שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה · להלכה מי שהונהו אם מותר להונותו
ועל כן יוצא שעצם הדין שהם אמרו אמת, שמי שחרפו וביישו, וקשה לו לשאת את הבושה [כי ההיתר הוא שאין לב האדם אבן, הא אם קל לו לשאת את הבושה לרוב מעלתו, או למיעוט הבושה שביישוהו, שוב מה ההיתר לבייש את רעו והוא לא יצא מכלל עמיתך אע"פ שהוא התחיל ראשון], אע"פ שנתבאר לעיל שכל שלא יצא מכלל עמיתך אסור להונותו, כדברי רבנו יונה והחפץ חיים והשוונו בשיטתם את כל הראשונים, ולפי"ז מי שהונה אותך אסור לך להונות, כיון שהוא בכלל עמתך [אא"כ יצא מכלל עמיתך משום שהוא עובר עבירות לפי גדריו שנתבארו לעיל, או שביישו בושה כה עצומה שכל רואה יודע שזה עשה עבירה.] אעפ"כ הדין הנ"ל יכון מטעם אחר, משום שהאדם אינו אבן. וכן יוצא שאם חרפו וביישו בושה גדולה, כזו שכל איש ישראל יודע שהתנהגותו היא עבירה גמורה, כגון שהשפילו עד עפר בפרהסיא. בזה יצא מכלל עמיתך, ומותר להשיבו כיון שאין איסור אונאת דברים במי שיצא מכלל עמיתך ומטעם זה ובמקרה זה יותר אף אחר זמן להשיבו אף אחר שנרגע האדם מבושתו, כיון שאינו מכלל עמיתך וכאשר נתבאר כל זה לעיל.
מסקנא דדינא: אסור לצער איש ישראל בכל סוג צער, והוא איסור תורה שנאמר, לא תונו איש את עמיתו. ואף אם איש זה נכשל פעמים בעבירה שרבים נכשלים בה, כגון בלשון הרע, או באונאת דברים, אסור לצערו.
ומי שחרפוהו וביישוהו, וקשה לו לשאת את הבושה, מותר לו להשיב למחרפו דבר ולצערו. אולם כל זה בעת הצער, אך בעבור כעסו, שוב אסור לו לצערו, משום לא תונו.
אלא אם כן חרפו וביישו בושה גדולה כזו, שכל איש ישראל יודע שהתנהגותו היא עבירה גמורה, כגון שהשפילו עד עפר בפרהסיא. בזה יצא מכלל עמיתך, ומותר להשיבו אף אחר שנרגע האדם מבושתו, כיון שאינו מכלל עמיתך.
סוף הספר