אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן ב - אונאת דברים אם היא דוקא בדיבור

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן ב - אונאת דברים אם היא דוקא בדיבור

סימן א - אונאת דברים אם דוקא במצערו בדרך ערמה

תוכן התשובה בקצרה

א. לשון חז"ל "אונאת דברים" מורה לכאורה דאיסור זה הוא דוקא בדיבור, וכן הם כל הדוגמאות בסוגית אונאת דברים (ב"מ נח ע"ב) בדיבור, וכן הוא פשט לשון הרמב"ם והחינוך. וכן נקטו כמה אחרונים. ב. אולם מדברי הברייתא פסחים (נח ע"ב) ר' יהודה אומר אל יתלה עיניו במקח בשעה שאין לו דמים. מבואר שאף בלא דיבור נאסר. אלא שהאחרונים הנ"ל למדו מדברי ר' יהודה המובאים גם בספרא ובתוספתא ושם כתוב שהוא אומר למוכר, דה"ה אף בברייתא דידן מיירי במדבר, ומה שקיצרה הברייתא הוא משום שסמכה על הנאמר במשנתנו בדיבור. ג. אולם היראים למד את הברייתא דמיירי דוקא בלא דיבור, וא"כ דברי האחרונים המה נגד היראים. וכן מבואר בעוד ראשונים. ד. וכן מפורש בכמה ראשונים שאונאת דברים היא אף שלא בדיבור, ביראים, רבנו יונה, ארחות חיים, ר' ברוך הספרדי בשיטת קדמונים ותלמיד הרשב"א בשיטת קדמונים. וכן מבואר בראשונים רבים שהעתיקו מימרא דרבי יהודה בסתם ואי ס"ל דדוקא בדיבור, היה להם לפרש. ה. גם בשו"ת רבנו גרשום מאור הגולה (סי' ד) פסק שאם לא מעלים לדוכן כהן שהמיר וחזר בתשובה, עוברים בלא תונו ע"ש. ופסקו כוותיה ראשונים רבים. הנה שעוברים באונאה בלא דיבור. ו. דעת הרמב"ם. ז. דעת החינוך. ח. אחרונים המקלים. ט. אחרונים המחמירים דאונאת דברים היא אף שלא בדיבור, וכן עיקר.

שאלה: המצער את רעו בלא דיבור, כגון מחמת שתיקה, או הבטה, תנועות ידים או מעשה וכדומה המבזות או מצערות את רעו, האם עובר בכך בלאו דאונאת דברים.

רק בדיבור

תשובה: א. חז"ל קראו לאיסור זה "אונאת דברים", ופשט מילים אלו הוא שמצער את רעו במילים דוקא, וכן הוא בכל דוגמאות המשנה והגמ' (ב"מ דף נח ע"ב) של אונאת דברים, כולם במצערו בדיבור, לשאול מחיר כשאין בדעתו לקנות, לומר לחוזר בתשובה זכור מעשיך הראשונים, ולגר זכור מעשה אבותיך, או לומר לו פה שאכל נבילות וכו' בא ללמוד תורה, לא יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב הלא יראתך וכו', לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מוכר.

וכן הוא פשט לשון הרמב"ם (מכירה יד הי"ב-יד), ובספר המצוות (ל"ת רנא, רנב) ע"ש, וכן לשון החינוך (מצוה שלח) ויבואר להלן (אותיות ו,ז) ברצות השם. והכי נקטו למעשה דאונאת דברים היא דוקא בדיבור, בספר שלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב, מגדולי רבני איזמיר, נדפס תרכ"ד) ושכ"כ הגר"ד פארדו בחסדי דוד שעל התוספתא (ב"מ פ"ג ד"ה כשם שאונאה דף כז רע"א), וכ"כ הגרי"ח סופר שליט"א בספרו ברית יעקב (סי' טז) וכאשר נביא דבריהם להלן (אות ח) ברצות ה'.

אל יתלה עיניו

ב. ברם לאידך גיסא מוכח מברייתא דפסחים (נח ע"ב) ר' יהודה אומר אל יתלה עיניו במקח בשעה שאין לו דמים, והיא תוספתא (ב"מ פ"ג הל' כה). הנה שבראיה בלבד בלא דיבור הוי אונאת דברים. אלא דהני אשלי דלעיל משיבים שאין ראיה מדברי ר"י בהבטה, היות ודבריו מובאים גם בתוספתא (הנ"ל ב"מ פ"ג הכ"ה) ושם כתוב להדיא בדברי רבי יהודה "ויאמר לו", וכן הוא בספרא (בהר פרשתא ג' פ"ד ה"ב), וכיון שכן, כן יש לפרש את הגמ' דידן נמי דמיירי בדיבור. שכן כתב בחסדי דוד (פארדו, על תוספתא בב"מ פ"ג דכ"ז ע"א, וציטטו בברית יעקב סי' טו אות ג ד"ה ובעניותי) ללמוד מהתוספתא לפרש גם את דברי הגמ' דמיירי דוקא בדיבור, שהרי שניהם דברי רבי יהודה הם, ולכן למד שדברי רבי יהודה שבש"ס בקיצור נאמרו וסמכו על המבואר במשנה דדוקא בדיבור. ושלכן למעשה לכו"ע אונאת דברים היא דוקא בדיבור ולא בשתיקה עכת"ד החסדי דוד. והכי כתב בשלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב) להעמיד את הגמ' דידן בדיבור מכח התוספתא, וכ"כ בברית יעקב (סי' טז) באורך, והוסיף שמלבד התוספתא וספרי הנ"ל, כ"כ גם במדרש לקח טוב (בהר דע"א ע"ב) ובמדרש הגדול ויקרא (שם).

ראשונים שלמדו גמ' זו בלא דיבור

ג. אולם נראה להיפך, דמהגמ' דידן נפרש את המדרשים הנ"ל, דדיבור לאו דוקא הוא, והכתוב בהם "ויאמר לו" אינו לעיכובא רק כדי לבאר את האונאה. והרי הכי למד להדיא היראים (סי' קפ) דס"ל דאונאת דברים היא אף בהבטה וכדלהלן (אות ד), והוכיח את דינו מדברי הגמ' הנ"ל, דהיינו שלמד את הגמ' כאמור דמיירי בלא דיבור. ונמצא שדבריהם המה נגד היראים בהבנת הגמ', ואין מי בראשונים שלמד כדרכם להדיא בגמ', ולא השיתו ליבם שדבריהם הם נגד היראים (ועוד ראשונים שבסמוך) שהם עסוקים בכבודו, וכמובן שאינם יכולים לחלוק על ראשונים.

מה גם שנמצאו עוד ראשונים שלמדו גמ' זו דמיירי בלא דיבור, שכ"כ ר' ברוך הספרדי בשיטת קדמונים (ב"מ שם) וז"ל, פירוש "כשתולה עיניו במקח חושב" בעל מקח שלוקחו, וכיון שאין לו דמים אינו לוקחו, ומצטער בעל המקח וכו'. עכ"ל. וכן פירש תלמיד הרשב"א בשיטת קדמונים (ב"מ שם) וז"ל, וכן לא יתלה עיניו על המקח והוא אינו רוצה ליקח וכו', "שמראה בדעתו" שרוצה ליקח ואינו כך, והוא מאנה את חבירו. עכ"ל. והכי מבואר שלמד בגמ' הרמב"ם בפירוש המשניות (ב"מ פ"ד מ"י, בתרגום הגר"י קאפח, כי בתרגום ישן כתוב שהוא אומר, אולם בהערות הגר"י קאפח שם כתב על תרגום ישן זה שהוא שיבוש) [ע"ש, ומה שכתב ואומר אין דעתי אלא לקנות, אינו תנאי לאיסור, אלא לבאר את התחבולה, שיכול הוא להשיב כן לשואליו על הנהגתו, כמו שפשוט שעובר בשאר הדוגמאות שמביא שם שהן ללא האמירה והיא רק ביאור לתחבולה ודו"ק.]

ועוד כן מוכח שלמדו את הגמ' כל הראשונים דלהלן (אות ד), שהעתיקו גמ' זו בלא לפרש בדיבור. גם הברית יעקב גופיה הביא שם (הערה א) שבמדרש ילקוט שמעוני בתרי דוכתי (משפטים רמז שמט ובהר רמז תרסא) כתוב בלא אמירה וז"ל, רבי יהודה אומר אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים. ועל כן כתב דלא אדע מה אדון בה, שדחוק לתלות בט"ס בתרי דוכתי. דהיינו אין לו יישוב כיצד להעלות זאת עם שיטתו. גם בילקוט שמעוני (איוב רמז תתצז) כתוב כגמ' דידן. והרי זה מחזק את האמור.

זאת ועוד ר' ברוך הספרדי בשיטת קדמונים (ב"מ דף נח ע"ב) מעתיק את הספרא הנ"ל, והוא לא גורס בה ויאמר לו. ואף אם תמצי לומר שהוא קיצר בהעתקה, גם זו ראיה חלוטה דס"ל כאמור, שויאמר לו אינו מעכב רק שיצער את רעו. ועתה נביא עוד ראשונים שמפורש בהם שאונאת דברים היא אף שלא בדיבור.

ראשונים דאף במעשה בלא בדיבור

ד. כתב היראים (סי' קפ) וז"ל, כשם שאונאה בדברים כך אונאה בעין רע שמראה פנים רעים שמסור ללב, כדתניא בהזהב רבי יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי דבר המסור ללב, נאמר בו ויראת מאלהיך. עכ"ל. וכן מפורש שאונאת דברים היא אף שלא בדיבור, ברבנו יונה באגרת התשובה וז"ל, אסור לצער כל איש ישראל, בין בדברים בין במעשה, שנאמר ולא תונו וכו'. ולשון אונאה לשון צער הוא כמו שנאמר, והאכלתי את מוניך וכו'. ואם הוא מצער בדברים או במעשה אלמנה ויתום חייב מיתה בידי שמים. עכ"ל. והכי כתב גם באורחות חיים (ח"א סוף ברכות סי' עד) וז"ל, ולא יצער כל איש ישראל בין בדברים בין במעשה, שנאמר ולא תונו ולשון אונאה הוא לשון צער, שנא' והאכלתי את מוניך את בשרם. עכ"ל.

וכבר הבאנו לעיל (אות ג) שכן דעת ר' ברוך הספרדי בשיטת קדמונים (ב"מ שם) ותלמיד הרשב"א בשיטת קדמונים (ב"מ שם) שנקטו להלכה את דברי רבי יהודה, שאסור להביט במקח, ושמבואר בהם שלמדו בדבריו דמיירי בהבטה בלא דיבור.

זאת ועוד הראשונים שהעתיקו להלכה את הגמ' הנ"ל שאסור להביט במקח בסתם, ולא פירשו דמיירי במדבר, הרי זה מבואר דס"ל כיראים דהבטה ללא דיבור אסורה. ואף למטונייהו דהני אחרונים דלעיל (אות ב) שדחקו בלשון הגמ' דידן מכח הספרא, אי אפשר לדחוק כן בהני ראשונים, שאם הם למדו כן, היה חובה עליהם לצטט את הספרא ולא את הגמ' דידן, או להביא את הגמ' דידן ולפרשה דמיירי במדבר, ואיך נדע שכותבם שאסור להביט במקח הכוונה לדיבור. שהנה כ"כ הרי"ף (ב"מ דף לג ע"א מדפיו) הרא"ש (ב"מ פ"ד סי' כב) פסקי הרי"ד (ב"מ נח ע"ב) האור זרוע (ח"א אלפא ביתא סי' מד) ובסמ"ג (לאוין קעא). [ברם הגרי"ח סופר יסבור לפרש כן בדברי הראשונים כמבואר לו (שם), ועוד (שם אות ו) מפרש כן בסמ"ג. וכנראה שיסמוך זאת על הכלל שמה שנפרש בגמ' נפרש בראשונים. ולענ"ד כלל זה תלוי לפי הענין ואינו בכל מקום, וכאן שבגמ' מפורש דמיירי בהבטה בלא דיבור, וכל שיש מקום לעשות אוקמיתא בגמ' דמיירי בדיבור, הוא מכח הספרא והתוספתא, הרי שהראשונים שהביאו את הגמ' בלא הספרא, היא ראיה חלוטה שלמדו את הגמ' כפשוטה, וכאמור. ואף בעל שלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב הנזכר) הסובר כוותיה דהברית יעקב לחלק בין דיבור למעשה, וגם הוא העמיד את הגמ' דידן בדיבור מכח התוספתא, למד ברא"ש ברי"ף ובסמ"ג מתוך שהביאו את לשון ר' יהודה שהם סוברים שאין לחלק. שוב ראיתי בהמשך דברי הגרי"ח סופר (שם ד"ה ומצאתי לאחד המיוחד) שהביא שכן כתב הוכיח הגאון ר"י פערלא (עשה כח דקע"א סוע"ד) מהראשונים, ואיהו תמה עליו שלא מצא מי בראשונים דס"ל הכי להדיא למעט היראים הנ"ל. ולא השית ליבו שהוא לומד בראשונים שהביאו בסתם את דברי הגמ' שהיא ראיה חלוטה דס"ל הכי. וראה עוד להלן (אות ז ד"ה איברא).]

רבנו גרשום ודעימיה

ה. וכן יש להוכיח להמחמיר מתשובת רבנו גרשום מאור הגולה (סי' ד) שאם לא מעלים לדוכן כהן שהמיר וחזר בתשובה, עוברים בלא תונו ע"ש. הנה שעוברים באונאה בלא דיבור. וכוותיה נקטו ראשונים רבים, דהכי הוא במחזור ויטרי (סי' קכה) ובאור זרוע (ח"ב סי' תיב) ובספר המנהיג (שבת עמ' קסב) ומביאה מהראב"ן. גם כתוכן תשובה זו כתוב בשבלי הלקט (תפילה סי' לג) בשם רב נטרונאי גאון.

והנה קדמני בהוכחה מתשובה זו שהובאה במנהיג (שבת סי' לב) הגנזי חיים (מע' א אות יז) לחזק את פסקו של החק"ל (ח"ג יו"ד סי' פו) דהלשון דברים לאו דוקא, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שרוב האונאות דברים הם בדיבור. הביאו הגרי"ח סופר בברית יעקב (סימן טז אות ד) ושכ"כ כרבנו גרשום עוד ראשונים. אלא דהברית יעקב, אחר שהיתה עמדו ראיה זו, שילחה, היות וכוונת רבנו גרשום שע"י שמונעו מלעלות לדוכן "כשאומר לו" אל תעלה, ושוב ליכא ראיה, ודו"ק כי קיצרתי. ע"כ. ומילים אלו אינם בשום מקום, אלא שרצונו לפרש שזו הכוונה ברבנו גרשום, כנראה משום שמבין שבוודאי יאמרו לו כן, שאיך ימנעו ממנו מלעלות. והוא פלאי כיצד ניתן לדחות ראיה ע"י אוקימתא, כששם מדובר שהם כבר מנעוהו ולא נתנהו לעלות, וכל הדיון מכאן ואילך. וגם מנין שימנעוהו בדיבור ולא בתנועת יד או או בתנועת ראש. וגם כל כה"ג היה לרבנו גרשום לפרש ולא לסתום שלעולם האם עוברים בלא תונו.

דעת הרמב"ם

ו. כאמור בריש אמיר סתמות לשונו של הרמב"ם (מכירה יד הי"ב-יד), וכן הוא בלשונו בספר המצוות (ל"ת רנא, רנב) שאונאת דברים היא בדיבור דוקא, עיין שם שבכל פעם תלה זאת בדיבור, וכן כל דוגמאותיו שם היא באונאת דברים של דיבור.

השמטת רבי יהודה והמשנה

ועוד הוכיח החקרי לב (יו"ד ח"ג סי' פ עמ' סד טור א ד"ה וכן ראיתי) כן ברמב"ם, מתוך שהשמיט את דברי רבי יהודה שלא יתלה עיניו במקח, ולמד דהיינו משום דס"ל לרמב"ם שאין הלכה כוותיה, משום שאונאה היא רק בדיבור. והיינו שלומד הרמב"ם שחכמים שבברייתא חולקים על ר"י בנושא זה בדיוק והלכה כחכמים. [ולדרכו יש לתבל זאת בנותן טעם, שלשון הברייתא היא, רבי יהודה אומר אף לא יתלה וכו', ולשון זו מורה דת"ק פליג עליה, שאחרת היה לכתוב אמר רבי יהודה. שוב ראיתי שקדמני בזה הברית יעקב (סי' טז אות ו ד"ה אבל).]

ברם אעיקרא אינו מובן, הן הרמב"ם השמיט גם את דין המשנה לא יאמר לו בכמה חפץ זה וכו', ואי ס"ל הכי, היה לו להביאה, וזו לכאורה סתירה לדבריו, דשוב א"א ללמוד מדבר השמיטה. שוב ראיתי שבהמשך דבריו גם החק"ל גופיה (ד"ה ומ"מ גם) תמה על הרמב"ם שהשמיט את דין המשנה, ונשאר בצריך יישוב. הרי שלמעשה הינו מסופק בדעת הרמב"ם. עוד חזינן בספר שלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב בריש דבריו) שלמד ברמב"ם דדוקא בדיבור, והוסיף לבאר את אשר נתקשנו בו, שמה שהשמיט הרמב"ם גם את המשנה, לא יאמר לו בכמה חפץ זה, אין זו השמטה, לפי שהרמב"ם הזכיר זאת בפירוש המשניות (ב"מ שם) ובספר המצוות (ל"ת רנא). ע"כ. אולם נלע"ד שאין בספרי הרמב"ם האחרים יישוב להשמטה במשנה תורה, שהוא ספר שיעדו הרמב"ם לכלול את כל דיני התורה, ככתוב בהקדמתו וכנודע. גם אומנם בספר המצוות (סוף ל"ת רנא) כתב מהספרא, לא יאמר לו בכמה חפץ זה וכו'. וכן בפירוש המשניות כתב, שיעמוד על הממכר "ויאמר" שרוצה לקחתו ולא יקחהו ויאמר אין רצוני לקנות. עכ"ל. הנה שכתב כמשנה שיאמר. ברם ידוע שתרגום פירוש המשניות יש בו טעויות רבות, ובתרגום הגר"י קאפח ז"ל (שם) תרגם בזה"ל, שעומד על המחיר והוא אינו קונה ואומר אין דעתי אלא לקנות. עכ"ל. הנה שהשמיט את "ויאמר" [ושם בהערות ביאר שהכתוב בתרגום ישן הוא שיבוש. גם מה שסיים הרמב"ם שם "ואומר אין דעתי" וכו', אינו אומר כן למוכר, אלא אם ישאלוהו ישיבם שכך כוונתו, ראה שם שמבאר שמאנה בתחבולה, והרי זה מוכרח מהמשך הדוגמאות שם, ודו"ק.] ולפי זה הרמב"ם לא כתב את דין המשנה גם בפירוש המשניות. ומעתה מפירוש המשניות שכתב את דינו של רבי יהודה, חזינן דיליף שאין חילוק בין דברי המשנה לרבי יהודה. וא"כ אדרבה מכאן ראיה ברמב"ם שלומד שאין חילוק בין דיבור ללא דיבור, ומה שהשמיט את איסור שאלת מוכר, והבטה בסחורה, צריך ליתן לכך טעם אחר, וכגון מפני שהוא צער מועט, או מפני שהמוכר חפץ בכך, וכדמוכח מפסחים (קיב ע"ב) שלשה דברים ציוה וכו' דדין זה חסידות הוא, ויש לפלפל בכך. [אולם אף שמכאן שלמד הרמב"ם בגמ' דידן שאין חילוק בין דיבור ללא, אך היות ולמעשה השמיט הרמב"ם שני דינים אלו במשנה תורה, גם אין הכרח דס"ל להלכה שאונאה היא אף שלא בדיבור, אחרי שלמעשה לא הביא דין זה, ובפרט שכאמור תלה את דבריו שם בסתמות בדיבור.]

עוד חזינן בברית יעקב (סי' טו אות ב ד"ה ויש לי עיון) שלמד ברמב"ם דדעתו דעת יחיד, דליכא אונאת דברים בהבטה ואף לא בשאלת מחיר, מדהשמיטם במשנה תורה, ואף שהביאם בספר המצוות ובפירוש המשניות, לא כן עשה במשנה תורה. ותמה על חפץ, מה טעם לא ס"ל לרמב"ם גם את דין המשנה. ומדוע שום אחד מנושאי הכלים לא עמד על פתגמא דנא. ושם (אות ג) כתב דהרמב"ם ס"ל דר"י והמשנה עומדים בשיטה אחת [לשיטתו הנ"ל (אות ב) שרבי יהודה מדבר באומר, כמבואר בתוספתא ובספרא ועוד], אולם הלכה כחכמים דברייתא דפליגי אר"י, וס"ל דאין אונאת דברים בשואל מחיר, ולכן השמיט הרמב"ם שני דינים אלו [ועע"ש באורך לבאר מדוע עזב סתם משנה.] ושכן למד ברמב"ם בספר עין יוסף (חזן, ב"מ נח ע"ב בספרו דפ"ו סוע"ב בדפוס חדש) דהרמב"ם פסק כת"ק דפליג אר"י, ואילו הטור והב"י כתבו את דברי רבי יהודה בזה. וסיים העין יוסף, ולא לי להכריע. ע"כ.

עוד ראיה מועטת נמצאת בדעת הרמב"ם במורה הנבוכים (בהקדמה לח"ג) שם ביאר שאם הוא לא יכתוב את סודות התורה שנגלו זו היא מידה מגונה, וז"ל, אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי בו, עד שיהיה אבדו באבדי אשר אי אפשר מבלעדיו, היה בעיני אונאה גדולה בחקך וחק כל נבוך, וכאלו הייתי עושק האמת מן הראוי לו, או קנאת המוריש ביורש על ירושתו, ושתיהן מדות מגונות וכו'. עכ"ל. הנה אף שאינו מדבר בלאו דאונאה, רואים שנוקט את המילה אונאה בלצער את רעו שלא בדיבור. ברם אינו מוכרח, כיון שאינו מדבר באונאה ד"ת. וע"ע כאן בהערה (ד) מנין מקורו של הרמב"ם לשאול דבר חכמה ממי שאינו יודע.

הערה ד:

אגב בואנו הלום בדברי הרמב"ם הנ"ל, עוד צריך ביאור, מנין מקור הדוגמא הנוספת שהביא הרמב"ם שם לאונאת דברים, נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה, מה תשיב בדבר זה, או מה דעתך בדבר זה. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות (שם), והעתיקו מרן בשו"ע (חו"מ סי' רכח ס"ד), ואין כזאת לפנינו בב"מ. והמ"מ (במקום) כתב שאין כזאת לפנינו, אולם למד הרמב"ם דבר מדבר ופשוט הוא. ודחק ברמב"ם מפני ההכרח, ואם ימצא מקור בוודאי שיהיה טוב יותר. והנה עמד על כך הברית יעקב (סופר, סימן טו אות ה) והביא מהאור שמח (שם) שהראה מקורו מב"ב (דף פא סוע"א), א"ל דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלני בבית המדרש כדי לביישני. ושהגר"ח קנייבסקי שליט"א בקרית מלך (שם) ציין לחולין (ו ע"א וברש"י) [שוב ראיתי שכן הראה מקורו העלי תמר (על הירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג ד"ה שמואל אמר אין עומדין).] שלא ישאל אדם את רבו שאלה אלא ביודעו שישיבנו. ועוד למו"ק (ה ע"ב) ופסחים (קי ע"א). אולם הברית יעקב העיר שאין בהם דבר מפורש לרמב"ם. ואיהו הראה לב"ב (כב ע"א) ששאל רב אדא בר אהבה את רב דמי בעיא דלא איפשטא במנחות (סט ע"א), וכיון שלא ידע לא יכל למכור גרוגרותיו והפסידם. ועל כך התלונן רב דימי לפני רב יוסף חזי מר האי דעבדו לי. והשיבו רב יוסף, מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום לא נשהייה לאוניתך. דהיינו הקב"ה שנפרע לאונאת בני אדום, יפרע על שהונו אותך. ונפטר רב אדא בר אהבה. ע"כ. שוב ראיתי שקדמו במקור זה בספר דברי חן (על הרמב"ם מכירה שם). וידידי הרה"ג דוד כהן שליט"א הראה לשבת (מו סוע"א) דרב אויא הזדמן לביתו של רבא, והיה טיט ברגליו, וליכלך את המטה. "איקפיד רבא. בעא לצעוריה", ולכן שאל אותו שאלות שסבר שלא ידע להשיבם, אולם הוא השיב על כולם. וא"ר נחמן בר יצחק, בריך רחמנא דלא כסיפיה רבא לרב אויא. ע"כ. הנה שלבייש אדם הוא בדרך לשאול אותו שאלות שלא ידע להשיבם. ע"כ.

והנלע"ד במקורו של הרמב"ם, אחר ראותינו את דבריו בפירוש המשניות (ב"מ פ"ד מ"י תרגום קאפח) וז"ל, דע שאונאת דברים נאמר גם בה פסוק מיוחד, והוא אמרו ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. והחמיר בה יותר מאונאת ממון כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליה [במילים, ויראת מאלהיך, ועוד סיבה שהזהירה תורה בפסוק זה יותר באונאת דברים מממון...]. ועוד שהאדם יכול לעשותה בתחבולה, כגון שעומד על המחיר והוא אינו קונה, ואומר אין דעתי אלא לקנות. או שיציע לאדם שאינו מלומד דבר חכמה ויאמר לו הסבר לי דבר זה כדי לביישו, ויאמר אני חשבתי שהוא מאנשי החכמה. או שיספר ספור ויכלול בו מגרעות איזה אדם ומומיו, ויאמר אני לא נתכוונתי למה שחשבתם. לפיכך אמר ויראת מאלהיך היודע כוונותיך ומחשבותיך, וזהו ענין אמרם כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וכו'. עכ"ל. הנה שטרח הרמב"ם להסביר את אזהרת התורה המיוחדת שיש כאן שנאמר ויראת מאלהיך, משום שיש אופנים שנעשית אונאת דברים בתחבולה, ולכך הביא דוגמא אחת מהמשנה, בעומד על המחיר, והוסיף שתי דוגמאות שלו, להראות שיתכן וקרוב הדבר שיש אונאת דברים בתחבולה, ולכך הזהירה התורה על זאת. ומעתה כן עביד במשנה תורה, שבהלכה יד מפרש אונאת דברים של תחבולה, ומביא דוגמא אחרת של המשנה, היו חמרים מבקשים תבואה וכו' ולכך מוסיף עוד דוגמא שלו לשאול דבר חכמה, כדי להראות שאונאת בתחבולה דבר המצוי הינו, ואל יחשוב החושב שלא כן. [אולם ביאורנו זה יכון ברמב"ם רק אם נלמד בו שאונאת דברים היא גם שלא בדרך מרמה, ראה בתשובה שהרחבנו בזה וכן הסקנו להלכה. וכיון שהדוגמאות הקודמות במשנה תורה שם זכור מעשיך וכו' אינם בדרך מרמה, נזקק להביא דוגמא נוספת של תחבולה. אך אי ס"ל דכל אונאת דברים היא בדרך מרמה דוקא, ממילא גם כל הדוגמאות הקודמות של אונאה גם המה בתחבולה, ולשם מה להביא עוד דוגמאות.]

החינוך

ז. כאמור בריש אמיר גם סתמות לשון החינוך (מצוה שלח) שאונאת דברים דוקא בדיבור שכתב שם כמה וכמה פעמים שלא להונות ישראל בדברים וכו', וכן הם כל דוגמאותיו שם "ולא יאמר", וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף. ואפילו בקטנים ראוי להזהר שלא להכאיבן "בדברים" יותר מדי וכו', ועובר על זה והכאיב את חבירו "בדברים" וכו', ועוד בהמשך שב וכתב "דברים" "חירופים", ע"ש. אלא דאי משום הא אין הכרח, לפי שעוד כתב שם וז"ל, מדיני המצוה כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו ז"ל בענין זה, שלא להכאיב הבריות בשום דבר ושלא לביישם וכו'. ע"כ. הנה שאוסר כל כאב לב וכל ביוש, ולא תולה זאת בדיבור. וכן ממשיך בטעמו שם, שהוא דבר הקשה ללב וכו'. ע"כ. והרי ללב קשה בין בדיבור בין במעשה. ועוד כותב שם, ולא יהיה באפשר לכתוב פרטי כל הדברים שיש בהן צער לבריות וכו', הנה שתולה זאת בצער בלבד ולא בדיבור הגורם לצער, וגם בטעמו למצוה כן הוא ע"ש.

אולם עוד יש שם לשון פלא בחינוך (מצוה שלח הנ"ל) שכתב וז"ל, מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה, שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, "והפליגו בדבר" עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. עכ"ל. ולמד בו בשלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב), שאלו דברי החינוך מורים דס"ל לחלק בין דיבור לראיה, ולכן תולה עיניו על המקח שהיא ראיה בלבד, אינה דין, רק הפלגה. ע"כ. וניתן לתבל דבריו, לפי שהחינוך לעיל בריש המצוה כתב דוגמאות לאונאת דברים וביניהם כתב, ולא יאמר לתגר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. עכ"ל. וא"כ מהי הכפילות ששב וכתב, שלא יתלה עיניו במקח וכו'. אין זאת אלא שדין שונה הוא, זה בדיבור וזה בראיה, ולכן כתב כאן לשון הפלגה, דזה הוי חסידות, בשונה מהדין הראשון שהוא איסור גמור.

ברם באמת זה אינו מוכרח, שהנה החקרי לב (הנ"ל ד"ה וכן ראיתי בבירור) למד להיפך הגמור בחינוך שאף בלא דיבור, אסור, מדכתב החינוך (מצוה שלח) וז"ל, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח, וראוי להזהר שאף ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף לבני אדם וכו'. עכ"ל. ולא פירש מנין לומד כן במילים אלו. והנראה משום שלומד להיפך הגמור במילה הפלגה, לא הפלגה של חסידות, אלא הפלגה ברוב חומרת האיסור, שאף תלית העין אסורה, והרי שבלא דיבור אסור. ולפי"ז ביאור כפילות הדינים היא מפני שהדין השני דק יותר, שהראשון שהוא מדבר עם המוכר, ממילא תקוותו של המוכר להצליח במכירה גדולה יותר, מאשר בדין השני שרק תלה את עיניו במקח, ולכן צערו של המוכר פחות, ואף בזה אסור באיסור גמור.

איברא דבספר ברית יעקב (סי' טז סוף אות ג דף קנו ע"ב) כתב להשיב על החקרי לב הנ"ל שיש ללמוד להיפך מדברי החינוך הנ"ל, שמדוע כתב החינוך להראות את רוב הפלגת האיסור שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף לבני אדם, ולמה לא השמיענו חידוש טפי דאף בשתיקה משכחת לה לאו דאונאת דברים? ועל כן לומד בחינוך שרמז בדיבור אסור אך בלא דיבור אינו באיסור זה. עכ"ד. ואחר המחילה זה אינו, כי הראיה היא מדאסר לתלות עיניו במקח, ועל כך מוסיף החינוך עוד הפלגה שאונאת דברים אסורה אף ברמיזה. וא"כ מהו שהיה לו להשמיע חידוש טפי, והרי הוא באמת השמיע כבר חידוש זה. [ודין גרמא ליה, משום שלאורך מאמרו לא ראה ראיה מדברי הראשונים שכתבו איסור הבטה במקח, דס"ל דאונאת דברים אסורה אף שלא בדיבור, וכאשר הערנו עליו לעיל (אות ד). ולדרכו זו אין הבנה לראייתו של החק"ל מהחינוך, והיה לו להשיבו שאין ראיה ממנו כלל. ושמא זו כוונתו. ואיך שלא יהיה, באמת כוונת החינוך רמז "דבריו", לדרך זו, היינו שם האיסור "אונאת דברים" כאשר חז"ל קוראים לאיסור זה, וכאשר גם החינוך שם לאורך המצוה משתמש במונח זה, ואחר שמבואר בו לדרך זו שאונאת דברים היא אף בלא דיבור, א"כ כותבו רמז דבריו היינו רק שם האיסור, ואף שמצערו ברמז גם בלא דיבור אסור.]

ראיות שהחינוך אוסר גם בלא דיבור

ונראה דאליבא דאמת כן הוא בחינוך, שאונאת דברים היא אף שלא בדיבור, דחזי הוית בקונ' שערי אונאה (סימן ב עמ' כג) דהוכיח מהחינוך במקומות אחרים דס"ל להיפך הגמור שאונאת דברים קלה מאונאה במעשה, שהנה באיסור אונאת הגר (מצוה סג) כתב, שנמנענו מלהונות הגר אפילו בדברים. ועוד כתב (מצוה תקסט) במצוה שלא להונות עבד הבורח מאדוניו, מדכתיב וז"ל, בטוב לו לא תוננו, ובספרי זו אונאת דברים, כלומר שלא נחרפהו ונבזהו בדברים וכל שכן במעשה. עכ"ל. ומעתה על כרחך דאומרו כאן (במצוה שלח) "דברים", אדרבה הוא לרבותא, דאפי' בזה עובר ולא שבדוקא בדברים נאמר האיסור. ועל כן לשון החינוך הפלגה, היינו כאמור דין גמור [בפרט אחרי שהיא גמ' ערוכה] אלא שכה "הפליגו" חז"ל בחומרת איסור זה, שאף הבטה אסורה. וכאשר גם כן הוא לשון רבי יהודה (ב"מ נח ע"ב) שהוא מקור דין זה, ששם בברייתא אחר הדוגמאות של אונאת דברים מוסיף רבי יהודה "אף" לא יתלה עיניו על המקח וכו'. ומדכתב "אף", הרי שזה דין מחודש ודק יותר מכל הדוגמאות דלעיל. לכן כן נראה עיקר בדעת החינוך, דאונאת דברים היא אף שלא בדיבור.

אחרונים המקלים - שלחן המלך וחסדי דוד

ח. בספר שלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב) כתב שאף שדין הגמ' שהיא דעת ר"י שתלוי בראיה אף ללא דיבור, אולם במשנה הדין אחר בשואל בפיו ולכן לא הובא דין הגמ' בשו"ע, רק דין המשנה לפי שאונאה היא רק בדיבור כמשמעות הלשון אונאת "דברים", ולכן עשה מח' בין הטור והשו"ע הנ"ל לבין הרי"ף והרא"ש שכן הביאו גם את הגמ'. ושהרמב"ם אף שהשמיט הכל, אינו מפני שאינו סובר כשאמר לו, שהרי בפירוש המשניות (שם) ובספר המצוות (ל"ת רנא) כן כתבו, ולכן "כנראה" השמטתו את דברי רבי יהודה מוכיחה דלא ס"ל כוותיה. ודייק את לשון החינוך בדין זה שכתב "הפליגו חז"ל" שזה מפני שאינו בדיבור רק בראיה, ולכן כתב לשון הפלגה כי אין הלכה כר' יהודה שיש אונאה בראיה ולכן הוסיף בדרך הפלגה דין זה דהיינו דהוי חסידות. ושכן השמיטו את דינו של רבי יהודה הטור והשו"ע, וא"כ גם הם סוברים לחלק בין מעשה לדיבור. ועל כן נראה בדבריו (ד"ה עוד ראיתי לעט"ר) דס"ל דהלכה כרוב הראשונים הנ"ל, שהעומדים מאידך המה רק היראים והסמ"ג הנ"ל [אולם לא מובן, שבתחילה דבריו כתב שכן גם דעת הרא"ש והרי"ף שהעתיקו את רבי יהודה, ולשיטתו זה משנה את התמונה]. ועוד השיב שם על החק"ל ע"ש. והביא שבתוספתא (ב"מ פ"ג) כתובים דברי רבי יהודה בתוספת המילים, ויאמר לו. והכי הוא בפסיקתא (פרשת בהר) ולכן מבאר שהגמ' דידן קיצרה, וכוונתה ברבי יהודה גם בדיבור והגמ' סמכה על המפורש כן במשנה.

ושכ"כ החסדי דוד (פארדו, על התוספתא ב"מ פ"ג ד"ה כשם שאונאה דף כז רע"א) שע"פ דברי ר"י בתוספתא מבאר את דבריו בברייתא שבגמ' דידן שכוונתו באמירה, ומה שקיצר מפני שסמך על המשנה דידן, שרבי יהודה הוא התנא של סתם משנה דידן. ונמצא דתליית עין בלא אמירה, שרי לכו"ע. ע"כ.

הברית יעקב

עוד עמד על פתגמא דנא הגאון הרי"ח סופר שליט"א בברית יעקב (סי' טז, ובמקבציאל ח"ט עמ' נא) ועמד על ראיות החקרי לב (ח"ג סי' פ דף לא ע"ג ודף סד ע"א ואילך בדפוס חדש) דלאו דוקא בדיבור ודחאם באורך ע"ש. והזכרנו הרבה מדבריו לעיל לאורך הדברים (אותיות ב-ז). ונבא לדון עוד בדבריו, שהנה טען הברית יעקב (שם אות ב) שהיראים דעת יחיד הוא, לפי שיש ללמוד מסתימת הראשונים דפליגי עליה, משום שדין מחודש שחידש אחד מן הראשונים, ואין זכר לו בשאר דברי הראשונים, יש ללמוד מסתימתם דפליגי עליה, וכאשר ליקט רבים האומרים יסוד זה בספריו ע"ש. ע"כ. וקשה, מה דין מחודש יש כאן והיא גמרא ערוכה (פסחים נב ע"ב הנ"ל), אל יתלה עיניו במקח, ועל כן שתיקת שאר הראשונים לו שתקו, היינו ששתקו לגמ', ופשיטא שמסכימים עם היראים. ואיהו הפך את כל הקערה, כאילו פשוט לעשות אוקימתא בדברי רבי יהודה דמיירי באומר בגלל ספרא שאף אחד לא זכר, וגם אם זוכרה, למה לפרש את הגמ' לפי הספרא על ידי אוקימתא בגמ' דידן, ויותר הגיוני להפך שדברי הספרא דיבור לאו דוקא, ובעיקר כי דבריו נגד הראשונים שלמדו להדיא את הגמ' בלא דיבור וכדלעיל.

עוד חזי הוית בספר נורא תהלות (פ"ב סי"ב) שהשיב על דברי הברית יעקב האלו, משו"ת לב חיים (ח"ב סי' פח דף נ ע"ג) הובא בחזון עובדיה (ימים נוראים עמ' רג) ושכ"כ החק"ל גופיה (ח"א יו"ד סי' לח) ועוד ספרים דהעיקר שכלל זה אינו כשהדין יש בו טעם נכון, ומלתא דמסתברא דכל כה"ג אמרינן להיפך, אילו שמיעא להו לא הוו שתקי. והיא מילתא דמסתברא, דמאי שנא אי מצערו בדיבורו או במראה פניו. ועע"ש. ועוד שב והניף ידו בזה בנורא תהלות (פ"ב סעיף לב) ולדחות את הגרי"ח סופר ע"ש.

אחרונים המחמירים - מהרש"ל ודעימיה

ט. וכן יש להוכיח מהמהרש"ל בחדושיו לטור הביאו הסמ"ע (סי' רכז ס"ק נא) שאף באופנים שאין אונאת ממון, כגון בשטרות קרקעות ועוד, כיון שאונה אותו עובר על אונאת דברים וגניבת דעת, והוא בכלל לא תונו דדברים דלהלן סימן רכח, רק אם המוכר לא ידע שהוא מאנה אז לא עובר. חזינן דיש לא תונו אף בלא דיבור. והכי נקט גם האור החיים (ויקרא כה סוף יז) שאף שאין אונאת ממון בקרקעות, יש בו איסור אונאת דברים, שבו "נכלל כל מין אונאה, כי גם המאנה חברו לרמותו בדברי שקר הוא מאנהו", ולכן כאן ששיקר במחיר, הוא בכלל אונאת דברים. עכ"ד. וכ"כ הפת"ש (סי' רכז ס"ק כא). והכי כתב במשכנות הרועים (ערך אונאה אות לח) ושכ"כ הכנה"ג (הגה"ט סי' רכז אות סד) ושכ"כ הרב בית דוד (חו"מ ס"ס קיח) שכ"כ הכלי יקר מתוך סדר הפסוקים. ע"כ. וכ"פ הגאון ר"נ נוסבוים שליט"א במקבציאל (ח"ל תשס"ה עמ' שעו אות א) כמהרש"ל.

חקרי לב ודעימיה

ראש המדברים בסוגיא זו הוא החקרי לב (יו"ד ח"ג סי' פ דף לא ע"ג ודף סד ע"א ואילך בדפוס חדש) שעמד על פתגמא דנא באורך רב, והוכיח לאיסור מדברי רבי יהודה בבריתא ב"מ הנ"ל, ומהיראים, ושאומרם אונאת "דברים" לאו דוקא הוא, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שרוב אונאות הדברים הם בדיבור. ושכן מבואר בסמ"ג (הנ"ל) [אולם ראה שם בחק"ל (ד"ה וכן ראיתי) שכתב פעמיים שהרא"ם והסמ"ג והחינוך והטור והשו"ע פסקו כרבי יהודה, דהיינו שאף ללא דיבור רק בהבטה עובר על לא תונו. וקשה שהטור והשו"ע כתבו בדיבור, ושמא לרוב אריכות הדברים נפלה שם טעות. שוב ראיתי בשלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב ד"ה עוד ראיתי) שכתב על החק"ל הנ"ל שהיא פליטת קולומוס.] את"ד, ועוד נשזרו דבריו לעיל לאורך המאמר.

וכן הגר"ח פאלאג'י בספרו תוכחת חיים (מקץ סוף עמ' קסג והלאה) האריך הרחיב בחיוב השבת מכתב תשובה לשואלו דבר, ושם (עמ' קסה) דאסור משום לאו דלא תונו, וכאשר ביאר החינוך (מצוה שלח) שא"א לפרט כל פרטי איסור זה. ואף שאי השבה למכתב שהוא בשב ואל תעשה, מ"מ הוי איסור גמור, וכמו שהכריע בזה זקני החק"ל (חיו"ד ח"ג סי' פ דל"א ע"ג) וכמבואר ביראים (מצוה קפ), שאף בהבטה הוי לאו זה. עכת"ד. ועוד לו בגנזי חיים (מע' א אות יז) שב וחיזק את פסק החק"ל. [אולם בברית יעקב (סי' טז אות ה) שכתב שהגר"ח פאלאג'י חזר בו בספר גנזי חיים (מע' כ אות עג) ששם האריך בגודל האיסור למי שאינו משיב על אגרות, ומנה את האיסורים והשמיט איסור לא תונו. ע"כ. והוא פלאי איך לומד מדהשמיט דחזר בו, ולא יותר פשוט שהיה די לו באיסורים שהביא כבר, ולמה לעשותו חוזר בכדי, ובלי שיפרש דבריו והלא דרכו לפרש ולא לסתום, ובפרט ששם מציין אל דבריו שבתוכחת חיים ששם הביא ראיות רבות לאסור. וגם בגוף הספר גנזי חיים (מערכת א אות טו"ב) מחזק את פסקו של החק"ל מהמנהיג וכדלעיל, ולדרכו של הברית יעקב צריך לעשותו חוזר מעצמו באותו הספר. ומ"מ בוודאי שא"א לכתוב שהוא חזר בו בתורת ודאי.]

עוד אחרונים רבים

וכ"כ בשו"ת זקן אהרן (סי' צה דס"א ע"ב, הביאו הברית יעקב סי' טז אות ד) תלמיד הרא"ם, במנהגם לקרא לעולה לתורה בשם אביו, ואביו היה מומר שעשה טובות לישראל ומת בוודוי על עונו, שאם לא יזכירו שם אביו, הויה אונאת דברים שקשה מאונאת ממון וכו'. ע"כ. חזינן דפשיט"ל דיש אונאת דברים בשתיקה בלא דיבור. וכן כתב הגאון ר"י פערלא (עשה כח דקע"א סוע"ד) דאונאת דברים היא אף שלא בדיבור ושכן הסכמת הראשונים שהעתיקו דינו של רבי יהודה אל יתלה עיניו במקח. ועוד כ"כ בספר מצוות השלום (אפשטיין, עמ' 234 והלאה) דהוי אונאה גם בשתיקה וכגמ' והיראים, וע"ש שדן בכמה וכמה ציורים של אונאת דברים מסוג זה. וע"ע בספרים תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 210) ובמשפט אונאה (ר"ס רכח בבאורים). גם בספר בשערי אונאה (סימן ב) הוכיח שיש אונאת דברים גם ללא דיבור, והבאנו לעיל ראיותיו מהחינוך במצוות אחרות (מצוה תקסט, סג), וכן הוכיח מלשון המסילת ישרים (פי"א) או לעשות מעשה שיגרום לו שיבוש. עכ"ל. והכי נקט נמי בספר לרעך כמוך (חלק אונאת דברים פ"א ס"ה). וכ"כ בספר נורא תהלות (כדורי, פ"ב סי"ב, וסעיף לב) ושכן מבואר לאיסור ביוסף אומץ (יוזפא, עמ' 356), ובחפץ חיים בחובת השמירה (פי"ד) שגם ברמז וכוונתו לצער הוי אונאת דברים. ועע"ש.

אחר עלות זאת שמפורש בראשונים ובאחרונים רבים, דאונאה היא אף שלא בדרך דיבור, ואין שום ראשון שיש בו הכרח דס"ל להקל. ואף האחרונים הסוברים להקל המה מיעוט, נראה פשוט שאונאת דברים היא אף שלא בדיבור.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה