שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה · הח"ח
ג. והכי נקט החפץ חיים בספר חובת השמירה (פרק יד) וז"ל, עוד אמרו מאי דכתיב לא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו. ומוכח דמי שסר מדרך התורה, אין עליו איסור אונאת דברים, שזה אינו קרוי עמיתך לענין זה. ונראה דהיינו דוקא בדבר שמפורסם בישראל לאיסור, ואצלו הופקר הדבר. אבל סתם איש כל שהוא בכלל ישראל, יש עליו איסור דאונאת דברים וכו'. עכ"ל. והכי הוא לו בשמירת הלשון (כלל ד סעיף ז) מגמ' זו ומהשערי תשובה וז"ל, וכל אלו הדינין שכתבנו הוא דוקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו, אבל אם בחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים, או שאינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודעים שהיא עבירה [וכ"כ שם בסעיף ט, ושם בס"ק לח ציין רבנו יונה הנ"ל, וגם ציין להלכות עדות (חו"מ סי' לד סעיף כד).] דהיינו בין שאותה העבירה שהוא רוצה לגלות עשה החוטא כמה פעמים במזיד, או שעבר במזיד כמה פעמים עבירה אחת המפורסמת לכל שהיא עבירה, אם כן מוכח מינה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דברי ה' כי אם בשרירות לבו הוא הולך ואין פחד אלהים לנגד עיניו, לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם הוא יעשה מעשה או ידבר דבר, ויש לשפטו לצד הזכות ולצד החוב, צריך לשפטו לצד החוב, אחרי שנתחזק לרשע גמור בשאר עניניו. וכן אמרו רבותינו לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תוניהו בדברים, ואשר לא שת לבו לדבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו וכו'. עכ"ל. והכי הוא לו עוד בח"ח (כלל ח סעיף ה והלאה). ע"ש. גם אנו נמשכנו אחריו בשו"ע המדות אהבת הבריות (עמ' צו והלאה) וחיזקנו זאת מדברי הרשב"ם והארחות צדיקים הנ"ל. וליקטנו שם סיעת אחרונים שנקטו כן להלכה, ע"ש, אולם אז לא ידענו מדברי הרמ"א והראשונים דלהלן.