שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה · דחית ההוכחה מההשמטה
ט. ותחילה נראה לומר, דאף אם השמטת הרמב"ם היתה הוכחה דלא ס"ל דין זה. מכל מקום השמטת הטור והשו"ע אינה מוכיחה, משום שהם מעיקרא לא לקחו על עצמם דרך לכלול את כל דיני הגמ' בספרם, ראה במגן אברהם (ס"ס קנו) שליקט דינים רבים שהושמטו מן הטור והשו"ע, ועוד בטור או"ח (ר"ס שא) כתב שמעיקרא לא כיוון להביא את כל הלכות שבת לגודל המלאכה. וראה במשנה ברורה (ס"ס שדמ) שפירש מלאכות גמורות שהושמטו מן הטור והשו"ע. ק"ו כאן שדין זה הוא דינא דגמ' (ב"מ נט ע"א), ודין שפסקו אביו הרא"ש (ב"מ פ"ד סי' כב) בסתם, בוודאי שהשמטת הטור אינה הוכחה. וממילא גם השמטת השו"ע דין זה אינה מוכיחה, לפי שנמשך בספרו אחר סידורו של הטור. גם איך יעזוב הב"י תרי עמודי הוראה הרי"ף והרא"ש הנ"ל שפסקו את הגמ' הנ"ל, ולכל הפחות היה לו להזכירם, והעיקר מתוך שלא הזכיר זאת כלל בב"י הוי אומר דלא נחית להכי, וא"א לבנות בנינים על השמטתו. [ועתה אינה ה' לידי ספר נורא תהילות (רפ"ו וש עמ' 75) למד מההשמטת הש"ע דלא ס"ל ועל הקושיא איך עזב ב' עמודים כתב לולי דמסתפינא אפשר לפרש שגם הרי"ף סובר "שעם שאתך" זו אשתך כדפירש הריטב"א ע"כ. וא"א להלום זאת בשום אופן דכל כה"ג הו"ל לפירושי.]
זאת עוד נראה ליישב את דבר השמיטה, משום שכל שעובר עבירה אינו בכלל "אחיך" או "רעך" או "עמיתך" בכל התורה, ולכן כאן באונאת דברים שנאמר "עמיתו" דין זה פשוט כבכל התורה, גם ללא הבאת דברי הגמ' ב"מ הנ"ל, שאם הוא עובר עבירות יצא מכלל עמיתך. ראה בספר הבתים (ספר המצוה סי' רז) גבי מצות ואהבת, שכתב ורבותינו דקדקו לרעך מי שהוא רעך בתורה ובמצות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחת, מצוה לשנאתו, שנאמר יראת ה' שנאת רע. והכי הוא בסמ"ק (מצוה יז) גם לגבי ואהבת, דכתיב "רעך", וגם גבי שנאה דכתיב "אחיך". ששם הוקשה לו הרי לא תשנא כלולה בואהבת, ולשם מה ציוותה התורה. ומיישב, שאף מי שאין עליו ציווי ואהבת, דהיינו ברשע, שלא ישנאהו בלב ויראה לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו. וכיוצא חזינן בספר יחוסי תנאים ואמוראים (ערך רבי חננא בריה דרב אידי) שאיסור אונאת דברים הוא רק על מי שעושה מעשה "עמך", והוכיח כן מלשון המשנה (ב"מ נח ע"ב) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ודייק דדוקא לבעל תשובה שהיה תוהא וחוזר בו ממעשיו הראשונים הוא דעובר, אבל כל זמן שעומד במרדו, לא. שהרי דומיא דקללה דכתיב, "עמך" לא תאור, בעושה מעשה עמך, אבל אין עושה מעשה עמך, מילט לייטינן ליה. דהא אפילו החוזר בו ממקח וממכר אמרו חכמים דעומד במי שפרע, ומפרש רבא בגמ' (שם מח ע"ב) דמילט לייטינן ליה, משום דהאי לאו עושה מעשה עמך הוא. עכ"ל. הנה שלמד זאת ממקום אחר, משום שמצוות אלו נאמרו רק במי שעושה מעשה עמך. וגם למד שמותר לקללו כיון שאינו מכלל "עמך". והכי הוא במחזור ויטרי (ס"ס תכה) בעושה מעשה "עמך" אתה אוהב. וכן הובאו עוד ראשונים רבים הדורכים בדרך זו בשו"ע המדות (אהבת הבריות סימן ב ס"ח עמ' עב והלאה) קחנו משם, ושהסכמת הראשונים שרשע לעבירה אחת מותר לשנאתו, ואין בו מצות ואהבת, ועוד דינים רבים אחרים ע"ש. לכן שנאמר בלא תונו "עמיתו", הרי הוא בכלל האמור, גם ללא הבאת דברי הגמ' בב"מ, שכן הוא דין כללי בכל התורה שרשע לעבירה אחת יצא מכלל עמיתך.