וכו' ודילמא צרה וכו' ולא פריך מגוי דשכיח ע"כ משום דמסל"ת הוא וא"כ ש"מ דצרה לא מהימנא אפילו מסל"ת ע"ש ונראה דל"מ דבגוי כיון דאמר פ' מת מסתמא מסל"ת הוא אפילו בלא קישור דברים במו שכן הוכיח הריב"ש מסוגיא הלזו דכגוי אפילו בלא קישור דברים מסל"ת הוי ע"ש אבל צרה דשונאה אותה מסתמא לא הוי מסל"ת ואה"ן אם היה קישור דברים דודאי מסל"ת היא כשירה ועיין להב"ש סקי"ג וראיתי מי שהוכיח דה' נשים אין נאמנות אפילו במסל"ת מהא דפריך בדקכ"ב וסבר ר"עק אשה ל"מ והתניא וכו' ואמאי לא פריך ממתני' שם דקי"ח דפליג ד"עק ור"מ באשה שאמרה מת בעלי אי מהניא לצרתה לתרומה וכן מת בעלי ואח"כ חמי אלא ע"כ משום די"ל דמיירו במסל"ת ע"ש ונ"ל דל"מ דאפילו לר"עק דס"ל דאין אשה נאמנת להעיד על אשה שמת בעלה מ"מ נאמנת לומד שמת בעלה היא גופה משום דלא מקלקלא נפשה וכיון דנאמנת ע"ע נאמנת גם אצרתה ומיירי מתני' דלעיל בנשאת לכהן דל"ל בגיטא אתיא וא"כ אי משקרא מקלקלא עצמה ונאמנת גם אצרתה וה"נ אמרי' בדק"ך לר"א דאפי' דס"ל אין הצרה מעידה היכא דנשאת דמקלקלא עצמה מעידה:
ד' ספיקא דדינא בה' נשים אי אזלי' לקולא הנה בעיא דחמותה הבאה לאחר מיכן השמיטוה הרי"ף והר"מ וה"ה בפי"ב תמה ע"ז ומשמע מדבריו דיש לנו להחמיר מס' וכתב הכ"מ דטעמייהו דהאי חששא מדרבנן ויש לנו להקל ע"ש דס"ל דמדאורית' כשרות ודבריו לא יכונו אלא לדעת הר"מ דמאי דמהני ע"א ואשה ושארה מדאורייתא הוא משום דמילתא דעבידא לאגלויי היא כמ"ש בסוף ה' גירושין ע"ש אבל למ"ש התוס' בר"פ האשה רבה דמדאורייתא בעי' ב' דאין דבר שבערוה פחות מב' ומדרבנן הוא דמכשרי להו וא"כ כיון דלא הכשירו חכמים הה' נשים אוקמינהו אדאורייתא והו"ל ס' דאורייתא ועיקר דברי מרן הכ"מ תמוהים דבפ' האשה שלום דקי"ח תנן היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דר"ט ופ' כן הר"מ בפ"ט מהל' תרומות ומשמע אפילו בתרומה דאורייתא וא"א דמדאורייתא כשרה היכי אכלה בתרומה דאורייתא אלא ע"כ פסילי מדאורייתא וא"כ אזלינן בספיקו להחמיר ועיין להמש"ל בפי"ב מה"ת דין י"ו :
ה' נוגע בדבר אי כשר לעדות אשה המ"ב סימן צ"ח החמיר בדבר ע"ש וכנ"ל מגמ' בפ' ז"ב דכ"ו ע"ב דאר"נ החשוד על העריות כשר לעדות אמ"ר ומודה ר"נ שהוא פסול לעדות אשה ולא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולא ל"ל בה ופירש"י לאפוקה לו' מת בעלה וה"ט דלאפוקה פסול משום נוגע בדבר וכ"כ הש"ך בי"ד סי' קי"ט סקי"ח בטעמו של דבר והשיג על הב"י שכתב החשוד על העריות פסול לעדות למ"ד כר"מ דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו דהא קי"ל כרשב"ג דנאמן בשל אחרים ע"ש וראיתי להתוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ט ע"ב בד"ה לרצונו שכתב לחד תי' א"נ ה"נ יצרו תוקפו וכשר ולא ארביעה רהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ע"ש הרי דלפ"ד התוס' ר"י ורבא ס"ל דהלכה כר"מ ומ"ש אח"ז לפ' אהא דפריך בפ"ק דמכות אלא מעתה נרבע יציל דמנרבע לרצונו פריך ע"ש ע"כ דפריך מנרבע לר"מ דמסתמא לא פליג אר"עק וכה"ג כתב מהרש"א שם גבי שונא לתי' קושית מהרש"ל ע"ש ולפ"ד התוס' הללו מאי דאמר רבא בפ' ז"ב דפסול לעדות משום דס"ל דהלכה כר"מ וכמ"ש מרן בב"י מיהו ודאי דקי"ל כרשב"ג כדאפסיקא הלכתא בדוכתה וטעמא דפסול לעדות אשה משום דהוי נוגע בדבר ועיין למור"ם בהגה ס"סי מ"ב ובח"מ שם והנ"ב חא"ה סי' כ"ז הוכיח דנוגע בדבר פסול לעדות אשה מדאמרי' ביבמות דמ"ז גוי שאמר נתגיירתי אינו נאמן ואפילו אמר נתגיירתי בב"ד פלוני כמ"ש הר"מ בפי"ג מה' א"ב אפילו דעבידא לאגלויי וע"כ משום דאיתחזק איסורא ול"ד להא דיתרא בדע"ז וה"נ בעדות אשה אפי' דעבידא לאגלויי פסול משום דאיתחזק איסורא וכו' ע"ש וליתא דהר"מ פ' אחר ד"ז אם אין יודעין בו שהוא גוי ואמר נתגיירתי נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובח"ל צריך להביא ראיה ע"ש וא"א ל"ל טעמא דהפה שאסר ת"ל דלא איתחזק איסורא ונאמן משום דעבידא לאגלויי ואי מיירי שם בדלא אמר בב"ד פ' מ"מ אמאי צריך להביא ראיה באמירת ב"ד פ' סגי אלא ע"כ דגר שאני דבעי' עדות מדאורייתא כמ"ש ה' שם עוד וע"ש מ"ש עוד בזה ובסי' כ"ח ובסי' כ"ט ע"ש:
ו' אם העיד בדברים שרובן למיתה כגון הניחו גוסס וכיוצא שכתב מרן בדין ה' דאין משיאין את אשתו וכ"כ התוס' בסוף יבמות דק"ך ע"ב בד"ה למימרא ע"ש אם נשאת אי דמי למים שאל"ס דלא תצא או לא הנה מדברי התוס' בפ' החולץ דל"ו ע"ב בד"ה הא שכתב וז"ל אור"י דחיישי' למיעוט כזה כמו מים שאל"ס דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו. ע"ש נר' דאם נשאת לא תצא כמו מים שאל"ס שהרי ס"ל דמיעוט דמים שאל"ס מיעוט דשכיח כמו גוסס גם על שניהם כתב דמשום ערוה החמירו משמע דדין א' להם ולזה כוונו התוס' בבכורות ד"ך ע"ב בד"ה חלב דלא כמהרש"א שם ע"ש אבל הרא"ש בפ"ג דבכורות גבי חלב פטור כתב דמיעוט שאל"ס מיעוט דלא שכיח הוא וחומרא בעלמא היא אבל מיעוטא דגוסס מיעוט דשכיח הוא ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא ע"ש נר' דבגוסס אם נשאת תצא כיון דס' גמור הוא דאמרי' סמוך וע"ש ובסוף מ"ק כתב הרא"ש משם הר"מ באשה שהיתה רחוקה מבעלה ג"י וא"ל שבעלה גוסס והורה להתאבל משום דרוב גוססין למיתה ע"ש וע"כ דס"ל דמיעוטא דלא שכיח הוא או דלא אמרי' סמוך דאל"ה הא קי"ל ס' אבילות להקל וסותר את עצמו למ"ש בפ"ג דבכורות. גם בתוס' דהחולץ אע"ג דס"ל דשכיח הוא נראה מדבריהם דאין מתאבלין עליו ע"ש ועוד בלא"ה כיון דאין משיאין את אשתו אין להתאבל עליו כמ"ש מרן בב"י ומור"ם בהגה בדין ה' דאין מספידין אלא באופן שמשיאין אשר מט"ז נראה דלכך שינה מרן בש"ע י"ד סי' של"ט דין מהר"ם וכתב מי שא"ל וכו' ולא כתב דינו באשה כמ"ש מהר"ם ועיין להכנ"הג שם בהג"הט ומאי דפשיט"ל למר דבגוסס אם נשאת תצא ע"ש הדבר במחלוקת שנוי כמ"ש ועיין להב"ש ס"ק י"ח וצ"ד ע"ש:
ז' אם העידו א' כשר וא' פסול בעבירה על א' שמת להשיא את אשתו אי אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפמ"ש התוס' כפ"ק דמכות דף ו' ע"א בד"ה אמר דבד"מ ב' שנמצא א' מהם קרוב או פסול מהני עדות הכשר לחייבו שבועה ע"ש ודאי דה"נ כיון דע"א סגי כעדות אשה מהניא עדות הכשר לחודיה אבל לפי מה שנראה מדברי הרי"ף שהביא הרא"ש שם דגם לשבועה פסול איכא לספוקי בעדות אשה ועיין להנ"ב חא"ה סי' מ"ה שהוכיח דלא אמרי' בעדות אשה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע"ש:
ח' ע"א שאמר לאשה חוץ לב"ד שמת בעלה וחזר בו ואמר ששקר ענה בו אי אמרי' כיון שהגיד וכו'. מרן בתשו' א"הע סי' ד' כתב דאפילו א"ל בתחילה חוץ לכ"ד כיון דמהני עד מפי עד הוי כמו שהעיד בכ"ד וכבר נגמר עדותו וא"ח ומגיד והביאו דבריו בק"ע סי' קנ"ח ע"ש אבל הר"ן בתשו' סימן מ"ז הביאו הח"מ סקי"ז כ' דיכול לומר מבדין אנו ע"ש ונ"ל ראיה מהגמ' דא"י לחזור ולהגיד והוא מגמ' פ' שבועת העדות דל"ב ה"מ בע"א דפטור דאמר לאשה ולא אמר לכ"ד וה"מ בע"א דחייב דלא אמר לא לאשה ולא לב"ד ואי איתא הו"ל לפלוגי בגוונא דרישא ה"מ דחייב דאמר לאשה וחזר בפני ב"ד ואמר ששקר ענה ול"מ לדעת אגודה ודעמיה שהביא הכנ"הג כהג"הט אות תנ"ז דעד מפי עד ובא הא' והכחישו שלא א"ל דסברי דהב' נאמן ולכך בא"ל לדידה פטור משום דל"מ הכחשתו ודאי דלפ"ז אי יכול לומר דשקר ענה חייב בש"הע כיון דמהניא הכחשתו אלא אפילו לדעת הרמב"ן ודעמיה דסברי דהראשון נאמן וכ"ד רש"י דהא' נאמן ומאי דפטור מקרבן שבועה משום דיכולה לילך לב"ד אחר ולהעיד וכמ"ש הרדב"ז ח"א סי' רמ"ב ע"ש ועיין למרן בתשו' שם שהוכיח מדפטור דהב' נאמן ע"ש והוא תימא דרש"י והרא"ש שם דחו ד"ז ואפילו להסו' כן נר' ודאי דהיכא דאמר ששקר ענה א"י לילך לב"ד אחר ולהעיד כיון שאמר ששקר ענה ונאמן בדבורו דבשלמא כשהכחישה שלא א"ל היא יודעת שאמת שא"ל ומעידה בכ"ד אחר אבל כי אמר דשקר ענה ומן הדין נאמן אינה מעידה בב"ד אחר להתירה שלא כדין אלא ע"כ דאמרי' בכה"ג כיון שהגיד וכו' וכ"ש למ"ש הכנ"הג שם דאפילו להרמב"ן ודעמיה דהא' נאמן מודים באשה דנאמנת ואפילו הא' מכחישה משום דדיקא ומנסבא ע"ש מיהו למ"ש הרא"ש שם דטעמא דפטור מק"ש משום דהיא גרמא אין להוכיח כן דאפילו דאמר שקר ענה נאמן בדיבורו פטור מק"ש משום דהיא גרמא:
ט' ב' שהעידו באשה שמת בעלה אלא שהכחישו זא"ז הכחשה גמורה ולדברי כולן מת בעלה אי בטלה עדותן כיון שיש הכחשה ביניהם ד"ז יש ללמוד מדברי הריב"ש סי' תע"ט שנשאל בב' כיתי עדים שהעידו בקידושין שכת א' אומרת שנתן הקידושין ליד האב וכת א' אומרת שנתן ליד הכלה והשיב אחרי שב' כיתי עדים תרווייהו בא"א קא מסהדי אע"פ שיש קצת הכחשה ביניהם מקודשת כרשב"א בפ' ז"ב שאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ב' כיתי עדים שכת א' אומרת מנה וכת אחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת א' שבש"א נחלקה העדות ובה"א יש בכלל מאתים מנה וקי"ל כרשב"א וה"נ בכלל ב' הכיתות יש שנתקדשה ול"ל דשאני המנה והמאתים דיש המנה בכלל המאתים דודאי רשב"א לא נקט האי לישנא ברישא אלא משום דבכת א' דפליגי ב"ש וב"ה וסברי ב"ה דמצטרפי אינו אלא משום דבכלל המאתים מנה עש"ב וה"נ דכוותה בעדות אשה כיון דסגי בע"א הוו ב' עדים כמו ב' כתי עדים כיון דע"כ ע"א מהם כשר מתירין אותה ע"פ אותו העד איברא דק"ל לדברי הריב"ש ממתני' בפ"ג דנזיר ד"ך ע"א בב' כיתי עדים אלו מעידין שנזר ב' ואלו מעידין שנזר ה' בש"א נחלקה העדות ובה"א יש בכלל ה' ב' הרי דב"ה לא נחלקו אלא משום דיש בכלל ה' ב' אכל בהכחשה גמורה מודו דנחלקה העדות ולא נקט שם דין דכת א' כלל ויש לקיים דינו של הריב"ש דלעולם הוי הכחשה גמורה ומ"ש ב"ה יש בכלל וכו' היינו ר"ל דנקטי' במה שהם שוין ולא בטלה עדותן במה שהם שוין ויש להוכיח דינו של הריב"ש מגמ' שם דאמ"ר ה"מ במונה א"ל ר"ח מאי קאמר אילימא א' אומר ב' ולא ה' וא' אומר ה' ולא שנים הא מכחשי אהדדי ור"ל ופשיטא וכתב ה"מ במונה לר"יש וכו' ונראה שהוכרחו לזה מדקאמר בגמ' א' אומר וא' אומר משמע דבכת א' מיירי וי"לד דהגמ' גופיה אמאי לא נקט לה כב' כיתי כגוונא דמתני' ואי משום דב' כיתי לאו מילתא דפשיטא היא א"כ נוקמיה למילתיה דרב אמתני' ולא קשיא פשיטא אלא ע"כ דס"ל להגמ' דבב' כיתי אפילו הכחשה גמורה נזיר ב' משום דממ"נ א' מהם כשירה כדברי הריב"ש אח"ז ראיתי בירושל' שם ובפט"ז דיבמות פלוגתא דרב ור"י בזה דרב ס"ל לא בטלה עדותן בהכחשה גמורה ונקטי' עדותן במה שהם שוים ור"י ס"ל דבטלה עדותן וקאמר התם דבכת א' מודה רב דבטלה עדותן כיון דע"א הנשאר לא מהני חיליה דרב מהכא א' אומרת מת וא' אומרת נהרג הואיל וזה וזה מודים וכו' ע"ש בסוגיית הירושל' והעולה משם דלר"י הא דתנן א' אומרת מת וכו' דוקא בצרות משום דהכחשה דצדה לאו הכחשה ורב ס"ל ה"ה בעדים בעלמא ואע"ג דאמרי' שם דמודה רב בד"ן לא מדמי לה לד"ן באופן דד"ז פלוגתא דרב ור"י בירושל' ומ"מ מה שהוכחתי מגמ' כדברי הריב"ש אמת ונכון דאע"ג דרב לטעמיה מ"מ כיון דמילתא דר"י דירוש' לא הובאה בגמרין ודאי דנקטי' לדינא כגמרין והרא"ש בתשו' הביאו הטור כתב בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג כיון דלדברי כולן מת מותרת ולמד ד"ז ממתני' דצרות ופ' מרן בש"ע בדין ט' וכן הסכימו האחרונים רלא כש"הג בסוף יבמות. ומ"ש הב"ש דזה לא הוי הכחשה בגוף העדות ע"ש ליתא דזה הוי ממש כמו א' אומר בסייף וא' אומר בארירן דמתבאר מהגמ' דסנהדרין ומדברי הר"מ בפ"ג מה' עדות דהוי הכחשה בגוף העדות וכ"מ בירושל' שם אלא העיקר כמ"ש דע"א וע"א בעדות אשה הוו כמו ב' כיתי עדים ואפילו בהכחשה גמורה נקטי' עדותן במה שהם שוים וכמו שנתבאר וראיתי למהרימ"ט חא"ה סי' ל"ח שכ' על תשו' הרא"ש הלזו דכשמכחישין עצמן כגוף העדות כגון א' אומר מת על מטתו וא' אומר נהרג בטלה עדותן אע"ג דגבי צרות תנן וכו' צרות שאני כמ"ש בירוש' וכו' ע"ש ותמהני דבירוש' לא אמרו כן אלא לר"י אבל לרב דקי"ל כוותיה בעדים נמי אפילו הכחשה גמורה נקטי' עדותן במה שהושוו כיון דא' מהם כשר וכמו שנתבאר ועיין להנ"ב חא"ה דמ"ט ע"ש:
י' אי מקילי' תרי קולי בעדות אשה כ' בהגה"מר בפ"ב דיבמות בפלוגתא דרבוותא בירושלמי במצאו כתוב בשטר איש פ' מת דלא מקילי' לא אם כתוב בשטר שראה הוא בעצמו שמת אבל אם כתוב בשטר ששמע שמת לא מקילין תרי קולי עד מפי עד ומן הכתב ע"ש וכ"נ ממ"ש הר"מ בפי"ג מצאו כתוב בשטר וידעו שזה כתב ישראל משיאין את אשתו וכתב ה"ה לאפוקי מסל"ת דאינו נאמן בכתב ומרן בב"ה חלק בזה ודעת ר"מ לפ"ד ה"ה נראה דהיינו משום דלא מקילי' תרי קולי וכ"כ הלבוש דטעמו של דבר ע"ש ואין להקשות א"כ היכי מכשירין ע"א חתום הא תרי קולי נינהו ע"א ומפי כתב דהר"מ סובר דע"א מהני בעדות אשה מדאורייתא משום דעבידא לאגלויי כמ"ש בסוף הלכות גירושין אבל ער מפי ער לא עבידא לאגלויי דיכול העד הא' להכחישו וא"כ לדעת רובא דרבוותא דע"א דכשר בעדות אשה הוא קולא שהקילו חז"ל גם ע"א מן הכתב פסול ודוקא בשטר חתום בב' עדים הוא דהכשירו בירוש אך ממ"ש ה"ה גבי מצאו שטר כתוב וכו' דבעי קיום ובקיום ע"א מעיד שזה כתב ישראל ע"ש נראה דמקילין אפילו תרי קולי שהרי ע"א שמעיד על כתב ישראל הוא עד מפי עד ומן הכתב וכ"כ הב"ש סקכ"ט ומהתימא עליו דבסקכ"ז הביא דברי הגהמ"ר להלכה והמה כללן בהדייהו ומעתה צ"ל דמ"ש ה"ה לפסול מסל"ת מהכתב אין הטעם משום תרי קולי כמ"ש הלבוש אלא כמ"ש הא האחרונים הלא בספרתם ועמ"ש בס' דרך המלך דק"י ע"ש:
י"א כתב הריב"ש סי' שע"ז דמסל"ת אפי' במת או נהרג לחוד בלא קשר דברים והר"מ לא כ"כ לעיכובא עש"ב ובסי' שפ"א ומרן בכ"י הסכים לדבריו דלא כתשו' הר"ן שחולק ע"ז וכ"נ דעת הרשב"א והריטב"א בספ"ב דיבמות דכ"ה ע"א והנ"י שם דאהא דפרכי' אמתני' דהרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא רשע הוא הקשו נוקמה במסל"ת לדעת הרי"ף בפ"ב דס"ל מסל"ת רשע כשר דלא גרע מגוי ע"ש ואי איתא דבעי' קשר דברים לא מק' מידי וע"ש עור גבי משם רויה באומר אני הייתי עם הורגיו ע"ש וכן יש להוכיח דלא בעי קישור דברים ממתני' דפ"ב דקתני אפילו שמע מן הנשים אומרות מת איש פ' דיו ור"ל אפילו מסל"ת כדפירש"י הרי דבמת לחוד הוי מסל"ת ואין לומר דשאני נשים דכשירות אפילו במתכוין להעיד שהרי ע"כ מתני' כרע"ק דפוסל אשה בעדות אשה דאי אשה כשירה כ"ש מסל"ת כמ"ש מהרי"ק שו' קכ"א ות"הר סי' רל"ט ע"ש ומאי אפילו שמע דקתני וכ"כ מהרח"ש די"ז ע"ש ומינה שמעי' דלא בעי' קישור דברים:
י"ב אי שרי בס"פ בעיגונא פלוגתא דרבוותא כמ"ש הכנ"הג הגהב"י אות צ"ו ומתבאר שם דבס"ס שאינו מתהפך לכ"ע אין מתירין בס"ס ועיין להריב"ש סי' שע"ז וסי' שפ"א:
י"ג כתב עוד הריב"ש בסי' הנ"ל דבשאלם הגוי תחילה במאי עסקיתו והשיב לו בפ' הוי' תשובת שאלתו וכשר ולא מלאו לבו להקל די"ל דהוי כמי ששאלוהו ומה שהקילו בכ"הג בפ' פיסולי המוקדשין בא"ל קסבור מה טיבו של זה התם באיסורא דרבנן אבל בעדות אשה דאיסורא דאוריית' לא מקילי' בכה"ג וכ"ד הר"ן בתשו' וכמ"ש מרן בב"י ע"ש וק' דא"כ בי עביד צריכותא בגמ' שם ברישא וסיפא אמאי לא קאמר דאצטריך רישא לאשמועי' דמהני כאן אע"ג דל"מ כה"ג בעדות אלא ע"כ דפשיט"ל דבכה"ג לא הוי אלא כתשו' שאלה וכשר:
י"ד אם בא הגוי לפני ב"ד אפילו אמר מעצמו בלא שאלה לא הוי מסל"ת הריב"ש שם ע"ש שהוכיח כן מהגמ' ומתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ה' אין נראה ה כן ממה שהוכיח דמסל" ת אינו נאמן בשבויה מדאמרי' בכתובות דכ"ג בבנתיה דר"ח דאוקמינהו לשבויה מאבראי וכו' וא"א דמסל"ת נאמן בשבויה נעלינהו בב"ד ויסיחו לפי תומן ע"ש משמע דהוי מסל"ת אפילו בבא לפני ב"ד:
ט"ו אם הסיחו לפי תומן מתחי' אע"פ ששאלוהו אח"כ שיפרש הענין נאמן כ"כ הרי"ף מההיא דפונדקית וכתב מהרשד"ם סי' מ"ג דוקא באותו מעמד אבל אח"ז לא ע"ש אבל המ"ב סי' ק"ה כתב אפילו אחר ימים כמ"ש הב"ש סקמ"א וכ"ב מהרי"ט ח"א סי' נ"ב דאפילו שאלוהו אחר ימים לבאר הענין הוי מסל"ת ע"ש:
ט"ז גוי מסל"ת שהרג את פ' אי בעי' וקברתיו אפילו להחולקים על הר"מ ולא בעו וקברתיו י"ל דה"ד באומר ראיתי פ' הרוג אבל בגוי הרוצח אינו ממתין עד שימות שירא פן יתפשוהו ואמר בדדמי וראיתי למהר"ם לובלין סי' ק"י שהוכיח דאפילו בגוי הרוצח לא בעי' וקברתיו מההיא דאמרי' בפ"ב דיבמות דכ"ה אני הרגתי את פ' והשיאו את אשתו הרי דלא בעי וקברתיו אפילו ברוצח וה' אמונת שמואל תמה עליו דהתם בישראל מיירי ונאמן משום דפלגי' דיבוריה והוי כמעיד פ' הרג את פלוני ודחק לומר דראייתו משינויא דר"י שם ע"ש ולא ראה דברי הרשב"א בתשו' סי' אל"ף רי"ז דבאומר אני הרגתי ל"ל פלגי' דיבוריה דדוקא דמתפרש לשונו בן אלא מאי דפלגי' דיבוריה גבי הרגתיו דאמרי' לא הרגו אלא באונס או בשוגג ע"ש וא"כ לפ"ז יש להוכיח דאפילו ברוצח לא בעי קברתיו דאפילו שהרגו באונס ובשוגג ירא פן יתפסוהו דלא ידעי שהרג באונס:
י"ז עד א' בקטטה בעיא דלא איפשי' והר"מ בפי"ג כתב וז"ל בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא ע"ש והרשב"א והריטב"א תמהו אי היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו ועוד דבבעיא דע"א במלחמה יע"א ביבמה פ ' דנאמן משום דעבידא לאגלויי ומ"ש בע"א בקטטה דאינו נאמן והרא"ם בתשו' הביאו הכ"מ כתב דפשי' דע"א נאמן בעבידא לאגלויי אבל ע"א בקטטה חיישי' כיון דהוחזקה שקרנית שמא שברה והגמ' ה"ה דהומ "ל בבעיא צר ואפלו דכל ישראל לא הוחזקו חיישי' דע"י פיתוי והסתה העיד ע"ש ותמהני דבגמ' דמכות ד"ה ע"ב איתא ההיא איתתא דאתיא סהדי ואשתקור ואתיא סהדי ואשתקור ואתיא סהדי ולא אשתקור אמר ר"ל הוחזקה זו א"ל ר"י אי היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו וא"ל ר"ל דכיון דאיכא דקא מהדרא חיישי' והיינו ע"י שכירות כדפירש"י הרי דר"י פליג דאפילו בה"ג לא חיישי' וקי"ל כר"י וכ"פ הר"מ בפ' כ"ב מה' עדות וזה סותר למ"ש בה"ג דחיישי' שמא תשכור ודוחק לחלק בין ע"א לב' עדים ועו"ק דאפילו ר"ל לא מצינו שאמ' כן אלא בהוחזקה תרי זמני ובה"ג כ' הוחזקה זו אפילו בחד זימנא ועיין להר"ן בחי' שם ועפי"ד ישנו מן הישוב ע"ש:
י"ח מהרי"ק סי' קכ"א ות"הד סי' רל"ט הוכיחו ממתני' דפונדקית דמסל"ת עדיף מאשה ע"ש ואני תמיה בזה דבאיסורין קי"ל דאשה כשירה כמו ע"א כמ"ש הר"ן ריש חולין ופ' מור"ם בי"ד סי' קכ"ז וגוי מסל"ת אינו נאמן באיסורין כמ"ש שם בסי' צ"ח ועיין להט"ז והש"ך שם ובסי' שי"ו ע"ש:
י"ט במים שאל"ס סמכי' אסי' שאינן מובהקין ביותר כיון דסי' מדרבנן ומים שאל"ס מדרבנן שריא וא"צ סי' כלל ואם כן הם אמרו והם אמרו כ"כ ה' ישועות יעקב סק"מ והנ"ב חא"ה סימן מ"ג מתשו' הרא"ש כלל ב' שהקשה ע"ד הר"מ דבכלאי בהמה מדאורייתא דוקא בב' מינין טהור וטמא מגמ' דחולין דע"ט דא"ל ר"א כי מעיילת כודנייתא בדוק בהנך דדמו להדדי ודייק בגמ' ש"מ סי' דאורייתא וא"א נימא כיון דב' מינין טמאים מדרבנן הוא דאסירי סמכי' אסי' אפילו אי סי' דרבנן ע"ש מיהו מדברי התוס' ר"פ החולץ אין נראה כן שכתב בד"ה שנמצאת וז"ל ואור"י נהי דלאו חליצה היא מ"מ אסור בקרובותיה כיון דמדאורייתא הוי חליצה ע"ש הרי דאע"ג דקרובת חלוצה מדרבנן הוא דאסור כדאיתא בגמ' דקידושין דמ"א מ"מ כיון דמדאורייתא הוי חליצה אע"ג דרבנן אמרו דלא הוי חליצה מחמרי' וה"נ דכוותה אע"ג דמים שאל"ס דרבנן לא סמכי' אסי' כיון דמדאורייתא לא סמכי' אסי' וכ"נ מדברי התוס' שם ביבמות דקט"ו ע"ב בד"ה וקאמרי שכתב ראי סי' לאו דאורייתא מיירי בסי' מובהקים אע"ג דמיירי במים שאל"ס ומה שהוכיחו הנ"ב והש"י מדאמרי' בר"פ יש בכור דהא דתנן אין מעידין אלא בפרצוף פנים עם החוטם הוא חומרא מדרבנן בנן ובסיפא דההיא מתני' קתני אע"פ שיש סי' וכו' ע"ש ל"מ דא"י לאוקומי סי' דקתני היינו סי' גוץ וארוך והגמ' ביבמות דק"ך דלא מוקי לה בגוץ וארוך אלא אי אמרי' סי' דאורייתא ס"ל כשינויא בתרא בפ' יש בכור דמשני יכיר לחוד והכרת פנים לחוד ע"ש:
כ' היכא דשאלו לגוי על ראובן ואמר שנהרג עם שמעון אשת שמעון מותרת דלגבי שמעון לאו תשו' שאלה היא מהרשד"ם סי' פ':
כ"א היכא דאיכא הוכחות דקושטא קאמר הגוי אפילו ע"י שאלה הוי מסל"ת מהר"ם לובלין סי' ק"י אמונת שמואל סי' ט' פ"מ ח"ג סי' י"ב וע"ש אופן ההוכחות ובח"א סי' צ"ח:
כ"ב דוקא שאלוהו ישראל הוא דלא הוי מסל"ת אבל שאלוהו עכ"ום שלא בפני ישראל מסל"ת הוי ת"הד אבל מדברי מהרי"קו נראה דאפילו שא שאלוהו עכ"ום לא הוי מסל"ת מהר"ם לובלין סי' ק"י:
כ"ג מסל"ת גמור שאמר שנהרגו ב' אנשים פ' ופ' וידענו בבירור שא' מהם קיים אמרי' דאחר נמי קיים כההיא דעשינו עלינו את הבית דאמרי' כי היכי דנעשה לו נס וניצול גם האחר ניצול אמונת שמואל סי' ט' ועיין להח"מ ס"ק ק"ח דנסתפק בעדים שהעידו ששני בני אדם נהרגו וראינו שאחד מהם קיים אי אמרי' כיון דלא דייקי שפיר גבי זה גם לגבי אחר חי הוא ע"ש:
ב"ד יצאו גוי וישראל חוץ לעיר ואחר שעה בא הגוי רוכב על סוס של ישראל ובידו המלבושים של הישראל ושאלוהו ישראל היכן פ' ואמר שנהרג בדרך אפילו ע"י שאלה חשיב מסל"ת דביאתו בסוסו ומלבושיו של הישראל הוי כהתחיל לדבר ודמי לכי חזתינהו בריא דסוף יבמות פ"מ ח"ג סי' י"ב:
כ"ה בששמעו הגוים אומרים שמת פ' לא חיישי' שמא ע"י קול הברה שיצא אומרים כן פ"מ שם ועיין להכנ"הג הגהב"י אות ט"ל מ"ש ע"ד רבינו משולם שהביא מרן בב"י:
כ"ו מנין דהוי סי' ל"ד עשרה אלא אפילו ב' אמונת שמואל סי' ט':
כ"ז אמר א' שמעתי מעד א' שנהרג פ' בלי ס' לישנא דבלי ס' נראה רבדדמי אמר ויש להסתפק בו מהריב"ל ח"ג סי' פ"ט:
כ"ח אמר ששמעתי שמת פ' ולא אמר ממי שמע יש להסתפק שמא קול הברה שמע כיון שלא הזכיר שם מי ששמע ממנו מהריב"ל שם ועיין בס' א"ש סי' כ"ד שכתב בשמו להפך וליתא דמרן בתשו' סי' ג' כתב דלא חיישי' להכי ועיין להפ"מ ח"ג סי' י"ב ע"ש :
כ"ט גוי מפי גוי ולא ידעי' שהגוי הא' היה מסל"ת נחלקו הפו' אי אמרי' כיון שזה מסל"ת גם הא' מסל"ת כמ"ש מור"ם בדין ט"ז וישראל המעיד מפי גוי דעת הט"ז דגם בזה אמרי' מסל"ת וכ"ד מהר"ם אלשיך סי' מ"ד ומהרש"ח סי' ס"ב ועיין להכנ"הג הגהב"י אות קכ"א אבל הב"ש כתב דבישראל חיישי' כיון שדרך ישראל לשאול על חבירו ומדברי פ"מ ח"א סי' צ"ח אין להוכיח כלום דהתם לאו בסתמא מיירי אלא דידעי היהודים שהיה ע"י שאלה לגוים ועיין להרב יד אהרן הגהב"י אות פ"ו:
ל' כתב מרן בתשו' בדין מסל"ת ס"סי א' באמרה לו הגויה איה חביב חבירך ואח"כ אמרה לו שמעתי ב' גוים אומרים שהרגו לחביב י"ל דמ"ש הגויה איה חביב חבירך הוא דברי עצמה שהבינה שחביב שאמרו הגוים הוא זה שהוא חבירו של זה אבל הרוצחים לא אמרו אלא שהרגו לחביב וכמה חביב איכא בשוקא ע"ש ונראה דדוקא התם דכשסיפרה היא לשון הרוצחים לא אמרה אלא שאמרו שהרגו לחביב אבל מסתמא תולין שהכל מדכרי הרוצחים וכה"ג כתב מהרימ"ט ח"א ס"סי נ"ב בגוי שאמר ששמע שנהרג יהודי א' אמרו לו מי הוא זה א"ל זה בנו של פ' ששוכן במקום פ' ונסתפק השואל אם הם דברי הגוי הא' והשיב כיון שלא אמר מתחילה כל הדברים אלא ע"י שאלה יש מקום להסתפק אבל אם גוי הב' אמר כל הדברים מתחלה מסתמא שהכל מדברי הגוי הא' ע"ש:
ל"א דין ט"ז בהגה ויש חולקין היא דעת הר"ן דס"ל דלא תלי' שהראשון מסל"ת עד דידעי' בבירור שהא' מסל"ת ודלא כה' א"ש סי' כ"ד דדעת החולקים היא דלא מכשרי' מסל"ת מפי מסל"ת ע"ש ומ"ש מור"ם כאן דיש חולקין ולעיל סתם דאפילו אמר סתם ששמע כשר ע"ש י"ל דש"ה דאמרי' מסתמא מכשר שמע אבל הכא רובא דגוים ע"י שאלה הוא ולא מסל"ת ולכך בעי' דידעי' בבירור דמסל"ת הוא:
ל"ב די"ח אלא נתקדשה לבד וכו' כתב הרשב"א בתשו' הובאה בב"י נתייחדה אחר הקידושין אמרי' הן הן עידי יחוד ול"ד להא דאמרי' בפ' המגרש מודים בנתגרשה מן הארוסין שאין לבו גס בה דש"ה דכבר גירשה אבל זו שנתייחד אחר הקידושין חיישי' והכנ"הג כתב דהריב"ש שכ' בסי' ה' דהמתייחד עם ארוסתו אין ראיה שבעל כיון שאין לבו גס בה ל"פ ע"ז דש"ה שהיו ארוסין ע"מ לכנוס אבל בנדון הרשב"א הקדושין הן הנישואין ור"ל דבנדון הרשב"א מודה הריב"ש אבל הרשב"א ודאי אפילו בארוסין ע"מ לכנוס קאמר כמו שמתבאר מדבריו ונראה דגם הריב"ש מודה בזה אלא דנדונו שאני דלא הוו קידושין כלל אלא ע"י הנוצרי ושדוכין מיקרו כמ"ש בדבריו שם ע"ש אבל הר"ן בתשו' סי' ס"ג כתב בקידש אשה שנתגרשה מבעלה ואח"כ נודע שהגט בטל מותרת לב' ולא חיישי' שמא בא עליה כדאמרי' בפ' המגרש מודים בנתגרשה מן הארוסין שאין לבו גס בה וכ"ש זו שלא נתייחד ע"ש הרי דס"ל דנתייחדה אחר קידושין אין לבו גס בה וחולק על הרשב"א:
ל"ג דין ט"ז בהגה שהורו לה ב"ד וכו כ"כ הרשב"א דמט"ז הוא דאשתרי מיכל לדוד ע"ש וקשה דא"כ בגמ' בפ' ד"א דל"ג דפריך החליפו ברשיעי עסקי' ומגיה תני הוחלפו אמאי לא מוקי לה בהורו להם שהקדושין שלהם בטל ועי"כ החליפו דמותרין להחזירם וחייבין בקרבן דשוגג הוא וכדאשכחן דחייבין הצבור קרבן בהוראת ב"ד בפ"ק דהוריות: