שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ה - האם גם צער מועט הוי אונאת דברים
תוכן התשובה בקצרה
א. סוגיין דעלמא דאונאת דברים היא אף על צער קל. ברם ניתן לטעון שדוקא בצער משמעותי עובר, משום שכן הם כל הדוגמאות של אונאת דברים בב"מ (נח ע"ב), והכי מבואר מלשונם של הרמב"ם וספר החינוך. ב. מאידך גיסא יש להוכיח מהמשנה (ב"מ נח ע"ב) לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. וביארו הראשונים משום שמתאכזב מהמכירה שנכשלה, והרי זה צער מועט לחנווני. ג. ראיה מהיראים להחמיר ודחייתה. בח"ח מבואר לאיסור. ד. הראב"ד ועוד למדו באיסור שואל מחיר הנ"ל, דמיירי שכל מעשהו להתלוצץ על המוכר. ונראה דנדחקו לעשות אוקימתא זו במשנה, משום דס"ל שצער קל אינו בלא תונו. הערה. ראשונים שלמדו אחרת את דין שואל מחיר. ה. בספר לרעך כמוך הסתפק בפתגמא דנא וראיותיו.
שאלה: מהו גדר אונאת דברים האם גם צער כל שהוא בכללו, או שדוקא צער משמעותי.
תשובה: א. סוברים העולם שכל שמצער את רעו, גם אם הוא צער קל, עובר משום אונאת דברים. והכי הוא בדוגמאות לאונאות דברים שבספרי דורנו, גם בצער כל שהוא.
ראיות להיתר
ונראה להוכיח שאונאת דברים היא דוקא בצער משמעותי, ולא בצער עדין ודק, לפי שכל הדוגמאות של אונאת דברים בב"מ (נח ע"ב) ברמב"ם (מכירה פי"ד) ובשו"ע (חו"מ סי' רכח) המה כשמצערו צער רב, כגון זכור מעשיך הראשונים, זכור מעשי אבותיך וכו' [מלבד לשאול מחיר כשאינו רוצה לקנות, ונעמוד על כך בהמשך] הרי שרק בכך הדברים אמורים.
רמב"ם
והכי משמע ברמב"ם בספר המצוות (ל"ת רנא) בלאו דלא תונו, דדוקא צער רב וז"ל, שהזהירנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים. והוא שנאמר לו מאמרים יכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם. כמו שתזכור לו פעולות נערותו ועשה תשובה מהם ותאמר לו תודה לאל שהעתיקך מן הדבר הפלוני אל זה העניין הטוב. וכמו זה ההתלהלה במומין המכאיבים. עכ"ל. [ומתחזקים הדברים יותר בכך שהרמב"ם השמיט את הדוגמא של לשאול מחיר כשאינו חפץ לקנות. וראה בזה לעיל (סימן ב אות ו).]
חינוך
בדומה להרמב"ם הנ"ל הכי הוא בלשון החינוך (מצוה שלח) שפתח בזה"ל, שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. עכ"ל. ועוד יש להוכיח כן מלשון החינוך (מצוה שלח) שאחר שהאריך הרחיב בדיני אונאת דברים כתב, ועובר על זה והכאיב את חבירו בדברים, באותן שפירשו חכמים ז"ל בבעל תשובה ובחולה ובכיוצא בהן, עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה. עכ"ל. וצ"ב מהו כותבו באותן שפירשו חכמים וכו', דמלבד שכבר כתב דוגמאות אלו להדיא לעיל שעובר בהם ע"ש, הרי מסיים שם "וכיוצא בהן", וגם כאן סיים כאמור "ובכיוצא בהן", וא"כ לאו דוקא הדוגמאות של חכמים, ומעתה מה כוונתו לתלות את האיסור במה שפירשו חכמים? ונראה אמת לבארו שאונאת דברים היא דוקא בצער בדרגות הצער שפירשו חז"ל או הדומים להם, אך צער פחות מכך, אינו באיסור אונאת דברים.
אולם בדיני המצוה כתב שם החינוך, שלא להכאיב הבריות בשום דבר. עכ"ל. ולהנ"ל צריך לדחוק "בשום דבר" בדרגת הצער שנתבארה. והעיקר, היות ובחינוך אחת מדוגמאותיו לאונאת דברים היא "ולא יאמר לתגר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח", ופשט דבריו משום אכזבתו של המוכר, הנה שאף צער מועט הוי אונאת דברים. וראה בזה להלן (אותיות ב, ד). אולם הרמב"ם הנ"ל שלא הביא מקרה זה, הראיה הנ"ל טובה יותר.
וראה בשו"ת חות יאיר (סי' קנב) בתשובתו ליישב לשונות שציערו בש"ס, על דברי הגמ' ב"מ (כ ע"ב) שרבה כינה את רב עמרם תרדא, ופרש"י, משועמם. וכך כינו גם בזבחים (כה ע"ב) ובב"ק (קה ע"ב). והיא פליאה נשגבה, וביאר דמיירי בכל אלו שהמגנה היה גדול מהמגונה, ולא קפדי כלל. ע"כ. ומ"מ קצת צער קשה להלום שלא היה, ובפרט שבב"מ שם פקע ארזא דבי רב, אלמא דקפידא משהו היתה. והרי זה חיזוק להאמור, דקפידא מועטת אינה בכלל איסור אונאת דברים. והכי הוא בעוד דוכתי בש"ס ליקטום בשו"ת חות יאיר (סי' קנב הנ"ל) ובספר לרעך כמוך (ח"ג בקונ' הביאורים ס"ו) ביתר היקף. [וראה במכתבו של החזו"א בקובץ אגרות (ח"א סי' לג) שכתב, מאד חובתי להזהר לגרום אי נעימות לבני אדם אף לרגע אחת. למרות שלא כל אי נעימות היא אונאת דברים, אולם היתה זו הנהגה של הרחקה מאיסור זה. עכ"ל. וכנראה כוונתו לאי נעימות כל שהיא שאינה בכלל האיסור. ואין להשיב שכוונתו לאי נעימות הנגרמת ממצות תוכחה. שהרי בתוכחה לא רק שאינה אונאת דברים, אלא גם יש חיוב גמור מפני שתוכחה, ואיך יכתוב שהוא נזהר ממנה. ברם יש להשיב, דמיירי באי נעימות שנגרמת כשמתכון לדבר אחר וכדלהלן, או בשגגה, ושוב אין הכרח מדבריו.]
ראיה משאלת מחיר
ב. איברא דלאידך גיסא יש להוכיח לאיסור מהכתוב במשנה (ב"מ נח ע"ב) לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. ובגמ' שם רבי יהודה אומר, אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. והכי הוא בספרא (בהר פ"ג פ"ד) שאחר שנכתבו שם דוגמאות לאונאה דברים כתוב, רבי יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח ולא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. ונפסק בטוש"ע (סי' רכח ס"ד). הנה לנו שכל צער גם מועט הוי אונאת דברים, שהרי שם העוגמת נפש מועטת בדר"כ, ובכל אופן גם באופן כזה מדובר, שאם תעמיד דמיירי דוקא בעוגמת נפש מרובה כגון בעסקה גדולה וכדומה, הוי אוקימתא במשנה. ואומנם להלן (בהערה) יובאו ראשונים שביארו דין זה משום שגורם לו הפסד ממון, מ"מ מסתימת הטוש"ע מבואר שלא למדו כן, דכל כה"ג הוה להו לפירושי. וגם הכי פירש דין זה ר' ברוך הספרדי (בשיטת קדמונים ב"מ שם) וז"ל, פירוש כשתולה עיניו במקח חושב בעל מקח שלוקחו, וכיון שאין לו דמים אינו לוקחו, ומצטער בעל המקח וכו'. עכ"ל. הנה שלמד שהאונאה היא משום שהמוכר מתאכזב מהמכירה שנכשלה. וכן פירש תלמיד הרשב"א בשיטת קדמונים (ב"מ שם) וז"ל, וכן לא יתלה עיניו על המקח והוא אינו רוצה ליקח וכו', שמראה בדעתו שרוצה ליקח ואינו כך, והוא מאנה את חבירו. עכ"ל. שוב ראיתי שהביא בספר חשוקי חמד (כלאים פרק ט מ"ז) כפירוש זה כבר בחז"ל במסכת דרך ארץ (רבה פ"ח) וז"ל, אל יאמר בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח, מפני שמשביח דעתו של מוכר. ע"כ. ושביאר בנחלת יעקב, משום שזו אונאת דברים, שהמוכר מהנה עצמו בדעתו שימכור חפץ זה, ובאמת אין דעתו ללוקחו. ע"כ. [אולם עיין בסמוך (אות ד) בתוספתא כפשוטה, שביארו את מסכת דרך ארץ אחרת.] וע"ע להלן (אות ד) שיש ראשונים שביארו את דין עומד על המקח אחרת, ולדרכם ראיה מכאן לאידך גיסא.
יראים
ג. עוד חזי הוית דהוכיחו לחומרא מהיראים השלם (סי' קפב) [הובא בספר שערי אונאה (לנגסנר, עמ' טו) בשם ספר מצות השלום (עמ' 212).] שכתב, אלמנה ויתום לא תענון וכו', פירוש לא יענה אותם לא באונאת דברים ולא בדברים רעים, ודבר זה אפילו בכל ישראל אסור, ולא הוצרך הכתוב להזהיר עליהן אלא לעבור עליהן בשני לאוין. עכ"ל. והיות ובאלמנה ויתום פשוט שהלאו אינו רק בעלבון, אלא בכל מיני עינוי ולחיצה (ראה ברמב"ם בדעות פ"ו ה"י), יוצא מבואר מדברי היראים שלומד שאף באונאת דברים כן הוא.
ברם תחילה יש לומר לאידך גיסא, דס"ל ליראים שאונאת אלמנה היא כאונאת דברים, ולא נאסר בהם דיבור בכבוד וכו', שזה חידוש של הרמב"ם הנ"ל, וכמעט לא נמצא לו מקור, ויש איזה אחרונים שמצאו דהכי הוא במכילתא דרשב"י (משפטים יח ד"ה אם ענה תענה) אך היראים שלא הזכירה מנא לנו דס"ל הכי. ולדרך זו ליכא ראיה מהיראים לנידו"ד. ועוד יש להשיב, מכל הראשונים שכתבו באונאת דברים רק את דוגמאות המשנה שיש בהם צער רב, ואף אחד לא קישר זאת לאלמנה ויתום, אלמא דפליגי איראים שהקיש ביניהם, שאחרת היה להם להשמיענו את החידוש הגדול, שאף שאינו מדבר בלשון רכה, או שאינו נוהג בו בדרך כבוד, עובר בלא תונו. [כמש"כ הרמב"ם (דעות פ"ו ה"י) ובספר המצוות (ל"ת רנו באלמנה) לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר ממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן, הרי זה עובר בלא תעשה, וכ"ש המכה אותם או המקללן וכו'. עכ"ל. או כלשון החינוך (מצוה סה באלמנה) שכל משאו ומתנו עמהם יהיה בנחת בחסד ובחמלה.]
שוב ראיתי בעבודת המלך (על הרמב"ם דעות פ"ו ס"ק י) שהראה מקורו של היראים ממכילתא (משפטים פי"ח) אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, ת"ל לא תענון, דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר, אלמנה ויתום שדרכם לענות בהם דבר הכתוב. ע"כ. ושדעת היראים ללמוד שאין מח' בין ר"י לר"ע, ושכן הוא ברש"י על התורה, שכל ישראל כלולים בלאו זה. אולם מדברי הרמב"ם (דעות שם) ובספר המצוות (ל"ת רנו) משמע דפליגי, שדוקא באלמנה הדברים אמורים ולא בשאר אדם, ושכן דעת הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות, שמנה בשני לאוין, אחד לאלמנה ואחד ליתום, ואי לכל ישראל היה זה בלאו אחד. ושהאריכו האחרונים בזה. ע"כ. והכי למד גם בשערי דעה (על הרמב"ם דעות פ"ו ס"ק י) דנקט כר"ע מחבירו.
ונמצא תחילה שאף היראים לא דיבר כאן משום לאו דאונאת דברים, אלא משום לאו דלא תענון, ושלדעתו הוא לאו לכל ישראל. וא"כ אין ראיה מהיראים להכא לנידו"ד לדין אונאת דברים, שאינו עוסק בה כלל. ועוד יוצא מבואר, שהראשונים חולקים עליו. שוב ראיתי דהכי ביאר הגאון ר"י פערלא (ל"ת פא ד"ה והנה) דהיראים הנ"ל אתי עלה מאיסור אחר, ואינו אונאת דברים, ועע"ש שישנה סיעת ראשונים שלומדים לאו זה על עינוי דין, ולא על לצער את חבירו, ודהכי משמע במכילתא (משפטים יח) ע"ש. וגם מבואר שזה שנוי במח'. ועע"ש.
ראב"ד ור"ש משאנץ
ד. ראיה להתיר יש להביא מדברי הר"ש משאנץ בגליון התורת כהנים (בהר פ"ד אות ב) שכתב על דין זה בזה"ל, אך לא יתלה עיניו על המקח, בתוספתא מפרש מפני שמשביח דעתו של מוכר, פירוש שסבור שזה רוצה לקנות, ואינו אלא שהוא מתלוצץ בו. עכ"ל. הרי שהעמיד במתלוצץ, הא בסקרן שאינו גורם כ"כ צער שרי. והכי הוא בפירוש הראב"ד (שם) וז"ל, ובתוספתא מפרש מפני שמשביח דעתו של מוכר, ודומה שבא על הפירוש הזה שפירשנו, שמשביח את דעתו על דבר חנם וליצנות וגניבות דעת. עכ"ל. חזינן בהו מתוך שהוצרכו להעמיד במתלוצץ, דאי לאו הכי, רק הוא סקרן לדעת את המחיר, אינו באיסור זה, והיינו מהטעם האמור, דהוי צער מועט.
אולם לעיל מינה בצמוד כתב הראב"ד בזה"ל, בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, מפני שגונב דעתו, שהוא סבור שיש בדעתו לקנותו, והוא אינו אלא מתלוצץ בו, והרי הוא כסך שמן מפך ריקן מפני שהוא גונב דעת חבירו, שזה סבור שמכבדו ואינו אלא מתלוצץ בו. עכ"ל. וממשיך ובתוספתא וכו' כאשר ציטטנוהו לעיל. הרי שלומד דין זה מדין גניבת דעת, וזה צריך ביאור, הרי גניבת דעת היא מפני שמחזיק לו טובה חינם, ולא משום אונאת דברים, וכך היא בראיה שהביא מסוך שמן שמקורו מחולין (צד ע"א) באיסור גניבת דעת, שמציע לחבירו לסוך שמן מכדו, והכד ריקן, ויודע שחבירו יסרב.
והנה בשיטה מקובצת (ב"מ שם) כותב בשם הראב"ד לפרש בזה"ל, לא יתלה עינו על המקח וכו' פירוש מפני שמשביח דעתו של מוכר. עכ"ל. וכנראה כוונתו לראב"ד דידן, והוא ציטוט לשון התוספתא, ומתוך שהביאו בקיצור, הוי אומר שלומד בו שדעתו של המוכר משתבחת בסוברו שהנה הוא מרוויח ומתאכזב לחינם, וכהני קמאי דלעיל. ואם כן הוא, שמא לומד בראב"ד שכותבו גניבת דעת לאו דוקא הוא, וכוונתו לאונאת דברים.
והנה בספר ברית יעקב (סופר, סימן טו אות ב) תמה על הראב"ד הנ"ל, מה ענין גניבת דעת לכאן שעסוקים באונאת דברים, ע"ש, וסוף דבר כתב, דעל כרחך כוונתם לאונאת דברים, ומה שכתב הראב"ד גניבת דעת, לאו דוקא הוא, וכוונתו שהוא מתעהו ומתלוצץ בו ומצערו, ומה שהביא שהרי הוא כסך שמן מפך ריקן, אינו אלא לדוגמא בעלמא שיש בה התלוצצות, וממילא יש בזה אונאת דברים. ושכן מבואר מפירוש המיוחס לר"ש משאנץ הנ"ל, שאף שדרכו להמשך טובא אחר הפירוש הראב"ד, ואף כאן עשה כן, אולם השמיט מדבריו כל ענין גניבת דעת, ומכך יש ללמוד שהוא למד בראב"ד כאמור, שדינו מדין אונאת דברים דוקא. וסיים וצ"ע. עכת"ד.
ועתה ראיתי בתוספתא כפשוטה (ב"מ עמ' 134) שכתבו שברור שהפירוש המיוחס לר"ש לקח מהראב"ד. [וכ"כ מפי ספרים הגרי"ח סופר בספרו ברית יעקב (סי' טו הע' ד) שאינו לר"ש משנאץ, ושדרכו להמשך אחר הראב"ד ע"ש]. ועוד כתבו שאין כוונת הראב"ד לתוספתא דידן, שהרי בה כתוב אחרת, אלא כוונתו לברייתא שבדרך ארץ רבה (ספ"ח הוצ' היגר עמ' 228) ושם כתוב, היה עובר בשוק אצל מוכרי תבואה, אל יאמר בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח, מפני שמשביח דעתו של מוכר. ואמרו בירושלמי (קידושין פ"ג ה"א ס"ג ע"ב) ר' זעירא מיקל להין דחמי לחבריה זבין זבינא ומעלה ליה עילוי. א"ר אבין בשם ר' זעירא אף לעושה עלוי חבילה. ע"כ. ופירושוהו ע"פ הריטב"א (ע"ז יא ע"ב ד"ה ויש) שאסור לעמוד ליד המוכר אע"פ שאינו אומר כלום, שבעמידתו מחזיק את דעת המוכר ולא יוריד לאחרים מן המחיר, בסוברו שיש לו קונים רבים, והוא גונב דעתו בחינם, כי אינו מתכוין לקנות כלל. ואם פירושם נכון, הרי שהמושג גניבת דעת כאן הוא שאול, והכוונה לאונאת דברים, שהרי לא מחזיק לו שום טובה כשרואה לבסוף שלא קונה ורק הפסיד קליינטים אחרים. ולכך תלו זאת בכך שכוונתו להתלוצץ בו.
ומ"מ גם לפי פירושם, שפיר ראיה לנידו"ד מדברי הראב"ד והר"ש כאמור, שמדוע הוצרכו לדחוק ולפרש את הפסדתו קליינטים ושכוונתו לכך, ולא לפרש כפשוטו שמאכזב את המוכר שסבור שהוא קונה, אין זאת אלא שהבינו שצער כה מועט, אינו נחשב אונאת דברים. וע"ע בזה כאן בהערה (ו).
הערה ו:
עוד נמצאו ראשונים שביארו מימרא זו בדרך אחרת, משום שגורם לו הפסד ממון וכדלהלן, ומתוך שהוכרחו לדחוק ולפרש כן, מוכח גם בהם דהוא מפני שהבינו שצער מועט כזה אינו אסור, שהנה המאירי (ב"מ נח ע"ב) כתב וז"ל, אמר המאירי כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים, ר"ל, שאסור להונות את חברו ולגרום לו פסידא בדבריו, והוא שאמר לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח, משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך, ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא. עכ"ל. ועוד ראיתי מי שלמד מדברי הרשב"ם והר"ח בפסחים (קיב ע"ב) ששם כתוב כיוצא בדיננו כך, שלשה דברים צוה ר' ישמעאל בר' יוסי את רבי וכו' ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים. והרשב"ם פסחים שם פירש, ונמצא מפסידו חינם, שלא יקחנו אחר, מאחר ואתה מהפך בו. וכן הר"ח (בגליון פסחים שם) פירש שלא לעשות כן מטעם שנמצאת מפחית המקח בעיני בעליו. וזה בדומה לדברי הרישא של מאירי הנ"ל. וא"כ לשיטתם לכאורה ראיה דרק בכה"ג הוי אונאת דברים, אולם כששואל מפני סקרנות, שהיא אונאה פחותה ליכא משום אונאת דברים.
אולם תחילה במאירי זה אינו, שהרי סיים שם המאירי וז"ל, ואפילו לא היה אדם שם, מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר. עכ"ל. הנה שמסיים שאף כשאין הפסד ממון, אסור משום אונאת דברים, משום שמטריחו ומצערו. והראיה מרשב"ם ור"ח מפסחים גם יש להשיבה, משום ששם היא חסידות ועל כן ביארו כן. וגם בפסחים מדובר שאין לך דמים עתה ברגע זה אף שכוונתך לקנות ואם ימצא חן בעינך תלך להביא ממון, אל תעשה כן, וזהו החסידות מהטעם שמפסידו קליינטים לא כן בנידו"ד.
שוב ראיתי שכ"כ בדומה החפץ חיים בחובת השמירה (פרק יד בהערה) שאין להוכיח מפסחים דשם הוי דבר חסידות וז"ל, בשולחן ערוך חושן משפט סימן רכ"ח לא העתיק דברי רבי יהודה ורק דין המשנה, והוא אינו רוצה ליקח. ואפשר דסבירא ליה דדין אחד הוא, דכיון שאין לו מעות אינו רוצה ליקח. ואפשר דסבירא ליה דדברי ר' יהודה הוא אף כשרוצה ליקח, רק כיון דאין לו דמים עכשיו, ולו ידע המוכר מזה לא היה מדבר עמדו, ולהכי הוא גם כן בכלל אונאה. וחכמים פליגי עליו בזה, ולכן לא העתיק זה להלכה. וכן משמע קצת מגמרא דפסחים דף קיב, ג' דברים ציוה ר' ישמעאל לרבי, ומשמע שם דאין זה רק מדה בעלמא. אכן בתורת כהנים ובתוספתא משמע דדין המשנה ור' יהודה אחד הוא, דכיון שאין לו דמים אינו רוצה ליקח. וכן מוכח מפרש"י בגמ' בסוגיא עי"ש. ולפי זה ברוצה ליקח אף שאין לו דמים, י"ל דאין איסור כלל אף לר' יהודה, שישתדל להשיג דמים. עכ"ל.
והכי ביאר מדנפשיה גם בשו"ע הרב (הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף כח) וז"ל, וכן לא יאמר לחבירו בכמה תמכור חפץ זה והוא אינו חפץ לקנותו, או שאין לו דמים אלא שכוונתו להטעות את חבירו, ואחר כך כשלא יקנה, יכיר חבירו שנתכוין להטעותו ויצר לו. עכ"ל. ומתוך שהוצרך להעמיד בנתכוין להטעותו, הא אם הוא סקרן לדעת את המחיר אין בזה איסור, והיינו דאז הוי צער רב.
איברא דיש לדחות ראיה זו, דשמא הוצרכו להעמיד במתלוצץ, מפני שאין צער למוכר, כיון שאינו יודע האם הקונה רצונו או לאו, וכדלעיל (סימן ד סוף אות ד) ע"ש. גם לעיל (סימן הנ"ל ריש אות ד) הוכחנו מהיראים והר"ש משאנץ הנ"ל אחרת, דס"ל להקל כל שעושה לסיבה, ולא מהטעם האמור, משום צער מועט, ע"ש, וא"כ שוב א"א להכריח בהם לקולא לנידו"ד, כין שאפשר לפרשם אחרת.
הלחם משנה
הלחם משנה (חובל ומזיק פ"ה ה"ט) על פסק הרמב"ם שהמזיק ממון חבירו ושילם לו נתכפר לו וא"צ לבקש מחילה. הקשה מאי שנא מגזל שחייב בבקשת מחילה כדפסק הרמב"ם (תשובה פ"ב ה"ט). ותירץ וז"ל, י"ל דשאני גזלן דנתהנה מאותה עבירה, ועוד שציער הרבה לנגזל שלקח ממנו בעל כרחו, אבל מזיק הממון שלא נתהנה מהיזק ההוא, אלא שהזיק לו ולמזיק לא באה הנאה ממנו, לא נצטער כל כך הניזק, כמו הנגזל. כיון ששלם לו היזקו די. עכ"ל. הנה שמחלק בין צער רב ונהנה מכך שציערו, לבין לא נהנה מכך שציערו, והוא צער מועט. חזינן דס"ל על צער קטן ליכא איסור אונאת דברים. [ואף שכלל הוא שאין מוציאים דין מקושיא, ושפיר אמרו שם הפוסקים יישובים אחרים, ראה במפתח פרנקל בשני המקומות ובכרם יוסף (ב"ק דף צב ע"א). גם לענ"ד התירוץ החלק ביותר שלא כתוב שם הוא, שהרמב"ם עסוק במזיק ממון בלבד ללא היזק נפש, כגון גזלו והנגזל לא ידע, וכל כיוצ"ב, ולכן כשמשיב את הגזילה, בזה נמחל לו וא"צ לבקש מחילה, כיון שלא ציערו, משא"כ בהלכות תשובה שעוסק בכך שהמזיק הזיק גם לנפש. מ"מ מבואר בדעת הלחם משנה שחילק כן.] גם הראשונים שם פסקו שחובה לבקש מחילה גם על גזל, שכן הוא בחינוך (מצוה שסד) ובסמ"ג (ל"ת ע) אך כתב שהיא מצוה, וכן הוא בראב"ד הנ"ל, בשיטמ"ק ובמאירי (ב"ק שם) וגם בחיבור התשובה (מאמר א פרק יא) ועוד לו ביומא (דף פה) מ"מ מדעת הלח"מ חזינן ראיה דליכא בשוגג.
החפץ חיים
והנה משמע דס"ל לאיסור לבעל החפץ חיים בספר חובת השמירה (בענין עשרת הדברים) וז"ל ופירוש שמאנהו ע"י שמטריחו בחנם דכל מיני צער נכללו באונאת דברים. והכי כתב בחפץ חיים (פתיחה לאווין יד בהערות) ודע דלאו דלא תונו וכו' עיקרו קאי אפילו אם המצטער אינו מתבייש ע"י זה רק צער בעלמא, כמו שמצוייר שם בגמ' בהרבה אופנים לא יתלה עיניו וכו' וכיוצא בזה. ע"כ. גם בספר פתחי משפט (סי' רכח ס"ק ח) על דין השו"ע שלא לשאול מחיר כשאין בדעתו לקנות, ציירו דוגמאות, וסיימו שהעושה כן עובר משום אל תונו אף שלא היה לו שום כוונה לצער את חבירו.
לרעך כמוך
ה. ולא מצאתי מי שעמד על פתגמא דנא להדיא, רק עתה אינה ה' לידי ספר לרעך כמוך (ח"ג אונאת דברים בקונ' ביאורים שבסוף הספר סימן א) דהסתפק בהאי מילתא ולא פשיט לה, וכן הוא לו עוד בגוף הספר (פ"ב סעיף לג) דמספקא ליה האם בכל צער קטן עובר, או דוקא בצער גדול, והוכיח כדרכנו הנ"ל מלשון הרמב"ם והחינוך והמשנה למלך.
ועוד הוכיח מלשון הגמ' (ב"מ נח ע"ב) גדול אונאת דברים מאונאת ממון, הרי שבאונאת ממון אין אונאת דברים.
ועוד הוכיח כן מסתימת הפוסקים שהתירו למכור קרקעות במחיר גבוה, גם אם יוודע לקונה, ולא חששו לאונאת דברים. [ברם משום זה אין ראיה לנידו"ד, הן משום שמה יענה באונאת ממון גדולה, כגון שאונהו בקרקעות, וכאן הוא צער גדול, ומהו לשון חז"ל גדול אונאת וכו'. וגם, דיש לבאר סוגיא זו, משום שאינו מצערו באופן ישיר, אלא שהוא עושה עסק ורעו מצטער, וכאשר לעיל (סימן קודם אות א) גם אנו דננו בראיה זו. וממילא אינה ראיה לכאן.] ושאולם זה נסתר מהמהרש"ל דס"ל שיש בכך אונאת דברים.
עוד הוכיח מהב"ח (יו"ד ס' רמא אות ו) שהתיר לומר לזקנה שהיא מקומטת ולמד בו מפני שהוא צער מועט וכך השיבו הגר"ח קנייבסקי במכתב שבסוף הספר (מכתב מא) דהב"ח מיירי באינה מתביישת. והרי שצער מועט שרי. וקשה להלום את האוקימתא שעשו בב"ח, ופשט דברי הב"ח הוא משום שאונאת דברים היא באופן מרמה, ולא באופן ישיר, וכפי שהארכנו לעיל (סימן א אות ב) מפי ספרים דס"ל הכי, ושכן למד כדרכנו בב"ח בספר נורא תהילות (כדורי, פ"ב הע' 30).] וסיים בדברי החזו"א הנ"ל באגרות שמשמע שגם על צער קל, ועע"ש, ואלו עיקרי דבריו.
שוב אינה ה' לידי קובץ ישיבת ראמיילאעס נצח ישראל (עמ' 105) והסתפק הרה"ג נפתלי ווינברג בפתגמא דנא, האם לדייק את לשון הרמב"ם בספר המצוות והחינוך (דלעיל בריש אמיר) דדוקא צער שאינו יכול לעמוד בו, או מתוך שבמשנה תורה ובשו"ע לא כתבו כן אין זה להלכה.
גם בקונ' שערי אונאה (לנגסנר, סימן ב) עמד בדומה לפתגמא דנא, והזכיר חלק מהראיות הנ"ל [אולם דיוקו מלשונות הפוסקים שכתבו על אונאת דברים שהיא איסור לבייש, ולמד דדוקא לבייש אסור ולא לצער, לענ"ד אינם בדווקא, אלא דוגמא לאונאת דברים המצויה, ויש להכריח זאת מלשונות הראשונים (דלעיל סימן א אות ה, וראה עוד שם הערה א). אמנם הלאו דלא תשא הוא רק בביוש, לא כן לא תונו.] ומן החדש הביא את תרגום התוס' יו"ט לארחות חיים לרא"ש (יום א' אות ז) שכתב, יזהר שלא יגרום לבני אדם שום צער וסבל, לא בממון ולא בדברים וכו'. עכ"ל.
לאור האמור, שאין לנו ראיה חלוטה להתיר, רק לאסור מפירוש דין שואל מחיר, ועסקינן במילתא דאורייתא, כן עיקר להחמיר. ברם שפיר דמי לצרף לספק בכדי להקל באופן שצער האונאה מוועט מאוד.