שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה · אחרונים
ה. וכדרך הזו, שהרמ"א כתב דלא תונו הוא רק באדם ירא שמים, דהיינו צדיק, ולאפוקי יהודי שנכשל בעבירה, אף אם הרבים נכשלים בה, הכי מבואר שלמדו הסמ"ע (סי' רכח ס"ק ד) והנמשכים אחריו [ראה להלן (אות יג)] שהרי הסמ"ע למד ברמ"א שמדובר במי שמזלזל בכבוד עצמו, ובהו"א ביאר שמקורו של הרמ"א מטעם שהמזלזל בעצמו הוא אינו יר"ש, חזינן דלומד ברמ"א בכותב "ירא שמים", היינו כאמור ולא כח"ח.
גם בבאר הגולה (ס"ק ד) הוסיף מקור לדברי הרמ"א, שכן מבואר במרדכי מספר החכמה הנ"ל שהביא הב"ח, מ"אם היה בעל תשובה", הרי שהבין את הרמ"א שכתב "ירא שמים" כפשוטו.
והכי מבואר שלמד בספר אורח מישרים (טריווש, פ"ה בסוף הערה א, נדפס תרי"ח) שאחר שהעתיק את דברי המשנה והגמ' בדוגמאות של אונאת דברים, סיים וז"ל, מיהו יש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם. ומי שמאנה את עצמו גם אתה מותר להונהו דאין זה קרוי עמתך. עכ"ל. ומדכתב "מיהו", הוי אומר שדעות אלו סותרות את פשטות הדברים דלעיל, שאונאת דברים אסורה בכל איש ישראל, גם אם אינו ירא השם, והי"א סוברים שרק לאיש ירא ה' אסור להונות, אך איש רגיל מותר. [ברם עצם דבריו שהביא שהי"א שהביא הרמ"א חולקים על השו"ע, הוא פלאי, שהרמ"א לא התכוון בכותבו י"א שהם חולקים, שהרי לא הביא בכך שום חולק, והוא דינא דגמ', וכ"פ הראשונים וכנזכ"ל.]
והכי למד בספר תורה תמימה (ויקרא פכ"ה הע' קו) בדברי הנימוק"י, אלא שתמה על חפץ, שבאנשים דעלמא יהיה מותר אונאת דברים ע"ש. והכי משמע שלמד בספר פתחי חושן (ח"ה פט"ו ס"ק יג) ודו"ק.
[ועוד ראה באחרונים שמבואר שהיינו בעובר עבירות, ברם אין מהם הכרח האם הלכה כח"ח בדוקא באין לו מורה היתרא או לא דהכי הוא בשו"ת חת"ס (ח"ה חו"מ ס"ס קלד) דבענין שיקיים מצוות, ושם עסק לאפוקי מומר שאין עליו אונאה. ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' שג ד"ה ובאמת דאפילו) למד בדברי הרמ"א שמומר לתיאבון אין עליו איסור להונותו. והכי כתב המהרש"א (ב"מ שם) למד שבדברים כתיב עמיתו ומכאן הוציאו שאם הוא עובר עבירות מותר להונותו אולם באונאת ממון שלא כתוב עמיתו אלא אחיו אסור להונות.]