שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
אבן העזר
סימן א
א' דין ב' שישא אשה בן י"ח שנה כתב ה"ה בפט"ו מה"א היינו במושלם י"ז ונכנס לשנת י"ח ע"ש ומשמע דדומיא דהכי מ"ש ומצוה לישא בן י"ג היינו בשנת הי"ג עצמה וכ"כ הטור מצוה מן המובחר לישא בשנת י"ג אבל קטן הוי כזנות וכ"כ הר"מ בפכ"א מה' א"ב וכ' ה"ה אבל קטן שם בפ' הנשרפין דע"ו ע"ש וקשה דשם איתא המשיא אשה לבנו קטן עליו הכתוב אומר למען ספות וכו' ולפי טעם זה אם היו שניהם קטנים שרי והר"מ כ' דהוי כזנות דאפילו שניהם קטנים שייך האי טעמא ע"כ נראה דהר"מ למד ד"ז מדאמרי' מרי' בפ' חרש קטן לא תיקנו ליה רבנן נשואין וכיון דלא תיקנו לו נישואין הוי בב"ז והגמ' בפ' הנשרפין השמיענו דהיכא דהיא גדולה איכא נמי משום ספות והר"מ נקט טעמא דזנות נחית לדינא דאפילו שניהם קטנים ומ"ש התוס' שם בס"פ האשה רבה דתקינו נישואין כי היכי דלא להוי בב"ז ע"ש לא כ"כ אלא בסמוך לפרקן דמצוה נמי איכא כמ"ש מדברי רש"י אהא דמשני סמוך לפרקן וע"ש בתוס' והא כתבו דאע"ג דלא תקינו נישואין לקטן אפילו סמוך לפרקן מ"מ להאי מילתא תקינו וכו' וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ד סי' ר"ז והוכיח שכ"ד התוס' ודלא כהב"ש סק"ד ע"ש נקטי' דקודם שנת י"ג הוי בב"ז ובשנת י"ג גופה דהיא סמוך לפרקן מצוה נמי איכא ואביי דאמר אי נסיבנא בארביסר וכו' לענין גירא סגי בארביסר והד"מ כתב דגם דעת הר"מ כן דשנת י"ג הוא סמוך לפרקן האמור בגמ' דמצוה נמי איכא ע"ש. אבל מרן בנ"י כתב דדעת הטור והר"מ דסמוך לפרקן היינו תחילת שנת י"ד אבל בשנת י"ג גופה בב"ז ע"ש והב"ח הק' ע"ז דמאי פריך בפ' הנשרפין אמלתיה דר"י הרי קטן קאמר ע"ש ולזה י"ל דהגמ' ס"ד אפילו בשנת י"ד כיון שהאשה גדולה איכא משום ספות דומיא דבתולה לזקן דקאמר ומשני דכה"ג ל"ל בה וכ"כ הרשב"א בתשו' שכתבתי דסמוך לפרקן היינו בשנת י"ד ויותר וסמוך לשנת י"ח קאמר ע"ש באופן דבשנת י"ג גופה פלוגתא דרבוותא:
דין ה' זכר ונקבה קיים מצות פ"ור בס"פ הבעל דס"א תנן בש"א ב' זכרים ובה"א ז"ון ובגמ' ב"ש ילפי ממשה וב"ה ילפי מבריאתו של עולם וב"ש ס"ל אין דנין אפשר משא"א וב"ה דלא ילפי ממשה משום דמדעתיה הוא דעבד ובירושלמי איתא דלב"ה נמי ס"ל דגם בב' זכרים סגי ואף זכר ונקבה קאמרי והראשונים הוכיחו מגמרין דלא ס"ל הכי מדפריך וב"ה ליליף ממשה ע"ש ולכאורה י"ל דהגמ' הכי פריך כיון דקי"ל אין דנין אפשר משא"א והכא ילפי ב"ה ע"כ הכא שאני כיון דליכא למילף ממ"א ודוקא היכא דאיכא למילף מאפשר הוא דאין דנין וא"כ הבא דאיכא למילף ממשה אמאי דנין משא"א ומשני דמשה מרעתיה עבד ולכך ילפי' מבריאתו ש"ע אע"ג דא"א ומ"מ אחר דסגי בז"ון מסברא לא גרעי ב' זכרים מז"ון ול"ק מ"ש מהרש"א שם ע"ש מיהו בגמ' דיבמות שם פריך אר"א דלא יליף מאמהות משום דא"א מהא דיליף ר"א מהיקשא דפסח דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וא"א נימא ש"ה דליכא למילף ממ"א אלא ע"כ דל"ש ועמ"ש מהרש"א בקושיתו וראיתי להריטב"א בחי' שם דמ"ו שכתב דוקא בגר ובפסח הוא דאיכא מ"ד דנין משום שהם תחילה לכל אבל בעלמא לכ"ע אין דנין אפ' משא"א ע"ש ותמהני דבגמ' בפ' התודה רפ"ג אמרי' מה אשם אין שפיר ושליא קרוש בו אף כל וכו' ואמרי' בגמ' דקסבר דנין אפשר משא"א וצ"ל דלא כ"כ הריטב"א אלא בבנין אב אבל בהיקשא דנין וגר דנקט אע"פ דבהיקשא הוא כדאיתא ברפ"ד מחוסרי כפרה לדמיון בעלמא נקטיה:
כ' התוס' במעילה די"ג ע"א בד"ה אתיא אע"ג דאין דנין אפשר משא"א היכא רלא אתא ג"ש אלא להך מילתא דנין ולכך ילפי' חלב המוק' מבכור אע"ג דהוא אפשר משא"א ע"ש ועפי"ד י"ל מה שהקשו התוס' ביבמות בד"ה אמר לד"עק דס"ל אין דנין מנ"ל דאין משלשין במכות ע"ש די"ל דס"ל לר"עק דלא ניתנה לידרש הך ג"ש דרשע רשע אלא להך מילתא דאין משלשין במכות:
דין ח' אע"פ שקיים וכו'. דעת הרי"ף דמדרבנן הוא אבל מדברי התוס' בפ' ח' שרצים דק"י ע"ב בד"ה והתניא נר' קצת דמדאורייתא הוא דאם איתא מאי מק' הא הגמ' פריך טפי דאפילו איסור דאורייתא איכא מיהו י"ל דשתיית כוס עקרין איסורא דרבנן הוא דאיכא ועיין להר"מ בפי"ו מה' א"ב דין י"א שכ' אסור ואין לוקין עליו ועיין לה' זרע אברהם חא"ה סי' י"א דל"ז ע"ד ובעיקר קושית התוס' י"ל דהוה משני בסריס אבל מסירוס פריך שפיר דמסרס אחר מסרס אסור כדפריך בתר הכי:
דין י"ג אשה אינה מצווה וכו' אם אשה חייבת בעשה דשבת התוספות בפ"ק דבתרא די"ג בד"ה שנאמר בשם ריב"ם כ' דנקט שבת משום דאיתיה אפילו בצד עבדות וחציה שפחה וחציה ב"ח שכפו את רבה משום מנהג הפקר ולא כפו משום שבת משום דאפשר דלא תקיים כשתשתחרר משום דלא מפקדא אפ"ור ע"ש מתבאר מדבריהם דאשה חייבת כשבת דודאי לא עדיפא חציה שפחה מישראלית מיהו שם בד"ה כופין כתב וז"ל וא"ת ליתי עשה דשבת (כצ"ל כמ"ש מהרש"א בריש חגיגה) ולידחי ל"ת דלא יהיה קדש ותי' לחד תי' ש"ה דבדידה ליכא עשה ועוד אפילו מפקדא אפשר לה באחר ע"ש וקש' הא באשה נמי איכא עשה דשבת וצ"ל דהך תי' אזיל בשי' ר"י שכ' בדיבור הקודם דמשום דמצוה רבה נקטיה דנר' דס"ל דעבד ליתיה בשבת דלא כשי' ריב"ם אבל אשה לכ"ע חייבת בשבת כמו שנראה מדבריהם לעיל ומ"ש ועוד אפילו מפקדא היינו שי' ריב"ם מיהו צ"ע מאי דקתני לישא שפחה א"י וכו' והלא יכול לישא חציה שפחה וחציה ב"ח דבתרוויהו איכא עשה דשבת ואתי עשה ודחי ל"ת דלא יהיה קדש ועיין להרב טורי אבן ריש חגיגה ועוד קשה כיון דאשה מפקדה אשבת אמאי עבד לא מיפקד אשבת הא גמר לה לה מאשה אשר ע"ב נראה דלר"י אשה נמי אינה חייבת בשבת ופליג אריב"ם גם בזה נקטי' דלדעת ריב"ם אשה ועבד חייבין בשבת ולדעת ר"י פטירי וכ"נ דעת הר"ן בתשו' סי' ל"ב שכתב אע"ג דלא מיפקדה אפ"ור מצוה מיהא אית לה ומתבאר שם בדברי השואל דקצת מצוה כמו שאין מצווה ועושה ודלא כהמגיה שם דהמצוה היא דמסייעת לאיש שיקיים המצוה ע"ש ומ"מ למדנו דס"ל דליכא עשה דשבת באשה כלל וכ"כ שם בסי' נ"ה בשם הרשב"א בתשו' וכ"נ דעת הר"מ בפכ"א מהא"ב דין כ"ו שכתב ורשות לאשה שלא תנשא או תנשא לסריס וכתב ה"ה שהיא תוספתא בפ"ח דיבמות וכ"נ ממ"ש בפט"ו מה' אישות דין י"ו דאין לאשה לשבת בלא איש משום חשד ומור"ם בהגה הביא ד"ז משם הגהות אלפסי ומה שק' ממ"ש בה' א"ב כבר עמד בזה הרב לחם יהודה דנ"ו ע"ש. וכ"נ גם ממ"ש בפי"ו מה' א"ב דין י"א דאשה מותרת לשתות עקרין כדי להסתרס ואם איתא היל"ל דדוקא ביש לה בנים כבר או עקרה כדאוקימנא בפ' ח' שרצים דקי"א והגמ' שם דפריך מריב"ב ולא פריך משבת לכ"ע משום די"ל ביש לה בנים אבל מפ"ור אפילו יש לה בנים משום ולערב וכו' ועיין בת"כ פרשת אמור סוף פ' שביעית דפליגי תנאי אי איכא לאו במסרס את הנקבה ע"ש וכ"נ מהגמ' ס"פ הבע"י בכל הנהו עובדי דמייתי דתבעו לגרשן משום טענה רבעי' חוטרא ולא קאמר משום מצות שבת וראיתי להמג"א סי' קנ"ג שכ' דאפי' להשיא יתומה מוכרין ס"ת משום דחייבת בשבת כמ"ש התוס' בגיטין ע"ש וכבר נתבאר דדעת הר"מ והרשב"א והר"ן ור"י דלא מפקדי אפילו בשבת ושכ"נ מהגמרא ואין לו' דמיירי ביש לה בת א' דמשום שבת סגי ומשום חוטרא צריך בן הא ליתא דשבת לא סגי בבת כמו שיתבאר ועוד משום חוטרא סגי בבת כמ"ש הרדב"ז ח"ג סימן תקע"ה וכ"כ הנ"י שם:
ויש לי לבאר מצות שבת אי בעי' זון כמו מצות פ"ור או דסגי בחד מנייהו והנה בגמ' בפ' הבע"י דס"ב אמרי' מ"ט דר"נ אליבא דב"ה דאמר פ"וד זכר או נקבה משום שנאמר לשבת יצרה והא עבד לו שבת מוכח דבחד מנייהו סגי למצות שבת אך יש להסתפק לב"ה דמתני' הקי"ל כוותייהו דבעו בפ"ור זכ"ון אי פליגי בשבת נמי ומדברי התוס' שם כד"ה הכל וכו' נראה דלב"ה דמתני' גם בשבת בעי זכ"ון וכ"נ מדברי התוס' בבתרא שם בד"ה לישא ע"ש. וא"כ להסוברים דאשה חייבת בשבת צריכה זכר ונקבה כמו מצות פ"ור:
סימן ד
דין כ"ט נאמן לפוסלו כתב הרדב"ז ח"ב סי' תקמ"ו דוקא שאמר זה אינו בני אבל אמר על הקטן. דזה בכורי דממילא שמעי' דהגדול אינו בנו אע"ג דנאמן לענין נחלה כמ"ש בח"מ סי' רע"ז מ"מ לא נעשה הגדול ממזר כי אין סומכין על האב אלא מפני שהתורה האמינה אותו א"נ מגו דאי בעי יהיב ליה במתנה אבל לא בשביל כך יהיה נאמן לו' ממזר עד שיפרש בהדיא זה אינו בני ע"ש ואין נראה כן מדברי התוס' בפ' י"נ דקכ"ז ע"ב תד"ה כך שכתב דבכל ענין האמינו הכתוב אפילו אמר על אחד מבניו הקטנים שהוא בכור וא"כ עושה בניו הגדולים ממזרים וכו' וה"נ נאמן לו' שהוא כן גרושה ע"ש הרי דבכה"ג הוו הגדולים ממזרים ולמד מזה שהוא נאמן לומר שהוא בן גרושה:
סימן ה
דין י' או שנולד שחין והמסה אותם כ"ה לשון הר"מ ול"ד שהמסה אותם השחין אלא אפילו אם מחמת החולי חתכם. הרופא לרפאותו הוי בי"ש לדעת הר"מ וכשר כ"כ היש"ש בפ' הערל סימן ט' ודוקא אם החולי שם אבל אם החולי במ"א כגון שברון וכיוצא וחתכן לצורך רפואת השברון לא ע"ש וכ"מ מדברי ת"י סי' נ"ב דלדעת הר"מ כשר מחמת חולי אפי' חתכם הרופא לצורך רפואה ע"ש ונראה דאם חתך לו הרופא ביצה א' השמאלית מחמת חולי יש להתיר לכתחילה משום דהוי ס"ס שמא הלכה כהר"מ דמחמת חולי מקרי בי"ש ואפילו לדעת החולקים שמא הלכה כר"ת דביצה א' כשר אפילו בידי אדם ואפילו לדידן דגרירי אחר דעת מרן בש"ע ומרן פ' דלא כר"ת מ"מ מצט' לס"ס כמ"ש המח"ב בי"ד סי' מ"ב ע"ש:
נסתרס ע"י ששתה כוס עקרין לכ"ע הוי בידי אדם ואסור לבוא בקהל הרב זרע אברהם חא"ה סי' י"א דל"ז ע"ג וע"ש בהמגיה:
דין י"ב אישה מותרת וכו'. כ' הב"ש דמשמע דשייך סירוס באשה ע"ש. וכ"נ מפירש"י בפ"ח שרצים דקי"א דאהא דמשני אלא באשה כ' דאינה מצווה בפ"ור ע"ש משמע דשייך סירוס אלא דשרי משום דאינה מצווה אפ"ור מיהו ק' דהרי ב"נ לכ"ע אינם מצווים אפ"ור ואיכא למ"ד דמצווין על הסירוס וכמבואר כ"ז בפ' ד"מ ע"ש וה"נ נימא באשה ע"כ נראה דגם רש"י ס"ל דלא שייך סירוס באשה כמ"ש התוס' שם וכ"כ הרשב"א שם בחי' ע"ש אלא דמילתא אחריתי קאמר דגם פ"ור אינה מצווה דלא יקשה דליתסר מיהא משום ביטול פ"ור וכדפריך בתר הכי מריב"ב:
סימן ו
דין י"א אשת ישראל שנאנסה וכו' הר"מ בריש הלכות נערה כתב לענין קנס חזקת שדה אונס וחזקת עיר ברצון והראב"ד חלק בזה ע"ש ולענין אי שייך לומר כן לענין איסורא לדעת. הר"מ אם נאסרת על בעלה ואינה נאמנת לו' נאנסתי בעיר פלוגתא דרבוותא כמ"ש הכנ"הג סי' קע"ז הג"הט אות ב' ע"ש ומתבאר מדבריו דאם איתא דלענין איסורא נאסרת בעיר אז אפילו ליכא עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה באונס נאסרת ולא מהימנא משום מגו דהו"ל מגו במקום חזקה אבל מהר"ץ בתשו' סי' קמ"ו. הוכיח דאם ליכא עדים שזינתה אלא על פיה נאמנת לומר שצעקה ואין מושיע לה אפילו בעיר ע"ש והכנ"הג שם הוכיח דאפילו בעיר י"ל באונס ואינה נאסרת ממ"ש הרשב"א בתשו' דהוי ס"ס ס' בעל ס' לא בעל ואת"ל בעל ס' באונס אפילו דנדונו שם בעיר ע"ש. וליתא דהרשב"א ס"ל דאפילו בדבר דאיכא חזקה מצטרפי' לס"ס כמו שנראה ממ"ש בתשו' סי' אלף רי"ו לענין קידושין באשה שנסתפקו אי הגיעה לכלל שנותיה דשריא משום דהוי ס"ס דס' אי הגיעה לכלל שנותיה ואת"ל הגיעה ס' אם הביאה סימנים ונשרו או לא ע"ש הרי דאפילו בהגיעה לכלל שנותיה קי"ל דחזקה שהביאה סי' כדאיתא במס' נדה ד"כ דהוי ס' אם הביאה סי' ומצט' לס"ס ועמ"ש בי"ד סימן ק"י ע"ש. ועפ"ז ל"ק מ"ש מהרשד"ם חא"ה סי' קס"א דאי איתא דבעיר חזקה שהיא ברצון מאי פריך הגמ' בפ"ק דכתובות ד"ט גבי פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו אמאי הא ס"ס הוא ס' תחתיו ס' אינה תחתיו ואת"ל תחתיו ס' באונס ס' ברצון ואי איתא מאי פריך נוקמה בידעי' דאשה זאת לא יצאה מהעיר דהשתא ליכא ס' אונס ע"ש. ועפי"ה ל"ק דאפי' איכא חזקה הוי ס"ס ולענין הלכה באשה שאמרה שזינתה והיה באונס והיו בעיר יש להתיר דכיון דעל פיה הוא דידעי' שנטמאה ויש מי שסובר דלענין איסורא אפילו הר"מ מודה ואפילו להחולקים מ"מ כיון דאיכא מגו יש להתיר כמ"ש מהר"ץ ואע"ג דקי"ל מגו במקום חזקה לא אמרינן כבר כ' האחרונים דדוקא בחזקה אלימתא כגון חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו דריש בתרא אבל בשאר חזקות אמרי' מגו וא"כ י"ל דחזקה זו דבעיר בחזקת רצון לאו חזקה אלימתא ושריא אשה זו לבעלה והכי נקטינן:
סימן יא
דין א כך אסורה לבועל אשת ישראל שנבעלה באונס ולא נאסרה לבעל אי נאסרה לבועל ד"ז תלי בב' תי' הגמ' בפ"ק דכתובות ד"ט ע"א גבי אשת אוריה ועיין להב"ש סק"ג ונ"ל ראיה דלא נאסרה מדתנן בפ"ב דיבמות דכ"ד ע"ב הנטען על א"א והוציאוה מבעלה אע"פ שכנס יוציא ואמר רב עלה בגמ' ובלבד בעדים מדקתני הוציאוה ע"ש בגמ' ואי איתא דנאסרה אפילו באונס אמאי תני הוציאוה הא אפילו במקום דלא נאסרה על בעלה ולא הוציאוה מבעלה אם כנס הבועל יוציא אלא ע"כ דדוקא במקום שנאסרת על בעלה הוא דנאסרת על הבועל וניחא מאי דקשה כיון דבעדים מיירי מאי קמ"ל מתני' די"ל דאתי לדיוקא דוקא במקום שנאסרה על בעלה והוציאוה ובגמ' שם מייתי ברייתא דקתני בד"א באין לה בנים אבל ביש לה בנים אין מוציאין ואם יש עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים והריטב"א בחידושיו הקשה מאי קמ"ל ברייתא ביש עידי טומאה ותי' דקמ"ל דאפי' שלא ידעו העדים שהוא ברצון מוציא דאמרי' מסתמא ברצון ע"ש הרי דס"ל דאם היא אנוסה לא נאסרה לבועל:
בהגה ב' עידי כיעור וכו'. כ"כ המרדכי בפ"ב דיבמות ותשו' המימוני' סי' כ"ד אבל הר"ן בפ' מי שאחזו כ' דאין מצטרפין ועיין במרן בב"י בח"מ סי' ל':
סימן יג
דין י"א בין שהיא גרושה כ' ריא"ז בפ' החולץ ואני אומר אע"פ שמכיר את אמו א"צ להמתין לפי שאינה מניקתו אלא בשכר כאשה נכרית לפי' א"צ להמתין כמו שאין הנכרית צריכה להמתין ע"ש ולדעת מרן דגרושה צריכה להמתין י"ל דגם נכרית צריכה להמתין כיון שמכירה דמחוייבת גם. היא להניק כמ"ש בסי' פ"ב דמינקת נכרית וגרושה שוין בדינן וזה דעת רב א' הובאו דבריו בס' נת"מ דקס"א ע"ג ול"ק מ"ש עליו מדברי ריא"ז ע"ש והנ"מ שם מסיק דמינקת נכרית אפילו מכירה א"צ להמתין דדוקא בגרושה משום דבושה לשאול מאביו כמ"ש הר"ן אבל מינקת נכרית לא חיישי' דאם תתעבר הרי אביו ואמו קיימין דמסמסי ליה בביצים וחלב ע"ש:
סימן טו
דין י"ג אם כנס לא יוציא לא נתבאר אם קידש מה דינו ונ"ל להוכיח דגם אם קידש לא יוציא ממ"ש לקמן דין כ"ז בקידש דאסור בשתיהן מטעמא דכיון דבעי גט אתי למי' שנשא אחות גרושתו ע"ש ולא אסר לה מטעמא דאחות הנוסף דגם שם שייך איסורא דקרובי אנוסתו אע"ג דהוא באונס ובטעות כמ"ש הדרישה והב"ח שם ואי נ"מ לאסור אחר מיתה גם לטעמא דאחות גרושתו שריא אלא ע"כ דאי משום אחות אנוסתו כיון שקידש לא יוציא מיהו יש לדחות דנ"מ אם כינס דלטעמא דאחות גרושתו אפילו אם כינס יוציא כמו שנראה מהגמ' שם ביבמות דצ"ד ע"ש אבל יש להוכיח ממתני' דפ' ד"א דל"ג בב' שקידשו ב' נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה דקתני ואם היו אחיות וכו' ומפרישין אותן ג"ח וכו' ע"ש הרי דשרי להחזיר כל א' מהם אשתו שקידש ולא אסרי' ליה משום דהוי קרובת אנוסתו אלא ע"כ כיון שקידשו לא יוציאו ואע"ג דהגמ' שם מוקי לה בהוחלפו כבר כתבתי דברי הדרישה והב"ח דאפילו באונס ובטעות שייכא הך גזירה מיהו לדעת הט"ז סקט"ו דבאונס וטעות לא שייכא הך גזירה אין משם ראיה ומ"מ קצת ראיה מדלא פריך הגמ' בס"ד דהחליפו קתני אמאי מותרות בנשיהם שקידשו. ונ"ל להוכיח דאפי' באונס וטעות שייכא הך גזירה דלא כהט"ז והוא מדתנן בר"פ החולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת בזמן שהולד ש"ק יוציא וחייבת בקרבן ומדלא קתני ומותר בקרובותיה כדקתני רישא בהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת מוכח דבכונס יבמתו אפילו שהולד ש"ק אסור בקרובותיה כדין אנס אשה אסור בקרובותיה ועיין להרב דינא דחיי:
בת אשתו וכו'. כתב הר"מ בפ"ב מה' א"כ כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו קרובותיה וחשיב בת אשתו נראה מדבריו דבת אשתו אפילו מן האירוסין אסורה וממה שהק' התוס' שם נכנסה לחופה ולא נבעלה תשתרי ע"ש אין להוכיח כלום דמק' עדיפא מינה דאפילו נכנסה לחופה תשתרי ולתי' ניחא הכל מיהו מדברי התוס' בריש יבמות ד"ג רע"א שכתב וז"ל ובת אשתו שנכנסה לחופה ולא נבעלה אסירא ע"ש נר' דס"ל דבת אשתו ארוסה שריא מדאורייתא ואפי' דנקטו אח"ז לשון קידושין ע"כ לאפוקי הוא דנחתי וכ"ה בפסקי תוס' שם וכ"נ קצת ממ"ש הטור בת אשתו מן הנישואין וכו' עיין בחידושינו שם ביבמות:
סימן יז
דיני עיגונא
א' ע"א שהיה בשעת ההריגה והעיד שמת פ' אי בעי שיאמר קברתיו וכן גוי מסל"ת הת"הד בפסקיו סי' רכ"ג בדין גוי מסל"ת כתב וז"ל מה שכתבת דהר"מ מצריך מת וקברתיו כמ"ש בתרי דוכתי בספרו דוכתא קמייתא מ"ש הר"מ בפי"ג דין י"ט בע"א במלחמה או שנטבע בים ומת דבעי' שיאמר וקברתיו יפה השיבך מהרז"ק דהתם לא איירי אלא כגון שנטבע בים וכה"ג דרגילין למי' בהו בדדמי ואפילו אם נפשך לומר דה"נ ראוהו מגוייד ואיכא למי' בהו בדדמי מ"מ י"ל דהר"מ מיירי באותן שראו הטביעה דאמרי טפי בדדמי כמ"ש האשירי בפ' האשה בתרא ועובדא דידן לא ראהו הנפח בשעת ההריגה אלא אח"כ עכ"ד ונר' דד"ז דאם לא היה בשעת ההריגה א"צ קברתיו יש ללמדו ממתני' דפ' בתרא דת"ק דקתני אפילו ראהו מגוייד אין מעידין עד שתצא נפשו משמע דאם מעידין שיצאה נפשו סגי אפילו בלא קברתיו ואע"ג דהתם מיירי בב' עדים מ"מ הרי דעת הרי"ף דאפילו בב' עדים אמרי בדדמי וכמ"ש גבי בעיא דע"א במלחמה ועיין לה"ה שם בדין י"ט ע"ש וגם בהיה בשעת ההריגה יש להוכיח דבמת סגי מגמ' דפ' כיצד דכ"ה ע"ב דאיתא שם א"ל לר"י מעשה בלסטיס א אחד שיצא ליהרג במגיזת קפוטקיא א"ל אמרו לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה בכניסתי ללוד והשיאו את אשתו א"ל משם ראיה באומר אני הייתי עם הורגיו הרי אפילו במת לחוד השיאו את אשתו אע"פ שהיה בשעת ההריגה ונראה דלא כ"כ הת"הד לקושטא דמילתא כמו שנראה מלשונו שכ' ואם נפשך לומר וכו' ומצאתי למהר"ם לובלין סי' ו' שכ"כ דלרווחא דמילתא שכ"כ הת"הד והוכיח מתשו' המימוני דבמת סגי אפילו שהיה בשעת ההריגה ע"ש נקטינן דבמת סגי וא"צ קברתיו אפילו היה בהריגה ועיין למרן בב"י בדין י"ט בשם מהר"י סאגיס במ"ש ליישב דברי הר"מ בתשו' ע"ש:
ב' ה' נשים שאין מעידין לה שמת בעלה שחזקתן ששונאות זא"ז אם נתבטל דבר הגורם השנאה אי כשרות או לא. הנה הר"מ בפ"ז מה' גירושין ד"ג כתב ואלו הן נשים שחזקתן ששונאות זא"ז חמותה ובת חמותה וצרתה אפילו היתה צרתה נשואה לאחר ויבמתה ע"ש הרי אפילו נשואה לאחר דכבר חלף הלך לו דבר הגורם השנאה אכתי בפיסולה קיימא מחמת שנאה הקודמת ואכתי יש לצדד ולומר דדוקא בצרתה דצערא דגופא הוא אבל חמותה אפילו היתה חמותה נאמנת להעיר לה על בעלה האחר שמת וכה"ג כ' רש"י בפ' האשה שלום דקי"ז ע"א ע"ש וכ"נ קצת ממה שלא השמיענו הר"מ ד"ז אלא בצרתה ונ"ל כן מהגמרא שם בפ' האשה שלום דבעי למפשט חמותה הבאה לאחר מכאן דפסולה דמסקא אדעתא להבא מדתנן מת בעלי ואח"כ מת חמי חמותה אסור' דמסקא אדעת' להבא ואי איתא דבכולהו ה' נשים פסולות מחמת שנאה הקודמת היכי בעי למפשט מינה חמותה הבאה לאחר מכאן דמסקא אדעתא נימא ש"ה דמשום שנאה הקודמת היא ולא משום דמסקא אדעתא אלא ע"כ דחמותה לא מפסלא משום שנאה הקודמת ולהכי התוס' בד"ה לאו לא הקשו אמתני' גופה וארישא דמתני' דקתני תנשא צרתה ע"ש שו"ר דאין זה הכרח די"ל דזהו מאי דדחי הגמ' ש"ה דרגש לה צערא ד"ל שנאה הקודמת וכדפי' רש"י שנאה ישנה היא ועיין להמש"ל בפי"ב מ"ש בפי' הגמ' ע"ש והריטב"א בחי' כתב דרגש לה צערא היינו דמהר יבא ובכה"ג מסקא אדעתא ע"ש ולפ"ז אין לפסול משום שנאה הקודמת אלא בצרתה וראיתי. למרן בכ"מ בפ' י"ב דין י"ו שכתב מ"ש עדיין קיים וכו' ללמדנו שאם מת נאמנת להעיד ע"ש ואשארא קאי אבל צרתה כתב הר"מ להדיא דאינה נאמנת ועיין להב"ש סקי"ג ומדברי התוס' בדקי"ט ע"ב בד"ה מ"ט נראה דחמותה ל"מ משום שנאה הקודמת דאל"ה לא מק' מידי ממת בעלי נימא דבעלה מת וחמיה לא מת דהשתא לא מקלקלא עצמה אלא ע"כ דאי מת בעלה תו לא הוי חמותה ונאמנת וע"ש במהרש"א דמה שהוכיח מסוגיא דלעיל כבר נתבאר. נקטי' דבצרתה וכן ביבמתה דמיפסלא משום שנאה הקודמת וכמ"ש הר"מ ופ' מרן בסי' קמ"א אבל בשאר ג' נשים ע"פ מה שנתבאר יש להקל בדבר. ובעיקר ד"ז שכתב הר"מ דצרתה מיפסלא אפילו נשואה עיין לה"ה ולהכ"מ ונ"ל דלמד הר"מ ד"ז מהא דאמרי בגמ' דת"ק וליחוש דילמא בגיטא אתי וא"א דכי לא הוי השתא צרתה מעידה מאי פריך הא אתיא בגיטא תו לא הוי צרתה ואין לומר ש"ה דמסקא אדעתא שיחזירנה דמ"מ לוקמה בכהן דכי אתא בגיטא לא יחזירנה עוד:
ג' בה' נשים הללו אי כשרות במסל"ת. מהראנ"ח ח"א סי' כ"ג הוכיח מדפריך הגמ' סוף יבמות אמתני' דשמע קול איש פ' מת וכו' ודילמא צרה וכו' ולא פריך מגוי דשכיח ע"כ משום דמסל"ת הוא וא"כ ש"מ דצרה לא מהימנא אפילו מסל"ת ע"ש ונראה דל"מ דבגוי כיון דאמר פ' מת מסתמא מסל"ת הוא אפילו בלא קישור דברים במו שכן הוכיח הריב"ש מסוגיא הלזו דכגוי אפילו בלא קישור דברים מסל"ת הוי ע"ש אבל צרה דשונאה אותה מסתמא לא הוי מסל"ת ואה"ן אם היה קישור דברים דודאי מסל"ת היא כשירה ועיין להב"ש סקי"ג וראיתי מי שהוכיח דה' נשים אין נאמנות אפילו במסל"ת מהא דפריך בדקכ"ב וסבר ר"עק אשה ל"מ והתניא וכו' ואמאי לא פריך ממתני' שם דקי"ח דפליג ד"עק ור"מ באשה שאמרה מת בעלי אי מהניא לצרתה לתרומה וכן מת בעלי ואח"כ חמי אלא ע"כ משום די"ל דמיירו במסל"ת ע"ש ונ"ל דל"מ דאפילו לר"עק דס"ל דאין אשה נאמנת להעיד על אשה שמת בעלה מ"מ נאמנת לומד שמת בעלה היא גופה משום דלא מקלקלא נפשה וכיון דנאמנת ע"ע נאמנת גם אצרתה ומיירי מתני' דלעיל בנשאת לכהן דל"ל בגיטא אתיא וא"כ אי משקרא מקלקלא עצמה ונאמנת גם אצרתה וה"נ אמרי' בדק"ך לר"א דאפי' דס"ל אין הצרה מעידה היכא דנשאת דמקלקלא עצמה מעידה:
ד' ספיקא דדינא בה' נשים אי אזלי' לקולא הנה בעיא דחמותה הבאה לאחר מיכן השמיטוה הרי"ף והר"מ וה"ה בפי"ב תמה ע"ז ומשמע מדבריו דיש לנו להחמיר מס' וכתב הכ"מ דטעמייהו דהאי חששא מדרבנן ויש לנו להקל ע"ש דס"ל דמדאורית' כשרות ודבריו לא יכונו אלא לדעת הר"מ דמאי דמהני ע"א ואשה ושארה מדאורייתא הוא משום דמילתא דעבידא לאגלויי היא כמ"ש בסוף ה' גירושין ע"ש אבל למ"ש התוס' בר"פ האשה רבה דמדאורייתא בעי' ב' דאין דבר שבערוה פחות מב' ומדרבנן הוא דמכשרי להו וא"כ כיון דלא הכשירו חכמים הה' נשים אוקמינהו אדאורייתא והו"ל ס' דאורייתא ועיקר דברי מרן הכ"מ תמוהים דבפ' האשה שלום דקי"ח תנן היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דר"ט ופ' כן הר"מ בפ"ט מהל' תרומות ומשמע אפילו בתרומה דאורייתא וא"א דמדאורייתא כשרה היכי אכלה בתרומה דאורייתא אלא ע"כ פסילי מדאורייתא וא"כ אזלינן בספיקו להחמיר ועיין להמש"ל בפי"ב מה"ת דין י"ו :
ה' נוגע בדבר אי כשר לעדות אשה המ"ב סימן צ"ח החמיר בדבר ע"ש וכנ"ל מגמ' בפ' ז"ב דכ"ו ע"ב דאר"נ החשוד על העריות כשר לעדות אמ"ר ומודה ר"נ שהוא פסול לעדות אשה ולא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולא ל"ל בה ופירש"י לאפוקה לו' מת בעלה וה"ט דלאפוקה פסול משום נוגע בדבר וכ"כ הש"ך בי"ד סי' קי"ט סקי"ח בטעמו של דבר והשיג על הב"י שכתב החשוד על העריות פסול לעדות למ"ד כר"מ דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו דהא קי"ל כרשב"ג דנאמן בשל אחרים ע"ש וראיתי להתוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ט ע"ב בד"ה לרצונו שכתב לחד תי' א"נ ה"נ יצרו תוקפו וכשר ולא ארביעה רהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ע"ש הרי דלפ"ד התוס' ר"י ורבא ס"ל דהלכה כר"מ ומ"ש אח"ז לפ' אהא דפריך בפ"ק דמכות אלא מעתה נרבע יציל דמנרבע לרצונו פריך ע"ש ע"כ דפריך מנרבע לר"מ דמסתמא לא פליג אר"עק וכה"ג כתב מהרש"א שם גבי שונא לתי' קושית מהרש"ל ע"ש ולפ"ד התוס' הללו מאי דאמר רבא בפ' ז"ב דפסול לעדות משום דס"ל דהלכה כר"מ וכמ"ש מרן בב"י מיהו ודאי דקי"ל כרשב"ג כדאפסיקא הלכתא בדוכתה וטעמא דפסול לעדות אשה משום דהוי נוגע בדבר ועיין למור"ם בהגה ס"סי מ"ב ובח"מ שם והנ"ב חא"ה סי' כ"ז הוכיח דנוגע בדבר פסול לעדות אשה מדאמרי' ביבמות דמ"ז גוי שאמר נתגיירתי אינו נאמן ואפילו אמר נתגיירתי בב"ד פלוני כמ"ש הר"מ בפי"ג מה' א"ב אפילו דעבידא לאגלויי וע"כ משום דאיתחזק איסורא ול"ד להא דיתרא בדע"ז וה"נ בעדות אשה אפי' דעבידא לאגלויי פסול משום דאיתחזק איסורא וכו' ע"ש וליתא דהר"מ פ' אחר ד"ז אם אין יודעין בו שהוא גוי ואמר נתגיירתי נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובח"ל צריך להביא ראיה ע"ש וא"א ל"ל טעמא דהפה שאסר ת"ל דלא איתחזק איסורא ונאמן משום דעבידא לאגלויי ואי מיירי שם בדלא אמר בב"ד פ' מ"מ אמאי צריך להביא ראיה באמירת ב"ד פ' סגי אלא ע"כ דגר שאני דבעי' עדות מדאורייתא כמ"ש ה' שם עוד וע"ש מ"ש עוד בזה ובסי' כ"ח ובסי' כ"ט ע"ש:
ו' אם העיד בדברים שרובן למיתה כגון הניחו גוסס וכיוצא שכתב מרן בדין ה' דאין משיאין את אשתו וכ"כ התוס' בסוף יבמות דק"ך ע"ב בד"ה למימרא ע"ש אם נשאת אי דמי למים שאל"ס דלא תצא או לא הנה מדברי התוס' בפ' החולץ דל"ו ע"ב בד"ה הא שכתב וז"ל אור"י דחיישי' למיעוט כזה כמו מים שאל"ס דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו. ע"ש נר' דאם נשאת לא תצא כמו מים שאל"ס שהרי ס"ל דמיעוט דמים שאל"ס מיעוט דשכיח כמו גוסס גם על שניהם כתב דמשום ערוה החמירו משמע דדין א' להם ולזה כוונו התוס' בבכורות ד"ך ע"ב בד"ה חלב דלא כמהרש"א שם ע"ש אבל הרא"ש בפ"ג דבכורות גבי חלב פטור כתב דמיעוט שאל"ס מיעוט דלא שכיח הוא וחומרא בעלמא היא אבל מיעוטא דגוסס מיעוט דשכיח הוא ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא ע"ש נר' דבגוסס אם נשאת תצא כיון דס' גמור הוא דאמרי' סמוך וע"ש ובסוף מ"ק כתב הרא"ש משם הר"מ באשה שהיתה רחוקה מבעלה ג"י וא"ל שבעלה גוסס והורה להתאבל משום דרוב גוססין למיתה ע"ש וע"כ דס"ל דמיעוטא דלא שכיח הוא או דלא אמרי' סמוך דאל"ה הא קי"ל ס' אבילות להקל וסותר את עצמו למ"ש בפ"ג דבכורות. גם בתוס' דהחולץ אע"ג דס"ל דשכיח הוא נראה מדבריהם דאין מתאבלין עליו ע"ש ועוד בלא"ה כיון דאין משיאין את אשתו אין להתאבל עליו כמ"ש מרן בב"י ומור"ם בהגה בדין ה' דאין מספידין אלא באופן שמשיאין אשר מט"ז נראה דלכך שינה מרן בש"ע י"ד סי' של"ט דין מהר"ם וכתב מי שא"ל וכו' ולא כתב דינו באשה כמ"ש מהר"ם ועיין להכנ"הג שם בהג"הט ומאי דפשיט"ל למר דבגוסס אם נשאת תצא ע"ש הדבר במחלוקת שנוי כמ"ש ועיין להב"ש ס"ק י"ח וצ"ד ע"ש:
ז' אם העידו א' כשר וא' פסול בעבירה על א' שמת להשיא את אשתו אי אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפמ"ש התוס' כפ"ק דמכות דף ו' ע"א בד"ה אמר דבד"מ ב' שנמצא א' מהם קרוב או פסול מהני עדות הכשר לחייבו שבועה ע"ש ודאי דה"נ כיון דע"א סגי כעדות אשה מהניא עדות הכשר לחודיה אבל לפי מה שנראה מדברי הרי"ף שהביא הרא"ש שם דגם לשבועה פסול איכא לספוקי בעדות אשה ועיין להנ"ב חא"ה סי' מ"ה שהוכיח דלא אמרי' בעדות אשה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע"ש:
ח' ע"א שאמר לאשה חוץ לב"ד שמת בעלה וחזר בו ואמר ששקר ענה בו אי אמרי' כיון שהגיד וכו'. מרן בתשו' א"הע סי' ד' כתב דאפילו א"ל בתחילה חוץ לכ"ד כיון דמהני עד מפי עד הוי כמו שהעיד בכ"ד וכבר נגמר עדותו וא"ח ומגיד והביאו דבריו בק"ע סי' קנ"ח ע"ש אבל הר"ן בתשו' סימן מ"ז הביאו הח"מ סקי"ז כ' דיכול לומר מבדין אנו ע"ש ונ"ל ראיה מהגמ' דא"י לחזור ולהגיד והוא מגמ' פ' שבועת העדות דל"ב ה"מ בע"א דפטור דאמר לאשה ולא אמר לכ"ד וה"מ בע"א דחייב דלא אמר לא לאשה ולא לב"ד ואי איתא הו"ל לפלוגי בגוונא דרישא ה"מ דחייב דאמר לאשה וחזר בפני ב"ד ואמר ששקר ענה ול"מ לדעת אגודה ודעמיה שהביא הכנ"הג כהג"הט אות תנ"ז דעד מפי עד ובא הא' והכחישו שלא א"ל דסברי דהב' נאמן ולכך בא"ל לדידה פטור משום דל"מ הכחשתו ודאי דלפ"ז אי יכול לומר דשקר ענה חייב בש"הע כיון דמהניא הכחשתו אלא אפילו לדעת הרמב"ן ודעמיה דסברי דהראשון נאמן וכ"ד רש"י דהא' נאמן ומאי דפטור מקרבן שבועה משום דיכולה לילך לב"ד אחר ולהעיד וכמ"ש הרדב"ז ח"א סי' רמ"ב ע"ש ועיין למרן בתשו' שם שהוכיח מדפטור דהב' נאמן ע"ש והוא תימא דרש"י והרא"ש שם דחו ד"ז ואפילו להסו' כן נר' ודאי דהיכא דאמר ששקר ענה א"י לילך לב"ד אחר ולהעיד כיון שאמר ששקר ענה ונאמן בדבורו דבשלמא כשהכחישה שלא א"ל היא יודעת שאמת שא"ל ומעידה בכ"ד אחר אבל כי אמר דשקר ענה ומן הדין נאמן אינה מעידה בב"ד אחר להתירה שלא כדין אלא ע"כ דאמרי' בכה"ג כיון שהגיד וכו' וכ"ש למ"ש הכנ"הג שם דאפילו להרמב"ן ודעמיה דהא' נאמן מודים באשה דנאמנת ואפילו הא' מכחישה משום דדיקא ומנסבא ע"ש מיהו למ"ש הרא"ש שם דטעמא דפטור מק"ש משום דהיא גרמא אין להוכיח כן דאפילו דאמר שקר ענה נאמן בדיבורו פטור מק"ש משום דהיא גרמא:
ט' ב' שהעידו באשה שמת בעלה אלא שהכחישו זא"ז הכחשה גמורה ולדברי כולן מת בעלה אי בטלה עדותן כיון שיש הכחשה ביניהם ד"ז יש ללמוד מדברי הריב"ש סי' תע"ט שנשאל בב' כיתי עדים שהעידו בקידושין שכת א' אומרת שנתן הקידושין ליד האב וכת א' אומרת שנתן ליד הכלה והשיב אחרי שב' כיתי עדים תרווייהו בא"א קא מסהדי אע"פ שיש קצת הכחשה ביניהם מקודשת כרשב"א בפ' ז"ב שאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ב' כיתי עדים שכת א' אומרת מנה וכת אחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת א' שבש"א נחלקה העדות ובה"א יש בכלל מאתים מנה וקי"ל כרשב"א וה"נ בכלל ב' הכיתות יש שנתקדשה ול"ל דשאני המנה והמאתים דיש המנה בכלל המאתים דודאי רשב"א לא נקט האי לישנא ברישא אלא משום דבכת א' דפליגי ב"ש וב"ה וסברי ב"ה דמצטרפי אינו אלא משום דבכלל המאתים מנה עש"ב וה"נ דכוותה בעדות אשה כיון דסגי בע"א הוו ב' עדים כמו ב' כתי עדים כיון דע"כ ע"א מהם כשר מתירין אותה ע"פ אותו העד איברא דק"ל לדברי הריב"ש ממתני' בפ"ג דנזיר ד"ך ע"א בב' כיתי עדים אלו מעידין שנזר ב' ואלו מעידין שנזר ה' בש"א נחלקה העדות ובה"א יש בכלל ה' ב' הרי דב"ה לא נחלקו אלא משום דיש בכלל ה' ב' אכל בהכחשה גמורה מודו דנחלקה העדות ולא נקט שם דין דכת א' כלל ויש לקיים דינו של הריב"ש דלעולם הוי הכחשה גמורה ומ"ש ב"ה יש בכלל וכו' היינו ר"ל דנקטי' במה שהם שוין ולא בטלה עדותן במה שהם שוין ויש להוכיח דינו של הריב"ש מגמ' שם דאמ"ר ה"מ במונה א"ל ר"ח מאי קאמר אילימא א' אומר ב' ולא ה' וא' אומר ה' ולא שנים הא מכחשי אהדדי ור"ל ופשיטא וכתב ה"מ במונה לר"יש וכו' ונראה שהוכרחו לזה מדקאמר בגמ' א' אומר וא' אומר משמע דבכת א' מיירי וי"לד דהגמ' גופיה אמאי לא נקט לה כב' כיתי כגוונא דמתני' ואי משום דב' כיתי לאו מילתא דפשיטא היא א"כ נוקמיה למילתיה דרב אמתני' ולא קשיא פשיטא אלא ע"כ דס"ל להגמ' דבב' כיתי אפילו הכחשה גמורה נזיר ב' משום דממ"נ א' מהם כשירה כדברי הריב"ש אח"ז ראיתי בירושל' שם ובפט"ז דיבמות פלוגתא דרב ור"י בזה דרב ס"ל לא בטלה עדותן בהכחשה גמורה ונקטי' עדותן במה שהם שוים ור"י ס"ל דבטלה עדותן וקאמר התם דבכת א' מודה רב דבטלה עדותן כיון דע"א הנשאר לא מהני חיליה דרב מהכא א' אומרת מת וא' אומרת נהרג הואיל וזה וזה מודים וכו' ע"ש בסוגיית הירושל' והעולה משם דלר"י הא דתנן א' אומרת מת וכו' דוקא בצרות משום דהכחשה דצדה לאו הכחשה ורב ס"ל ה"ה בעדים בעלמא ואע"ג דאמרי' שם דמודה רב בד"ן לא מדמי לה לד"ן באופן דד"ז פלוגתא דרב ור"י בירושל' ומ"מ מה שהוכחתי מגמ' כדברי הריב"ש אמת ונכון דאע"ג דרב לטעמיה מ"מ כיון דמילתא דר"י דירוש' לא הובאה בגמרין ודאי דנקטי' לדינא כגמרין והרא"ש בתשו' הביאו הטור כתב בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג כיון דלדברי כולן מת מותרת ולמד ד"ז ממתני' דצרות ופ' מרן בש"ע בדין ט' וכן הסכימו האחרונים רלא כש"הג בסוף יבמות. ומ"ש הב"ש דזה לא הוי הכחשה בגוף העדות ע"ש ליתא דזה הוי ממש כמו א' אומר בסייף וא' אומר בארירן דמתבאר מהגמ' דסנהדרין ומדברי הר"מ בפ"ג מה' עדות דהוי הכחשה בגוף העדות וכ"מ בירושל' שם אלא העיקר כמ"ש דע"א וע"א בעדות אשה הוו כמו ב' כיתי עדים ואפילו בהכחשה גמורה נקטי' עדותן במה שהם שוים וכמו שנתבאר וראיתי למהרימ"ט חא"ה סי' ל"ח שכ' על תשו' הרא"ש הלזו דכשמכחישין עצמן כגוף העדות כגון א' אומר מת על מטתו וא' אומר נהרג בטלה עדותן אע"ג דגבי צרות תנן וכו' צרות שאני כמ"ש בירוש' וכו' ע"ש ותמהני דבירוש' לא אמרו כן אלא לר"י אבל לרב דקי"ל כוותיה בעדים נמי אפילו הכחשה גמורה נקטי' עדותן במה שהושוו כיון דא' מהם כשר וכמו שנתבאר ועיין להנ"ב חא"ה דמ"ט ע"ש:
י' אי מקילי' תרי קולי בעדות אשה כ' בהגה"מר בפ"ב דיבמות בפלוגתא דרבוותא בירושלמי במצאו כתוב בשטר איש פ' מת דלא מקילי' לא אם כתוב בשטר שראה הוא בעצמו שמת אבל אם כתוב בשטר ששמע שמת לא מקילין תרי קולי עד מפי עד ומן הכתב ע"ש וכ"נ ממ"ש הר"מ בפי"ג מצאו כתוב בשטר וידעו שזה כתב ישראל משיאין את אשתו וכתב ה"ה לאפוקי מסל"ת דאינו נאמן בכתב ומרן בב"ה חלק בזה ודעת ר"מ לפ"ד ה"ה נראה דהיינו משום דלא מקילי' תרי קולי וכ"כ הלבוש דטעמו של דבר ע"ש ואין להקשות א"כ היכי מכשירין ע"א חתום הא תרי קולי נינהו ע"א ומפי כתב דהר"מ סובר דע"א מהני בעדות אשה מדאורייתא משום דעבידא לאגלויי כמ"ש בסוף הלכות גירושין אבל ער מפי ער לא עבידא לאגלויי דיכול העד הא' להכחישו וא"כ לדעת רובא דרבוותא דע"א דכשר בעדות אשה הוא קולא שהקילו חז"ל גם ע"א מן הכתב פסול ודוקא בשטר חתום בב' עדים הוא דהכשירו בירוש אך ממ"ש ה"ה גבי מצאו שטר כתוב וכו' דבעי קיום ובקיום ע"א מעיד שזה כתב ישראל ע"ש נראה דמקילין אפילו תרי קולי שהרי ע"א שמעיד על כתב ישראל הוא עד מפי עד ומן הכתב וכ"כ הב"ש סקכ"ט ומהתימא עליו דבסקכ"ז הביא דברי הגהמ"ר להלכה והמה כללן בהדייהו ומעתה צ"ל דמ"ש ה"ה לפסול מסל"ת מהכתב אין הטעם משום תרי קולי כמ"ש הלבוש אלא כמ"ש הא האחרונים הלא בספרתם ועמ"ש בס' דרך המלך דק"י ע"ש:
י"א כתב הריב"ש סי' שע"ז דמסל"ת אפי' במת או נהרג לחוד בלא קשר דברים והר"מ לא כ"כ לעיכובא עש"ב ובסי' שפ"א ומרן בכ"י הסכים לדבריו דלא כתשו' הר"ן שחולק ע"ז וכ"נ דעת הרשב"א והריטב"א בספ"ב דיבמות דכ"ה ע"א והנ"י שם דאהא דפרכי' אמתני' דהרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא רשע הוא הקשו נוקמה במסל"ת לדעת הרי"ף בפ"ב דס"ל מסל"ת רשע כשר דלא גרע מגוי ע"ש ואי איתא דבעי' קשר דברים לא מק' מידי וע"ש עור גבי משם רויה באומר אני הייתי עם הורגיו ע"ש וכן יש להוכיח דלא בעי קישור דברים ממתני' דפ"ב דקתני אפילו שמע מן הנשים אומרות מת איש פ' דיו ור"ל אפילו מסל"ת כדפירש"י הרי דבמת לחוד הוי מסל"ת ואין לומר דשאני נשים דכשירות אפילו במתכוין להעיד שהרי ע"כ מתני' כרע"ק דפוסל אשה בעדות אשה דאי אשה כשירה כ"ש מסל"ת כמ"ש מהרי"ק שו' קכ"א ות"הר סי' רל"ט ע"ש ומאי אפילו שמע דקתני וכ"כ מהרח"ש די"ז ע"ש ומינה שמעי' דלא בעי' קישור דברים:
י"ב אי שרי בס"פ בעיגונא פלוגתא דרבוותא כמ"ש הכנ"הג הגהב"י אות צ"ו ומתבאר שם דבס"ס שאינו מתהפך לכ"ע אין מתירין בס"ס ועיין להריב"ש סי' שע"ז וסי' שפ"א:
י"ג כתב עוד הריב"ש בסי' הנ"ל דבשאלם הגוי תחילה במאי עסקיתו והשיב לו בפ' הוי' תשובת שאלתו וכשר ולא מלאו לבו להקל די"ל דהוי כמי ששאלוהו ומה שהקילו בכ"הג בפ' פיסולי המוקדשין בא"ל קסבור מה טיבו של זה התם באיסורא דרבנן אבל בעדות אשה דאיסורא דאוריית' לא מקילי' בכה"ג וכ"ד הר"ן בתשו' וכמ"ש מרן בב"י ע"ש וק' דא"כ בי עביד צריכותא בגמ' שם ברישא וסיפא אמאי לא קאמר דאצטריך רישא לאשמועי' דמהני כאן אע"ג דל"מ כה"ג בעדות אלא ע"כ דפשיט"ל דבכה"ג לא הוי אלא כתשו' שאלה וכשר:
י"ד אם בא הגוי לפני ב"ד אפילו אמר מעצמו בלא שאלה לא הוי מסל"ת הריב"ש שם ע"ש שהוכיח כן מהגמ' ומתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ה' אין נראה ה כן ממה שהוכיח דמסל" ת אינו נאמן בשבויה מדאמרי' בכתובות דכ"ג בבנתיה דר"ח דאוקמינהו לשבויה מאבראי וכו' וא"א דמסל"ת נאמן בשבויה נעלינהו בב"ד ויסיחו לפי תומן ע"ש משמע דהוי מסל"ת אפילו בבא לפני ב"ד:
ט"ו אם הסיחו לפי תומן מתחי' אע"פ ששאלוהו אח"כ שיפרש הענין נאמן כ"כ הרי"ף מההיא דפונדקית וכתב מהרשד"ם סי' מ"ג דוקא באותו מעמד אבל אח"ז לא ע"ש אבל המ"ב סי' ק"ה כתב אפילו אחר ימים כמ"ש הב"ש סקמ"א וכ"ב מהרי"ט ח"א סי' נ"ב דאפילו שאלוהו אחר ימים לבאר הענין הוי מסל"ת ע"ש:
ט"ז גוי מסל"ת שהרג את פ' אי בעי' וקברתיו אפילו להחולקים על הר"מ ולא בעו וקברתיו י"ל דה"ד באומר ראיתי פ' הרוג אבל בגוי הרוצח אינו ממתין עד שימות שירא פן יתפשוהו ואמר בדדמי וראיתי למהר"ם לובלין סי' ק"י שהוכיח דאפילו בגוי הרוצח לא בעי' וקברתיו מההיא דאמרי' בפ"ב דיבמות דכ"ה אני הרגתי את פ' והשיאו את אשתו הרי דלא בעי וקברתיו אפילו ברוצח וה' אמונת שמואל תמה עליו דהתם בישראל מיירי ונאמן משום דפלגי' דיבוריה והוי כמעיד פ' הרג את פלוני ודחק לומר דראייתו משינויא דר"י שם ע"ש ולא ראה דברי הרשב"א בתשו' סי' אל"ף רי"ז דבאומר אני הרגתי ל"ל פלגי' דיבוריה דדוקא דמתפרש לשונו בן אלא מאי דפלגי' דיבוריה גבי הרגתיו דאמרי' לא הרגו אלא באונס או בשוגג ע"ש וא"כ לפ"ז יש להוכיח דאפילו ברוצח לא בעי קברתיו דאפילו שהרגו באונס ובשוגג ירא פן יתפסוהו דלא ידעי שהרג באונס:
י"ז עד א' בקטטה בעיא דלא איפשי' והר"מ בפי"ג כתב וז"ל בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא ע"ש והרשב"א והריטב"א תמהו אי היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו ועוד דבבעיא דע"א במלחמה יע"א ביבמה פ ' דנאמן משום דעבידא לאגלויי ומ"ש בע"א בקטטה דאינו נאמן והרא"ם בתשו' הביאו הכ"מ כתב דפשי' דע"א נאמן בעבידא לאגלויי אבל ע"א בקטטה חיישי' כיון דהוחזקה שקרנית שמא שברה והגמ' ה"ה דהומ "ל בבעיא צר ואפלו דכל ישראל לא הוחזקו חיישי' דע"י פיתוי והסתה העיד ע"ש ותמהני דבגמ' דמכות ד"ה ע"ב איתא ההיא איתתא דאתיא סהדי ואשתקור ואתיא סהדי ואשתקור ואתיא סהדי ולא אשתקור אמר ר"ל הוחזקה זו א"ל ר"י אי היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו וא"ל ר"ל דכיון דאיכא דקא מהדרא חיישי' והיינו ע"י שכירות כדפירש"י הרי דר"י פליג דאפילו בה"ג לא חיישי' וקי"ל כר"י וכ"פ הר"מ בפ' כ"ב מה' עדות וזה סותר למ"ש בה"ג דחיישי' שמא תשכור ודוחק לחלק בין ע"א לב' עדים ועו"ק דאפילו ר"ל לא מצינו שאמ' כן אלא בהוחזקה תרי זמני ובה"ג כ' הוחזקה זו אפילו בחד זימנא ועיין להר"ן בחי' שם ועפי"ד ישנו מן הישוב ע"ש:
י"ח מהרי"ק סי' קכ"א ות"הד סי' רל"ט הוכיחו ממתני' דפונדקית דמסל"ת עדיף מאשה ע"ש ואני תמיה בזה דבאיסורין קי"ל דאשה כשירה כמו ע"א כמ"ש הר"ן ריש חולין ופ' מור"ם בי"ד סי' קכ"ז וגוי מסל"ת אינו נאמן באיסורין כמ"ש שם בסי' צ"ח ועיין להט"ז והש"ך שם ובסי' שי"ו ע"ש:
י"ט במים שאל"ס סמכי' אסי' שאינן מובהקין ביותר כיון דסי' מדרבנן ומים שאל"ס מדרבנן שריא וא"צ סי' כלל ואם כן הם אמרו והם אמרו כ"כ ה' ישועות יעקב סק"מ והנ"ב חא"ה סימן מ"ג מתשו' הרא"ש כלל ב' שהקשה ע"ד הר"מ דבכלאי בהמה מדאורייתא דוקא בב' מינין טהור וטמא מגמ' דחולין דע"ט דא"ל ר"א כי מעיילת כודנייתא בדוק בהנך דדמו להדדי ודייק בגמ' ש"מ סי' דאורייתא וא"א נימא כיון דב' מינין טמאים מדרבנן הוא דאסירי סמכי' אסי' אפילו אי סי' דרבנן ע"ש מיהו מדברי התוס' ר"פ החולץ אין נראה כן שכתב בד"ה שנמצאת וז"ל ואור"י נהי דלאו חליצה היא מ"מ אסור בקרובותיה כיון דמדאורייתא הוי חליצה ע"ש הרי דאע"ג דקרובת חלוצה מדרבנן הוא דאסור כדאיתא בגמ' דקידושין דמ"א מ"מ כיון דמדאורייתא הוי חליצה אע"ג דרבנן אמרו דלא הוי חליצה מחמרי' וה"נ דכוותה אע"ג דמים שאל"ס דרבנן לא סמכי' אסי' כיון דמדאורייתא לא סמכי' אסי' וכ"נ מדברי התוס' שם ביבמות דקט"ו ע"ב בד"ה וקאמרי שכתב ראי סי' לאו דאורייתא מיירי בסי' מובהקים אע"ג דמיירי במים שאל"ס ומה שהוכיחו הנ"ב והש"י מדאמרי' בר"פ יש בכור דהא דתנן אין מעידין אלא בפרצוף פנים עם החוטם הוא חומרא מדרבנן בנן ובסיפא דההיא מתני' קתני אע"פ שיש סי' וכו' ע"ש ל"מ דא"י לאוקומי סי' דקתני היינו סי' גוץ וארוך והגמ' ביבמות דק"ך דלא מוקי לה בגוץ וארוך אלא אי אמרי' סי' דאורייתא ס"ל כשינויא בתרא בפ' יש בכור דמשני יכיר לחוד והכרת פנים לחוד ע"ש:
כ' היכא דשאלו לגוי על ראובן ואמר שנהרג עם שמעון אשת שמעון מותרת דלגבי שמעון לאו תשו' שאלה היא מהרשד"ם סי' פ':
כ"א היכא דאיכא הוכחות דקושטא קאמר הגוי אפילו ע"י שאלה הוי מסל"ת מהר"ם לובלין סי' ק"י אמונת שמואל סי' ט' פ"מ ח"ג סי' י"ב וע"ש אופן ההוכחות ובח"א סי' צ"ח:
כ"ב דוקא שאלוהו ישראל הוא דלא הוי מסל"ת אבל שאלוהו עכ"ום שלא בפני ישראל מסל"ת הוי ת"הד אבל מדברי מהרי"קו נראה דאפילו שא שאלוהו עכ"ום לא הוי מסל"ת מהר"ם לובלין סי' ק"י:
כ"ג מסל"ת גמור שאמר שנהרגו ב' אנשים פ' ופ' וידענו בבירור שא' מהם קיים אמרי' דאחר נמי קיים כההיא דעשינו עלינו את הבית דאמרי' כי היכי דנעשה לו נס וניצול גם האחר ניצול אמונת שמואל סי' ט' ועיין להח"מ ס"ק ק"ח דנסתפק בעדים שהעידו ששני בני אדם נהרגו וראינו שאחד מהם קיים אי אמרי' כיון דלא דייקי שפיר גבי זה גם לגבי אחר חי הוא ע"ש:
ב"ד יצאו גוי וישראל חוץ לעיר ואחר שעה בא הגוי רוכב על סוס של ישראל ובידו המלבושים של הישראל ושאלוהו ישראל היכן פ' ואמר שנהרג בדרך אפילו ע"י שאלה חשיב מסל"ת דביאתו בסוסו ומלבושיו של הישראל הוי כהתחיל לדבר ודמי לכי חזתינהו בריא דסוף יבמות פ"מ ח"ג סי' י"ב:
כ"ה בששמעו הגוים אומרים שמת פ' לא חיישי' שמא ע"י קול הברה שיצא אומרים כן פ"מ שם ועיין להכנ"הג הגהב"י אות ט"ל מ"ש ע"ד רבינו משולם שהביא מרן בב"י:
כ"ו מנין דהוי סי' ל"ד עשרה אלא אפילו ב' אמונת שמואל סי' ט':
כ"ז אמר א' שמעתי מעד א' שנהרג פ' בלי ס' לישנא דבלי ס' נראה רבדדמי אמר ויש להסתפק בו מהריב"ל ח"ג סי' פ"ט:
כ"ח אמר ששמעתי שמת פ' ולא אמר ממי שמע יש להסתפק שמא קול הברה שמע כיון שלא הזכיר שם מי ששמע ממנו מהריב"ל שם ועיין בס' א"ש סי' כ"ד שכתב בשמו להפך וליתא דמרן בתשו' סי' ג' כתב דלא חיישי' להכי ועיין להפ"מ ח"ג סי' י"ב ע"ש :
כ"ט גוי מפי גוי ולא ידעי' שהגוי הא' היה מסל"ת נחלקו הפו' אי אמרי' כיון שזה מסל"ת גם הא' מסל"ת כמ"ש מור"ם בדין ט"ז וישראל המעיד מפי גוי דעת הט"ז דגם בזה אמרי' מסל"ת וכ"ד מהר"ם אלשיך סי' מ"ד ומהרש"ח סי' ס"ב ועיין להכנ"הג הגהב"י אות קכ"א אבל הב"ש כתב דבישראל חיישי' כיון שדרך ישראל לשאול על חבירו ומדברי פ"מ ח"א סי' צ"ח אין להוכיח כלום דהתם לאו בסתמא מיירי אלא דידעי היהודים שהיה ע"י שאלה לגוים ועיין להרב יד אהרן הגהב"י אות פ"ו:
ל' כתב מרן בתשו' בדין מסל"ת ס"סי א' באמרה לו הגויה איה חביב חבירך ואח"כ אמרה לו שמעתי ב' גוים אומרים שהרגו לחביב י"ל דמ"ש הגויה איה חביב חבירך הוא דברי עצמה שהבינה שחביב שאמרו הגוים הוא זה שהוא חבירו של זה אבל הרוצחים לא אמרו אלא שהרגו לחביב וכמה חביב איכא בשוקא ע"ש ונראה דדוקא התם דכשסיפרה היא לשון הרוצחים לא אמרה אלא שאמרו שהרגו לחביב אבל מסתמא תולין שהכל מדכרי הרוצחים וכה"ג כתב מהרימ"ט ח"א ס"סי נ"ב בגוי שאמר ששמע שנהרג יהודי א' אמרו לו מי הוא זה א"ל זה בנו של פ' ששוכן במקום פ' ונסתפק השואל אם הם דברי הגוי הא' והשיב כיון שלא אמר מתחילה כל הדברים אלא ע"י שאלה יש מקום להסתפק אבל אם גוי הב' אמר כל הדברים מתחלה מסתמא שהכל מדברי הגוי הא' ע"ש:
ל"א דין ט"ז בהגה ויש חולקין היא דעת הר"ן דס"ל דלא תלי' שהראשון מסל"ת עד דידעי' בבירור שהא' מסל"ת ודלא כה' א"ש סי' כ"ד דדעת החולקים היא דלא מכשרי' מסל"ת מפי מסל"ת ע"ש ומ"ש מור"ם כאן דיש חולקין ולעיל סתם דאפילו אמר סתם ששמע כשר ע"ש י"ל דש"ה דאמרי' מסתמא מכשר שמע אבל הכא רובא דגוים ע"י שאלה הוא ולא מסל"ת ולכך בעי' דידעי' בבירור דמסל"ת הוא:
ל"ב די"ח אלא נתקדשה לבד וכו' כתב הרשב"א בתשו' הובאה בב"י נתייחדה אחר הקידושין אמרי' הן הן עידי יחוד ול"ד להא דאמרי' בפ' המגרש מודים בנתגרשה מן הארוסין שאין לבו גס בה דש"ה דכבר גירשה אבל זו שנתייחד אחר הקידושין חיישי' והכנ"הג כתב דהריב"ש שכ' בסי' ה' דהמתייחד עם ארוסתו אין ראיה שבעל כיון שאין לבו גס בה ל"פ ע"ז דש"ה שהיו ארוסין ע"מ לכנוס אבל בנדון הרשב"א הקדושין הן הנישואין ור"ל דבנדון הרשב"א מודה הריב"ש אבל הרשב"א ודאי אפילו בארוסין ע"מ לכנוס קאמר כמו שמתבאר מדבריו ונראה דגם הריב"ש מודה בזה אלא דנדונו שאני דלא הוו קידושין כלל אלא ע"י הנוצרי ושדוכין מיקרו כמ"ש בדבריו שם ע"ש אבל הר"ן בתשו' סי' ס"ג כתב בקידש אשה שנתגרשה מבעלה ואח"כ נודע שהגט בטל מותרת לב' ולא חיישי' שמא בא עליה כדאמרי' בפ' המגרש מודים בנתגרשה מן הארוסין שאין לבו גס בה וכ"ש זו שלא נתייחד ע"ש הרי דס"ל דנתייחדה אחר קידושין אין לבו גס בה וחולק על הרשב"א:
ל"ג דין ט"ז בהגה שהורו לה ב"ד וכו כ"כ הרשב"א דמט"ז הוא דאשתרי מיכל לדוד ע"ש וקשה דא"כ בגמ' בפ' ד"א דל"ג דפריך החליפו ברשיעי עסקי' ומגיה תני הוחלפו אמאי לא מוקי לה בהורו להם שהקדושין שלהם בטל ועי"כ החליפו דמותרין להחזירם וחייבין בקרבן דשוגג הוא וכדאשכחן דחייבין הצבור קרבן בהוראת ב"ד בפ"ק דהוריות:
סימן כח
דין א' ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש כן לשון הר"מ משמע דס"ל סתם גזילה וגניבה לאו יאוש בעלים וכ"כ ריא"ז בפ"ק דקידושין ותוס' רי"ד בפ"ב דקידושין דנ"ב ע"ש ועיין להר"מ בפכ"ד דכלים דמחלק בין גזילה לגניבה ועיין למהר"ש יונה סי' נ"ט ולהג"פ סי' ק"ך סק"ו ע"ש ואני תמיה ע"ד הר"מ וריא"ז והתוס' דבגמ' בפ' הגוזל דקי"ד פליגי תנאי דר"ש ס"ל סתם גזילה יאוש בעלים וסתם גניבה לאו יאוש בעלים ורבנן ס"ל איפכא ור' ס"ל סתם גזילה וגניבה יאוש בעלים וליכא מ"ד דתרוויהו לאו יאוש בעלים וי"ל דס"ל דמאי דמוקי הגמ' דר' דאמר גנב כגזלן היינו גזלן דר"ש כל הנהו מתני' דמוכיח הגמ' הכי אינו אלא למ"ד בידוע נמי מחלוקת אבל למ"ד בידוע ד"ה מוקמי' הנהו מתני' בידוע ומוקמי' דר' דאמר גנב כגזלן היינו גזלן דרבנן וס"ל לר' דתרוויהו לאו יאוש בעלים וכ"מ בדברי הר"ב בש"מ שם. ע"ש ופ' כר' וכמ"ד בידוע ד"ה משום דהגמ' בפ"ב דקידושין דנ"ב ע"כ דס"ל הכי דאהא דאמרי' ש"מ המקדש בגזל אינה. מקו' אפילו בגזל דידה פריך מברייתא דקידשה בגזל וגניבה וחמס או שחטף סלע וקידשה מקו' ומשני הא דשדיך והא דלא שדיך ומאי פריך נוקמא כר' דסתם גזילה וגניבה יאוש בעלים וע"כ. דהגמ' שם ס"ל דגנב כגזלן היינו כגזלן דרבנן ועפי"ז ניחא מה שהקשה בשיטה שנשאל שם אמאי לא הוכיח ר"נ שם בדי"ג דיש לחלק בין שדיך ללא שדיך מכח:
רומיא דמתני' דהמקדש ה' נשים אברייתא דקידשה בגזל ובחמס ע"ש ועפי"ה ניחא דר"נ מוקי לה כר' ול"מ למי' אין שקלי ודידי שקלי ולהכי לא הוכיח אלא מברייתא דחוב ואע"ג דמיירי בגזל דידה וליכא שינוי רשות כמ"ש רש"י שם והטור בשם הרמ"ה ועיין להרב כנ"הג בח"מ סי' שנ"ג הגהב"י אות ג'. י"ל דס"ל להך תנא יאוש כדי קני דפלוגתא דתנאי היא בקמא דקי"ד ע"א ע"ש וניחא בזה מה שהקשה מהרש"א על רש"י בר"פ הגוזל בתרא ע"ש. מיהו מדברי רש"י שם במתני' בדקי"ד ע"א מתבאר דהתם איכא שינוי רשות והא דקרי ליה הגמ' שם יאוש כדי היינו דקודם השינוי רשות לא היה אלא יאוש כדי וא"כ באיסורא אתא לידיה ופליגי ביאוש ושינוי רשות דאיסורא אי קני או לא אבל יאוש לחודיה לכ"ע ל"ק ומ"מ בגמ' דב"ב דק"י ע"כ דס"ל דר' בגזלן דרבנן קאמר מדהוצרך למי' פרושי קמפרש וכו' ע"ש. ודע דמהגמ' דקידושין דאמר לית דחש להא דר"ש נר' דפלוגתייהו בישראל מיירי והטור ח"מ סי' שס"ח כ' פלוגתא דרבוותא בזה ע"ש להש"ך ולהתי"ט במס' כלים שם בפלוגתא דר"ש ורבנן:
בהגה או בגניבת גוי וכו'. ד"ז ממהרי"ו סימן קל"ח והש"ך בח"מ סי' שמ"ח תמה עליו דגזל הגוי מדאורייתא אסיר לדעת הר"מ וכ' דהמעיין במהרי"ו יראה דאינו כן ע"ש ועיין במהרי"ו בדברי השואל שכתב גזל גמור וכיון דאסיר מדרבנן אינה מקודשת ותמה עליו דלא הוי אלא כהפקעת הלואתו ואפילו גזל ל"ד לחמץ דאסור בהנאה ע"ש משמע דלא אסיר אלא מדרבנן דלא הוי גזל גמור מדאורייתא אבל בגזל גמור דאורייתא כמו ויגזול את החנית אסור מן התורה ועיין ח"מ וב"ש:
עוד בהגה קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן כ"ד רי"ו והרא"ש בפ' מרובה. דס"ו והביאו הטור ח"מ סי' שנ"ג וע"ש בב"י שכתב לא מצינו לו חבר ובדרישה שכ' דדברי הרא"ש מוכרחים ממלתא דר"י בגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש הא נתייאשו יכול הגזלן להקדיש אע"ג דהוי יאוש כדי וע"כ דלחומרא קדיש ועיין להרשב"א ח"א סי' תתקס"ח ע"ש ותמהני דבהקדש איכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש כדאיתא שם בפ' מרובה דס"ז ע"א ובקדשי' שאינו חייב באחריותן איכ' גם שינוי רשות כמ"ש התוס' שם כבר כתבתי דעת הרמ"ה דבגזל דידה ליכא שינוי רשות וראיתי למהריב"ל ח"א די"ח בהגהת ה' בנו שכתב דמדברי התוס' בקידושין דנ"ב נר' דחולקין על הרמ"ה ממה שהק' מאי קמ"ל רב הא מתני' היא וא"א הא קמ"ל דבגזל דידה אפילו נתייאשו ע"ש ונעלם ממנו דרב בפ' מרובה דס"ז ס"ל יאוש כדי קני ע"ש. ובדברי התוס' ר"פ הגוזל בתרא וא"כ ע"כ דרב קודם יאוש מיירי מיהו קשה מאי פריך מברייתא דקידשה בגזל נוקמה לאחר יאוש ועיין למהר"ש יונה סי' נ"ט ולהג"פ סי' ק"ך ולהב"ח בתשו' החדשות בק"א עש"ב:
דין ז' הי"ל מלוה אצלה וכו' בעיסקא דפלגא מלוה אם קידשה בפלגא דמלוה לכאורה נר' דהוו קידושין דטעמא דהמקדש במלוה א"מ אמרי' בגמ' דמ"ז משום דמלוה להוצאה ניתנה ופירש"י להוציאה בצרכיו ולא להתעסק בה וא"כ בעיסקא דאינו יכול להוציא בצרכיו אפילו חלק המלוה כדאי' בפ' המקבל ובפ"וד בי"ד סי' קע"ז אבל ראיתי להמרדכי בפ' המקבל שכ' דאין יכול לקדש אפי' בחלק המלוה וכן לענין מכר ושמטה דין מלוה גמורה יש לה ע"ש ומדבריו למד מהר"י אדרבי סי' ע"ח דאין הבכור נוטל פ"ש בעיסקא בחלק המלוה וכ"כ הרדב"ז ח"ג סי' תקס"ד לענין בכור וירושת הבעל וכ"מ בתשו' המימוני ס' משפטים סי' י"ב והוכיח דאינה מקודשת מגמ' דקידושין שם דפריך אי דקבלה עלה אחריות היינו מלוה הרי דאפילו פקדון כי קבל אחריות הו"ל מלוה גמורה ע"ש ותמהני דמאי דפריך היינו מלוה משום דברייתא קתני במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת ולהכי פריך כי קבל אחריות אמאי א"מ כשלא נשתייר הא הו"ל מלוה ע"י קבלת אחריות אבל למסקנא דבמלוה אע"פ שנשתייר א"מ בפקדון מקודשת בקיבל אחריות דעדיף ממלוה וכדפירש"י שם וטעמא משום דפקדון לאו להוצאה ניתנה ועיין להרדב"ז ח"א סי' רי"ד שכתב דאין משמט בשביעית פלגא דמלוה דהוי כפקדון ולאו להוצאה ניתנה כמו מלוה ע"ש והרא"ש בתשו' כלל ע"ז כתב דאין שביעית משמט ממון השותפות דהוי כפקדון ע"ש. וכבר מרן בב"י בח"מ סי' ס"ז כתב לחלק בין שניהם מתעסקים בשותפות בין עיסקא שא' לבדו מתעסק ע"ש ועיין להע"הש שם:
דין ט"ז בהגה ואם הכלי עדין אצלו וכו'. עמ"ש בזה בחי' בקמא דצ"ט דפלוגתא דרבוותא היא ע"ש.
סימן מ
דין ב' בהגה צריכה גט מהא' הטעם משום שלא יאמרו מחזיר גרושתו משנשאת כמ"ש בפ' המגרש ועיין להרשב"א ח"א סי' תשע"ג ותשע"ד ולהרדב"ז ח"ב סי' תשל"ו ולהרב יד אהרן סי' כ"ח ע"ש ועיין להרב דאש יוסף בח"מ בסימן ל"ד סקכ"ז במ"ש במחזיר גרושתו מן הארוסין דלא אסירא אלא מדרבנן ליתא וכמ"ש בחי' ביבמות די"א ע"ש:
סימן מד
דין ה' ואם עמד אחר וקידשה וכו' כ' הב"ש דאם קידשה הב' לפני פיסולי דרבנן כמו הראשון צריכה גט משניהם כמ"ש הב"י בשם מ"כ והסכים עמו וה' כנ"הג בהגהב"י תמה עד"ז וכ' משם רבו דהטעם דצריכה גט משניהם שמא יאמרו אין קידושין באחותה כמ"ש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ע"ש ונר' דה"ד בנדון המ"כ שהוא בקידשה בפני עדים קרובים מצד האישות דפלוגתא דרבוותא היא אי פסולין מדאורייתא או לא בכה"ג הוא דחיישי' שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה דמדאורייתא קידושין תופסים באחותה אי פסולין מדאורייתא אבל בפיסולי דרבנן ליכא למיחש כיון דמדאורייתא אין קידושין תופסין באחותה וכן מ"ש עוד בזה הכנ"הג בישוב דברי הב"י ע"ש לא שייכי בכ"הג. ומצאתי תשו' המ"כ הלזו היא בתשו' ר"י בן הרא"ש כ"י סי' פ"א וטעם החולק משום דכל רווחא לחבריה שבק כיון דפסול מדאורייתא ודמיא למ"ש בגמ' ר"פ האומר דקידושין במקדש לאחר ל"י ובא אחד וקידשה אחר ך' יום וכו' והחכמים חלקו עליו דל"ד לההיא דקידושין דכאן כיון דאין עדיפות בקידושי כ' מן הראשון כיון דחלו קידושי א' דחו קידושי ב' עש"ב:
עידי קידושין שחקרו אותם באיזה זמן היו הקידושין ואמר א' ביום ב' של ח"המ של פסח העבר והב' אמר איני זוכר אם ביום ב' של ח"המ או ביום ג' ראשון דינו כמי שלא אמר בכמה בחדש גם הב' שאמר א"י אי ביום ב' או ג' הוי כמי שלא אמר נמי באיזה יום בשבת כן מתבאר בתשו' הריב"ש סי' רס"ו דנדונו באמר א' ביום ג' בשבת הא' שאחר התענית בתמוז והב' אמר איני זוכר אם ביום ג' שאחר התענית או יום ד' והשיב דהוי כמי שלא נחקרו בחקירה דכמה בחדש גם לא כוונו באיזה יום בשבת ע"ש ועיין למהרשד"ם חא"ה סי' ל"א ע"ש גם בנ"ד העדים לא הכירו אותה כשראוה עכשיו שהיא היא המתקדשת והאשה מודה בקידושין גם בד"ז הוי ס' קידושין והוי ריעותא דהרשב"א ח"א סי' אל"ף קע"ט כתב בעדים שלא ראו אותה והיא מכחשת אין בו חשש קידושין ע"ש ומהריב"ל והע"הש דייקי מדבריו דאי מודה הוו קידושין וודאין ע"ש ואינו מוכרח די"ל דאי מודה הוו קידושי ס' ולא ודאי וכ"כ מהר"ם די בוטון סי' יו"ד בדעת הרשב"א ע"ש:
סימן מז
דין ג' ע"א אומר נתקדשה וכו' כתב הב"ש דאפילו דקי"ל המקדש בע"א א"ח לקידושיו הכא מיירי באומר הע"א בפני ובפני עד אחד נתקדשה ובכה"ג לא תנשא לכתחילה ע"ש וכ"כ הת"הד סי' רי"ב דבאומר בפני ובפני ע"א יש לחוש ע"ש וצ"ל לפ"ז דמאי דפריך הגמ' בפ' האומר דקידושין אמ"ד א"ח לקידושין ממתני' דהמגרש ולנה עמו בפונדקי ולא מוקי לה באומר בפני ובפני ע"א משום דא"כ מ"ט דב"ש דפליגי וכן מאי דפריך ממתני' דהאומר לאשה קדשתיך וכו' ולא מוקי לה בכה"ג משום דא"כ אמאי מותרת בקרוביו ועיין למהרימ"ט סי' ט"ו שהסכים לדברי הת"הד ע"ש. והרב בני יעקב דקע"ה תמה עליו שסותר את עצמו שממ"ש בחא"ה סי' ל"ח דהתוס' דקתני ע"א בבקר וע"א בערב דאין מצט' מיירי כאומר בפני ובפני ע"א וקתני א"צ גט הרי דס"ל דכה"ג תנשא ע"ש ול"ק דהתם שאני דליכא עידי ביאה אלא עידי יחוד דאפילו בב' עדים לא הוי אלא ס' קידושין שמא בא עליה וכמ"ש ריא"ז בפ' מי שאחזו ע"ש ומה"ט לא פריך הגמ' למ"ד חוששין לקידושיו מהתוס' הלזו נקטי' דבכה"ג דאמר ע"א בפני ובפני ע"א לא תנשא לכתחי' וממ"ש התוס' בכתובות דכ"ג בד"ה תרוויהו לא הוה צריך לזה דאפילו ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא ע"ש ולא כ' עדיפא מינה אמאי לא תנשא אין להוכיח דס"ל דבכה"ג לא תנשא ולכך לא הקשו כן משום די"ל דמיירי באומר בפני ובפני ע"א די"ל דסוגיא דשמעתא שם אזלא אליבא דמ"ד חוששין לקדושי ע"א ולכך לא הקשו אלא אמאי לא תצא דס"ל דאפילו למ"ד חוששין לקידושיו אם נשאת לא תצא וע"ש בהרא"ש ודעת הריטב"א שם בחי' דבאומר בפני ובפני ע"א דינו כמו מקדש בע"א דאין חוששין לקידושיו ולכך לא מוקי הגמ' להנך מתני' דפריך מנייהו דמיירי בכה"ג ע"ש:
סימן נ
א' דין א' וכן אם היתה ממאנת וכו' דוקא ביצאה במיאון לחוד אבל אם נתן לה גט כיון דאסור בקרובותיה לא יחזרו הקידושין כ"כ הב"י בשם תשו' הרשב"א ע"ש. והרב תורת חסד סי' ע"א כ' דהר"מ שכ' בפ"ד מה"א מי שקדש אשת חרש מותרת לא' וכ' ה"ה משום דאפילו יאמרו לא עבר אלא איסור דרבנן ע"ש חולק בזה על הרשב"א ע"ש. וליתא דא"כ קשה ממ"ש הר"מ בפי"א מה"ג בקטנה שלא נבעלה משגדלה ע"ש אלא ע"כ דוקא באשת חרש דהכל יודעין שאין לו קידושין וגירושין מן התורה וכ"כ הלח"מ שם ע"ש ומדברי ריא"ז בפ' ב"ש דיבמות שכ' בקטנה שלא נבעלה משגדלה ונתקדשה שמגרש ב' ונושא א' ע"ש אין להוכיח דחולק עד"ז שכתב הרשב"א דהתם סמך על הטעם שכתב שם שלא יהיה חוטא כדעת הגה"מי בפ"ג מה"א והעיטור אבל לדעת הר"מ דל"מ בדשב"ל ל"מ נמי בדבר שאב"מ וק"ד הא ליתא דא"כ ק' על דברי הרמ"ה מגמ' דפ' הנושא דק"ב דאמרי' מאי פסקא בנות דלא הוו בשעת קנין ל"מ קנין וא"א הא אע"ג דבעלמא ל"מ בנשואין מהני וגבי ממשעבדי כי איכא קנין אלא ע"כ דס"ל להרמ"ה כס' הר"מ דבשב"ל ל"מ שעת נשואין ועוד הרי רי"ו נכ"ג ח"א כתב בשם הרמ"ה דדבר שאינו ברשותו לא מהני בשעת הנשואין ע"ש הרי דאע"ג דבדשב"ל ל"מ שעת נשואין בק"ד ושאב"מ מהני ואי איכא קנין גבי ממשעבדי:
סימן נב
דין ד' בהגה או האיש תוך שנתו וכו' אם השנה מעוברת ועברו יב"ח ולא שנה תמימה. כתבו האחרונים דתליא בפלוגתא דהר"מ בפ"ז מהל' שכירות והרשב"א הביאו ה"ה שם דדעת הר"מ שנה ועיבורה ודעת הרשב"א שנה בלא עיבורה ומהרשד"ם חא"ה סי' קכ"ה כתב דאפילו לדעת הר"מ דוקא שכירות וכיוצא דמתנין על אותה השנה אבל בכה"ג דתקנה היא שדברו חכמים בסתם השנים מודה הר"מ דביב"ח סגי ע"ש והכנ"הג סי' קי"ח הביא כמה מרבוותא שהסכימו שנה בלא עיבורה ואפי' מהריב"ל שחלק להלכה ולא למעשה ע"ש ואפילו אי פלוגתא דרבוותא מ"מ הבעל מקרי מוחזק דהוא יורש מן התורה ויורשי האשה מכח התקנה הם באים וכמ"ש ה' שבות יעקב הביאו הרב יד אהרן שם וכ"כ מהרשד"ם שם והע"הש בסי' זה אות ג' הסכים דבעי' שנה ועיבורה מטעם דכ"ד הר"מ והרי"ף והרי"ן מיגש גבי שכירות ע"ש וכבר כתבתי בשם מהרשד"ם די"ל דאפילו הר"מ מודה בכה"ג דתקנה היא דשנה בלא עיבורה סגי וגם הע"הש עצמו מעשה בא לידו ופשר ביניהם: :
סימן נה
דין ו' גובה עיקר כתובה כתב הריב"ש סימן צ"ז דאם כתב לה בשידוכין אינה גובה אפילו עיקר כתובה והביאו הח"מ וכנ"ל אדברי התוס' בפ"ק דמציעא די"ז ע"ב בד"ה מן הארוסין שהוכיחו דארוסה יש לה כתובה מדאמרי' בפ' האומר דקידושין היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דאם נתן לה גט מעצמו כופין אותו ונותן לה כתובה וע"כ בדלא כ' לה דאי כ' לה היכי מצי למי' לא קדשתיך דאין דרך לכתוב כתובה קודם קידושין ובקידושין הוכיחו דאי כ' לה מאי מבקשין שייך למי' ע"ש ואי איתא טפי הי"ל לאוכוחי דאי כתב לה אמאי אינו נותן כותב כתובה אלא אם נתן גט מעצמו אפילו נתן לה גט ע"י בקשה חייב ליתן לה כתובה מנה ומאתים אלא ע"כ בשידוכין אפילו מנה ומאתים לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה:
במה שנהגו בצ"ב דמכנסת תקבל עליו יתר בשומה איזה סך וכותב הכל בשטר הכתובה בלשון נדוניא שהכניסה לו ולא בל' תוספת ופעמים אפילו אינה מכנסת כלום כותב לה סך מה בל' כתובה ולא בל' תוספת אם גירשה או מת מן הארוסין יש להסתפק אי דמיא למנה ומאתים דאי לא כתב לה אינה גובה ובשכתב לה גובה מן הארוסין או דינה כתוספת ונראה דיש להוכיח דגובה כמו מנה ומאתים מדברי הריב"ש סי' צ"ז שכ' אם כ' לה צדאק בעש"ג אינה גובה הצדאק מן הארוסין שהרי ע"פ דת הישמעאלים תוכל לגבותו מחיים וא"ב חייב לכתוב לה מנה ומאתים בדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ אין דינו כמו כתובה אלא כמו תוס' ע"ש מתבאר מדבריו דאי הצדאק א"י לגבותו מחיים דינו כדין כתובה וגובה מן הארוסין וא"כ אם כתב לה בלשון כתובה ולא בלשון תוס' גובה מן הארוסין דדינו כמנה ומאתים ודוקא תוס' הוא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדברי הרדב"ז ח"ב סי' שס"ט שכתב אפילו כתב לא מעכשיו בכתובה אינה גובה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ע"ש נר' דדוקא מנה ומאתים הוא דגובה מן הארוסין וכ"נ ממ"ש בש"מ במציעא די"ז ע"ב בשם שיטה דטעמא דבכ' לה מן הארוסין גובה מנה ומאתים ולא תוס' משום דבמנה ומאתים איכא אומדנא דמחייב עצמו מעכשיו דאל"ה למה כותב לה מעכשיו יניח עד שתנשא ויכתוב לה בע"כ אבל תוספת יריאה שמא יחזור בו ע"ש וא"כ בכתובת נדוניא שייך ה"ט דליכא אומדנא דיריאה שמא יחזור בו ודין תוס' יש לה ולא תגבה מן הארוסין ובמתנות עמש"ל בסימן ס"א:
סימן נט
המשיא אשה לבנו אם גירש הבן אשתו ראשונה והחזירה ובנשואין של החזרה דר בבית לא מקרי נשואין ראשונים ולא קנאו ירושלמי ר"פ הנושא הלכה ב' וע"ש להק"הע:
סימן סא
דין א' אבל אם היתה נידה וכו'. משמע אפילו ידע החתן שהיא נידה ועשה חופה דלא כס' ר"י שהביא מור"ם וכ"כ הרב בית יהודה סי' י"ב בדעת מרן ע"ש ובכתובת נדוניא שנהנו כבר הוכחתי בסי' נ"ה דדין תוס' יש לה ולא גבייא מן הארוסין ע"ש ובמתנות שנותנים הקרובים לכלה מתנה הם לכלה מעכשיו ואפילו מן הארוסין גובה אותם ול"ד לתוספת דלאחר מיתה הוא דכתב לה כדמוכח מדברי הריב"ש סי' ש"א דכל מידי דמתנה הם מעכשיו ולא לאחר מיתה גובה אותם אפי' בארוסין מלבד מה שנותן לה החתן שלא נתן לה אלא להתנאות בהם וכ"כ מהריק"ש בסי' ן' בשמו ואע"פ שכתב שאין נוהגין בהריב"ש ע"ש מ"מ באלו המקומות נוהגין כהריב"ש כמ"ש הרב בית יהודה במנהגים דקי"ב ע"ש:
סימן סב
דין ד' אלא בעשרה אם בדיעבד ברכו בפחות מעשרה א"צ לחזור ולברך בעשרה ה' נו"ב חא"ה סי' נ"ו:
סימן סו
דין א' או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו כ"כ הב"י בדעת הר"מ דבקנו מידו אפי' יש להם פנאי לכתוב שרי ועדיף מהתפיסה מטלטלי דדוקא באין להם פנאי הוא דשרי וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קע"ד בדעת הר"מ אבל הטור ומהרי"קו בדעת הר"מ כ' דקנו מידו והתפיסה דין א' להם דדוקא בשלא הי"ל פנאי וכ"נ מדברי הרמב"ן והרשב"א הביא דבריהם הר"ב בש"מ בפ"ק דכתובות ד"ז אהא דאמרי' ר"א שרא למבעל בתולה בשבת בהתפיסה מטלטלי כ' אע"ג דאסור לעשות קנין בשבת משום מצוה התירו ואי איתא דקנו מידו עדיפא מהתפיסה אמאי לא עשו קנין דעדיף כיון דתרוויהו אסירי ומשום מצוה התירו אלא ע"כ דכי הדדי נינהו ומצאתי להת"הד בפסקיו סי' צ"א שכתב דבכתובה קנו מידו ל"מ כלל משום דסתם קנין דכתובה אדעתא למכתב כתובה ולא גמר להקנות אלא בשטר והוכיח ד"ז מדברי התוס' בר"פ אע"פי בד"ה מתנת בשם ריב"א ע"ש. ועיין עוד שם בסי' פ"ט ונ"ל שזה דעת הסמ"ג שכתב בכתובה קנו מידו ל"מ אלא במקום שאין כותבין כתובה ע"ש ודלא כהב"ח שכתב דטעמו משום דלא סמכה דעתה כיון שיכול לטעון פרעתי ע"ש דנר' דבכה"ג אי לטעון פרעתי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הו"ל כאלו נכתב וכ"כ הר"מ בפ"ב מהל' טוען ואפילו ממשעבדי טריף כמו שנתבאר בח"מ סי' ט"ל ע"ש להש"ך ואפילו מיחה בעדים שלא לכתוב א"י לטעון פרעתי כמ"ש הכנ"הג שם משם ס' צרור הכסף וכן הסכימו האחרונים שם מיהו לפ"ד הת"הד דזה דעת ריב"א סתראי למ"ש המרדכי בשמו בריש כתובות דקנו מידו מהני בכתובה ומ"מ נקטי' דיש להחמיר שלא לסמוך על הקנין לכתחי' בכתובה:
דין ט' ולא מבעיא אם כתב וכו'. דעת הר"מ דאם רוצה לקיימה ל"מ התקבלתי והב"ש תמה מגמ' דפ' החובל דפ"ט ע"ש ואכתי קשה מגמ' שם אברייתא דוכן היא שחבלה בבעלה דפריך ותזבניה לבעלה ואי מחלה תמחול וי"ל דהגמ' אכתי לא אסיק אדעתיה דאתיא כר"מ ועיין להר"ב בש"מ שם שכתב דמאי דאמרי' שם כל גבי בעלה מחלה דר"ל דמחלה ליתומים כשתתאלמן ע"ש ובהכי ניחא שפיר לדעת הר"מ:
סימן עז
דין ב' אם רצה הבעל לגרשה וכו' וכל מה שנתן וכו' כ"ה ל' הר"מ ומשמע דקודם גירושין אין מוציאין מידה המתנות שנתן לה וכן הסכים מהריק"ש בהגהותיו וכ' שכן דן הרדב"ז ע"ש ודלא כמו שנראה מרהיטת לשון מהרי"ו סי' כ' וכ"פ הרשב"א ח"ד סי' נ"ב דכיון דאין כופין אותה אם אתה אומר שמוציאין המתנה מידה הוי כמי שכפו אותה ע"ש:
סימן פה
דין ג' אא"כ שמו אותם כ"ד רבינו אפרים הביאו הטור ובב"ה כ' דכ"נ דעת הר"מ בפ' י"ז מה' אישות וכ"כ הרשב"א בחי' ביבמות דס"ו שכ"ד הר"מ והסכים לדבריו ודקדק מפירש"י שם דבכתבם בכתובה סגי אע"פ שלא שמאן ע"ש ומדברי רש"י בכתובות דמ"ז ע"ב ודע"ט ע"ב נר' דבעי' שמאן וצ"ל דמ"ש ביבמות בדס"ו היינו בהכניסה לו מעות דל"צ שומא אבל בדבר הצריך שומא ס"ל דבעי' שומא כשי' ר"א וכמו שפ' מרן בש"ע:
דין ד' הבעל הבא לידון וכו' כתב הרשב"א בחי' בס"פ השולח הטע' דבאית ליה פירי א"צ הרשאה משום דהו"ל כתרי שותפי דהיכא דאיתיה במתא אינו יכול לומ' לאו בע"ד דידי את כדאי' בכתובות דצ"ד והיכא דליתא לאשה במתא צריך הרשאה אפילו אית ליה פירי ע"ש ומדבריו למד מהרש"ך ח"ג סי' ס"ז דאפילו במעות מזומנים צריך הרשאה דלא כהת"הד סי' שי"ב ובח"ב סי' קמ"ד שיבח ס' הת"הד וכ' שהיא ס' נכונה ע"ש אבל הריטב"א בחי' שם בכתובות כתב דהטעם דבאית ליה פירי א"צ הרשאה משום דידו כידה ואפילו ליתא במתא א"צ הרשאה ע"ש ודעת רי"ו נכ"ג כדעת הרשב"א והרב כנ"הג בח"מ סימן קכ"ב בהג"הט אות ל"ג לא הביא אלא דברי רי"ו ע"ש:
סימן פח
דין ב' מן הדין אם פיחתו וכו'. נראה דאם הכניסתן לבעלה בפחות משוויין שהיו שוין בשעת הנשואין כשהיא יוצאה נוטלתן באותה השומא שהכניסתם דבגמ' ר"פ אלמנה דיבמות איתא אם הכניסה ב' כלים והוקרו נוטלת א' בכתובתה וא' נותנת דמיו ונוטלתו ופירש"י משום דהוקרו ברשות הבעל ע"ש משמע דדוקא יוקר שנעשה ברשותו הוא דזכה בו הבעל:
בד"א במקום שנוהגים וכו'. כ"כ מרן בב"י ובתשו' בדיני כתובה סימן י"ג האריך להוכיח כן ומסיק דאפילו במקום שנוהגים לכתוב בפנקס הסופר כל כלי שומתו בפ"ע ונותנין פתקא ממנו ביד החתן לא מהני כיון שבכתובה כותבין בכלל דלא כהמבי"ט ע"ש ונראה דדוקא במקום שלא נתברר המנהג אבל במקום שנהגו להגבותן בשומא הא' בעושין מעין מלאכתן ולעולם בכתובה כותבין בכלל לא וכ"מ מתשובתו שם ע"ש ובהכי ניחא מה שהקשה הנ"מ דרע"ז ע"ד מרן הללו מתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב שכתב אם יש הכחשה ביניהם בכמה שמו אותם נשבע הבעל ואי איתא דדוקא בכותבין פרט בכתובה המ"ל הכחשה בע"ז ע"ש ועפי"ה א"ש דהרשב"ץ קאי אמנהג מקומו היא עיר אלגזייר זייר שמגבין אותה בשומא הא' אפילו שנהגו לכתוב כלל בכתובה כמ"ש מהר"ש דוראן בס' חוט המשולש סי' י"ז והבית יהודה במנהגים דקי"ב שכן מנהגם ע"ש ובכה"ג לא דיבר מרן ועיין להכנ"הג שכתב בשם הרשב"ץ בתשו' בהכחשה בשומא תשבע האשה ע"ש ולא ראיתי שכ"כ הרשב"ץ בתשובותיו אלא בהכחשה אם הם כליו או לאו דבכה"ג ליבא הוצאת ממונו דס"ס נוטלתן בשומא הא' ולא מפסיד הבעל אבל בהכחשה בשומה דאיכא דררא דממונא המע"ה ומנהג עירנו זאת כמנהג אלגזייר זייר וכן ראיתי לרבותי שכן דנין:
סימן צג
דין ג' בהגה יכולין ב"ד לתקן וכו'. כ' הריב"ש סימן ק"ז דמזונות ג"ח הא' לא הפסידה כיון שמעוכבת לינשא מחמתו ע"ש ולפ"ז גם באנשי יהודה שכותבין כ"ז שירצו וכו' לא הפסידה מזונות ג"ח הא' מה"ט ולכאורה נר' דה"ה מניקה תוך כ"ד חדש אפילו באנשי יהודה לא הפסידה מזונות כל ימי היניקה כיון דמעוכבת לינשא מחמתו אך ראיתי למהריב"ל ח"ב ס"סי ל"ג שכתב באנשי יהודה הפסידה מזונות ימי היניקה ע"ש וצ"ל דל"ר לג"ח הא' דאינה יכולה לעבור לינשא אבל מניקה תעבור ותנשא ותסמוך שאם תתעבר מסמסא ליה בבצים וכה"ג כתב הב"ד סימן נ"ב לחלק בתבעה כתובתה בין ג"ח הא' למניקה מה"ט ע"ש וכ"כ הרשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב תיקון ז' מטעמא דהפ"מ ע"ש:
סימן צו
דין י"א כל אלו השבועות וכו'. לכאורה משמע דקאי גם אבא לטרוף מן הלקוחות שהוזכר למעלה דאם תפס מעות מן הלקוחות אינו נשבע וכ"כ הע"הש בח"מ סי' ע"א אות ל"ג ע"ש מיהו נראה דליתא דהרי כתב הריב"ש סימן שצ"ב דאם תפס המלוה מנכסי היורש עצמו אפילו שהניח אביו קרקע ומטלטלי לא הוי תפיסה דל"מ תפיסה אלא אם תפס מנכסים המשוע' לו משא"כ בנכסי היורש עצמו ע"ש וה"נ הבא לטרוף מן הלקוחות אינו יכול לתפוס מנכסי הלקוחות אלא מן הקרקע המשוע' לו וא"כ אם תפס מנכסי הלקוחות אינו כלום ואם מכרו הלקוחות קרקע ותפס דמי הקרקע האי מלתא תליא בפלוגתא דרבוותא בח"מ סי' ק"ז אם דמי הקרקע נכנסים תחת שעבור המלוה או לא ע"ש:
סימן צח
דין א' ואם היא עדיין קיימת וכו' משמע אפילו פיטרה משבועה דבהכי מיירי וכ"כ לקמן סי' ק"ה וצ"ע דבח"מ סי' ס"ו דין ט"ו כתב במוכר שט"ח דאם המוכר עדיין קיים ואין בו נאמנות נשבע המוכר משמע דאם יש בו נאמנות א"צ לישבע ומשמע שם דאפילו טוען ברי שפרעו ועיין להב"ח כאן ובסי' ק"א וצ"ל בין חוב לכתובה משום דשכיח להתפיסה צררי וכה"ג כתב הב"ח בסמוך גבי פיטרה בפי' אפילו מן היורשין ע"ש:
סימן ק
א' דין א' ואם מכרום היורשין וכו' כ"כ הטור וכתב מרן בב"י דטעמו דמשמת נפלו נכסים קמי האלמנה ע"ש והא דלא כתב הטור דמפני ת"ה אינה גובה כתב הרב כנ"הג בתשו' ח"א סי' קצ"ו כיון דמשמת זכתה בהם האלמנה הו"ל כמוכר דבר שאינו שלו דלא עשו בו ת"ה ועיין להפ"מ ח"ב סי' ע"ח ע"ש ועפי"ד הכנ"הג ניחא מ"ש מרן בב"י בח"מ סימן דנ"ב שהעתיק דברי רי"ו דנתנו היתומים אינה גובה מהם ותמה דמיד שמת נפלו הנכסים קמי האלמנה והסמ"ע תמה הא איכא משום ת"ה ע"ש ועפי"ה ל"ק רש"ה דהוי מוכר שאינו שלו מיהו קשה דאפילו מוכר דבר שאינו שלו עשו ת"ה כמ"ש בגמ' בפ' הגוזל בגנב ומכר וכמ"ש בח"מ סימן שנ"ו ומ"מ דברי הכנ"הג ניתנו ליאמר בדעת מרן בש"ע שכתב כאן דמשום ת"ה אינה גובה ממה שמכרו היתומים ודקדק הח"מ דוקא מכרו אבל נתנו גובה וליכא ת"ה וק' מ"ש מלוה שנתן מטלטלין המשוע' לב"ח אגב קרקע דמשום ת"ה נהגו שאינו גובה גם במתנה כמ"ש בח"מ סי' ס' ועפי"ד הכנ"הג דהכא שאני דהוי כמו גנב ומכר דדוקא במכר הוא דעשו ת"ה ולא במתנה. ואע"ג דמרן בב"י סי' שנ"ו דמיירי בגנב כתב דלפי מ"ש בסי בסי' יס' דנהגו כהרא"ש גם במתנה איכא ת"ה ע"ש י"ל דבש"ע חזר בו וסובר דבדבר שאינו שלו גם הרא"ש מודה דלא עשו ת"ה במתנה ובמ"ש הש"ך שם ע"ש ומ"מ שמעי' מדברי מרן בב"י דמתנה עדיף מפרע בחובו שהרי כתב שם דבמתנה עשו ת"ה ובפרע בחובו לא עשו ת"ה כמ"ש בסי' שנ"ו ולפ"ז שמעי' דהכא במכרו היורשין אם פרעו בחובם לא עשו ת"ה כיון דאפילו במתנה לא עשו ת"ה כמ"ש הח"מ כ"ש בפרעו בחובם דמתנה עדיף מפרע בחובו וטעמא משום דבמתנה אי לאו דעביד ליה נייח לנפשיה לא יהיב לה ודמי למכר וכמ"ש מרן בב"ה סי' ס' ובר מן דין הרי כתב מרן בב"י בסי' ס' ופ' בש"ע בסי' קי"ג דבכ"ח מאוחר לא עשו ת"ה ואין לומר דדוקא לגבות מעצמו אבל בפרעו הלוה מדעתו עשו ת"ה כמ"ש הש"ך סי' ס' דמלבד שאין סברא לחלק בכך הרי מדברי מהרשד"ם חח"מ סי' ר"ז מתבאר דלהסו' דבב"ח מאוחר לא עשו ת"ה גם בפרעו מדעתו לא עשו ת"ה וכנ"ל מגמרא בערכין ד"ז ע"ב דאמרי' היו בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשנייה ואחת לא' יצא ידי שניהם מט' ב"ח שקדם וגבה מה שגבה גבה ואי איתא אפילו את"ל מה שגבה לא גבה הכא שאני שנתן מדעתו ואפילו נדחוק ונאמר דמ"ש בגמרא מה שגבה גבה היינו בכה"ג שנתן מדעתו מ"מ י"ל מדברי התוס' בר"פ מי שהיה נשוי שהק' דבגמ' שם אמרי' דכ"ע מה שגבה לא גבה ואפילו במטלטלי לפיר"ח ובערכין אמרי' מה שגבה גבה ע"ש וא"א מאי קושי' הא בערכין מיירי בשנתן מדעתו אלא ע"כ דאין לחלק בכך גם ממ"ש מרן בב"י בסי' ס' דהרשב"א ס"ל דבמתנה לא עשו ת"ה אע"פ שהרשב"א לא כ"כ אלא בגנב משמע דדעת מרן דדין ב"ח שוה לדין גנב וכיון דבגנב מבואר בגמ' ובפו' דפרע בחובו לא עשו ת"ה א"כ ה"ה לב"ח וכ"ש בפרעו היתומים בחובם:
ונראה היכא דמכרו היתומים וידע הלוקח שהם נכסי המת ומשועבדים לכתובת האלמנה בכה"ג ליבא ת"ה כיון דידעי הלוקח וכ"מ בסימן שנ"ו בהגה ובהש"ך סי' רנ"ב גבי מוכר דבד שאינו שלו דהיכא דידע הלוקח לא עשו ת"ה ואפילו בת"ה שהיא מן הדין והיא דעת חכמי לוניל ואפילו לבע"הת שחלק עליהם וס"ל דעשו ת"ה בכל גוונא ופ' מרן בש"ע סימן קי"א משום דל"פ רבנן היינו דוקא בדבר שהוא מן הדין ותקנת חכמים ל"פ רבנן אכל הכא דמן הדין גובה האלמנה אלא דנהגו שאינה גובה משום פסידא בכה"ג דידע ליכא ת"ה דאיהו הוא דהפסיד אנפשיה ואין להוכיח ממאי דקי"ל מכר לו מטלטלי שלא באחריות מעיד לו עליה משום דאפילו כתב לו מטלטלי אגב מקרקעי אינו גובה מ"מ האידנא דנהגו משום ת"ה כמ"ש בח"מ סי' ל"ז ע"ש וא"א ניחוש שמא מעמידה לב"ח ששעבד לו מטלטלי א"ק והלוקח הזה חתום בשט"ח ההוא דכה"ג ידע הלוקח מקרי כמ"ש הטור סי' קי"א אלא ע"ב אפילו ידע הלוקח נהגא ת"ה הא ליתא די"ל דחששא דחוקה היא ולא חיישי' וכה"ג כ' התו' בפ' חזקת בשמעתא דמכר לו פרה וטלית דמעיד לו עליה ע"ש וכ"כ הרב נחלת שבעה ח"ב סי' כ"ב דהיכא דידע הלוקח לא נהגא ת"ה ע"ש וכן עיקר דלא כהרב פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ב שחלק בזה ודימה הענינים שאין דומין זה לזה:
כ' אלמנה שבאת לגבות כתובתה מקרקעות שהניח בעלה והיורשין רוצי' להגבות' קצת מקרקע א' וקצת מקרקע הב' והאלמנה תבעה לגבות כל כתובתה ממ"א. יש להסתפק אי דמיא לפי ב' דבכור דנוטל א' מצרא כדאי' בגמ' בפ"ק דבתרא די"ב ע"ב ומשום דכופין על מדת סדום ליכא בנ"ד כיון דקרקע מהם זבורית ואין בה שיעור כתובתה וצריך להשלים לה מן העידית ונראה דהרשות ביד היורשין להגבותה כמו שירצו דאהא דאיתא בפ' י"נ דקכ"ג יצא עליהם שט"ח בכור נותן פ"ש הקשה בש"מ שם בשם הר"י והלא ב"ח יכול לגבות כל חובו מא' מהיורשין וא"י לדחותו אצל אחין ולומר לא אפרע אלא חלקי כדאיתא בפ"ק דקמא ב' אחין שחלקו ובא ב"ח וגבה כל חלקו וכו' ותי' וז"ל ונראין הדברים שהב"ח יכול לגבות כל חובו מאחד מהם וכו' ואע"פ שהלוה יכול לפרוע לו חובו במפוזד מכמה שדות מקצת מזו ומקצת מזו כיון שכל החלק שוה כשיעור חובו אצל א' מן האחים אינו יכול לדחותו אצל נכסים שאינם שלו ולומר לך אצל אחי ואני אפרע חלקי כ"ז שלא נתרצו לפרוע או שאינם שם והא דקתני יצא עליהם שט"ח אין הבכור יכול לטעון לאו בע"ד דידי את אלא על חלק פשיטות אבל חלק בכורה מתנה קרייה רחמנא ע"ש הרי דהלוה יכול לפרוע במפוזר ואם האחים רצו לפרוע במפוזר הרשות בידם איברא דהרא"ש בפ"ק דקמא אההיא דבא ב"ח ונטל חלק אחד מהם כתב דהלוה עצמו א"י לפרוע במפוזר שלא תנעול דלת בפני לווין ע"ש ומ"מ בנ"ד בכתובה דליכא נעילת דלת יכול לפורעו במפוזר דמ"הט בע"ח בבינונית וכתובה בזיבורית וכמ"ש מרן בב"י בסי' זה: