שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה · הרמ"א והראשונים
ד. איברא דהרמ"א (חו"מ ר"ס רכח) על דברי מרן שאונאת דברים אסורה, הוסיף וז"ל, ויש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם. ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו. ומקורו טהור בדרכ"מ (ס"ק א) מהנימוקי יוסף (ב"ב דף לב ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה רבי יהודה) שכ"כ בשם הסמ"ג (לאוין קעא), והנה בסמ"ג כ"כ בשם היראים (סי' קפ). וכ"כ עוד ראשונים רבים וכדלהלן.
והנה פשט הרמ"א והני קמאי שלמדו בגמ' הנ"ל, שכל שמחסר במזיד אף מצוה אחת באופן חד פעמי, יצא מכלל עמיתך, ואין בו איסור אונאה, מתוך שכתבו שאין מצווים על אונאת דברים אלא "ליראי השם", וגם מתוך שהתירו למי שהונה אותך להונותו וטעמם פירשו מפני שבזה שהוא הונה אותך עבר על איסור תורה דלא תונו וממילא יצא מכלל עמיתך (וכאשר נביא את דבריהם בסמוך), הנה להדיא שיצא מכלל עמיתך מחמת שעבר על אונאת דברים והיא עבירה שרבים נכשלים בה ויש בה מורה היתרא עצום, הן רבים נכשלים באונאת דברים, מ"מ יצא מכלל עמיתך, ואף שבהלכות עדות פשוט שלא יפסל בעבירה זו וכן מבואר בראשונים דלהלן בעז"ה שהם מקור הרמ"א, וכך למדו ברמ"א האחרונים דלהלן.
ועתה נעתיק את דברי הראשונים, ולפי שראשון המדברים בכך הוא היראים (וכאמור מקורו של הרמ"א שהוא מהנמוק"י, והוא סיים שכ"כ הסמ"ג, ובסמ"ג כ"כ בשם היראים). בו נפתח כתב היראים (סי' קפ) וז"ל, ותניא בהזהב (ב"מ נט ע"א) לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונוהו, למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא ליראי ה', אבל אם עבריין במזיד הוא, אפילו בדבר אחד, ולא עשה תשובה רשאי להנאותו בדברים". והוכיח כן ממגילה (כה ע"ב) מאן דסני שומעניה שריי לבזויי, וכיצד מותר לבזותו? [אומנם בח"ח (כלל ז ס"ק ח) ביאר גמרא זו דנראה פשוט דמיירי ביוצאות עליו כמה שמועות, שפעם עשה כך ופעם כך, עד שנתחזק בעיר שעובר על עבירות, ובלא כן אסור. ושכן דייק רש"י (שם) לכתוב שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות. ודהכי מוכח ממעשה דטוביה שלא מקבלים ע"א על אדם שנכשל בעריות, ק"ו שלא מקבלים קול, ועע"ש. ושם בהגהה (שם) עמד על אם נשמע עליו קול חד פעמי דלא פסיק על עריות מה דינו. שוב בינותי שניתן לדייק כדבריו ביראים שכתב "עבריין במזיד אפילו בדבר אחד" הנה שמדובר בעבריין במזיד, דהיינו שעושה כן תדיר ולא פעם אחת. אולם זה אינו, דהמזיד פעם אחת נקרא עבריין, וכמבואר מסיום דברי היראים שבסמוך שכתב, שהעובר אדרבנן שרי למקרי "עברינא" וכו', וגם בהמשך כתב, כיון שהונה אותך הרי הוא "עברין", והרי מדובר שהונה אותך פעם אחת, ובכל אופן קראהו עבריין.] ועוד הוכיח כן ממועד קטן (יז ע"א) שנדה רב יהודה מאן דסני שומעניה. ועוד מדשנינו (בשבת מ ע"א) שהעובר אדרבנן [מפורש שלומד שאף באיסור דרבנן מיירי] שרי למקרי עברינא. "והיינו דאשכחן במדרש, מנין ההונה אותך שאתה רשאי להנאותו, ת"ל עמיתו, פי' כיון שהונה אותך הרי הוא עברין ואינו אתך בתורה ובמצוות". עכ"ל. הנה מבואר בו דאף באיסור דרבנן הדברים אמורים. ועוד מבואר מסוף דבריו, שאף שיש לו מורה היתרא, שהרי אונאת דברים רבים נכשלים בב, מ"מ כיון שעבר עבירה יצא מכלל עמיתך, ואין איסור להונותו. ועוד מפורש בו שדוקא אם עבר במזיד ולא עשה תשובה, אך עבר בשוגג אסור להונותו.
והכי הוא בסמ"ג (לאוין קעא) שגם כן כתב כאמור וז"ל, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו, למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא על יראי ה'. ואמרינן במדרש, שאם הונה אותך אתה רשאי להונותו, שאינו קרוי עמיתך" וממשיך להוכיח כן מכל הנ"ל, ממגילה (כה ע"ב) וממו"ק (יז ע"א) ממאן לסני שומעניה ומשבת (מ ע"א) העובר אדרבנן קוראים לו עבריין. ע"כ.
וכ"כ הנמוק"י (ב"ב דף לב ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה רבי יהודה) שהוא מקור הרמ"א וז"ל, אמר המחבר, מהא דעם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו, למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא יראי השם. ואמר במדרש, אם הונה עצמך מותר אתה להונהו, שזה אינו קרוי עמיתך. ואמרינן במסכת מגילה (דף כה ב) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בג' ושי"ן. פירוש, "סני שומעניה" שיצא עליו שם רע בודאי. "גימ"ל ושי"ן" הרבה פירושים יש בו, יש מפרשים גייפא שטייא. י"מ בן גויה בן שפחה. י"מ גערה שמתא כמו שמצינו במועד קטן (דף יז ע"א) ברב יהודה שנדה אותו תלמיד דסני שומעניה ואמר מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא. וכ"כ הרמ"ה מקוצי (הוא הסמ"ג הנ"ל) ז"ל. עכ"ל.
והכי כתבו גם ההגהות ממימוני' (מכירה יד על הלכה טו אות ד) וז"ל, תניא ולא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות לא תונהו. למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא ירא השם. ואמר במדרש, שאם הונה עצמו, אתה רשאי להונהו, שאין קרוי עמיתך וכו'. עכ"ל. והוכיח כנ"ל ממגילה ומנידה.
ויתירה מכך כתב בפירוש הריב"א על התורה (בראשית טז, ו) והוא מבעלי התוס' בשם רבו ר' אליקים שהוקשה לו הפסוק "ותענה שרי", כיצד שרה ענתה את הגר? ומתרץ וז"ל, לפי שהגר הונתה שרה תחילה כדפרש"י גבי ותקל גברתה בעיניה, ולכך היתה שרה מענה אותה בהיתר. כי בספר סמ"ג כתוב במצות לא תונו, דאיתא במדרש, שאם הונה אותך אדם אתה רשאי להונותו, שאינו קרוי עמיתך אחרי שהונה אותך. עכ"ל.
וכן יש לסייע את הרמ"א מדברי המרדכי הארוך ובשם רבו שהובא בב"ח (סי' רכח ס"ק א) כדין הגמ' ב"מ שתלוי האם הוא מקיים מצוות יש בו לא תונו, ושוב עלה בדעת ספר החכמה בהו"א ללמוד אחרת, שבאו בדברי הגמ' הנזכרים לאפוקי גוי, אך ישראל גם שאינו שומר מצוות, אסור להונותו. אלא ששב וסתר זאת מהמשך דברי הגמ' שאמרה, שאם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו', משמע דאם אינו בעל תשובה אין בו אונאת דברים. ע"כ. וכן כתב גם בספר יחוסי תנאים ואמוראים (ערך רבי חננא בריה דרב אידי) שאיסור אונאת דברים הוא רק על מי שעושה מעשה עמך, והוכיח כן מלשון המשנה (ב"מ נח ע"ב) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ודייק דדוקא לבעל תשובה שהיה תוהא וחוזר בו ממעשיו הראשונים הוא דעובר, אבל כל זמן שעומד במרדו, לא. ע"כ. [אולם לא הבנתי ראייתם, שלכאורה זו דוגמא לאונאה, ולא שאם אינו בעל תשובה מותר.] הנה שתלו זאת למעשה בשמירת מצוות גמורה, שאם לא חזר בתשובה מותר להונותו, ופשט הדברים שאינו דיני פסול עדות שתלוי במורה היתרא, שהרי גם בעל המורה היתרא הנ"ל זקוק לתשובה.