שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן א - אונאת דברים אם דוקא במצערו בדרך ערמה
תוכן התשובה בקצרה
א. יש אומרים שאונאת דברים היא דוקא כשמצער אותו בערמה, כגון שאומר לו, זכור מעשיך הראשונים, כשכוונתו לצערו, והוא יכול לתרץ דבריו שלא התכוון לצערו אלא להוכיחו או לחזקו או לשבחו וכדו'. משום שהתורה אסרה זאת בלשון "לא תונו" ואונאה היא מלשון מרמה. וכך מוכח מלשון המשנה (ב"מ נח ע"ב) "כשם" שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. וכך הם כל הדוגמאות במשנה ובגמ' שם כשמצערו בדרך עורמה. וכך (שם) בגמ', גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו. ולעיל אמרה הגמרא שויראת מאלהיך נאמר בדברים המסורים ללב דוקא. הנה שאונאת דברים היא דבר המסור ללב ואינו ניכר לרואים אם כוונתו לצער או לא. והחולקים וסוברים שאונאת דברים היא בכל סוג צער שמצערו, ולא רק בצער דרך עורמה, ישיבו על הראיות הנ"ל, שהלשון "לא תונו" היא גם לשון צער. ועל ההוכחות מדברי הגמ' ב"מ הנ"ל, ישיבו, כי לאונאת דברים יש שני חלקים, הראשון כל סוג צער, והשני אונאה דרך מרמה, ועל החלק השני המה כל הראיות הנ"ל בגמ'. ב. הסוברים שאונאת דברים היא רק בדרך עורמה דוקא, המה רבנו שלמה אסתרוק (והוא מן הראשונים, הביאו הרחיד"א בנחל קדומים סוף קדושים אות ל מכת"י) ובשו"ת מהר"י באסן (סי' כה ד"ה אבל התימה), והכנה"ג (חו"מ סי' רכח בהגהות הטור ס"ק ד) ושכ"כ הקרבן אהרן (על ספרא ויקרא בהר פ"ד אות ב) ובעל אהבת עולם (דף עו, ואת"י). ושכ"כ בשו"ת משפטי שמואל (סימן קיט ד"ה ונבא לחטא הרביעי). ע"כ. וכ"כ בעל הבאר שבע בספרו צידה לדרך (ויקרא כה, יז). וכ"כ בספר באורח ישרים (טקסין, ב"מ נח נדפס תרס"ט), וכ"כ בשבילי חיים (שעל החפץ חיים בפתיחה סס"ק מא). ובספר דברי שלום (יודקין, ח"א סי' מה) הוכיח כן מספר מנורת המאור (אבוהב, נר שני כלל ג חלק ב). ג. והערה א. דעת הרמב"ם. ד והערה ב. דעת רש"י. הערה ג. הוכחות מדברי הראשונים ממנין מצוותיהן. ה. ראשונים רבים שמבואר בהם שאונאת דברים היא בכל דבר שמצער את חבירו. ועל כן כן עיקר, משום שהלכה כרוב הפוסקים, וגם דהלכה כדברי הראשונים נגד האחרונים. ובפרט דעסקינן הכא בדין תורה להחמיר.
שאלה: מהו גדר איסור התורה של אונאת דברים, האם המצער את רעו בכל סוג צער. או המצער את רעו דוקא בדרך רמאות, כגון שאומר לו, זכור מעשיך הראשונים, שיש צד שכוונתו להוכיחו ולא כדי לצערו, אולם כיון שכוונתו באמת לצערו עובר בלאו. אך המצער את רעו באופן ישיר אינו מכלל לאו זה. [אך בין כה אסור הדבר משום ואהבת לרעך כמוך ומשום והלכת בדרכיו, אלא שלהם יש גדרים הלכתיים ואכ"מ, כגון ראה בשו"ע המדות (ח"א עמ' כ. ובח"ב עמ' מו ועמ' קלז והלאה).]
ראיות לכך שאונאת דברים דרך מרמה ותשובותיהם
א. מפורסם בעולם שכל המצער את חבירו עובר באונאת דברים, ברם באמת דין זה שנוי במחלוקת. ותחילה נראה את הצד השני שאינו ידוע, שאונאת דברים היא רק במצערו דרך עומרה. ועורמה הכוונה שהונה אותו באמירה או במעשה הניתנים לשתי פרשנויות, ותמיד יכול לטעון המאנה שהתכוון לא לצערו וכדלהלן.
והראיות לכך [נכתוב את הראיות, ובסמוך להם את תשובת החולקים] המה, תחילה משום לשון התורה "לא תונו" ולשון אונאה פירושה רמאות וכדמוכח מדיני אונאת ממון (שנתבאר באורך בחו"מ סימן רכז), וכך נקרא האיסור "אונאת דברים", ואם כל צער הוא באיסור זה מדוע התורה קראתו בלשון רמאות, ולא קראתו הכלמה, צער, ביוש וכדומה. [והראשונים דלהלן מפרשים שאומנם המילה אונאה מתפרשת רמאות, אולם גם מתפרשת צער. ומן החדש נביא דבאידרא זוטא (זוהר ח"ג דף רצג ע"ב ד"ה עיינין) מפורש שלומד פסוק זה מלשון מרמה, שמפרש "עיניו כיונים" הם העינים העליונים שנראים ישנים, ולכן לא משתמרים מהם החייבים, ובאמת אינם ישנים, ולכן נאמר על העינים "כיונים" מלשון אונאה, כמו שנאמר לא "תונו" ע"ש.]
גם המשנה (ב"מ נח ע"א) כתבה בזו הלשון, "כשם" אונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. וכ"כ לשון זו הרמב"ם (מכירה פי"ד הי"ב) והטור שו"ע (חו"מ ר"ס רכח), וזאת אחרי שהגמ' הרמב"ם והטוש"ע ביארו קודם לכך את דיני אונאת ממון בהרחבה, וא"כ הלשון "כשם" היינו ששניהם מסוג אחד מסוג הרמאות.
וכך הם כל הדוגמאות המופיעות במקור הדברים בב"מ (דף נח ע"ב) ובדוגמאות שהביאו הרמב"ם (מכירה פי"ח הי"ב והלאה) והטור שו"ע (סי' רכח), דברים שיש להם שתי פרשנויות והוא מתכוין לצער, כגון לשאול מוכר מחיר, כשאינו רוצה לקנות [שמתכסה בכסות הרצון לקנות]. או המבקשים סחורה ושולח אותם למי שאינו מוכרה [שלו כסות עינים שטעה וסבר שהוא מוכרה]. או לשאול דבר חכמה ממי שיודע שאינו יודעה [שסבר שמא הוא יודע]. והכי הוא אף בזכור מעשיך הראשונים, או פה שאכל נבילות יבא וילמד תורה וכדומה [שניתן להבין שכוונתו לדברי חיזוק ותוכחה ולא להעלבה]. ואם כל שמצער את חבירו עובר אלא תונו, מדוע מביאים רק דוגמאות של אונאת דברים ברמאות. [אם כי הראשונים דלהלן שנוכיח מהם שלמדו את הסוגיא בכל סוג צער, ילמדו בזכור מעשיך הראשונים, או פה שאכל וכו' שהם דברים כפשוטם, שאמר לו דברי צער ישירים, ולא שאמר לו דבר בעל שתי משמעויות לדבריו, או דברי תוכחה או עקיצה, וכיון שיפרשו שמדובר להדיא במשנה גם על שמצער את חברו באופן ישיר, הרי מפורש בסוגיא לדרכם שכל שמצער הוי אונאת דברים. ומה ששאר הדוגמאות שם הם בדרך רמאות, יפרשו דקמ"ל חידושא טפי, דאף שאינו כ"כ מצערו, שהרי ניתן לפרשו שאינו עוקצו, אפילו הכי הוי איסור תורה.]
והכי מבואר בב"מ (נח ע"ב) בסוגיא דאונאת דברים שכתבה הגמ', אל יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב, נאמר בו ויראת מאלהיך. ע"כ. והוא סיום הפסוק דלא תונו, ואם האונאה היא בכל צער, מדוע סיימה התורה בויראת שהוא מסור ללב, והרי גם באינו מסור ללב הדברים אמורים? ועל כרחך כאמור. [ושאר הראשונים ידחקו לשיטתם שישנם שני סוגי אונאה, האחת ישירה והאחת בעורמה, ורק על השנית הזהירה תורה בויראת.]
וכך הוא בהמשך הגמ' (שם) א"ר יוחנן משום רשב"י, גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו. וכאמור לעיל ביארה הגמ' שמילות הפסוק הנ"ל "ויראת מאלהיך" נאמרות על דברים התלויים בלב. ואם אונאת דברים היא כל שמצערו, אף בדברים שאינם תלויים בלב, כיצד הגמ' אומרת גדול הנאמר באונאת דברים, וזה אינו נכון אלא בסוג מסויים של אונאת דברים, ולא בכל אונאת דברים. [ושאר הראשונים ידחקו כאמור, שזה מדבר רק על אונאה בעורמה. וגם לאידך גיסא ראיה להם מהמשך הסוגיא שם, שמדברת גם בהלבנת פנים ובמכנה שם לחבירו וכדו', הרי שכל אלו המה אונאה אף שהם ישירים. והצד הראשון יפרשו שאין הכוונה בהם לדין אונאת דברים, אלא שהסוגיא עוסקת גם בדברים הדומים לאונאת דברים, באיסור לצער את חבירו.]
הכותבים כן להדיא
ב. הכי כתב להדיא דאונאת דברים היא רק בדרך מרמה רבנו שלמה אסתרוק בפירושו כת"י והוא מן הראשונים (העתיק דבריו מכת"י הרחיד"א בנחל קדומים סוף קדושים אות ל, ומציאה זו הביאה הגרי"ח סופר בספרו טל חיים סי' יז, ושהרחיד"א גופיה בנחל קדומים (פרשת בא אות א) כתב שהוא היה בזמן הריטב"א והר"ן בשנת קי"ט לאלף השישי) שעל דברי רש"י שם באיסור אונאת גרים שכתב לא תונו, אונאת דברים. לא תאמר לו אמש היית עובד ע"ז ועכשיו אתה בה ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה. עכ"ל. כתב לפרשו וז"ל, אין כוונתו שיאמר לו דרך בזיון, כי אין זה בכלל הונאה, רק ביזוי והקנטה. אבל הכוונה שלא תאמר בשפת חלקות, כמה נאים מעשיך ואשריך שאמש היית עובד ע"ז, ועתה באת לחסות תחת כנפי השכינה והוא חושב שכוונתך רצויה לכבדו ולהגדילו, אבל כוונתך להזכירו מעשיו הראשונים הרעים, ואין הונאה גדולה מזו. עכ"ל. הנה להדיא שאונאת דברים היא דוקא במרמה ולא בביזוי באופן ישיר. [ואולם אודות דעת רש"י ראה להלן.]
והכי פשיטא ליה בשו"ת מהר"י באסן (סי' כה ד"ה אבל התימה) וז"ל, שאונאת דברים הם דברים המסורים ללב, שאין בני אדם מכירין מתוך הדברים אם כוונתו לעקל או לעקלקלות... ולכן נקרא אונאה שהוא מאנה אותו, שאינו מביישו בפירוש שיכול לפרש דבריו בענין אחר, כמו שיאמר שאע"פ שעשה מעשים רעים בראשונה עתה שב, וכיוצא בזה וכו'. אם אמר [המאנה] הדברים ברורים שהבינו אותם השומעים, אם כן אין זה בכלל לא תונו, שהרי ברור מלל וביישו בפרהסיא. עכ"ל. הרי שהוכיח כן כאמור מהלשון "אונאה" שהיא כאונאת ממון שהיא רמאות בממון, ועוד הוכיח כן שם מדברי רש"י ב"מ שכתב "כל", וכדלהלן.
והכי דעת הכנסת הגדולה (חו"מ סי' רכח בהגהות הטור ס"ק ד, ואנו פותחים את מקורותיו ומבארים אותו) שהיה פשוט לו שאונאת דברים היא בדרך מרמה, ועל כן הוקשה לו על הדוגמאות של המשנה, זכור מעשיך וכו' ובבאו יסורין עליו, שאינם אונאה, אלא חירופים וגידופים? ושמצא שיישב זאת הקרבן אהרן (על ספרא ויקרא בהר פ"ד אות ב) שאונאה היא רק בדרך רמאות, ומפרש את כל הדוגמאות שם למה הם רמאות. [ואומנם כן הוא כתב עוד בפרשת קדושים (פ"ח אות ב), לגבי אונאת דברים בגר בדרך האמורה שיש משמעות כפולה לאומרו "אמש היית עובד ע"ז ועתה נכנסת תחת כנפי השכינה", שנראה שמשבחו או שאומר לו ההפרש שיש לו עתה ממה שהיה, ואולם כוונתו באמת לזכור לו מעשיו הראשונים, וזו האונאה. שאם אומר לו בפירוש, זה חטא גמור, ולא יקרא אונאה. אלא ששוב העלה אפשרות אחרת בלשון "ואם תרצה לומר", שאונאה היא כל צער, ושלדרך זו פירוש הספרא הוא בתמיה, איך יתכן שאמש היית עובד ע"ז וכו'. ע"כ.]
ועוד ציין הכנה"ג שעמד על כך גם בעל אהבת עולם (דף עו) [ואת"י, אולם הובא תוכנו בשלחן המלך (ואיהו ציין שדבריו הם בדף י' ע"ד) שבסמוך, ששם פירש את כל דוגמאות המשנה בדרכי רמאות]. ושכ"כ בשו"ת משפטי שמואל (סימן קיט ד"ה ונבא לחטא הרביעי). ע"כ. [ברם המשפטי שמואל אף דס"ל הכי, מ"מ נקט זאת לחומרא, משום דאף דהפסוק לא תונו והגמ' ב"מ הנ"ל, שאונאת דברים היא בדרך מרמה, פשיטא דהיינו להשמיענו חידוש, שאפילו בדרך עורמה, הוי אונאת דברים, שאף שיש לטעון שכוונתו לטובה ,אסרה תורה. קל וחומר כשמחרפו בפה מלא, דהוי אונאת דברים. אולם דבריו הם נגד כל הני אשלי דלעיל ודלהלן, דס"ל שאינו עובר באונאת דברים כשאינו במרמה, וכמו שהקשה המהר"י באסן (ס"ס כה הנ"ל) על המרדכי, מדוע כתב שלוקה על אונאת דברים, שאם ציער אותו בפירוש לא עבר על אונאת דברים, ואם ציער אותו בעורמה מנין לנו שכוונתו באמת לצערו שנוכל להלקותו. ע"כ. וכן מבואר בעוד אחרונים הנ"ל ודלהלן, שהקשו מדוע יש אונאה באומר לו זכור מעשיך, והרי אינו דרך מרמה, ואילו לדעת המשפטי שמואל יש בזה אונאה בתורת ק"ו.]
וכ"כ בספר שלחן המלך (על הרמב"ם מכירה פי"ד הי"ב ד"ה ובר מין דין) והביא את סיעת האחרונים הנ"ל, ועוד הוסיף שכ"כ העין יוסף (ב"מ שם) ועל כן תמה תמה קרא על החק"ל (ח"ג יו"ד סי' פ דף לא ע"ג) במי שנדר לש"ץ בעלייתו לס"ת כמנהגם, ולא שילם, ונשבע הש"ץ שלא יעשה לו מי שברך, שעבר הש"ץ על לא תונו, לפי שיש אונאה אף בלא דיבור. ע"כ. דזה אינו, כיון שאינו בדרך מרמה, ועע"ש שהביא מעט ראיות חדשות.
והכי מבואר שלמד גם האור החיים (ויקרא כה סוף יז) שחידש שאף שאין אונאה בקרקעות, מ"מ המאנה בהם עובר על אונאת דברים שבאיסור אונאת דברים "נכלל כל מין אונאה כי גם המאנה חברו לרמותו בדברי שקר הוא מאנהו" ולכן כאן ששיקר במחיר הוא בכלל אונאת דברים. עכ"ד. הנה שלמד שאונאת דברים היא בדרך שקר ומרמה.
והכי משמע שלמד גם הב"ח בהלכות כיבוד אב ואם (יו"ד סי' רמא ס"ק ו) וז"ל, ולא על ההכאה וכו'. פירוש דבהכאה ובקללה יש בו לאו לשאר בני אדם, אלא שנוסף עוד לאו באביו. אבל המבזה בדברים בפירוש או ברמיזה, שאין בו לאו לשאר אדם, דלאו דלא תונו (ויקרא כה, יז) דוקא באונאת דברים, כגון אם היה בעל תשובה וכו' כדאיתא פרק הזהב (ב"מ נח ע"ב) אבל המבזה בדברים כענין שאמר (משלי ל, יז) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, פירוש לקיבוץ קמטים שבפניה וכיוצא, אין בו אזהרה, ולא הקפידה התורה עליו לשאר בני אדם, וכל שכן ברמיזה בעלמא. אבל באביו ואמו הקפידה והרי הוא בכלל ארור מקלה וכו'. עכ"ל. ונראה שכוונתו כאמור, שאונאת דברים היא בדרך מרמה, ולא כשאומרה בפירוש, או כשאומרה ברמז אך העקיצה ברורה, ולכן המבזה בפירוש על קמטי זקנתה, אינו בלאו זה. [והכי למד בב"ח בספר נורא תהילות (כדורי, פ"ב הע' 30). שוב ראיתי בספר לרעך כמוך חלק אונאת דברים בקונ' הביאורים שבסוף הספר סי' א אות ד שלמד בב"ח דמיירי בצער קטן, ולכן אין בזה איסור, ושם מכתב מא מהגר"ח קנייבסקי שאלו מהי הבנת בב"ח, הרי הוא בודאי מצערה ומביישה. והשיבו, מיירי כשאינה מתביישת. עכ"ל. ואחר המחילה אין דבריהם נראים וכמבואר.]
וכ"כ בספר אורח ישרים (טקסין, ב"מ נח נדפס תרס"ט), שאונאת דברים היא שמחרפו בדרך עורמה, כדמוכח מהלשון אונאה, שאם היה מחרפו בפירוש, מהו הלשון אונאה. ושלכך הגמ' אמרה שהדבר מסור ללב, כנאמר ויראת מאלהיך. ע"כ. והובא בספר דף על דף (ב"מ נח ע"ב).
ובספר דברי שלום (יודקין, ח"א סי' מה) הביא שכ"כ בעל הבאר שבע בספרו צידה לדרך (ויקרא כה, יז) שהיה פשוט לו שאונאת דברים היא דרך מרמה, ועל כן הוקשתה לו המשנה זכור מעשיך הראשונים, שהם דברי חירופים ולא אונאת דברים. ולכן מבאר שאומר לו כן בדרך תוכחת מוסר, זכור מעשיך שלא תשוב לעשותם. או שאומר לו כן דרך שבח על שעזבם ואינו עושה כן עוד, ואולם כוונתו לצערו. וסיים "כן נראה לי".
ועוד הביא שכן מוכח במנורת המאור (אבוהב, נר שני כלל ג חלק ב) שכלל ג' כולו נסוב על אונאת דברים (כפי שהיא כותרת כלל ג' "החלק הראשון בדברי חנופה החלק השני באונאת דברים") ושם בחלק א' עסוק בגניבת דעת, ובחלק ב' עוסק באונאת דברים דידן, ופתחו בזה"ל, יש דברים אחרים [מהגניבת דעת דלעיל בחלק הקודם בארוכה] אשר הם נכללים באונאת דברים, לפי שהם המסורים ללב שיכול המדבר להטעות לבני אדם ולומר שאין כוונתו להקלות חבירו, ודעתו לקלותו ולשבר לבו וכו'. הנה שדוקא בדרך רמאות אמורים הדברים. וכך מסיים שם במעשה דיומא (עא ע"א) ששמעיה ואבטליון נפרדו מהכה"ג בלשון יבא בן אהרן לשלם, והוא בכעסו השיבם יבואו בני עממין לשלום, לגנותם בהם בני גרים, ומבאר שבאמת זה שבח שהם בני גרים, ואולם או התכוון לגנאי ע"ש, הרי שטרח לבאר שהיה כאן צער דרך מרמה. [ועוד הוסיף שכ"כ הספורנו (ויקרא כה יז) דגניבת דעת הוי בכלל אונאת דברים. ברם לא הבנתי ראיה זו, הן לכו"ע לצער ברמאות הוי אונאת דברים, וכל הדיון האם רק דרך רמאות הוי אונאת דברים.] ושמאידך עומדים הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רנא) והחינוך (מצוה שלח) דלהלן. ע"כ, ועע"ש בהרחבה.
וכ"כ הרה"ג משה קאופמן בשבילי חיים (שעל החפץ חיים בפתיחה סס"ק מא) שאונאת דברים וממון בלשון אחד השתמשה התורה "אונאה", ששניהם נעשים דרך ערמה והטעיה, וכדמוכח מהברייתא שהוא דבר המסור ללב. וסיים שדבר זה התבאר לו אחר עיון רב בסוגיא, רק שקיצר שם בדבריו ביותר.
רמב"ם
ג. והכי מבואר ברמב"ם בפירוש המשניות (ב"מ פ"ד מ"י תרגום הגר"י קאפח) וז"ל, דע שאונאת דברים נאמר גם בה פסוק מיוחד, והוא אמרו ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. והחמיר בה יותר מאונאת ממון, כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליה. [היינו שהפסוק הפחיד בכותבו "ויראת". הרי טעם אחד שבפסוק נאמר "ויראת" משום עצם חומרת אונאת דברים (וכ"כ הגמ' בב"מ שם שמכאן שדברים חמור ממון שבזה נאמר ויראת מאלהיך), "ועוד" טעם שנתווספה כאן האזהרה ויראת...] ועוד שהאדם יכול לעשותה בתחבולה, כגון שעומד על המחיר והוא אינו קונה, ואומר אין דעתי אלא לקנות. או שיציע לאדם שאינו מלומד, דבר חכמה, ויאמר לו הסבר לי דבר זה כדי לביישו, ויאמר אני חשבתי שהוא מאנשי החכמה. או שיספר ספור ויכלול בו מגרעות איזה אדם ומומיו, ויאמר אני לא נתכוונתי למה שחשבתם. לפיכך אמר ויראת מאלהיך היודע כוונותיך ומחשבותיך. וזהו ענין אמרם כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. ולפי ענין זה תמצא בתורה כל מקום שאמר ויראת מאלהיך, הוא דבר שלא יוכלו דייני בשר ודם לשפוט בו. עכ"ל. הנה שמבאר שאונאת דברים היא בדרך מרמה בדברים התלויים בלב דוקא. וכמובן שמתחזקים הדברים שבעתים עם האמור לעיל, שכל הדוגמאות של הרמב"ם באונאת דברים (מכירה פי"ד הי"ב והלאה) הם רמאויות בדברים. ועם לשונו (פי"ד הי"ב) כשם שהונייה במקח וממכר, כך יש הונייה בדברים. אולם המאירי (ב"מ נח ע"ב) אחר שהעתיק את הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל, כותב שאונאת דברים היא שמביישו, ונביאו להלן בעז"ה. הרי לנו שלא ראה ראיה מדברי הרמב"ם הנ"ל בפירוש המשניות. ושוב בינותי שכן יש להוכיח מלשון פירוש המשניות הנ"ל, דכתב "ועוד שהאדם יכול לעשותה בתחבולה" וכו', ומדכתב "יכול", מבואר שגם יכול לעבור על אונאת דברים שלא בתחבולה. וצריך לראות בתרגומים האחרים האם מילה זו בדוקא, גם עיין כאן בהערה עוד ראיות בדברי הרמב"ם, כך שאין הכרח בדעת הרמב"ם (א).
הערה א:
ראיות נוספות בדעת הרמב"ם
ואין לסתור זאת מדברי הרמב"ם (תשובה פ"ז ה"ח) דכתב וז"ל, וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. עכ"ל. דאף שמבואר שלבייש אסור, הרי מדובר שמביישו בצורה שיש לו כסות עינים, שמזכיר לפניו כאילו לא כיון לביישו אך כוונתו לביישו, והרי זו רמאות דברים, וכן הוא המשך דבריו. ואף שיישבנו שאין לסתור זאת מכאן, ברם פשטות דבריו כאן היא שאונאת דברים היא בכל דבר צער, וכן הוא בראיות שיובאו בהמשך, אף שדחקנו אותם, ברם פשט הדברים הם שאונאת דברים היא בכל צער וכדלהלן.
וכן אין לסתור זאת מספר המצוות (ל"ת רנא) שכתב בביאור לאו דלא תונו וז"ל, והוא שנאמר לו מאמרים יכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם. ע"כ. ופשטות הדברים שכל בושה בכלל ולא רק בדרך מרמה. אולם הנה ממשיך לפרש את דברי הגמ' וז"ל, כמו שתזכור לו פעולות נערותו ועשה תשובה מהם, ותאמר לו תודה לאל שהעתיקך מן הדבר הפלוני אל זה העניין הטוב, וכמו זה ההתלהלה במומין המכאבין. עכ"ל. הנה שמפרש על מי שבאמת אומר לו דברי חיזוק ומה איסור יש בזה, וגם מדמסיים "וכמו ההתלהלה" והיינו לשון הפסוק במשלי (כו, יח) כמתלהלה היורה זיקים חיצים מוות, היינו שמרמהו בדבריו ומכאיבו [וכדאיתא במדרש משלי (שם) אמר ר' אלעזר בר' שמעון, כל מי שהוא יושב ומרמה את חבירו בדברים קשים כאלו זורק לו חצים ומות. והכי הוא באלשיך (שם פסוק יח) כמתלהלהל כנלאה ובלתי מתחזק לריב, כי אם מורה שצר לו, וכלאחר יד מדבר דברים רעים, ועע"ש בהמשך, וכ"כ גם לעיל (פסוק יז ד"ה בי יהיה) והכי הוא במלבי"ם (שם) כמהתל בחבירו. ואף שיש שם פירושים אחרים, זו נראית כוונת הרמב"ם כאן שהפירושים האחרים אינם עולים בדבריו כאן.] ועל כן נראה שגם ברישא כוונתו בדרך האמורה, אלא שקיצר.
עוד כתב הרמב"ם בשו"ת (בלאו סי' תמח) והיא תשובה לרבנו עובדיה הגר, שהתווכח עם רבו האם הישמעאלים עובדי ע"ז, ובלהט הוויכוח הכלימו רבו וקראו ענה כסיל כאיולתו. והשיבו הרמב"ם שהצדק עמו שאינם עוע"ז וז"ל, ואשר השיבך רבך שלא כהוגן, והעציבך והכלימך וקראך כסיל, עבירה גדולה בידו, וחטא גדול חטא, וקרוב בעיני ששוגג הוא, וראוי לו לבקש ממך מחילה, אף על פי שאתה תלמידו, ואחר כך יצום ויזעק ויתפלל ויכנע, אולי יתכפר לו וימחול לו האל יתעלה, וכי שכור היה זה [ולא ידע] שבשלשים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר, ואיה דבר וגר לא תונה, והיא אונאת דברים וכו'. עכ"ל. הנה על שקראו "כסיל" מחשיב זאת הרמב"ם אונאת דברים, הרי שבכל צער הוי אונאת דברים. ברם גם זאת ניתן להשיב, שהרי מדובר ברב שהכלים לתלמידו דרך תוכחה, וא"כ שפיר הוי אונאה, כדין המשנה דידן (ב"מ נח ע"ב) זכור מעשיך הראשונים, ובגר זכור מעשה אבותיך, שנתבאר לעיל שלדרך זו פירושם שהוא מכסה עצמו בכסות התוכחה ואינו ביזוי ישיר.
מהלכות תוכחה
ובתחילה סברנו להוכיח עוד הכי מדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"ח) שכתב וז"ל, המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, ת"ל ולא תשא עליו חטא. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים וכו'. עכ"ל. הנה שהמקור לאיסור לבייש את חבירו, הוא מאזהרת התורה שכשמוכיחו לא ישתנו פניו, ואי יש איסור תורה מיוחד לכך מלא תונו, למה לו להביא איסור ביוש, דיוק מתוך התורה, ולא פסוק אחר מפורש מלא תונו. והכי הוא לו בספר המצוות (לאוין שג) וז"ל, שהזהירנו שלא לבייש קצתנו לקצתנו. וזה העון אשר יקראו אותו [חז"ל באבות פ"ג מי"א ועוד] מלבין פני חבירו ברבים. והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו [ומנאה הרמב"ם לעיל (עשה רה)] הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא וכו'. עכ"ל. ומדוע לו לבאר את מקור מאמר חז"ל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק, משום לא תשא, ולא מפסוק מפורש משום לא תונו. אין זאת אלא משום שלא תונו הוא על צער דרך מרמה, וכאן עסוק הרמב"ם במבייש חברו ולא בדרך מרמה, ולכן לא יכל להביא את לא תונו.
חילוקים בין לא תשא עליו חטא ללא תונו
ברם באמת אי משום הא לא איריא, שיש שני חילוקים בין אונאת דברים ללא תשא שאונאה היא לצער, או לבייש ללא הלבנת פניו, ואילו לא תשא היינו לבייש את רעו עד שמלבינים פניו מחמת הבושה. וצער ובושה הם שני דברים, דאף שבכל בושה יש צער, ברם לא בכל צער יש בושה, כגון המרגיז את חבירו, פעמים רבות אין כאן בושה רק צער. ואף בבושה מחולק בין דרגת הבושה, האם הלבינו פניו, וכיון שעסוק הוא באיסור לבייש, הביא לכך את הפסוק העוסק באיסור ביוש את לא תשא. [ויסוד זה שלא תשא הוא בבושה גדולה כשמלבינים פניו, מבואר מלשונות הרמב"ם הנ"ל בלא תשא,
וכן מפורש בחינוך (מצוה רמ) שלא לבייש אדם מישראל מדכתיב לא תשא בתוכחה וכתב וז"ל, שורש המצוה ידוע, לפי שהבושת צער גדול לבריות, אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר לתוכחה ביחוד ולא יתבייש החוטא כל כך. עכ"ל. הנה מפורש שבושה היא צער גדול יותר מצער רגיל ועל כך הזהירה כאן התורה. (אלא דלפום ריהטא עוד לחינוך דרך אחרת כאן, שלאו זה הוא דוקא במביישו ברבים, כאשר פתח, וגם סיים, ע"ש).
אולם בושה מועטת היא בלא תונו כמבואר ברמב"ם (תשובה פ"ז ה"ח) וז"ל, וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. עכ"ל. הנה שאף בושה היא משום לא תונו. והכי הוא לו בפירוש המשניות (ב"מ פ"ד מ"י) וז"ל, או שיציע לאדם שאינו מלומד דבר חכמה ויאמר לו הסבר לי דבר זה כדי לביישו, ויאמר אני חשבתי שהוא מאנשי החכמה. עכ"ל. הנה שבושה היא בלא תונו, היינו מפני שלא תונו הוא לצער, וכל שמבייש יש בזה לא תונו, שכל בושה כוללת שציער אותו, אך אם הרבה את הבושה עד שכספו פניו, אה"נ יש בזה גם לא תשא עליו חטא, ומה שלא הוזכר כאן לא תשא, כי אין זה מעניינו של הרמב"ם כאן שעסוק בדיני אונאת דברים ודין לא תשא נתבאר בשערו ובמקומו.
וכן מבואר החילוק בין צער לבושה בספר אורח מישרים (רפ"ה דיני "שלא יבייש") שכתב בזה"ל, אונאת דברים הוא איסור לאו, שנאמר ולא תונו איש את עמתו, ואם מלבין פניו, עובר עוד בלאו אחר שנאמר ולא תשא עליו חטא. עכ"ל. הנה שמחלק בין לצער רעו שהוא בלא תונו לבין לביישו שהוא בלא תשא. והכי מבואר בחפץ חיים (בפתיחה לאוין יד) שאחר שבלאו י"ג דלא תונו, ביאר שהוא כל המבזה או מגנה חבירו, כתב בלאו י"ד בזה"ל, ואם גינהו כל כך בדברים הנ"ל וכיוצא בהם, בפניו ובפני אחרים עד שנשתנה פניו על ידי זה, עובר גם כן על לאו דלא תשא עליו חטא, שהזהירה התורה בזה שלא לבייש את חבירו ישראל אפילו במקום התוכחה ובינו לבין עצמו, דהיינו שלא לדבר אתו קשות עד שיכלימנו. עכ"ל.]
כשכוונתו לסיבה ולא לצערו האם עובר בלא תונו
זאת ועוד י"ל דלא תונו אין בעת תוכחה, כיון שכוונתו להוכיחו ולא כדי לצערו, ורק כשמתכוון לצער זו אונאת דברים, וכדמוכח מהשואל למחיר ולא קנה, שאין בזה אונאת דברים, אף שיש צער למוכר כשאינו קונה, ומשום צער זה נאסר (חו"מ סי' רכח ס"ד) לשאול מחיר כשאינו מתכווין לקנות, משום אונאת דברים, חזינן דכל שאינו מתכווין לצערו ויש לו סיבה, אף שרעו מצטער אין בזה אונאת דברים, והכי מוכח ברמב"ם בפירוש המשניות (ב"מ פ"ד ה"י) ובהלכות תשובה (פ"ז ה"ח) וברשב"ץ (בפירושו לאבות פ"ג מי"א המלבין פני חבירו) ועמדנו על כך בתשובה (להלן סימן ד) קחנו משם האם כשכוונתו לסיבה ולא לצערו אסור.
רש"י
בהשקפה ראשונה נראה מדברי רש"י על התורה (ויקרא כה, יז) שאונאת דברים היא כל צער, שהנה כתב על פסוק דידן וז"ל, כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך. עכ"ל. ופשט דבריו שאונאת דברים כוללת שני חלקים, הראשון לצער חבירו, והשני ליעצו עצה שאינה הוגנת לו. ברם צריך ביאור, מנין הוסיף רש"י הוספה זו ליעץ עצה שאינה הוגנת לו, ולא מצינו בחז"ל שביארו כן. והכי הגאון הרי"ח סופר שליט"א במקבציאל (ח"ט עמ' מא) עמד משתומם מנין מקור דברי רש"י הנ"ל, ושלא מצא בכל הספרים מי שמבארו.
שוב ראיתי שמקורו מספרא (בהר רפ"ד) אחר שכתובים שם דוגמאות של אונאת דברים כאשר הם לפנינו בב"מ הנ"ל, מסיים הספרא, ואם תאמר עיצה טובה אני מוסר לו, והרי הדבר מסור ללב, נאמר בו ויראת מאלהיך וכו'. והרי מכאן לקח רש"י את התוכן ושילב בדבריו. וא"כ אדרבה דברי הספרא ורש"י עולים עם הדרך האמורה, שעל הדוגמאות של זכור מעשיך הראשונים וכדו', שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, שהרי אני מחזקו ומוכיחו ולא "עוקץ" אותו, תלמוד לומר ויראת מאלהיך. ולפי"ז פירוש דברי רש"י הם שלא יקניט איש את חברו [על ידי ש..] ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. או ש"לפי דרכו והנאתו של יועץ" חוזר על שניהם, גם על שלא יקניט, וגם על ליעצו, ששניהם אסורים כשהם "להנאתו". וא"כ אדרבה ברש"י והספרא מבואר שאונאת דברים היא במרמה. ברם אינו מוכרח.
עוד כתב רש"י (ישעיה פט, כו) על הפסוק והאכלתי את מוניך את בשרם, שפירוש מוניך הוא מלשון אונאה, דהיינו שה' יעניש את המאנים את עם ישראל, ורש"י שם פירש וז"ל, מוניך ל' אל תונו, אונאת דברים המקנתרים אותך בגידופיהם. עכ"ל. הנה שמפרש שאונאת דברים הם דברי גידופים וקנתורים, ולא עקיצות בעורמה. וראה עוד ברש"י (שמות כב, כ ויובא בסמוך) שמציין לפסוק זה. אולם אף שכן עולה מבין ריסי עיניו, מ"מ סוף סוף אינו עסוק בגדרי הלכות אונאת דברים, אלא בפירוש המילה מוניך, וכל דחזינן הכא שיש שני פירושים למילה אונאה. או דמהטעם שאינו עסוק בגדרי אונאת דברים כולי האי לא דק, ושמא חיזוק לכך היא העובדה שרש"י נקט את הפסוק אל תונו, והוא נאמר על אונאת ממון, והיה לו להביא את הפסוק, לא תונו, הנאמר על אונאת דברים שבה הוא עסוק. (ברם באמת אי דיוק זה בהבאת הפסוק מצויה בסוגיא זו בראשונים רבים עד מאוד, ואכ"מ). ומ"מ פשט הדברים הוא כרישא, וראה להלן שכן פירשו להדיא האורחות חיים (ח"א סוף ברכות סי' עד) ורבנו יונה (ש"ג סי' כד) פסוק זה שמוניך הוא מלשון צער.
והכי חזינן ברש"י על התורה (שמות כב, כ) על הפסוק וגר לא תונו ולא תלחצנו כי גרים הייתם דמפרש רש"י, באונאת דברים, כמו והאכלתי את מוניך. "כי גרים הייתם", אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. עכ"ל. ומסיום דבריו מבואר שאונאה היא אמירת "מום שבו", דהיינו שמצערו באופן ישיר ולא בעורמה.
וע"ע לעיל (ריש אות ב) דפשיט"ל לרבינו שלמה אסתרוק, בדברי רש"י דדוקא בדרך מרמה הוי אונאת דברים. ויש לעמוד על כך מכל הנזכר. ובספר טל חיים (סופר, סי' יז) העיר על דבריו מדברי רש"י (שמות כב, ב) הנ"ל ועע"ש.
לשם מה נמנו שני לאוין לא תונו ולא תשא
עוד עלה במחשבה לומר שבדרך זו מובן מדוע מנו מוני המצוות גם את מצות הוכח תוכיח, וגם את לא תשא עליו חטא, ובנוסף מנו בלאו בפני עצמו (לאוין רנא) שלא יונה בדברים. שהנה כל מוני המצוות, מנו במניינם שתי מצוות נפרדות הוכח תוכיח, ואת לא תשא עליו חטא [דהכי הוא בבה"ג (מצוות סא, צה) רס"ג (כח, נו) רבנו אליהו הזקן (קצה, צג) רבנו יצחק אלברגלוני (עג, קיז) רבנו שלמה ן' גבירול (נו, לה) יראים (רכג, קצה) רמב"ם (רה, שג) סמ"ג (יא, ו) רבנו עזרא מגרוניא (לה, תקנה) ספר הבתים (רו, שג) מאמר השכל (טז, שצ) החינוך (רלט, רמ) סמ"ק (קיג, קכז) זוהר הרקיע (מד, מג, נלקטו בספר מנין המצות ח"ב עמ' תעו)] וכמעט כולם מנו בעוד לאו נפרד את לא תונו [דהכי הוא בבה"ג (קכו), רס"ג (פה), רבנו אליהו הזקן (רא), רבנו יצחק אלברגלוני (קד) יראים (קפ) רמב"ם (רנא) סמ"ג (קעא) ספר הבתים (רכז) מאמר השכל (קפד) חינוך (שלח) סמ"ק (קכג) זוהר הרקיע (מב, נלקטו בספר מנין המצוות ח"ב עמ' תצב). מלבד רבנו שלמה ן' גבירול ורבנו עזרא מגרוניא, וראה בסמוך בשיטתם.] ולכאורה זה מוכיח משום שהן לאוין שונים, זה לצער את חבירו, וזה לצער את חבירו בדרך רמאות, ולכן נמנות במצוות נפרדות לא תשא ולא תונו וכאמור.
אולם זה אינו, לפי שלא תשא הוא איסור לביישו, ולא תונו הוא איסור לצערו, ואם כן לא תשא הוא לאו המוסיף על לא תונו. וכאשר נתבאר יסוד זה לעיל (הערה א).
גם יש לחלק, שלא תונו מותר כשאינו מתכוין לצערו, כדין השואל למחיר מוצר כשבדעתו לקנותו אם יתאים לו המחיר, ולבסוף לא קנה, אף שמצטער המוכר מותר, אף שמשום צער זה אסור לשאול מחיר כשאינו חפץ לקנות וככתוב במשנה (ב"מ נח ע"ב), והחילוק הינו בין אם מתכוין לאיזו סיבה אחרת או לאו, לא כן לא תשא שאף שכוונתו להוכיחו ולא לביישו, מ"מ אסור הדבר. וכדלעיל (הערה א).
ועוד יש לדחות זאת, דשמא ס"ל כדעת רבנו יונה בשערי תשובה (ש"ג סי' נט, עב) שהפסוק לא תשא עליו חטא, הוא המשך להוכח תוכיח, שאם לא תוכיח את עובר העבירה, יש עליך חטא על שלא הוכחת אותו ולא פעלת להחזירו בתשובה, וכפירוש זה מבואר בתרגום אונקלוס (שם) ובפירוש הן' עזרא והרמב"ן (שם), ולדרך זו יש במצות הוכיח תוכיח עשה ולא תעשה, ועל כן נימא דהני אשלי רברבי מנו לא תשא בלאו נפרד שהוא לאו על מי שלא מוכיח את חבירו, ואינו קשור למצער את חבירו, ועל המצער יש לאו אחר דלא תונו, ולכן גם מנו לא תשא בנוסף להוכח תוכיח שזה עשה וזה ל"ת.
גם יש להשיב מעוד פנים שאין זה מוכרח, כיון שיתכן לומר דס"ל לשאר מוני המצוות אחרת מהרמב"ם הנ"ל בלאו דלא תשא עליו חטא, דאומנם כאמור הרמב"ם יליף מכאן לאו לכל המבייש את חבירו, מ"מ בהם נימא דס"ל שהוא לאו מיוחד למוכיח שלא יבייש בשעת התוכחה דוקא, ולא לומדים מכאן איסור לצער את חבירו סתם שלא בעת תוכחה, ראה להגאון רבנו ירוחם פערלא ברס"ג שבההדרתו (עשה כח ולאו נו) דהוכיח דהכי ס"ל לרס"ג ועע"ש.
ולאידך גיסא נראה להוכיח דאונאת דברים היא כל צער, ממנין המצוות של רבנו שלמה ן' גבירול ורבנו עזרא מגרוניא, ששניהם מנו עשה דהוכח תוכיח, ובלאו נפרד את המשך הפסוק לא תשא (רבנו שלמה במצוות נו, לה, ורבנו עזרא מצוות לה, תקנה) דהיינו שלומדים שלא תשא הוא שאסור לצער את חבירו. ולא מנו כלל לאו דאונאת דברים. והרי זה לכאורה מכריח שלומדים שאונאת דברים היא איסור לצער את חבירו, ולכן לא מנו זאת בלאו נפרד, לפי שהיא כלולה בלאו דלא תשא עליו חטא. [וקשה עד מאוד להשיב, שגם הם לומדים כדעת הרס"ג דלעיל, שלא תשא עליו חטא הוא לאו מיוחד למוכיח שלא יצערו, ולא לגבי לצער אחרים, שא"כ ימצא שאין לשיטתם איסור לצער את חבירו.]
ברם בספר מנין המצוות (ח"ב עמ' תעו) ביארו את דבר השמטתם לאו דאונאת דברים בדרך אחרת, משום דס"ל דלאו דאונאת דברים כלול בלאו דאונאת ממון, דהכי עביד רבנו שלמה ן' גבירול (לאוין לד) וז"ל, ולא תונה עמיתך במקח וממכרים, וכן רבנו עזרא מגרוניא (מצוה תק) וז"ל, ושלא יאנה במקח וממכר. ולדרכו אין ראיה. ברם הדבר צריך תלמוד, למה שיכלל לאו דאונאת דברים באונאת ממון, והרי הן אזהרות שונות עם דינים שונים ונלמדים מפסוקים שונים. שוב ראיתי שגם הגאון ר"י פערלא (ל"ת פה) למד כן בדעתם ושכן דעת הרס"ג למנות אונאת ממון ושאונאת דברים כלולה בה, וע"ש. ובספר מצוות השלום (אפשטיין ח"ב עמ' 186) נוקט שגם אונאת ממון איסורא משום הצער שבהספד הממון, ולכן שניהם נמנים במנין אחד ע"ש.
רש"י
ד. וכך הוא בפירוש רש"י על הגמ' ב"מ (דף נח ע"ב ד"ה שהרי דבר המסור ללב) שכתב וז"ל, והכי קאמר, שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של העושה, הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות וכו'. עכ"ל. הנה שכתב שכל הציורים בגמ' של דיני אונאת דברים הם כן.
איברא דבשו"ת רש"י (סי' ע) נשאל על מריבת משפחות, שהאחד בשעת המריבה הזכיר על רעו שבעבר בימי השמד נטמע בין הגויים, ודן האם חל עליו חרם דרבנו גרשום, שהחרים את כל מי שיזכיר על מי שנאנס, וז"ל רש"י, ובדבר זה לכבוד שמים נידה [רבנו גרשום] שהרי מסיני נזהרו על כך לא תונו, באונאת דברים הכתוב מדבר. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך. עכ"ל. והיות והוא מדבר במי שכל כוונתו שם היתה לצער את רעו במריבת המשפחות הארוכה שהיתה ביניהן ע"ש, ולכן הזכיר גנותו שנטמא בעבר בין הגויים, על כך אומר רש"י שזו אונאת דברים הנזכרת במשנה זכור מעשיך. הנה שלומד שאונאת דברים היא בכל סוג צער, ושזהו הפשט במשנה בזכור מעשיך, ולא כדרך האמורה שפירושה על מי שמרמה ומוכיחו. וכך מבואר בעוד דוכתי ברש"י, עיין כאן בהערה (ב).
הערה ב:
בהשקפה ראשונה נראה מדברי רש"י על התורה (ויקרא כה, יז) שאונאת דברים היא כל צער, שהנה כתב על פסוק דידן וז"ל, כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך. עכ"ל. ופשט דבריו שאונאת דברים כוללת שני חלקים, הראשון לצער חבירו, והשני ליעצו עצה שאינה הוגנת לו. ברם צריך ביאור, מנין הוסיף רש"י הוספה זו ליעץ עצה שאינה הוגנת לו, ולא מצינו בחז"ל שביארו כן. והכי הגאון הרי"ח סופר שליט"א במקבציאל (ח"ט עמ' מא) עמד משתומם מנין מקור דברי רש"י הנ"ל, ושלא מצא בכל הספרים מי שמבארו.
שוב ראיתי שמקורו מספרא (בהר רפ"ד) אחר שכתובים שם דוגמאות של אונאת דברים כאשר הם לפנינו בב"מ הנ"ל, מסיים הספרא, ואם תאמר עיצה טובה אני מוסר לו, והרי הדבר מסור ללב, נאמר בו ויראת מאלהיך וכו'. והרי מכאן לקח רש"י את התוכן ושילב בדבריו. וא"כ אדרבה דברי הספרא ורש"י עולים עם הדרך האמורה, שעל הדוגמאות של זכור מעשיך הראשונים וכדו', שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, שהרי אני מחזקו ומוכיחו ולא "עוקץ" אותו, תלמוד לומר ויראת מאלהיך. ולפי"ז פירוש דברי רש"י הם שלא יקניט איש את חברו [על ידי ש..] ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. או ש"לפי דרכו והנאתו של יועץ" חוזר על שניהם, גם על שלא יקניט, וגם על ליעצו, ששניהם אסורים כשהם "להנאתו". וא"כ אדרבה ברש"י והספרא מבואר שאונאת דברים היא במרמה. ברם אינו מוכרח.
עוד כתב רש"י (ישעיה פט, כו) על הפסוק והאכלתי את מוניך את בשרם, שפירוש מוניך הוא מלשון אונאה, דהיינו שה' יעניש את המאנים את עם ישראל, ורש"י שם פירש וז"ל, מוניך ל' אל תונו, אונאת דברים המקנתרים אותך בגידופיהם. עכ"ל. הנה שמפרש שאונאת דברים הם דברי גידופים וקנתורים, ולא עקיצות בעורמה. וראה עוד ברש"י (שמות כב, כ ויובא בסמוך) שמציין לפסוק זה. אולם אף שכן עולה מבין ריסי עיניו, מ"מ סוף סוף אינו עסוק בגדרי הלכות אונאת דברים, אלא בפירוש המילה מוניך, וכל דחזינן הכא שיש שני פירושים למילה אונאה. או דמהטעם שאינו עסוק בגדרי אונאת דברים כולי האי לא דק, ושמא חיזוק לכך היא העובדה שרש"י נקט את הפסוק אל תונו, והוא נאמר על אונאת ממון, והיה לו להביא את הפסוק, לא תונו, הנאמר על אונאת דברים שבה הוא עסוק. (ברם באמת אי דיוק זה בהבאת הפסוק מצויה בסוגיא זו בראשונים רבים עד מאוד, ואכ"מ). ומ"מ פשט הדברים הוא כרישא, וראה להלן שכן פירשו להדיא האורחות חיים (ח"א סוף ברכות סי' עד) ורבנו יונה (ש"ג סי' כד) פסוק זה שמוניך הוא מלשון צער.
והכי חזינן ברש"י על התורה (שמות כב, כ) על הפסוק וגר לא תונו ולא תלחצנו כי גרים הייתם דמפרש רש"י, באונאת דברים, כמו והאכלתי את מוניך. "כי גרים הייתם", אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. עכ"ל. ומסיום דבריו מבואר שאונאה היא אמירת "מום שבו", דהיינו שמצערו באופן ישיר ולא בעורמה.
וע"ע לעיל (ריש אות ב) דפשיט"ל לרבינו שלמה אסתרוק, בדברי רש"י דדוקא בדרך מרמה הוי אונאת דברים. ויש לעמוד על כך מכל הנזכר. ובספר טל חיים (סופר, סי' יז) העיר על דבריו מדברי רש"י (שמות כב, ב) הנ"ל ועע"ש.
וע"ע כאן בהערה (ג) הוכחות לנידון דידן ממנין המצוות של הראשונים, דלשם מה נמנו שני לאוין לא תונו ולא תשא.
הערה ג:
לשם מה נמנו שני לאוין לא תונו ולא תשא
עוד עלה במחשבה לומר שבדרך זו מובן מדוע מנו מוני המצוות גם את מצות הוכח תוכיח, וגם את לא תשא עליו חטא, ובנוסף מנו בלאו בפני עצמו (לאוין רנא) שלא יונה בדברים. שהנה כל מוני המצוות, מנו במניינם שתי מצוות נפרדות הוכח תוכיח, ואת לא תשא עליו חטא [דהכי הוא בבה"ג (מצוות סא, צה) רס"ג (כח, נו) רבנו אליהו הזקן (קצה, צג) רבנו יצחק אלברגלוני (עג, קיז) רבנו שלמה ן' גבירול (נו, לה) יראים (רכג, קצה) רמב"ם (רה, שג) סמ"ג (יא, ו) רבנו עזרא מגרוניא (לה, תקנה) ספר הבתים (רו, שג) מאמר השכל (טז, שצ) החינוך (רלט, רמ) סמ"ק (קיג, קכז) זוהר הרקיע (מד, מג, נלקטו בספר מנין המצות ח"ב עמ' תעו)] וכמעט כולם מנו בעוד לאו נפרד את לא תונו [דהכי הוא בבה"ג (קכו), רס"ג (פה), רבנו אליהו הזקן (רא), רבנו יצחק אלברגלוני (קד) יראים (קפ) רמב"ם (רנא) סמ"ג (קעא) ספר הבתים (רכז) מאמר השכל (קפד) חינוך (שלח) סמ"ק (קכג) זוהר הרקיע (מב, נלקטו בספר מנין המצוות ח"ב עמ' תצב). מלבד רבנו שלמה ן' גבירול ורבנו עזרא מגרוניא, וראה בסמוך בשיטתם.] ולכאורה זה מוכיח משום שהן לאוין שונים, זה לצער את חבירו, וזה לצער את חבירו בדרך רמאות, ולכן נמנות במצוות נפרדות לא תשא ולא תונו וכאמור.
אולם זה אינו, לפי שלא תשא הוא איסור לביישו, ולא תונו הוא איסור לצערו, ואם כן לא תשא הוא לאו המוסיף על לא תונו. וכאשר נתבאר יסוד זה לעיל (הערה א).
גם יש לחלק, שלא תונו מותר כשאינו מתכוין לצערו, כדין השואל למחיר מוצר כשבדעתו לקנותו אם יתאים לו המחיר, ולבסוף לא קנה, אף שמצטער המוכר מותר, אף שמשום צער זה אסור לשאול מחיר כשאינו חפץ לקנות וככתוב במשנה (ב"מ נח ע"ב), והחילוק הינו בין אם מתכוין לאיזו סיבה אחרת או לאו, לא כן לא תשא שאף שכוונתו להוכיחו ולא לביישו, מ"מ אסור הדבר. וכדלעיל (הערה א).
ועוד יש לדחות זאת, דשמא ס"ל כדעת רבנו יונה בשערי תשובה (ש"ג סי' נט, עב) שהפסוק לא תשא עליו חטא, הוא המשך להוכח תוכיח, שאם לא תוכיח את עובר העבירה, יש עליך חטא על שלא הוכחת אותו ולא פעלת להחזירו בתשובה, וכפירוש זה מבואר בתרגום אונקלוס (שם) ובפירוש הן' עזרא והרמב"ן (שם), ולדרך זו יש במצות הוכיח תוכיח עשה ולא תעשה, ועל כן נימא דהני אשלי רברבי מנו לא תשא בלאו נפרד שהוא לאו על מי שלא מוכיח את חבירו, ואינו קשור למצער את חבירו, ועל המצער יש לאו אחר דלא תונו, ולכן גם מנו לא תשא בנוסף להוכח תוכיח שזה עשה וזה ל"ת.
גם יש להשיב מעוד פנים שאין זה מוכרח, כיון שיתכן לומר דס"ל לשאר מוני המצוות אחרת מהרמב"ם הנ"ל בלאו דלא תשא עליו חטא, דאומנם כאמור הרמב"ם יליף מכאן לאו לכל המבייש את חבירו, מ"מ בהם נימא דס"ל שהוא לאו מיוחד למוכיח שלא יבייש בשעת התוכחה דוקא, ולא לומדים מכאן איסור לצער את חבירו סתם שלא בעת תוכחה, ראה להגאון רבנו ירוחם פערלא ברס"ג שבההדרתו (עשה כח ולאו נו) דהוכיח דהכי ס"ל לרס"ג ועע"ש.
ולאידך גיסא נראה להוכיח דאונאת דברים היא כל צער, ממנין המצוות של רבנו שלמה ן' גבירול ורבנו עזרא מגרוניא, ששניהם מנו עשה דהוכח תוכיח, ובלאו נפרד את המשך הפסוק לא תשא (רבנו שלמה במצוות נו, לה, ורבנו עזרא מצוות לה, תקנה) דהיינו שלומדים שלא תשא הוא שאסור לצער את חבירו. ולא מנו כלל לאו דאונאת דברים. והרי זה לכאורה מכריח שלומדים שאונאת דברים היא איסור לצער את חבירו, ולכן לא מנו זאת בלאו נפרד, לפי שהיא כלולה בלאו דלא תשא עליו חטא. [וקשה עד מאוד להשיב, שגם הם לומדים כדעת הרס"ג דלעיל, שלא תשא עליו חטא הוא לאו מיוחד למוכיח שלא יצערו, ולא לגבי לצער אחרים, שא"כ ימצא שאין לשיטתם איסור לצער את חבירו.]
ברם בספר מנין המצוות (ח"ב עמ' תעו) ביארו את דבר השמטתם לאו דאונאת דברים בדרך אחרת, משום דס"ל דלאו דאונאת דברים כלול בלאו דאונאת ממון, דהכי עביד רבנו שלמה ן' גבירול (לאוין לד) וז"ל, ולא תונה עמיתך במקח וממכרים, וכן רבנו עזרא מגרוניא (מצוה תק) וז"ל, ושלא יאנה במקח וממכר. ולדרכו אין ראיה. ברם הדבר צריך תלמוד, למה שיכלל לאו דאונאת דברים באונאת ממון, והרי הן אזהרות שונות עם דינים שונים ונלמדים מפסוקים שונים. שוב ראיתי שגם הגאון ר"י פערלא (ל"ת פה) למד כן בדעתם ושכן דעת הרס"ג למנות אונאת ממון ושאונאת דברים כלולה בה, וע"ש. ובספר מצוות השלום (אפשטיין ח"ב עמ' 186) נוקט שגם אונאת ממון איסורא משום הצער שבהספד הממון, ולכן שניהם נמנים במנין אחד ע"ש.
ראשונים שמבואר שלא כן אלא כל שמצערו הוא בלא תונו
ה. בשו"ת רבינו גרשום מאור הגולה (סוף סימן ד), נשאל בכהן מומר שחזר בתשובה, האם מותר לו לישא כפיו. ובסוף דבריו כתב וז"ל, הילכך אין לנו ראיה לא מן המקרא ולא מן המשנה לפוסלו, אלא שיש לנו סיוע מן המקרא והמשנה שלא לפוסלו, דכתיב ולא תונו איש את עמיתו... בהונאת דברים הכתוב מדבר, כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ואם תאמר לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה, אין לך אונאה גדולה מזו. עכ"ל. ותשובה זו הועתקה גם במחזור ויטרי (סי' קכה), ובאור זרוע (ח"ב סי' תיב) ובספר המנהיג (שבת עמ' קסב) ומביאה מהראב"ן. וכתוכן תשובה זו כתוב בשבלי הלקט (תפילה סי' לג) בשם רב נטרונאי גאון. הנה שלומדים כל הני אשלי רברבי שלא תונו הוא כל צער, שאם דוקא אונאה דרך רמאות, אלו שאינם מעלים אותו לדוכן מפני שסוברים שכן הלכה, יש בזה בזיון ובושה, ולא אונאה, ולא היה לו ללמוד מלא תונו אלא מלא תשא.
והכי מבואר ברוקח (הלכות תשובה סי' טז) שכתב וז"ל, ואם ביישו בדברים עבר על לאו לא תונו איש את עמתו. עכ"ל.
והכי כתב האורחות חיים (ח"א סוף ברכות סי' עד) וז"ל, ולא יצער כל איש ישראל בין בדברים בין במעשה, שנאמר ולא תונו ולשון אונאה הוא לשון צער, שנא' והאכלתי את מוניך את בשרם. עכ"ל.
וכ"כ רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ג סי' כד) וז"ל, והמצער כל איש מישראל, אף על פי שלא נכתב בו העונשים האלה, עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ נח ע"ב) באונאת דברים הכתוב מדבר, והוא מענין הצער והמצוק, מלשון (ישעיה מט, כו), והאכלתי את מוניך את בשרם. עכ"ל. הנה שלומד שכל צער היא אונאה, וגם עונה על שהוקשה לנו הלשון אונאה, שהיא מלשון מרמה [אף שבפשטות מודה באונאת ממון שהוא מלשון מרמה] ואיהו מבאר שכאן "אונאה" היא מלשון צער, כמו שמביא מהפסוק שנאמר "מוניך".
והכי הוא לו עוד בעליות דרבנו יונה (ב"ב כח ע"א ד"ה ואמר רבא) ע"ש, ושכל המספר לשון הרע עובר על אונאת דברים.
והכי הוא לו עוד באגרת התשובה וז"ל, אסור לצער כל איש ישראל, בין בדברים בין במעשה, שנאמר ולא תונו וכו'. ולשון אונאה לשון צער הוא כמו שנאמר, והאכלתי את מוניך וכו'. ואם הוא מצער בדברים או במעשה אלמנה ויתום חייב מיתה בידי שמים. עכ"ל.
והכי מבואר בספר הבתים (ספר המצוה בלא תונו) דכתב וז"ל, הוזהרנו מלהונות קצתנו לקצתנו בדברים, והוא שנאמר לו מאמרים שיכאיבוהו ויצערוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם, כמו אם קדמו לו מעשה ילדות ושב מהם וכו'. וכיוצ"ב מגלוי המומין המכאיבים וכו'. וענין אונאת דברים הוא בכל דבר שיגיע ממנו צער לחבירו וכו'. עכ"ל.
וכן הוא במאירי (ב"מ נח ע"ב) וז"ל, ואח"כ נתגלגל [התנא של המשנה] לאונאת דברים שלא יביישהו בדבריו, והוא שאמר אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה. עכ"ל.
וכן מבואר בחינוך (מצוה שלח) שכל צער הוא אונאת דברים, וז"ל, שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם [אינו יכול להנצל ולהתגונן] וכו', ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות וכו', ואפילו בקטנים ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדאי וכו'. ועבר על זה והכאיב את חבירו בדברים וכו'. אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים, שלא יענהו השומע וכו'. ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין. עכ"ל.
וכן מבואר ברשב"ץ (בפירושו לאבות פ"ג מי"א המלבין פני חבירו) שכתב וז"ל, והמלבין פני חבירו ברבים והוא המביישו. ואזהרתו היא [דהיינו הציווי בתורה נאמר], אם עשה כן דרך תוכחה, בכלל ולא תשא עליו חטא [דהיינו שהוכיח את חבירו מפני חטא, אך הוכיח אותו כ"כ עד שהתבייש, עבר בלאו], ואם עשאה דרך בזיון [בשונה מהנ"ל שאינה בזיון גרידא, אלא לצורך תוכחה], שמזכיר לו מעשיו הראשונים אשר שב מהם, הוא בכלל ולא תונו איש את עמיתו, שפירשוהו חז"ל באונאת דברים וכו'. עכ"ל. הנה להדיא שלומד שכל שמבייש ומבזה חבירו היא אונאת דברים.
וכן הוא בארחות צדיקים (שער אכזריות ד"ה ובכלל האכזריות) שכתב וז"ל, וכל המצער איש מישראל עובר בלא תעשה שנאמר, ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, וזה לא תונו באונאת דברים. עכ"ל.
והכי מבואר בנימוקי ר' מנחם מרזבורק (לקראת סופו, ד"ה דין שמרת פנינה) וז"ל, ומה שאמרה על אביה של מרת רישקא שהמיר ונקבר בתועבה, הרי יש כתבים מרבותינו שעשה תשובה ומת יהודי. לפיכך עברה על לא תונו וגו', אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ודברה על שוכני עפר כו'. עכ"ל. והכי מבואר בשו"ת מהר"י מברונא (סי' נב) שכל לגנותו הוא בלא תונו ע"ש. והכי מבואר בספר יחוסי תנאים ואמוראים (ערך רבי חננא בריה דרב אידי) ע"ש.
וכן מבואר בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' עה סוד"ה כל זה) שעל שהוציאו לישנא בישא, על אשה שנשבעה לשקר בסכום המעות שהיו בידה, כתב דעברו על כמה לאוין ופתח שעברו באונאת דברים.
והכי יש להוכיח (אם כי אינו מוכרח) מדברי התרגום יונתן שתרגם את פסוקנו (ויקרא כה יז) ולא תונון גבר ית חבריה במילין קשין וכו'. ואם אונאת דברים היא בדרך מרמה הרי שהמילים אינן קשות, אלא המסתתר מאחריהן.
אחרונים
והכי מבואר בחקרי לב (ח"ג יו"ד סי' פ דף לא ע"ג) במי שנדר לש"ץ בעלייתו לס"ת ולא שילם, ונשבע הש"ץ שלא יעשה לו מי שברך, שבזה הוא עבר על לא תונו. והכי מבואר במסילת ישרים (פי"א ד"ה הונאת דברים) ע"ש, וכן כתב בספר קיצור שו"ע (סי' סג סס"א) שלא לצערה בדברים. ושם (סס"ב) וכל כל כיוצא בדברים אלו שהם צער הלב. והכי מפורסם בעולם וכן הוא באחרונים רבים, שנמשכו אחרי החפץ חיים, ולא ראינו צורך לקבצם, רק ממה שהעלה המזלג עתה, דהכי הוא בחפץ חיים (בפתיחה לאוין יג ובעוד דוכתי שם) ובספרו חובת השמירה (פ"ט אות ו) ובעוד דוכתי. והכי מבואר בערוך השלחן (חו"מ סי' רכח ס"ב), והכי כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח חו"מ סי' שט) לדחות את הכנה"ג (הנ"ל), משום שמשמעות המשנה והראשונים שאונאת דברים כוללת שני חלקים, אונאה בעורמה וצער ישיר. ע"כ. וכ"כ הגרח"ס בספרו ברית יעקב (סי' טו עמ' קמז, וכפלם בספרו מנוחת שלום ח"ט סי' כו, ובספרו תורת יעקב קדושים עמ' קנח) כדמוכח מהראשונים ע"ש, ועל כן תמה על דברי הקרבן אהרן הנ"ל ובעל הבאר שבע בצדה לדרך הנ"ל והכנה"ג הנ"ל, מה הוקשה להם, הרי ברור שאונאת דברים היא כל חרוף וגידוף, ונשאר בצ"ע, ע"ש. וכן הוא לו בספרו טל חיים (סי' יז) ע"ש.
וכ"כ בספר פתחי חושן (ח"ה פט"ו ס"א, ושם בס"ק ג דוגמאות רבות שנכשלים בהם), ובספר הליכות בין אדם לחבירו (פוקס, פי"ח ס"א), ובדרך זו דרך בספר מצוות השלום (אפשטיין, עמ' 204 והלאה) שאומנם הקרבן אהרן עומד מחד דאונאת דברים היא דוקא בדרך מרמה, ברם משמעות הראשונים דלא כוותיה, המה החינוך המאירי הסמ"ג והיראים (סי' נא וביריאים השלם סי' קפ) וכן מבואר במרדכי (ב"מ כלל פ וב"ק כלל שפ) שהמבייש לוקה משום אונאת דברים חזינן דכל בושה. וכן מבואר בשע"ת (ש"ג סי' כד) שכל צער, וכן הוא באורחות צדיקים (שער האכזריות) ושהלשון אונאה הנמצאת גם בממונות וגם בדברים, היא מלשון צער, כלשון הפסוק "מוניך", ולא מלשון מרמה. עכת"ד. וכן דרך גם הרב הכותב בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 207 והלאה) שעמד לדחוק בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל ע"פ דבריו במשנה תורה ועוד. וגם ברש"י בב"מ דחק ע"פ דברי רש"י אחרים. והעיקר שכן מפורש ברבנו יונה הנ"ל. ועל לשון הגמ' "כשם" שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים ומה ההשוואה, והם דברים השונים זה מזה, יישב דאכן הם שונים, אלא שהתורה השוותה אותם בשם אונאה, זה מלשון רמאות וזה מלשון קנטור. ומדוע כל דוגמאות המשנה והגמ' הם ברמאויות של דברים ולא בסתם קינטורים, ע"ש מש"כ ולא הבנתי. עכת"ד. וכ"כ בספר הליכות משפט (קאהן, סי' רכח ס"ד במקור המשפט) שכן משמע ברמב"ם בספר המצוות וברש"י ב"מ ובסמ"ג, והוסיף שכן משמע במהר"ל (חידושי אגדות ב"מ נח ע"ב) ודלא כקרבן אהרן. וכ"כ בספר לרעך כמוך (חלק אונאת דברים פ"א ס"ד ובס"ק ב) ושכן מוכח מלשונות הראשונים, שהאיסור הוא בין בציעור גלוי ובין בציעור דרך תרמית ועקיפין. וכן הוא בספר משפטי השלום (לאורך פרק ז). והכי הסיק בספר נורא תהילות (כדורי, פ"ב הע' 30) שהוא ספר על אונאת דברים, וכדמוכח מהחינוך רש"י על התורה ורבנו בחיי והרמב"ם בספר המצוות והשע"ת וספר הבתים הנ"ל. ובזה דחה את הכנה"ג והמהר"י באסן, ושם עם שיטתם את הב"ח (יו"ד סי' רמא ס"ק ו) שאין איסור אונאת דברים להעליב זקנה בקמטי זקנתה, ק"ו שאין איסור ברמז. ע"כ. כיון שהלכה כקמאי בפני בתראי.
מסקנא דדינא: אחר עלות כל זאת, שכל הראשונים עומדים בשיטה אחת שאונאת דברים היא בכל סוגי צער שמצער איש ישראל את רעו, ולא רק במצערו דרך עורמה, על כן פשוט שכן עיקר.