שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה · אונאת דברים בגוי
ו. ואף שתוס' מציעא (ס ע"ב ד"ה לעבור עליו) וכן בספר כד הקמח (ערך גזילה ד"ה אל יתפתה) למדו מדברי הגמ' את שאתך בתורה ובמצוות, לאפוקי גוי, שאין בו אונאת דברים, אין כוונתם להוציא רק גוי, אלא שגם גוי יצא מאונאת דברים, שזה הנוגע להוכחתם שם. וראה לעיל בסמוך במרדכי שבב"ח, שהיה לו הו"א ללמוד רק לאפוקי גוי ודחה זאת. וראה עוד להלן (אות ח) בזה.
ואומנם המאירי (ב"מ דף נט סוע"א) כתב וז"ל, כל שגדור בדרכים הדתיים הרי הוא בכלל אונאה, אבל עובדי האלילים אינם בכלל "אחוה" כדי לכללן בדין אונאה הבאה דרך מקח וממכר. כלל אמרו חכמים לא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו. עכ"ל. הנה שמדבר באונאת ממון, שהרי כתב "דרך מקח וממכר", ולמד מדברי הגמ' ב"מ דידן, שעסוקה באונאת דברים, היינו שכשם ששם הגמ' דורשת כן, ה"ה דנילף הכי באונאת ממון שכתוב בה "אחוה" כנאמר, אל תונו איש את "אחיו". ומעתה יש מקום להבין בו שלמד בדברי הגמ' עמיתך בתורה ובמצוות לאפוקי רק עוע"ז. ויצא לחומרא, שאסור להונות יהודי אף שעובר עבירות במזיד. [אח"כ ראיתי שכן למד בו בספר פתחי חושן (ח"ה פט"ו ס"ק יג ד"ה ובמאירי). וכן הוא למד גם ברבנו יהונתן שבשיטמ"ק, ואנו הבאנוהו לעיל יחד עם הסוברים שכל רשע יצא מעמיתך וזה ז"ל (ב"מ לג ע"א מדפי הרי"ף) עם שאתך בתורה ובמצות כלומר או במצוות אע"פ שאינו חכם, אל תונהו, כיון דמבני ישראל הוא. עכ"ל. והוא דייק את הסיפא, אולם הסיפא תלויה ברישא, שמקיים מצוות.] שוב בינותי דהיות והמאירי בדרך חדשה דורך, שדין זה נאמר על אונאת ממון, קשה ללמוד בו שכל שעובר עבירה דרבנן מותר להונותו ממון. אך גם לאידך גיסא צריך להבין את שיטתו, והיותר נראה בפשטות כוונתו לאפוקי מינים, ומש"כ עובדי אלילים, היא כדרכו לקוראם כן בספרו, ועשה כן מפני הצנזורה, או שהיא שלחה יד בספריו, ואם נכון הדבר אתי שפיר חידושו הגדול שמותר להונות בממון (ונזכר לעיל שהסתפקו בזה בב"ח, ויש בכך מח', ואכ"מ), ותצא שיטתו לחומרא, שאונאת דברים וממון מותרת רק במינים, ולא לכל עובר על מצוה יחידית. אולם באמת אינו מוכרח, כאשר פתח שרק הגדורים בדרכים הדתיים יש עליהם אונאה, רק שמוציא את הגויים או את המומרים, כפי שכל הני קמאי יוציאו את אותם מאיסור אונאת דברים, כיון שאינם בתורה ובמצוות.
ובבואנו הלום, לכאורה דבר פלא ראיתי ברד"ק (תהלים טו, ג) שכתב שיש אונאת דברים אף בגוי והוא פלאי, ולדרך זו ק"ו שיש אונאת דברים במי שאינו ירא שמים, שהנה ז"ל, ובאמרו "כי לא עשה לרעהו רעה" אינו אומר כי לאחרים עשה, אלא דיבר הכתוב על ההוה, כמו ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז), אינו אומר כי מותר לו להונות אדם אחר שהוא נכרי שאינו עמיתו. וכן לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ, יג), אינו אומר כי באחר שאינו רעו מותר להעיד עדות שקר, אלא לפי שמשאו ומתנו ועסקיו עמו. וכן הוא מנהג הלשון בהרבה מקומות. עכ"ל. ודבריו לכאורה המה נגד הגמ' ב"מ הנ"ל את שאתך בתורה, ונגד כל האמור. שוב בינותי שכותבו "נוכרי" אין כוונתו לגוי, אלא למי שאינו חבר שלך, מי שאתה לא מכירו, ועל כך השמיע שיש עליו לא תונו, ושלא נדייק את הפסוק דוקא עמיתך ולא יהודי שאינו ידידך, ונחה ושקטה הארץ.
ועוד ראה בהערה (ז) עוד מקומות דדרשינן בש"ס "עמיתך" ומהם חיזוק להבנה שאת שאתך בתורה ובמצוות היינו ירא שמים.
הערה ז: