שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ג - אונאת דברים בשגגה
תוכן התשובה בקצרה. א. האם אונאת דברים אסורה אף בשגגה, כפי שבכל איסורי התורה השוגג צריך כפרה או כיון שהאיסור לצער הוא נפשי, מי שציער בלא כוונה לא עשה איסור כלל. וכך רואים ברמב"ם ובעוד ראשונים, שתלו איסור זה בעשהו בכוונה, הא שלא בכוונה ליכא איסור. והכי מבואר בראב"ד שכתב שהמבייש את חבירו וחייב בתשלומי בושת כשנתכוון לצערו לא די בתשלומי בושת, ולא ימחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, ברם אם לא נתכוון לכך, די בתשלום, וא"צ לבקש מחילתו. ב. והכי נמצא מבואר בכמה אחרונים. ג. גם הכי עולה לדעת הסוברים שאונאת דברים היא רק בדרך מרמה, הרי שהם סוברים שלא די שיתכוון לצערו, אלא אף כשמתכוין לצער, צריך שיצערו בדרך מרמה. ד. אחרונים האוסרים. ה. ספר רעך כמוך המיקל וראיותיו.
שאלה: המצער את רעו בשגגה, שלא התכוון לצערו אלא שרעו פירש את דבריו שהיו כדי לצערו ונפגע, או שמחמת טעות הצטער חבירו כגון שהתקשר אליו והעירו משנתו, וכן כיוצא בזה כל שציערו בשגגה, האם עבר על אונאת דברים בשגגה, ועון הוא ככל שגגות שבתורה, או שלא עבר בכך משום אונאת דברים.
צדדי הספק
תשובה: א. בפשטות יש לומר שכשם שכל איסורי התורה נאמרו על מזיד אולם, אף השוגג עשה איסור אלא שהמזיד חמור משוגג, ברם גם השוגג צריך כפרה. הוא הדין באונאת דברים שהיא נאמרה על המצער את רעו במזיד, ואף בשוגג עביד איסורא, דמאי שנא איסור תורה דלא תונו משאר איסורי תורה. מאידך גיסא יש מקום לסבור שהיות והאיסור לצער את חבירו הוא דבר נפשי, תלוי בכוונה דוקא, ולכן השוגג לא עשה כלל איסור, וכפי שכן הוא הדרך בעולם, שאם ציערו בשגגה, כגון שדרך על רגלו אנשים מוחלים על כך ומבינים שהיה זה "בלא כוונה", ואף אנו מרצים ילדים קטנים באמירה "זה היה בלי כוונה", משום ההבנה שבשוגג אין קפידא על המצער. אך כמובן שלכך צריך ראיות. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
"בלא כוונה" - רמב"ם ודעימיה
חזינן בראשונים שתלו את איסור לא תונו דאונאת דברים דוקא במתכווין, הא שלא במתכוין, ליכא איסורא. דהנה כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (ב"מ פ"ד מ"י) וז"ל, כגון שעומד על המחיר והוא אינו קונה, ואומר אין דעתי אלא לקנות. או שיציע לאדם שאינו מלומד, דבר חכמה, ויאמר לו הסבר לי דבר זה כדי לביישו, ויאמר אני חשבתי שהוא מאנשי החכמה. או שיספר ספור ויכלול בו מגרעות איזה אדם ומומיו, ויאמר אני לא נתכוונתי למה שחשבתם. לפיכך אמר ויראת מאלהיך היודע כוונותיך ומחשבותיך, וזהו ענין אמרם כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך, ולפי ענין זה תמצא בתורה כל מקום שאמר ויראת מאלהיך הוא דבר שלא יוכלו דייני בשר ודם לשפוט בו. עכ"ל. הנה מבואר בו שאם כוונתו היתה באמת לסיבה שאומר, לא היה עובר על לא תונו, אף שרעו נצטער [ועיקר הראיה מאומרו "לא נתכוונתי למה שחשבתם", ומה בכך הרי ציער את רעו], ואין זאת אלא משום הסיבה האמורה, שכל שלא נתכוון לצערו, לא עבר. והכי מוכח עוד מהרמב"ם (תשובה פ"ז ה"ח) דכתב וז"ל, וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. עכ"ל. והכי כתבו בדומה ללשונו של הרמב"ם עוד ראשונים, כגון בספר הבתים (שערי תשובה שער ראשון) ובספר תניא רבתי (סימן עב). הנה שדווקא כשכוונתו לביישו, או להזכיר מעשיו לביישו אסור, הא שלא בכוונה ליכא.
ראב"ד
וכן יש להוכיח מדברי הראב"ד הביאו השיטה מקובצת (ב"ק צב ע"א) גבי חיובי תשלומי בושת שכתב וז"ל, פירוש הבושת כמו חולי הוא, שהוריקו פניו ונעכר דמו, וכל אבריו נתרופפו, ולבו דואג. ואמרו בכמה אדם רוצה לסבול זה החולי בשיעורין הללו המפורשין במשנה. אבל זה שנתכוון לצערו, אינו יוצא ידי שמים עד שיפייס את חברו, והוא יבקש עליו רחמים מפני שחטא בצער חברו, כמו שאמרו לענין גזלה חבול ישיב רשע גזלה ישלם, אף על פי שמשלם גזלה, רשע הוא, וצריך כפרה על חטאו. עכ"ל. הנה שדוקא כשנתכוון לצערו עובר על שציערו, ולא ימחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, ולא די בתשלומי בושת. ברם אם לא נתכוון לכך, די בתשלום, וא"צ לבקש מחילתו. וראה עוד בזה להלן (אות ד בדברי שלום).
אחרונים המקלים
ב. המהרש"ל (חידושים לטור סי' רכז) הביאו הסמ"ע (סי' רכז ס"ק נא והפת"ש שם ס"ק כא) כתב, שאף באופנים שאין אונאת ממון, בשטרות קרקעות ועוד, כיון שהונה אותו עובר על אונאת דברים וגניבת דעת, והוא בכלל לא תונו דדברים, דסימן רכח, רק אם המוכר לא ידע שהוא מאנה אז לא עובר. ע"כ. הנה שסיים שאם המוכר לא ידע, לא עובר על אונאת דברים, דהיינו בשגגה ליכא משום אונאה.
וכן יש להוכיח משו"ת שתי הלחם (סימן טו, הביאו הכרם יוסף ב"ק דף צב ע"א) שיישב את הסתירה ברמב"ם בין הלכות חובל ומזיק (פ"ה ה"ט) שהמזיק ממון חבירו ושילם, נתכפר לו וא"צ לבקש מחילה, להלכות תשובה (פ"ב ה"ט) שחובה לבקש מחילה בנוסף להחזר הממון. שבהלכות תשובה מדובר במזיק בכוונה, כגון שגזל ממנו בכח, ובחובל ומזיק שהזיקו בלא בכוונה, כגון שיצאה אש מביתו ונשרף גדישו, או שבהמתו אכלה תבואתו וכדו', שאז כששילם לו נמחל. ע"כ. הנה דס"ל שבשוגג א"צ לבקש מחילה, דהיינו שלא עבר על לא תונו.
וכן מבואר להקל בשולחן ערוך הרב (אונאה סעיף כח) שכתב וז"ל, כיצד היא אונאת דברים, היו חמרים מבקשים ממנו תבואה לקנות, לא יאמר לכו אצל פלוני, והוא יודע שאין לו, אלא שמתכוין להתל בו דרך בזיון או בחמרים. ואף על פי שיכול להתנצל לומר לו הייתי סבור שיש לך, הרי זה דבר המסור ללב, ועל זה נאמר ויראת מאלהיך אני ה'.
וכן הביאו מהאנציקלופדיה תלמודית (ערך חובל ס"ק 118, ראה להלן אות ד) בשם הראב"ד הנ"ל להקל.
וכן כתב להקל בספר פתחי חושן (חלק ה פט"ו סס"ק ד) וז"ל, כתב בכסף הקדשים (סימן תכ) שאין המבייש בדברים חייב אלא כשנתכוין לבייש, ועל פי הבחנת השומעים יש בזה ביוש, אבל אם מתכוין לומר לו מה שנראה בעיניו, אינו בכלל לא תונו, ואף על פי שהוברר אח"כ שטעה בדבריו, כיון שהלך לתומו, או שהיה מוטעה פטור מכלום וכו'. ועוד הביא משו"ע הרב הנ"ל ועע"ש.
והכי נקט נמי בספר הלכות משפט (קאהן, סי' רכח ס"א עמ' רכג) שבשגגה ליכא איסור לא תונו משום דברי המהרש"ל הנ"ל, אך הביא מתקנת השבים לרבי צדוק הכהן מלובלין (דף מח ע"א) שאף המאנה דברים בשוגג צריך סליחה וכפרה. ע"כ. ואת"י. וכן נקט בספר לרעך כמוך (ח"ג אונאת דברים פ"א סי"א) ויובאו דבריו להלן בעז"ה.
עוד סיעת המתירים דס"ל דאונאת דברים היא רק בדרך מרמה
ג. עוד ישנה סיעת פוסקים דס"ל שאונאת דברים היא דוקא כשמצער אותו בערמה, כגון שאומר לו, זכור מעשיך הראשונים, כשכוונתו לצערו, והוא יכול לתרץ דבריו שלא התכוון לצערו, אלא אמר כן כדי להוכיחו, או לחזקו, או לשבחו וכדו'. משום שאיסור התורה נאמר בלשון "לא תונו", והמילה אונאה היא מלשון מרמה. וכך גם הם כל הדוגמאות במשנה ובגמ' (ב"מ נח) כשמצערו בדרך עורמה. שהנה כ"כ רבנו שלמה אסתרוק (והוא מן הראשונים, הביאו הרחיד"א בנחל קדומים סוף קדושים אות ל מכת"י) ובשו"ת מהר"י באסן (סי' כה ד"ה אבל התימה), והכנה"ג (חו"מ סי' רכח בהגהות הטור ס"ק ד) ושכ"כ הקרבן אהרן (על ספרא ויקרא בהר פ"ד אות ב) ובעל אהבת עולם (דף עו, ואת"י). ושכ"כ בשו"ת משפטי שמואל (סימן קיט ד"ה ונבא לחטא הרביעי). ע"כ. וכ"כ בעל הבאר שבע בספרו צידה לדרך (ויקרא כה, יז). וכ"כ בספר באורח ישרים (טקסין, ב"מ נח נדפס תרס"ט), וכ"כ בשבילי חיים (שעל החפץ חיים בפתיחה סס"ק מא). ובספר דברי שלום (יודקין, ח"א סי' מה) הוכיח כן מספר מנורת המאור (אבוהב, נר שני כלל ג חלק ב). ועמדנו על כך לעיל (סימן א), ע"ש בהרחבה. והרי שלשיטתם ברור שאונאת דברים היא רק במתכוין לצערו, שהם מחדשים אף יתרה מכך, לא רק שיתכוון לצערו, אלא אף כשמתכוין לצער, צריך שיצערו בדרך מרמה. ואף ששם פסקנו שלא כמותם, מ"מ שפיר דמי לצרף אותם לשיטות המקלות, כי כאמור גם הם סוברים כן.
אחרונים האוסרים
ד. מאידך מבואר שהמצער רעו בשגגה עבר על לא תונו, לבעל המשנה ברורה בספר חובת השמירה (פ"ח אות ד) שכתב וז"ל, מרוב הרגלו של האדם, יוצא מדיבורו כמה פעמים ענין גנותו של אדם או אונאתו שלא במתכוין וכו', הוא ג"כ לשה"ר ואונאת דברים. עכ"ל. ועוד לו שם (בענין עשרת הדברים) כתב וז"ל, ופירוש שמאנהו ע"י שמטריחו בחנם, דכל מיני צער נכללו באונאת דברים. ע"כ. ובפתיחה לחפץ חיים (לאווין יד בהערות) כתב, ודע דלאו דלא תונו וכו' עיקרו קאי אפילו אם המצטער אינו מתבייש ע"י זה רק צער בעלמא, כמו שמצוייר שם בגמ' בהרבה אופנים, לא יתלה עיניו במקח וכו', וכיוצא בזה. ע"כ.
וכן משמע בחזו"א בקובץ אגרות (סוף ח"א), צריך להזהר שלא לגרום צער לחבירו בדיבור קל אף לרגע ויש בזה ל"ת, כדאמרינן סוף פרק הזהב. ע"כ. ופשט דבריו הוא אף שאינו מכוון לרוב הזהירות הנצרכת.
גם בספר דברי שלום (מזרחי, חו"מ סוף ח"ג אחר הנספחים) תשובה מבן המחבר (ד"ה חבל בחברו בשוגג האם צריך לפייסו) הסתפק בהאמור, ושבספר פרי האדמה על הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ה ה"ט) והגר"ז (נזקי גוף ונפש פ"ו) כתבו להדיא שאף החובל ללא כוונה אף ששילם בעד חבלתו, אין מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו על צערו. ע"כ. [ברם יש להשיב שאף לשיטתם היינו בחבלה שחבל בגופו, ששם אסור אף בשוגג, לא כן כשציערו צער הנפש בלבד, בזה א"צ מחילה וכמבואר ברמב"ם הנ"ל, שהרי כל החידוש נאמר רק על אונאת דברים שבשוגג א"צ מחילה, ולא על חובל שבו יהיה דינו כבכל התורה שאף השוגג צריך כפרה.]
ומאידך הביא שבאנציקלופדיה תלמודית (מערכת חובל) הוכיחו מלשון הראב"ד שבשיטמ"ק (הנ"ל) שכתב אבל זה שנתכוון לצערו, אינו יוצא ידי שמים עד שיפייס את חברו. עכ"ל. חזינן דדוקא במזיד. ואיהו השיב, שהיות שדבריו הם על דין המשנה, שמשלם בושת, כתב שנתכוון, שרק בכוונה יש תשלומי בושת, ושוב ממשיך שאינו יוצא ידי שמים עד שיפייס, אך אה"נ זה גם בלא כוונה, ונשאר בצ"ע בדעת הראב"ד. [ואחר המחילה הדחיה אינה נראית כלל, בפרט שא"א לדחות כן ברמב"ם ודעימיה הנ"ל, ובפרט דחזינן סיעת אחרונים דס"ל הכי, ואילו היה יודע מכך, לא היה דוחה כן, וגם הוא כאמור נשאר בצ"ע, שהרגיש בקושי דבריו.] ולאידך סייע זאת מאחר שלמדו חיוב פיוס מאבימלך, ושם היה תחילתו בפשיעה וסופו באונס במה שלקח את שרה, כמו שכתב המאירי (מכות דף ט) דהיינו שוגג קרוב למזיד, א"כ אין לך בו אלא חידושו, אך שוגג גמור, אין חובה לפייס. והקשה דאם כן למה השו"ע (הנ"ל חו"מ סי' תכב שחובה לפייסו חוץ מהתשלומים) סתם ולא חילק בין שוגג למזיד. [אולם אינו מוכרח, כי פשט השו"ע שם מיירי במצער במזיד, שהרי בסימן הקודם (ס"א וס"ג) ביאר שחיוב תשלומי בושת הוא רק במזיד, ושוב בסימן הבא הנ"ל פותח שהחובל בחבירו אף שנתן לו ה' דברים, אינו מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו. ע"כ. וכיון שמדבר בנתן לו ה' דברים דהיינו במשלם, הרי שמדבר במזיד, שכאמור בשוגג אינו משלם, וא"כ אדרבה פשט דבריו הוא במזיד. אך אי אפשר להשתמש בדברי השו"ע ולהכריח להיפך, דבשוגג א"צ למחילה, די"ל דרבותא קמ"ל דאף שמשלם אינו פטור מבקשת מחילה, וק"ו כשאינו משלם. וגם חילקנו לעיל בין דין חובל לדין אונאת דברים.] ועע"ש, ובסיום התשובה הסיק שאף השוגג חייב לפייסו.
ספר לרעך כמוך
ה. ועתה אינה ה' לידי ספר לרעך כמוך (ח"ג אונאת דברים פ"א סעיף יא ובס"ק יב, ועוד לו בח"ב ואהבת לרעך פ"ב ס"ג) וקדמני בפתגמא דנא, וגם הוא כתב להוכיח מהפוסקים שתלו זאת ב"מתכוין", שבשגגה ליכא איסורא, ועוד הביא מן החדשות וכדלהלן, וסוף דבר העלה שמי שהונה את רעו בשגגה, כיון שלא ידע שהוא יצטער ממעשה כזה, לא עבר על לא תונו, ואינו צריך תשובה. כגון דרך על רגלו בשגגה, או ששאל היכן היית, ופלוני סבר שהוא חושדו ונעלב, והשואל לא התכוין, או מי שהתקשר בשעה מאוחרת לרעו ובטעות חייג מספר אחר, והעיר אדם משינה, דכל כה"ג בשגגה עביד, ואינו צריך תשובה. ונתן טעם בדבר, מפני שהתנהגות כזו מתקבלת בהבנה, שהרי דרך בני אדם לטעות והנהגה זו לא אסרה תורה.
ראיותיו בציער בשגגה
המגיד משנה (מכירה פי"ד הי"ח) על דברי הרמב"ם, שבאונאת דברים נאמר ויראת מאלהיך "לפי שהדבר מסור ללב", כתב וז"ל, פירוש, לפי שהוא יכול לטעון ולומר לטובה נתכוונתי, או כך הייתי סבור ולא עלה בדעתי רק טוב. ע"כ. [לכאורה כוונתו "לטובה נתכוונתי" היינו שמפרש את הדוגמאות של אונאת דברים דלעיל (הל' יג-יד) "זכור מעשיך הראשונים" וכו', שנתכווין לטובה, ולא לעוקצו, שאמר כן כדי לחזקו שלכן עליו להוסיף יותר בעשיית מצוות, וכדומה, או שכוונתו היתה לשבחו, אשריך מהיכן באת ולהיכן הגעת וכדו', וכלל לא התכוון לעקוץ אותו. והמשך דבריו "וכך הייתי סבור" וכו', היינו לא ידעתי שתפגע מכך.] ומשמע בפרט מהסיפא דבכה"ג אינו עובר בלא תונו, אף שבפועל ציער את רעו, כיון שכאמור לא התכוון.
רמב"ן
עוד הביא שכן מבואר ברמב"ן (ויקרא כה, טו) המאנה לדעת עובר בלא תונו וכו'. אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת. עכ"ל. ומדויק הא בלא דעת, דהיינו בשגגה, אינו עובר. ברם לי צ"ע אם יש ראיה ממנו, היות והרמב"ן מיירי באונאת ממון, ולא באונאת דברים והוא הרמב"ן המחודש הסובר שגם כשאין אונאת ממון, כגון בקרקעות וכדו' ובפחות משתות, עובר על הלאו של אונאת ממון [שים לב ממון, ולא דברים], ופסק כוותיה החינוך (מצוה שלז) והביאם הפתחי תשובה (סי' רכז ס"ק כא) [ועמד על דבריהם בשערי יושר (ש"ה פ"ה אות עו והלאה). וחזי הוית להגאון ר"נ נוסבוים שליט"א במקבציאל (ח"ל תשס"ה עמ' שעו אות א) שהביא מהרע"א על השו"ע (סי' רכז סכ"ט) דהמשנה למלך (מלוה ולוה פ"ד ה"א) הוכיח מתוס' (ב"מ סא ע"א ד"ה אלא) דאין בקרקעות איסור תורה. ע"כ. ושהמנחת חינוך (מצוה שלז) הוכיח מהרמב"ם דיש איסור, ועל כן סיים הרב הכותב, דהוי ספיקא דאורייתא לחומרא] ברם לכאורה יוצא ברמב"ן שעצם איסור אונאת ממון כולל שני חלקים, האחד ממונות והשני צער, וכיון שתלה את חיוב החלק השני במאנה לדעת, מינה נילף לאונאת דברים דדוקא בלדעת. וצ"ע אם יש ללמוד באונאת ממון לדברים.
מ"א ויש"ש
עוד הוכיח מהמגן אברהם (סי' תרו ס"ק ו) גבי בקשת מחילה מנפטר, שהביא את היש"ש (ב"ק פ"ח סי' מו) שהקורא לרעו ממזר, אינו צריך לבקש את מחילת אבותיו, משום שיכול לומר עליך כיוונתי. ע"כ. דהיינו כשקראו ממזר, התכוון להעליב אותו, ולא חשב על התולדה שבאמירה זו שגם הוריו מתבזים, ולכן מהוריו אינו צריך לבקש מחילה. ובמחצית השקל הוסיף שסיים שם היש"ש, דיכול לומר לאו אדעתאי. ע"כ. דהיינו משום שלא כיון לביישם. ובביאור הגר"א (שם) כב שכן עיקר ועוד הוכיחן כן מהשו"ע חו"מ סי' תכא ס"א שכתוב "עד שיכוין לביישו" [ברם צ"ע בראיה זו, הן שם השו"ע עוסק בחיובי ממונות של בושת, שהם תלויים בכוונה, ומנין שאף לגבי מחילה הדברים אמורים, והרי בביישו בדברים פטור מתשלומים כדאיתא בשו"ע (סי' תכ סל"ח). ובפרט ששם מקור הדין דדוקא בכוונה, הוא מדכתיב והחזיקה במבושיו, כדאיתא בב"ק (פו ע"א) וכן הוא לפנינו בלשון המשנה (ב"ק רפ"ח), אלא שבמשנה שבגמ' שלפנינו (ב"ק פו ע"ב) הושמט משפט זה, ובגהות וציונים (בגליון הגמ' שם אות א) הראו שכגירסא שבמשניות כן הוא גם בירושלמי, ושכן הרי"ף והרא"ש גורסים גם בגמ' דידן. וכיון שלומדים כן מפסוק, מנין שאף באונאת דברים כן הוא.] והכי נקטו גם בשו"ע הרב (שם סעיף י) ובמ"ב (ס"ק יג) ובכף החיים (ס"ק לח). חזינן דמטעם שלא כיון לכך, אינו צריך לבקשם מחילה, אף שבפועל ביזה אותם. [ובדרך זו דברי היש"ש עולים יפה עם דבריו הנ"ל בחידושיו לטור (סי' רכז) הביאוהו הסמ"ע (סי' רכז ס"ק נא) והפת"ש (שם ס"ק כא) וכנזכ"ל שאם המוכר לא ידע שהוא מאנה אז לא עובר. ע"כ.]
חינוך
עוד הוכיח שבשוגג לא עבר על ואהבת לרעך [ומאהבת למד דה"ה הכא בלא תונו, הרי דפשיט"ל שבכל מצוות שבין אדם לחבירו ליכא איסור בשגגה, ולענ"ד צריך לכך ראיה, וראה בטור (ר"ס רכח) שבאונאת ממון בשוגג עובר בלאו, הנה מבואר שאף בבין אדם לחבירו איכא לאו בשגגה, ואיהו יחלק בין בין אדם לחבירו בממונות לבין אדם לחבירו דנפשות, אך לענ"ד צריך לכך ראיה.] מדברי החינוך (מצוה רמג) במצות ואהבת שכתב וז"ל, או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זו. ע"כ. הנה דדוקא לדעת, הא בשוגג לא ביטל העשה. ועוד הוכיח מהחינוך (מצוה רמ) באיסור הלבנת פנים שכתב וז"ל, ועובר עליה והלבין פני חברו ברבים במזיד. והגר"ח קנייבסקי שליט"א במכתבים שבסוף הספר (לרעך כמוך ח"ב מכתב כו) על דיוק לשונות החינוך הנ"ל, מדוע שונות מצוות אלו מכל מצוה שהעובר עליה בשגגה נחשב איסור שוגג מיהא? השיבו, לא זה כוונת התורה (ומ"מ ראוי ליזהר גם בשוגג). עכ"ל. ואיהו כאמור לעיל, הבין בדבריו מפני שהתנהגות כזו מתקבלת בהבנה, שהרי דרך בני אדם לטעות, ולכן הנהגה זו לא אסרה תורה. ע"כ. [דהיינו התורה אסרה לצער את חבירו דוקא במזיד ולא בשגגה, מפני שהמצטער מחמת שגגה אינו מקפיד כ"כ, מפני שאנשים מבינים שיש תקלות כאלו, וכמו מי שדרכו לו על הרגל בשגגה, בדר"כ מוחל על טעות זו, וכן כל כיוצ"ב.] ועוד הביא שכ"כ בספר באורח משפט (חו"מ סי' כו, ואת"י) דבלא כוונה לא מבטל את מצות ואהבת לרעך. אלו תורף דבריו ועע"ש.
לאור האמור יוצא מבואר, שכל שציער את רעו בשגגה ליכא איסור דאונאת דברים.