אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה › שהוכיחו תחילה

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה · שהוכיחו תחילה

שחטא במזיד ושלא עשה תשובה

דבר נוסף שהרמ"א וכל הני קמאי כולל היראים השמיטו את התנאי כדי לצאת מכלל עמיתך רק אם הוכיחו תחילה ולא קיבל את תוכחתו, והוא תנאי מוכרח, וכאשר פסק הרמב"ם (בסוף הל' רוצח) להתנות את שנאת מי שעבר עבירה בכך שהוכיחו, והוא לשון השו"ע (חו"מ סי' רעב סי"א)

שהנה חלק מהני קמאי גופם כתבו כן להדיא במקום אחר שכן הוא ביראים (סי' קצה) דוקא שיוכיחו, וכ"כ בסמ"ג (ל"ת ה) וההגהות מיימוניות (דעות פ"ו ה"ג) והכי נקטו עוד ראשונים שכ"כ בספר הבתים (ספר המצוה סי' רז) חינוך (רלח, פ, תה) ובהגהות סמ"ק (ר"ס ח), והארחות צדיקים (שער השנאה), וראה בזה בשו"ע המדות אהבת הבריות (עמ' צא) ושלתנאי זה יש פרטים ע"ש. והכי כתב כן כאן שתנאי שיוכיחו תחילה בשולחן ערוך הרב (חו"מ הלכות אונאה ס"ל) ויובאו דבריו כאן בהערה (ח).

הערה ח:

שלחן ערוך הרב (חו"מ הלכות אונאה ס"ל) וז"ל, וכן כל העובר על דברי חכמים ולא חזר בו בתשובה, מותר לקרותו עבריין, ואין בו משום אונאת דברים, שנאמר לא תונו איש את עמיתו, פירשו חכמים עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות, הזהירה תורה על אונאתו, ולא העובר עליהן ולא חזר בו אחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה. ומותר לקרותו רשע בן רשע, אף על פי שאביו צדיק. עכ"ל. ומקורו לסיפא דוקא שהוכיחו כנראה מדין השו"ע (חו"מ סימן רעב סי"א והוא לשון הרמב"ם) וז"ל, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר [ובח"ח כלל ד סס"ק יד ביארו דאף שבגמ' לא נזכרה תוכחה, כי שם מדובר בחטא מפורסם שבא על ערוה, אך בחטא שאינו מפורסם הוסיף הרמב"ם תנאי שהתרה בו], הרי מצוה לשנאותו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו, ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת וכו' עכ"ל. [אגב לגבי הסיפא להציל גם רשע חובה חוץ ממינים כן מבואר בהל' רוצח פ"ד הי"ב וע"ע בהלכות אבל רפי"ד, ובח"ח הנ"ל עמד על כך וחילק טובא בין רשע למין.]

וכותבו שיוכיחו בסתר ובלשון רכה הוא כמו שכתב הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ח) שהמוכיח לא ידבר קשות עד שיכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. עכ"ל. שוב ראיתי הכי בח"ח הנ"ל שכתב ג"כ בינו לבין עצמו ובלשון רכה, והפנה לר' יונה בשערי תשובה (ש"ג סי' רכ) שאם העידו בבי"ד על אדם שחטא בי"ד ייסרו החוטא בהצנע, ולא ילבינו פניו ברבים, כמו שנאמר ולא תשא עליו חטא. ע"כ. ולהרמב"ם (דעות פ"ו ה"ח) הנ"ל.

אגב ראיתי מאמר של והרה"ג אברהם שרמן שליט"א במאמרו בתחומין (ח"ב עמ' 267 והלאה) שלמד בשו"ע הרב הנ"ל שכל ההיתר להונותו רק כדי להשיבו בתשובה, אך לא אונאה סתם. ברם אין זה נכנס בלשונו "ואין בו משום אונאת דברים" ולא ממקורו מדברי הגמ'. אך יש לסייעו מהעליות דרבנו יונה (ב"ב כח ע"א ד"ה ואמר רבא, ושם לט ע"א) וכן מהרמב"ם דעות פ"ו ה"ח וראה בארחות צדיקים (שער לשון הרע ד"ה אם גילה) ואכ"מ.

גם השמיטו כאן את התנאי שילמד עליו זכות לפי גדרי ודיני לימוד זכות, שהרי לימוד זכות הוא חיוב תורה ממש כדאיתא בשבועות (ל ע"א) ופסקו הרי"ף (שבועות דף יג ע"ב מדפיו) והרא"ש (שם פ"ד ס"ג) ושאר ראשונים, וכ"כ החפץ חיים (כלל ד סעיף ג) שכיון שיש חיוב ללמד זכות על חטאו אסור לשנאו וכו', וכ"כ עוד שם (כלל י ס"ב פרט ב) ראה בזה בשו"ע המדות (שם אהבת הבריות עמ' צח).

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה