שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה
תוכן התשובה בקצרה
א. הגמ' ב"מ (נט ע"א) למדה מדכתיב באונאת דברים "את עמיתו", שאונאת דברים אסורה רק למי שאתך בתורה ובמצוות. וצ"ע במי שעבר עבירה שרבים נכשלים בה, האם יצא מכלל עמיתך. ב-ג. רבנו יונה והחפץ חיים כתבו שלא יוצא מכלל עמיתך. ד. אולם הרמ"א, היראים, הסמ"ג הנמוקי יוסף ועוד ראשונים כתבו שאין מצווים על אונאת דברים אלא "ליראי השם", הנה שרק צדיקים אסור להונות. ויתרה מכך התירו להונות את מי שהונה אותך, מפני שבזה שהוא הונה אותך עבר על איסור תורה דלא תונו, וממילא יצא מכלל עמיתך. הנה להדיא שיצא מכלל עמיתך מחמת שעבר על אונאת דברים והיא עבירה שרבים נכשלים בה. ה. אחרונים שלמדו כן בדברי הרמ"א והראשונים הנ"ל. ו. הראשונים שלמדו מדברי הגמ' ב"מ הנ"ל שאין אונאת דברים בגוי, אין כוונתם שבישראל אף עובר עבירות יש. וביאור דברי המאירי והרד"ק הנראים מחודשים בזה. ז. יש ראשונים שגירסתם אחרת בגמ' ב"מ כך, את עמיתו, עם שאתך על תונהו. דהיינו שבאה הדרשה לחזק את איסור אונאת אשתו. ואחרי שאין להם מיעוט שאינו מקיים מצוות, יוצא לגירסתם שיש אונאת דברים גם בעובר עבירות. אולם לפי דברינו דלהלן זה אינו. ח. למה הרמב"ם הטור והשו"ע השמיטו דין זה? הגאון ר' ירוחם פערלא נקט, מפני שהם סוברים שאונאת דברים נאמרה גם ביהודי שאינו שומר מצוות, וזאת או משום שהם גורסים אחרת בגמ', או משום שהם לומדים בגמ' הנ"ל לאפוקי גוי דוקא. ט. והנלע"ד שזה דבר השמיטה מפני שדין "עמיתך" סובב בכל התורה, על כן לא הוצרכו להזכירו כאן שכל שהוא רשע יצא מכלל עמיתך, ומותר לבזותו ולדבר עליו לשון הרע ועוד דינים, ובכללם שמותר להונותו בדברים. י. ונראה שיסוד המח' בין הראשונים הוא, האם לומדים מדיני עדות מהו "עמיתך", ושם נאמר שאם יש עליו לימוד זכות לא נפסל.
או שיש לחלק דשם נאמר "רשע", ודי כדי שלא להקרא רשע כשיש עליו לימוד זכות, משא"כ כאן שצריך להקרא "עמיתך" בתורה ובמצוות, כל שאינו מקיים מצוות, גם אם יש עליו לימוד זכות, אינו נקרא שהוא מקיימם. יא. ברם בחפץ חיים מבואר שהוא לומד את שיטת רבנו יונה בדעת הרמ"א שגם הוא מודה לו, שכל שיש לימוד זכות אסור להונותו. ברם קשה עד מאוד להלום דרך זו. יב. אך לפי שיטת רוב הראשונים הנ"ל יצא דבר שקשה להולמו, דאף בתוך הכולל מותר לדבר לשון הרע על הרבה אברכים שנכשלים בלשון הרע ובאונאת דברים וכדו', לפי שלדרך זו יצאו מכלל עמיתך, ויצא אף שמותר לבזותם ולהכלימם, לדבר עליהם לשון הרע ולקבל לשון הרע, ואין לשופטם לכף זכות ועוד דברים הקשים כגידים. זאת ועוד, אנו יודעים שהרמ"א והני קמאי השמיטו תנאים מעכבים כדי שיצא מכלל עמיתך, והם שחטא במזיד, ושלא שב בתשובה, ושהוכיחו תחילה, וחלק מהם כתבו תנאי זה במקומות אחרים. ואחרי שבין כה וכה חזינן דהם השמיטו פרטים רבים מדין זה, שוב אין קושי לומר שהשמיטו גם את התנאי שאינו חטא מפורסם. ובזה יעלו כל הראשונים והרמ"א בדרך אחת. ואף שכותבם "ירא שמים" יש בזה דוחק הלשון, לאור האמור אינו דחוק כ"כ. ובכותבם ש"מי שהונה אותך מותר לך להונותו", בלית ברירה על כרחך לדחוק הרבה, דמיירי באונאת דברים כה גדולה, שכל ישראל יודע שאונאה זו עבירה היא בידו, ובכה"ג יצא מכלל עמיתך. יג. הן אמת שיש שלמדו אחרת ברמ"א, אולם זאת מפני שמקורותיו לא היו תחת ידיהם. יד. אולם יש קולא נוספת בעת שמאנהו וקשה לאדם לשתוק לרוב הבושה, מותר לו להשיב כנגדו ולהונותו בחזרה, משום שאין לב האדם לב אבן, וכאשר חידש החינוך, ופסקו הח"ח. אולם היתר זה שייך רק אם ביישו בושה שקשה לו לשאתה, וגם ההיתר להשיבו הינו דוקא בשעת המריבה ולא לאחריה, הן אז כבר כבש כעסו. ואם ביישו בושה גדולה שכל איש ישראל יודע שזו עבירה גדולה, בזה יצא מכלל עמיתך ומותר להשיבו אף אחר זמן.
שאלה: האם נאסרה אונאת דברים במי שעובר עבירה שרבים נכשלים בה כגון לשון הרע, ואונאת דברים, או שכיון שעבר עבירה, יצא מכלל עמיתך, ולכן אין איסור תורה לאונותו באונאת דברים?
והאם מי שציערו אותו, מותר לו להתגונן ולהשיב למחרפו דבר כדי לצער בחזרה את שכנגדו, או שגם על המשיב יש איסור אונאת דברים?
תשובה: א. פסק הרמ"א (חו"מ ר"ס רכח) וז"ל, יש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם. ומי שמאנה את עצמו [היינו אותך וכדלהלן] מותר להוניהו. עכ"ל. ופשט דבריו לפשוט את שתי שאלותינו שרק ביראי השם נאסרה אונאת דברים, ושמותר להשיב למחרפו דבר. ועל כן נפנה אל המקור.
שנינו בב"מ (נט ע"א) לגבי אונאת דברים, אמר רב חננא בריה דרב אידי, מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו. ע"כ. דהיינו איסור תורה שלא להונות בדברים, נאמר רק על יהודי השומר תורה ומצוות, ושאינו כן, אינו בכלל איסור זה. ופסק כגמ' זו הרי"ף (ב"מ לג ע"א מדפיו) והרא"ש (ב"מ פ"ד סי' כב) וכ"כ תלמיד הרשב"א בשיטת הקדמונים (ב"מ נט רע"א) אחר שפירט דיני אונאת דברים, כתב וז"ל, אין כל דברים אלו אמורים, אלא בעם שאתך בתורה, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה אל תוננו. עכ"ל. וכן כתב רבנו יהונתן (ב"מ לג ע"א מדפי הרי"ף) עם שאתך בתורה ובמצות כלומר או במצוות אע"פ שאינו חכם, אל תונהו, כיון דמבני ישראל הוא. עכ"ל. וכ"כ השיטמ"ק (שם) בשמו. וכ"כ עוד ראשונים ויובאו להלן. ובהם גם יבואר בהסכמה, שאף בעבר עבירה אחת הוא יוצא מכלל עמיתך [וראה בשו"ע המדות אהבת הבריות (עמ' צ) שהבאנו עוד לשונות של ראשונים רבים שכתבו כן להדיא דאף בעבירה אחת הדברים אמורים.] ואף בעבר עבירה דרבנן.
השאלה האם כשהוא עבר עבירה שיש עליו לימוד זכות שיש לו מורה היתרא גם הדברים אמורים, כגון בעבירה שרבים נכשלים בה, ונלמד מדיני עדות דכל כה"ג אינו רשע ולא נפסל לעדות. או שכל שעובר עבירה יצא מכלל עמיתך.
ושאלה זו היא נ"מ טובא לדיני אונאת דברים, כי רבים נכשלים בעבירות של לשון הרע ובאונאת דברים ובצניעות ק"ו במדות כעס גאוה וכו' ואי כרישא אסור להונותם ואם כסיפא משרא שרי.
רבנו יונה
ב. רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג סי' ריט) וז"ל, ואם החוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלקים, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים, ואינו נזהר מעבירה אחת [הנה כאמור אף בעבירה אחת הדברים אמורים], אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה [הרי שהתנה זאת דוקא בעבירה שהרבים לא נכשלים בה], מותר להכלימו ולספר בגנותו. כך אמרו רבותינו (בב"מ נט ע"א) ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו בדברים. ואשר לא שת לבו אל דבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו (יומא פו ע"ב) מפרסמים את החנפים מפני חלול השם. אבל אם נכשל בחטא על דרך מקרה, ורוב הימים דרכו להשתמר מעונו, אין לגלות על חטאו, כאשר בארנו. עכ"ל.
והכי הוא לו עוד בעליות דרבנו יונה (ב"ב כח ע"א ד"ה ואמר רבא) וז"ל, או בשאר עבירות שאוחז אותם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם, ולא במקרה, אבל הם מדרכיו ולמודו, מצוה לגנותו בפני כל אדם, שנא' שונאי ה' יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רעה, כמו שנא' ושומרי תורה יתגרו בם, וכדי שישוב גם הוא מדרכו ויתקן מעשיו וכו'. ועע"ש.
הנה אף שלמד שאף על עבירה אחת יצא מכלל עמיתך, אולם סייג את העבירה בתנאי שאין עליו לימוד זכות, שאינו יודע שהיא עבירה, ולכן תלה זאת דוקא בעבירה שכל שער עמו יודע שהיא עבירה, ועוד חידש שלא מדובר בנכשל בחטא בדרך מקרה אף שנכשל במזיד. ואף לדרכו יוצא שה"ה אם נוכיחו או נידע שהוא יודע שעובר על העבירה מפני שגובר עליו יצרו וכדו', אכן גם הוא יודה דשרי להכלימו.
ודרך בדרכו הארחות צדיקים (שער לשון הרע ד"ה אם גילה) וז"ל, ואם החוטא אינו ירא שמים, כמו הפורק עול מלכות שמים מעליו, ואינו נזהר לעבירה אחרת אשר כל בני עירו יודעים שהיא עבירה. מצוה לספר בגנותו, ולגלות חטאין, ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, בעבור שישמעו העם וימאסו בו וירחיקו עצמם מן העבירות. עכ"ל. וניכר שיניקתו מדברי רבנו יונה שכתבם בחילוף לשון.
וכיוצ"ב חזינן בדברי הרשב"ם (פסחים קיג ע"ב ד"ה מותר לשנאתו) ששם עסוק הוא בשנאת רשע שמותר לשנאתו, וכתב וז"ל, הרואה יחידי דבר ערוה בחברו, אע"פ שאינו רשאי להעיד לו [בבי"ד כנגדו, כיון שהוא עד יחידי ולא יקבלו עדותו] מותר לשנאתו, שהרי הוא יודע בוודאי שהוא רשע. עכ"ל. ותנאו שהוא יודע בוודאי הוא מפני ששם מדובר שראה דבר ערוה בו, שהיא עבירה המפורסמת לרבים, בזה נעשה יודע בוודאי שהוא רשע, שאין עליו שום לימוד זכות.
הח"ח
ג. והכי נקט החפץ חיים בספר חובת השמירה (פרק יד) וז"ל, עוד אמרו מאי דכתיב לא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו. ומוכח דמי שסר מדרך התורה, אין עליו איסור אונאת דברים, שזה אינו קרוי עמיתך לענין זה. ונראה דהיינו דוקא בדבר שמפורסם בישראל לאיסור, ואצלו הופקר הדבר. אבל סתם איש כל שהוא בכלל ישראל, יש עליו איסור דאונאת דברים וכו'. עכ"ל. והכי הוא לו בשמירת הלשון (כלל ד סעיף ז) מגמ' זו ומהשערי תשובה וז"ל, וכל אלו הדינין שכתבנו הוא דוקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו, אבל אם בחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים, או שאינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודעים שהיא עבירה [וכ"כ שם בסעיף ט, ושם בס"ק לח ציין רבנו יונה הנ"ל, וגם ציין להלכות עדות (חו"מ סי' לד סעיף כד).] דהיינו בין שאותה העבירה שהוא רוצה לגלות עשה החוטא כמה פעמים במזיד, או שעבר במזיד כמה פעמים עבירה אחת המפורסמת לכל שהיא עבירה, אם כן מוכח מינה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דברי ה' כי אם בשרירות לבו הוא הולך ואין פחד אלהים לנגד עיניו, לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם הוא יעשה מעשה או ידבר דבר, ויש לשפטו לצד הזכות ולצד החוב, צריך לשפטו לצד החוב, אחרי שנתחזק לרשע גמור בשאר עניניו. וכן אמרו רבותינו לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תוניהו בדברים, ואשר לא שת לבו לדבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו וכו'. עכ"ל. והכי הוא לו עוד בח"ח (כלל ח סעיף ה והלאה). ע"ש. גם אנו נמשכנו אחריו בשו"ע המדות אהבת הבריות (עמ' צו והלאה) וחיזקנו זאת מדברי הרשב"ם והארחות צדיקים הנ"ל. וליקטנו שם סיעת אחרונים שנקטו כן להלכה, ע"ש, אולם אז לא ידענו מדברי הרמ"א והראשונים דלהלן.
הרמ"א והראשונים
ד. איברא דהרמ"א (חו"מ ר"ס רכח) על דברי מרן שאונאת דברים אסורה, הוסיף וז"ל, ויש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם. ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו. ומקורו טהור בדרכ"מ (ס"ק א) מהנימוקי יוסף (ב"ב דף לב ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה רבי יהודה) שכ"כ בשם הסמ"ג (לאוין קעא), והנה בסמ"ג כ"כ בשם היראים (סי' קפ). וכ"כ עוד ראשונים רבים וכדלהלן.
והנה פשט הרמ"א והני קמאי שלמדו בגמ' הנ"ל, שכל שמחסר במזיד אף מצוה אחת באופן חד פעמי, יצא מכלל עמיתך, ואין בו איסור אונאה, מתוך שכתבו שאין מצווים על אונאת דברים אלא "ליראי השם", וגם מתוך שהתירו למי שהונה אותך להונותו וטעמם פירשו מפני שבזה שהוא הונה אותך עבר על איסור תורה דלא תונו וממילא יצא מכלל עמיתך (וכאשר נביא את דבריהם בסמוך), הנה להדיא שיצא מכלל עמיתך מחמת שעבר על אונאת דברים והיא עבירה שרבים נכשלים בה ויש בה מורה היתרא עצום, הן רבים נכשלים באונאת דברים, מ"מ יצא מכלל עמיתך, ואף שבהלכות עדות פשוט שלא יפסל בעבירה זו וכן מבואר בראשונים דלהלן בעז"ה שהם מקור הרמ"א, וכך למדו ברמ"א האחרונים דלהלן.
ועתה נעתיק את דברי הראשונים, ולפי שראשון המדברים בכך הוא היראים (וכאמור מקורו של הרמ"א שהוא מהנמוק"י, והוא סיים שכ"כ הסמ"ג, ובסמ"ג כ"כ בשם היראים). בו נפתח כתב היראים (סי' קפ) וז"ל, ותניא בהזהב (ב"מ נט ע"א) לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונוהו, למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא ליראי ה', אבל אם עבריין במזיד הוא, אפילו בדבר אחד, ולא עשה תשובה רשאי להנאותו בדברים". והוכיח כן ממגילה (כה ע"ב) מאן דסני שומעניה שריי לבזויי, וכיצד מותר לבזותו? [אומנם בח"ח (כלל ז ס"ק ח) ביאר גמרא זו דנראה פשוט דמיירי ביוצאות עליו כמה שמועות, שפעם עשה כך ופעם כך, עד שנתחזק בעיר שעובר על עבירות, ובלא כן אסור. ושכן דייק רש"י (שם) לכתוב שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות. ודהכי מוכח ממעשה דטוביה שלא מקבלים ע"א על אדם שנכשל בעריות, ק"ו שלא מקבלים קול, ועע"ש. ושם בהגהה (שם) עמד על אם נשמע עליו קול חד פעמי דלא פסיק על עריות מה דינו. שוב בינותי שניתן לדייק כדבריו ביראים שכתב "עבריין במזיד אפילו בדבר אחד" הנה שמדובר בעבריין במזיד, דהיינו שעושה כן תדיר ולא פעם אחת. אולם זה אינו, דהמזיד פעם אחת נקרא עבריין, וכמבואר מסיום דברי היראים שבסמוך שכתב, שהעובר אדרבנן שרי למקרי "עברינא" וכו', וגם בהמשך כתב, כיון שהונה אותך הרי הוא "עברין", והרי מדובר שהונה אותך פעם אחת, ובכל אופן קראהו עבריין.] ועוד הוכיח כן ממועד קטן (יז ע"א) שנדה רב יהודה מאן דסני שומעניה. ועוד מדשנינו (בשבת מ ע"א) שהעובר אדרבנן [מפורש שלומד שאף באיסור דרבנן מיירי] שרי למקרי עברינא. "והיינו דאשכחן במדרש, מנין ההונה אותך שאתה רשאי להנאותו, ת"ל עמיתו, פי' כיון שהונה אותך הרי הוא עברין ואינו אתך בתורה ובמצוות". עכ"ל. הנה מבואר בו דאף באיסור דרבנן הדברים אמורים. ועוד מבואר מסוף דבריו, שאף שיש לו מורה היתרא, שהרי אונאת דברים רבים נכשלים בב, מ"מ כיון שעבר עבירה יצא מכלל עמיתך, ואין איסור להונותו. ועוד מפורש בו שדוקא אם עבר במזיד ולא עשה תשובה, אך עבר בשוגג אסור להונותו.
והכי הוא בסמ"ג (לאוין קעא) שגם כן כתב כאמור וז"ל, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו, למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא על יראי ה'. ואמרינן במדרש, שאם הונה אותך אתה רשאי להונותו, שאינו קרוי עמיתך" וממשיך להוכיח כן מכל הנ"ל, ממגילה (כה ע"ב) וממו"ק (יז ע"א) ממאן לסני שומעניה ומשבת (מ ע"א) העובר אדרבנן קוראים לו עבריין. ע"כ.
וכ"כ הנמוק"י (ב"ב דף לב ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה רבי יהודה) שהוא מקור הרמ"א וז"ל, אמר המחבר, מהא דעם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו, למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא יראי השם. ואמר במדרש, אם הונה עצמך מותר אתה להונהו, שזה אינו קרוי עמיתך. ואמרינן במסכת מגילה (דף כה ב) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בג' ושי"ן. פירוש, "סני שומעניה" שיצא עליו שם רע בודאי. "גימ"ל ושי"ן" הרבה פירושים יש בו, יש מפרשים גייפא שטייא. י"מ בן גויה בן שפחה. י"מ גערה שמתא כמו שמצינו במועד קטן (דף יז ע"א) ברב יהודה שנדה אותו תלמיד דסני שומעניה ואמר מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא. וכ"כ הרמ"ה מקוצי (הוא הסמ"ג הנ"ל) ז"ל. עכ"ל.
והכי כתבו גם ההגהות ממימוני' (מכירה יד על הלכה טו אות ד) וז"ל, תניא ולא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות לא תונהו. למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא ירא השם. ואמר במדרש, שאם הונה עצמו, אתה רשאי להונהו, שאין קרוי עמיתך וכו'. עכ"ל. והוכיח כנ"ל ממגילה ומנידה.
ויתירה מכך כתב בפירוש הריב"א על התורה (בראשית טז, ו) והוא מבעלי התוס' בשם רבו ר' אליקים שהוקשה לו הפסוק "ותענה שרי", כיצד שרה ענתה את הגר? ומתרץ וז"ל, לפי שהגר הונתה שרה תחילה כדפרש"י גבי ותקל גברתה בעיניה, ולכך היתה שרה מענה אותה בהיתר. כי בספר סמ"ג כתוב במצות לא תונו, דאיתא במדרש, שאם הונה אותך אדם אתה רשאי להונותו, שאינו קרוי עמיתך אחרי שהונה אותך. עכ"ל.
וכן יש לסייע את הרמ"א מדברי המרדכי הארוך ובשם רבו שהובא בב"ח (סי' רכח ס"ק א) כדין הגמ' ב"מ שתלוי האם הוא מקיים מצוות יש בו לא תונו, ושוב עלה בדעת ספר החכמה בהו"א ללמוד אחרת, שבאו בדברי הגמ' הנזכרים לאפוקי גוי, אך ישראל גם שאינו שומר מצוות, אסור להונותו. אלא ששב וסתר זאת מהמשך דברי הגמ' שאמרה, שאם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו', משמע דאם אינו בעל תשובה אין בו אונאת דברים. ע"כ. וכן כתב גם בספר יחוסי תנאים ואמוראים (ערך רבי חננא בריה דרב אידי) שאיסור אונאת דברים הוא רק על מי שעושה מעשה עמך, והוכיח כן מלשון המשנה (ב"מ נח ע"ב) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ודייק דדוקא לבעל תשובה שהיה תוהא וחוזר בו ממעשיו הראשונים הוא דעובר, אבל כל זמן שעומד במרדו, לא. ע"כ. [אולם לא הבנתי ראייתם, שלכאורה זו דוגמא לאונאה, ולא שאם אינו בעל תשובה מותר.] הנה שתלו זאת למעשה בשמירת מצוות גמורה, שאם לא חזר בתשובה מותר להונותו, ופשט הדברים שאינו דיני פסול עדות שתלוי במורה היתרא, שהרי גם בעל המורה היתרא הנ"ל זקוק לתשובה.
אחרונים
ה. וכדרך הזו, שהרמ"א כתב דלא תונו הוא רק באדם ירא שמים, דהיינו צדיק, ולאפוקי יהודי שנכשל בעבירה, אף אם הרבים נכשלים בה, הכי מבואר שלמדו הסמ"ע (סי' רכח ס"ק ד) והנמשכים אחריו [ראה להלן (אות יג)] שהרי הסמ"ע למד ברמ"א שמדובר במי שמזלזל בכבוד עצמו, ובהו"א ביאר שמקורו של הרמ"א מטעם שהמזלזל בעצמו הוא אינו יר"ש, חזינן דלומד ברמ"א בכותב "ירא שמים", היינו כאמור ולא כח"ח.
גם בבאר הגולה (ס"ק ד) הוסיף מקור לדברי הרמ"א, שכן מבואר במרדכי מספר החכמה הנ"ל שהביא הב"ח, מ"אם היה בעל תשובה", הרי שהבין את הרמ"א שכתב "ירא שמים" כפשוטו.
והכי מבואר שלמד בספר אורח מישרים (טריווש, פ"ה בסוף הערה א, נדפס תרי"ח) שאחר שהעתיק את דברי המשנה והגמ' בדוגמאות של אונאת דברים, סיים וז"ל, מיהו יש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם. ומי שמאנה את עצמו גם אתה מותר להונהו דאין זה קרוי עמתך. עכ"ל. ומדכתב "מיהו", הוי אומר שדעות אלו סותרות את פשטות הדברים דלעיל, שאונאת דברים אסורה בכל איש ישראל, גם אם אינו ירא השם, והי"א סוברים שרק לאיש ירא ה' אסור להונות, אך איש רגיל מותר. [ברם עצם דבריו שהביא שהי"א שהביא הרמ"א חולקים על השו"ע, הוא פלאי, שהרמ"א לא התכוון בכותבו י"א שהם חולקים, שהרי לא הביא בכך שום חולק, והוא דינא דגמ', וכ"פ הראשונים וכנזכ"ל.]
והכי למד בספר תורה תמימה (ויקרא פכ"ה הע' קו) בדברי הנימוק"י, אלא שתמה על חפץ, שבאנשים דעלמא יהיה מותר אונאת דברים ע"ש. והכי משמע שלמד בספר פתחי חושן (ח"ה פט"ו ס"ק יג) ודו"ק.
[ועוד ראה באחרונים שמבואר שהיינו בעובר עבירות, ברם אין מהם הכרח האם הלכה כח"ח בדוקא באין לו מורה היתרא או לא דהכי הוא בשו"ת חת"ס (ח"ה חו"מ ס"ס קלד) דבענין שיקיים מצוות, ושם עסק לאפוקי מומר שאין עליו אונאה. ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' שג ד"ה ובאמת דאפילו) למד בדברי הרמ"א שמומר לתיאבון אין עליו איסור להונותו. והכי כתב המהרש"א (ב"מ שם) למד שבדברים כתיב עמיתו ומכאן הוציאו שאם הוא עובר עבירות מותר להונותו אולם באונאת ממון שלא כתוב עמיתו אלא אחיו אסור להונות.]
אונאת דברים בגוי
ו. ואף שתוס' מציעא (ס ע"ב ד"ה לעבור עליו) וכן בספר כד הקמח (ערך גזילה ד"ה אל יתפתה) למדו מדברי הגמ' את שאתך בתורה ובמצוות, לאפוקי גוי, שאין בו אונאת דברים, אין כוונתם להוציא רק גוי, אלא שגם גוי יצא מאונאת דברים, שזה הנוגע להוכחתם שם. וראה לעיל בסמוך במרדכי שבב"ח, שהיה לו הו"א ללמוד רק לאפוקי גוי ודחה זאת. וראה עוד להלן (אות ח) בזה.
ואומנם המאירי (ב"מ דף נט סוע"א) כתב וז"ל, כל שגדור בדרכים הדתיים הרי הוא בכלל אונאה, אבל עובדי האלילים אינם בכלל "אחוה" כדי לכללן בדין אונאה הבאה דרך מקח וממכר. כלל אמרו חכמים לא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו. עכ"ל. הנה שמדבר באונאת ממון, שהרי כתב "דרך מקח וממכר", ולמד מדברי הגמ' ב"מ דידן, שעסוקה באונאת דברים, היינו שכשם ששם הגמ' דורשת כן, ה"ה דנילף הכי באונאת ממון שכתוב בה "אחוה" כנאמר, אל תונו איש את "אחיו". ומעתה יש מקום להבין בו שלמד בדברי הגמ' עמיתך בתורה ובמצוות לאפוקי רק עוע"ז. ויצא לחומרא, שאסור להונות יהודי אף שעובר עבירות במזיד. [אח"כ ראיתי שכן למד בו בספר פתחי חושן (ח"ה פט"ו ס"ק יג ד"ה ובמאירי). וכן הוא למד גם ברבנו יהונתן שבשיטמ"ק, ואנו הבאנוהו לעיל יחד עם הסוברים שכל רשע יצא מעמיתך וזה ז"ל (ב"מ לג ע"א מדפי הרי"ף) עם שאתך בתורה ובמצות כלומר או במצוות אע"פ שאינו חכם, אל תונהו, כיון דמבני ישראל הוא. עכ"ל. והוא דייק את הסיפא, אולם הסיפא תלויה ברישא, שמקיים מצוות.] שוב בינותי דהיות והמאירי בדרך חדשה דורך, שדין זה נאמר על אונאת ממון, קשה ללמוד בו שכל שעובר עבירה דרבנן מותר להונותו ממון. אך גם לאידך גיסא צריך להבין את שיטתו, והיותר נראה בפשטות כוונתו לאפוקי מינים, ומש"כ עובדי אלילים, היא כדרכו לקוראם כן בספרו, ועשה כן מפני הצנזורה, או שהיא שלחה יד בספריו, ואם נכון הדבר אתי שפיר חידושו הגדול שמותר להונות בממון (ונזכר לעיל שהסתפקו בזה בב"ח, ויש בכך מח', ואכ"מ), ותצא שיטתו לחומרא, שאונאת דברים וממון מותרת רק במינים, ולא לכל עובר על מצוה יחידית. אולם באמת אינו מוכרח, כאשר פתח שרק הגדורים בדרכים הדתיים יש עליהם אונאה, רק שמוציא את הגויים או את המומרים, כפי שכל הני קמאי יוציאו את אותם מאיסור אונאת דברים, כיון שאינם בתורה ובמצוות.
ובבואנו הלום, לכאורה דבר פלא ראיתי ברד"ק (תהלים טו, ג) שכתב שיש אונאת דברים אף בגוי והוא פלאי, ולדרך זו ק"ו שיש אונאת דברים במי שאינו ירא שמים, שהנה ז"ל, ובאמרו "כי לא עשה לרעהו רעה" אינו אומר כי לאחרים עשה, אלא דיבר הכתוב על ההוה, כמו ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז), אינו אומר כי מותר לו להונות אדם אחר שהוא נכרי שאינו עמיתו. וכן לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ, יג), אינו אומר כי באחר שאינו רעו מותר להעיד עדות שקר, אלא לפי שמשאו ומתנו ועסקיו עמו. וכן הוא מנהג הלשון בהרבה מקומות. עכ"ל. ודבריו לכאורה המה נגד הגמ' ב"מ הנ"ל את שאתך בתורה, ונגד כל האמור. שוב בינותי שכותבו "נוכרי" אין כוונתו לגוי, אלא למי שאינו חבר שלך, מי שאתה לא מכירו, ועל כך השמיע שיש עליו לא תונו, ושלא נדייק את הפסוק דוקא עמיתך ולא יהודי שאינו ידידך, ונחה ושקטה הארץ.
ועוד ראה בהערה (ז) עוד מקומות דדרשינן בש"ס "עמיתך" ומהם חיזוק להבנה שאת שאתך בתורה ובמצוות היינו ירא שמים.
הערה ז:
"עמיתך" השתדל לדונו יפה
דרשת "עמיתך" את שאתך בתורה ובמצוות ישנה עוד בש"ס (שבועות ל סוע"א) בדין אחר, בצדק תשפוט עמיתך, עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה, וכ"פ בשבועות (שם) הרי"ף, הר"ח, הרא"ש ורבנו יהונתן (שבועות דף יג מדפי הרי"ף על בצדק תשפוט) וז"ל, עם שאתך בתורה ומצות כלומר שהוא חכם וזריז במצות כמוך. עכ"ל. הנה יתירה מכך חזינן בביאור לשון זו, שלא די שהעובר עבירה אחת אינו עמיתך, אלא שעמיתך היינו שהוה זריז במצוות. ובאים הדברים יפה עם הני קמאי דלעיל שנקטו דדוקא ירא שמים הוא עמיתך.
עמיתך ת"ח
ועוד יתירה מכך יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שבועות שם שלומד בגמ' שהיא מפרשת שהכוונה להקדים לדון ת"ח לישראל רגיל, דהיינו שלומדת הגמ' שעמיתך הוא ת"ח דוקא, ולא כגמ' דידן שהוא אתך בתורה ובמצוות, והכי הוא בעוד ראשונים כגון בסמ"ק (מצוה רכה) שכתב, השתדל לדונו יפה פירוש להקריב דינו. [והתוס' שבועות (שם ד"ה למישרי) לומדים אחרת את פשט הגמ' בשבועות, ע"ש דלשם מה הביאו ממרחק לחמם ללמוד הקדמת ת"ח מכקטן כגדול וכו' בזמן שהגמ' כאן לומדת מבצדק? ועל כרחך דפליגי ארש"י. וכן מפורש ברבנו יהונתן הנ"ל. ברם לא ידענו לדרכם כיצד הם לומדים את הגמ' שבועות השתדל לדונו יפה למה הכוונה. ומה שהרמב"ם לא פסק את הגמ' שבועות וגם לא את הגמ' דידן באונאת דברים לדרכנו לעיל אתי שפיר, מפני שהוא דין פשוט בכל דיני בן אדם לחבירו.]
ויוצא לכאורה דלרש"י ודעימיה בנידו"ד שנדרשה אותה דרשה, עמיתך דוקא את שאתך בתורה ובמצוות הוא בלא תונו, סבירא להו דרק לת"ח נאסר להונות בדברים, והיא שיטה חדשה. אולם אינו מוכרח ושמא כאן יבארו את הגמ' אחרת.
שוב ראיתי את שאהבה נפשי בספר יחוסי תנאים ואמוראים (ערך רבי חננא בריה דרב אידי) שעמד ממש על פתגמא דנא, ומביא מימרא זו דלא תונו איש את עמתו עם שאתך בתורה ובמצוות, ודייק ומשמע דאף עבדים בכלל, דהיינו שלא תונו הוא לאו גם על עבדים, שהרי הם חייבים במצוות. ושאין לפרש כאן עמתך כההיא דשבועות, דקאי על צורבא מרבנן למישרא ליה תיגריה, א"נ לשודא דדייני. משום ששם יש פסוק אחר שמכריח ללמוד כן, שנאמר כקטן כגדול תשמעון, בין איש ובין אחיו ובין גרו, שבדינין הכל שוין לעניין לדונו דין אמת לאמתו, לע"ה כת"ח וכו'. ע"ש. הרי שאף שרש"י פירש שם ת"ח דוקא, הוא בדוקא שם לא כן הכא.
עמיתך בתוכחה
עוד נמצא שדנו הפוסקים במצות תוכחה שגם שם נאמר "עמיתך" ראה בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' כב אות ד) ושעמדו על כך בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' שג ד"ה אמנם נראה) ובתועפות ראם שעל היראים (סי' רכג אות ה). ע"כ. והכי הוא בחפץ חיים הנ"ל. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' פ), ועוד.
לאשתו נאמר
ז. איברא דגירסת פסקי הרי"ד (ב"מ ד"ה ד"ה אמר רבי יוחנן) והריטב"א (ב"מ שם) היא אחרת בגמ' לא תונו איש את עמיתו, עם שאתך על תונהו, דאמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו. עכ"ל. הרי שאינם גורסים בגמ' כאשר הוא לפנינו, שעמך בתורה ובמצוות, אלא לגירסתם היא דרשה "עמיתו" עם שאתך, להזהר באונאת אשתך שהיא אתך. וגם לגירסא זו, אין הכוונה שאיסור אונאת דברים נאמר רק לגבי אשתו, ולא לשאר אנשים, וכפי שהגמ' שם, וגם הם גופייהו קודם לכן פירטו מקרי אונאת דברים בבין אדם לחבירו ולא רק באשתו, אלא שזו דרשה יתירה בחומרת אונאת דברים בשתו שדמעתה מצויה.
ומ"מ לנידו"ד כיון שלגירסתם אין את דרשת את שאתך במצוות, לכאורה יצא לחומרא, שיש אונאת דברים במי שאינו בתורה ובמצוות כל שהוא יהודי. שוב ראיתי דהכי למד הגאון רבי ירוחם פערלא (ברס"ג שבההדרתו ל"ת פב ד"ה ואמנם אפשר) ויובא סמוך, דלגירסא זו שזו דרשה יתירה ושהיא לחומרא.
ברם באמת נראה, שגם ללא דרשה זו, הם יודו שדין אונאת דברים אינה ברשע ממקום אחר, וכאשר יתבאר בסמוך, שרשע אין בו לא תשנא ולא ואהבת ולא בצדק תשפוט ועוד.]
למה הטוש"ע והרמב"ם השמיטו דין זה
ח. איברא דחזי הוית להגאון ר' ירוחם פערלא (ברס"ג שבההדרתו ל"ת פב ד"ה ואמנם אפשר) שתמה על שהרמב"ם הטור והשו"ע השמיטו את דין הגמ' שאונאת דברים היא רק למי שאתך בתורה ובמצוות, רק הרמ"א הביאו, ולכן ביאר שגירסתם כגירסת הריטב"א הנ"ל, שמימרא זו נאמרה על אשתו, וכיון שדין אונאת אשתו כלול בדינים אחרים שכתבו הטור והשו"ע (סי' רכח ס"ג) לעולם יהיה אדם זהיר באונאת אשתו, ועדיפא מינה כתב הרמב"ם באישות (פט"ו הי"ט), לכן לא ראו צורך להזכיר מימרא זו. [אולם קשה להלום שגירסת הרמב"ם שונה מגירסת הרי"ף והר"ח, וברור שכן הגירסא של הטור והשו"ע עם שאתך בתורה ובמצוות כאשר הוא לפני כל הראשונים.] או שלמדו בגמ' הנ"ל שהיא באה למעט גויים שאין בהם אונאת דברים רק ביהודים, כאשר במרדכי הארוך המובא בב"ח (ר"ס רכח) [ברם הוא כ"כ רק בהו"א, ושוב דחה זאת.] ועל כן לא הוצרכו לכתוב זאת, כי כבר זה כלול בדבריהם שכתבו שאין אונאת ממון בנכרי, ואח"כ כתבו, כשם שאונאה במקח וממכר, כך יש אונאה בדברים, ולשני הדרכים לומד שכיון שאין להם את הדרשה את שאתך בתורה ובמצוות, ס"ל שאונאת דברים אסורה גם ביהודי שאינו שומר מצוות. [זו כוונתו כאשר בזה ביאר את מנין אונאת הגר ע"ש לעיל.] והכי נמשכו ללמוד בטוש"ע אחר הגאון ר"י פעלרא גם בספר פתחי חושן (ח"ה פט"ו ס"ק יג ד"ה ובמאירי) ובספר נורא תהילות (ריש פ"ו) ועשה מח' בין מרן לרמ"א.
וקדמם בספר שלחן המלך (על הרמב"ם מכירה פי"ד סוף הי"ב) שהעיקר כרוב הראשונים והשו"ע שלא הזכירו את המימרא דב"מ הנ"ל, ודלא כרמ"א שנשען על הנמוק"י. ולכן שנקט שאסור להונות את מי שאינו ירא את ה'.
וחזי הוית להרה"ג אברהם שרמן שליט"א במאמרו בתחומין (ח"ב עמ' 267 והלאה) שביאר את דבר השמיטה, שמא הם לומדים בגמ' הנזכרת שאינה הלכה אלא דברי אגדה.
דחית ההוכחה מההשמטה
ט. ותחילה נראה לומר, דאף אם השמטת הרמב"ם היתה הוכחה דלא ס"ל דין זה. מכל מקום השמטת הטור והשו"ע אינה מוכיחה, משום שהם מעיקרא לא לקחו על עצמם דרך לכלול את כל דיני הגמ' בספרם, ראה במגן אברהם (ס"ס קנו) שליקט דינים רבים שהושמטו מן הטור והשו"ע, ועוד בטור או"ח (ר"ס שא) כתב שמעיקרא לא כיוון להביא את כל הלכות שבת לגודל המלאכה. וראה במשנה ברורה (ס"ס שדמ) שפירש מלאכות גמורות שהושמטו מן הטור והשו"ע. ק"ו כאן שדין זה הוא דינא דגמ' (ב"מ נט ע"א), ודין שפסקו אביו הרא"ש (ב"מ פ"ד סי' כב) בסתם, בוודאי שהשמטת הטור אינה הוכחה. וממילא גם השמטת השו"ע דין זה אינה מוכיחה, לפי שנמשך בספרו אחר סידורו של הטור. גם איך יעזוב הב"י תרי עמודי הוראה הרי"ף והרא"ש הנ"ל שפסקו את הגמ' הנ"ל, ולכל הפחות היה לו להזכירם, והעיקר מתוך שלא הזכיר זאת כלל בב"י הוי אומר דלא נחית להכי, וא"א לבנות בנינים על השמטתו. [ועתה אינה ה' לידי ספר נורא תהילות (רפ"ו וש עמ' 75) למד מההשמטת הש"ע דלא ס"ל ועל הקושיא איך עזב ב' עמודים כתב לולי דמסתפינא אפשר לפרש שגם הרי"ף סובר "שעם שאתך" זו אשתך כדפירש הריטב"א ע"כ. וא"א להלום זאת בשום אופן דכל כה"ג הו"ל לפירושי.]
זאת עוד נראה ליישב את דבר השמיטה, משום שכל שעובר עבירה אינו בכלל "אחיך" או "רעך" או "עמיתך" בכל התורה, ולכן כאן באונאת דברים שנאמר "עמיתו" דין זה פשוט כבכל התורה, גם ללא הבאת דברי הגמ' ב"מ הנ"ל, שאם הוא עובר עבירות יצא מכלל עמיתך. ראה בספר הבתים (ספר המצוה סי' רז) גבי מצות ואהבת, שכתב ורבותינו דקדקו לרעך מי שהוא רעך בתורה ובמצות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחת, מצוה לשנאתו, שנאמר יראת ה' שנאת רע. והכי הוא בסמ"ק (מצוה יז) גם לגבי ואהבת, דכתיב "רעך", וגם גבי שנאה דכתיב "אחיך". ששם הוקשה לו הרי לא תשנא כלולה בואהבת, ולשם מה ציוותה התורה. ומיישב, שאף מי שאין עליו ציווי ואהבת, דהיינו ברשע, שלא ישנאהו בלב ויראה לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו. וכיוצא חזינן בספר יחוסי תנאים ואמוראים (ערך רבי חננא בריה דרב אידי) שאיסור אונאת דברים הוא רק על מי שעושה מעשה "עמך", והוכיח כן מלשון המשנה (ב"מ נח ע"ב) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ודייק דדוקא לבעל תשובה שהיה תוהא וחוזר בו ממעשיו הראשונים הוא דעובר, אבל כל זמן שעומד במרדו, לא. שהרי דומיא דקללה דכתיב, "עמך" לא תאור, בעושה מעשה עמך, אבל אין עושה מעשה עמך, מילט לייטינן ליה. דהא אפילו החוזר בו ממקח וממכר אמרו חכמים דעומד במי שפרע, ומפרש רבא בגמ' (שם מח ע"ב) דמילט לייטינן ליה, משום דהאי לאו עושה מעשה עמך הוא. עכ"ל. הנה שלמד זאת ממקום אחר, משום שמצוות אלו נאמרו רק במי שעושה מעשה עמך. וגם למד שמותר לקללו כיון שאינו מכלל "עמך". והכי הוא במחזור ויטרי (ס"ס תכה) בעושה מעשה "עמך" אתה אוהב. וכן הובאו עוד ראשונים רבים הדורכים בדרך זו בשו"ע המדות (אהבת הבריות סימן ב ס"ח עמ' עב והלאה) קחנו משם, ושהסכמת הראשונים שרשע לעבירה אחת מותר לשנאתו, ואין בו מצות ואהבת, ועוד דינים רבים אחרים ע"ש. לכן שנאמר בלא תונו "עמיתו", הרי הוא בכלל האמור, גם ללא הבאת דברי הגמ' בב"מ, שכן הוא דין כללי בכל התורה שרשע לעבירה אחת יצא מכלל עמיתך.
ביאור המח'
י. ונראה לבאר את המח' שבין רבנו יונה לשאר הראשונים הנ"ל, האם יצא מכלל עמיתך רק כשאין עליו לימוד זכות או לאו, דרבנו יונה למד מדיני פסולי עדות לכאן, והנה בפסולי עדות "רשע" פסול לעדות ככתוב בפסוק אל תשת "רשע" עד, וכדאיתא בסנהדרין (כז ע"א) ובב"ק (עב ע"ב), ובדין פסולי עדות כתוב שכל שיש עליו לימוד זכות בחטאו, אינו נקרא "רשע" ולכן אינו פסול לעדות [כדאיתא בסנהדרין (כו ע"ב) בקברו מתים ביו"ט ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונא ונפסק כוותיה, וראה בשו"ע (חו"מ סי' לד ס"ד, כד)] ממילא למד, דאף הכא מי שיש ללמד על חטאו לימוד זכות הוא בכלל "עמיתך".
ברם הני אשלי רברבי סבירא להו לחלק בין דיני עדות, ששם כדי להפסל צריך להקרא "רשע", ורשע נקרא רק כשעובר במזיד [וכנ"ל. וראה יתירה מכך בסנהדרין (כו ע"ב) ובשו"ע (שם סכ"ג וברמ"א סי"ח) שבעובר אדרבנן נפסל לעדות רק אם הכריזו עליו בבי"ד, והיא תקנה דרבנן כדי שלא להפסיד האנשים כמבואר ברמב"ם (עדות פי"א ה"ו ובב"י שם]. לא כן הכא שכדי להקרא "אתך בתורה ובמצוות", צריך שיקיים את כל המצוות, משא"כ כשיש לו מורה היתרא לעבירתו, משום שרואה שאחרים עוברים עליה וכדו', אומנם לכנותו "רשע" אי אפשר, אולם גם לקרותו "ירא שמים" או "מקיים המצוות" אי אפשר אחרי שבפועל לא מקיים מפני זדונו במצוות, וממילא יצא מכלל עמיתך. [אף שהם מודים שבשוגג לא יצא מכלל עמיתך וכלדעיל בלשון היראים ורק מזיד נפסל, דבכה"ג נחית דרגא ונחשב מקיים מצוות.]
החפץ חיים ס"ל שאין מח'
יא. שוב ראיתי שגם הח"ח גופיה פוסק את הנימוק"י והרמ"א דידן ראה אליו בספרו (כלל ז ס"ק י), וא"כ פשוט שהוא מעמיס את דרכו בנימוק"י, וסבירא ליה שאין מח' בינו לרבנו יונה. ועוד ראה להח"ח (כלל י ס"ק לא ד"ה ולא תקשה) שהזכיר את הסמ"ע דידן, ודחהו מדברי היראים. וא"כ פשיטא ליה להשוותו עם רבנו יונה. ועוד ראה (כלל ז ס"ק י) שאת ראיית הראשונים דידן, מדין סני שומעניה מותר לקרותו רשע, ביאר דמיירי דוקא ביצאו עליו שמועות רבות, ולא בשמועה אחת, ועע"ש בהערה.
דהיינו שהוא דוחק את לשון הרמ"א והראשונים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם, שירא השם היינו שמקיים את כל המצוות, וכפי שגם רבנו יונה גופיה בשערי תשובה (שער ג סי' ריט) בריש דבריו הנזכרים כתב וז"ל, ואם החוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלקים, וכו' הנה שגם הוא השתמש בלשון זו אך ביאר זאת דוקא בעובר עבירה הידועה לכל שהיא עבירה.
אלא יתירה מכך הוא ידחוק את דין הסיפא שבראשונים וברמ"א מהמדרש, שמי שהונה אותך מותר לך להונותו, מיירי באופן שהאונאה גדולה עד מאוד שסוג אונאת דברים כזו מוציאתו מכלל עמיתך, במעשה אונאת דברים גדול עד מאוד שכל איש ישראל יודע שכזו אונאת דברים היא עבירה. ברם הוא דחוק מאוד. וקשה עד מאוד שהרמ"א התכוון לכך, כיון שכתב בסתמא מי שהונה אותך מותר להונותו, ולא פירש דבר גם בדרכי משה.
קושיא על דרכנו
יב. ברם לדרכנו האמורה שעשינו מח' בין הראשונים, ואז יצא שיש לנקוט כרובם להקל בעובר עבירה שיש לו מורה היתרא, יצא למעשה דבר שקשה עד מאוד להולמו, דלא מבעי ברוב הדתיים, אלא אף בתוך הכולל מותר לדבר לשון הרע על הרבה מאוד אברכים, לפי שלדרך זו יצאו מכלל עמיתך להני קמאי, ואם היה די בזה החרשנו, אלא שגם השוה רבנו יונה [ואיהו כאמור המחמיר, ק"ו בהני קמאי המקלים] שמותר לבזותו ולהכלימו, לדבר עליו לשון הרע ולקבל עליו לשון הרע, לשופטו לכף זכות, וכמבואר ברבנו יונה ובח"ח הנ"ל, וזו לשון רבנו יונה, מותר להכלימו במעלליו, ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו, ועע"ש. גם לדרכנו הנ"ל מותר לשנאתו, ואין מצוה לאהבה אותו, ובדרך זו בטל השלום ובטל העולם והוא רחוק מן השכל וההגיון, ונגד כל הפוסקים שדיברו עד בלי סוף במצוות אלו, שהן חיוביות לכלל עם ישראל, ואילו לדרך הנ"ל יוצא שהיא חיובית למעט מזעיר, וזה לא יתכן.
על כן בצירוף הדברים שיבואו להלן אדרנא בי, ויש להשוות את הני קמאי עם רבנו יונה, ומה שהם אמרו שמי שהונה אותך מותר לך להונותו, בלית ברירה נדחוק כאמור, שכוונתם רק באופן שהיא אונאה פלאית, שכל אחד יודע שעבר עבירה באונאה זו, שביזהו ביזוי גדול בפרהסיא וכדו', ואף דבהני קמאי יותר קל להכניס כן, שהרי לא כתבו דינים, אלא הביאו דהכי הוא במדרש, אך ברמ"א קשה מאוד לדחוק כן, שהרי כתב רק את ההלכה, ואי ס"ל הכי, היה לו לפרשה, והוא לא פירש כן, לא בדרכ"מ ולא בהגהה שו"ע. מ"מ או שגם בו נדחוק כאשר דחקנו במקור, או דנימא דאף דאיהו לא נחית להכי, הכי הוא.
שחטא במזיד ושלא עשה תשובה
חיזוק גדול לכך, שאף למה שכתבנו בתחילה ללמוד בהני קמאי וברמ"א שמי שאינו "יר"ש" וכן מי שהונה אותך מותר לך להונותו, הרי גם אנו מודים שמדובר דוקא במי שחטא במזיד, כאשר מפורש ביראים, שהוא המקור הראשון לדין זה. שהנה כתב היראים (סי' קפ) וז"ל, ותניא בהזהב לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונוהו למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא ליראי ה' אבל אם עבריין במזיד הוא, אפילו בדבר אחד, ולא עשה תשובה וכו'. עכ"ל. [והכי הוא בשו"ע בהלכות צדקה (יו"ד רנא ס"א) מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חיב להחיותו ולא להלוותו. עכ"ל.] וא"כ מיירי כשהוא מזיד, ותנאי נוסף נזכר כאן שלא עשה תשובה. ולמה הרמ"א השמיט תנאים אלו.
שהוכיחו תחילה
דבר נוסף שהרמ"א וכל הני קמאי כולל היראים השמיטו את התנאי כדי לצאת מכלל עמיתך רק אם הוכיחו תחילה ולא קיבל את תוכחתו, והוא תנאי מוכרח, וכאשר פסק הרמב"ם (בסוף הל' רוצח) להתנות את שנאת מי שעבר עבירה בכך שהוכיחו, והוא לשון השו"ע (חו"מ סי' רעב סי"א)
שהנה חלק מהני קמאי גופם כתבו כן להדיא במקום אחר שכן הוא ביראים (סי' קצה) דוקא שיוכיחו, וכ"כ בסמ"ג (ל"ת ה) וההגהות מיימוניות (דעות פ"ו ה"ג) והכי נקטו עוד ראשונים שכ"כ בספר הבתים (ספר המצוה סי' רז) חינוך (רלח, פ, תה) ובהגהות סמ"ק (ר"ס ח), והארחות צדיקים (שער השנאה), וראה בזה בשו"ע המדות אהבת הבריות (עמ' צא) ושלתנאי זה יש פרטים ע"ש. והכי כתב כן כאן שתנאי שיוכיחו תחילה בשולחן ערוך הרב (חו"מ הלכות אונאה ס"ל) ויובאו דבריו כאן בהערה (ח).
הערה ח:
שלחן ערוך הרב (חו"מ הלכות אונאה ס"ל) וז"ל, וכן כל העובר על דברי חכמים ולא חזר בו בתשובה, מותר לקרותו עבריין, ואין בו משום אונאת דברים, שנאמר לא תונו איש את עמיתו, פירשו חכמים עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות, הזהירה תורה על אונאתו, ולא העובר עליהן ולא חזר בו אחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה. ומותר לקרותו רשע בן רשע, אף על פי שאביו צדיק. עכ"ל. ומקורו לסיפא דוקא שהוכיחו כנראה מדין השו"ע (חו"מ סימן רעב סי"א והוא לשון הרמב"ם) וז"ל, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר [ובח"ח כלל ד סס"ק יד ביארו דאף שבגמ' לא נזכרה תוכחה, כי שם מדובר בחטא מפורסם שבא על ערוה, אך בחטא שאינו מפורסם הוסיף הרמב"ם תנאי שהתרה בו], הרי מצוה לשנאותו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו, ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת וכו' עכ"ל. [אגב לגבי הסיפא להציל גם רשע חובה חוץ ממינים כן מבואר בהל' רוצח פ"ד הי"ב וע"ע בהלכות אבל רפי"ד, ובח"ח הנ"ל עמד על כך וחילק טובא בין רשע למין.]
וכותבו שיוכיחו בסתר ובלשון רכה הוא כמו שכתב הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ח) שהמוכיח לא ידבר קשות עד שיכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. עכ"ל. שוב ראיתי הכי בח"ח הנ"ל שכתב ג"כ בינו לבין עצמו ובלשון רכה, והפנה לר' יונה בשערי תשובה (ש"ג סי' רכ) שאם העידו בבי"ד על אדם שחטא בי"ד ייסרו החוטא בהצנע, ולא ילבינו פניו ברבים, כמו שנאמר ולא תשא עליו חטא. ע"כ. ולהרמב"ם (דעות פ"ו ה"ח) הנ"ל.
אגב ראיתי מאמר של והרה"ג אברהם שרמן שליט"א במאמרו בתחומין (ח"ב עמ' 267 והלאה) שלמד בשו"ע הרב הנ"ל שכל ההיתר להונותו רק כדי להשיבו בתשובה, אך לא אונאה סתם. ברם אין זה נכנס בלשונו "ואין בו משום אונאת דברים" ולא ממקורו מדברי הגמ'. אך יש לסייעו מהעליות דרבנו יונה (ב"ב כח ע"א ד"ה ואמר רבא, ושם לט ע"א) וכן מהרמב"ם דעות פ"ו ה"ח וראה בארחות צדיקים (שער לשון הרע ד"ה אם גילה) ואכ"מ.
גם השמיטו כאן את התנאי שילמד עליו זכות לפי גדרי ודיני לימוד זכות, שהרי לימוד זכות הוא חיוב תורה ממש כדאיתא בשבועות (ל ע"א) ופסקו הרי"ף (שבועות דף יג ע"ב מדפיו) והרא"ש (שם פ"ד ס"ג) ושאר ראשונים, וכ"כ החפץ חיים (כלל ד סעיף ג) שכיון שיש חיוב ללמד זכות על חטאו אסור לשנאו וכו', וכ"כ עוד שם (כלל י ס"ב פרט ב) ראה בזה בשו"ע המדות (שם אהבת הבריות עמ' צח).
פשט הרמ"א והראשונים
ומעתה דעל כרחך דהני קמאי והרמ"א קיצרו ולא הזכירו כמה וכמה דברים, שתחילה השמיטו דמיירי במזיד [שרק היראים כתב כן], וגם לא הזכירו את התנאי שהוא לא עשה תשובה, וגם את התנאי שהוכיחו תחילה, וגם את התנאי שילמד עליו זכות, על כרחך דזה דבר השמיטה, מטעם שהם דינים ידועים שרק בתנאים האלו יצא מכלל עמיתך, ולא הרחיבו את היריעה על כל פרטיה. ואחר שבהכרח בין כה הם קיצרו בלשונם, שוב אין קושי לומר שקיצרו גם בנידוננו, שיצא מכלל עמיתך רק כשאין עליו לימוד זכות כשהיא עבירה שרבים נכשלים בה וכו', כיון דלא נחתי לכל הפרטים הדינים כדי להחשב מזיד. וכוונתם שאינו בתורה ובמצוות, רק כשאין עליו לימוד זכות כמבואר בדיני עדות.
ובכותבם שמי שהונה אותך מותר לך להונותו, היינו באונאה שכל איש ישראל יודע שהיא עבירה גמורה, כגון שהשפילו עד עפר בפרהסיא, בצורה שכל איש ישראל יודע שעבירה היא בידו, וכדומה, אך לא בכל אונאת דברים רגילה שרבים נכשלים בה, ואף שהיא אוקימתא, היא אוקימתא מוכרחת, לאור האמור.
פירושים אחרים ברמ"א
יג. הן לא אכחד שיש שפירשו אחרת את דברי הרמ"א הנ"ל, ודין גרמא להו מפני שלא היה המקור לפניהם ולשון הרמ"א אינה ברורה כל כך, היות וכאמור הרמ"א כתב ומי שמאנה את עצמו, מותר להוניהו. והיא לשון קשה, ולשון זו מופיעה בנימוק"י שבדרכ"מ (אות א) כתב כאשר מופיע הלשון ברמ"א "עצמו". אולם בנימוק"י (ב"מ לב סוע"ב מדפי הרי"ף) הנמצא לפנינו כתוב וז"ל, אמר במדרש אם הונה עצמך מותר אתה להונהו, שזה אינו קרוי עמיתך. וכבר הובאו לעיל הראשונים שבהם כתובים הדברים ביתר ביאור המה היראים (סי' קפ) והסמ"ג (לאוין קעא) [וכאמור הנימוק"י מסיים שמקורו מהסמ"ג והסמ"ג מסיים שמקורו מהיראים] והכי הוא בעוד ראשונים והעתקנום לעיל, דגרסו "אותך", וגם פירש להדיא היראים כאמור, שכיון שהונה אותך עבר אאונאת דברים, ויצא מעמיתך, ולכן מותר לך להונותו. וא"כ ברור שזו כוונת הרמ"א גם, "מי מאנה את עצמו [=אותי] מותר [לי גם] להונותו". וכן הביא הסמ"ע (ס"ק ד) בשם שמעתי מפרשין.
אולם הסמ"ע הנ"ל גופיה חלק וביאר את הרמ"א שכוונתו שאדם שמזלזל בכבוד "עצמו", מותר להונותו בדברים שאינו עמיתך, ובתחילה ביאר מקורו שכיון שמזלזל בכבודו הוא מסתמא אינו ירא שמים [ומקור לדבריו יש להראות מלעיל בשו"ע (סי' לד סעיף יח) וז"ל, הבזויים, פסולים לעדות מדבריהם, והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל העם, וכגון אלו שהולכים ערומים בשוק בעת שהם עסוקים במלאכה מנוולת וכיוצא באלו, שאין מקפידים על הבושת, שכל אלו חשובים ככלב ואין מקפידים על עדות שקר. ומכלל אלו המקבלים צדקה מהעובדי כוכבים בפרהסיא, אף על פי שאיפשר להם שיזונו בצנעא מבזים עצמם ואינם חוששים, כל אלו פסולים מדבריהם. עכ"ל השו"ע.] ולכן יצא מכלל מי שאתך בתורה ובמצוות ומותר להונותו. ולבסוף ביאר ש"עמיתך" הוא בן אדם נורמלי ולא שמזלזל בעצמו. [ודבריו צריכים ביאור וגם לכאורה נסתרים מהשו"ע (חו"מ לד סעיפים ז,ח) ששם פסול לעדות רק מי שאינו במקרה במשנה וגם לא בדרך ארץ, אך אם אינו רק בדרך ארץ אינו פסול, גם שם נפסק שפסול בזויים הם האוכלים בשוק, או שהולכים ערומים במלאכתם, או המקבלים צדקה מגויים בפרהסיא, ופסולם אינו משום שאינו ירא שמים אלא כמפורש בשו"ע שכיון שאינם מקפידים על בושת, אין מקפידים על עדות שקר.] ואחר פירושו הראשון נמשך הנתיבות (חידושים א) ס"ב, ואחר השני נמשכו הבאר היטב (שם ס"ק א) והרחיד"א בהגהותיו על הלבוש (סי' רכח ס"ק א) ובמאמר קדישין (שם על השו"ע אות א). ומ"מ לא היו בידיו הראשונים הנזכרים, ואילו היה רואה את המפורש בדבריהם בביאור המדרש שהוא מקור הדין, בוודאי שהיה מודה לפשט האמור.
והכי נמי בספר חפץ חיים (כלל י ס"ק לא ד"ה ולא תקשה) פירש את הרמ"א כדרכנו, ותמה על הסמ"ע הנ"ל שהיא פליאה שדחה את הפשט האמיתי ברמ"א, והרי כן מבואר ביראים. ע"כ. והיינו מפני שלא היה לסמ"ע את המקור וכאמור.
שוב ראיתי בספר אורח מישרים (טריווש, פ"ה בסוף הערה א, נדפס תרי"ח) שאחר שהעתיק את דברי המשנה והגמ' בדוגמאות של אונאת דברים סיים וז"ל, מיהו יש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם, ומי שמאנה את עצמו גם אתה מותר להונהו, דאין זה קרוי עמתך. עכ"ל. ומדכתב "מיהו", הוי אומר שדעות אלו סותרות את פשטות הדברים דלעיל, שאונאת דברים אסורה בכל איש ישראל גם במי שעובר עבירות, ולכן לדעתם גם מי שהונה אותך אסור לך להונותו. ואילו הי"א סוברים שרק לאיש ירא ה' אסור להונות, אך איש רגיל מותר. ושמותר להונות מי שהונה אותך. ברם אין כאן מח' והיא גמ' ערוכה ופסקוה ראשונים רבים ודין גרמא שלא היו מקורות הדברים בידיו.
מותר להשיב למחרפו
יד. עוד ראיתי שלמדו בדברי הרמ"א כדברי החינוך (מצוה שלח, ונביאו בסמוך) שאם הונהו חבירו, מותר לו להונות בחזרה, משום שאי אפשר לאדם להיות כאבן. שכן למד בשו"ת מים חיים (הלוי, ח"ב סי' פ"ג ד"ה עוד למדנו) וכן הובא באנציקלופדיה תלמודית (כרך א עמ' שמד) שיש מי שלמד כן. ושוב ראיתי שכן למד בספר לרעך כמוך (ח"ג בקונ' הביאורים סי' ג ד"ה לכך נראה). ואולם גם זה אינו אחר המחילה, וכמבואר במקור הרמ"א בראשונים הנ"ל, שטעמם משום שיצא מכלל עמיתך, וכאמור.
ברם עצם הדין נכון, שאם חרפו, מותר להשיבו, כשקשה עליו לשאת את החרפה, וכאשר חידש החינוך (מצוה שלח) וז"ל, ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע. שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין. ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו. אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. עכ"ל. והכי נקט הח"ח (פתיחה לאווין ח בבאר מים חיים ד"ה אבל מדברי) כחינוך (מצוה שלח) ומינה יליף שאין לאו דלא תיקום בעידן ריתחא, ושסברא נכונה היא, דבעת מעשה החירוף אי אפשר בטבע האדם להיות כאבן וכו'. ועוד הוכיח כן מהרמ"א (חו"מ סי' תכא סי"ג) שעל דין השו"ע שאם חבל בו אדם וחבלו בחזרה, השני פטור מתשלומי חבלה, לפי שיש לו רשות לחבול בו כדי להציל עצמו. וכתב הרמ"א מההגהת מרדכי, שכן הוא בגידופים וביושים המתחיל פורע הקנס. דהיינו אף שהשני השיבו, אין עליו קנס רק על הראשון כיון שהשיב ולא פתח. ושכן מבואר בסמ"ע (שם). ע"כ. והכי כתב בספר פתחי חושן (ח"ה פט"ו ס"ק יג ד"ה ובספר החנוך), והני אחרונים דלעיל.
ועוד נראה להוכיח הכי ממסכת יומא (עא ע"א) במעשה דשמעיה ואבטליון שנפרדו מהכה"ג בלשון יבא בן אהרן לשלם, והוא בכעסו השיבם יבואו בני עממין לשלום, והתכוון לגנאי והשיבוהו גם בגנאי, אמרו ליה ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן. ע"כ. וכיצד שמעיה ואבטליון השיבוהו לצערו ואיה לא תונו. אין זאת אלא משום שהוא פתח תחילה והיה בעידן ריתחא ואז שרי וכאמור. וכך נראה להוכיח מכתובות (סט ע"א) ששלח לו בלשון הונא חברינו שלום, וכיון שכן שלח להשיבו רב ששת בדרך גנאי ענן ענן, ועע"ש, והיתרו כנראה כאמור משום דהיה בעידן ריתחא. וכן בקידושין כה ע"א אמרו ליה לאו המנונא אלא קרנונא, י"ל כאמור, כיון שבא לנדותם.
וגם סייעתא לכך מדברי הרמ"א (יו"ד סי' רמג ס"ז) גבי המבזה ת"ח דחייב נידוי, שפסק וז"ל, ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ויגרום בזה שיבזוהו ויתרסו נגדו. (ריב"ש). ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת, אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות. (הגהות מרדכי דקדושין). והכל לפי ראות הדיינים. עכ"ל.
להלכה מי שהונהו אם מותר להונותו
ועל כן יוצא שעצם הדין שהם אמרו אמת, שמי שחרפו וביישו, וקשה לו לשאת את הבושה [כי ההיתר הוא שאין לב האדם אבן, הא אם קל לו לשאת את הבושה לרוב מעלתו, או למיעוט הבושה שביישוהו, שוב מה ההיתר לבייש את רעו והוא לא יצא מכלל עמיתך אע"פ שהוא התחיל ראשון], אע"פ שנתבאר לעיל שכל שלא יצא מכלל עמיתך אסור להונותו, כדברי רבנו יונה והחפץ חיים והשוונו בשיטתם את כל הראשונים, ולפי"ז מי שהונה אותך אסור לך להונות, כיון שהוא בכלל עמתך [אא"כ יצא מכלל עמיתך משום שהוא עובר עבירות לפי גדריו שנתבארו לעיל, או שביישו בושה כה עצומה שכל רואה יודע שזה עשה עבירה.] אעפ"כ הדין הנ"ל יכון מטעם אחר, משום שהאדם אינו אבן. וכן יוצא שאם חרפו וביישו בושה גדולה, כזו שכל איש ישראל יודע שהתנהגותו היא עבירה גמורה, כגון שהשפילו עד עפר בפרהסיא. בזה יצא מכלל עמיתך, ומותר להשיבו כיון שאין איסור אונאת דברים במי שיצא מכלל עמיתך ומטעם זה ובמקרה זה יותר אף אחר זמן להשיבו אף אחר שנרגע האדם מבושתו, כיון שאינו מכלל עמיתך וכאשר נתבאר כל זה לעיל.
מסקנא דדינא: אסור לצער איש ישראל בכל סוג צער, והוא איסור תורה שנאמר, לא תונו איש את עמיתו. ואף אם איש זה נכשל פעמים בעבירה שרבים נכשלים בה, כגון בלשון הרע, או באונאת דברים, אסור לצערו.
ומי שחרפוהו וביישוהו, וקשה לו לשאת את הבושה, מותר לו להשיב למחרפו דבר ולצערו. אולם כל זה בעת הצער, אך בעבור כעסו, שוב אסור לו לצערו, משום לא תונו.
אלא אם כן חרפו וביישו בושה גדולה כזו, שכל איש ישראל יודע שהתנהגותו היא עבירה גמורה, כגון שהשפילו עד עפר בפרהסיא. בזה יצא מכלל עמיתך, ומותר להשיבו אף אחר שנרגע האדם מבושתו, כיון שאינו מכלל עמיתך.
סוף הספר