אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים

סימן ג - אונאת דברים בשגגה

תוכן התשובה בקצרה

א. מקום יש ללמוד דלא תונו הוא דוקא במתכוון לצערו, אך העושה דבר וממילא חברו נצטער לא עבר, וזה כפשט לשון התורה לא תונו שפירושו אל תצערו, והיינו בכוונה, וכך הם כל הדוגמאות בסוגית אונאת דברים כשמתכוין לצערו. ב. סיעת הסוברים שאונאת דברים היא רק בדרך מרמה, פשוט שהם סוברים להקל כאן, שלשיטתם לא די שכיוון לצערו, אלא צריך שיכוון לצערו בעורמה. וכך בפשטות היא דעתם של הראשונים שהתנו את המאנה שיכוון, היינו שיכוין לצערו, ברם אינו מוכרח היות ואפשר ללמוד בהם שבאו לאפוקי מהשוגג. ג. והכי לכאורה מוכח מדין השואל מחיר כדי לקנות ולא קנה, שאין בזה אונאת דברים, אף שיש צער למוכר כשאינו קונה, הנה שכל שאינו מתכווין לצערו ויש לו סיבה, אף שרעו מצטער אין בזה אונאת דברים. אלא שיש להשיב על כך. ד. והכי מוכח מהראב"ד והר"ש משאנץ על התורת כהנים שביארו את האיסור לשאול מחיר, שהוא שואל בשביל להתלוצץ על המוכר, ומתוך שהוצרכו לעשות אוקימתא זו, היינו מפני שכל שיש לו סיבה אף של סקרנות שרי. אלא שיש לדחות זאת עיין בפנים. ה. גם יש להוכיח להיפך מגוף דין זה דהשואל מוכר מחיר ואין בדעתו לקנות, שאסור משום אונאת דברים (שו"ע סי' רכח ס"ד), ושם לדעת רוב הראשונים והשו"ע אין כוונתו לצערו, אלא סקרנות יש בו, הנה שעושה כן לסיבה ואפילו הכי אסור. חזינן דאף לסיבה אסור לצער. ודחיה בדוחק. ו. ראיה מרבנו גרשום ודעימיה שנקטו שאדם שאינו מאפשר לכהן מומר ששב בתשובה לעלות לדוכן, עובר בלא תונו, אף שעושה כן מפני שסובר שכן הלכה. ודחיית הראיה. ז. ראיה מהיראים ודחייתה. ח. אחרונים האוסרים בסיבה. ט. וניתן להקל מכח ס"ס, שמא כסוברים שאונאת דברים רק בדרך מרמה, ושמא כסוברים שאונאת דברים היא רק בדיבור ולא במעשה, ושמא אונאת דברים היא דוקא במתכוון לצערו. ברם עדיין אף לזאת יש איסור לצערו משום ואהבת לרעך כמוך, ומשום והלכת בדרכיו, אלא שלהם דינים וגדרים הלכתיים.

שאלה: העושה דבר מה לצורכו, ללא שום כוונה לצער את רעו, אלא שרעו ממילא מצטער ממעשהו, כגון המאחר לפגישה או לחברותא, שאינו עושה כן כדי לצערו, אלא איחר מפני שהיה עסוק בענייניו. וכגון היושב ברחבות ומחמת כן לאחרים צפוף והם מצטערים ממעשהו, וכן על זו הדרך, האם עובר על אונאת דברים, או שמא איסור אונאת דברים הוא רק כשמתכווין במעשהו כדי לצער את רעו.

עשה דבר לצורכו וממילא חבירו מצטער ואין לו כוונה לצערו כלל

תשובה: א. מקום בראש יש לומר שכל שאסרה תורה אונאת דברים, הוא רק כשאומר או עושה פעולה כשכוונתו לצער על ידה את רעו, אולם אם הוא עושה מעשה לצורכו, וכלל לא כדי לצער את רעו, אלא שרעו ממילא מצטער מכך, לא זאת אסרה תורה. כגון המאחר לפגישה או לחברותא, שאינו עושה כן כדי לצערו אלא מפני ענייניו. יושב ברחבות ומחמת כן לאחרים צפוף. וכן על זו הדרך, דוגמאות רבות שאנו מתייחסים אליהן בתור אונאת דברים, כשעושה כן לסיבתו ולצורכו, ללא שום כוונה לצער את רעו, ולדרך זו אין בכך איסור משום לא תונו. [יש לשים לב, ששונה נידון זה מהמאנה את רעו בשגגה דלעיל (סימן קודם), דשם לא ידע שרעו יצטער, ואילו כאן אף שיודע שרעו יצטער, אך אינו מכוין כדי לצערו.]

והיינו טעמא משום שהתורה אסרה "לא תונו" דהיינו לא תצערו, ופירושו בבא לצער, אך כשלא בא לצער, אלא עושה דברים לצרכיו, והאחר מצטער, אין זה באיסור תורה דלא תונו. [שכך הוא בלשון התורה וכפי שהגמ' קידושין (דף נט ע"ב) וב"מ (כב ע"ב) לומדת "כי יותן" דומיא ד"כי יתן", מה כי יתן לדעת, אף יותן לדעת. חזינן בלשון התורה על עשיה שהיא עשיה בכוונה. והכי יליף רש"י (ב"ק כו סוע"א ד"ה נזק אין) בפסוק וכי יריבון אנשים (שמות כא, יח) דמיירי במזיד או קרוב למזיד, והכי בחידושי הראב"ד (ב"ק שם) למד בפסוק וכי יתן באדם (יקרא כד, יט) דבמזיד. וכיוצ"ב בר"ח (שם ד"ה לענין ד' דברים) וברשב"א (שם) בפסוק, והכה איש את רעהו באבן או באגרוף (שמות כא, יח) דבמזיד דוקא.]

וראה כאן בהערה (ה) חקירה במהות איסור אונאת דברים, שבדרך זו שאין אונאת דברים כשעושה לסיבה, יבוארו הנהגות רבות, למה אין בהן משום אונאת דברים.

הערה ה:

במהות איסור אונאת דברים :

היות ונתבאר לעיל (סימן א) מפי הראשונים שאונאת דברים היא איסור לצער את רעו בכל סוג צער, ממילא עצם צורת חיינו והנהגתינו עם רעינו צריכה חקירה ותלמוד, האם איננו עוברים פעמים רבות באונאת דברים. שהנה לאור האמור שכל המצער רעו עובר באונאת דברים, יצא שאסור להעיר כמעט כל הערה [כשהערה היא לצורך המעיר, כי כשההערה לטובת מי שמעירים לו, פשוט להתיר (ואולם גם בזה אם נתפוס את גדרי הח"ח (כלל י ס"ב) בלשון הרע לתועלת, כמעט בלתי אפשרי להעיר הערה).] כי בדרך כלל מי שמעירים לו מצטער, וימצא שכמעט כל הערה היא לאו דאורייתא, וזה לא יתכן. כמו כן יצא שכל נזקי שכנים וחזקת תשמישים המותרים בחו"מ, כל שיש בהן מעט צער לשכן [כפי שכן הוא בדרך כלל] הוי איסור תורה. כגון אם כל דיירי הבנין משאירים את העגלות והאופנים בכניסה, ויש דייר שהדבר מפריע לו, שלפי חו"מ רשאים, האם נימא שהם מחוייבים שלא לצערו, ולא להניח את האופנים והעגלות שם והוי חיוב תורה, וכל כן כיוצ"ב. ומה יהיה הדין בשכן דקדקן בדיקדוקי הבל שדלת הבנין תסגר תמיד, תפנה את תיבת הדואר שלך, אל תזרוק שום דבר בפח של הבנין שהוא מיועד רק לאונסים, או כל תזוזה מפריע לדייר מתחת ודורש ללכת בביתך יחף, אל תדבר בקול, וכו' וכו' שאר הבלים שהעולם מלא מהם, והם מים שאין להם סוף. האם אסור באיסור תורה למי שיושב בכולל במשך כל היום וברבות הישיבה פעמים מחליף תנוחה ופושט את רגליו מעט קדימה, ונימא דהוי אונאת דברים כי מפריע מעט לעוברים. המנדנד על הכסא כשלרעו מפריע שמישהו זז [לא כששניהם יושבים על אותו ספסל], או לאחד מפריע שרעו לומד בהשמעת קול מועט, ורוצה שקט מוחלט. וכן אדם שגרם מעט חוסר סדר בבית המדרש או בכל מקום אחר ויש אנשים שמצטערים מכך. כגון הזיז את הכסא בבית המדרש ולא החזירו, ק"ו לאכול בבית מדרש, או להשאיר צלחת עם אוכל על השלחן, ק"ו צלחת שאכלו ממנה. וגם להשאירם לשניה. האם אדם עצוב אסור לו להיות במקום רבים, כיון שמשרה אוירת נכאים. האם צפירה ברכב למישהו שמנסה להכנס למסלולו (לא בשביל סכנה) אסורה. או מי שחנה חניה שמפריעה אף מעט לתנועה שעל הנהגים להסב את ההגה מעט עובר אד"ת. ומה הדין כשחונה רק לדקה לקנות משהו. ועוד רבות על זו הדרך דברים שלא נזהרים בהם, וקשה עד מאוד להלום שהם איסורים גמורים דלא תונו.

העושה לסיבה ולא לצער

ואם ננקוט שכל שעושה לסיבה ולא לצער אינו אונאת דברים, אתי שפיר, שכל אלו ליכא בהו משום אונאת דברים, והרי זה חיזוק גדול ליסוד זה.

אולם לסוברים שיש אונאת דברים אף בסיבה, יוכרחו לתרץ את המקרים הנ"ל והדומים להם בדרך אחרת.

ותחילה יש לומר שלפי הסימנים דלעיל ודלהלן יש להשיב על רוב הדברים, כי להלן (סימן ה) יובאו הסוברים שבמעט צער שרי, ובצירוף כשעושה לסיבה שרי, וכמבואר כאן באורך, ובצירוף הסוברים כשאינו בדרך מרמה שרי (דלעיל סימן א), ובצירוף הסוברים שאונאת דברים היא דוקא בדיבור ולא במעשה (דלעיל סימן ב) והרי דשרי משום ס"ס. ברם בזה עקפנו את השאלה ולא תירצנו אותה.

לתבוע לדין ודרישת הסרת היזק

והנה לדרוש הסרת היזק שהשכן עושה לו, או לתבעו לדין, אף שהוא מתבייש פשוט שאין בזה אונאת דברים כי האדם מסלק את היזקו, וק"ו מגנב שמותר להכותו שלא לגנוב (ב"ק כז ע"ב ובשו"ע חו"מ סי' תכא ס"ו וראה בסימן ד) או לשקרו ואף לנדור לשקר שרי כדאיתא במתני' נדרים (כז סוע"ב ונפסק ברמב"ם שבועות פ"ג ה"א ובנדרים פ"ד ה"א ובשו"ע יו"ד סי' רלב סי"ד) נודרים לחרמים. כי הוא עושה שלא כדין ולא אתה. [ושמא הסברא היא דבכה"ג לא אני מצער אותו אלא הוא מצער אותי, וכל שאני עושה הוא להתגונן מפניו, שאם לא היה מצערני לא הייתי צריך לתובעו ולצערו, הרי שהמצער כאן הוא השני ולא אני.] וכיוצ"ב חזינן בספר חינוך (סוף מצוה שלח) שהתיר בשעה שמצערים אותו להשיב, כי אין לב האדם לב אבן, והוכיח כן מהבא במחתרת. ונראה שחפצו להוכיח שהתורה לא אסרה אונאת דברים כשאתה מתגונן אלא כשאתה תוקף, התורה אסרה כשאתה עושה שלא כדין ולא כשרעך עושה לך שלא כדין, ואתה רק מגן על עצמך, ואת רוח הדברים אנו רואים בבא במחתרת.

ובדרך זו יתיישבו עוד דברים דלעיל, להעיר הערה לצפור צפירה, דהיינו עושה כדי להסיר "היזק" של רעו, אולם שאר הדוגמאות דלעיל שעושה לצורכו והוא "מזיק" לרעו, אינם מתיישבים בדרך זו.

שנים המאנים זה את זה

ועדיין כאמור האוסרים אונאת דברים אף לסיבה, יוצרכו ליישב את הדוגמאות דלעיל בדרך אחרת, ושמא משום שכל האיסור לצער את חבירו, אינו מול צער של עצמו. דהיינו שנים שהולכים זה מול זה ברחוב, במישור, ועתידים להתנגש, מי חייב לפנות את הדרך, האם שניהם משום לא תונו? והפשט הפשוט שבזה אין חיוב לאף אחד משום לאו זה, כי לא תונו נאמר כשהאחד מצער את רעו, ולא כנידו"ד ששניהם מאנים ומתאנים זה מזה, שאם נאמר לאחד פנה את הדרך משום לא תונו, ישיב למה אני חייב ולא אתה, הרי גם אתה מאנה אותי באותה המידה, וחייך קודמים.

ומעתה אם יכונו הדברים, יובנו דיני נזקי שכנים וחו"מ הנ"ל באופנים שמותר לשכן להרחיב אף שמזיק לשכנו, מפני שלא רק הוא מצער בזה את רעו, אלא רעו במונעו את ההרחבה הוא גם מצערו ועל כן אין קדימה זה לזה. ולכן מותר לתבוע לדין תורה את המזיק אף שהוא מביישו בתביעה [ברם בזה אמרנו יישוב ברור יותר לעיל. אולם אם יכונו הדברים, הרי שיש עלינו לבוא לדון כשלאחד הוא צער גדול ולשני קטן, שהמצטער פחות עליו לוותר, בדומה לחיוב חסד ראה בשו"ע המדות. גם לפי"ז יצא שאם אין לך היזק אסור משום לא תונו וזה לא נראה.]

הוא מצער את עצמו

עוד שמא יחלקו בדרך אחרת שהאיסור הוא לי לצער אותך [כדכתיב לא תונו, דהיינו אל תצערו], אך אם אתה מצער את עצמך זו בעיה שלך, כשאני מרחיב דירה לפי היתר ההלכה, אתה לא אמור להצטער, ואם אתה מצטער, אתה ציערת את עצמך. וכן השכן הדקדקן הוא ציער את עצמו ולא אני, כי אני חי נורמלי. ומעט ראיה לכך מדין גניבת דעת (חו"מ סי' רכח סעיף ו) שהמטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו, ואין זה גניבת דעת, משום שהוא הטעה את עצמו, ומקורו מחולין (צד ע"א). [אך חילוק זה לא מבאר את כל הדוגמאות דלעיל.]

גם הכי הוא בכל הדוגמאות של אונאת דברים בב"מ (דף נח ע"ב) כשמתכוין להדיא לצערו, לומר לחוזר בתשובה זכור מעשיך הראשונים, ולגר זכור מעשה אבותיך, או לומר לו, פה שאכל נבילות וכו' בא ללמוד תורה, לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מוכר. ואף בלומר לבעל יסורין זכור מיהו נקי אבד, שאמרו חברי איוב לאיוב, שהם אומנם השיבוהו לנכון לפי שהטיח דברים כדפירשו הסמ"ע (סי' רכח ס"ק ו) ובשו"ע הרב (אונאה סעיף כח), ועל כן כוונת המשנה לאסור לומר את מה שהם אמרו לאיוב, לאדם שבאו יסורים עליו ולא הטיח דברים, דהיינו אומרים לו כן כדי לצערו.

גדול אונאת דברים ממון

והכי יש להוכיח מלשון הגמ' (ב"מ נח ע"ב) וכתבוה הרמב"ם (מכירה פי"ד הי"ח) והטוש"ע (חו"מ סי' רכח ס"א) גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו וכו'. ואם כל צער הוא אונאת דברים, הרי שבכל אונאת ממון יש גם אונאת דברים, ומהו "גדול" משום שזה בגופו, הרי גם בממון יש אונאת דברים. אין זאת אלא דאף שאונהו ממון, אין בזה אונאת דברים, מפני שאין כוונתו כדי לצערו אלא כדי להרוויח כסף. [אולם זה נסתר מהמהרש"ל ודעימיה דלהלן (אות ח), הסוברים שאף באופנים שאין אונאת ממון, בשטרות קרקעות ועוד, כיון שהונה אותו, עובר על אונאת דברים. הרי דס"ל שבכל אונאת ממון יש גם אונאת דברים. אך מגמ' זו לכאורה קושיה עליו. ובספר לרעך כמוך חלק אונאת דברים (קונ' הביאורים סי' א אות ג עמ' 315) ביאר שהמהרש"ל יפרש את הגמ' הנ"ל, דמיירי באונאת ממון שאינו יודע ממנה, ולכן אין בה אונאת דברים, ועל כך אמרו בגמ', שאונאת דברים חמורה ממנה, ולפי"ז נפלה הראיה הנ"ל. אולם מלבד הדוחק שבפירושו, גם אם גמ' מדברת במאנהו ממון בשוגג, אל מול מאנהו בדברים במזיד, מהו גדול הנאמר וכו', הרי פשיטא שזה גדול מזה, הן זה שוגג וזה מזיד.]

למה אין לא תונו בתוכחה

ולדרך זו יובן יפה מדוע אין איסור לא תונו כשמוכיח את חבירו, שהרי כל המקיים מצות הוכח תוכיח למעשה מצערו [אא"כ הוא מלאך שהצליח להוכיחו בלא לצערו], ומותר ומצוה היא, ולהאמור היינו כיון שכוונתו להוכיחו ולא כדי לצערו, רק אם בתוכחה הלבינו פניו, אסרה תורה לדעת הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ח, ובספר המצוות ל"ת רנא) ודעימיה, משום איסור אחר משום לא תשא, ק"ו לראשונים אחרים שלמדו שלא תשא הוא איסור ל"ת נוסף לחייב את התוכחה [שכ"כ בשערי תשובה (ש"ג סי' נט, עב) שהפסוק לא תשא עליו חטא, הוא המשך להוכח תוכיח, שאם לא תוכיח את עובר העבירה, יש עליך חטא על שלא הוכחת אותו והחזרתו בתשובה, וכפירוש זה מבואר בתרגום אונקלוס (שם) וברמב"ן (שם), ולדרך זו יש במצות הוכח תוכיח עשה ולא תעשה.] הרי שגם בתוכחה אם השפילו עד עפר אינו עובר בשום איסור וגם לא בלא תונו, ויש לבאר זאת מן הטעם האמור, מפני שמצערו לסיבה כדי להוכיחו. ברם כמובן מכאן רק סיוע לדרך זו, כי יש לבעל דין להשיב, שכיון שציוותה התורה הוכח תוכיח, בזה הורתה שבעת התוכחה אין לאו דלא תונו.

סיעת הסוברים שאונאת דברים היא רק בדרך מרמה

ב. ישנה סיעת פוסקים הסוברים שאיסור אונאת דברים הוא דוקא כשמצערו בערמה, כגון שאומר לו, זכור מעשיך הראשונים, כשכוונתו לצערו, והוא יכול לתרץ דבריו שלא התכוון לצערו, אלא אמר כן כדי להוכיחו, או לחזקו, או לשבחו וכדו'. ועמדנו על כך לעיל (סימן א) ע"ש בהרחבה. והרי שלשיטתם ברור שאונאת דברים היא רק במתכוין לצערו ולא כשעושה לסיבה, שהם מחדשים אף יתרה מכך, לא רק שיתכוון לצערו, אלא אף כשמתכוין לצער, צריך שיצערו בדרך מרמה. ואף ששם פסקנו שלא כמותם, מ"מ שפיר דמי לצרף אותם לשיטות המקלות, כיון שכן עולה לשיטתם.

"בכוונה"

וכך בפשטות יש ללמוד בראשונים ובאחרונים דלעיל (סימן קודם אותיות א, ה), שתלו את איסור אונאת דברים "בכוונה", היינו להשמיע את דיננו לקולא, שכל שאינו מכוון כדי לצערו אינו עובר. ברם הכרח ליכא מינייהו, לפי שאפשר ללמוד בהם כאשר למדנו בהם בסימן קודם, שכוונתם להתיר את השוגג, ממילא ליכא הכרח בהו כדי להקל הכא. [וא"א לומר, שא"כ נדחה גם את דברינו דלעיל, שהוכחנו מהם דבשוגג שרי, דשמא כוונתם להתיר העושה לצורכו ואינו מכוון לצערו, ולא בשוגג. כי בכלל מאתים מנה, ואם הם מתירים כשעושה לצורכו ואינו מכוון לצערו, ק"ו שבשגגה ליכא איסורא, לא כן להיפך, אם כוונתם להתיר בשוגג, אין זה אומר שדעתם להתיר אף כשעושה לסיבתו ללא כוונה לצערו.]

רשב"ץ

והכי לכאורה מבואר להקל ברשב"ץ (בפירושו לאבות פ"ג מי"א המלבין פני חבירו) שכתב על לשון המשנה המלבין פני חבירו ברבים וז"ל, והוא המביישו. ואזהרתו היא אם עשה כן דרך תוכחה בכלל ולא תשא עליו חטא. ואם עשאה דרך בזיון [בשונה מ"דרך תוכחה" שלא התכוון לבזותו גרידא, אלא לצורך התוכחה], שמזכיר לו מעשיו הראשונים אשר שב מהם, הוא בכלל ולא תונו איש את עמיתו, שפירשוהו חז"ל באונאת דברים וכו'. עכ"ל. הנה שמחלק בין דרך תוכחה לדרך בזיון, דהיינו המצער מחמת התוכחה, שלא התכוון לבזותו אלא להוכיחו, ליכא איסור משום לא תונו, אך יש עליו איסור מיוחד משום לא תשא עליו חטא, והמצער מחמת שהתכוון לצערו ולבזותו הוא בלאו דלא תונו. [ובדוחק ניתן לומר, שדרך ביזיון היינו גם בלא כוונה, כשלמעשה התבזה רעו.]

שואל מחיר

ג. והכי לכאורה מוכח מדין השואל מחיר כדי לקנות ולא קנה, שאין בזה אונאת דברים, אף שיש צער למוכר כשאינו קונה [שהרי משום צער זה נאסר (חו"מ סי' רכח ס"ד) לשאול מחיר כשאינו מתכווין לקנות, הא כשמתכוין לקנות שרי], חזינן דכל שאינו מתכווין לצערו ויש לו סיבה, אף שרעו מצטער אין בזה אונאת דברים.

[ואין להשיב על כך מצד אחר, שבשואל מחיר הצער שיש למוכר הוא מפני שמטריחו בחינם, ולא שמצטער באכזבה, דהכי פירש המאירי (שם) מטעם "שמטריחו ומצערו", ולפי"ז אין ראיה מכאן, כי כשהוא רוצה לקנות אינו מטריחו לחינם, ולכן המוכר לא מקפיד עליו גם כשלא קנה, שהרי לא הטריחו לחינם, רק כשאין לו כוונה לקנות כלל, הוא מטריחו לחינם. שאומנם זהו פירוש המאירי, אך ר' ברוך הספרדי בשיטת קדמונים (ב"מ שם) פירש וז"ל, פירוש כשתולה עיניו במקח חושב בעל מקח שלוקחו, וכיון שאין לו דמים אינו לוקחו, ומצטער בעל המקח וכו'. עכ"ל. הנה שהצער הוא מפני העוגמת נפש, שחשב שהנה עתה מרוויח ומתאכזב, ולשיטתו קמה וגם ניצבה הראיה הנזכרת משואל מחיר ולא קנה, והכי פירש גם תלמיד הרשב"א בשיטת קדמונים (ב"מ שם) וז"ל, וכן לא יתלה עיניו על המקח והוא אינו רוצה ליקח וכו', שמראה בדעתו שרוצה ליקח ואינו כך והוא מאנה את חבירו. עכ"ל. גם אין להשיב, דשאני הכא שהמוכר יתכן שחפץ שישאלהו מחיר, אף שיודע שכוונת השואל שלא לקנות, משום שמא לבסוף ירצה לקנות. ברם בפשטות לא בכך מדובר, ואה"נ בכה"ג יהיה מותר אף כשאין כוונתו לקנות [כפי שהיום כן הוא דרך המכירה בקניונים ב"תרבות הקניות" היום, שאנשים נכנסים שם לחנויות בשביל החוויה, ולא כדי לקנות, אך כשהם נכנסים שמא יראו דבר מה ויקנוהו, ועל דעת הכי החנויות האלו מתפרנסים. ולשם כך מפארים את החנויות בנברשות בדולח ואריחי פאר וכדו'.] אלא הדיבור כאן הוא גם באופן שהמוכר אינו חפץ לו ידע שהשואל אינו חפץ לקנות, ולמרות זאת אין בזה איסור כיון ששאל מחיר כדי לקנות.]

אלא שיש להשיב, דשאני בשואל מחיר וכוונתו לקנות, שהמוכר מוכן "לסבול" את הצער במידה ולא יחפוץ לבסוף השואל לקנות, משום שזהו דרך מקח וממכר, ובלא כן לא יוכל למכור את מרכולתו. [בשונה משואל מחיר ואינו רוצה לקנות, שהמוכר אינו מסכים לצער זה.] ולכן בכה"ג ליכא לא תונו שהמוכר אינו מקפיד עליו. משא"כ המצער את רעו מחמת איזה דבר שעשה לצורך עצמו, אף שלא היתה לו כוונה לצער את רעו, עובר על לא תונו, כיון שחבירו מקפיד עליו.

עוד יש להשיב, דשאני כשכוונתו לקנות, היות ובעת שאלת המחיר לא עשה שום איסור, כי כוונתו לקנות, ואחרי ששאל ואז החליט שאינו רוצה לקנות, אומנם עתה מצער את המוכר, ברם צער זה לא יחייב אותו לקנות, משום שחייך קודמים, ואדם לא מחוייב להפסיד ממון כדי למנוע צער לרעו, וכמו שעמדנו על הדומה בשו"ע המדות אהבת הבריות (סימן ג סעיף ד עמ' קלז) שאין חיוב חסד בהפסד ממון אף בשוה פרוטה קחנו משם.

שואל מחיר בשביל להתלוצץ

ד. ונראה להוכיח מהראב"ד והר"ש משאנץ על התורת כהנים (בהר פ"ד) שכתבו על דין זה בזה"ל, אך לא יתלה עיניו על המקח, בתוספתא מפרש, מפני שמשביח דעתו של מוכר, פירוש, שסבר שזה רוצה לקנות ואינו אלא מתלוצץ. עכ"ל. ומתוך שהוצרכו לעשות אוקמיתא ולהעמיד דמיירי במתלוצץ, הרי דפשיטא להו שאם אין כוונתו להתלוצץ, אלא לסיבה של סקרנות, מותר, אף שהיא סיבה של הבל. והכי הוא בשולחן ערוך הרב (הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף כח) וז"ל, וכן לא יאמר לחבירו בכמה תמכור חפץ זה, והוא אינו חפץ לקנותו, או שאין לו דמים, אלא שכוונתו להטעות את חבירו, ואחר כך כשלא יקנה יכיר חבירו שנתכוין להטעותו ויצר לו. עכ"ל. הנה גם כאן מתוך שהוצרך להעמיד בכה"ג, אלמא דאי לאו הכי ליכא אונאת דברים. [והכי הוא בשאר ההדגשים שהוסיף שם ברישא שכתב "אלא שמתכוין להתל בו" וכו' ועע"ש. ואף ששם (הלכה כט) כתב וז"ל, ומאד מאד צריך ליזהר שלא לבייש שום אדם מישראל בין בדבור בין במעשה. ואפילו עושה מעשה טוב ועל ידי זה באה הבושת לחבירו, כמו שמצינו באחד מן החכמים שהיה רגיל להשליך מעות לעני בן טובים בכל יום בבוקר השכם בסתר אחורי הדלת, שכשיפתח הדלת ימצאם. פעם אחת ביקש העני לידע מי הנותנם שם, והלך לראות וברח החכם מפניו עד תוך כבשן האש, כדי שלא יתבייש העני, שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שנאמר היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ולא אמרה לו בפירוש אלא ברמז, אם יודה יודה ואם לאו לא תפרסמו. עכ"ל. חזינן דאסר אף מעשה טוב שיצא ממנו בושה. אין זו סתירה, לפי שדבריו כאן הם דברי חסידות וכאשר פתח "ומאד מאוד צריך להזהר". דהיינו אונאת דברים היא בצער בכוונה, אך גם לבייש יהודי הוא חמור מאוד, וראוי לנהוג חסידות כ"כ להתרחק מלבייש כמה שאפשר. ומה שסיים שם, וכן כל כיוצא בדברים אלו שהם צער הלב, אע"פ שאינו מחרפו בגנאי ודופי שיש בו עתה (דאז הוי לשון הרע כאשר פירש לעיל התם) ואינו מכנהו בשם רע ולא מביישו בדברים. עכ"ל. הנה שכל צער הלב אסור? הרי מבואר מדבריו לעיל הנ"ל, שצער הלב היינו כשמתכווין לצערו ולא שעושה משהו אחר והוא מצטער.]

אלא שיש לדחות ראיה זו, לפי שאפשר שהם העמידו דמיירי במתלוצץ, מפני שללא כן ס"ל שאין כאן אונאת דברים, מטעם אחר, היות וכשמסתכל על הסחורה לשקול אם לקנות, שרי, אף שלא קנה לבסוף, ומעתה כיון שהמוכר לא יודע את ליבו של הקונה, האם הוא מסתכל כדי לקנות, או לאו, שוב כיצד שייכת כאן אונאת דברים, והרי המוכר לא מצטער מהקונה מחמת ספק שמא אין בכוונתו לקנות. ולכך העמידו במתלוצץ, היינו כשהמוכר ידע לבסוף את כוונתו של הקונה שעשה ממנו צחוק, ולכן הוי אונאת דברים. עוד יש לדחות משום דס"ל דאיסור אונאת דברים הוא כשמצערו צער בעל משקל מסויים, אולם צער מועט לא נכנס לכלל איסור אונאת דברים, וככל הדוגמאות שבמשנה ובגמ' (ב"מ נח ע"ב הנ"ל) שהם דברי צער רב, ועמדנו על כך להלן (סימן הבא) קחנו משם. ולכן ס"ל שגם השואל מחיר ואין כוונתו לקנות, כיון שהוא צער מועט, אין בזה אונאת דברים, ולכן הוכרחו להעמיד את המשנה דמיירי במתלוצץ, שאז כשמבין שהשואל לעג לו, הוא מצטער צער רב ולכן עבר משום אונאת דברים.

הוכחה לאסור משואל חנות

ה. ברם יש להוכיח להיפך, דאונאת דברים היא אף העושה לצורכו ואינו מתכוון לצערו, כיון שבפועל מצער אותו, מגוף דין זה דהשואל מוכר מחיר ואין בדעתו לקנות, שאסור משום אונאת דברים (שו"ע סי' רכח ס"ד), ושם לדעת רוב הראשונים המה המאירי, ר' ברוך ותלמיד הרשב"א, והכי היא סתמות ל' הטור והשו"ע (סי' רכח ס"ד) ועוד ראשונים שסתמו כלשון המשנה, ונתקבצו בתשובת אונאה בדיבור (אות ד), אין כוונתו לצערו, אלא סקרנות יש בו, הנה שעושה כן לסיבה ואפילו הכי אסור. חזינן דאף לסיבה אסור לצער. ואומנם לדעת הראב"ד והר"ש משאנץ הנ"ל מדובר בכוונתו לצערו, ברם העיקר כרוב הראשונים. אומנם ניתן להשיב על כך דאה"נ לסיבה שרי כשאינו מכוון לצער, ושאני הכא שהסיבה היא סקרנות וסקרנות היא סיבת הבל ואינה נחשבת צורך, ברם כל שיש צורך אמיתי, ליכא איסורא. אולם זו המצאה שלסיבת שטות אסור, וכיון שאין לנו ראיה להתיר, מנין לטעון כן. ויותר פשוט דלסיבה אסור כפשט הפשוט דלסקרנות אסור. [אגב בואנו הלום צ"ע מדוע הרמב"ם השמיט דוגמא זו של השואל מחיר ואינו מתכוין לקנות, בדיני אונאת דברים (בהלכות מכירה פי"ד הי"ב והלאה), והיא דוגמא המפורשת במשנה, וקשה לומר שלא גרס כן, שהרי הרי"ף גרס כן, וכן הוא בכל הראשונים. בפרט שבספר המצוות (מצוה רנא) ובפירוש המשניות (שם) כתבה. וכן תמה בספר שהם וישפה, מובא ברמב"ם פרנקל (שם בספר הליקוטים) ונשאר בצ"ע. ויש לציין שהחינוך (מצוה שלח) כתב על מקרה זה "והפליגו חז"ל", ולמד בדבריו בספר שלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב) דהוי חסידות ולא דין. שוב ראיתי שרבים עמדו על דבר השמיטה ברמב"ם, ומהם בספר לב מבין (נאברו, מכירה פרק יד הי"ב) ובספר שלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב) ובספר דברי שלום (יודקין, ח"א סי' מה), ובספר ברית יעקב (סופר, סימן טז אותיות ז-ט, וסימן טו אות ג והלאה) ובירחון קול התורה (חוברת לט עמ' צט). וגבי שחלקם יצרו מח' בין התנא של המשנה ב"מ (נח ע"ב) לבין רבי יהודה שבברייתא (שם), ראה ליקוט השיטות בכך בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 205 והלאה בסימן השני) ובספר שערי אונאה (סימן ב). ולעיל (סימן ב אות ו) ואכ"מ.]

רבנו גרשום ודעימיה

ו. עוד נראה להוכיח לאיסור מתשובת רבנו גרשום (סימן ד), בכהן מומר לע"ז ששב בתשובה, שיכול לישא כפיו. ואחר שדחה את הראיות לפוסלו מלישא כפיו ע"ש, כתב שאסור למונעו מלישא כפיו מלאו דלא תונו וז"ל, אלא שיש לנו סיוע מן המקרא וממשנה שלא לפוסלו [מלישא כפיו] דכתיב, ולא תונו איש את עמיתו... בהונאת דברים הכתוב מדבר כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ואם תאמר לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה, אין לך אונאה גדולה מזו. עכ"ל. ואף שאלו שאינם מעלים אותו לדוכן, עשו כן מפני שסוברים הם שכן הלכה, שכיון שעבד ע"ז פקעה קדושתו, ושוב אינו רשאי לישא כפים כאשר מבואר שם, וא"כ עושים כן לסיבה, ולא כדי לצערו, אפילו הכי פשיטא ליה לרבנו גרשום מאור הגולה דהוי לאו לא תונו. ותשובה זו פסקוה ראשונים רבים, דהכי הוא במחזור ויטרי (סי' קכה) ובאור זרוע (ח"ב סי' תיב) ובספר המנהיג (שבת עמ' קסב) ומביאה מהראב"ן. גם כתוכן תשובה זו כתוב בשבלי הלקט (תפילה סי' לג) בשם רב נטרונאי גאון.

אלא שבאמת הדבר צריך תלמוד בלאו הכי, כיון שכוונתם שלא להעלותו לדוכן מפני ההלכה, מה שייך כאן לא תונו, וכי מי שימנע מחלל לעלות לדוכן עובר על לא תונו משום שהוא מצטער אתמהא, והם שסוברים שאסור הדבר, ומה שייך כאן לא תונו. ואין זאת אלא שאלו דברי רבנו גרשום, הם רק סיוע וחיזוק לדבריו, שיש כאן צער שלא כדין לדעתו של רבנו גרשום, כפי שהאריך שם, שמן הדין רשאי הוא לעלות לדוכן, ולשיטתו עוברים על לא תונו, ולא שהדברים כפשוטם שיש מכאן ראיה חלוטה לחייבם להעלותו. ואם יכונו דברינו ממילא גם אזלה לה הראיה ממנו לנידו"ד.

יראים

ז. ראיה נוספת ראיתי שהביאו מדברי היראים השלם (סי' קפב) שכתב אלמנה ויתום לא תענון וכו', פירוש, לא יענה אותם לא באונאת דברים ולא בדברים רעים. ודבר זה אפילו בכל ישראל אסור. ולא הוצרך הכתוב להזהיר עליהן אלא לעבור עליהן בשני לאוין. עכ"ל. ומעתה שבאלמנה ויתום כתוב ברמב"ם (דעות פ"ו ה"י) ובספר המצוות (ל"ת רנו באלמנה) ובחינוך (מצוה סה באלמנה) שחיוב מצוה זו היא לדבר עמהם רק רכות ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד. שוב נלמד מאלמנה ויתום שהלאו אינו רק בעלבון, אלא בכל מיני עינוי ולחיצה אף בדברים שאינו מתכוין לצערם אלא שיש לו סיבה [שהרי שאינו מדבר בכבוד עמהם הוא בלאו, אף שאינו מתכוין כלל ולא ידע כלל שיצטערו מכך, ק"ו שהמצערם בידיעה, רק שעושה כן לסיבה ולא כדי לצערם], יוצא מבואר מהיראים שאף באונאת דברים הוי אונאה אף שאינו מתכוון לצער אלא לסיבה.

ברם יש להשיב על כך, שכל הראשונים שכתבו באונאת דברים רק דוגמאות של צער רב, המה דוגמאות המשנה, ואף אחד לא קישר זאת לסוג הציעור הנאמר באלמנה ויתום, מכאן דלא ס"ל כיראים. גם שום אחד לא כתב כוותיה דהלאו דלא תענון הוא כפל ללא תונו, הוי אומר דפליגי עליה וס"ל דהם שני לאוין נפרדים. והכי כתב בספר עבודת המלך (על הרמב"ם דעות פ"ו ס"ק י) שהראה מקורו של היראים ממכילתא (משפטים פי"ח) אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, ת"ל לא תענון, דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר, אלמנה ויתום שדרכם לענות בהם דבר הכתוב. ע"כ. ושדעת היראים ללמוד שאין מח' בין ר"י לר"ע, ושכן הוא ברש"י על התורה, שכל ישראל כלולים בלאו זה. אולם מדברי הרמב"ם (דעות שם) ובספר המצוות (ל"ת רנו) משמע דפליגי, שדוקא באלמנה הדברים אמורים ולא בשאר אדם, ושכן דעת הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות, שמנה בשני לאוין, אחד לאלמנה ואחד ליתום, ואי לכל ישראל היה זה בלאו אחד. ושהאריכו האחרונים בזה. ע"כ. וכיוצא למד גם בשערי דעה (על הרמב"ם דעות פ"ו ס"ק י) דנקט היראים כר"ע מחבירו. ונמצא לדרכם יתירה מכך שאף היראים לא דיבר כאן משום לאו דאונאת דברים, אלא משום לאו דלא תענון, ושלדעתו הוא לאו לכל ישראל. וא"כ אין ראיה מהיראים להכא לנידו"ד לדין אונאת דברים. זאת ועוד מבואר שהראשונים חולקים על היראים, ולא לומדים מלא תענון על כל ישראל, וממילא לדעתם אין להקיש ביניהם. שוב ראיתי דהכי ביאר הגאון ר"י פערלא (ל"ת פא ד"ה והנה) דהיראים הנ"ל אתי עלה מאיסור אחר, ואינו אונאת דברים, ועע"ש שישנה סיעת ראשונים שלומדים לאו זה על עינוי דין, ולא על לצער את חבירו, ודהכי משמע במכילתא (משפטים יח) ע"ש. זאת ועוד יתכן ללמוד לאידך גיסא, שהיראים ס"ל שלא תענון אינו בצער כל שהוא, אלא רק במתכוין לצערו, ודלא כרמב"ם והחינוך הנ"ל, שהרי לא הזכיר זאת, ונושאי הכלים תמהו מנין הוציא כן הרמב"ם וכמעט לא נמצא לו מקור, ויש איזה אחרונים שמצאו דהכי הוא במכילתא דרשב"י (משפטים יח ד"ה אם ענה תענה).

אחרונים האוסרים בסיבה

ח. אולם לאיסור מבואר מהמהרש"ל (חידושים לטור סי' רכז) הביאו הסמ"ע (סי' רכז ס"ק נא והפת"ש שם ס"ק כא) שאף באופנים שאין אונאת ממון, בשטרות קרקעות ועוד, כיון שהונה אותו עובר על אונאת דברים וגניבת דעת, והוא בכלל לא תונו דדברים, דסימן רכח, רק אם המוכר לא ידע שהוא מאנה אז לא עובר. ע"כ. חזינן דיש אונאת דברים אף שלא התכוין לצערו, אלא כדי לעשות עסקיו או להרויח ממון. והכי נקט גם האור החיים (ויקרא כה סוף יז) שאף שאין אונאה בקרקעות, יש בו איסור אונאת דברים שבו "נכלל כל מין אונאה, כי גם המאנה חברו לרמותו בדברי שקר הוא מאנהו", ולכן כאן ששיקר במחיר, הוא בכלל אונאת דברים. עכ"ד. והכי כתב במשכנות הרועים (ערך אונאה אות לח) ושכ"כ הכנה"ג (הגה"ט סי' רכז אות סד) ושכ"כ הרב בית דוד (חו"מ ס"ס קיח) שכ"כ הכלי יקר מתוך סדר הפסוקים. ע"כ. וכ"פ כמהרש"ל הגאון ר"נ נוסבוים שליט"א במקבציאל (ח"ל תשס"ה עמ' שעו אות ב).

ועוד הכי מבואר להגר"ח פאלאג'י בספרו תוכחת חיים (מקץ סוף עמ' קסג והלאה) שהאריך הרחיב בחיוב השבת מכתב תשובה לשואלו דבר, ושם (עמ' קסה) דעובר משום לאו דלא תונו, וכאשר ביאר החינוך (מצוה שלח) שא"א לפרט כל פרטי איסור זה. ואף שאי השבה למכתב הוא בשב ואל תעשה, מ"מ הוי איסור גמור, וכמו שהכריע בזה זקני החק"ל (חיו"ד ח"ג סי' פ דל"א ע"ג) וכמבואר ביראים (מצוה קפ), שאף בהבטה הוי לאו זה. עכת"ד. הרי דפשיט"ל דאסור, ולא העלה כלל את הסברא שאינו משיב למכתב מפני הטורח ולא כדי לצער ושלכן אינו אסור.

גם כל האחרונים דלעיל (סימן קודם) האוסרים בשגגה, ק"ו שאוסרים בסיבה, אף שלא נתכוון לצערו, שהרי ידע שהוא יצטער.

גם בספר נורא תהילות על דיני אונאה (פ"ב ס"כ עמ' 17) עמד על פתגמא דנא, והביא מלשון הרמב"ם (גניבה פ"א ה"ב) והשו"ע (חו"מ סי' שמח ס"א) שאסור לגנוב דרך שחוק וכו', או "כדי לצערו" כדי שלא ירגיל בכך. ע"כ. מבואר ש"כדי לצערו" אין בזה אונאת דברים, רק גזירה מדרבנן שלא ירגיל בכך. [ודבריו צריכים ביאור כי קיצר. וכוונתו שכיון שעשה לשחוק אין זה כדי לצערו. אולם זה אינו מובן, שכל השחוק שעושה כן הוא צערו של רעו א"כ כל כוונתו לצערו, ואין זה ראיה לנידו"ד להוכיח שהאינו מתכוין פטור, כשכאן הוא מתכוין לצערו ולכו"ע חייב. ועל כן עצם דין זה צריך ביאור למה פטור, אך אין ראיה מכאן לשוגג או אינו מכווין.] ודחה דאה"נ יש בזה גם אונאת דברים, רק שהרמב"ם והשו"ע עסוקים בלאו דגניבה. ושמבואר לאיסור לבעל החפץ חיים בחובת השמירה (פ"ח אות ד) דכתב וז"ל, מרוב הרגלו של האדם, יוצא מדיבורו כמה פעמים ענין גנותו של אדם או אונאתו שלא במתכוין וכו', הוא ג"כ לשה"ר ואונאת דברים. עכ"ל. ועוד הביא שבקונ' אונאת דברים (עמ' ז) פשיט"ל שכן יש אונאה בשגגה, ולכן הזהיר באנשים סקרנים ששואלים שאלות פרטיות ומוכרחים להשיבם נגד רצונם דהיא אונאה. והרי הם שואלים לסקרנותם ולא לצערו [אולם סקרנות לכו"ע אסורה דאינה נחשבת סיבה, וכאשר ביארנו לעיל (אות ה) משואל מחיר ואינו רוצה לקנות]. ועע"ש. ואולם פשיטא ליה שאם עושה מצוה, וממילא מתאנה רעו, כגון שהוא בתענית דיבור, ורעו מצטער שאינו מדבר עמו, או שרואה אל מולו בהמשך הרחוב את רעו, ונזכר לחזור לדבר מצוה, יחזור אף אם רעו יפגע שלא ברכו לשלום ועזבו. ושכן השיבו בעל שו"ת שבט הקהתי. עכת"ד.

סיכום

ט. סוף דבר, כיון שלא מצינו ראיות חלוטות להתיר, ואין מי שמתיר להדיא, רק מצינו סיעת האוסרים, על כן אי אפשר להקל בכך.

להקל מכח ס"ס

אלא שיש לבא ולהקל מכח ספק ספיקא במקרים שמצער אותו מכח מעשה, ולא מכח דיבור, שמא הלכה כסיעת הסוברים שאונאת דברים היא בדיבור דוקא, כאשר נתבאר לעיל (סימן ב). ושמא הלכה כסיעת הסוברים שאונאת דברים היא בדרך מרמה דוקא, וכדלעיל (אות ג), וממילא כאן לא עבר. ושמא אונאת דברים היא רק כשעושה דבר בשביל לצער את רעו, ולא כשעושה את הדבר לצרכו וסיבתו, ורעו ממילא מצטער, דאז ליכא איסורא אף שיודע שרע יצטער כיון שאין לו כוונה כדי לצערו וכאמור לעיל. ואף שכל הספיקות אינם שקולים, בג' ספיקות שפיר עבדינן ס"ס אף שכולם אינם שקולים, ראה בטה"ב (ח"א עמ' ב, וח"ב עמ' סב, שפד) ובשו"ת יבי"א (ח"ד יו"ד סי' יב אות יד, ובח"ז יו"ד סי' ט אות ד) ובעוד דוכתי טובי, ראה בזה בשו"ע המדות (אהבת הבריות עמ' לו בהערה).

אולם אף לזאת, כל דברינו כאן המה משום אונאת דברים, אך גם בלאו הכי יש על האדם חיובים גמורים דבר תורה שלא לצער את רעו מחמת מעשיו אף שאינו מתכוין לכך, משום ואהבת לרעך כמוך, ומשום והלכת בדרכיו, אלא שלהם גדרים ודינים אחרים, ונתבארו בשערם ובמקומם.

מסקנא דדינא: העושה מעשה לצרכו וממילא חבירו מצטער ממעשה זה, כיון שאין לו כוונה כדי לצער את רעו, אלא כדי לעשות את צרכיו, לא עבר משום אונאת דברים.

אולם אם ציערו מחמת דיבור בדרך האמורה [ולא מחמת מעשה, וכגון שמדבר לצורכו לעשות עסק וכדומה, וממילא רעו מצטער מדיבור זה, והמדבר אין לו כוונה לצערו.] עבר באיסור אונאת דברים.

וכל זה משום איסור אונאת דברים, אך יש על האדם חיובים נוספים שלא לצער את רעו, משום שנאמר ואהבת לרעך כמוך, ועוד נצטוינו בוהלכת בדרכיו, ונתבארו גדריהם בשו"ע המדות (ח"א שער המדות ובח"ב שער אהבת הבריות) קחנו משם.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה