שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה · למה הטוש"ע והרמב"ם השמיטו דין זה
ח. איברא דחזי הוית להגאון ר' ירוחם פערלא (ברס"ג שבההדרתו ל"ת פב ד"ה ואמנם אפשר) שתמה על שהרמב"ם הטור והשו"ע השמיטו את דין הגמ' שאונאת דברים היא רק למי שאתך בתורה ובמצוות, רק הרמ"א הביאו, ולכן ביאר שגירסתם כגירסת הריטב"א הנ"ל, שמימרא זו נאמרה על אשתו, וכיון שדין אונאת אשתו כלול בדינים אחרים שכתבו הטור והשו"ע (סי' רכח ס"ג) לעולם יהיה אדם זהיר באונאת אשתו, ועדיפא מינה כתב הרמב"ם באישות (פט"ו הי"ט), לכן לא ראו צורך להזכיר מימרא זו. [אולם קשה להלום שגירסת הרמב"ם שונה מגירסת הרי"ף והר"ח, וברור שכן הגירסא של הטור והשו"ע עם שאתך בתורה ובמצוות כאשר הוא לפני כל הראשונים.] או שלמדו בגמ' הנ"ל שהיא באה למעט גויים שאין בהם אונאת דברים רק ביהודים, כאשר במרדכי הארוך המובא בב"ח (ר"ס רכח) [ברם הוא כ"כ רק בהו"א, ושוב דחה זאת.] ועל כן לא הוצרכו לכתוב זאת, כי כבר זה כלול בדבריהם שכתבו שאין אונאת ממון בנכרי, ואח"כ כתבו, כשם שאונאה במקח וממכר, כך יש אונאה בדברים, ולשני הדרכים לומד שכיון שאין להם את הדרשה את שאתך בתורה ובמצוות, ס"ל שאונאת דברים אסורה גם ביהודי שאינו שומר מצוות. [זו כוונתו כאשר בזה ביאר את מנין אונאת הגר ע"ש לעיל.] והכי נמשכו ללמוד בטוש"ע אחר הגאון ר"י פעלרא גם בספר פתחי חושן (ח"ה פט"ו ס"ק יג ד"ה ובמאירי) ובספר נורא תהילות (ריש פ"ו) ועשה מח' בין מרן לרמ"א.
וקדמם בספר שלחן המלך (על הרמב"ם מכירה פי"ד סוף הי"ב) שהעיקר כרוב הראשונים והשו"ע שלא הזכירו את המימרא דב"מ הנ"ל, ודלא כרמ"א שנשען על הנמוק"י. ולכן שנקט שאסור להונות את מי שאינו ירא את ה'.
וחזי הוית להרה"ג אברהם שרמן שליט"א במאמרו בתחומין (ח"ב עמ' 267 והלאה) שביאר את דבר השמיטה, שמא הם לומדים בגמ' הנזכרת שאינה הלכה אלא דברי אגדה.